רבּוֹת יש להצטער על כּך, שיהוּדי העוֹלם, בּעלי-היכוֹלת שבּיניהם, לרבּוֹת אפילוּ כּמה וכמה יהוּדי גרמניה עצמם, לא תפסוּ תיכף, עוֹד בּאוֹתוֹ ינוּאר שנת 1932, מה משמעה של “הממלכה השלישית”. רבּוֹת יש להצטער על כּך, שלא הבינוּ, כּי אמנם הֵקיץ הקץ על קיוּם יהוּדי אשכּנז, על קיוּמם ממש. מלוּמדי תוֹרת ההסתגלוּת, תפוּסים על-ידי רגשוֹת-הרגל וּמחשבוֹת-נוֹחיוֹת, התנחמוּ בּתקוות שוֹנוֹת. מי שהתנחם בּפּתגם הגרמני הידוּע: “אין הדייסה נאכלת כּרתיחתה בּשעת בּישוּלה”. והשלטוֹן החדש יזָהר מלהגשים את עקרוֹנוֹת שׂנאת-ישׂראל, אשר עליהם הכריז בּזמן “בּישול הדייסה”; וּמי שתלה תקוַתוֹ בּתגוּבת העוֹלם התרבּוּתי שיצא חוֹצץ להגנת זכוּיוֹת-האדם של יהוּדי גרמניה; וּמי שבּיקש הצלה בּמלחמה אשר יהוּדי העוֹלם יכריזוּ נגד משטר היטלר. לא רצוּ להבין, שצרכי השלטוֹן הנאצי מכריחים אוֹתוֹ להחזיק את דייסתוֹ האנטישמית בּרתיחתה, ולא רצוּ להאמין שעִם כּל הצוֹרך לעוֹרר את דעת-העוֹלם נגד רדיפת היהוּדים בּגרמניה, אין ישוֹעה בּה. לא חפצוּ לראוֹת, כּי אך אחת ויחידה העצה ליהוּדי אשכּנז: יציאת מצרים.

אילוּ הוּבן הדבר כּראוּי, בּכל רצינוּתוֹ, לפני ארבע שנים, כּשעוֹד כּוֹחם הנפשי והיכוֹלת החמרית של יהוּדי גרמניה היוּ אתם, בּטרם התחיל הנישוּל והחיסוּל בּאוֹנס, – ודאי שפּני הדברים היוּ עתה אחרים.

כּיוֹם הזה, כּשכּל האַשליוֹת נתבּדוּ בּאכזריוּת, ויוֹם-יוֹם בּשׂורוֹת הרעה, ויד השוֹלטים עוֹדה נטוּיה להשמדה ממש, עתה יוֹדעים גם ג’ימס מקדוֹנלד וגם מכוּבדי היהדוּת בּאנגליה וּבאמריקה, כּי אמנם כּן הוּא: זאת העצה ואין זוּלתה.

אכן, בּרכה בּהכּרה זאת, ולוּ גם בּאה בּאיחוּר זמן. כּי השעה היא השתים-עשׂרה, אך עוֹד לא מעבר לה, עוֹד רבּוֹת וּנצוּרוֹת אפשר לעשׂוֹת. ולא “אפשר”, אלא: צריך, הכרחי, חוֹבה.

משלחת יהוּדי אנגליה, שיצאה בּימים אלה לארצוֹת הבּרית, וּמחשבת “יציאת מצרים” אתה ורצוֹן לה, לפי דברי העתוֹנוּת לעשׂוֹת בּמידה אשר טרם ידענוּ כּמוֹתה – יכוֹלה להיוֹת משלחת הצלה. יכוֹלה להיוֹת, אך אין בּטחוֹן כּי היה תהיה, הרעיוֹן בּדבר עזיבת אשכנז על-ידי המוֹני יהוּדיה – לא אלפים ואפילוּ לא רבבוֹת אלא מאוֹת אלפים – הוּא רעיוֹן גדוֹל, העוֹמד בּהתאמה לעוֹצם היאוּש, אך אינוֹ שלם, כּי אין עמוֹ עדיין התשוּבה הבּרוּרה לשאלה השניה: “לאן?”

