I 🔗
בפעם הראשונה ראיתי את המשורר י.ל. גורדון בביתו של הסופר המפורסם בספרות הרוסית-עברית א.ל. לוואנדה.
אבל הריני צריך להקדים תחלה דברים אחדים על יחוסיהם של שני הסופרים הללו זה לזה.
לוואנדה לא חשב את יל“ג למשורר; הוא ראה בו רק בעל סגנון מצוין. את דעתו זו השמיע בכל הזדמנות וגם חזר עליה באחד ממכתביו אלי1. בכל פעם שנתגלגלה שיחתי עם לוואנדה על יל”ג, היה מזכיר מתוך התול את אלה הקוראים לו בשם “נקראַסוב העברי”. לוואנדה סבר, שלא יגיע יל“ג אפילו לקרסליו של נקראַסוב הן בכשרונו הפיוטי והן ברוחב השקפותיו על חיי-העם וגם בדעתו את החיים הללו. יצירותיו של יל”ג נצטמצמו בעוגה הצרה של “מעיכת רבנים כפשפשים” (מבטאו של לוואנדה) וממנה לא זז מעולם. הרבנות שמשה לו שפופרת, שמתוכה השקיף אל חיי האומה הישראלית “בשדרות-הדורות”, ו“בשולחן-ערוך” והרמ"א ראה את עילת כל העילות של פגעיה וצרותיה בגלות; בעוד שהפייטן הרוסי הסתכל לתוך תוכם של חיי עמו, צופה ומביט לעמקי נשמתו, והיה תנים לענותו.
דעה זו ממש על ההבדל שבין יל"ג לנקראַסוב פרסם לאחר שנים אחדות גם הסופר מנשה מרגלית באחת מחוברות “הוואָסכוד” של א. לאנדוי.
ואולם למרות משפטו זה הקשה, היה לוואנדה קורא תמיד את שירי יל“ג בחבה יתרה, והרבה מחרוזיו של המשורר העברי היו שגורים על פיו. פעם אחת קרא לוואנדה באזני בעל פה קטעים אחדים משירו הידוע של יל”ג “בין שני אריות”, שלפי דעתו התנשא בו יל“ג בכמה מקומות לגובה של משורר בחסד עליון. לוואנדה היה קורא בנחת רוח מיוחדת גם את ספוריו ומאמריו הפרוזיים של יל”ג, שנתפרסמו בשעתו ה“המליץ”, והכל משום נועם-לשונו ורוך-סגנונו.
אלמלא היה המורה העברי של בית מדרש הרבנים לא אד"ם הכהן היבש והצנום, המליץ הקפוא והחנוט, שדגש חזק אחד היה שקול בעיניו כנגד כל פניני השירה המקראית, אלא בלשן גדול כיל"ג, בוודאי הייתי היום לא רק קורא עברית, אלא גם כותב עברית, - כך אמר אלי לוואנדה פעם בלשון של התנצלות על שהוא מבקש תדיר מן הסופרים העבריים, הבאים עמו בחליפת מכתבים, שיכתבו אליו עברית, בעוד שהוא עצמו היה כותב ומשיב להם רק בלשון הרוסית.
אבל היו ימים, שבהם פסק לוואנדה לקרוא את שיריו ומאמריו של יל“ג לגמרי. זה היה בשנת תרמ”ב, בימי בכורי רעיון ישוב-ארץ-ישראל. אז פתח צדרבוים בעל-כרחו, כאילו כפאו שד, את דלתות “המליץ” שלו לסופרים דורשים בשבחו של רעיון זה, ויל"ג התחיל מתהפך בו ככרום מרכין ראשו לכאן ולכאן, ואין אדם יכול לעמוד על השקפתו הפנימית באותו ענין ולדעת להיכן הוא נוטה באמת.
