במנוחת איתנים ובשלות השקט מנסרים גלגלי החיים במרוצתם השוטפת. דורות ינחלו דורות וממלכות תירשנה ממלכות וימי השמים לא יחדלו. ואם יש אשר תהיה ידם הכבדה בערים ובעירות להכחידם מתחת השמים ולהצמיח בבלי חמדה אחרים תחתיהם, הנה נבצֹר נבצר מהם בכל אלה לנַצל מאדמת המולדת אשר לאדם את חִנה המיוחד או את הרוח הקודר אשר לה. נבצֹר נבצר מהם לטשטש בנפשו של אדם את הצלם והדמות המיוחדים, שהמולדת יודעת להטביע תמיד בנפשות בניה, כאלו חפצה היא להראות בזה, שאֵלו הם קנינה הפרטי שלה ולא של אחר, וכשהיא שולחה ארחם מאת פניה החוצה, איש ואיש אל דרכּי חייו שלו הנפתלים, היא חורתה על לוח לבם את פסוקה היחיד: זכר תזכּר. כי מחמר שלי קֹרצת האדם!

באותה רצועת האופק החביבה ההולכת ונמשכת מחומותיה של נירנבּרג דרך אלטנבּרג ואל מבוא קַדּוֹלצבּורג, לא באה בודאי שום תמורה בתקופה הארוכה של מאות שנים — מלבד אם נאמר שנּוּי גם לזה, שלפעמים באה סופת גשמים חזקה והפכה משרשה את אחת הצפצפות הבודדות או שבּגאוֹת המים באביב וגרפו אתם במרוצתם חֹרשת לבנֶה קטנה פה ושם. שם, במקום אשר מימי הבהרות רֵידְנִיץ ופֵּגְניץ יזרֹמו, אמנם הפכו מאתים השנים האחרונות את הדר החורשות היפות לשַמה; ואולם משם והלאה, מאחורי החומה הבצורה ומשואות אבניה וברוֹשיה המאפילים, שם הנה משתטחת אדמת הפרנקים מאז, מישור גדול ורחב ידים, אדמת שקט פורחת ופוריה, אשר בה שבלי הדגנים מזהיבים ונצני תפוחי האדמה מלבינים ופורח הפּרג האדום והסלק הלבן בָּשֵׁל.

ואולם הדרה וחנה של פנה שוקטה וו. המסתתרת מבינות לשני הנהרות הנזכרים, סבלו הרבה מאד מתגרת המלחמות הגדולות, שנטשו פה במאה השבע עשרה. בשנות השלשים למאת השנים ההיא נטשה פה המתנה הגדולה והרחבה של בני השוֵידים ובבקר אחד קם האכר הנבהל ומצא את שדותיו והנה הם מזֻבּלים מדם אדם. כזרם מים כבירים בהיות האביב, בכה פשט פחד המלחמה בכל אדמת פרנקיה וגם האנשים יושבי אונולְצְבּאַך ונירנבּרג לא קם רוחם בקרבם להרים ראש. שנים רבות רבות גזו וחלפוּ מני אז ורק אז שבו השדות הנשחתים לתת את יבולם, כדרכם מדי שנה בשנה; ואולם גם אחרי בוא ימי השלום, אבלו שדות רבים פה ושם ובכּל נראתה יד האויב הקשה. לא הרחק מבית התפלה של קרלוס הגדול, זה הבּנוי בככּר-הרובים אשר ליד פירט, מתנוסס עוד היום גל אבנים גדול עד מאד, ועליו יֵאמר, כי מבני השוידים הוא, אשר הקימו אותו פה לפני שובם ממלחמותיהם, להיות להם למזכרת לנצחונותיהם, אשר נחלו בארצות האלה,והיה מספר האבנים, הצבורות בגל הזה, מספר הבתים מבתי האויב, אשר נהרסו בימי המלחמה. לא ביום אחד ולא בשנים שב השלום וישתרר במקומות האלה; לאט לאט וכנבהל היה חוזר אל בני האדם הנואשים ועיניו משוטטות ומביטות בחשד גדול אל עבר המישור השומם, אשר אל שפת רֵידניץ הנהר. לאט לאט התחילו יושבי הארצות האלה לשכח את דבר המלחמה הרבה ובקרוב באו גם ימים, שפחד המלחמה ובלהותיה היו כבר לשיחה רק בפי אבות האנשים היושבים בזה ובפי זקניהם המופלגים, והללו אמנם לא חשכו מעמל נפשם והוסיפו מעט יותר מנפך משלהם על כל האימות, אשר אמנם באו, ויש אשר בא האחד ולקח מדברי הגבורות והנפלאות, אשר אמנם הצטינו בהם מבני הגבורים במלחמה, וישת אותם נזר לראשו הקֵרח. כבה גדלה פתאם המלחמה הזאת ותהי לגדולה שבמלחמות הגבורים אשר מעולם, והאנשים יושבי פרנקיה הלא תמיד היו גבורים בלשונם מעט יותר מאשר בכֹחם ובעֹצם ידם. כי הנה זה משפט המלחמה מדֹר דֹר, אשר בהיותה כבר צוללת בתהום השנים שחלפו, היא לובשת צורה אחרת וחדשה לגמרי: הסכּנה והפחד מלפניה כליל יחלפו ומקומם יקחו שפע העלילות וצהלת הנפש הלוהטת — וככה יש אשר יבוא האחד ויספר בפנים צהובות ובצחוק קל על שפתים את דברי הבלהות והפחדים. אשר באחד הימים החרידו את נפשו עד היסוד בה.

ובגל האבנים הגדול, אשר הקימו צבאות השוידים בשובם ליד בית התפלה שעל פני ככר-הרובים, נמצאה גם אבן אחת מיוחדה במינה, אבן שׁיש מהוקצעה היטב, אשר הפליאה את לב כל רואיה בַּכּתֹבת המוזרה, שהיתה חקוקה בה באותיות זרות ומשונות, שהיו כספר החתום לבני האזרחים יושבי אדמת פרנקיה. הכתֹבת הנפלאה הזאת היתה כתובה בשפת היהודים הקדומה והאבן היתה אכן מצבה ומבני השוידים `באו ולקחו אותה משדה הקברות אשר לבני ישראל בק”ק פירט וישליכוה גם אותה אל בינות לאבנים השונות אשר לנוצרים המאמינים, ואיש לא נמצא מבני האזרחים, אשר יקום רוחו בו לקום יום אחד ולפַנות את המצבה הזרה והנבזה מזה, כי הפל הפּילה המצבה הזאת תמיד איזה פחד זר בלבות האנשים באותיותיה המשונות והנפתלות, ככתב חרטוּמים הללו, ובלבם האמינו, כי ביום בואם לנגֹע בידיהם באבן הטמאה וארורת האלהים הזאת, והיתה גם נפשם הם הכשֵרה לשלל לממשלת השטן ואחריתם עדי אובד. וככה נשארה זו במקומה והיתה מוטלת פה יותר משלשים שנה רצופות, וכל איש אשר דברי הכתבת שלה לא היו לו כספר החתום, היה קורא מעליה כדבָרים האלה: פ”נ בן פֹרת יוסף, בן פֹרת עלי עין, מחמד עינינו נלקח ממנו. נצחו אראלים את מצוקים. מימינו מיכאל ומשמאלו גבריאל. מעט ורעים היו ימי שני חייו, בהם שבעים שנה, בן שבעים כבן שבע לחטא. אוי לנו, כי נלקח עטרת ראשנו, נשיא בעמיו, כדבורה וכבן אבינֹעם, בחמישי בשבת בבּאמבּרג העיר בשמנה ועשרים לירח סיון. הילילו, הגרו שק וקשרו מספּד מר כתנים ובא לקברות פה ק”ק פירט הי“ו. תנצב”ה.

ויהודי המקום אמנם גם הם סבלו מכאובי נפש רבים למראה האבן הקדושה, אשר מאבני המקום הקדוש, המתגוללת במקום שאינו כדאי לה. הם גם האמינו, שנשמת המנוח רבי יוסף גבריאל בן נפתלי לא תמצא לה מנוח בגלל זה ובכל לילה היא באה ומתלבטת כיונה מבוהלה אצל גל האבנים הגדול; ואולם גם הם לא העיזו לגשת אל האבן ולהסירה מזה, כי היֹה היה השלום אשר בארץ יקר להם מכֹּל-וגל וגל האבנים הזה היה ברבות הימים לאנשים האלה כמין סמל חי של מלאכי השלום וכל פחֶתת אשר יפחתו ממנו היתה יכולה, לפי אמונתם, לקרקר את אשיות השלום ולעורר שוב את בלהות המלחמה ואת אסונותיה הגדולים. כי עוד לא נמתח כליל רֹשם המלחמה הנוֹראה מלבב האזרח והגר ועוד היו הכהנים נושאים בכל יום שבת ומועד תפלה לאלהים על השלום שישתרר בארץ.

וככה היתה המצבה היהודית מוטלת ימים רבים ליד האבנים הזרות לה ותהי ביניהן כנודדת מארצות מרחקים; שגורלה טלטל אותה אל מדינת נכר. בשפה שאינה מובנה לאיש דִּבּרה וכל רואה בה ובחִטובה הנפלא החליט מיד בלבו, כי מקומה לא יכירנה פה. היא לא היתה נשקפת החוצה, אל המישור הגדול, שאחוֹרי הכּכּר, כי אם היו פניה מוסבים אל פני הבתים הנמוכים שבמחנה ואל הרחובות הצרים והנפתלים של פירט. ולא הרחק מזה שִקשק הנחל ההומה וזוֹרם במרוצה למחוז במברג אשר במורד ובבוא ימוֹת הסתו הגשומים, בִּגְאוֹת מימיו ההומים אל שפתיו והלאה, סחף אתו תמיד אשרות אחדות מאלו שגדלו בככר-הרובים. כזלולים היבשים הללו, נשברו האִילנות מתגרת הזרם החזוק ונגרפו אחר אל המורד בלִוית שאר הקורוֹת והדליות המרובות וכלי הבית השונים, בִּזַּת הזרם הפּרא, שהביא אתו מנירנברג הכשרה וסביבותיה.

ואולם אם אבדה למצבה הזרה של הרב היהודי מנוחת רוחה, הנה תחת זאת מצאה לה הרבה עתה בידיעות העולם ובאה עד חקר דברים ואנשים. ברוח צלולה הביטה כל היום אל חיי האנשים, אשר טרדו והמו מסביבה, כצפרי הדרור הללו, הטורדים אצל שלחן, שהכינוהו לסעודה תחת כּפּת השמים. ברוח שוקטה נשאה קֹר וסבלה חֹם, מטרות עֹז בימות הגשמים וסופות שלג בהיות החרף. כאפס היו לה; וברדת הלילה השחור והשרה צל בחגוי מצחה האפור, אז נדמה לרואה בה, שעדיין שורה עליה נֹגה הקו האחרון של אור השמש הוְרָדי — ואולי היה זה מבשר-הנֹגה הראשון של אֹדם השחר הבּא. כי האיר האירה השמש משמים את הפנה הזאת בצאתה ובבואה באיזה אור נפלא, שאת פתרונו אמרו החכמים למצא בשפע האֵדים והרוחוח הקלילות אשר למקום הזה.

`והאנשים אנשי פרנקיה זחוחי הלב הם מאז ומעולם. דעתם תמיד קלה ותמיר זחה ולבם נוח לפרֹט את פרוטותיהם ליד השלחנות שבבתי המרזח שלהם. ויהיו כל ימיהם חגים ושמחוחיהם נפרצות תמיד. וביום חג אחד, שחל להיות בחדש תשרי, כשבע עשרה שנה לאחר ששקטה הארץ ממלחמה, היה המון העם הומה על פני ככר הרובים הרחבה, עלמות נִשאו וסובבו במחולות, בחורים צחקו וצהלו ומבני הצוענים והמנגנים בכלי שיר שרו בשירים ונגנו מנגינות צוהלות, ואיש יהודי אחד בא בימים, אשר היה נִצב בראשונה עת רבה ליד גל האבנים הגדול והוגה בכתֹבת הנפלאה שבאותה מצבת השיש, נִתַּק לאחרונה ממקומו והתחיל קרב אל הכּכּר. הערב גבר רד והשמים פרשו אֹדם חִור. צללים כחולים נפלוּ ורבצו בגלי הנחל השוקק ומרחוק נשא באויר קול מקבות הנַפּחים והקולות הרצופים והצלולים והאלה התגלגלו ואבדו הרחק מזה, אצל כרי-האחו הרחוקים. אז התחילה שוב המית המנגינות צוהלת: המה העוגב והשתפכה הקשת בכּנור ורעשו התֻּפּים והחליל חלל. בחורי חמד צחקו וקפצו קפיצות משונות מאצל האילנות הקודרים ועיני הבחורות להטו ביום חג זה, כאשר לא להטו בימות החול. ואנשים סוחרים מיושבי נירנבּרג באו והכריזו על סחורה נפלאה ומצוינה במינה והמרקדים בחבל גם הם לא נפקדו פה וכל מאַחז-עינים וכל איש מן הצוענים הכריז בקולי קולות והבטיח להראות בלילה הזה נפלאות ופלאי פלאים. וברדת הלילה האפל, השיאו פתאם משואות זֶפת על כל גזע עץ כּרות וליד כל אֹהל מטולטל של המשחקים והעושים בלהטיהם, ועלה העשן הכּבד והכּהה גלים גלים שחורים ועבר את הנחל השוקק לרחבו ואת כּרי-האחו הרחוקים שמאחוריו וניצוצות בודדים קפצו ברעש ואבדו באפלת האשֵרות המגֻדלות. ואור השלהבת הכּבד אָצל על פְּני האנשים, אשר סובבו שם, איזה נּגה-חליפות שאינו רגיל והכּוכבים אשר בשמים חורו ממנו. היהודי האורח האהיל בימינוֹ מעל לעיניו והסתכל בפנים קודרים אל המולת האנשים שלפניו ומבטו היה חד וחודר. פני האיש היו חורים והוריקו קצת וזקנו האדום צמח לו מלחייו ומתחת לסנטרו והיה קלוש מאר ולא היה דומה אלא לאיזו מסגרת, קלושה, ששמו בה את הפנים החורים הללו, וזו כאלו הדגישה בהם איזו ארשת משונה, המטילה איזה פחד טמיר בלב. היתה בהם מאותה, זרות קרירה ודבר-מה ברור יותר מדאי היה בהם, שהחריד את נפש הרואה בו. ברִשומה של ארשת זו לקחו אמנם חלק גדול גם העינים, של האיש. אלו היו עינים. האישונים החוּמים שוטטו וחזרו ושוטטו בלי נֹח בתוך העינים המאדמות קצת והאישונים התרחבו לפרקים במהירות נוראה, כאֵלו שאצל החיה דרסנית. אלו היו אותן העינים, המצויות אצל גולי יהודה — עינים מלאות בַּהֲלָנות ואי מנוחה ותחנונים שאינם ברורים ואיזו יסורים כבושים שבנפש כאחד, וכל זה ביחד רגע הוא לוהט ומתלהט באש אוכלת, ומשנהו — ואיזו רוח כבדה כבר באה וכובשה את הלהבה ומכבתה, עיני חיה נרדפת על צואר, הזורקת את מבטיה באפס אונים ובנפש נבהלה אל עבר רודפיה, או שהיא תולה פתאם את עיניה בגעגועים רותחים אל מרחבי החֹפש הרחוקים והרחבים.