החזוֹן הישׂראלי עוֹנה על השאלה הזאת; ּושני דוֹרוֹת חלוּצי ישׂראל בּארץ-ישׂראל עשׂוּ את התשוּבה הזאת למעשׂה היסטוֹרי. כּל הנסיוֹנוֹת לתשוּבה אחת נתבּדוּ. אין “לאן” בּלתי אם לארץ-ישׂראל. אך הנה ראינוּ את יהוּדי העוֹלם, ואפילוּ את יהוּדי אשכּנז בּפקפּוּקיהם וּבהיסוּסיהם, בּאי-רצוֹנם להכּיר את האמת בּמשך ארבּע שנים אלה, לעצם בּעיית יהוּדי גרמניה. ואין בּטחוֹן שאוֹתם רגשוֹת-הֶרגל וּמחשבוֹת-נוֹחיוּת, אשר מנעוּ אוֹתם מלראוֹת את המוֹצא היחיד, לא ימנעוּ אוֹתם עתה מלראוֹת את כּל האפסוּת, את כּל חוֹסר-התקוַה, אשר בּתשוּבוֹת האחרוֹת הללוּ לשאלה “לאן?”

ודאי: שוּם אדם, כּל כּמה שירצה איננוּ יכוֹל עתה להתעלם מארץ-ישׂראל בּתוֹרת מקוֹם-מקלט ליהוּדי גרמניה. גם הזר שבזרים מוּכרח להוֹדוֹת: יצאנוּ משלב “הנסיוֹנוֹת”, איננוּ עוֹד אנשי-הזָיה. העוּבדוֹת שנוֹצרוּ בּארץ מדבּרות בּשׂפה משכנעת יוֹתר מדי. אכן: ארץ-ישׂראל. אלא מה? הוֹאיל וחסר הכּוֹח הנפשי והרצוֹן המרוּכז, הרי שנוֹצרה נוּסחה “רחבה” יוֹתר: ארץ-ישׂראל וארצוֹת אחרוֹת. והן ארצוֹת אחרוֹת אלוּ, אשר בּכוֹחן וּברצוֹנן לקלוֹט את יהוּדי גרמניה בּמידה ניכּרת אינן בּמציאוּת. בּכל הפּשטוּת, בּכל הגסוּת, בּכל האכזריוּת: אינן. רק חוֹסר כּוֹח נפשי וחוֹסר רצוֹן מרוּכז, הוֹלידוּ וּמוֹלידים מפּעם לפעם בּמוֹחם של יהוּדים “טוֹבים” ארצוֹת דמיוֹניוֹת אלה. והלא התנַסוּ בּדבר, כּל מיני יהוּדים מכוּבּדים ועממיים, שׂוֹנאי ציוֹן וידידי ציוֹן, בּעלי יכוֹלת חָמרית וּבעלי רצוֹן מוֹפשט, וגם מספּר גויים, עד ג’ימס מקדוֹנלד ועד בּכלל, התנסוּ בּדבר בּמשך עשׂרוֹת בּשנים, מימי הבּרוֹן הירש – וגם בּמשך ארבע שנים אלה, ולא העלוּ דבר וחצי דבר. אין ארצוּת, אשר אפשר היה להעביר לגבוּלוֹתיהן את יהוּדי גרמניה בּאוֹתם המספּרים, אשר עליהם מדבּרים עתה והם אמנם מחוּיבי המציאוּת המיוֹאשת. אין ארצוֹת קוֹלטוֹת בּדרך קלה יוֹתר, בּטוּחה יוֹתר, נוֹחה יוֹתר, זוֹלה יוֹתר מההתישבוּת הארצישׂראלית.

זאת וגם זאת: אין רשוּת להפקיר את עתיד היהוּדים האלה, אין רשוּת להעבירם, אֹותם ואת בּניהם, אחרי השוֹאָה הגדוֹלה שהתחוֹללה עליהם, מגלוּת אחת לגלוּת אחרת. וּמי לידנוּ יתקע, שהגלוּת החדשה תהיה בּמשך הזמן מתוּקה יוֹתר מגלוּת-אשכּנז? אין רשוּת לעוֹרר אשלַיוֹת וּלפרנס המוֹנים בּאשלַיוֹת, אין רשוּת להרדים את רצוֹן-העוֹלם, בּמידה שישנוֹ, על-ידי חיפּוּשׂי-סרק. אין רשוּת לשחרר את ממשלת המנדט הארצישׂראלי מהחוֹבה המוּטלת עליה. אין רשוּת להמציא אמתלוֹת נוֹחוֹת לכל צוֹררי המפעל העברי.