למן היום, שנעשה לאוונדה חובב-ציון והתחיל עובד בעטו להפצת הרעיון הפלשתיני בין היהודים בעלי ההשכלה הכללית קוראי העתונות הרוסית-העברית – געגעים חזקים ונמרצים היו לו על עתון הגון בלשון עברית, שישמש כלי-מבטא לאותו רעיון ויפיץ אותו בין המשכילים העבריים. כלכל לא יכול את רוב סופרי “המליץ” ו“המגיד” שבזמן ההוא, שבאו למשוך את לב העם לרעיון התחיה לא על ידי דברים ממשיים, אלא על ידי מליצות רקות ושברי-פסוקים. ביחוד היה לוואנדה מתמרמר על מאמריו של דוליצקי, שהם לפי דבריו, “סימני-קריאה מחוברים זה בזה בלי רוח בין הדבקים כטבעות בשלשלת, - ושלשלת זו מעיקה על הקורא ומכבידה על הנשימה עד להחנק”. באחד ממכתביו, שכתב אלי בעצם הימים ההם, הוא אומר: “בכלל אני מתאמץ עתה בכל כחי לכבוש לנו את הדבר, שחסרונו מורגש אצלנו ביותר, והוא – עתון, שבלעדיו לא תצויר שום פרופאגאנדה נכונה וישרה”. אז שם לוואנדה את עיניו ביל“ג, שעמד בימים ההם בראש “המליץ” ועבר בתחלה על שאלת ישוב ארץ-ישראל בשתיקה מוחלטת, ופנה אליו במכתב מלא תוכחות על שהוא מניח ל”אפרוחים" לטפל בענין הגדול הזה, ובעצמו אינו מוצא לנכון להקדיש לו אפילו טפה אחת של דיו. מכתבו של לוואנדה עשה רושם על יל“ג, ומאז הקדיש לפרקים לשאלת חבת-ציון מאמרים ראשיים מיוחדים. שהיו חתומים בכוכב משולש. אבל כמו שאמרתי למעלה, אחז יל”ג את החבל בשני ראשיו, ואמר הן ולאו ורפיא בידו. ודבר זה הוא הוא שגרם, שהסתלק לוואנדה בעת ההיא מקרוא את מאמריו ושיריו בכל מקום שנתפרסמו בו.
אולם בסתר לבו לא חדל לוואנדה מלקוות – וכמה פעמים הגיד לי את הדבר בפיו – שסוף, סוף אפשר יהיה לפשט את העקמומיות שבלבו של יל“ג ולהדליק בו ניצוץ של חבת-ציון. עם זה האמין לוואנדה, שאם ירצה יל”ג לעורר חִבָּה זו בקרב העם, בודאי תהיה השפעתו מרובה מאד.
והנה נזדמן המקרה – זה היה באמצע הקיץ של שנת תרמ“ג – שנסע יל”ג להתרפא במארינבאַד, ובדרכו סר ליום אחד לווילנה. שם בא לבקר את לוואנדה בביתו ושהה אצלו שעות אחדות. באותו מעמד נמצאתי גם אני וגם הד“ר בנימין פין, בנו של רש”י פין.
יל“ג הוקיר מאד את כשרונותיו של לוואנדה בתור מספר ופובליציסטן והיה נוהג בו כבוד. מכיר היה יל”ג במשפטו של לוואנדה על יצירותיו הפיוטיות, ואף-על-פי-כן היו לו דעות על הספרות והסופרים כתורה שלמה. באחד מן המכתבים, שכתב יל“ג למחותנו הזקן (המשורר זאב קאַפלאַן) על חגיגת יובלו, שערכו חובבי שפת-עבר שבפטרבורג, הוא כותב: “בסגנון לשון הטיליגראַם (מכוון אל הטלגרמה של ברכה, שנשלחה אליו מווילנה) הכרתי, כי היא כתובה בידי לעוואנדא, והוא גם הוא חתום עליה ראשונה, - הוא לעוואנדע, אשר כל ימיו התל בסופרים עברים וישימם כעפר לדוש, והוא איש, אשר לא ידע חנף ואין משוא-פנים לפניו”. על טלגרמה זו אומר יל”ג במכתבו הנזכר2, כי “מצא בה קורת-רוח יותר מאשר מצא בהמון עשרות הטלגרמות ומאות המכתבים שהגיעוהו”.
אותה טלגרמה יש לה הסטוריה קטנה ומעניינת, שנמסרה לי מאת לוואנדה ושראויה היא להשאיר אותה זכרון בספרותנו.
כימים אחדים לפני היום, שנועד לחגיגת יובלו הספרותי של יל"ג, באו אל לוואנדה צעירים אחדים ממשכילי העיר להִמָלך אתו בדבר משלוח טלגרמה של ברכה לחתן-היובל. נתעוררה השאלה, מי ומי יהיו החותמים על הטלגרמה. קראו בשמותיהם של אחדים מן היהודים האינטילגנטים חובבי שפת-עבר ומכבדי המשורר בווילנה. אחדים מהם נתקבלו ואחדים מהם נפסלו.
