(יום שלישי, בשנים-עשר לחודש מאי 1840.)

הגבור בתור אלהות, הגבור בתור נביא הם יצירי דורות קדומים ואינם חוזרים ונשנים עוד בדורות החדשים. תנאי קודם להם הוא בוסר המושגים במדה ידועה, אשר קִדְמַת החכמה והמדעים בלבד שמה להם קץ. צריך לכך עולם ריק או כמעט ריק מאָפְני מדע, כדי שהאדם בהתפלאותו המלאה אהבה יחשוב את גבר עמיתו לאלהים או למדַבֵּר בקול אלהים; אלהות ונביא עברו ובטלו. עלינו להתבונן עכשו אל הגבור בדמות הפיטן, שאינו מתהלך בגדולות כמוהם, אבל גם אינו נותן כמום מקום לחלוק עליו. הוא דמות שאין חליפות לה. הפיטן הוא צורת גבור המיוחדת לכל הדורות; הוא נחלת כל הדורות אחרי שהוקם פעם אחת, כי הדורות האחרונים כדורות הקדמונים עלוּלים להעמיד, ויעמידו אותו תמיד כאשר יהיה הרצון מלפני הטבע. ישלח נא הטבע נפש‑גבור; בכל דור לא יבָצר ממנה להתגלגל בצורת פיטן.

גבור, נביא, פיטן – שמות שונים למיניהם אנו קוֹראים בזמנים ובמקומות שונים לאנשים הגדולים; והכל לפי החלוקים וההבדלים שאנו מבחינים בהם, לפי החוג שהתפתחו בו. לפיכך היינו יכולים לקרוא להם שמות הרבה יותר. רצוני להעיר עוד על דבר אחד הראוי להִשָּׁמע, כי חוג פעולתם השונה היא הסבּה הממשית להבדלים אלה; כי הגבור כשהוא לעצמו, עלול להיות פיטן, נביא, מלך, כהן או כל אשר תאוה נפשך, והכל לפי טיב העולם אשר יקרה מקרהו להִוָּלד שם. מתוַדה אני, כי לא אוכל לשווֹת לפנַי אדם גדול, אשר יפלא ממנו להיות כל אחד ממיני אדם. הפיטן שאינו עלול אלא לשבת על כסאו ולחבר חרוזים, לא יוצא לעולם מתחת ידו בית, שיהיה לו ערך ביותר. הוא לא יוכל לעולם לשיר על הלוחם הגבור, אם הוא גם-הוא איננו על‑כל‑פנים לוחם גבור. וסובר אני, כי יש בו מן הפוליטיקאי, ההוגה, המחוקק, הפילוסוף – במדה ידועה היה יכול להיות כל‑אלה והנהו כל‑אלה. וכן גם אינני יעול להבין איך מירַבּוֹ בלבו הגדול והלוהו, באש שהיתה עצורה בלב זה, בדמעות הרותחות שהיו בו, לא היה עלול לכתוב חרוזים, חזיונות‑תוגה, שירים ולהרעיש בהם את כל הלבבות, לוּ הביאוהו הלום מֶסִבּוֹת חייו וחנוכו. העיקר הוא, כי תהי לו תכונת האדם הגדול, כי האיש יהי גדול. יש מלים בפי נפוליון שהן כמו מלחמות אויסטרליץ. ראשי המצביאים של לוּאי הארבעה‑עשר הם גם כעין אנשים פיטנים; הדברים שבפי טִירֶן מלאים חריפות וגאוניות, באִמְרוֹת שמואל י’והנסון. הלב הגדול, העין הבהירה הצופיה למעמקים: הם הם העיקר; מבלעדי אלה, יבצר מכל איש לעשות חיל בכל מקצוע. פֶּטְרַרְקא ובוֹקַצ’יוֹ מִלאו שליחות דפלומטית היטב היטב. כפי הנראה; ונקל להאמין בדבר, הם פעלו פְּעָלִים שהיו קשים הרב יתר מזה! בורנס, מחבר-שירים בעל כשרון, היה עלול לעשות במדה שאין למעלה ממנה.

אמנם יש גם כשרונות הטבע. הטבע אינו יוצר בדפוס אחד את כל האנשים הגדולים, ואותם עוד פחות משאר בני האדם. יש, בלי ספק, הבדל בכשרונות, אולם לאין‑ערוֹך יותר במסבות השונות, ועל-הרוב עלינו להתבונן רק אליהן. אולם למה הדבר דומה? ללמוּד אומניות בסתם בני-אדם. לוקחים איש, שעוד לא הוברר טיבו באשר הוא אדם ואשר יוכל להעשות לכל מין אומן-יד, ועושים אותו לנפח, בנאי, גודר; והרינו לעתיד אומן פלוני ולא אחר. ואם אנו רואים לפעמים, כאשר כבר צוח אַדִּיסוֹן על זה, נושא‑סבל הכורע תחת משאו ברגליו הדקות והצנומות, וסמוך על ידו חיט בריא‑אולם כשמשון וידו ממשמשת בפסת ארג ובמחט קטנה – היעלה על הדעת כי בכשרונות הטבע נמלכוּ פה? והוּא הדין באדם הגדול, באיזו מלאכה יתגדר? נניח, כי יש לפנינו גבור, היהיה כובש מרעיש ממלכות, מלך, פילוסוף, פיטן? הוא חשבון מסובך מאד לאין פתרון בין העולם ובינו. הוא יתבונן בעולם וחוקיו, העולם וחוקיו יהיו לפניו, לפען יקרא בהם. מה שהעולם יִזָּקק לו וימציא לו בנדון זה היא כמו שאמרנו, העובדה הכי‑חשובה לגבי העולם.

הפיטן והנביא נבדלים זה מזה הרבה לפי מושגינו הקלושים שיש לנו על‑­אודותם היום. אולם להפך, בקצת שפות עתיקות הם שמות נרדפים. Vates יש במשמע גם שניהם, גם נביא גם פיטן, ואמנם נביא ופיטן, אם נבין אותם לאשוּרם הם בכל הזמנים מושגים קרובים מאד. בעצם, הם עד-היום לאחדים והוא נביא הוא פיטן, ביחוד לענין הצד השוה החשוב שבהם ששניהם באו בסוד הנקדש של העולם, מה שגֶתה קורא “הסוד הגלוי”. “מה הוא הסוד הגלוי?” ישאל השואל. “הסוד הגלוי” – גלוי לכל וכמעט עין איש לא תשורנו! סוד אלוהַ זה הספון בכל מקום בכל הנמצאים “רעיון אלוה בעולם, שהוא יסוד כל המראות” כדבר פיכטה ואשר כל המראות למן השמים וצבא כוכבינם עד העשב אשר בשדה וביחוד מראה האדם ועלילותיו, אינם אלא לבושו, ההגשמה הנעשה גלויה לעינינו. סוד אלוה זה ישנו בכל הזמנים ובכל המקומות; ישנו באמת. ברוב הזמנים והמקומות מעלימים עין ממנו; והעולם אשר בכל שפה ולשון צריך להגדירו כרעיון‑אלוה המוּצא אל הפועל. נחשב כדבר מצוי, דוּמם, שאדם דש בו – כאילו אומר הסטיריקן הוא עצם דומם. שהאומן התקין בנינו. ללא הועיל הרבה יהיה לדבּר עכשו בארוכה על-אודות הדבר הזה. מכל-מקום, אוי אוי לכל אחד מאתנו, אם לא נדע אותו, אם לא נחיה תמיד בהכרה זו. אמנם רע ומר הוא, בכלל חיי ריק ובהלה הם, אם לא נחיה כן!

והנה אומר אני, כי אם איש אחר זולתו יוכל לשכוח סוד אלוה זה, הנה ה- Vates, יהי נביא או פיטן, בא בסוד זה; הוא האיש אשר שוּלח עלי-אדמות לשַׁנֵּן אותו לנו. זאת היא תמיד הבשורה אשר בפיו אלינו, עליו לגלות אותה לנו – סוד‑אלוה זה מרחף לפניו יותר מאשר לפני כל אדם! בעוד שאחרים שוכחים אותו, הוא יודע ומכיר בו – וסובר אני, כי אנוס הוא לדעת ולהכיר אותו; מכלי אשר שאלו את פיו, הוא חי בו, על‑כרחו הוא חי בו. עוד פעם: אין פה מצות אנשים מלומדה, כי אם סקירה ישרה ואמונה; גם האיש הזה אי‑אפשר לו שלא יהיה תמים-לב. יחיו אחרים לפי החיצוניות של הדברים, לו הכרח הטבע הוא לחיות לפי אמתתם של הדברים. עוד פעם: איש הנוהג כובד‑ראש בעולם, אף-על-פי שכולם זולתו עושים בו שחוק וקלות-ראש. חוזה הוא, ראשית כל, יען כי הוא תמים-לב. ככה הפיטן והנביא, השותפים ב“סוד הגלוי”, לאחדים הם.

לענין ההבדל שביניהם, סוברים אנו, כי Vates -הנביא תפס הסוד הקדוש ההוא מצדו המוסרי, בתור טוב ורע, עשֵׂה ולא-תעשה; Vates -הפיטן תופס אותו יותר מהצד שהגרמנים מכנים האֶסטטי, בתור נוֹי וכדומה. את האחד אפשר לכנות המגליה לנו מה שעלינו לעשות. והשני – מה שעלינו לאהוב. אולם באמת מתערבים שני התחומים זה בתוך זה, ואין לשים תמיד פדות ביניהם. גם הנביא מכַון את עינו אל מה שעליו לאהוב. כי אילולי כן, איך יוכל לדעת מה הוא הדבר שעלינו לעשות. הקול הכי‑נעלה שנשמע מעולם עלי‑אדמות אומר: “הביטו אל חבצלות השדה, הן אינן עמֵלות, אינן טוות, ובכל‑זאת גם שלמה בכל כבוד תפארתו לא היה הדור בלבושו כאחת מהן”. הנה סקירה לתוך עומק עמקו של היופי. “חבצלות השדה” – לבושות הדר יותר מרוזני ארץ והן צצות שם בשפל שדה זרע, עין יפה מביטה אליכם מתוך חיקו הגדול של ים היופי! איך יכלה הארץ האיתנה להוציא אותן, הארץ הזעומה למראה וכאשר היא, לולי היתה יפה במהותה הפנימית? גם בבחינה זו מקבלת אִמְרָה אחת של גתה, אשר התמיהה רבים, כונה ידועה: “היפה”, אומר הוא “עולה על הטוב, היפה מכיל בתוכו את הטוב”. זאת אומרת, היפה הנכון, הנפלה מן היפה המדומה כמו שאמרתי במקום אחר, כשמים מן כפת אולם ווֹכְּסְהַל. ככה לענין ההבדל שבין פיטן ונביא והצד השוה שבהם. שתהיה בו מוסיקה ויהיה עשוי לשיר. אמנם, אם יריצו בי להגדיר הגדרה, יכולני לאמר זא שאינה נופלת מאחרת זולתה: אם תֵּאוּרך הוא באמת מוסיקלי, לא לבד מוסיקלי בדבריו, כי אם גם בתכנו ובמהותו, בכל מחשבותיו והגיגו, בכל הלך‑רוחו, אז יהיה פיוטי, ואם אין, לא. מוסיקלי – כמה ספון בזה! רעיון מוסיקלי הוא רעיון שהגה לב אשר הדר לתוך תוכו של הדבר, אשר תפס את סודו הפנימי, זאת אומרת, הנעימה הספונה בו, הקשר ההרמוני הפנימי שבו, שהיא היא נפשו, אשר בה הוא מתקיֵם ויש לו הסכות להתקים בעולם. כל הדברים הפנימיים, נוכל לאמר, הם מלאים נעימה ומתגלים החוצה כדרכם בשיר. ערך השיר נוקב ויורד עמוק. מי יוכל לתֵנות במלי הגיון את פעולת השיר עלינו? היא מין לשון בלי חתוך הדבור, שאין לבוא עד תכונתה, המצעידה אותנו על עברי פי האין-סוף ומניחה לנו להסתכל בו רגעים מספר.

אמנם כל דבור, גם הכי-פשוט, יש בו קצת מן השיר; אין מחוז אחד בעולם שאין לו טעם נגינה המיוחד לו – רִתּמוס אחד או נעימה אחת, אשר על פיה מזמרים בני האדם את הדברים שיש להם לאמר. טעם נגינה זוא כעין שיר רֶצִיטַטיבִי, לכל בני‑אדם יש טעם‑נגינה מיוחד להם – אף-על-פי שהם אינם מרגישים בוֹ אלא אצל אחרים. התבוננו גם‑כן איך כל דבור נלהב נעשה ממילא מוסיקלי – פרק שירה יותר מסולסל משל טעם הנגינה בלבד. גם דבּוּר האיש בחמת קנאה נעשה לשירה, זמן. כל הדברים העמוקים הם שירים. השיר הוא, כנראה, במדה ידועה מהותנו הפנימית; כאילו כל השאר הוא רק חתולים וקלפות. הוא יסוד-בראשית שבנו, בנו ובכל הדברים. היוָנים חזו מלבּם על “הרמוניות הספירות”: הוא היה הרגש שהיה להם מגזרתו הפנימית של הטבע, כי נשמת כל קולותיו וגִלוייו היא שירה שלמה. לפיכך נקרא את הפיוט רעיון מוסיקלי. הפיטן הוא האיש ההוגה בדרך זו. בעצם, הכל תלוי גם בכח השכל; תוּמת‑לבו ועומק חזותו של האדם הם העושים אותו לפיטן. הסתכלו דֵּי עמוק ותראו בדרך מוסיקלי, כי לב הטבע הוא בכל-מקום מוסיקה, ובלבד שתגיעו עָדיו.