ואם תחת לחץ העוּבדוֹת כּבר הגיעוּ חוּגים רחבים להכּרת “יציאת מצרים”, הרי שעליהם להתאזר בּתבוּנה וּבעוֹז וּלכוון את היציאה לארץ האחת, שיכוֹלה ונוֹעדה לקבל את היוֹצאים: לארץ-ישׂראל. רצוֹן העם, ההוֹלך וּמתגבש מתוֹך מצוּקה ויאוּש – אין לפצלוֹ, אין לבזבזוֹ, אין להוֹציאוֹ לריק, רק משוּם שישנם יהוּדים אשר טרם השלימוּ עם ריכּוּז העם העברי בּארץ-ישׂראל, וּפיזוּר האוּמה על פּני כּל כּדוּר הארץ נעים ונוֹח הוּא להם, משוּם-מה מקיבּוּץ גלוּיוֹת.

וּמלבד פּקפּוּק זה לגבּי כּיווּן הפּעוּלה, ישנוֹ עוֹד פּקפּוּק שני, לגבי דרכּי הפּעוּלה, יש צוֹרך בּסכוּמים גדוֹלים – ויש המקוים להשׂיגם. אך כּשיעשׂה הדבר, מה יהיה השימוּש בּהוֹן ציבּוּרי זה? דרך אחת: להזרים אוֹתוֹ לאוֹתה הקוּפּה הגדוֹלה, אשר העם כּבר הקים להצלתוֹ, היא קוּפּת הסוֹכנוּת העברית וההסתדרוּת הציוֹנית – קרן-היסוד וקרן הקיימת לישׂראל. וּפירוּשה של הדרך הזאת: שימוּש בּהוֹן האוּמה מתוֹך התמסרוּת לעבוֹדה, נסיוֹן עצוּם בּפעוּלה ההתישבוּתית שנתנה כּבר הישׂגים להפליא, מתוֹך השגחה וּבקוֹרת ציבּוּרית פּירוּשה: איחוּד העבוֹדה, ריכּוּזה וכּיווּנה התכליתי. דרך שניה: קוּפּה שניה, מקבּילה, על משׂרדיה וּמנהליה, ועל הוֹצאוֹתיה, וּמסירת העבוֹדה, כּוּלה או בּחלקה לידי פּקידוּת אשר לא בּלבד שפּקידוּת-גבּאים היא אלא עליה גם ללמוֹד מחדש את העבוֹדה, לרכּוֹש לה את הנסיוֹן, לטעוֹת, להיכּשל וּלהכשיל. פּירוּשה של הדרך הזאת: בּיוּרוֹקרַטיזיה של הפּעוּלה, בּזבּוּז כּספי, פּיצול העבוֹדה, החלשת המכשיר הגדוֹל, אשר העם העברי בּוֹנה להצלתוֹ. וטרם הוּברר בּאיזוּ דרך ילכוּ יוֹזמי המגבּית החדשה.

אלה הם הפּקפּוּקים, וּמי שרוֹצה בּהצלחת העבוֹדה, עליו לעשׂוֹת הכּל כּדי לפזר אוֹתם, עליו לעשׂוֹת הכּל, כּדי שהפּעוּלה ההוֹלכת ונעשׂית – סוֹף סוֹף! – להצלת יהוּדי גרמניה, תהיה ראוּיה לעוֹצם המצוּקה והיאוּש.

יציאת מצרים בּמלוֹא מוּבנה. זאת אוֹמרת: לא פּיזוּר גלוּיוֹת אלא קיבּוּצן בּארץ-ישׂראל, ולא בּרשוֹת הועדים והמשׂרדים והפּקידוּת למיניהם, אלא בּרשוּת הסוֹכנוּת היהוּדית.

כ“ב טבת תרצ”ו (17.1.1936)