— אמנם פּרא העם! — מלמל האיש לנפשו: — הנה האנשים יוצאים פה במחולות ומחללים בחלילים ויום האלהים הגדול והנורא, אשר לזכרו תאחז כל בשר פלצות, הנה הוא עומד כבר מאחרי כתליהם!

הוא נצב ויִקר מלא קומתו כלפי מזרח ושפתיו הדקות מלמלו תפלה קצרה בלחש.

ומתחת לאשרות אשר בככר יצאה אחת מבנות הצוענים ותחולל את מחול מולדתה הנפלא ושנים בחורים נגנו את מנגינת המחול בכּנורות.ומסביב נקבצו ובאו המוני אנשים לרוב ויבימו אל המראה ואור המשואות הכּהה כאלו הרחיב את העינים מאשר היו והרבה בהן את האורות ואת הצללים גם יחד ופני האנשים היו כאלו היו חיים אחרים וחדשים לגמרי. ככה משפט החגים האלה ליושבי פירט מימים ימימה. בבוא הימים הקדושים של רֵימִיגִיוּס או של לֵיאוֹדוֹגָר או של לוּקְרֵיצִיה והקיצו פתאם האנשים מחלום דאגת יומם השחור והכבד ואורות שמש נוחה יצהלו וירֹבו בלבותיהם.

וכאשר גמרה הצוענית את מחולה הלוהט, נראתה פתאם עלמה אחת צעירה ויפה עד להפליא ובצעדים מתונים כּוננה את פניה ובאה עד לטבורו של המחוג. נפלאות הִלכו צללים קלושים על לחייה החורות ועל מצחה, קומתה היתה גבוהה ובכללה הזכּירה את תמונות הנשים, שאהבו בימים ההם לצַיֵּר הצַירים הפלורנטינים. שמלה ארוכה ורחבה מאר ירדה לה מכתפיה — וקופאת על מקומה, מבלי אשר הזיזה יד ומבלי אשר הרימה ראש, נתנה בשיר קולה:

לֹא אֵדַע אֵי נֶחְבָּא הַצִּפּוֹר,

לֹא אֵדַע אֵי יֶהְגֶּה בַשִּׁיר;

גַּם פֹּה וְגַם שָׁם לֹא מְצָאתִיו

וַהֲגִיגוֹ הוּא מָלֵא הַנִּיר.

אָמְנָם לֹא תָמִיד הַצִּפּוֹר

מִסְתַּתֵּר וְיוֹשֵׁב בַּקֵּן;

יֵשׁ אֲשֶׁר יִפְרֹשׂ כְּנָפָיִם

אוֹ יְדַדֶּה בְמִצְהֲלוֹת וָרֹן.

מִחְבּוֹאִי, שָׁם מְנוּחָה בְחַרְתִּי,

יְגַלֶּה רַק לִבִּי לַפֶּה:

סְבִיב אֹהֶל בַּדֶּשֶׁא, וּשְׁנַיִם

בַּחוּרִים מִזֶּה וּמִזֶּה.

ואולם מה משפט הקוֹל הנופל הזה, שבו שרה את שירתה, ומה התוגה הגדולה, השוקקת בקרבו? שפתיה היו חרדות וראשה נפל ונשאר מוטל בשּפולי לוח-לבה. והנה בא גם הלץ והתחיל מחקה את שירתה, ואולם היא נשארה קופאת במקומה ונצבה כפסל שיש זה. אותו שוטה התחיל מסוּ¹ אותה וחוזר אחריה בלהג הרבה ומצא, לאחרונה. שריבה זו ראויה וכדאית היא בלי שום ספק, שיהיה לה הכבוד להיות לשוכבת חיקו. הנה כבר אמר לחבק אותה ולשאתה אתו על כפים, ואולם הנה בא ביעף הפּרש כּביר הרוח, הוא וכלי זינו הנוצצים אתו, והוא אומר הצילנה מידו. אבל הנה בא — ובא גם הפלא. שוב לא היה זה שוטה רגיל לפני הקהל: הס"ם הוא זה, ששם בתחלה על פניו את מסוה השוטה, והנה כבר הוא נצב לפניהם בצורתו האמתית. הנה הוא נלחם בחימה גדולה בפּרש הישר באדם, ובהיותו ככר קרב לנַצח את אויבו, מוציא זה פתאם מחיקו צְלָב של שֵן צחה ומושיטו כלפי פניו. השֵד האמלל פורץ פתאם בקול ילל מר ובקפיצות משונות הוא ממהר וחש מפלט לו אובד.

אז הגיח מבין קהל הרואים אותו היהודי הבא בימים. הוא יצא ופסח מעל לספסל, המפסיק בין המשחקים ובין הקהל, ושולי גלימתו הארוכה התבררו ונפנפו לרוח הלילה. בגשתו אל הריבה החורה, שהיתה נצבת כקופאת בטבורו של המחוג. זו הרימה אליו ראש ופתאם נסוגה אחור בחלחלה, כאחוזת קדחת פתאם. כמסמרות הללו, חדרו ונקבו את נפשה עיני האיש הזר, ולה נדמה, כי כאש הזרה, הלוהטת בעינים הללו, הכירה דבר-מה, שנפשה הנבהלת היתה מלאה אותו מאז. היה הדבר דומה, כאלו נאחזה נפשה פתאם ברשת של זכרונות ימי הילדוּת הרחוקה, והללו הטילו בה נחשול שוקק של רגשות נפלאים. מלבד זאת היה בזה גם מהרגשת אותו הפחד הפשוט מפני הגִּלּוּי הפתאומי של יהודי אדמוני זה, שצמח אצלה כמו מתחת לרגליו. וזה הניח את כפו על כתפה ואצבעותיו חבקוה, בצבתות הללו, ואת עיניו הלוהטוח לא הסיר ממנה; והיה הדבר דומה, כאלו קסם יקסֹם לה האיש וכאלו חפצו ורצונו להפיח במסתרי נפשה איזו תשוקה לוהטת וכבירה וללבות אותו". ככה שמים רבים לא יוכלו לכבותה. חדלו המנגינות. ההמולה שבשורות הסמוכות

התחילה נכבשת ונכבשת והיתה ללחישה כבושה ופורצת לפרקים. רבים מהנאספים הרגישו פחד פתאם שאין לו שחר ורבים תאבו לדעת פשר דבר וחכּוּ. האזנים הקשיבו פתאם את משק המים שבנחל ורשרוש הרוח באילנות. זלזלים צהובים נפלו ואיזו קרה מבשרת ימי הסתו חלפה את פני הכּכּר. היהודי השתחוה ולחש באזנה של אותה ריבה:

— הזוכרת אַתּ? אם כבר שכחת את השריפה הגדולה שבפנת המולדת, צירלי? את אבא, את אמא, את האחים ואת כל אלה, שכבר אינם בחיים? צירלי, זוכרת אתּ עדיין את כל אלה?

ודמעות נוצצו בעיני הריבה ושמפו את לחייה החִורות ונפשה צללה ואבדה בדברי פרשת לילה אחד, שכבר היה ואינו. ואותו היהודי לא חדל ולחש לה באזנה:

— בחצות הלילה בליל המוֹלד הבא הרי אתּ מחויבה לבוא אלי. אתּ כבר תמצאי את זכריה נער באשר תמצאיו. את בוא המשיח אני מבשר — את בוא המשיח, אשר לפניו נגלו כל מצפוני סתרי ההויה.

ומסביב כבר התחילו האנשים להֵרָגֵן. למה זה בא הזר להפריע אותם משמחתם? והאיש זכריה סר מעל הריבה הנדהמה ואבד בקהל הנאספים ובקרוב היה כבר יוצא את פני הכּּכר. איש לא הכּירו פנים והכּל נפנו ממנו הצדה ומשפה לשפה נזרקה במהירות הבזק מלה אחת: אחשוֵרוש — היהודי הנצחי אחשוֵרוש.

— אמנם, אמנם! הנה זה, כנראה, נורד ברחבי תבל, כאותו היהודי הנצחי — קראה אשה אחת זקנה, כפופה ומקומטה, והריחה בנחיריה הדקים באויר אשר מסביב. הנה היא שומרת בזכרונה פזמון אחד, ספרה בקולה הרצוץ באזני האנשים הצעירים, שהיו נצבים סביבה:

הַיְּהוּדִי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אֲשֶׁר שְׁמוֹ נוֹדַע לְמַדַּי

מִיָמִים קַדְמוֹנִים וְגַם בְּיָמֵינוּ אֵלֶּה בְּוַדְּאַי,

סוֹבֵב סוֹבֵב אֶת כָּל רַחֲבֵי תֵבֵל,

מְדַבֵּר בְּשִׁבְעִים לָשׁוֹן ושָׂם את הַכֶּסֶף לְהֶבֶל

וּמַפְלִיג בִּשְׁבָחוֹ שׁל יֵשׁוּ הַגּוֹאֵל,

וְאוּלָם בְּלֵב הַנּוֹצְרִי הַכָּשֵׁר יְעוֹרֵר רַק געַל.

ואַתָּה אַל תִּבֶז לוֹ. תְּנֵהוּ ויַעֲבֹר הָלְאָה,

כִּי כָכָה נִגְזַר עָלָיו מִמָּעְלָה:

שׁיְּהֵא מְסַפֵּר בַּגּוֹאֵל וּשְׁבָחוֹ ידוֹבֵב;

וְאוּלָם הָאֱלֹהִים הוּא הָרוֹאֶה לַלֵּבָב.

אֵת אֲשֶׁר יַסְתִּיר הַלֵּב בַּמִּסְתָּרִים,

אוֹתוֹ תַעֲלה הַלָּשׁוֹן עַל שָׂפָה לַבְּקָרִים.

וזכריה נער יצא את הכּכּר ובא אל הרחובות הקודרים אשר במקום ושם את פניו אל בית התפלה אשר לקהלת היהוּדים. שם היתה אורה והבית מלא מפה אל פה אנשים מתפללים, כי היה הלילה ליל התקדש יום הכּפּוּרים: ובקרוב היה נצב גם הוא בקהל הנאספים וטליתו לראשו ופניו אל הבּמה המוארה. באוירו של בית התפלה הגדול לא היתה מורגשת אותה התרוממות הרוח המאוחדה,. הרגילה במקומות אלו. נראה היה, כאלו כל אחד ואחד מהבאים יש לו אלהיו שלו ואליו הוא מתפלל פה, ומפרק לפרק היתה איזו המולה שאינה ברורה פורצת מאחת הכנופיות וקול אחד צורח כִּסה את כֻּלה. איזה ריח מחניק מלא את חללו של הבית, ערב רב של ריחות משונים: פה היה ריח של עורות נושנים והיה ריח של ארג בּלה ושל איזה קיטור מחניק ושל קורות רקובות. פה ושם נצבו ילדים ולטשו עינים ובפניהם איזו יראת אלהים קהה ובידיהם סדורים שדפּיהם צהובים מרֹב ימים. והיה הבית בכללו דומה לאיזה מחבּוא מסותר של קושרים או בית מקלט נחבּא לנזירים סגפנים, כי לא היה פה אפילו צל כל שהוא לא משמחת החיים הפשוטה ולא מחדות הנפש באלהיה. הנרות המרובים הפיצו איזה קיטור כּבד ואיש מהרחוב כי יבוא אל הבית פנימה, ונדמה לו, כי נפל פתאם והוא צולל באיזו מצולה מחניקה והאנשים אשר סביבו שופכים שיח ומתפללים איזו תפלות אפלות לאיזה אל קנא ונוקם.

באה התפלה אל קצה. הנה כבר גומרים קדיש יתום והאנשים מטפּלים בהכנות ליציאה. אז נגש פתאם האורח אל הבמה והרים את ידו ויהי זה לאות לכל הקהל, כי דברים אליהם בפיו. נפלה דממה ואנשי הבית הפנו את פניהם אל מול פני האיש הזר. האיש התחיל את דבריו בקול שאינו רם ויהי כמדבר רק לנפשו הוא. בתחלה דבּר בדברים קצרים ונחפזים והזכיר את שפלות ישראל בגויים ואח גלותו הקשה ביניהם ואת אשר הוא מפוזר ומפורד בכל רחבי תבל הגדולה; ורק לאחר זה, כשנוכח ברור; שאזני האנשים קשובות לדבריו, הרים את קולו והחפזון השוטף שבדבריו חלף כליל ופניו להטו פתאם. הוא קרא בשם אלהי ישראל, אשר כרת את בריתו את אברהם ובחר לו את ישראל לסגולה ושלח לו כל הימים רק צרה ואנחה ללא קצה ואת מכּותיו הפליא פי שנים מתחלואי מצרים. מסביב היתה דממת מות. נדמה היה, שגם הכּתלים האלמים והקרים שמו אזנם כאפרכּסת והקשיבו לדברי התמרורים של המדבר וזה התמרמר ודִבר:

— קללת אלהים גדולים רבצה בנו וחמתו כאש צורבת. מימים מקדם שלח את ידו בנו, הרים ממכּותיו ירגזו, פגרי חללינו בחוצות יתגוללו, צחוק וקלס היינו לאויבינו ומרמס וזבל תחת רגליהם. זכרו נא ושימו אל לב: כי מה היה להם להִדַּבּרֵ בנו ולא נדברו ואשר לעולל בנו ולא עוללו? הבוא לא באו אלינו וישימו אשם נפשותינו: אתם, אשר שלחתם את המות בבארותינו? ההרֹג לא הרגו ואם שחֹט לא שחטו את אחינו ואחיותינו לאלפים ולרבבות? ואם מלא לא קראו אחרינו כל הימים: את דם ילדינו הקטנים אתם לוקחים לכם ללוש בו את מַצּוֹת פִּסְחֲכֶם ולהשקותו לסגולה את נשותיכם ההרות? הלא כגרש את הכלבים גֵרשונו מהסתפּח בנחלות מושבותיהם ואת בתינו שלחו באש ואת כל אשר היה לנו להם בזזו וכיום הזה כזרים נחשבנו בכל המקום אשר נבוא ורבים ממנו אשר אחזו במקל הנודדים וממנו לא ּהרפּו, כְּנוֹדד הנצח אחרי הרגו את הבל אחיו. הלא את אבותינו ואותנו מכרו, כמכֹר איש את כלי ביתו אשר לא יצלחו, ותליָנים כל היום בנו יַדּו גורל. הוי, האם לא את ילדינו ואת ילדותינו שרפו באש ומנשותינו לקחו להיות להם למשחק, ובהפּיל המגפה השחורה חללים בעם — אם לא הציקו הם לנו פי שנים ופי שלשה מאשר הציקה לנו המגפה הנוראה? וחמת אלהי ישראל, אשר בחר בנו להיות לו לסגולה; בכל אלה לא שככה, ופניו בכל אלה לא כֻפָּרו! ואולם הנה ימים באים, נאום הגבר. הנה ימים באים והקימותי להם אויב ממרחקים. מקצה הרחות אשרק לו והוא יבוא — כשּׁוד וכסופה יבוא. ולא יהיה בו נרפּה ונחשל; וכושל ונרדם לא יבוא בצבאותיו. אזורו לא יִזַּח מעל מתניו ושרוך סנדלו לא ינתק. ברזל יהיה פרסות סוסיו ואופני מרכּבותיו כסופה. שׁאגה תהיה לו כלביא וככפיר ינהם ולא יחדל והוא את טרפו אם יאחז אז אתו ישאהו וגאולה כבר היה לא תהיה לו. ונהם מיהודה, כנהמת הים ביום קודר, ואל אשר ישים פניו והשתררו שם אפלה ופחד ואורות בשמים יחפּרו. אֵתיו, גויים, ושמעו! עמים רבים — והקשיבו! האזיני, ארץ ומלֹאה, תבל ויושבי בה, כי הנה קצף קצף אלהים צבאות על גויים רבים והוא לטבח יעדם — והתגוללו חלליהם בחוצות קריה, ופגריהם צחנתם יעלו, ונהרי נחלי דמם הרים ישטפו, ואספו כוכבים נגהם ושמים כיריעה יגוללו יחד, וישראל בטוב ינון שמו ונפלו חבליו בנעימים ונחלתו תהיה כפורחת וכחבצלת אשר בשדה תשגשג ונחל ככוד והדר. נחמי, נחמי, הבת לא רחמה, חלצי עצמות נרפות; ברכּים כושלות אמצי ואמרי לשבורי לב: חזקו! כי הנה יום לאדני צבאות ותפקחנה עינים עצומות לראות באור שמש ואזנים אטומות תפתחנה לשמע. אז ידלג פסח כאיל ולשון אלמים תהגה צחות. כי הנה דרך כוכב מיעקב, איש קם בישראל, גבר באיזמיר אשר באסיה הקטנה, משיח צדק יקרא לו והוא את מלכות השמים יביא. את פניכם הנה אראה והן מזהירות ואת ידיכם והנה חרֹד תחרדנה! האם לא באזניכם אתם האזנתם פה את קולו, הקורא אליכם מנהמת משבּרי הים הגדול? אשר את האלהים ואת פשרו הוא מצא, הוא ולא אחר — שבּתאי צבי יכונה! התקוששו, אחים. וקשׁו, את כל קומה שחה הגבּיהו ואשר נטלוֹ מכביד — והשליכוהו. למדו את טפכם לשאת את שמו על דל שפחותיהם ולב יתומיכם ויתומותיכם נחמו באחד מדבריו. בשנת חמשת אלפים וארבע מאות ושמנה שנה ליצירה היֹה היה הדבר הזה, שחר הגאולה יצא להאיר את חשכּנו, גבר מורם מעם קם לנו, משיח צדק נגלה לנו, אשר הוא פּלא ודרכיו פּלא ופלאות מסביבו כברקים יהלכו ושארית יהודה יושבת ארצות אסיה הקטנה וממלכת התוגר ראתה אור גדול ונפשם רנה וצוהלת לקראתו.

בבית קמה מהומה גדולה והדובר חדל מדּבּר. ימים וירחים שלמים נשאה בשורת הגאולה הרחוקה הזאת בכל הארצות, אשר שם מבני ישראל נחתים בפזוריהם, וגם חדֹר חדרה אל אזני היהודים יושבי פרנקיה זה מכּבר, ואולם לוּטה היתה תמיד בדברים רבים ומשונים ודמיונה היה כאיזו אגדה רחוקה ולא ברורה, כי היו האנשים, אשר הביאו אותה הלום, אנשים בני בלי שם; לא היתה זאת בשׂורה ברורה ובהירה, הנופלת בבקר אחד אל לבות האנשים. כפתק מן השמים, ורק פטפוט של רמזים וחצאי רמזים לוטים בערפל אפור, כפי שיצאו מפי נזירים נודדים ויהודים משוטטים ללחם או גם מבני הצוענים, המעתיקים את אהליהם משדה לשדה. כהמית, הרוח הרחוקה מאד בטרם בואה, ככה החרידה בשורת הגאולה הרחוקה מפרק לפרק את האזנים הקשובזת, כאותה המיה כבוּשה ולא ברורה, שיש אמנם לאל ידה לכבש את הרוחות בדמי הלילה הדומם, ואולם בהאיר היום ובא גם השפק המכלה והיה הכּל כלא-היה. והנה לאחרונה בא, בּא היום ובשורת הפּלאות המקֻוה נפלה וצלצלה באזני היהודים והחרידה את לבויתיהם, כקול השופר בהנתנו, כקריאת המלחמה הגדולה, הנופחת חיים וצהלתם בלב, כקול משק אלפי מגינים ורבבות כידונים נוצצים בהנטלם — קול התחיה הגדולה בבוא יומה. היה פתאם אור גדול מסביב. האיר השחר. הקיץ הקֵץ ואורה וחפש וסגולת אלהים ושמחת הנפש וספּוקה והוד והדר — משאת הנפש, השוקקת זה שנות אלפים בתפלה ותחנונים רותחים. בנפשות הנהלאות חרד הקול, כקול הקורא למלכות שמים חדשה ולסדרי חיים חדשים. ילדם הרגישו פתאם בנפשם, כי הולכים הם וגדלים, וגדולים קמצו בכח את אגרופי ידיהם החזקות וקֹר וחֹם חלפו וסמרו בבת-אחת את גבּם. ורק בהיות ההמולה הראשונה לשקט, נקבצו כלם ונדחקו אל האיש האורח והקיפו אותו איש ואיש בשאלותיו הרבות וחקרו ודרשו וחטטו אחרי פרטים שוֹנים והקשיבו לדבריו כאל מלקוֹש. נשכּחו מלב הבית ובני המשפּחה שבבית ונשכח מלב יום הצום הגדול. נשים הגיחו ממחבּואות שונים ולחיי הבנות היו פורחות ולאט לאט צמחה והתחילה חיה בלבות האנשים ובחלומם אותה התמונה הנפלאה של הנביא הגדול, אשר באיזמיר הרחוקה, זה האיש הזר והנפלא, אשר, כבּזק בצהרי יום, פלח את השמים, שמי דברי ימי האדם הבהירים, וחמוּש בסתרי תוֹרת הקבלה של האר”י ז"ל, אמר בלבו לקרב בידים את קץ הימים. והאיש זכריה ספּר להם, ספּר כחולם, ספּר בהתלהבות מסורה לחלומה. הוא ספר בדבר הסגופים הרבים, שהנביא מסגף את בשרו, ובדבר הטבילות התכופות, שהוא טובל במי הים בכל ימות השנה, וגם בהיות הגשמים וגם בהיות ימי. הקר וגם ביום וגם בלילה לא יחדל מהן, ואת דבר ריח הפּלאות הנאצל סִפּר, אשר דבק לבשרו הטהוֹר של הנביא בשל הטבילות האלו, ואת דבר המבּט שלו, שנזדקק והיה לבהיר מאד בשל זה, ואת דבר היוֹתו פרוש מהאשה ומימיו לא קרב אליה, ואם כי שתים נשים כבר ארש לו: כי גרש גרש גם את האחת וגם את השנית; כי בודד ומתבודד הוא תמיד באהלו וצולל במחשבותיו הגדולות; כי קולו נאה מאד, בזמרו את הזמירות היפות, הנהוגוֹת אצל המקובלים, או את אלו החדשות שהוא חִבֵּר, כי הוא חבּר גם את זמירותיו שלו; כי את שנת האלף ושש מאות וששים ושש הִגביל להיוֹת לשנת הגאולה הגדולה אשר לישראל ובהּ תרום קרנו בכבוד ולירושלים ישוב ברִנה; כי נשמתו הגדוֹלה מלאה וממולאה את הכּרת האלהים המשכּרת שֶׁבּוֹ; כי כבר החרם החרימוהו בקהלת איזמיר וגם גרשוהו משם תלמידי החכמים שֶבּהּ — ואולם או רק או פרצו הניצוצות הלוֹחשים תחת אפָרם ויהיו יחד לאש אוכלת, כי שפלות רוחו היא היתה גדולתו, וכי בסַלוניקי המהוללת גם כּרה כֵרה גדולה לכל ידידיו ואשר גדולה אמוּנתם בו וארש לוֹ באמונה את תוֹרת אלהים גדוֹלים: תורה בת השמים לשבתאי בן השמים… וחמשים איש מתלמידי החכמים אוכלים לחם תמיד על שלחנו ורעב לא יצא מפתח ביתו. וגם סִפר בדבר תפלותיו, אשר הוא מתפלל לאלהיו, ואת דבר הבכיוֹת הרבות, אשר הוא בוכה בקול גדול בהתפללו, ואת דבר השירה הנפלאה, אשר יש שהוא שָר פתאם בדבר מליסֶלדה, זו בת המלכה היפה בבנות, לאמר:

הָרִים וגְבָעוֹת עלִיתִי,

בְּקָעוֹת וַעֲמָקִים יָרַדְּתִּי

עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי,

אֶת מֶלִיסֶלְדָּה הַיָּפָה בַבָּנוֹת —

טִירוֹת מְלָכִים חָמְדָה לָהּ לָשֶׁבֶת.

מֶלִיסֶלְדָּה הַיָּפָה בַבָּנוֹת!

כְּיוֹנַת אֵלֶם הצִיצָה בִי,

קְוצּוֹתֶיהָ תַּלְתַּלִּים יוֹרְדוֹת,

פָּנֶיהָ פְּנֵי יוֹנָה תַמָּה

וְקוֹלָהּ נָאוֶה.

מֶלִיסֶלְדָּה! מֶלִיִסֶלְדָּה!

בָּרָק יֵשׁ לְפָנֶיהָ, כּלַהַט הַחֶרֶב הַמּתְהפֶַכֶת

וּשְׁתֵּי שְׁמוּרוֹתֶיהָ-קְשָׁתוֹת מְמֹרָטוֹת,

שִׂפְתוֹתֶיהָ-שָׁנִי שְׁתֵּי אַבְנֵי-אַלְמֻגִּים

וּבְשָׁרָה צַח מֵחָלָב.

וגם את דבר הילדים הרבים ספר להם, אשר ברחובות יסבוהו תמיד ולא יסורו ממנו ואִמותיהם נותנות כבוד ותהלה לשמו, ואת דבר הבשורה, אשר יצאה מלפניו, כי גם את נדחי ישראל יכנס מכל ארצות פזוריהם; וגם את הגַלים ההומים של סַמבַּטיון הנהר יחצה ואת רבבות בני משה בכנפיו יביא ולארצם הקדושה יכניס, וגם את דבר הארי ספר להם האיש, אשר עליו יבוא הנביא רכוב שמה, ונחש אשר שבעה ראשים לו יבלֹם את פיו. ואחוּזי קסם נפלא נפוצו האנשים בלילה ההוא איש אל אהלו. קדחת הצפִּיה הגדולה והשוקקה, שפרצה מגבולותיה והלכה, כמים האדירים הללו, וסחפה מדינות וארצות וכבשה לה את הלבבות, תקפה באחרונה גם את לבות האנשים האלה והם נסחפו בזִרמהּ. בלילה ההוא נדדה שנתם מהם.

בימים ההם ובקהלות ישראל נדברו האנשים איש אל אחיו ושיחות שונות ומשונות נפוצו בדבר הנביא הגדול ובדבר גאולתו, אשר הוא מביא אליהם, ואותותיו אותות בשמים נכּרו. ספּרו בדבר היכלי הקֹדש שבמרומים, שנפתחו לרוָחה לקבל אל תוכם את פני הדרת קדשו, והרבו דברים בּדבר הכּוכבים הרבים, אשר נשרו אז משמַים, כּנשֹׁר תּפוחים מעץ, ובני אדם ראו אור פלאות וצללי המות ממנו חורוּ. מלכים ושרים רבים הודם פנה, קול חליל ונבל שבת בחצרותם, כי נביא ישראל כבר משמים נשׁקף, שם כונן את כסאו לנצח ויוֹשבי באפלה אליו בנפשותיהם נִשָּׂאו, וקולות מאֹפל אליו שאגו — שומר, מה מליל? ואולם הוא כבר את בוא השחר בּשּׂר. ובכל המקום, אשר זכרו את שמו, חדלו החיים מהיות חיי יום יום ויהי כמושל כאכּר, כחזק כחלש, וכל הלבבות היו נכונים לקבל באהבה רבה את כל היסורים הנוראים של חבלי המשיח הממשמשים ובלבד שיזכו לחזות באור פני שמש נדבות, המטפטפת ויוצאת מאחורי ההרים. והמקובלים שבהם — אלה האמינו, שיש להם השגה יותר בהירה בדבר בשורה הגאולה. מחיק אלהים, כביכול, נפרדה הנשמה הגדולה הזאת, נשמת מלכי-צדק, זה משיח האמת, גואל הצדק המביא בכנפיו אורה וחֹפש לכל הברואים בצֶלם, בחינת מטטרו"ן שר הפנים. כשם שמצינוּ בספר הזֹהר הקדושׁ שכּתוב בספר הזהר הקדש בדבר מטטרו”ן זה, שהוא דַם לכל היצורים, בחינת נגה אור פני אלהים, עמוד התיכון, הממלא ומשלים את כל מה שבשמים, סוד היחוד שבהויה. כי הלא גם משיח האמת קדם לכל היצורים, בחינת אדם קדמוני שבספרים הקדושים, חלק אלה ממעל, כידוע.