Vates -הפיטן בחזון-הטבע שלו, המלא נעימה, עמדתוֹ דלה בעינינו, כנראה, לעומת Vates -הנביא; כהונתו והכבוד שאנו הוגים לו בגלל כהונתו זו ללא‑כרך הם גם‑יחד. הגברו הנחשב בתור אלהות, הגבור הנחשב בתור נביא, ואחרי-כן הגבור הנחשב רק בתור פיטן: האם לא יקחנו לבנו לחשוב, כי היְקָר שאנו נותנים לאדם גדול הולך ופוחת מתקופה לתקופה? בראשונה אנו מכירים אותו בתור אֵל, אחרי‑כן בתור איש אשר רוח אלהים בו; ועתה במדרגה שאחריו, מלתו המפליאה לעשות זוכה רק להודאתנו, כי פיטן הוא, מחבר חרוזים נאים, איש-גאון וכיוצא בזה! – כן נדמה הדבר. אולם, נוכחתי כי באמת לא כן הוא. אם נתבונן היטב בדבר, אולי יוברר, כי בלב האדם יש עוד עתה מדת התפלאות זו, המיוחדה ביותר למַתַּת הגבורה, נכנה אותה כאשר נכנה אותה, כמו שהיתה בכל עת וזמן.

כסבורני, אם עכשו אין אנו חושבים את הרדם הגדול לאֵל ממש, הוא מפני שמושגינו מאלהים, המקור העליון והנשגב של ההוד, החכמה והגבורה, הולכים הלוך והתעלה, לא מפני שיראת‑הכבוד שלנו למדות אלה, כפי שהן מתגלות באדם כצלמנו וכדמותנוּ, הולכת ופוחתת. הדבר הזה ראוי לתשומת-לבנו. אמנם הדילטנטיות הספקנית, קללת זמננו, קללה אשר לא תִמָּשך לנצח, עושה שַׁמּוֹת במקצוע זה, הכי‑נעלה בעניני האדם, כמו בכל שאר המקצועות, ויראת-הכבוד שלנו לאנשים גדולים, אף‑על‑פי שהיא רצוצה, סמויה ושוממה, מתגלה בצורה עלובה למדי, המנכרת אותותיה כמעט. בני‑האדם מעריצים את חיצוניותם של האנשים הגדולים; רובם אים מאמינים כי באמת יש אנשים גדולים להעריץ אותם. היא הדעה הכי-שוממה, המרה והנמהרה; אילו היינו מודים בה, היה לנו להתיאש ממעללי האדם! בכל-זאת התבוננו, משל, בנפוליון. ליטננט‑ארטילריה, יליד‑קורסיקה: זו היא קלפתו החיצונית, והאם אין נשמעים לו אין מעריצים אותו על‑פי דרכו יותר מכל נושאי עטרות וכתרים שבעולם כולם יחד? דוכסיות רמות ומשרתי-בית נקהלים מסביב לאכּר השוֹטלנדי בורנס – רגש מוזר מפעם בלב כולם, כי מעולם לא שמעו איש כמוהו, כי סוף‑סוף הנה האיש! בסתר לבם של האנשים האלה מתרחש רגש עמוּם, אף כי לפי-שעה אין עוד דרך כבושה להתגלות בה, כי האכר הזה בגבותיו השחורות ובעיני-השמש שלו הלוהטות, במדבריו המוזרים, המעוררים גם שחוק גם דמעות, עולה בערכו לאין-חקר על אחרים, ואין לדַמות אותו אל אחרים. האין אנו מרגישים זאת? לוּ גורשו מקרבנו הדילטנטיות, הספקנות השפלוּת וכל המשפחה הרעה הזאת, כמו שיש יום ויהיה כן ברצות אלהים; לוּ נכחדה כולה האמונה בחיצוניות הדברים והאמונה הברה בעצם הדברים תירש מקומה, עד כי האדם יפעל רק בעטְיה של זו האחרונה, והראשונה תהיה בעיניו כלא‑היתה, מה עז, מה חדש היה הרגש לבורנס!

והנה בדורותינו אלה, כמו שהם, האם אין לנו עוד שני פיטנים, אשר אף אם לא נחשבו כאֵלים בכל‑זאת הועֲלו למעלת קדושים? שקספיר ודנטי הם קדושי‑הפיוט, הם נמנים באמת, אם נתבוהן היטב, בסוד קדוֹשים, עד כי כחש ומרי הוא לנגוע בהם. חושו המשולח של העולם, אשר כבש לו דרך בין כל המעקשים הללו, הקמים לשטן לו, בא לכלל דעה זוּ! דנטי ושקספיר הם צמד מיוחד. הם שוכנים בדד, כמו בפרישות מלכים; איש לא ישוה להם, איש לא ידמה להם. בעיני כל העולם כעין אצילות וקרני הוד של תכלית השלמות מכתירים שני אלה. הם נקדשו, אף כי האפיפיור וחשמניו לא סמכו ידם עליהם. כזאת היא עוד יראת-הכבוד האיתנה שלנו למדת הגבורה, על אף כל ההשפעות שכנגד בדורות שנתמעטו הלבבות בהם. – אנחנו נתבונן כמעט‑קט בשני אלה, בפּיטן דנטי ובפּיטן שקספּיר: הדברים המעטים שאנו רשאים להגיד פה על הגבּור בתור פיטן, יִכּוֹנו מאד לדרך זו.

הרבה כרכים נכתבו דרך פירושים על דנטי וספרו; בכל‑זאת, בכלל לא עלתה בידם הרבה. דברי ימי חייו כמעט כולם אבדו לנו ואינם הוא היה איש לא שֵׁם לו על‑פני חוץ, נע ונד, הלוּם‑יגון בעודנו בחיים לא שם איש אליו לב ביותר, ורוב הרשומות עליו אבדו ברבות הימים. הלא זה חמש מאות שנה עברו מאז חדל לכתוב ולחיות עלי‑אדמות. אחרי כל הפירושים, הנה הדבר העיקרי שאנו יודעים על‑אודותיו הוא ספרו. ספרו – ויש להוסיף גם אותה התמונה המיוחסת, כמקובל, לַצַּיָּר גִּ’יוֹטוֹ. אשר כשנתבונן אליה אי‑אפשר שלא נחזיק אותה לאמתית, אחת היא מי צִיֵּר אותה. בעיני הם פנים הנוגעים עד הנפש, אולי יותר מכל הפנים אשר ראיתי מימי! הנה הם שוכנים בדד, כאילו הם מצויאים בחלל העולם, מעוטרים זר דפנא פשוט; צער ויגון אין חליפות להם, הכרת הנצחון אשר אין חליפות לה גם היא – סימן מובהק לכל דברי ימי דנטי! בעיני הם הפנים העגומים ביותר שנצטַיְּרו מעולם לפי המציאות, פנים נוּגים מאד, הנוגעים עד עומק הנפש. בתור תָּו עיקרי שרוי עליהם רוך, עדנה, נעימות מתוקה כשל ילד אבל כל אלה כאילו קפאו לסתירה עזה, לבטול-היש, לבדידות, לצער גֵּאֶה באפס תקוה. נפש רכה, מרוקמה מערפלי טוהר, המציצה אלינו בזעם, בחמת-רוח, במבט שנון כמו מבית‑כלא עשוי גלדי‑קרח עבים! יגון חרישי, מלא לעג שאנן; שפתו מקומטה כאילו היא מביעה בוז גאיוני לדבר המכלה אותו עד הנפש, כאילו הוא רק דבר קל וריק, כאילו הוא נעלה מעל הדבר שבכחו לענותו ולחנקו. פני איש המצא בסתירה גמורה וכל ימיו בקשרי מלחמה לחיים או למות עם העולם. אהבה שנהפכה כולה לחרון, חרון שאין להשיב, מתון, קר-רוח, דומם כשֶׁל אֵל. גם העין כאילו מביטה בתמהון, בשאלה: “מדוע העולם כך”? הנה זה הוא דנטי, זה מראהו, זה “קול עשרת הדורות הנאלמים” ומזמר לנו את “שירו המלא רזים אין-חקר”.

המעט שאנו יודעים על חיי דנטי מתאים היטב לתמונה זו ולספר זה. הוא נולד בפלורנציה, כנצר ממרום מעמדות-החברה, בשנת 1265. חנוכו היה טוב מאד, לפי מנהגי הימים ההם; שנון הלכות רבות בדת, תורת ההגיון של אריסטו, קצת ספרי המופת הרומאים – דעת לא-מעטה במקצועות ענינים ידועים; ודנטי בשאר‑רוחו ובכשרונו הכּבּיר השכיל בודאי ללמוד יותר מרוב בני גילו כל מה שהיה כדאי ללמוד. שכלו היה בהיר, רב‑תבונות וחריף מאד; פרי טוב זה שבכל חנוך הוא ידע להוציא מלמודיו האסכולסתיים האלה. הוא ידע על בורים את הדברים שבסמוך לו; אבל בתקופה כזו, שלא היו בה ספרים נדפסים ומשא ומתן חפשי בין הארצות, לא יכול לדעת נכונה מה שהיה ברחוק ממנו: האור הבהיר ודק, המאיר היטב את הדברים הסמוכים לו, יִכְהֶה ויעשה לדמדומים מוזרים כשהוא זרוע על דבר הנמצא למרחוק. זאת היתה תורתו אשר קנה דנטי בבית‑הספר. בחיים עשה את דרכו כנהוג אז. פעמַים עבד בצבא במערכות מלחמה בעד המדינה הפלורנטינית; היה ציר הממשלה, בשנת הלשים וחמש לחייו היה אחד מראשי השלטון בפלורנציה, על-פי סדר העליה לפי כשרונו ולפי שנות עבודתו. בילדותו נשא עיניו אל ילדה יפה אחת, ידועה בשם ביאטריצ’י פּוֹרְטִינַרִי, בת-גילו ובת-מעמד כערכו, ומאז לא חדל לראות אותה מפרק לפרק והתהלך אתה באהבה. כל קורא יודע את ספורו הנחמד והנוגע עד‑נפש על אהבתו זו, כי הפרידו ביניהם וכי היא נִשאה לאחר וכי היא מתה אחר ימים מועטים. היא ממלאה תפקיד גדול בשירי דנטי; כנראה, היא מלאה גם תפקיד גדול בחייו. נראה הדבר, כי היא אשר היתה עצורה לו בחיים, ולבסוף עצורה לו רחוק רחוק במחשכי הנצח, היתה הנפש היחידה אשר אהב מימיו בכל חום לבו. היא מתה; דנטי גם הוא נשא לו אשה – אולם כנראה, לא ראה אֹשר, כלל וכלל לא. דומה אני, כי לא היה נקל לזכּות באֹשר את האיש העז וכְבַד-הראש הזה בנפשו המעודנה והנוחה להתרגש.

אנחנו לא נבכה על שבר דנטי; לוּ הלך הכל למישרים כאַות נפשו, כי אז היה לראש‑מנזר, לראש‑העיר בפלורנציה וכיוצא באלה, והיה רצוי ונשוא‑פנים לשכניו ומיודעיו, והעולם היה שומם וחסר אחת המלים הכי-נהדרות שדוברו או שהוּשרו בו מימיו. לפלורנציה היה אז עוד ראש-עיר אחד דשן ורענן, ועשרת הדורות הנאלמים היו מוסיפים לדוֹם, ולעשרת הדורות המקשיבים האחרים (כי יהיו עוד עשרה וכהמה וכהמה) לא היתה אז "הקומידיה האלוהית " לשמוע! אין לנו להתאונן על דבר! גורל טותר נשגב הוּטל על דנטי; והוא, בהלחמו כאיש הנלקח להרג ולצליבה, היה אנוס על‑כרחו להשלים חוקו. האם בידו היו עתותיו? אמנם הוא לא ידע יותר ממנו, מה הוא טוב באמת ומה הוא רע באמת.