לסוף, לאחר שכבר נערכה רשימת האנשים, שהוחלט לפנות אליהם בהצעה, שיחתמו על הטלגרמה, והצעירים התכוננו ללכת, התעורר לוואנדה לאמר:
– עוד שָׁאַר האחד, ואותו שכחנו!
– ומי הוא זה?
– אַרְצִ’יּק לֶבֶּנְסוֹן! ענה לוואנדה.
– ארצ’יק לבנסון זה היה בנו של המשורר אד"ם הכהן, איש עשיר ובעל אחד מבתי החומה היותר גדולים שבווילנה ומשמש בכהונת דירקטור בהבאנק המשותף השני שבעיר. הבריות היו מרננות אחריו, שהוא קמצן גדול, שלא כבד את אביו המשורר בחייו ולא תמך בו לעת זקנתו ושהפך עורף אל הלשון והספרות העברית וסופריה, ולפיכך הפליאה הצעתו זו של לוואנדה את בני החבורה הצעירה ונעצו בו את עיניהם מתוך תמהון מרובה.
– נשתמש אפוא – אמר לוואנדה – בהזדמנות זו, שבאה לידינו, לגרום קצת צער לאותו קמצן: הבה נזכיר לו, שגם אביו היה משורר בישראל; אפשר, שיעלה על זכרונו, כי מנהגו עם אביו זה בימי חייו האחרונים היה שלא כהוגן, ואולי יגפהו לבו קצת, והיה זה שכרנו. ואגב יראה אותו חנוני שעוד לא אלמן ישראל “מגבירים”, שהם מכבדים משורר עברי, ואפילו בזמן שאינם בניו של משורר זה.
לוואנדה שנא כל ימיו את ארצ’יק לבנסון תכלית שנאה ובספורו " Большой ремизъ " שנדפס בעתון “רוסקי ייבריי”, צִלֵּם את דמות תבניתו בצורת גבורו “צִימֶס” שהקדיש לו פרק מיוחד, אבל הד“ר י”ל קאנטור, שהיה אז עורך השבועון הנזכר, הרגיש בדבר והשמיט פרק זה מתחלתו ועד סופו, ואולם בהוצאה המיוחדת של הספור נכנס אותו פרק בשלמות.
וממכתבו של יל“ג להזק”ן בדבר הטלגרמה, שקבל מווילנה ליום חג-יובלו, ניכר, שחתימתו של ארצ’יק לבנסון היתה מוזרה קצת גם בעיניו. יל"ג כותב: “עוד חתום על הטלגראם: ר' ארצ’יק לעבענזאָן – איש האוהב את שערי בית-החומה אשר לו מכל משכנות יעקב, ובן, אשר לא כבד כראוי גם את אביו המשורר והסופר-העברי היחיד בדורו”.
II 🔗
בקורו של יל“ג היה ללוואנדה כדבר היפה בעתו.לאחר שאלת השלום הנהוגה הֵסֵב לוואנדה מיד את שיחתו עם יל”ג לשאלת ישוב ארץ-ישראל ולהד, שמצאה בעתונות העברית.