הבקר אור והיה יום סתו קודר וכבד באֵד. רוח קרה נשבה בחוצות ומבני האזרחים השתוממו מאד למראה פני היהודים אשר בשכונתם והנה הם כחדשים והם רוגשים ואיזו חפזה משונה נכּרת בכל מהלכם הנה יצא הרב בֶּרמן מפֶתח אחד הבּתּים ובפנים חִורים נחפז לבוא אל הבית השני הקרוב לו, והנה חזר ויצא גם מבית זה ובא אל השלישי אשר אצלו. הרב רבי שניאור-קַליף נצב כל הבּקר ליד פתח ביתו וחטט ונקר במגִלה צהובה שבידיו. זלמן אוּלמן קיזבּוֹיאיר רץ ונחפז ודרש בהתלהבות גדולה את כּל פוגשו למקום האורח הזר מאתמל, אַיֵּהוּ. הוטצל דויד’לי היה תפוש במחשבות רבות וצולע על ירכו ברחוב אחת הנה ואחת הנה וברוך קלוֹס — זה נחר כבר גרונו מדַבר וחזר ודבד ומהזכּיר לאנשים הנרגשים את דבר הצום הקדוש ואת אשר כבר בא זמנה של תפלת השחרית. קרוב לשעה התשיעית בא פתאם ציר מיוחד מהדרך העולה מנירנברג והיה כלו מכוסה אבק דרכים ומגלה כתובה בידו. ומיכל חסיד, זה החזן של הקהלה, נטָלה מידו והתחיל קורא את הכתוב בה באזני קהל האנשים והנשים וטפם, אשר סבּוּהוּ כדבורים. זה היה מכתב כתוב אל קהל ישראל מאת שמואל פרימו. זה האיש המפורסם בכל תפוצות ישראל והוא אחד מתלמידיו המובהקים של הנביא החדשף ובמכתב כתוב לאמר:“הבן היחיד, הילוד לאלהים צבאות, שבּתאי צבי, משיח הצדק, הנושא גאוּלה שלמה לישראל, קורא אליכם לשלום. אשריכם אתם, שֶזכיתם לראות את בוא היום הגדול לאלהים ואת דברו, אשר דִבר לאבותינו, בבואו בידי נביאו הגדול. לכן יהפך אבלכם לששון ואת יום צומכם בחג הָמירו. כי לא עוד בכה יבכּה ישראל. שישו אתי משוש ורֹנו, ותחת צום ואבל יהי נא לכם היום הזה ליום משתה ושמחה — כי אני, אני הנני אתכם”.

ודממת מות השתררה בבת-אחת בקהל האנשים אשר מסביב. כי הנה דברים, אשר לא פִּללו מימיהם, הקשיבה אזנם כיום הזה. חֻקי נצח הנה מוט יתמוטטו, ובתורת אלהים גדולים גם שׁולחים יד. זאב יָלֹף קיזבּויאיר זה היו פניו חורים כשלג וּשפתיו מללו בלחש דברי תפלה אחת, ואחריו החרו החזיקו גם רבים מהנאספים, וביחוד מקהל הנשים אשר סביב. ואולם נמצֹא נמצאו שם גם כאלה, אשר לבם מלָאם ללכת אחרי הנביא ודבָרו החדש. הללוּ פרצו בקריאת צהלה גדולה ופניהם להטו וראשיהם הוּרָמו, ויהיו נכונים לקראת הימים הבאים המזהירים. המשיח הרחוק; מפני שרחוק היה; גדל פתאם ויהי לענק בעיניהם, אשר תלתלי זהבו מזהירים מבינות לענני השחר, ונפשם השוקקה מלאה אותו מפה אל פה, כי היה להם נֵטל הגלות השפלה למשא כבד, וכבר נלאו מנשוא את הבוז ואת החרפה הגדולה, המדכּאה אותם כל הימים. כי ימים על שנה רבץ הפחד הקֵהה על לבות היהודים יושבי פירט, ויש גם אשר חרֹד חרדוּ לצאת בצהרי יום מפתח ביתם והלאה, ותהי נפשם שלל לרגשות השפלות הגדולה, או התמרמרות האוכלת לב, או הנחם או התקוה בהראותה.

וביומים אחרי יום הצום באה הבשורה מהַמבּוּרג, כי גם השר היהודי המפורסם, זה האיש עמנואל טיקסירה; היוצא ובא בבית המלכה כריסטיניה משוידיה, הולך גם הוא אחרי שבּתי צבי וגם דבּר כבר דבּר בו בפני קהל רב בבית הכנסת ויתננוּ למשׁיח אלהים. ומאמשטרדם ומלונדון הבירה ומפּרגא וממגנצא ומפרנקפורט ומוִינה ומכּל כנפות תבל נשאה תהלת הנביא הגדול, ויש אשר גם השמים ממרום נתנו אותותיהם אותות, וגם רבים מהנוצרים, המאמינים הכּשרים, נבּא להם לבם דבר ונפשם מלאה חרדה. באחד לחדש טבת בהיות הלילה יצא היהודי וַסירטרידינגר, זה המכוּנה בפי כל "הרבי של הנשים”, מפני שהיה מקריא לפני קהל הנשים שבבית התפלה את מזמורי התהלים בקול, וראה פתאם בפאח השמים נגה אש הגדֵל וגדֵל. בחרדת לבו הגדולה נראתה לחלוחית קלה באישוניו, והוא מִהר וצָלע על ירכו הקצרה אל בתי היהודים ומסר להם בקול כבוש על דבר האות הנפלא אשר בשמים. אז נקבצו ובאו המוני אנשים ונשים אל חֻפּי שני הנהרות, וכנוצרים כיהודים נדחקו שכם אל שכם והביטו דוממים, ונפשם מלאה חיל ופחד ויראת אלהים מסותרה. ופתאֹם צמח גם האיש זכריה מביניהם, והוא משתחוה ליד השיחים אשר אצל הנחל, ופניו המוריקים קופאים לנוכח אש השמים אשר במרחק. היתה דממה, ומפי האיש התמלטה תפלת החנונים קובלת, תפלה לנביא אשר באיזמיר הרחוקה. ובבוא התפלה אל קִצה, הֶחרה החזיק אחריו גם כל הקהל בקול ובלחש. וחרש שִקשק הנחל בשטפו והאֹדם המחוור שבאֹפק האיר בּאור-חרד את צלליהם הכּהים של היהודים אחוזי החלום וקסמיו המתוקים בשובם הביתה.

ובלילה ההוא התחוללה גם סופת פרצים נוראה, אשר שבּרה את הצלב הקדוש ותטלטלנו טלטלה נמרצה מפסגת בית התפלה הגבוה אשר לקתּולים, ובהיות הבקר והיהודים נהרו אל בית תפלתם להתפלל את תפלת השחרית, ויראו מעל לדלתות הנמוכות של הבית `והנה שֵם הנביא הגדול מתנוסס בראשי תבותיו ומאיר שם באותיות של זהב.

ואיש יהודי היה בקהלת היהודים אשר בפירט ושמו מאיר קְנֵיֶקר; יש אשר קראו לו גם מאיר נתן, הלא הוא מאיר נַתַּן, בהברת היהודים יוצאי ספרד, אשר לזאת קראו לו הנוצרים בשם מאיר שַׂטַּן, לאמר: מאיר שָׂטָן. זה היה בר נש; שפּה לו הפתוח תמיד וחטמו חטם מגוּבב, ולא היה רצוי לבריות בגלל נפשו השפלה ונטיותיה התגרניות. "קנאקערן” פירושׁו אצל יהודי אשכּנז לַמְלֵּם וגַמְגֵם בדִבּורּ; ואמנם היה זה האיש מאיר גם כּבד פה וכבד שפה. יהודי זה היה פוזל ומביט אל כל המתרחש בימים האחרונים במחנה אחיו בני אמונתו הרוגשים, ובכל ההמולה הסואנת שמסביב היה הוא האחד שלא נגע הדבר עד נפשו ולא סחפהו בזִרמו. דאגה רק אחת קננה בלב האיש, היא הדאגה לכספיו הטמונים אתּו, שלא יחסר מהם כל, ויהי כל היום רק מתלחש את אשתו וחבל תחבולות במה לחזק את שמירתם. ביתו, אשר ישב בו, היה בית מט וכביר לימים וחוריו

ומאוּרותיו היו מרבּים והיה מוציא יום יום בסודי סודות את כספו ממקומו, אשר טמנו שם אתמול, ומַצפּינו במאורה אחרת חדשה. והיה בבוא אל אזני האיש איזו הברה, שנפלה בדבר איזה מקרה לא טהור, אשר קרה ברחובות קריה, ולבש האיש חרדות והתנפּל מפִּנה לפנה בחרדתו לאוצרותיו, היקרים לו מנפשו. וכגֹדל שטף המקרים הנפלאים, אשר באו ויאתיו בימים האחרונים במספר רב מאד, וכרבות הספורים השונים והבשורות הבאות ממרחקים, כן גדלה בלב האיש החרדה אשר חרד לכספיו המסותרים אתו, ותּדֹד ממנו שנתו בלילות, וביום לא בא אֹכל אל פיו מרוב מצוקות לבו, ותהי גם תפלתו, אשר התפלל לאלהיו, תפלה טרופה וקצרה: כי מהר מהר האיש תמיד אל ביתו ואל סגולותיו היקרות לוֹ מכל, אשר לבו חרד להן ככה, ויהי מקלל בלבו את ימי המהומה והבהלה הנמהרים, אשר באוּ לו, והיו ימים אשר לא קם בו גם רוח לצאת מפֶתח ביתו החוצה, ויהיו דלתותיו וחלונותיו סגורים כל היום בפני איזה צר ואויב מסתתר, שלא יחדר פנימה.

ואולם היֹה היה גם פחד אחר, אשר מצא לו מחסה בבית הזה, המט והמלא קרנות וזויות מרובות, ואשר בלילות הירח של תקופת הסתו היה מראהו כמראה החרבה השוממה. בת היתה לאיש — בת שלא היתה אמנם יפה ביותר, ואולם היה היה לבשרה אותו חטוב האברים הבולט והמלא, וזו התּאותנוּת החיצונה, המיוחדים לבנות ישראל, ולבות הגברים הלכו אחריה שבי. ורחל זאת — כי ככה קראו לה — היתה זה

כבר מתַנה אהבים את אחד הסטודנטים הנוצרים מיוצאי אירלאנגין, וגם דבר אחד עשתה בירחים האחרונים, אשר מדי הגותה בו (כי החיים החדשים, המתרגשים' בקרב לבה, הכריחוה לפרקים תכופים להגות בזה) וזכרה את אביה ואת אמה, ואת אשר יהיה בפיהם, בהגלות להם הדבר כתְמו, ונפשה כאבה לה מאד. והמחשבות הטורדות האלה הקדירוּ את חייה כל היום, ושחר ימיה היה כלא-היה. ואולם בנפֹל פתאם במחנה היהודים בשורת המשיח הגדולה, ותהי לבשורת גאולה, בראש וראשונה, לבריה האמללה והמתמוגגת הזאת. קודם כל הוקל לה הרבה להסתיר את מכאוביה הגדולים, מכאובי הנפש ומכאובי הבשר גם יחד, כי היה היתה סערות הרוחות אשר בקר המחנה גדולה מאד, והאיש היחיד לא נחשב אז במאום, ולא-הושם אליו לב כלל. אפס בהיות אשר למרות כל אלה היו הימים הולכים וחולפים והתחילה ממשמשה ובאה גם אותה התקופה המרה, אשר אז כבר אי-אפשר יהיה יותר להסתיר דבר, ואשר הכל יתגלה פתאם ברור, גם מבלי אשר תדַבר דבר, אי לזאת חשבה הריבָה מחשבות רכות בלילות נדודיה, וגם דמעוח הרבּה שפכה על מטתה, ובאחרונה חשה לה מפלט בתחבּולת מזִמה אחת, המיוחדה לנשים, והחליטה לבקש מאת בחירה רצתה נפשה בו, להיות לה גם הוא לעֵזר בדבר הזה.

ויהי בלילה ומאיר קניקר שב אל ביתו מבית התפלה, אשר שם אמר להתפלל את תפלה הערב בצבור, כדרכו יום יום, ופניו לא היו לו. הוּא ספּר לאשתו בלב נשבר, כי הוא ומתי מספר היהודים, אשר היוּ אתו הלילה בבית הכנסת, היו נאלצים להתפזר ולשוב הביתה, מבלי אשר התפללו בצבור: שכחו היהודים בלילה הזה להִקָהל אל בית התפלה ו"מנינם” היה חסר. נכּר היה, כי הוּא אינו רואה בדבר הזה כל אות לטובה, וכפעם בפעם היה נגש ונִבּט מהחלונות החוצה, ויהי כמחכּה מרגע לרגע אל בוא האויב הנורא, האורב במסתרים לשלום ביתו. פתאם צלצלו בדלת והביתה נכנס איציק גאנזהֶנקיר, והתחיל מסַפּר בנשימה כבדה את דבר הפלא הגדול, אשר הָראוּ בני האדם משמים. כי הנה בּשוטלנדיה הצפונית ראוּ האנשים יום אחד משפת הים ספינה אחת, שהיתה שטה בים הגדול, ומִפרשיה מפרשי מֶשי וגם דגליה דגלי משי, והמלחים אשר רָדו בה, אלה דברו ביניהם בלשון הקדש, וּבנִסה. אשר התנוסס עליה, היתה כתובה הכתֹבת הזאת: שנים עשר השבטים שבטי ישראל. ואמר אומרים בה, בספינה זו, אשר היא הספינה, שהוכנה בשביל הארוסה אשר למשיח.