בימי כהונתו של דנטי בתור ראש-המנזר עלוּ המהומות והמריבות בין הכתות גֶלְפים‑גיבלינים, בּיַאנקי-נֶרי וכיוצא באלה למעלה-ראש, ודנטי, אשר נדמה כי ידה של כת בעלי בריתוֹ על העליונה, הָגלה פתאם, הוא עם רעיו; מני אז נגזרו עליו חיים של צער ונדודים. כל רכושו הָחרם ועוד יד שונאיו נטויה; הוא הרגיש במר נפשו את כל העול והחרפה שהמיטו עליו לפני אלהים ואנשים. הוא הגר כל כחו לשוב אל כנו. הוא נסה גם להתגרות בהם מלחמה, ביד רמה, אבל לא עלתה לו; הרע רק הורע יותר. בארכיון של העיר פלורנציה עוד גנוז כתב-הדת, הגוזר על דנטי להשרף חיים, אם יִתָּפֵש בכף! להשרף חיים – אומרים, זהו נוסח הכתב: תעודת-ממלכה מלבבת מאד. תעודה אחת נפלאה מאד, מזמן מאוחר הרבה, הוא מכתב דנטי אל שלטון פקידות העיר, בתור תשובה על הצעה יותר נוחה מאתם, כי רשאי הוא לשוב, בתנאי שיפַיס אותם וישלם כסף ענושים. הוא ענה בגאון מוצק ועשוי לבלי-חת: “אם לא אוכל לשוב מבלי לאודה על אשמתי, לא אשוב לעולם”, " nunquam reve r tar ".

לדנטי לא היה עוד למן‑אז מקום מושב עלי-אדמות. הוא נדד מגואל לגואל, ממקום למקום וקִיֵּם בעצמו את דבריו המרים: “כמה קשה הדרך”, " Come é duro calle “. אנשים קשי‑יום אינם בני-לויה שמחים וטובי-לב. דנטי, עני ונדח, בתכונתו המלאה גרון וכובד‑ראש, ברוחו הנכאה לא היה איש העשוי להתחבב על הבריות, פֶּטְרַרְקא מספר עליו, כי פעם אחת, בהיותו בחצר קַן דֶלּא סְקַלא, הוכיחוהו על רוחו הכהה ועל שתקנותו, והוא ענה לא כדרך באי החצר. דֶּלא סקלא היה אז במעמד רואי פניו עם לֵצניו ובדחניו ( nebulones ac histriones ), אשר בדחו את דעתו מאד. הוא פנה אל דנטי ויאמר: “האם לא לפלא הוא, כי הלצן האוילי הזה מבדח את דעתי מאד, בשעה שאתה, איש נבון, יושב פה מדי יום ביום ואין בידך לשעשע אותי כלל?” דנטי ענה במרירות: “לא, אין זה פלא; על הוד נסיכות לזכור את הפתגם: **”כל אחד למינו ישכון”**, – בא לך ויבוא אוהב לֵצנות! איש כזה במנהגו הגא והשאנן, בלעגו המר ובעצבונו לא היה ראוי לעלות ולהצליח בחצר. לאט לאט נוכח לדעת, כי אין לו עוד מקום מנוחה, אין לו עוד אחרית ותקוה בחלד. חיי שעה נִטלוּ ממנו ונגזר עליו לנוע ולנדוד; אין לב אדם אשר יאהבהו, אין נחומים למרי נפשו בתבל ארצה.

טבע הדבר מחַיב כי חיי-עולם הָטבעו אז יותר עמוק בלבו, אותה המציאות הנוראה, אשר חיי‑השעה האלה עם פלורנציה ועם גלולוֹ סוף-סוף מרחפים עליה רק כצל שאין בו ממש. את פלורנציה לא תוסיף לראות עד-עולם, אבל את הגיהנם, את התפתה, את השמים ראה תראה! מה הם פלורנציה, קַן דלא סקַלא, חיים וחלד גם-יחד? הנצח: אמנם שמה ולא למקום אחר מועדות פניך ופני הכל! נפשו הגדולה של דנטי, בלי מעמד עלי אדמות, אִוְּתה למושב לה יותר ויותר את העולם הנורא הלז! הוא שם מעיָניו והגיגו בו כדבר היחיד החשוב לו. בדמות-הגוף או בלי דמות-הגוף והא הדבר היחידי החשוב לכל אדם" – אולם בעיני דנטי, בימים ההם, לבש צורה של אמת מדעית קבועה ומסוימה. הוא לא פקפק כלל כי בצת Malebolge משתרעת שם עם עגוליה האפלים, עם alti guai שלה, וכי בעיניו יראה אותה, כדרך שאין אנו מסופקים כי נראה את קונסנטינופול, אם נשים פעמינו שמה. לבו המלא ימים רבים מחשבות אלה, אשר הרה והגה דומם באימה ובלהה, השתפך לבסוף ב“שיר המלא רזים אין‑חקר”: ה“קומידיה האלוהית” שלו, המופלא בכל הספרים החדשים היה פרי מחשבתו זו.

בודאי היה למשיב‑נפש לדנטי, וגם, כמו שנוכל לראות, לרעיון מלא גאון ועוז לפעמים, כי עלתה לו לעשות בגלוּתו מפעלו זה; כי שום פלורנציה, שום איש או אנשים לא עצרו כח להפריע אותו ממעשהוּ זה, או גם לסַיֵּע לו הרבה בזה. הוא גם ידע בנפשו במקצת, כי מפעל גדול הוא; המפעל הכי-גדול שאדם יכול לעשות: “אם תלך אחרי כוכבך” – Se tu segui la tua stella – יכול הגבור לאמר לנפשו, בהיותו בדד וגלמוד ומתמוגג בעניוֹ. “לך אחרי כוכבך, חוף נהדר מובטח לך!” מלאכת הכתב היתה לו קשה ומיגעת, כמו שאנו שומעים וכמו שנוכל לדַמות לנו בלאו-הכי. הוא אומר: “הספר הזה הכחיש בשרי לכמה שנים!” הוי, אמנם הוא ילדוֹ כולו בעצב ועמל רב, לא בשעשועים, כי אם בכובד‑ראש מלא זעם. ספרוֹ, כמו באמת כל הספרים הטובים, נכתב, בכמה פנים, בדם לבו. כל תולדות חייו הן ספרו. הוא מת כאשר גמר אותו, לא בזקנה מופלגת, בשנת החמשים וחמש לחייו – אומרים, מִשֶּׁבֶר רוח. הוא קבור בעיר שמת בה, רַוֶינה: Hic claudor Dantes patriis extorris ab oris. הפלרנטיניים, מאה שנה לאחר‑כך, בקשו להשיב להם את עצמותיו; בני העיר רַוינה סרבו לתת אותן. “אני דנטי קבור פה, מוּנָד מגבולות מולדתי”.

אני אמרתי חזון דנטי הוא שיר: טיק מכנה אותו “שיר מלא רזים אין‑חקר”; בדברים אלה הוא מסמן בדיוק את אפיוֹ. קוֹלֵירִידג‘, מעיר במקום אחד בדברים נכוחים, כי בכל מקום שאתה מוצא מאמר ערוך בקצב מוסיקלי, ברִתמוס נכון ובטעם נעימה הכונה, יש גם במשמע דבר-מה עמוק וטוב. כי הגוף והנפש, המלה והרעיון תואמים יחד המה עד להפליא, פה כחו בכל מקום. השיר, כבר אמרנו לעיל, היא מדת הגבורה של הדבּור! כל דברי‑החזון העתיקים, של הומירוס ואחרים, הם, בעצם, שירים. אם אדקדק בדבר, אֹמַר, כּי דְּבַר כל חזון ופיוט מתוקן הוא שיר. כל מה שאינו מוּשר אינו פיוט באמת, כי אם פרשה של פרוזה, הכבושה בתוך חרוזים מצלצלים – למוקש רב לדקדוק ולפגע רע לקורא, על‑הרוב. אנו רוצים לעמוד על רעיון האיש, אם בכלל היה לו רעיון; למה יבוא עליו בעקיפין ויכבשהו בחרוזים מצלצלים אם יכול הוא להביע אותו בדברים פשוטים. רק כשלבו מתפעל עד לידי עוז הנעימה, וצליליו נעשים מוסיקיליים, כדברי קוֹלֵירִידג’, בגָדלם, עמקם ונעימתם של רעיונותיו, רשאי הוא לחרוז ולשורר; ואז נכנה אותו פיטן ונקשיב אליו כאל גבור-הנאום, אשר מִדְבָּרו הוא שיר. הרבה מתנשאים לזה; אבל לקורא בעל-נפש, סובר אני, קשה מאד וגם לפעמים לזרא הוא לקרוא חרוזים! חרוזים אשר אין להם הכרח פנימי להיות נחרזים, מוטב שיאמרו לנו מה כונתם בדברים פשוטים, בלי צלצלי-שמע! איעצה נא עצה את כל איש היכול לדבּר מחשבתו, שלא לשיר אותה; ולהבין, כי בשעות סריוזות ובין אנשים סריוזים לא מן השם הוא לשיר אותה. דוקא מפני שאנו מחבבים את השיר האמתי ונפשנו הולכת שבי אחריו, כאחרי דבר אלוהי, היא הנותנת שעלינו לשנוא את השיר המזויף, ולחשוב אותו כקול הסירים, לדבר ריק, שאינו מעלה ואינו מוריד, לדבר שהוא ללא-אמת ולמכשול‑לב.

אני נותן לדנטי את השבח הכי-גדול, באמרי על ה“קומידיה האלוהית” כי הוא שיר אמתי בכל פנים. גם בקול נעימתה היא Canto fermo. היא נשמעת כזמרת המון חוגג. שפתו, terza rima פשוטה, היא שעמדה לו, בלי ספק, בזה. היא נקראת מאליה ברתמוס ידוע. אולם, מוסיף אני, כי אי-אפשר היה אחרת; כי תוכן הספר וחמרו הם כשלעצמם בעלי קצב ומדה. עמקה, עוז התלהבותה הנאדרה ותומתה עושים אותה למוסיקלית; הַעמק ללכך דַּיֶּך, ובכל מקום יש מוסיקה. שווי-ערך פנימי אמתי, מה שמכנים הרמוניה ארדיכלית שולט בה, – וּמְשַׁוֶּה על הכל מַתְכֹּנֶת קצובה; הרמוניה ארדיכלית המצטרפת גם היא לטיבה של המוסיקה. שלש הממלכות: Inferno, Paradiso, Purgatorio, ערוכות זו מול זו, כמו אולמי בנין גדול; בית‑כניסה עולמי נשגב, למעלה מן הטבע מתנוסס שם, בחוסן, בפומבי, בהוד נורא; עולם הנפשות של דנטי! הוא בעצם הכי-תמים שבכל חזיונות הפיטנים; גם פה אנו מוצאים, כי תום‑הלב הוא קנה‑המדה ליתרון הכשר. הוא בא מעומק חדרי לב המחבר, והוא חודר עמוק ללבנו מבעד לשדרות הדורות רבים. בני העיר וֶרוֹנה, כאשר ראו אותו ברחוב, היו רגילים לאמר: Eccovi I’uom ch’è all' Inferno “” – הביטו וּראו את האיש אשר היה בגיהנם! הה, אמנם הוא היה בגיהנם, באמת בגיהנם, בצער וקרָב קשה וארוך, כמו שהוא מנת חלקם, באמת, של אנשים כערכו. אומידיות הזוכות לשם אלהיות, אינן נעשות בדרך אחרת. המחשבה, כל עבודה אמִתית למינה, מדת הטוב הכי‑נשגבה גם היא, כלום אינה תמיד בת הצער? החו מולדת חשרת הסופה – תעצומות עוֹז באמת, כשל חבוש החותר להתיר עצמו: היא היא המחשבה. בכל הדרכים עלינו להעשות "שלמים על‑ידי מדת יסורים ". כבר אמרתי, כי שום ספר לא נולד בעצב כמו זה של דנטי. כולו כאלו הֻתַּך בכוּר נפשו הקודח. הוא “הכחיש” את בשרו לכמה שנים. כי אם כל חלק וחלק שבו נעבד בכובד-ראש מלא עוז ועצמה לאמת ממש, לחזוּת ברה. כל אחד מתאים לחברו, כל אחד הולם מקומו כאבן-שיש מסותתה ומהוקצעה למשעי. נשמת דנטי גנוזה בו, ובה נשמת ימי-הבינים ערוכה במדה וקצב לדורות ונתונה לרַאֲוָה. מלאכה לא‑קלה, מלאה עוז ועצמה, אבל מלאכה שנעשתה.