נזכר אני, שבתחלת השיחה ספר לוואנדה ליל"ג בקצרה, כיצד ומפני איזו טעמים היה לחובב-ציון. מתבולל קיצוני, כבוגרוב, למשל, לא היה לוואנדה מעודו. מעולם לא הטיף לטמיעה ולטשטוש הקנינים והערכים הרוחניים והמוסריים של האומה הישראלית. הרעיון העיקרי, שהניח ביסוד כל ספריו ומאמריו, החל “ממכתבו מאיהומן”, שיצא בו ראשונה על במת הספרות הרוסית-העברית בעתון “רזסווט” של יוסף רבינוביץ, וכלה ביצירותיו האחרונות שבאחרונות היה – יציאת היהודים מחיי ההתבודדות שלהם בתוך הגטו המעופש והתקרבותם אל התרבות האירופית. הוא לא פסק מלקוות כל ימיו, שהתקרבות זו עלולה להרוס מעט, מעט את קיר הברזל, המפריד בחיים האזרחיים והמדיניים בין היהודים ובין בני עם-הארץ. בתקותו זו חזקה אותו בתחלה ידידתו הסופרת הפולנית אליזה אורז’ישקובה, ואחר-כך, בהמשך הזמן, כשחלץ לבו מעל הפולנים, חזקוהו בה גם חבריו הסופרים הרוסים. והנה באו שנות השמונים ועמהן – “הסופות בנגב”. הפוגרומים הרעישו אותו עד היסוד. אבל הוא לא רצה עדיין להתיאש; אך מקרה הוא – אמר – ונשָאנו, - והוסיף לקוות לטוב. יצא לילינבלום לבקש פתרון לשאלת-היהודים בישוב ארץ-ישראל – ובא הוא, לוואנדה, ושחק לו ולחלומותיו ברבים: בעתון “רוסקי ייבריי”. המאמר המפורסם, שנזרק מפיו של הפרוקורור הקיובי סטרלניקוב ושנשנה על ידי הגנראל-גוברנאטור דרֶנטלן: “גבול המערב – פתוח!” הלמהו כרעם-ברקים. נתפרסמה בדפוס מחברתו הידועה של פינסקר: “אבטואמאַנציפציה” ועשתה עליו רושם גדול. מלה חדשה הבריקה לנגד עיניו: “זרים!”… ומאז התחילה מלה זו מנקרת כיתוש במחו. וכי זרים אנחנו ברוסיה? כן, אמנם זרים אנו, ולא רק ברוסיה בלבד, אלא גם בכל ארצות-תבל. ובכן – לאן נפנה? אל כוכב מאדים? ובבקר לא-עָבות אחד יושב הוא לפני שלחן-הסופרים וכותב מאמר אל הכרוניקה השבועית של העתון “וואָסכוד” בדבר מצב-ההוה המעציב.
ולוואַנדה נוטה מגוף השיחה ומספר לנו פרט קטן ומעניין מאד בנוגע לאותו מאמר:
– במאמר זה – ספר לוואנדה – הבעתי בדברים נמרצים וחריפים מאד את דעתי, שאין כל עצה וכל תבונה כנגד הפוגרומים אלא לעשות כמו שכתוב במגלת-אסתר: “להקהל ולעמוד על נפשם”… בעת ההיא היה ה“וואָסכוד” העתון היחיד והמיוחד בין כל העתונים הישראליים שברוסיה, שיצא בלי בקרת קודמת לדפוס. כשיצא אותו הגליון של ה“וואָסכוד” השבועי, שנדפס בו המאמר הנזכר ונשלח אל לשכת השלטון הראשי לעניני-הדפוס, הטיל שם סער גדול מאד. נתעוררה הצעה להחרים את הגליון ולמסור את הדבר אל ה“מחלקה השלישית” הידועה, שנמצאה אז ברשותה של הזאנדארמריה הפוליטית – מצב לא נעים מאד גם לעורך וגם לסופר… אבל ראש השלטון לעניני-הדפוס מצא לנכון שלא לעשות הפעם דבר על דעת עצמו, אלא ללכת ולהמלך במי שהיה אז מיניסטר-הפנים – הגראף איגנאטיוב.
– מאורע זה אירע בשעה שכבר התחיל כוכבו של אגנאטיוב לשקוע, ומקרה היה בדבר, שכשעה קלה קודם שבא אליו ראש השלטון לעניני-הדפוס שב מן הראיון בארמון-החורף כשהוא סר וזעף, כי הכלימו הקיסר אלכסנדר השלישי. אך הוציא ראש שלטון-הדפוס מפיו שתים, שלש מלים בדבר מטרת באו הפעם, קרא אליו המיניסטר מתוך התרגזות-עצבים: " Отвяжитесь оть меня съ Вашими жидами!" (“אל תטרידני בז’ידים שלך!”)
– קריאתו זו של איגנאטיוב חתכה את גורלם של גליון “הוואָסכוד” והמאמר שנתפרסם בו. הגליון לא הוחרם, אלא שהחסירו מן המאמר את העיקר והרבו בו סירוסים על סירוסים, ואת המקומות, שנשארו בו פנויים, מלאו בשורות-שורות של נקודות.
– ובלילה ההוא – סיים לוואנדה את ספורו – קרה אסון ללאנדוי, בעל ה“וואָסכוד”. האיש הזה, שהיה תמיד מוצלח גדול במשחק הפריפיראַנס, אבד באותו הלילה בחבורה ידועה של ביורוקראטים סך קרוב לחמש-מאות רובל.