ונתגלגלו הדברים ודברוּ במה שדברוּ, ולקחה חלק בשיחה גם תֵּלְזֵילה, היא האשה אשר לאיש מאיר הזה, עד שבא גם ברוך קלוֹס, כדרכו לילה לילה, והאנשים אמרוּ לשבת ולהגות יחדו בתורה. ואולם דְבר הספינה הנפלאה היה לשיחה גם בפי זה הבא, כי כבר דברו בה אנשים ונשים ברחובות ואת סֵפר הגמרא כבר לא פתחוּ בלילה ההוּא. כי מלבד זאת היו בפי זה האיש גם דברים אחרים וחדשים לגמרי. הוא סִפר. למשל, בדבר החיט היהודי מיוצאי מֵילנד, אשר יום אחד באה בו פתאם הרוּח, ובולמוּס של נביאות תקפוֹ מני אז. יש אשר יתנפל פתאם אפים ארצה ויתפלש ויפרפר באבק הרצפה, ויש אשר מתוך צחוק, ויש אשר מתוך בבי מר, יתנבא לגאוּלה הקרובה, ויתַנה את גבורות המשיח ואת הודו אשר בשמים ואשר בארץ. וברבר דודו ומסרפו סִפּר, אשר ישב ימים רבים במדינת טוּרקיה ושב משם בימים האחרונים הביתה, והוא כחולם מכּל הגדולות והנפלאות אשר ראה, גֹדל הנשיא וּכבודו גדול מאד במחנה היהודים. באיזמיר הקהלה ינהרו אנשים ונשים לאלפים אחריו וילווהו תמיד כלם בלכתו ברחובות קריה, ואם יש אשר ימצא אחד כּופר ביניהם, או מאלה הפוסחים על שתי השעיפים, והיתה נפש האיש לו לשלל, אם הִמלט יִמָלט מהם ורוח חיים בו. אחד היה שם; חיים פִּינוֹ יכונה, אשר נִסה לשים תָּהלהָ בנביא בפני כל הקהל; ויתנפלו עליו האנשים כחיות טורפות ויאמרו להמיתו שם, ורק נֵס קרה לו, כי פתאם באה בתו שלו אל המחנה, והיא מפרפרת בכל יצורי גוה, והתחילה מתנבאת במחנה וּמבשרת ברוח כביר את בוא הגואל הגדול, והאנשים שלחו את אביה לחפשי, ובקרוב היה גם הוא לאחד ממאמיני הנביא היותר נלהבים. כזה וכזה דבר האיש בּאזני האנשים המקשיבים לדבריו בדומיה וּבלבב חרד, והריק לפניהם את כל אשר לו וסִפר דברים יותר נלהבים גם מאלה, אשר ספר זה האיש איצק גאנזהנקיר, ומאיר החריש ולבו היה כבר עליו מאד. הנה הוא רואה מסביבו את מחול הפרא הנורא, והוא מתלקח יותר ויותר, והוא גדל מיום ליום, וחוש הפּקחוּת הרגילה שלו הזהיר בו בסתר לבו לבלי יתנגד אף לאחד מהדברים האלה — וביחוד נוכח בזה לאחר שספרו באזניו בו באותו לילה גופא בדבר זה זכריה האיש, אשר שיח ושיג לו תמיד את המשיח הרחוק, והוא ראה, כי במחנה כבר הַבט יביטו עליו כהבט על נביא האלהים, וכל הדלתות היו כבר פתוחות לפניו, והוא בא אל בתי אנשים ונושא את מדבּרותיו באזניהם, וכל שפק יגרש מלבות המפקפקים בדבר, ובלב אלה אשר האמינו זה מכבר, ילַבה את השלהבת הגדולה פי שנים, ובכל אשר האנשים יפנו, שם יראוהו, ובכל המקום אשר שם יהיו, רק אותו ימצאו, ויש אשר משתּאים היו נצבים ומביטים אחרי תמונתו השחורה, הנודדת ואובדת בודֵדה בלילה תחת שמי השדות האפֵלים.

המצִלה אשר כראש המגדל צלצלה בחצות ליל, ובכִּכּר החבצלות אשר ברחוב המים, נראתה וחלפה במהירות תמונה בודדת של איש צעיר לימים ואבדה באפלה, אשר אצל ביתו המט של מאיר קניקר. קנה חלול הסתיר האיש מתחת למדיו, ולראשו היתה חבושה מגבעת נזירים שחורה. הירח האדום כבר התחיל יורד אל שפּולי השמים, ואיזה ננה מיוחד היה פרוש על פני הגגות. היה הדבר דומה כאלו איזו יד מסותרה זורעת בהם ציצים צהובים ונופפת בצעיפי עננים קלים, והאבנים שוב לא היו אבנים, ותהיינה כפרחים מפּרחי נגה הירח, וכל גדר דחויה היתה כאלו הקיצה פתאם משנת לא חלום לה, והביטה ברוח כבדה אל חיי התהפוכות האלה, והבתים השחוחים היו נִצבים כאובדים בתהו ושכוחים מאלהים ומאדם, והיו ביניהם גם כאלה אשר מראֵהם הנוּגֶה חָדר אל תהום הנפש, והלונותיהם היו דומים לעינים נוּגוֹת, הנשואות וצוֹפיות אל כִּפּת השמים המוגהה, כאלו כאֹב תכאכבה מאור הלילה הרָוֶה.

והאיש הצעיר, אשר אבד אצל ביתו של מאיר קניקר, טפס ועבר את אחת הגדרות הנמוכות אשר שם ובא עד סֻלם אחד צר ומתמוטט תחת הרגלים, ומשם עלה על גג הבית וצעד לו הלאה על בהונות רגליו. מעל לחלון אחד, שהיה מוגף תריס כּחול, נצב דומם והשתחוה והכניס את קנהו החלול אל אחד מהחורים אשר שם וקרא אל תוכו בקול אטום וכמסתתר: “בשֵם אדני אלהי ישראל! אַתֶּם, אשר מצאתיכם ישרים ונאמנים לפני, מאיר בני ותֵלזֵילָה אשתו הכּשרה! צהלו ורֹנו ושישו נא יחד משוש. כי הנה בת יֻלדה לרחל בתכם הבתולה, והבת, אשר תלד לי, היֹה תהיה לאשה לנביאִי הגדול, לגואל ישראל, למשיח איש האלהים אשר באיזמיר”.

וזה מאיר האיש אשר שנתו נדדה ממנו כל הלילה וכח דמיונו היה נרגז למאד, קרא לאשתו, השוכבת לידו. “הוי, חברתי ואשת בריתי — לחש לה ורוחו הגתה פחד ומורא — ההַקשב הִקשבתּ את קול אלהים מדבר אלינו מן השמים? אין זאת, כּי אם מלאך אלהים היה תחת צל קורתנו. קומי נא ונפיל לפניו את תחנתנו, אולי יאבה ותזכּי גם אתּ לשמוֹע את קוֹלוֹ מדבֵּר”. וחיל ורטט אחזו את יצורי האשה, והיא קמה ממטתה ופניה, אשר עקבות היֹפי וטֹהר העינים עוֹד לא נמחו מהם, היו נלאים מאד. היא הקשיבה רב קשב אל דומית הלילה ותשם את כפיה הצנומות על לוח לבה, הדופק בחזקה, ותִקד ותתפלל לאלהים. אז שמעו שניהם יחד את הקוֹל חוזר ומדבר אליהם מחֶשכּת הלילה: ואת בתכם העדינה כבֵר תכבדו, ככַבד את האלהים, ואת כל לבכם תשימו לה, לבלתי יחסר לה כל מאומה. כי בת אלהים בבטנה, והכּלה הקדושה, הנכונה להיות לאשה למשיח צדקי, ממעַי בתוליה תצא."

אז אחזה פתאם האם הנרגשה ביד אישה הנבהל ותביאהו אל החדר, אשר שם בתם הישנה שוכבת. זו שכבה לה במנוחה ופניה היו כישנים שנת ישרים, ורק ריסי עיניה זָזו לפרקים. ובבוא האם להסיר בלאט את שמיכתה מבשרה, פרצה פתאם בקול פחדים ובידיה תפשה כבצבתות בקצות השמיכה ותהי כנבהלה. ואולם אז נגש אליה האיש והתחיל לוטפה ומחליקה בלחייה, ושפתיו מִלמלו באזניה דברי חסד ופתוי, היוצאים מקרב הלב, והאשה נגשה ומשמשה בבשר הריבה ביד רחמניה והרכינה בראשה לאות הסכּמה, ולבה נמלא פתאם חרדת האלהים וכל בשדה סמר. ולבב האיש נמלא פתאם חדוה וצהלה, כי הנה בחר לו האלהים בו ובביתו להראות בהם את מופתיו הגדולים והנוראים. אז שכח האיש גם את כספיו ואת סגולותיו הטמונים לו במאורותיו האפֵלות והוא נשאר יחד את אשתו אצל מטת בתר ויחכה בקצר רוח לשחר כי יבוא. ורחל, אשר שנתה כבר נדדה ממנה, שכבה ובבתה כתנים ואגלי דמעותיה שטפו בלחייה בלי הרף. היא שכבה בלי נוע ועיניה הפקוחות כוננו אל נקודה אחת שמנגדה. חזיונות בלהוֹת, כנראה, אפפוה; האוֹר, אשר הדליקו בחדר, הכאיב לעיניה ודברי הנֹחם, אשר הטיפו לה אביה ואמה באהבה רבה, עוד הוסיפו להציק לנפשה.

ואולם זה מאיר האיש היה מאושר. שערי עולם חדש, אשר לא פִּלל לו, נפתחו לפניו. בחזיון לבו כבר ראה והנה הוא נשיא בעם ועל פני כל העדה יכובד. שמו נִשא על כל שפה, ודור לדור את דבר אֹשר הפלאות אשר לו ישוחח. הוא קם ואחז ביר אשתו ויביאנה אל חדר המטות אשר להם, ושפתיו לחשו לה דברים אשר היא לא הבינתם ויהיו באזניה כמוזרים, וימהר ויצא החוצה, כי אמר לראות את ידידו, את ברוך קלֹוס, וגם את החזן אשר בביהכ”נ, אם ימצאנו.

והשחר קרב. איזו ריקניות מיוחדת ומדכּאה היתה שפוכה בחוצות. במרחקים שִׁקשק הנחל. לפרקים הקשיבו האזנים איזה שאוןֹ, כשאון גלגלי הטוחנים, או יש אשר צלצל זוג קטן בצוארי איזו פרה. בפאתי מזרח רבצה עננה אחת גדולה ושחורה — כחיה טורפת זו רבצה תחתיה ותהי כנכונה לזַנק ולהתנפל על היקום ומלואו.

וכמעט בכל בתי היהודים היה אור בחלונות. ובכל המקום אשר הגיש מאיר קניקר בלב צמא לדעת את אזנו אל הדלת או אל מזוזות התריסים אשר לחלונות, והקשיבו אזניו רק לחש תפלה וקול בכי ואנחה, או שירי הַלל ותודה מלב רגש.

ובהאיר היום ויהיו לבות האנשים נרגשים למאד מדברי הבשורה החדשה, אשר באה והלהיבה את כח דמיונם. סַפר ספרו בשוקים וברחובות ביהודים היושבים באַוְרִיקוּר הקטנה, אשר נתנו ראש ויחליטו אמר ללכת ירושלימה. מלבד זאת שוחחו האנשים גם בדבר האיש סאַספּוֹרִטאס מִוֵירמיזה, זה שהיה אחד ממתנגדיו היותר נמרצים של הנביא אשר באזמיר, והנה האיש הזה חזר פתאם בתשובה ואל הנביא תשוקתו כל היום, וברחובות וירמיזה כבר פוגשים אותו וספר התורה בידו, והוא מפרפר ומפרכס בדביקותו הגדולה, כאיש אשר צירים אחזוהו; ומרַקד רקודים לכבוד הנביא. אז באו האנשים וספרו גם בדבר צאת טֵיקסירה, זה עמנואל טיקסירה, הוא ומנכבדי קהלתו אִתו לאזמיר, ובבֹאם אזמירה ויתנפלו אפים ארצה לרגלי הנביא. את נתן העזתי משח הנביא להיות למושל בארצות האיים, ובארצות אפריקה הרחוקות יהיה לשליט זה אליהו הלוי, אשר היה פושט יד לקבל נדבה. ומבני ישראל יושבי ירושלים שלחו ציר מיוחד אל הגואל החדש, את האיש יעקב צמח, לתנות לו את רגשי קדשם אליו, ואת בית מקדשם קשטו במכלולי פאר, וברחובות קריה נהרו בהמון חוגג ויפזרו פרחי חמד בחוצות וישירו פסוקים מפסוקי התהלים, כבימי היות דוד מלכם חי אִתם. ובארצות פולניה קמו פתאם שנים אנשים, הלא הם שבתאי רפאל ומתתיהו בּלוך, אשר רוח אלהים החל להתנוסס בקרבם, והנה הם מתנבאים במחנה אשר בשוָקי וַרשוֹי הבירה וברחובות טהוֹרן.

ככה יש אשר תבוא רוח הפרצים, בהיות האביב מדי שנה בשנה ובימות הסתו הקודרים, ופרצה ואחזה את כל הכּכּר אשר בהר. ככה פרצו פתאם הבשורות הרבות, ובשורה רדפה את בשורה ותאחזנה את לב יושבי פירְטְ. ומבני הנוצרים גם המה לא יכלו התיצב בפני הזרם החזק הזה, ולבותיהם בהם כּבדו לרגלי המקרים הזרים והנפלאים האלה. בולמוס אחז את אירופה התּיכונה, אלו ארצות ההרים התיכוניות, אשר מאז ומעולם היו פתוחות לְקַבֵּל את כל אותם הזרמים, זרמי אש דת קדש, אשר היו בימים ההם נפרצים מאד, ואשר יש שהאחד מהם יבוא והכה פתאם את שרשיו הצמאים והמתפתלים באחד המקומות, והשחית בו כל חלקה טובה ואת כל השָׁלֵו והשוקט ישים כמרקחה. יש אשר יהיה הדבר דומה כאלו זזו פתאם החיים הנרדמים והקיצו מתרדמתם.

הגזול הפּיל את חתּיתו על חומסו, ומחנות העובדים בפרך קמו יום אחד והנה הם חולמים דרור וחפש. ולא היה יום בימים ההם, אשר לא הוסיפו האזנים להקשיב בשורה חדשה ומפליאה או, לפחות, הֶגֶה נפלא ומלא רמז רב.אשר התמלט מפי איש האלהים הרחוק. אל אחת המרפסות אשר לשפת הים ההומה, נצב נצַב הגואל הגדול בהדרו, ידו יושיט אל מול פני ארצות המדבר ושפתיו דָבר ימללו: ראו. הנה נתתי לפניכם היום את החיים ואת המות. כזה וכזה ספּרו בו היהודים הנודדים, או יש אשר נפוצו בכרוזים במחנה ישראל, והאויר אשר בשטח היה מלא פלא וסוד.