אולי יאמרו, כי עָצְמַת-הרוח וכל הפרטים התלוים בה היא התכונה הראשית בכשרונו של דנטי. דנטי אינו מתראה לפנינו כאיש- הרוח המקיף ועלם מלא; אדרבה כאיש אשר רוחו צרה, ולא עוד, אלא כאיש אשר רוח כת ידועה מפעמת אוֹתו: במקצת הוא פרי דורו ומעמדו, ובמקצת יסודתו בטבעו הוא. גָּדלוֹ הצטמצם בכל-פנים במליצה לוהטת ובעומק. הוא גדול כעולם מלא, לא מפני שהוא רחב כעולם מלא, כי אם מפני שהוא עמוק כעולם מלא. מבעד לכל הדברים הוא כאילו נוקב ויורד עמוק עמוק לתוך תוכה של ההויה. אינני יודע דבר המלא עוז ועצמה כמו דנטי. התבוננו, למל, בהחלנו בהתפתחותו החיצונית של עוצם כשרונו, התבוננו איך הוא מתאר. כח חזותו כביר מאד, הוא תופס כרגע את עצם טיבו של הדבר, והוא מתאר זאת ויותר לא-כלום. הלא זוכרים אתם את סקירתו הראשונה בנְאוֹת דִּיס: גג אדום, כדור ברזל אדום כאש, הלוהט מבעד חשרת האֹפל, המשתרעת לאין-קץ; כל-כך מלא חיים, ברור, אתה רואה אותו פעם אחת ולא יזח מעיניך לנצח! הוא חותם-תכניתו של כל כשרון דנטי. יש בו קצור, דיוק מצומצם. טַצִּיטוּס איננו יותר קצר, יותר מצומצם, ולא עוד, אלא שבדנטי הצמצום הזה הוא מושרש בטבעו ומיוחד לו. מלה אחת מפוצצת ואחריה דממה, בלי נשמע קול עוד. שתיקתו מדבּרת יותר ממלים. נפלא הוא בכמה חן נמרץ ושנון הוא תופס את מראהוּ הנכון של הדבר, איך הוא חורת בדבר כמו בעט-אש. פּלוּטוּס, הענק הסואן ברעש, מתמוטט תחתיו מגערת וירגיל; הרי זה “כאילו המפרָשים נופלים, כשהתורן נשבר פתאם”. או אותו העלוב בּרוּנֵיטוֹ לַטִּינִי עם cotto aspetto, עם “הפנים האפוים”, החרוכים למראה חוּם ורזים. ו“שלג-האש” היורד עליו שם, “שלג‑אש בלי רוח”, אט, מתון, בלי‑חשך! או דלתות הקברים ההם שם; ארונות רבועים באולם מלא‑הדממה המואר באור קודר. בכל אחד מהם נפש מתמרקת ביסוריה; הדלתות פתוחות; ביום‑הדין תסָּגרנה עד-עולם. ואיך פִּרינַטַה קמה, וקַוַלְקַנְטִי נופל – בשעה שהוא שומע דבר על‑אודות בנו והזמן העבר “fue!” גם התנועות בדנטי הן כמו קצרות, מהירות, נמרצות, כמו תנועות הצבא על-פי פקודה. דרך-ציור כזה הוא חלק ממהותו הפנימית של כשרונו הגאוני. הטבע האיטלקי המהיר והלוהט של האיש, כל‑כך דומם, נלהב, בתנועותיו העזות והמהירות, ב“חרונו החִור” המחריש, מתגלה בדברים האלה.

אף כי דרך‑הציור הזה הוא אחת מתכונותיו החיצוניות של האיש, מכל‑מקום הוא בא, כיתר הדרים, מטיבו המיוחד של כשרונו; סימן הוא לכל טיבו של האיש. אם אתה מוצא אישר אשר דבריו מתארים לך דמות, מצאת אישר אשר יכשר לדבר‑מה. התבונן אל דרך עשותו את הדבר, כי הוא מסמן את טיבו. ראשית אפשר הזה שלא יעמוד על הדבר כל‑עיקר, או שלא יבחון את סימנו הממשי, לולי היה נוטה חסד, אם נוכל להביע כן, לדבר, לולי היה בו רגש של חבה לאצול על הדברים. עליו להיות גם תמים עם הדבר, תמים עמו וּמשתתף בו. איש נבוב אין בידו לערוך לנו דמות כל דבר; הוא חי בחיצוניות סתומה, באונאה, בנוסחאות מקובלים לגבי הדרים. והאם לא נוכל לאמר, כי בכלל, בינת האדם מתגלה בכשרון זה להבחין בטיבו של הדבר? כל כשרון לב האדם יתראה פה. אם אחד העסקים לפנינו, חפץ וענין לעשות? בעל הכשרון הוא האיש הרואה את העיקר, ואת כל השאר הוא מסלק לצדדים כתפל. כשרונו גם הוא, כשרון בעל‑העסקים, הוא להבחין בין עצם צורת הדבר, שהוא עסוק בו, ובין צורתו המדומה, החיצונית. וכּמה מוּסר צפוּן באֹפן סקירתנו באחד הדברים: “העין רואה בכל הדברים לפי הכשרון לראות שהביאה אתה!” לעין השפלה כל הדברים הם שפלים, כמו, אל‑נכון, לחולה‑ירקון הם ירוקים. רפאל, כן אומרים לנו הצַּיָּרים, הוא הטוב בכל צַירי התמונות, בכלל. גם העין החדה ביותר אינה יכולה למַצות עומק ערכו של אחד הדברים. בפני האדם הפשוט שבפשוטים צפון יותר מאשר רפאל יכול לקלוט מהם.

ציורו של דנטי אינו רק ברוּר, קצר, נכון ומלא חיים כאש בֶּאֱשוּן-לילה; אם נתפוס אותו במובן יותר רחב, הוא תמיד מעודן ותוצאת נפש גדולה. פרַנְצֶסְקה ומְאהבה, מה גדולות התכונות הצפונות בהם! דבר כמו מרוקם מצבעי הקשת על מַסֶּכֶת שְׁחוֹר‑נצח. קול חליל דק מלא נכאים אין-חקר דובר שם אל חדרי לבנו. יש בו גם ממדת האשׂה: della bella persona, che mi fu tolta; וגם בים הצרה למשיב‑נפש הוא לו, כי לא יפּרד ממנה לנצח! המחזה היותר נוּגה בתוך alti guai האלה. והרוחות מתחוללות באותו aer bruno, חוזרות חלילה ומשַׁעֲרות אותם, למען התיפח תמיד! – מוזר הוא לחשוב: דנטי היה רעהו של אבי פרנצסקה העלובה הזאת. אולי פרנצסקה בעצמה ישבה על ברכי הפיטן האשר היתה ילדה קטנה תמה ועליזה. חמלה אין‑קץ, אולם גם חומר אין‑קץ של מדת הדין, כך היא מדת הטבע, ודנטי מצא כי כך היא מדתו. כמה עלובה היא הדעה כי Divina Commedia שלו אינה אלא כתב פלסתר עלוב, נבזה, חסר‑אונים וֶאֱוִילִי, והוא מוריש גינהם את האנשים אשר נבצרה ממנו להתנקם בהם עלי‑אדמות! דומה אני, יכ אם החמלה, הרכה כשל אם רחמניה, קננה מעולם בלב אדם, אין זה כיאם בלב דנטי. אולם האיש שאינו יודע להחמיר במדת הדין, אינו יודע גם מדת הרחמים. רחמיו יהיו שפלים, הות-נפש – רגשנות או העט טוב ממנה. איני יודע אהבה בעולם, הודמה לזו של דנטי. היא אהבה מעודנת, רועדת, עורגת, מלאה חמלה: כהגיון‑נכאים של כנור אֶאוֹלי, רך, רך; כלבו הרך של ילד; – וכאחד הוא לב זועם, קודר ונוּגה! געגועיו לבֶאַטריצ’י; איך הם מזדמנים יחדו בגן-העדן; איך הוא מסתכל בעינים הברות והמזהירות כזוהר הרקיע של המטוהרה ביד המות זה-כבר, העצורה לו רחוק רחוק: – כל זה דומה לזמרת שרפים; הם אִמְרֵי אהבה הכי‑טהורים, אולי הכי‑טהורים בכל אשר יצאו מכולם מלב אנוש.

ואשר לעצמת דנטי, הוא עצום בכל דבר. הוא חדר לתוך טיבו של הכל. חזותו המלאה תבונות בתור צַיר, ואגב גם בתור פילוסוף, אינה אלא תוצאת כל מיני עצמה אחרים. עלינו לכנותו, לכל לראש, גדול במוסר; והוא ראשית הכל. שאט-נפשו, צערו הם נשגבים כאהבתו – ואמנם, מה הם אם לא תּוֹכָהּ או הָפְכָּהּ של אהבתו? “A Dio spiacenti ed a' nemici sui” “שנוא לאלהים ולשונאי אלהים”. זהו בוז נעלה, תוכחה וגועל‑נפש שאין להם דֳּמִי: “Non ragionam di lor” “אין אנו רוצים לדבּר בהם. כי אם לראות ולעבור”, או זכור זאת: “אין להם תקוה למות” – Non han speranza di morte “”. יום אחד עלתה מחשבה זעומה ורכה בלבו האנוּש של דנטי, כי הוא האמלל, המונד והמורדף מות ימות אל-נכון, כי “המזל גם הוא לא יוכל לגזור עליו שלא ימות”. דברים כאלה יש בפי האיש הזה! לענין הזעם, כובד-הראש והעומק אין מָשְׁלוֹ בעולם החדש; אם אמרנו לבקש פיטן כערכו, עלינו לשוב אל כתבי הקדש ולחיות עם הנביאים העתיקים שם.

חולק אני על הרב המבקרים חדשים, המוצאים כי Inferno יתרון רב לו מן שני החלקים האחרים של הקומידיה האלוהית. יתרון זה זהם מוצאים יסודתו, על דעתי, בבַירוניסמוס הכללי של הטעם ואינו אלא רגש עראי. ה Purgatotio וה Paradsio, ביחוד הראשון, אפשר לאמר, גם עולים עליו. דבר נשגב הוא ה Purgatorio, “הר הטהרה”; סמל הֲלָך‑הנפש הכי‑נשגב של הדור ההוא. גם אם החטא מְאַבֵּד הרבה והתָֹפתה קשה ואיום, וצריך הוא להיות כך מכל-מקום התשובה מטהרת את האדם; תשובה היא מדה נוצרית בבירה! יפה הוא לראות איך דנטי עושה זאת! tremolar dell' onde" " “רטט” חשרת המים לקו-הבוקר הצח הראשון, הבוקע מרחוק אל שני נודדים, הוא כחותם תכנית להלך‑נפש אשר שנה את טעמו. התקוה מנצנצת עתה; תקוה שאין חליפות לה, אף כי עוד עוצב ורוגז מלַוים ואתה. נְוֵה הצלמות של השדים והרשעים הוא מתחת להם: ונשמת רוח חרישית של תשובה עולה מעלה מעלה עד לפני כס הרחמים! “התפללו בעדי”, אומרים אלו כל שוכני הר העוצב ההוא. “הגידו לגִיוֹבַנה שלי להתפלל בעדי” לגיובנה בתי; “חושב אני כי אמה אינה אוהבת אותי עוד!” הם מעפילים לעלות בעמל ובכבדות במשׂעוֹל התּלול והעקלקל ההוא, אחדים מהם “כפופים כקורות בנין”, – עון הגאוה דכא אותם כך. ובכל-זאת יגיעו אחרי שנים, דורות ועִדָּנִים אל ראש הפסגה אשר הוא שער השמים, ובחסד ורחמים יתנו אותם לבוא שמה. ושמחת כולם זו, כאשר אחד מהם נצח! ההר כולו יגיל ברעדה, ומזמוֹר תודה נשמע, כאשר עלתה תשובה לנפש חוטאת אחת ונחלצה מעֲוֹנה ומענוּתה! אני קורא לכל אלה דמות‑גוף נאצלה לרעיון נאצל באמת.

אולם באמת משלימים שלשה מהדורים האלה זה את זה והם כרוכים ביחד. ה Paradiso, שהוא בעיני כמין זמר לא‑הגוי בשפה, הוא שוברו בצדו של ה Inferno, בלעדיו היה ה- Inferno ללא אמת. שלשתם אלה עושים את העולם הבלתי-מוחשי באמת, כמו שנצרות ימי‑הביניים דִּמתה אותו בנפשה; דבר הראוי להזכר לעולם, ואמתי תמיד בעצם מהותו לכל בני האדם. הוא אולי אינו מתואר בכל נפש אדם באמת עמוקה כזו, כמו בנפש דנטי, האיש אשר שוּלח לשורר עליו, לשמור אותו בזכורן ימים רבים. נפלא הוא בכמה פשטות קצרה הוא עובר מהמציאות של יום-יום אל עולם הנסתר. בבית השני או השלישי של השיר אנו נמצאים בעולם הרוחות, ועומדים שם כמו בין דבירם מוחשים שאינם מוטלים בספק. בעיני דנטי היו כן; העולם המוחשי, כמו שקוראים אותו, ועניניו לא היו כי אם הסף למציאות הנשגבה יותר לאין-ערוֹך של עולם אחר. בעצם היה האחד למעלה מן הטבע כמו השני. האין נפש לכל אדם? הוא אינו רוצה רק להיות רוח, כי אם הוא הנהו. כל זה הוא לדנטי כבַד-הראש עובדה גלויה לעינים, הוא מאמין בה, הוא רואה אותה, ועל-ידי-כך הוא פיטן. תומת הלב, אומר אני עוד פעם, היא הַזְּכוּת המְסַיעת עתה כמו תמיד.