ולוואנדה חזר לשיחתו:
– יושב אני וכותב את המאמר הנזכר שורה אחר שורה, ובשעת-מעשה עולים לאזני מתוך מסדרון-הבית צלילי מלדיה מפיקה תוגה חרישית ונשמע קול רך ומלטף, מזמר ושואל בדמית-יגון: "Kdie domu muj? "3 (“היכן ביתי?”), ואני פותח את הדלת ורואה לפני נער ביהמי קטן לבוש סחבות כלו, שעומד ופורט על-פי העוגב שבידו מנגינת שירה מלאת געגעים על ארץ-מולדתו.
– "Kdie domu muj? " – הוסיף לוואנדה לספר – והיכן הוא ביתי שלי? והיכן היא מולדתי שלי? – השאלות הללו לקחו מאז את כל לבי… וכשסר אלי ממחרת אותו היום אחד ממכירי החארקוביים על דרכו לארץ-ישראל לקנות שם בשבילו ובשביל בני-משפחתו חלקות-אדמה על מנת להתישב עליהן – מיד נפתרו לי שאלותי ונעשיתי חובב-ציון.
ובאותו מעמד בירר לנו לוואנדה כיצד הוא מצייר לו את עתידות הישוב העברי החדש בארץ-אבות. לאחר שסיים לוואנדה את דבריו, אמר יל"ג:
– הכל טוב ויפה; אבל מה תאמר לכך האשה הצנועה מרת סונקה שתחיה?
השתומם לוואנדה ולא ידע מה הוא סח.
– מה תאמר לדבר סונקה המפורסמת, הרבנית מבריסק, – אותה האשה החסודה, שהחתול בביתה לבוש כל ימות-השנה טלית מצוּיֶצֶת ומראש-חודש ניסן ואילך היא חובשת אנפילאות לרגליו משום “שמא תגרור חולדה”? הלא היא המפקדת שומרים יומם ולילה על חומות-ירושלים לבל יבא בה ערל וטמא?
ויל“ג התחיל טוען כנגד רעיון ישוב ארץ-ישראל את טענותיו הישנות, שפרסם אותן בשעתן ב”המליץ“, כי “גאולת-הנפש צריכה שתקדים לגאולת-הגוף”, שאם לא כן יהיה ה”שלחן-ערוך" לספר הקונסטיטוציה הישראלית, ואז יחזרו ליָשְׁנָן ארבּע מיתות בית-דין ומלקות ומכּת-מרדות וחרמים ונידויים וכיוצא באלה. יסוד השקפתו של יל"ג היה, שגלות-ישראל קשה היא מגלות אומות-העולם, ובכן צריך לשחרר תחלה את היהודים מעולה של הדת הרבנית, המתנגדת מטבעה לתרבות ולישובו של עולם.
התחיל יל“ג את דבריו כמו מתוך אירוניה, אבל יותר שהוסיף לדבר, נעשה רָצִין ביותר. מפי אנשים, שהיו להם דין ודברים עם יל”ג, שמעתי, שלמרות היותו משורר לא נראו בו מעודו שום סימנים של התלהבות, ותמיד אפילו בשעה שהתווכח עם הבריות על ענינים, שלכאורה היו נוגעים אל לבבו, לא התַרֵגש ולא הרים קולו, אלא דבר בנחת ובמתינות, כמונה מרגליות. אולם זוכר אני, כי בשעה שהרצה יל"ג בביתו של לוואנדה את טעם התנגדותו לרעיון הישוב, דבר את דבריו בחום-לבו ומתוך התרגשות-נפש.
לוואנדה טען כנגדו, “שאם אין קמח - אין תורה”, ושאַך לאחר שיפָּדֶה ישראל מכל צרותיו החמריות על-ידי שיבתו לארצו ההסטורית, יהא יכול לעסוק בעניני-רוחו.
צריך היה שתעבורנה מאז עוד שש שנים עד שיתגלו אלינו אחד-העם והשקפתו על יסוד מרכז רוחני – ודוקא בארץ-ישראל. גם לוואנדה גםיל"ג לא התרוממו שניהם עד לגבהו של רעיון זה אפילו בחלום.
זכורני, שהוויכוחים בין לוואנדה ויל“ג נמשכו יותר משעה ונסתיימו – בלא כלום. כשהגיעה שְׁעַת-הפרידה ויל”ג התנשא ממקומו ללכת, אמר אליו לוואנדה.