ומאיר קניקיר, אשר הוציא בלב מלא חדוה צוהלת את דבר אשרו הגדוֹל החוצה, היה בתחלה למטרה לחצי השפק אשר בלב האנשים, ולאט התחילו האנשים משתאים לו ולדבריו הזרים, ובאחרונה התחילו מאמינים לו בלב ונפש. את אחד ממאמיניו היותר נלהבים, אשר גם היֹה היה לו לפה, מצא בחברו ברוך קלוֹס, ואמנם הַרְאֵה הראה לו זה האיש רב-האֲמָרים בכח לשונו החרוצה, כי לא שגה ברואה וכי ראוי הוא לאותה איצטלא. ומנשואי הפנים והנכבדים אשר בקהלה באו אל רחל לראות בשלומה וגם תפלות נשאו לאלהים בביתה, ויהי הדבר הזה כאלו הודו בפני כל הקהל בקדושתה, ולתקופת הימים כָּרו שם גם כֵּרה גדולה, וראש הרבנים אשר לקהלה ישב בראש כל הקרואים, ויהי מני אז זה הבית השח והמט של מאיר כבד-הפּה בית מקלט לכל חסיד ונושא את נפשו לימות המשיח הקרובים. ואולם פני רחל אלה נשארו קודרים כבתחלה ונפשה כמו סֻגרה. היא התאמצה בכל אשר יכלה לבלתי הפָּגש את איש, ואל פני אביה ואמה לא הביטה ישר. והיה בדבר אליה איש ודבּר באזניה יותר מדאי והתחילו יצורי גוה חרדים כבקדחת. כפות ידיה היו תמיד רטובות, שפתיה היו יבשות ותהיינה כמתפצלות, ועיניה היו מאדימות. שנָתה רחקה ממנה בלילות; את אפלת הלילה ראתה והנה מראה תכלת לה, והיא תלויה ויורדת לפניה כפרֹכת המבדילה וחוצצת בינה, ואינה נותנה לה לחדֹר אל אשר מאחוריה, ונפשה מלאה חרדה מציקה. יש אשר בטרם בוא השחר התרוממה ממִשכבה ושרכה את דרכה אל חדר העֲליה, ושם הסתתרה באחת הזויות, והתכּנסה אל תוכה כתֻמה, ותהי יושבת ככה ומביטה לפניה במבט גופא והוגה את מחשבותיה שעות רבות רצופות. או ירֹד ירדה אל המרתּף, אשר שם היה האויר קר מאד, כי טוב היה לה בחדֹר הקֹּר אל בשרה; היא שאפה להרגיש `בבשרה את דקירות הקר, היא נשאה את נפשה לסבול את יסורי הבשר, כי היֹה היו היסורים האלה החיצונים, כּמו מרככים וממתיקים לה קצת את יסורי נפשה הנוראים. בימי השבת באו אליה הנשים לאחר תפלת הבקר; ואולם רוחה היתה כבדה בה ככה, והיא פרצה פּתאם בקוֹל בכי גדול בפני אלה אשר באו לבקרה. היא רוצצה את כַּפות ידיה, אנחותיה פרצו מלבה, התנפלה אפים ארצה, חרקה בשניה ושפתיה מלמלו דברים ללא שחר ופשר. ויהי המראה הזה למראה פלאות מיוחד לנשים, כאות ומופת לפלא, אשר אמנם בא ויהי בבשר הריבה הזאת וברוחה. ומתנות ומנחות רבות הביאו לה הנשים, ואולם היא לא לקחה דבר מכל אשר הביאו, והשליכה את כל החפָצים לרגליה, ופיה מלא אלה וקללה ודברי אִיום זרים, ונפשה לא היתה לה. אז באו גם מהגברים לראות במראה: באו האנשים טוראַטאַרה וזאב בּאַטש וזֵליג שרֵינץ ורוּמפֵּיל זֵליג וצבי ונפתלי רומפּיל וזאב בִּירְאֵיזיל באו גם יואל ודוד בּיראיזיל ומאיר אנשיל ואיצק גאנזהינקיר, ובא נם האיש משה בּוֹק מוִירצבּורג, וגם מיכאל בר אברהם מאֵירְלְבּאַך היה בבאים. הנה ככה מִהר דבר הפלא להתפשט בישוב אשר מסביב.. והאנשים באים ותשורות בידיהם: רדידי זהב וכוכבי זהב וכוכבים מְרֻשָתים, וּוִילונות ארוגי זהב או מרֻקמים פרחי זהב, ושמלות קטיפה ושוליהן מרוקמים פרחים; שמלת דמשק אחת וסנדלי זהב מתֻחררות וסנדלי רבידים וסנדלים מעורות שחורים או משוחים, ואבנים יקרות וכל תכשיטים יקרים ופריפות שונות ואזורי זהב, וחגורת זהב אחת משובצה ספירים וטבעוח ונזמים, ויהיו שם גם בתי יד פשוטים ועשוים עורות החיה. ורבירים וצוארונים ואשר שנים זהובים מחירם.

אלה היו ימי חג וצהלה למאיר זה קנֵיקר. בידים חרדות מִשש וגשש בכל היְקר הזה; פרש לפניו את בדי הארג וחזר וקפל אותם, החליק וחִבּב את הסנדלים ואת הנזמים, התקשט בתכשיטים היקרים וטיֵל בחדר אנה ואנה, ויש אשר נצב בקשוטיו אלה לנכח הראי והשתחוה בהדר רב אל תמונתו, הנשקפת לו משם, והסביר פנים מלאי גיחוך לקראתה, ובצהלת ילד תמים נִשּׂא נִשָּׂא האיש לקראת גורלו האפל.

וביומו של דיאוניסיוס היה האויר אשר בחוצות צח מאד ובהכּות המצִלות, אשר בבתי התפלה לנוצרים שבנירנבּרג, ובאו הקולות אל אזני האנשים יושבי פירט. איזה נגה צהבהב נח ויכסה את פני הכּרים, והשמַים היו כמכוסים שכבת שַׁישׁ דק וצח בְּשֶׁל העננים הקלים והעגלגלים, אשר הלבינו מתחתם. ביום ההוא באה להקת מנגנים מבני היהוּדים, אשר גֹרשו מבּאמבּרג, והביאה לאנשים את הבשורה בדבר צאת המשיח מאזמיר הקהלה, ללכת למדינות אשכנז ולהקהיל את קהל חסידיו והמאמינים בדברו ולשוב אתם יחד ירושלימה.

וכבוא הדברים האלה אל אזני רחל, ותהי כאלו הקיצה פתאם מתרדמת רוחה הקופאת. מחשבה אחת מלאה את לבה: הלאה, הלאה מהמקום הזה, ממקום מגורי בחירה, רצתה נפשה בו; כי היֹה היה כח דמיונה נרגש מאד ולבה חם בקרבה, ויהי לה אחד הדבר אשר רק שיחה היא בפי הבריות, והדבר אשר כבר דִּבר הוא, וכבר בא ויֶהי. היא רצה ברחובות ואישוניה להטו, ואיש לא שם אליה את לבו, כי היֹה היו רבים מהאנשים אשר ברחובות כמשתוללים, ודמיונם כלהקה הצמאים במדבר, אשר נפתח להם פתאם מקוֹר מבחר היינות לשבר בהם את צמאונם במקום מים חיים. בימים הסואנים ההם חדלו ארחות גם מבתי הכנסת, שכחו האנשים את התפלות שבצבור, ונם למנהגי ישראל האחרים לא שמו לב. הנה נחפז אחד מבחורי ישראל ובא אל ככר החבצלות במרוצה. האיש הזה חצי קומתו היתה חשופה ובלבו חקק את הדברים האלה, לאמר: את פרי ידינו נאכלה ומצוקותינו אש לוהטת. האיש שמואל, זה השופט הישיש אשר בקהלה, איש אשר שם ימים כלילות והגה בתורת אלהים כל ימיו, יצא וחפר לו בור גדול בחצר בית הכנסת ויבוא בו עד צוארו וגם סתם אותו, ויהי קבור כלו באדמה ורק ראשו יצא החוצה. בשרו הקבור קפא בקברו, והוא קרא קול גדול ויתַנה ֹאת צדקת הנביא הגדול ואת גדל קדוּשתו, ורבים היו האנשים אשר נקהלו אליו ויסַבוהו ויקשיבו לדבריו הלוהטים, ופניהם חורים ולבם מלא חרדת אלהים. רחל מהרה וחלפה את הרחובות ויצאה אל כּכּר הרובים הגדולה, אשר שם התפשט מחנה גדול מבני הצוענים, הם ובקרם וקרונותיהם, ומשם הוסיפה והלכה הלאה ותבוא אל גל האבנים הגדול, אשר הקימו השוֵידים במקום הזה, ותתנפל באפס אונים אל הדשא אשר מתחת. כמו בחלום הקשיבה לקריאות האנשים והנשים, אשר קראו בשפתם הבלולה, ותרא אותם מפרפרים בידיהם ובכל יצוריהם, למרות האדֵים הגדולים, אשר ירדו וזחלו וכסו את פני כל הכּכּר. הנה באו במרוצה שנים אנשים, והם השַמש אשר בבית הכנסת ואיש הקברות, וחלפו את פני בית התפלה, אשר לא הרחק משם, ואולם היא כמו לא הרגישה בהם. נדמֹה נדמה לה פתאם, כאלו זה לה ימים וירחים רבים להיותה מוטלת פה בודדה וגלמודה, מבלי אשר תרגיש במרוצת הימים, וכאלו ימים וירחים רבים תהא נאלצה להיות עוד מוטלת פה, מבלי אשר תהיה לאל ידה להשיג השגה ברורה ונכונה את כל אשר בקרבה. הנה התקדרו השמים בעבים וגשם דק וחזק התחיל דופק. ואחד מהעננים האלה, אשר הגיח מעבר היער הרחוק, היה דוֹמה במראהו ובכל שרטוטיו לאותו תלמיד האוניברסיטה, אשר אהֵבתו, ראֹה ראתה רחל את הדבר בחוש: כמו לאיש הלז, בבה היה לז זקן שחור, אשר הקיף בהדר את לחייו ואת סנטרו ויהי גם מחודד מעט בקצהו גם את הפּה היפה ראתה, ואת החֹטם המחוטב אשר לו, ותרא גם את העינים, אלו העינים השובבות, אשר חליפות ותמורות להנה. ופתאם נצב לפניה כתֻמו זה האיש תּומס פטרוס הוּמֵיל, ויהי לה הדבר ברור ככה ותהי בטוחה, אשר אם רק הושט תושיט את ידה לפנים, ותפשה אותו בכפו. והאיש דבר את דבריו באזניה, וידבר בנימוס רב ובאיזה חפזון, ואם היו דבריו נמרצים והשאירו את הרֹשם החזק בלב, כי אז לא היה זה מאשר היו הדברים נכונים או חדשִים או חשובים, כי היֹה היה הדבר רק מאשר נאמרו הדברים באותו קול. ונאמרו באיזו שפת חלקות ומדברת רכּות. ונאמרו ברוח פטפטנות מפַכּה ושובבה. הוא השכּיל תמיד לבחֹר לו את המלים הנאותות והמתאימות לתכליתו, והשכיל לשחק באנשים וברגשותיהם, כשחק הנוכלים החרוצים בכדורי המשחק אשר להם. ואולם יהי את אשר יֶהי - והיא הנה אהֹב תאהבנו.

איש ואשה יצאו את פני הכּכּר והלכו וקרבו. מהליכתם המתונה נכּר היה, כי האנשים לא ישימו את לבם ביותר אל טפּות הגשם היורד. רחל הכּירה בתמונת הגבר את האיש זכריהו, והאשה אשר הלכה לידו היתה הריבה זקופת הקומה, אשר כבר ראתה את פניה, בהיות ליל החג ההוא, והאנשים הציגו את מחזות ההתולים בכּכּר הזאת. היא היתה יפה. אדם סוגר את עיניו שלא ברצונו, מרי ראותו אותם הפנים, חשבה רחל. היא היתה חִורת והיתה חולנית ותהי כאכולת תאוה כמוסה וקוססת. כל שרטוט ושרטוט מיצורי גוה הפיק יסורי נפש נסתרים ומתבנית פּיה נשקפו רוח מתונה ונפש יפה. ובכל אלה היה בה גם דבר אחד, אשר כִּחֵש בכל הדברים האלה, אולי היתה זו המרוצה השוטפת והחוצפה הגדולה אשר במבּטה. בקרוב חלפו ואבדו שניהם יחד בשביל, המתפתל ופונה אל הכָּרים. רחל נשארה תחתה ותהי מביטה כקופאה אל השטח הכּהה והמחריש אשר לפניה ובנפשה שמחה, כי לא הרגישו בה. היא לא הרגישה בקרבה את הכּח לקום ולשוב הביתה ובלבה חרדה, כי גם הלילה הממשמש ובא אולי ימצאנה פה במקום הזה. נדמֹה נדמה לה פתאם, כי האנשים גרשו אותה מהסתפּח בנחלתם ומנת חלקה בחיים הוא להיות בודדה וגלמודה ולסבול במסתרים את החרפה ואת הכּלמה ואת יסורי הנפש הנוראים,ללא מנוחה קלה וללא פנת מולדת שוקטה; היא לא חפצה עוד לשוב אל בית הוריה. היא שנאה בלבה את אביה ואת אמה שנאה את כל אלה הגברים החִורים, החוצבים להבות אש דת, אשר במחנה היהודים; שנאה את נשותיהם, האכלניות והקוֹלניות, את ילדיהם, אשר תבונת ישישים להם, את ילדותיהם, הגומלות בטרם בּוא מועד, את ישישיהם, הקנאים ברוחם והתמימים כילדים — את כלם שנאה תכלית שנאה ובלבה בזתה להם ונפשה חשה בקרבתם דבר אשר לא טהור. ואולם אנה תפנה ואנה תבוא, אם לא אל אביה ואל בית הורתה? היא חשבה בלבה: גדולה הארץ ורחבה היא מאד, ואשה מבנות ישראל לא תמצא בה מחסה לבשרה ולא רחמים לנפשה. מרמס היא לרגלי כל כושי, אם רק בנוצרים יתחשב, וגם השודד בצהרים ידחפנה למדחפות בשאט נפש. והיה כי יתפשוה אנשים חטאים וינקרו את עיניה וישליכוה בודדה וגלמודה ובחסר כל — מי יבקשנה מידם? היא לא האמינה במשיח החדש ולדברי נבואותיו הקשיבה בבוז, אולי רק באשר הצליח הדבר בידה בנקל לסובב את כל האנשים הנלהבים האלה במרמה כה גסה.

ובחשבה כה את מחשבותיה אֵלה ופניה אל פאתי מערב, ותרא והנה נֶחצו שם פתאם מפלשי העננים והשמש היורדת הציפה את כל מרחבי האֹפק בזרמת נגֹהות צהובים כמראה הגפרית. ויהיו פתאם האילנות צהובים והאבנים היו צהובות והכרים והמים אשר בנחל והחֹרשה והבתים המרוחקים ומגדלי בתי התפלה וגם האויר אשר בשםח — כלם היה פתאם מראֵהם צהוב. אז האיר צחוק קל את פני רחל ונפשה היתה כאלו נחלצה פתאם מכבלי רוחה הקודר. מנוחת שלום עמוקה ירדה ותמלא את כל חדרי נפשה והיא סגרה את עיניה כחולמת.