הגיהנום, התפתה וגן-העדן של דנטי הם כולם סמלים, חותם תכנית אמונתו בעולם הזה. קצת מבקרים, כדרך המבקרים הסקנדינוַיים אשר זכרנו לפנים, בדורות שאחריו, אשר יחדלו כל‑עיקר לחשוב כמו דנטי, יראו גם בכל זה אליגוריה, ואולי אליגוריה בטלה! היא דמות-הגוף נהדרה, אולי הכי-נהדרה לנפש הנצרות. היא מבַטאה כמו בתכבית אדריכלית כבירה כמלוא העולם מה שהנוצרי דנטי הרגיש, כי הטוב והרע הם שני הצירים של הבריאה הזאת, אשר הכל סובב עליהם; כי שני אלה אינם נבדלים זה מזה ביתרון האחד מן השני, כי אם בנגוד מחלט, לאין-ערוֹך; כי האחד הוא נעלה ורם כשמים ואור, והשני נמאס, שחור כגיהנם ותחתית שאול! צדק עולמים, אפס בתשובה, ברחמי עולם – כך הנצרות, כפי שדנטי וימי-הבינים ידעוּה, עשויה תבנית: ומכל‑מקום, כמו שרמזתי זה המקרוב, בכמה כַוָּנַת אמת גמורה שלא מדעת כלל שהוא עושה דבר‑מה תבנית! הגיהנם, התפתה, גן-העדן: בכולם לא היתה כל כונת סמן; בכלל, לכום עלתה מחשבה לפני האירופיים החדשים, כי סמלים הם! כלום לא היו עובדות נוראות שאינן מוטלות בספק, האם לב האדם כולו לא חשב אותם לאמת ממש, האם כל הטבע לא קִיֵּם ואתם בכל מקום? כך היא המדה תמיד בדברים אלה. בני האדם הינם מאמינים באליגוריה. המבקר לעתיד, איזו שיהיו רעיונותיו החדשים, אשר יחשוב מפעל דנטי זה רק כאליגוריה יכָּשל בטעות מרובה! – את האלילוּת הכרנו כבטוּי האמתי של הרגש הסריוֹזי המלא יראת כבוד שבלב האדם לנוכח העולם; אמת ונכוחה לפנים וגם לא בלי‑ערך לנו עתה. אולם ראו נא פה מהבין האלילות לנצרות! הבדל גדול מאד. האלילות ערכה דמות ביחוד לפעולות הטבע; העתות, התעצומות, הצרופים, המסבות המתהפכות של הדברים ושל בני האדם בעולם זה; הנצרות ערכה דמות לחוק חובת האדם, לחוק המוסרי של האדם. האחת כִּונה פנֶיה לטבע החושים; גִלוי גס וכבד של מחשבת האדם הראשונה – ומדת הטוב שהכירו ביחוד היתה אֹמץ‑הלב, כבּוּש הפחד. השניה לא כונה פניה לטבע החושים, כי אם לטבע המוסר. כמה קִדְמָה פה, ולו גם רק בבחינה אחת הלזו!

ובכן היה זה האיש דנטי, כמו שכבר אמרנו, לפה לעשרת הדורות הנאלמים באֹפן נפלא מאד. את הקומידיה האלוהית כתב דנטי, אוּלם באמת היא קנין עשרה דורות נוצריים ורק חתימתה היא מעשה ידי דנטי. כן הוא הדבר תמיד. הנה החרש הנפח במתכת זו שלו, בכלי אומנתו אלה בכשרון מעשהו זה – מה-מעט מכל אשר הוא עושה הוא באמת מעשה ידיו! כל האנשים חכמי-לב אשר חיו לפניו עובדים פה עמו יחדו; – כמו באמת עמנו כולנו בכל הדברים. דנטי הוא המליץ לימי-הבינים; המחשבה שהם חיו על‑פיה נצבה פה לפנינו במוסיקה עולמית. מחשבותיו הנשגבות האלה, הנוראות והנאות, הן פרי העיוּנים הנוצריים של כל האנשים הטובים אשר קדמו לו. הם היו גדולים, אולם האם איננו גדול אף‑הוא? הרבה היה נאלם דום, לולי דִבּר הוא; לא מת, כי אם חי בלי קול והגה.

הכל כאשר לכֹל, האם השיר המלא-מסתורין זה איננו קול אחת הנפשות הגדולות שבגדולות ושל אחד הדברים הגדולים שבגדולים, אשר עשתה והקימה אירופה בעדה עד‑היום? הנצרוּת, כמו שדנטי שר עליה, היא שונה מן האלילוּת שבלבות הסקנדינויים ההדיוטים, שונה מן נצרות-הכלאים, כמו שהגה אותה פֶּה מגמגם במדבר‑ערב, שבע מאות שנה קודם לכן! הרעיון הכי-נאצל שהוּצא לפעולות בקרב בני‑האדם עד‑הנה הוא מוּשָׁר ועשוי תבנית לָעַד על-ידי אחד האנשים האצילים. האם אין לנו להתברך בנפשנו כי יש בידנו קנין כזה? לפי חשבוני יכול הוא להתקַים עוד אלפי שנים כי הדבר שיצא מעומק חדרי לב האדם שונה הרבה מאד מן הדבר שנאמר מן השפה ולחוץ. הדבר החיצוני הוא קנין-היום וכפוף לשלטון המוֹדָה; הדבר החיצוני יחלוף בחליפות העולם בלי קץ; הדבר הפנימי אחד הוא תמול, היום ותמיד כל הימים. הנפשות התמימות בכל דורות העולם אשר יביטו על דנטי יראו בו את אחיהם; התום העמוק של מחשבותיו, ענוּתו ותקווֹתיו ידבּרו שפה אחת ודברים אחדים אל תוּמת‑לבם הם; הם ירגישו כי זה האיש דנטי אח הוא להם. נפּוליון על-פני ס"ט הילני שׂש מאד על תומתו המרהיבה של הומירוס העתיק. הנביא העברי הקדמון, בלבוש השונה במאד מאד משלנו, עודנו מדבּר אל לב על אדם, יען כי הוא מדבּר מתוך עומק לב האדם. הנה הוא הסוד האחד והיחיד להשתמר בזכרון ימים רבים. דנטי דומה בעומק-תומתו לנביאים בימי‑קדם; דבריו, כמו דברינם הם, יוצאים מן הלב באמת. אין להתפלא אם יִנָּבּא לנו כי חזונו הוא הדבר הכי-קַיָּם אשר אירופה שלנו יצרה מימיה; כי אין לך דבר המתקַים הרבה כדבר הנאמר באמת ובתמים. כל היכלות התפלה, כל הכהונה, הנחושת והאבן, כל מפעל חיצוני, אפילו הכי-קַיָּמים, קצרי-ימים הם לעומת שירת-הלב אין‑חקר כזו; בני‑אדם מרגישים, כי היא חיה תחיה ותאריך ימים ותהיה לברכה להם, כאשר כל אלה ישתקעו בתוך צרופים חדשים אשר ינכרו אותותם ויחדלו להיות כשהם לעצמם. אירופה יצרה הרבה: ערים גדולות, ממלכות גדולות, אנציקלופּדיות, צורות של דת, שיטות להלכה ולמעשה; אפס היא יצאה מעט כמתכוֹנת מחשבת דנטי. הומירוס עודנו, הוא עומד נצב באמת לפנינו היום; פנים אל פנים לכל נפש פתוחה בקרבנו; אולם ארץ יון אַיֶּהָ? שוממה זה אלפי שנים, אבדה ואינה. משואות‑נצח וגלים נצים; קֻפְּדוּ חייה, נכחד קיומה. כחלום, כעפר המלך אגַמֶמְנוֹן! היה היתה יון, יון איננה עוד, זולתי במלים שהשמיעה.

תועלת דנטי? אין את נפשנו לדבּר הרבה על “תועלתו”. נפש אדם אשר חדה פעם לעצם יסודה של השירה ושרה נכוחות פעלה במעמקי חיינו וכ$לכלה לימים רבים את שרשי החיוֹת של כל הדברים הנעלים למיניהם – באֹפן שאין למוֹד אותו במדת ה“תועלת”. אין אנו מעריכים את השמש לפי מדת אור הגַז שהיא חושׂכת לנוּ. דנטי יהיה לאיש אין ערוך-לו או בלי-ערך. על אחת אעיר: מה בין הגבור‑הפיטן ובין הגבור‑הנביא. בעבור מאה שנה היו הערביים של מוחמד, כמו שראינו, בגְרַנדה ובדֶלהי. האיטלקים של דנטי עודם כמעט במקום שהיוּ שם אז. הֶאָמוֹר נאמר כי השפעת דנטי על העולם היתה בערכּה יותר קטנה? לא כן הדבר! שדה מערכתו צר הרבה יותר, אולם הוא גם נאצל, ברור הרבה יותר, – אולי לא פחות חשוב, כי אם יותר חשוב. מוחמד מדבּר להמון בני-אדם רבים בלשון גסה הראויה להם כלשונו המלאה זרות ותהפוכות בּוּרוּת סכלות: בידו לפעול רק על המון אדם רב ובתערובת משונה של הרע והטוב. דנטי מדבּר אל אנשי-המעלה נקיי-הדעת ובני-העליה של כל הדורות וכל הארצוֹת. ולא עוד, אלא לא יאבד עליו כלח כעל האחר. דנטי מאיר ככוכב צח הקבוע שם בכפת השמים אשר לאורו מתלקחים הגדולים והגבוהים בכל הדורות: הוא נחלת כל יחידי‑הסגולה שבעולם לדורות אין-מספר יש לחשוב כי דנטי יאריך ימים הרבה אחרי מוחמד. על-ידי-כך ישובו המאזנים להיות מעֻיָּנים.

אולם על‑כל‑פנים אין להעריך את האיש ופעולתו על-פי מה שקוראים השפעתו על העולם, על‑פי המשפט שאנו יכולים לחרוץ על השפעתו. פעולה? תועלת? יעשה נא האיש את פעולתו; פריו היא דאגת אחר זולתו היא תביא פֵרות משלה ובין שהם גלומים בכסאות הכּליפים ובכבושי הערביאים, עד אשר יהיו מלוא “כל עתוני הבוקר והערב” וכל ספרי דברי‑הימים שהם כעין תמצית עתונים, ובין שהם לא נגלמו ככה כל‑עיקר – מה בכך? לא זה הוא הפרי באמת! הכּליף הערבי היה דבר-מה במדה שפעל דבר‑מה. אם תורת האדם הגדולה ומעללי האדם בארצות‑יה לא מצאו להם גואל בכליף הערבי, אז אחת היא כמה חרָבוֹת הריק, כמה שקלי זהב שם בכליו וכמה שאון ורעש הקים בעולם – הוא היה רק אפס והבל נדף מלא תשואות. בעצם לא היה כל‑עיקר. הבה נִתן כבוד לממלכה הגדולה, ממלכת הדומיה! אוצר החמדה שאין ערוֹך לו, אשר אין אנו מקשקשים בו בכיסנו, שאין אנו מונים ואין אנו מראים לבני-אדם! אולי הוא הדבר הכי‑מועיל לכל אחד מאתנו לעשות בשעות הסואנות האלה! –

כשם שדנטי, האיש האיטלקי, שוּלח לעולמנו לגַשם, דרך המוסיקה, את אמונת ימי‑הבינים, אמונת אירופה החדשה שלנו ואת חייה הפנימיים; כך שקספיר, נוכל לאמר, מגשם לפנינו את חייה החיצוניים של אירופה שלנו, כפי שהיו מפותחים אז, את דרכי אביריה, ארחות חצרותיה, מזג רוחה, הות נפשה; דרהי המחשבה, המעשה וההסתכלות בעולם שהיו לבני‑אדם או בפועל. כשם שעל-פי הומירוס אנו יכולים עוד להתקין בנין יָוָן העתיקה, כך בספריהם של שקספיר ודנטי יקראו עוד בני‑אדם אחרי אלפי שנים מה שהיתה אירופה החדשה שלנו בדת ובמעשה. דנטי נתן לנו את האמונה או את הנשמה; שקספיר נתן לנו במדה נעלה שאינה נופלת מזו של דנטי את המעשה או את הגוף. גם לזה האחרון היינו זקוקים; איש שוּלח לשם-כך, האיש שקספיר. בה בשעה שדרכי החיים של האבירים הגיעו למרום קצם והיו נכוֹנים להתמוטט ולהיות נמקים והולכים לאט או מהר, כמו שאנו רואים זאת בכל מקום. שוּלח מלך הפיטנים השני הזה בעינוֹ הצופיה בהוד קולו בלי-יָסוּף, להעלות ואתם בכתב ולתת דין וחשבון מהם, אשר יעמוד ימים רבים. שני אנשים ראוים לכך. דנטי עמוק, איתן כאש העצורה בפנים העולם; שקספיר רחב, שאנן, צופה למרחוק כשמש, אור-עולם ממעל. איטליה נתנה את קול העולם האחד; לנו האנגלים היה הכבוד לתת את השני.