– ואף-על-פי-כן הריני מאמין באמונה שלמה, כי לא יארכו הימים ואתה תהיה לאחד “מאנשי-שלומנו”.
על זה השיב לו יל"ג:
– עוד אתישב בדבר. אפשר ואפשר, שיהיה מרוחך זה פי שנים אלי בר"ח ניסן – החודש המיועד, לי דעת בעלי-הקבלה, לביאת-המשיח…
III 🔗
ואמנם לא עברה שיחה זו, שהיתה ליל“ג עם לוואנדה, בלי רושם, כי מאז התחיל יל”ג מסביר פנים ב“המליץ” לרעיון ישוב ארץ-ישראל ומדבר בשבחו בשפה ברורה. וכך העיד יל“ג בעצמו במכתבו, שכתב לאחר שעברו חמש שנים, בשנת תרמ”ח, אל הד“ר שמעון ברנפלד (זהו המכתב הידוע, שצוה יל"ג לפרסמו ברבים שלשים יום אחר מותו). באותו המכתב כותב יל”ג:
“בשנת תרמ”ג, בלכתי למעינות-הרפואה למאריענבאַד, סרתי לעיר מולדתי ווילנא“. “שם חברו עלי חובבי-ציון דהאי-מתא עם לוואנדה בראשם” וכו', “וגערו בי על היותי מתנגד לישוב א”י” וכו‘. “גמרתי אז בלבי להשתתף בעבודת-הצבור הזאת בתחלה בחשאי ואחרי-כן אולי גם בפרסום” וכו’. “במאריענבאד הכנסתי תחת כנפי “חבת-ציון” את וויסאָצקי – הוא וויסאָצקי, אשר עלה אחרי כן לא”י ונכנס בעובי-הקורה“; “אני עשיתי לכם את הנפש הזאת, אני ולא אחר. לקחתי דברים גם עם הבארון גינצבורג על אדות הדבר הזה וקצר לי המקום הזה להביא את כל שיחתו, אע”פ שראויה היא להיות חרותה לזכרון הדורות. אבל בסוף דבריו הבטיח לי, כי הנהו הולך משם לפאריז ושם יקח דברים עם רוטשילד” וכו‘, “וכאשר יעשה רוטשילד כן יעשה גם הוא. ג”ב לא שמר הבטחתו לישראל – ואני לא הוספתי לדבר עמו עוד בדבר הזה" וכו’. “בשובי בחורף שנת 1885 לעמוד בראש מ”ע “המליץ” לא חדלתי מלדבר בעתים מזומנות דבר לטובת ישוב א“י ומהעיר את רוח אחינו השאננים בגולה על מחסורי אחינו העובדים על הרי-ישראל4”.
הנה כי כן אנחנו רואים את יל“ג, את ה”קטיגור הלאומי", המתנגד לרעיון ישוב ארץ-ישראל, כשהוא חוזר בתשובה ונעשה סניגור לאותו רעיון, ולא עוד, אלא שהוא מתפאר ומתהדר בכך בפני חברו ומבקש, שלאחר מיתתו יתפרסמו דבריו אלה ברבים, כדי שידע הקהל הגדול, כי עשה נפשות לחבת-ציון.
ובאמצע הקיץ של שנת תרמ"ה בשר אותי לוואנדה במכתב5 את הבשורה הזאת.
“בימים האלה בקר אותי בביתי, על דרכו לחוץ לארץ, מר **י”ל גורדון**, ומה השתוממתי לשמחת לבי למצוא בו פלשתיני נלהב. גם אני מצדי העירותי את תמהונו לעונג-רוחו בספרי לו על התחזקות התנועה לישוב ארץ-ישראל ועל התפתחותה בערי-השדה, שבפטרבורג אין יודע מזה, כפי הנראה, עד מה. הוא הבטיחני: א) לכתוב על הענין היקר לנו, וב') לרכוש לחבר לאגודתנו אחד מן העשירים רַבֵּי-הפעלים “שאין דורש לציון מהם וזכרה להם לחגא”6.
מאז שמעתי כמה פעמים את לוואנדה מספר מתוך נחת-רוח, שניכרה בה גם יהירות קלה, שאם נעשה יל"ג לחובב-ציון, אך הוא, הוא ולא אחר, עשה את הנפש הזאת!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.