ואחד מבני האכּרים, אשר חבש לראשו שק להיות לו לסתרה מפני הגשם, כנראה קרה מקרהו ללכת בנטות היום בקצה הכּכּר ההיא, וראה והנה ריבה אחת מבנות היהודים שוכבת בדשא הלח, ובהתבוננו אליה, הפיל עליו מראה פניה, כנראה, חרדה גדולה מאד וימהר ויצליב על לבו את אות הצְלב הקדוש ויֵחפז ללכת לנוכח פני הבתים הקרובים. בדרכּו פגש בחבורת יהודים, אשר נחפּזה אל גל האבנים הגדול, כי אמֹר אמרו האנשים לקחת משם את המצבה הקדושה בסתר, מאחר אשר מִשפחת הנפטר, בנסותה להגיש את הדבר אל השופטים, יצאה מהם בפחי נפש. האכּר, אשר היה מילידי כפר רוֹנהוף או פּוֹפֵּינריט ויהי גם עִוֵר באחת מעיניו, סִפּר ליהודים את דבר המכשפה הנוראה, אשר ראה אותה שוכבת ליד הגל; ואולם היהודים כבר הכירוה מרחוק ויראו בה את בתו של מאיר קנֵיקר, וישלחו את האחד מקרבם להֵחָפֵז-ולהגיד את הדבר לאביה. והאכּר הרוֹנהופי, כאשר קלטה אזנו את מחשבת היהודים, אשר הם חושבים להוציא בסתר את המצבה מגל האבנים הגדול, וינופף בידו, כמאַיֵּם בסתר לבו, וימהר ויקח דברים את האנשים אשר מצא בדרכו הולכים להם לתֻמם, ובהם חיט אחד ואחד קָרְנִי והשלישי זֶהָבִי ושנים אשר מבני הטבּחים. ובהחפז זה האיש מאיר קנֵיקר מרחוב הדַּיָּגים לבוא אל כּכּר הרובים, אשר שם בתו, ופניו היו חורים ורוחו קצרה, ויתנפּלו עליו פתאֹם זה הוֹרְגְשוה הקרני וחברו פֵידֵירלֵין החיט בחמה שפוכה, ומתחתית אחד הבתים, המשוחים ירוק, אשר בקרבת המקום, הציצו זוג נשים זקנות וצפודות ותקללנה בקללות נמרצות את משפחות היהודים ולא חדלו. וגבּורי הַלָּחֶם הנשארים מהרו אחרי האכּר הרוֹנהופִי וירוצו אל גל האבנים הגדול ונפשם מלאה חדוה צוהלת לקראת מריבת הדמים הקרובה; וברוצם ויחלקו ביניהם חלק כחלק את שלל קרבנותיהם ויחשבו וימצאו, אשר בחלקו של איש ואיש מהם יפלו כשלשת אנשים יהודים להנּקם בהם ולהכּותם.

ויהי אֹפל. ירד ערב נחמד ורְוֵה דממה רכה, אשר איש לא פִלל לו. כוכבים התפרצו וקרצו מתחת לעננים וגם יָרח יקר נראה בקצה מזרח השמש מֵעל למגדלי נירנבּרג. נגוהותיו הפיצו זֹהר ירקרק, והאֹדֶם הכּהה שבפאתי מערב מנגד ותחרת זהבו ממראה הבּרוֹנזה, הלכו לאט לאט וחוָרו. ואיש כי יתנפל אז על ברכּיו או כי אפים ישתטח ארצה והביט רהסתכל היטב אל מרחקי המישור אשר לפניו, וחלם האיש הזה פתאם והנה נשֹׁם תנשֹׁם האדמה ורוח היא שואפת, כאחד האדם, ואת אדמת פרַנקיה הנוּגה והנבֵאה יראה והנה חֲזֵה האדמה הרחבה היא, אשר תֵּרם ואשר תֵּרד במנוחת איתנים בשאפה רוח.

ובבוא האנשים שואפי הקרבות אל מקום גל האבנים הגדול, וישכּחו פתאם את דבר מרוצתם ויִשָּׁארו נצבים איש תחתו ויהיו כנדהמים. זה האיש שלמה שניאור’ס, הוא נשיא קהלת היהודים אשר בפירט, פשט את בגדיו מבשרו, ובשוֹט קצר ומפֻתָּל וקשה הכּה והכּה בכֹח גדול בבשרו. פניו נתכּרכּמו מכּאב אָנוש ויהיו למפלצת לכל רוֹאם,ושפתיו הבולטות והאדומות כדם השתרבבו אָנֶה ואָנָה והתפללו בלחש. בשרו פרפר ממכאוביו הנוראים ועצמותיו בלטו והתפרצו מתחת לעור בשרו הצנום והמכוסה פצעים רבים. שאר היהודים חבריו נצבו סביבו כפלוגת משגיחים ופניהם היו חורים, כפני המתים, וברכיהם קרסו מפרק לפרק במדה וקצב. וקול איש אחד, הוא קול בֶּרְמַן לוי, שרט שרטת בדוּמית הלילה השלוה, בקראו מסֵּפר אחד מספרי המקובלים: וכאשר יבוא משיח מלבנון יֵצא כוכב ממזרח השמש ויבלע את שבעת הכוכבים אשר במערב השמש, ועמוד אש שחורה יֵרד ויהיה תלוי בין השמים ובין הארץ ששים ימים רצופים; אז יתקבצו כל מלכי ארץ ויצאו חמושים לקראת יוצאי ירך יעקב, וחֹשך גדול יֵרד ויכסה את כל עין הארץ חמשה עשר יום רצופים.

אז התפרץ אל החבורה בקול צעקה גדולה גם מאיר קנֵיקר, אשר אויביו הרפו ממנו, לאחרונה, ויתנפל אל רחל בתו ובשתי ידיו אֲחזָהּ בראשה וילטפנה ויגפּפנה ובקול מלא פחד וחרדה הקיפה בשאֵלותיו, בדבר הִסָּתרה פתאם מפני אביה ואמה, ואם לא חולה היא; ואם לא יד רוחה הנכֵאה היא, אשר הוֹיָה בה פתאם. ואולם רחל רק בראשה נָדה לו לכל אשר דִבּר.

והחַיט פידירלין ביחד את חברו הוֹרנשוה התחרטו בלבם על רוח הגבורה, אשר התנוססה בהם פתאם, ויחד את חבריהם הנשארים ּשבו והלכו להם לדרכם; ואת האכר הרוֹנהוֹפי שלחו ללכת אל הכֹּמר וַגֵּינְזַיְל ולספר לו את הדבר אשר יצוק בלב היהודים בדבר גל האבנים הגדול, ויהיו נקיים מאלהים ומאנשים. אלה השנים מבני הטבחים וגם הזֶּהבי אתם, אשר רוחם הציקה להם, כנראה, מאד ויהיו כנדכּאים מכּל הדברים אשר ראו, נפרדו בקרוב מאת החבורה ויברכו את חבריהם וילכו מאתם, והחיט והוֹרנשוה הלכו להם לדרכּם לבדם. בהיותם אצל ברֵכת האוָזים פגשו באיש אחד נושא סַבל, אשר הוביל את קרונו, והוא מאנשי בריתו של הוֹרְנשו, והאנשים נדברו יחדו ויוציאו לאור את מחשבות לבם. אז נמצאו בפי זה הרכּב דברים וספורים נפלאים למכביר בדבר האותות הרבים אשר בשמים, הנפוצים בימים האחרונים למאד, ובדבר קֵץ כל בשר, הקרוב לבוא. הוא חשב ומצא, כי השכּילו מאד האנשים, בגרשם את היהודים מהסתפּח בנירנבּרג: הנה מבני האזרחים, היושבים שם, לא סלפו עוד את דרכיהם כלה, ויש אשר צלֹח יצלחו, אמנם בקֹשִי גדול, גם לדברים טובים וישרים. ואגב אורחא ספר להם גם בדבר אחת האבנים הגדולות, אשר ראה בנירנבּרג והכּתבת אשר קרא בה לאמר:

זֹאת הָאֶבֶן לְזֵכֶר לַיְהוּדִים נִשְאָרָה,

לְאַחַר שֶׁקְּהִלַּת נִירְנְבֵּרג מֵהֶם נִפְטָרָה,

בְּבֵית וָלְפְגַנְג אֵיסֶין. וּלְרָאיה —

בִּשְׁנַת אֶלֶף וְאַרְבַּע מֵאוֹת וְתִשְׁעִים זֶה הָיָה.

ובכל אשר התרומם הירח משִפּולי השמים, הוארו הרחובות בנגהוֹ יותר ויותר. בהחֹרשות הרחוקות, אשר בגבול מדינת השוֵידים, חדלו רוחות הסתו הקשות. טֹרפי האילנות, אשר היו רטובים מהגשם שחדל נוצצו כקשקשות כסף וחרדו בלאט, בנשֹׁב בהם רוח הלילה.

חלונות הבתים אשר ברחובות היו כּמעט כלם מוארים: נדמֹה נדמָה כי הדליקו היהודים הלילה בבתיהם משנֵה אורות, ומבני הנוצרים גם הם נִכַּר בהם בגלוי החֵשק הנפלא לגָרש תנומה. הרְגֵּש הרגישו האנשים את הנבואות הקדומות ורַבּות הימים והנה כבר בא בא התֹּר להֵנה, והרוח הֲרַת הגאֻלה הגדולה, אשר באה ממזרח השמש, היתה גדולה ודִכּאה את הנפש פי שנים מאחותה, אשר באה גם היא משם לפני כאלף ושש מאות בשנים, בהיות יֵשו מִנַּצֶּרֶת לקרבנָהּ.

נערות צעירות מבנות היהודים רצו ברחובות הֵנה והנה ותלתלי ראשן פזורים; יש גם אשר יצאו בחזות חשופים ועיניהן הבריקו כעיני גבר עֲברו יין. ילדים קטנים ישבו להקות להקות ליד פתחי הבתים ובפיהם פסוקי התהלים ושירי הַלל ושבח לשם המשיח. בּחדרים נקהלו ישישים ודרשו בלבב תמים בסודות הקבלה ובמסתריה. הלא אז למשל, קם פתאם באחד הבתים, אשר בשוק הגחלים. הישישׁ המופלג, זה חיים ראפּוֹפּוֹרט, ודרש: “אילמלא זה האיש שהיה לנו, אשר את חלי ישראל הוא נושא, באמנה, מי מאתנו היה בו הכח לשאת את זה ולסבול? אמנם את חלְיֵנו הוא נושא ובחבורתו יִרפא לנו”. ואז גִלה לאנשים את דבר אשר קם הרוח יום אחד בנביא ויבטא בלשונו את השם המפורש בא ותיותיו ואת אשר לקח בזה את לב מוראָד אֵיפינדי המושלמני ויכניסנו אל תחת כנפי השכינה.

ובבית ראש הרבנים אשר לקהלה נִקְהֹל נקהלו כחמשים איש ובהם אנשים ונשים יחד אל הכּרה הגדולה. אשר כָּרה להם, ויאכלו וישתו וייטיבו את לבם, וככל אשר הוסיפו האנשים לשבת יחד, כן הלכה שמחתם וגדלה, וצהלת נפשם נתקה את מוסרותיה, והמֹחות נלהבו משתִיה כדת ומצהלה ומהתרגשות מיוחדה במינה. מהם יצאו במחולות פרא באולם התפלה הגדול, ובצהלתם כי רבה, זרקו גביעי כסף באויר וחזרו וחטפו אותם ככדורים, ומהם היו אשר אֵחרו לבוא, והלָלו השתחוו ויקדו וקראו תפלות בקולות נחרים. וראש הרבנים החל ויתפשט את בגדיו כתֻמם, ואחר תפש גם את אסתר היפה ממשפחת פרינקיל ויפשיטנה גם את שמלותיה היא. שפתותיהם נשקו יחד ויהיו כשנים אנשים, הצוללים במצולות ים, בחבקם איש את אחותו בכל כֹח, ושניהם כמעט עֵירומים, וגופותיהם התפתלו יחדו באיזה מחול פרא צוהל. ראו האחרים וימהרו וישתוללו גם הם מתכֻּנתם; ומכּל הפנות והזויות התרוממו פנים חִורים מסביב להשלחנות, אישונים מבריקים

נלטשו וישקיפו בחרדת נפשם אל מלכות הגאולה הקרובה, ודְבר הֱיות בשר האדם חפשי מכּל בגד ולבוש נדמה נדמֹה לשֶבח הכי גדול, אשר יש בכחו של האדם לתת לאלהות הנשגבה. ככה יש אשר הכּושי המשֻחרר ירגיש פתאם בחֻפּשתו וברִגשות נפשו כי חזקו ממנו, ינַתק פתאם את מוסְרותיר והתהולל ושתה לשכרה ולא יחדל ואת גֵוו בידיו יהרֹס ואת כל רכושו ישא רוח. אנשים נשוּאי פנים, אשר כבר נצבו ברגליהם האחת בתקופת זקנותם, התהוללו ויפרצו גבולות, ודמיונם היה כבני הפַוְנִים שטופי הזִמה וכל הולֵלות. נשים באות בימים התמכּרו לדברים זרים ומתמיהים, אשר בימים מקדם היו מתנודדת למראיהם, כהתנודד למראה המפלצת. תֵּילְזֵילָה, אשת מאיר קנֵיקר, לא חדלה כל הלילה מהגיח אל קרבה את הבּורגונדי החזק והקשה ופטפטה בקול ילדה תמימה דברים זרים לא שחר להם בדבר הכּלה הקדושה אשר למשיח הקדוש, ולאחרונה, יְצָאוה כחותיה, והיא נפלה לארץ מתגוללת בקיאה. היו שם ילדות רכּות, אשר היו פתאם לבָרוֹת לאיזו תאוְתנות הומיה ולוהטת ותהיינה כאומרות למְחות בבת אחת את זכר הימים והלילות הרבים, אשר חלפו להם בתֹּם צמא וכָמֵהַ במסתרים. היו שם כאלה, אשר דמו לבנות הפוּרִיוֹת ובתאות פרא התנודדו כצללים מאש חשק לאש חשק, וכל בּשׁה שכחו, ותתנפלנה ישר אל חיק החרפה השחורה. קול צעקות פרא ואנחות וילֵל שורט מלאו את חלל האולם; זאת היתה איזו מנגינה נוראה, אשר נגנו חמשה אנשים מנגנים בכלי זמר. הנה חלפה פתאם את הנפש שירת תפלה אחת הומיה, אשר אחדים מהגברים התחילו שָׁרִים יחד באחת הזויות, ופתאם נִשא ויחדֹר אל האזנים קול פולח לב, הקורא לגאולה ופדות, אשר הֵדוֹ התגלגל ובא מאחד הבתים הרחוקים, אשר באחד הרחובות הרחוקים מיכל חסיד, הוא חַזָּנָהּ של הקהלה, הביא אתו את ספר התורה מבית הכנסת וירקד ויצא עמה במחולות כמו עִם אהובת לבו; השתולל ונהג בה מנהגים זרים ונוראים.ובכלותו, וינהֹם וישאף רוח כתנים, ויהי מראה פניו כמראה פני האיש, המבקש רחמים להמציא לו אויר לנשימה, ויאחז במחט גדול של ברזל ויתחבהו אל קבֹרת ידו וזרם דם עכור ואדמדם יצא ממנה וַיַּאֲדֵם את ספר התורה אשר בידו וגם את הרצפה מתחת. ראו זאת ברוך קלוֹס וזאב בּאַטש והאחים רוּמפֵּל ויתנפלו לרגליו ארצה וילֹקו את הדם בלשונם וגם נהֹם נהמו ככלבים והאיש מיכל חָוַר פתאם ורגליו כשלו ובנו מהר אליו ויתמכהו. שנים מהבּחורים אשר שם ראו פתאם בבית את האיש זכריהו, אותו ואת זקנו האדום בהתהלכו באולם וכפות ידיו נשואות למרום ויהי כמבטא את דברי הנדר והאָלה בפני הקהל, ופתאם אבד. טאראטורה הישיש, אשר עיניו האדומות היו תמיד כמציצות מחרַכּים צרים החוצה, סִפר. כי נשׂא נשא זכריהו בחיקו איזה ילד יפה להפליא וחִור. והילד זהב-התלתלים הבּט הביט אל המהומה אשר באולם ופניו נהרו מגיל. זליג שרינץ, איש בא בימים, נגש ויאמר לכסות את חרפת בתו ולהשליך עליה את מעילו; ואולם נעמי היפה ברחה מפניו בצִוְחת פרא ובשפתים פתוחות למחצה התנפלה אל חיק ידידתה הטובה. היא אחות השַמש של בית הכנסת, ושפתי שתי הריבות נשקו יחד ותחבקנה אשה את אחותה ותתנפלנה ארצה ושתי הגופות הלוהטות נלחצו בקדחת מפרפרת יחדו.