מוזר מאד; לכאורה נתּן לנו האיש הזה על-פי מקרה בלבד. אני אומר בלבי תמיד: זה האיש שקספיר, כמה הוא גדול, שלו, שלם, כמה הוא מוצא אוֹן לו. אולם לולי תבע אותו לדין בעל האחוזה וַרְוִיקְשַׁיר על גנבת ציד, כי אז אולי לא שמענו ממנו מאומה בתור פיטן! היערים והשמים, חיי איש כפרי שם בסְטְרַטְפוֹרד היו מספיקים לאיש הזה! אולם כל אותה הפריחה הנפלאה של חיינו האנגליים, אשר אנו קוראים בשם תרופת אלישבע, האם באמת לא באה במקצת גם היא מאליה? האילן אִיגדְרַזיל מלבלב ונובל לפי חוקיו, הנשגבים מבינתנו. ובכל-זאת הוא מלבלב ונובל, וכל גד ועלה שבו צומח בו על‑פי חוקי‑עַד בל‑ימושו; כל סֶר תּוֹמַס לוּסי¹ בא בשעה הקבועה לו. דבר מוזר הוא, אומר אני, אשר לא שמוּ לב אליו למדי: כמה כל דבר עודר במערכה עם הכל, אין עלה נרקב בראש חוצות שאיננו חלק לא-יִפָּרד ממערכות השמש והכוכבים; אין רעיון, אין מלה, אין מעשה של אחד האנשים, אשר לא היה לו שורש בלב כל בני-אדם, ובקרוב או לאחר זמן, באֹפן נכּר או לא, יפעל על כל בני-אדם! כל מה שבּעולם הוא עץ השדה: סבּוב המיץ וההשפעות, זִקת-הגומלין של כל עלה הקטן שבקטנים עם חוט השורש הכי‑תחלות, עם כל חלק אחר הקטן והגדול של הכל. האילן איגדרזיל השולח את שרשיו למטה אל ממלכת הֶלה והמות ופורש את ענפיו לגבהי שמים.

במובן ידוע אפשר לאמר, כי התקופה הנהדרה הזאת של אלישבע עם אנשיה כשקספיר בתור התוצאה והנִצָּה של כל אשר קדם לה, גם היא היתה מיד הקטוליציסמוס של ימי‑הבינים. האמונה הנוצרית, אשר היתה ענין לשירת דנטי, היא שחוללה את החיים המעשיים, אשר לשקספיר היה לשורר עליהם. כי האמונה היתה, כמו היום ותמיד כל הימים, נשמת הפעולה, הַיֵּש הראש וראשון בחיי האדם. והתבוננו פה כאל חזיון נפלא, כי הקטוליציסמוס של ימי-הבינים נתבטל עד‑כמה שבכח תקנות הפרלמנט לבטל אותו, עד שלא קם שקספיר, פריו הנחמד ביותר. אף‑על‑פי‑כן הוא קם! הטבע כִּוֵן את השעה הכשרה לו לשלוח אותו עם הקטוליציסמוס או כל הדברים שהיה לו חפץ בהם, ולא חשש כלל לתקנות הפרלמנט! המלך הנרי, המלכה אלישבע עושים את שלהם והטבע עושה את שלו! תקנות הפרלמנט הן בכלל דברים של מה‑בכך, למרות השאון שהם מקימים. איזו תקנות הפרלמט, איזה וכוחים בס"ט סִטיפַן², בשעת מלחמת‑הבחירות או כיוצא באלה הביאו את שקספיר לעולם? בלי כל ארוחה בבית‑חבר הגודרים החפשים, בלי כל פתיחת גליון של חתומים, בלי כל ממכר מנָיות ועוד קוֹלי‑קולות לאין-קץ כיוצא באלה ועמל וטורח באמת ובתמים או בלב ולב! דור אלישבע זה עם כל הודו והדרו ועם ברכותיו בא בלי כרוזים, בלי תכונה רבה מצדנו. שקספיר המופלא היה מתת נדבה של הטבע שֶׁנִּתנה כולה בחשאי ונתקבלה כולה בחשאי, כאילו היה דבר אין חפץ רב בו, אולם, פשוטו כמשמעו, הן לא מסולא ערכו יש להתבונן גם אל פני הדבר הזה.

על‑דבר שקספּיר שלנו זה, הנה הדעה הזאת, שאנו שומעים לפעמים מחַוים אותה בסִלוּדים קצת, היא באמת הנכונה. דומה אני כי מיטב ההגיון, לא רק בארצנו, כי אם גם באירופה כמעט כולה, נוטה לאט‑לאט לכלל דעה זו, כי שקספּיר הוא הגדול בכל הפּיטנים שקמו עד ימינוּ אלה; הרוח הכי-כבּירה אשר בעולם הידוע לנו עשתה לה יד ושם בספרות. הכל כאשר לכל, אינני יודע עזוּז חזון כזה, כשאון מחשבה כזה לכל דבר בכל איש אחר. עמקוּת ושלוה כזו, גבורה שאננה, עליזה. כל הדברים המצטירים בנפש גדולה זו הם נכונים וזכים כמו בנבכי מי-מנוחות! היה מי שאמר, כי בבנין מחזות‑התוגה של שקספּיר, מבלעדי כל ה“כשרונות” האחרים לשמותם, נחשפת תבונה הדומה לשל Novum Organum של בֶּקוֹן. אמת הדבר, והיא אינה אמת העולה ובוקעת לעיני כל אדם. היא תהיה יותר גלויה לעינים, לוּ נסינו אנחנו, כל אחד בינו לבין עצמו, ככל אשר נוכל, להתקין תוצאה כזו מחמריו הדְרַמַּתּיים של שקספּיר! הבית הבנוי נראה כה ערוך כמַתְכֻּנְתּוֹ – כולו יושב על משפטו, כאילו קם ונהיה מאליו ועל‑פי טבע הדברים – אנו שוכחים את אבני המחצב השוממות והגסות שהיקם מהן. היא הנותנת, שֶׁמִּכְלַל הבית, אשר מראה לו כאילו הטבע עשה אותו בידיו, מכסה מפנינו את כח מעשיו של הבנאי. שלֵם, יותר שלֵם מכל איש אחר, נוכל לאמר על שקספיר פה: הוא מבחין, הוא מכיר על‑פי חושו באיזה תנרים הוא עובד, מה הוא חמרו, מה הוא כח ידיו ויחסו אליו. פה לא די טביעת‑עין חטופה, כי אם בינה יתרה ושום‑שכל בכל הדבר, היא עין צופיה בשובה ונחת, רוחב לב כביר, בקצרה! איך יערוך האיש ספּור מאחד הדברים אשר היה עד‑ראיה לו, מה צביון ישַׁוֶּה לו ומה קו יטה עליו – הוא קנה‑המדה הכי‑טוב שבידנו להטיב אוח האיש. מה פרט הוא עיקר ועליו לקחת מקום בראש; מה הוא טפל וראוי לזרותו הלאה; איפה היא תחִלתו באמת, השתלשלותו הנכונה, וסופו? למצוא כל זה צאיך להעיר את כל כח הבינה שיש באיש. עלו להבין את הדבר; לפי עומק שכלו תהיה מתכוֹנת תשובתו. בזאת אתה יכול לבחון אותו. היחובר מין במינו, היתעורר רוח הסדר בערבוביה זו, עד כי סִבְּכָהּ יהיה למערכה מסודרה? היכול האיש לאמר Fiat Lux – יהי אור, ולברוא עולם מתוהו? בה במדה שיש אור בו בעצמוֹ, יבצע את המעשה הזה.

והנה נוכל לאמר עוד פעם, כי שקספּיר הוא גדול בדבר שכִּניתי ציור‑תמונות, תאור האנשים והדברים, ביחוד האנשים. מלוא גָדלו של האיש מתראה פה בכל תוקף. אין דומה לו, אני סובר, באותה החריפות השאננה, היוצרת. הדבר שהוא מתבונן אליו אינו מגלה לו רק פנים אלה או הללו, כי אם הוא חושף לו את המצופניו וסוד הויתו. הדבר כאילו עולה באור לפניו עד כי הוא מבחין את גזרתו ובנינו הפנימי. יצירה אמרנו: יצורה פיוטית, האין זאת בלתי אם ראית הדבר כל צרכו? המלה המתארת את הדבר באה מאליה בעקב סקירה חדה ובהירה בדבר. והאם מוסריותו של שקספּיר, גבורתו תוּמתו, מדת סבלנותו, רמונתו, כל עוז חסנו וגדלו המצליחים לִגבור על מעצורים כאלה, אינם גלויִם לעינים פה? גדול כעולם מלא! לא ראִי גבנוני‑שקערוּרי, מעוקל, עלוב, אשר דמות כל הגופים נשקפת ממנו בכל גבנוניו ושקערוריותיו! ראי שטוח כולו; – זאת אמרת ביחוד, אם רוצים אנו להבין זאת איש הנמצא ביחס נכון אל כֹּל, הדברים והאנשים, אדם ישר. באמת חזיון נהדר הוא לראות, איך הנפש הגדולה הזאת קולטת בקרבה כל האנשים והדברים למיניהם, נפשות כפַלְשְׁטַף, אוֹתֵּילה, יוּליה, קוֹריוֹלַנוּס, והיא עורכת אותן לפנינו במלוא צביונן, אין פרץ ואין יוצאת; באהבה, במישרים, אח קרוב לכולם גם‑יחד. הספר Novum Organum, בכל התבונה שאנו מוצאים בבֶּקוֹן, נופל ממנו במעלה: חָמרי, מגושם, עלוב לעומתו. בין האנשים החדשים אין אנו מוצאים, בדין, כמעט מאומה אשר ידמה לו בערכו. אחד הוא גתּה למן ימי שקספּיר, המזכיר אותו לנו. גם עליו אומרים כי הוא ראה את הדבר; נוכל לקרוא עליו את הדברים שאמר הוא על שקספּיר: “הנפשות העושות שהוא מתאר הן כמו שעונים עם לוח של זכוכית שקופה; הם מראים לנו את השעות כמו שעונים אחרים, וגם את המכניסמוס הפנימי נראה לעינים”.

העין הרואה! היא היא החושפת לנו את ההרמוניה הפנימית של הדברים; הדבר שהטבע כִּוֵּן לו, אשר הובע עִלֵּף בלבושים האלה, הגסים לפעמים. הטבע כִּון לדבר‑מה. לעין הרואה גּבְעה הדבר הזה. אם ברואים שפלים עלובים הם? יכול אתה לשחוק עליהם, יכול אתה לבכות לבם, יכול אתה למשוך להם חסד, – בצורה זו או אחרת, יכול אתה, כשאין ברירה, להחריש להם, להָסֵב פניך ופני אחרים מהם, עד אשר תגיע השעה, אשר תגרש אותם כלה ותבער אחריהם. בעצם, מַתת הפיטן הראשונה היא, והוא הדין לכ אדם, כי יהיה לו לב שומע ומבין למדי. הוא יהיה לפיטן, אם לב כזה לו: פיטן במעשים. היכתוב בכלל, ואם יכתוב, היכתוב בפרוזה או בחרוזים, הכל תלוי במקרה, מי יודע באיזה מקרה פעוט למאד מאד – אולי בדבר, כי היה לו מורה זמרה, כי למדוהו לזמר בילדותו! אולם הכשרון המספיק בידו להכיר את טיבם הפנימי של הדברים וההרמוניה הספונה שם (כי כל דבר הַקַּיָּם יש לו הרמוניה בתוכו, כי אילולי כן, לא יעמוד ולא יתקֵים) אינו פרי הרגלים ומקרים, כי אם מתנת יד הטבע, כלי‑זינו העיקרי של האדם הגבור למינוה. אל הפיטן, כמו אל כל איש אחר, אנו אומרים ראשית כל: ראֵה! אם יפּלא ממך הדבר, לשוא תוסיף להצמיד חרוזים יחד, ולזַוג רגשות בצלצלים מכֻוָּנים ולהתקרא פיטן. אין תוחלת ממך. אם יודע אתה לעשות זאת, יש תקוה לאחריתך בפרוזה או בחרוזים, במעשה או בהגיון. מוֹרה זקן מטורף בבית‑ספר היה רגיל לשאול, כאשר הביאו לו תלמיד חדש: “האם מובטח אתה בו שאיננו סכל?” הנה שאלה זו ראויה שתהיה נשאלת על‑דבר כל איש שמציעים לאחת הכהונות וראויה היא להחשב לשאלה הנחוצה היחידה: “המובטח אתה בו שאיננו סכל?” אין לך בכל הארץ נפש עלובה מזו.

כי אמנם מדרגת החזות השרויה באיש היא קנה‑המדה הנכון לאיש. לוּ באתי להגדיר את כשרונו של שקספיר, היית אומר: בינה יתרה, ודומה, כי הכל כאן. ואֹמנם, מה הם כשרונות? אנו מדבּרים על כשרונות, כאילו היו דברים מסוימים, נבדלים; כאילו לאדם יש בינה, כח מדמה, חזון וכו‘, כדרך שיש לוֹ ידים, רגלים וזרועות. שגיאה נמרצה היא. ושוב אנו שומעים על “טבעו השכלי” של האדם ועל “טבעו המוסרי”, כאילו גם הם נתָּנים להפרד ומתקַימים כל אחד בפני עצמו. צרכי הלשון כופים עלינו דרכי‑דבּור כאלה. יודע אני, כי עלינו לדבר כך, אם רוצים אנו לדבר בכלל. אולם אין למלים להעשות עצמים נוקשים. כמדומני, שמושגינו מהדבר הזה הם ברובם מזויפים כל‑עיקרם. עלינו לדעת ולשמור הדבר לבנו תמיד, כי החלוּקות האלה הן באמת רק שמות; כי הטבע הרוחני של האדם, כח החיים האצור בו, הוא בעצם טיבו אחד ובלתי‑נפרד, כי הדברים שאנו מכנים כח המדמה, חזון, שכל וכו’ אינם אלא אותו כח החזוּת בפנים שונים, וכולם עשוים אגודה אחת אין-להתיר, קרובים קרבת פרצוף, כי כשאנו מכירים אחד מהם, עלינו להכיר את כולם. גם המוּסר עצמו, הדבר שאנו מכנים טיבו המוסרי של האיש, מה הוא אם לא פנים אחרים של הכח החיוני האחד, אשר על ידם הוא הֹוֶה ופועל? כל מה שהאיש עושה טובע חותמו של האיש. יכול אתה להבין איך יִלָּחם על‑פי הדרך שהוא שר בו; עוז רוחו או מורך לבו מתראה במלה שהוא מוציא, בדעה שהוא קובע לו, לא פחות מאשר בנחת זרועו שהוא מראה. אחד הוא והעצם האחד מכריז ברבים על עצמו בכל הדרכים והאפנים.

באין ידים אפשר שיש לאדם רגלים ויכול הוא עוד ללכת, אולם – שים זאת אל לב – באין מוּסר, דבר נמנע היא לו הבינה, אדם ללא-מוסר כל-עיקר לא יוכל לדעת מאומה! כדי לדעת דבר אחד, מה שאנו קוראים דעת, כל האיש בתחִלה לאהוב את הדבר, להגות לו חבה, זאת אומרת, לעמוד עמו בקשר של אמת. אם אין בלבו די אהבת הצדק עד כדי להכריע אהבת עצמו בכל פעם כשהשעה צריכה לכך, עוז הרוח לעמוד בפרץ בכל פעם בעד האמת המסוכנת, איך יכול לדעת מאומה? כל מדת טובו נכּרת בדעתו וחכמתו. הטבע ואמתתו יהיו תמיד כספר החתום בשבעה חותמות לאנשים רשעים, להולכים אחרי בצעם, למוגי הלב; מה שאנשים כאלה יכולים לדעת על‑דבר הטבע הוא מצער, קלוש, פעוט, נועד רק לתשמישי היום. – אולם האם גם השועל אינו יודע דבר‑מה מהטבע? אכן הוא יודע איפה שוכנים האוזים! האדם‑השועל, השכיח מאד בכל מקום בארץ, מה יודע הוא יותר מזה וכיוצא בזה? אמנם אף לזאת יש להתבונן, כי לולי היה לשועל מוּסר‑שועלים ידוּע לא היה יכול גם לדעת איפה הם האוזים או ריך ילכוד אותם. לו בִלה את זמנו בהגיונות מלאים נכאים ומרורות על קשי‑יומו, על כי יד הטבע, המזל ושועלים אחרים הוֹיה בו לרעה וכן המלאה, ולא היה לו עוז‑הרוח, זריזות וחריצות ויתר הכשרונות והמעלות של השועל, לא ילכוד אוזים. וכול נוכל לאמר גם על השועל, כי למוסריותו ולבינתו מדה אחת: הן פנים שונים של האחדות הפנימית אשר בחיי השועל! כדאים הם הדברים האלה שיתבררו ויתלבנו, כי הָפְכָּם הנלוז פועל לרעה בימינוּ בפנים שונים. מה סיָגים וגדרים נחוצים להם, תורה אתכם תומת לבכם.

אם אני אומר אפוא, כי שקספּיר הוא איש‑הרוח הכי‑גדול, אמרתי עליו הכל. אבל ברוחו של שקספּיר יש עוד יותר ממה שראינו עד-הנה. הוא מה שאני מכנה תבונה שלא‑מדעת. יש בו יתרון‑הכשר הרבה יתר מאשר הוא יודע ומכיר בעצמו. נובַליס מעיר עליו בדברים נאים, כי דְּרַמותיו בן צאצאי הטבע גם הן, עמוקות כטבע עצמו. מוצא אני, כי אמת גדולה ספונה במאמר זה. אומנותו של שקספּיר אינה מלאכותית. דוקא הדבר שיש לו חין‑ערך ביותר אינו בא שם בכונה או במחשבה תחלה. הדבר גָּדֵל מתוך מעמקי הטבע דרך הנפש התמה, הנדיבה הזאת, אשר היא בת‑קול הטבע. דורות האחרונים של בני‑האדם ימצאו כַוָּנות חדשות ב שקספּיר, אור חדש על הויתם האנושית שלהם; "השוָאות חדשות עם בנין האין‑סוף של העולם; ידרשו בו סמוכים לדעות מאוחרות, ימצאו בו קרבה לכחותיו וחושיו הנעלים של האדם. כדאי הדבר הזה לשים אליו לב. הגמול הכי‑גבוה שהטבע משיב לנפש גדולה, תמה ופשוטה הוא להעשות חלק ממנו. מפעלות אדם כזה אף-על-פי שיבצע אותם בכל מאמצי כחו מדעת ומחשבה תחלה, מכל‑מקום הם גדלים ועולים שלא-מדעת ממעמקיו הנסתרים, כמו שעצי עלונים גְּדֵלים מתוך חיק האדמה, כמו שהרים מָטְבָּעים ותהומות נבקָעים, בקצב ומתכּוֹנת המיוסדים על חוקי הטבע, באָמנה עם כל אמת. כמה דברים בשקספיר חבושים בטמון; נגעי לבבו, מלחמותיו בחשאי הידועות רק לו; הרבה מה שלא נודע בכלל, שאין למַלֵּל: כשרשים הללו, כמיצים וכחות הללו הפועלים מתחת לאדמה! גדול הוא הדִּבּוּר, אולם השתיקה גדולה ממנו.

בכלל נפלאה היא השלוה הנעלסה שבאיש הזה. לא אתן דופי בדנטי על קשי‑יומו. הדבר הזה הוא כמלחמה בלי נצחון; אולם מלחמה תמה – הוא התנאי הנחוץ הראשון. אף‑על‑פי‑כן אני אומר כי שקספּיר גדול מדנטי, מפני שהוא נלחם בתם‑לבו ונצח. אל תספוק בדבר, כי גם הוא ראה עוני; גם שירי-הזהב שלו מעידים על זאת בפֵרוש, באיזה מים זידונים הטבעו רגליו, ואיך פרש ארבות ידיו לשחות בהלחמו על נפשו; – ואת מי כמוהו אין כמו אלה? נבערה היא בעיני הדעה השגורה כי הוא שׁורר כצפּור דרור נעלסה מבין עפאים, מבלי אשר ידע מאומה מנגעי בני-אדם אחרים. לא כן הדבר לא כן הוא עם כל איש. איככה יוכל איש להתעלות מגונב-ציד כפרי לחוזה‑טרגֶדיות כזה, מבלי אשר קפץ עליו רוגז בדרך. יתר על-כן, איך יוכל איש לתאר נפשות כהַמלט, קוֹריוֹלַנוּס, מַקְבּט וכמה לבבות=גבורים נשברים, אם לבו, לב-גבור, לא ראה עוני מימיו. – ועתה, כמעשה לסתור לכל זאת, ראֵה את חדוָתו, את אהבתו-לשחוק הפרוצה והתמה! אפשר לאמר, כי לא הפריז בשום דבר זולתי בצחוק. נאצות לוהטות, מלים כמדקרות‑חרב, כאש אוכלת, אנו מוצאים ב שקספּיר, אף-על-פי-כן הוא מכלכל אותן תמיד במדה וקצב. אין אנחנו מוצאים בו מאומה מזה שי’והנסון מכנה “שוטם טוב” ביותר. אולם דומ השצחוקו משתפך כשטף מים כבירים. הוא מגבב כל שמות‑לוָי מגוחכים למיניהם על האיש שהוא שם אותוֹ למפגע למהתלותיו. הוא שב והופך ידו בו ומתקלס ומצחק בו; אמור תאמרו, כי הוא צוחק בכל-פה. ואז אף כי לא תמיד הוא צחוק מעודן, אוּלם תמיד הוא צחוק תמים. לא על חולשה בלבד; על הצרות, על העוני, לעולם לא! אין איש היכול לצחוק מה שאנו קוראים צחוק, אשר יצחק מעודו על דברים כאלה. רק איש בעל נפש עלובה הפרוץ בצחוק למען יחשב לשִׁנְנא עושה כן. הצחוק יש במשמע הגוּת‑חבה; שחוק טוב איננו “כקול הסירים תחת הסיר”. גם על הפתיות והיהירות אינו צוחק שקספּיר זה בלתי אם מטוב לב. דוֹגְבֶּרִי וּוֶרְגֵּ’יס מדגדגים בנו שרירי הצחוק עד‑מאד ואנו משלחים אותם מעל פנינו בקול צחוק אדיר; אולם כל‑שכן שאנו מוסיפים בהם אהבה על אשר צחקנו עליהם ואנו מקוים, כי יוסיפו לעלות ולהצליח בדרכם ויהיו נצבים על משמרתם, משמרת נשיאי-העיר. צחוק כזה יפה הוא מאד בעיני כנוגה השמש על‑פני עומק הים!

לא פה המקום לדבּר על כתבי שקספּיר, על כל אחד ואחד בפני עצמו. אף‑על‑פי שאולי יש עוד להגיד בענין זה הרבה. האם כל מחזותיו, למשל, נדרשו ונחקרו אצלנו כמו הַמְלֶט ב“וילהלם מַיסטר?” הוא דבר הראוי להעשות באחד הימים. אוגוסט וילהלם שלֶגל מעיר על מחזותיו ההיסטוריים “הנרי החמישי” ואחרים דבירם הראוים לתשומת‑לב. הוא מכנה אותם מן אֶפּוֹס לאומי. הלא זוכרים אתם מה שאמר מַרְלְבּוֹרו, כי איננו יודע היסטוריה אנגלית זולתי מה שלמד מתוך ספרי שקספּיר. באמת, אם נתבונן בדבר, מעטים הם ספרי‑היסטוריה חשובים כמוהם. ראשי המאורעות הגדולים הוטעמו עד להפליא. הכל נערך במתכוֹנת קצובה במין קשר רִתּמי. אֶפּי הוא, כדברי שלֶגל כמו שכן הוא דבר-כל-חזון מפי הוגה גדול. יש הרבה דברים יפים מאד במחשות אלה אשר כולם יחד הם באמת חטיבה אחת יפה. מלחמת אַגִינקוֹרְטָ מפליאה אותי כאחד הדברים הכי‑משוכללים במינם בכתבי שקספּיר תאוּר שני מחנות הצבא: האנלים העיפים ויגעים, שעת העבָרות, הַרַת עתידות, אשר המלחמה תאָסר בה; ואחר, אותה הגבורה בת‑האלמָות: “אתם הלוחמים הטובים אשר אבריכם נמתחו באנגליה!” אהבת‑מולדת נדיבה יצוקה בזה, הזונה כולה מ“שויוֹן‑הנפש”, שלפעמים מונים בו את שקספּיר. לב אנגלי באמת מפעם בבטחה וּבחזקה בכּל, לא בשאון, בטרחנות, אולם כל‑שכּן הוא טוב. הקול קול העשת כשמקישים בה. האיש הזה גם הוא היה מעורר חרבו בזרוע עוז, לוּ בא הדבר לידו.

על‑דבר כתבי שקספּיר, בכלל, רוצה אני להעיר, כי אין אנו עומדים היטב על אָפיוֹ של שקספּיר על‑פי כתביו, כמו שאנו עומדים על אָפים של הרבה אנשים אחרים. מספר כתביו הם חלונות אשר אנו רואים בעדם קו-זוהר מן העולם שהיה נתון בלבו. כל כתביו נדמים לנו, לעומת אחרים, חטופים, לקויִם, כתובים בתנאים מציקים; רק פה ושם נשמע קול אשר הגה במלוא רוחו. יש מקומות הבאים עלינו כמו נהרה המופיעה מן השמים. פרצים של זיו מבהיק, המאיר את תוך תוכו של הדבר. אנו אומרים, "הנה אמת, אמורה פעם אחת ולכל הימים; בכל מקום ובכל עת אשר לב אדם עֵר שם, יכירו את הדבר לאמת!" פרצים כאלה מראים לנו, כי חומר הסביבה אינו מבהיק, כי במקצת הוא ארעי, מוסכם. הה, שקספּיר היה אנוּס לכתוב בעד התיאטרון “גלוֹבּ”. נפשו הגדולה היתה אנוסה להצטמצם ולהדחק כפי יכלתה בצורה זו ולא אחרת. את שקספּיר קרה אז כמקרה כולנו. אין איש פועל שלֵם בלי פגע. הַפַּסָּל אינו יכול לערוך לפנינו את רעיונו החפשי, כי אם את רעיונו, כפי שמצאה ידו להבּיע באבן הנתונה לו ובכלים הנתונים לו. Disjecta membra (אברים מרוסקים) הוא כל הדבר שאנו מוצאים לפנינו מכל פיטן שהוא ומכל איש שהוא.

כל המתבונן אל זה האיש שקספּיר בשום-שכל יוכל להכיר, כי גם הוא נביא הוא על‑פי דרכו, ועוז חזותו דומה לשל הנביאים, אף-על-פי שהוא התנבא בסגנון אחר. הטבע נראה גם בעיני האיש הזה אלוהי, מה שאין הפה יכול לדבּר, עמוק כתופת, גבוה כשמים. “קוֹרצנו מאותו החומר שהחלומות קורצו ממנו”³, אותה הכתובת על לוח‑הזכרון בהיכל וֶסְטְמִינְסְטֶר, שלא רבים קוראים אותה בהבנה, עמוקה היא כנאום אחד החוזים. אולם האיש שָׁר; הוא לא הטיף אלא דרך מוסיקה. את דנטי כנינו כֹהן נעים‑זמירות של הקטוליציסמוס שבימי‑הבינים. האם לא נוכל לכנות את שקספּיר כשם כהן נעים‑זמירות יותר של הקטוליציסמוס האמתי, של “הכנסיה העוֹלמית” שבעתיד ובכל הדורות? לא אמונה טפלה קטנת‑מוח, לא תורת סגופים קים, לא אי‑סבלנות, קנאוּת פרוּעה או סלף ונלוז; הוא חזה חזות הכל, כי יפעה ואלהות מאליפה שרויה בכל הטבע כולו ועל בני‑אדם להעריצו כאשר תמצא ידם! נוכל לאמר בלי פשע‑שפתים, כי גם כמין מזמור‑עולמי עולה משקספּיר זה, הראוי להשמע, בּין המזמורים הקדושים לנו יותר. והוא אינו נותן בהם טעם לפגם. אלא הוא נבלע בנעימה אחת עמהם, אם אנו מבינים אותו היטב – אי‑אפשר לי לכנות את שקספּיר זה “ספקן”, כדעת קצת, אופי שויון נפשוֹ לאמונות והדעות ולריבות הדת בימיו התעו אותם לחשוב כן. לא: לא אי‑פטריוטי, אף‑על‑פי שהוא אומר מעט על פטריוטותו, ולא ספקן, אף‑על‑פי שהוא אומר מעט על דתו. ולא עוד, אלא שויון‑נפש כזה הוא פרי גדלו: כל לבו היה בחוגו הנשגב של יראתו הוא את אלהים (כ אפשר לנו לכנות זאת); כל שאר הוכוּחים, החשובים למאד מאד בעיני אנשים אחרים, לא היו חשובים ביותר בעיניו.

אולם קְרָא זאת יראת אלהים, קרא זאת אשר תקרא, האין הוא דבר נשגב מאד, מערכת דברים נשגבים, אשר נתן לנו שקספּיר? כשאני לעצמי, מרגיש אני, כי באמת יש כמין קדושה בדבר שאיש כזה שוּלח אלי‑תבל ארצה. האם אין הוא עין לכולנו, מביא‑אור וברכה שלוח מן השמים? אולי, באמת, האם לא טוב טוב הרבה הדבר, כי זה האיש שקספּיר, שהיה, בכל‑פנים איש שלא‑מדעת, לא הרגיש בעצמו במלאכותו מן השמים? הוא לא הרגיש כמו מוחמד, כי הָקדש ביחוד לנביא אלהים, יען כי הוא חזה אותו ההוד והעוז הפנימי. האם איננו גדול ממוחמד בזה? גדול הוא ממנו, וגם אם נמַצה את החשבון, כמו שעשינו בדנטי, רב‑פעלים יותר. אותו הרעיון של מוחמד, כי הוא אדון הנביאים, היתה טעות מעיקרה; והוא מגיע אלינו עד ימינוּ אלה כשהוא נאחז בסבך שגיאות; קופה כזו של חזיונות‑בדים, פסולת וסיגים, רוח קנאות תלויה לו אחוריו, עד כי לבי נוקפני לאמר פה ועתה, כמו שאמרתי, כי הוא היה, בכלל, דובר אמת, ולא נוֹכל דובר הַוַּת נפשו, נלוֹז‑דרכים ומתעתע; לא נואם, כי אם פושק‑שפתים! גם בערב, לפי חשבוני, לא יעמוד טעם מוחמד ויאבד עליו כלח, בעוד שזה האיש שקספּיר, זה האיש דנטי אפשר שיהיוּ עוד צעירים ורעננים; בעוד שלזה האיש שקספּיר תהיה הצדקה עוד לדור‑דורים להיות כהן האנושיות, כהן ערָב ככהן ארצות אחרות.

אם נעריך אותו לעומת כל נואם או משורר הידוע לנו, אפילו לעומת אֶסְכילוס או הומירוס, מדוע לענין האמת והאוניברסליות לא יעמוד ימים רבים כמוהם? הוא תמיד המוהם; הוא נוקב ויורד כמוהם אל האוניברסלי והַקַּיָּם. אולם, אשר למוחמד, דומה אני מוטב היה לוּ לא הכּיר כל‑כך בעצמו! הה, מוחמד מסכּן; כל מה שהכיר בעצמו היה רק טעות, הבל נדף, רעות‑רוח,– כמו שהטעות היא כך תמיד, באמת. מה שהיה בו באמת גדול, היה אף הוא דבר שלא‑מדעת; כי הוא היה ארי‑מדבר ערבי פראי, ודבּר בקולו, קול הרעם, לא בדברים שהוא חשב אותם לגדולים, כי אם במעשים, ברגשות, בדברי הימים שהיו גדולים! הקוראן שלו היא שיחה בטלה מלאה להג הרבה; אין אנו מאמינים כמוהו, כי אלהים כתב אותו! האדם הגדול הוא גם פה כמו תמיד כח הטבע; מה שבאמת גדול בו מבצבץ ויוצא מתוך המעמקים שאינם נֶהְגִּים בשפתים.

והנה פה לפנינו אכּרנו המסכן מוַרְוִיקְשַׁיְר, אשר התעלה להיות מנהל בית‑משחק, ובידו היה לחיות מבלי לחזור על הפתחים; אשר האָציל מסוֹיתֶּמְפְטוֹן האיר לו פנים לפעמים, ואשר סֶר תּוֹמַס לוסי – יישר כחו – אמר לשלוח אותו אל טחנת הפרך. אנחנו לא חשבנו אותו לאֵל, כמו את אוֹדין, בהיותו חי עמנו; – דבר שאפשר לדבּר עליו הרבה. אולם אנו בוחר לאמר או לשנות: על אף המצב המעציב אשר הערצת הגבורים הצויה בו היום, התבוננו לְמַה ההי בקרבנו באמת זה האיש שקספּיר. איזה אנגלי שנולד מעולם בארצנו, כמה מיליונים אנגלים לא נהיה נכונים לעזוב חֵלף האכּר מסְטְרַטְפורד? אנחנו לא נמכור אותו במחיר כל מחנה שועים וסגנים רמי-מעלה. הוא הדהר הכי‑נשגב שהבאנו לעולם. לכבוד הוא לנו לעיני העמים האחרים – לעֲדִי-תפארה למולדתנו האנגלית. מה הוא הדבר אשר לא נִתן תמורתו בנפש חפצה? התבוננו נא, לוּ שאלו אותנו: מה טוב לכם, האנגלים, העֲזוֹב את מלכות הודו שלהם אם עֲזוֹב את שקספּיר? שלא היתה לכם מלכות הודו מעולם, או שלא היה לכם שקספּיר מעולם? אמנם שאלה גדולה ישאלו. אני אשר דבר להם עם המלכות יענו בלי-ספק בלשון המלכות. אולם אנחנו, האם לא נהיה אנוסים לענות חלקנו אף אנו: מלכות הודו או בלי מלכות הודו; אין אנו יכולים להתקים בלי שקספּיר! יש יום ולמלכות הודו יבוא הקץ, בכל‑פנים, אולם לשקספּיר זה לעולם לא; הוא יתקַים בידנו לעולם. אין אנו יכולים לעזוב את שקספּיר שלנו!

והנה נניח את הרוחני ונתבונן אליו כאל דבר ממשי, דבר מקח‑וממכר, כאל קנין מוחשי שתועלת בצדו. לא יארכו הימים ואנגליה, האי הזה שלנו, תכלכל בתוכה רק חלק אחד מהאנגלים: באמיריקה, בהולנדיה החדשה, במזרח ובמערב עד קצוי האנטיפּוֹדים, יכסה גזע הסַכְּסוֹנים מרחבים גדולים על כדור-הארץ הזה. והנה מה הוא הדבר אשר בידו לאַחֵז יחדו את כל אלה, למען יהיו בפועל לעם אחד, למען לא יפשטו אלה על אלה ולא יתגרו מִלחמה אלה באלה, כי אם יחיו בשלום, במשׂא ומתן של אחוה ויהיוּ לעזר ולהועיל אלה לאלה? את הדבר הזה רואים בצדק כשאלה המעשית הכי‑גדולה, דבר שעל כל מיני השררה והשלטון להוציא לפעולות. מה הוא הדבר אשר יוצא זאת אל הפועל? כתבי הדת של הפרלמנט. ראשי שרי-השלטון אין בידם לעשות זאת. אמיריקה נקרעה מעלינו, עד כמה שהפרלמנט יכול לקרוע אותה מעלינו. אל תכנה זאת חזון‑דמיון, כי אמת רבה ספונה בזה! הנה פה לפנינו, אומר אני, מלך אנגליה, אשר לא הזמן ולא כל מקרה. כל פרלמנט וכל אגודת פרלמנטים לא יוכלו להעביר אותו מעל כסאו! המלך שקספּיר זה, האם איננו מתנוסס בנזר מלכות מעל כולנו כנס‑תלפיות, שהכל פונים אליו, כנס הכי-נדיב, הכי-עדִין ובכל-זאת הכי‑חסוֹן, בל‑ימוט, רב‑הערך באמת בבחינה זו הרבה יתר מכל תחבולה או תקנה אחרת? אנחנו נוכל לחזות אותו בדמיוננו עומד ומזהיר ממרומים על כל העמים המדברים שפת אנגליה עוד לאלף שנה מהיום והלאה. למן פָּרַמַטָּה, למן ניו-יוֹרק, באשר שם אנשים ונשים אנגלים, אחת היא באיזו צורת ממשלה הם חיים, יאמרו איש אל אחיו" “כן, שקספּיר זה הוא שלנו. אנחנו נתַנּוּ אותו לעולם. מפיו אנו מדבּרים וחושבים. מדם אחד ומגזע אחד אנחנו”. הפוליטיקאי הכי-צלול בדעתו יואיל‑נא לשים זאת אל לבו.

אמנם כן, דבר גדול הוא לעם אם דִּבֵּר מחותך נִתַּן לו, אם הוא מקים איש היודע להביע בנעימה את אשר תרגיש נפשו! איטליה, למשל, איטליה העלובה מרוסקת אברים, קרועה לקרעים. היא אינה נזכרת בכל ספר-אמָנה, בכל חוזה כחטיבה אחת, מכל‑מקום איטליה העדינה אחת היא באמת: איטליה הקימה את דנטי שלה, איטליה יודעת לדבּר. צַר כל הרוסים הוא חזק על-ידי רובים, קוֹזקים וכלי-תותח הרבה מאד. מעשה רב הוא להחזיק בארצות רחבות-ידים כאלה במובן הפוליטי, אולם רוסיה אינה יודעת עוד לדבּר. יש בה דבר-מה של גַּדלוּת, אבל היא גדלות נאלמה. לא היה לה קול הגאוניות אשר כל בני האדם וכל הדורות יקשיבו אליו. עליה ללמוד לדבּר! עד היום היא בן‑שחץ אִלֵּם גדול. הקוזקים וכלי-התותח שלה יעלו חלודה ויהיו מהבל יחד, בעוד שקוֹל אותו דנטי עוד יהיה נשמע. העם אשר דנטי לו, הוא עשוי אגודה אחת, אשר כל רוסיה נאלמה לא תוכל להיות כן. – עלינו לסַים פה מה שהיה לנו להגיד על הגבור‑הפיטן.