ובאחד הבתים, אשר בקרבת המקום, התגוללו בני משפחת מאיר למדן, והוא אתם, על רצפת הבית, כי זה להם ימים רבים, אשר חדלו מֵעלות על משכּבם, בלילה וביום היו מתעטפים בטליתות של צמד גס ופיהם לא פסק מתורה ותפלה. היו אנשים, אשר גם שכֹב לא שכבו כָליל וישימו לילות כימים להגות בספרי התורה והמוסר ויהיו `נזהרים לשמור את תקוני חצות הלילה, ממתיקים את הדינים ומוחים כל חטאת, כמו שכתוב בספרים. מאיר וָלְף למשפחת פִינקלֵיר ואחיו שמואל פינקליר היו נוהגים לטבול גם כמה וכמה טבילות במי הנהר מדי יום ביומו, וגם בימות הסתו, לפני בא הבקר הקר. כה הלכה התרגשות הרוחות וגדלה וחזקה מיום ליום, ובקרוב באו הימים, אשר בהֵראות איש ברחוב ובגדיו לא יכסו את בשרו ורגליו יחפות, והוא מתהולל ומשתולל ומיַסר את בשרו בשוֹטים ובמחטים. ודמו שותת ארצה, והיה הדבר הזה לאחד מהדברים הרגילים, אשר איש לא ישים אליהם את לבו ביותר.

ביום ששי אחד, אשר חל בו לחיות יום סֵירַפּיוֹנוס הקדוֹש, בהיות השומר אשר במגדל מצלצל במצִלה את השעה העשירית בערב נראו בכּכּר החבצלות כל האנשים אשר למשפחת גבריאל, הו גבריאל המנוח, אשר מצבת קברו היתה מוטלה בגל האבנים הגדול, ובראשם הלכו מבּחורי המשפחה, אשר נשאו את המצבה על כתפיהם. מספר האנשים, אשר היו אתם, היה רב מאד, בהם אנשים ונשים וילדים, וכלם מקושטים רבידי חג, ושירי שבח ותהלה בפיהם. לאט לאט התנהל המחנה, התנהל וקָרֹב אל שדה קברות היהודים אשר לקהלה — האנשים הנושאים את המצבה המקושטה ברפידות קטיפה משובצות זהב הלכו בראש ואחריהם כל הקהל. מעל לפסגת המסגד של מיכאל הקדוש הביט הירח אל המחזה ויאר את הלילה ויהי הדבר כאלו בכל אשר יפנו האנשים יש להם לחצות בתחלה את פרֹכת האֵדים השקופים אשר ללילה' ורק לאחר זה יוכלו לבוא אל תכלת הלילה פנימה. כַּסֵּה כִסו האדים השקופים את פני כל הנהר וגם הלאה נמשכו, ויבאו אל גבולות החֹרשות הרחוקות, ויהיו ככִפה אחת גדולה ולבנה או כדְיוֹפלוֹסטוֹס ארוכה אשר לארמנות המלכים. כתמים אדומים וכהים הפיצו פה ושם איזו נגֹהוֹת פֶּלאי. המים אשר בנחל שקשקו במנוחה והכּל מסביב היה כקופא מלבד ענני האוֹרות המבריקות אשר בשמים ומחנה היהודים הגדול אשר מתחת.

בקרֹב המחנה אל גדר האבנים אשר מסביב לשדה הקברות, יצאה לקראתם בחפזה אשה אחת מְבֹהלה ותלתליה פזורים ודִברה באזני הקהל דברים מבֹהלים ולא־ברורים והאנשים הפסיקוה מפרק לפרק בקריאותיהם המבֹהָלות. היא ספרה להם דברים זרים בדבר איזו ”רוח", המרחפת בלילה אצל הקברים והיא לבושה לבנים ומשוררת בדמי הלילה מנגינות נפלאות מאד, ומפּרק לפרק יש אשר תקרא מנהמת לבה קול גדול: משיח! הוי משיח והוי שבתאי, כּוכב ממרום! האנשים הפנו את פניהם בפחד מקשיב אל דלתות המקום, הפתוחות לרוחה. שדה הקברות השתטח בשִפּולי אחד ההרים אשר במקום ובשל אבני הקברים המרובּות היה מראהו בלילה זה זר ויהי מלא רזי חלום. מאחוריו נמשכו שדות המישור הגדול, הלוּטים באדים שקופים ונוצצים, באפס אילנות ובאפס כל צל של איזה בית במלוא המרחק, רחבים בּים הגדול, והרחק, הרחק-אלה צללי הכפרים הבודדים, הפזורים כאיֵי מות בלב ים.

היהודים הביטו והקשיבו קשב רב ולא הקשיבו. ולא ראו דבר מכּל אשר סִפרה באזניהם האשה הנבהלה, ויכבשו את פחד לבם הנולד אתם וברגלים לא-בטוחות באו אל בינות הדלתות הרחבות. דומם ובזהירות חרֵדה התנהלו במסלה הגדולה, המובילה ישר אל הקברים, ובארבם בפחד אל כּל צד כוננו את פניהם אל הקבר היאות להם. רק הילדים, אשר אתם, אלה היה רוחם לבלי חת: הם נתנו פתאם בשיר קולם וישירו שיר נהדר וקולותיהם הרכם והצלולים כאלו הפיחו רוח חיים וצהלה בחיק הלילה.

הקבר המבוקש התרומם לא הרחק מהגרר אשר לשדה בדרומו ומאחורי אותה הגדר השתטחה הכּכּר הגדולה, אשר שם בני האזרחים פושטים את נבלותיהם ושם היה גם גא ההרֵגה לחוטאים שנדונו למיתה. מרחוק נשקפה צמרת החֹרשות האפֵלות אשר באֹפק ואל האזנים בא קול חליל מרוחק בנגנו חרש. הנה בא כבר גם קובר המתים ואֵינזיל שְטֵינְבְּלַזֵּיר יצא גם הוא מקהל האנשים ויאמר להקריא לפניהם את הפסוּקים והפזמונות הנהוגים, ככתוב בספרי היראים. ואולם קולו נעצר.הקהל חכה וחִכה והוא החרש; ויען אשר האנשים היו נצבים מאחוריו ולא יכלו לראות את פניו, לזאת התחילו נדחקים יחד לגשת אליו ולהביט בפניו, אולי יראו שם פשר דבר. מהם אשר קללו בלבם את היִראה, אשר יָראו מפני בני הנוצרים ואשר בשֶלה אֻלצו לסַדר את דבר הלְוָיה בחצות הלילה, ונשים רבות מִהרו וסגרו את עיניהן, כי ירֹא יראוּ בסתר אולי יראו דבר. ואולם כאשר הוסיפו האנשים לחכּות וקול האיש לא בא, ויתחילו נלחצים וקרֵבים אליו, ככל אשר יכלו,

ואו ראו וגם תמהו, כי היו פני האיש חורים ויהיו כנדהמים ולא חדלו מהביט אל נקודה אחת אשר לפניהם. אז פנו גם הם להביט אל המקום ההוא והנה לפניהם תמונת אשה והיא נצבת ליד אחד השיחים, אשר בינות לאבני הקברות. אז השתרר פתאם פחד המות האִלם ביניהם ויהי כאלו חדלו האנשים מנְשֹׁם את נשימותיהם. חרש ובקול חודר ומחריד את הנפש התחילה פתאם שירת אשה נוזלת משם — מנגינה זרה ונפלאה, שהיה מִשְקַל חרוזיה זר וּשפתה גם היא זרה להם. אליקום הירש, זה קובר המתים, ורבי זליג הרב היו הראשונים, אשר רוחם שב אליהם, ובהיות כי קול השירה, אשר הקשיבו אזני האנשים, היה רק קול אדם, התאוששו גם הגברים הנשארים אשר במחנה וילכו גם הם אחריהם ואו זזו גם הילדים ואחריהם הלכו גם הנשים.

איש מכל האנשים לא הכּיר בתמונת האשה את צירלי. אם אמנם היו שם כאלה. אשר ראה ראוהו בימים מקדם, הנה גם אלה לא חזרו והכּירוה. לבושה רק את חלוּקה האחד לבשרה, נצבה ריבה זאת לפניהם ולא היה נכּר בה, כי קר לה, והאנשים, אשר ראו אותה בתמונתה זאת, אֻלצו לחזֹר ולהרגיש גם בנפשם הם את כל היסורים הגדולים, אשר רתחו בנפשה היא. ואולם היֹה היה במכאובי נפשה איזה דבר, אשר היה דומה למרמה, ובמבּטה הנִגָּר הסתתר דבר מה תָּאֵב. כַּפּות ידים היו לה ארֻכּות וצרות ומלאות קִפּולים קטנים ונוֹחות לזוז פתאם. לפרקים יש אשר נפש האשה כתֻמה מוצאה לה את ִּבטויה השלם רק בתבנית כּפָּה ובשרטוטיה בלבד.

אין לי דבר — קראה הריבה. — הנני בידכם. עשו כי ככל אשר יש את נפשכם. אבל מפֹּה אל תקחוני.

— אולי תחפשי פֹה את קבר האם? — חֲקרה האיש פרֵינקיל.

אחת הנשים הצעירות נגשה והושיטה לה שַל שחור וגדול, מאלה המובאים מאנגליה, להתכּסות בו, ואולם צירלי משכה דומם את ידיה ממנו.

—הקשיבו נא ואספר לכם — לחשה פתאם ורֶטט קל החריד את כל יצורי גוה, בראותה את הקהל נדחק לגשת אליה. — בבית מקלט הנזירות ישבתי ימים רבים. הנזירות לִמדוני לאמונה ביֵשו וברוח קדשו. את אשר הייתי, בהיותי ילדה קטנה, היה כלא היה, כי היֹה היה הדבר במדינת הפולנים. היום כבר אני זוכרת היטב את כל הדבר. הנוצרים, כל הנוצרים יחד, ככל אשר היה מםפרם במדינה. התנפלו יום אחד ויכּונו והרחובות אדמו מדָם. המַפּה הצחורה, אשר קשטה את שלחננו בחדר האוכלים הגדול, וכִסויי מטות המשכּב אשר לנו היו מְגֹאָלים בדם. את אבי ואת אמי ואת שני אחי ואת אחיותי השתַּים — את כֻּלם הָרָגו. בלילה באו ושרפו גם את הבתים באש.

הרבה הרבה נשים וילדות, רבות כִּנסו אל בית הכנסת ויסגרוהו וישלחו בו אש. הוי, אלו היבבות וקולות הפּרא! ובכל המדינה היה כדבר הזה. אני הסתתרתי באחת האֻרְוֹת. אתי היו רק בני בקר וחזירים. לא הבדלתי בין יום ובין לילה ורעבוני הציקני ואני שכבתי תחתי ולא זכרתי כמה ימים וכמה לילות. כאשר יצאתי משם, היו דגלי יחפות ואבני הרהובוח הכאיכו לי ודמי נגר ארצה. או באו ולקחו אותי והביאוּני אל בית מקלט הנזירות. הימים חלפו. אני אמנם התפללתי ככל התפלות אשר לִמדוני המה, אבל דבר לא שכחתי. נדמֹה נדמה לי תמיד כאִלו רואה אני לפני את אחי ואת אחיותי המומתים. בם את גִנתנו ראיתי וראיתי את הנֵרות, אשר היו מדליקים אצלנו בימי החנֻכּה ואת נֵרות הנשמה אשר ביום הכִּפּורים ואת אשר התהלכנו תמיד בראש השנה אל הנהר. כמובן, היה לי כל זה תמיד כמו בחלום; ואיך היתה כזאת, אשר יום אחד יצאתי את הבית הזה ולא יספתי לשוב אליו ותחת זה ראיתי והנה נודדת אני בקרב להקת צוענים נודדים — את זאת איני זוכרת ומימי לא זכרתי. לפרקים תכופים קרה לי להקשיב קול דברים זרים בלילה; בחצות הלילה, בהיותי בודדה וגלמודה, הקשיבו אזני קול דברים זרים ונפלאים. ידיד־-נפש ישא נפשו אליך — ככה קרא הקול באזני: — ידיד נפש פורש את זרֹעותיו לקראתך. הוא גדול ונשא. הוא נשגב גם מיֵשו; הוא האלהים בכבודו והדרו. ופתאם קרא לי קול אחר והקול הזה קראה לי מֵלִיסֵילְדָה מְסוּלְסֶלֶת הַתַּלְתַּלִּים, בת המלכּה מיליסילדה, ארוסתו וידידת נפשו של המשיח.

— ואתמל בלילה, רואים אתם, אתמל נראה אלי אבי בחלום בלילה. הוא קרא לי: רצה אלהים, כי תהיי לאשה לשבתאי בחירו. קומי,בת, וצאי לקראתו, קומי צאי לקראת הכּוכב, אשר דרך מישראל, ככתוב בספרי הנביאים. אז התהלכתי כל היום ורוחי היתה נכֵאה ומנוח לא מצאתי לנפשי. והיום שכבתי ופתאם נראה לי אבי שנית בחלומי; ואולם היום לא דִבּר עוד אלי דבר, כי אחֹז אחז בידי ויביאני אל המקום הזה.

ובדַברה, ותפשֵל את שרוֻלי כֻתָּנתה ותַּראה לאנשים את רשמי הצפרנים, אשר השחירו בבשרה במקום אשר אחזו בה ידי אביה: ממעל ללוח לבה מימין ובשִׁכמה השמאלית היו שרטות דם.

אז השתררה דֻמיה רבה בקהל האנשים אשר מסביב. איזה פחד נפלא וכמוס לא נְתנם לדבר את דבריהם באזני הריבה הזאת. את ההֲזָיה החולמת ואת רגש האמונה החוצב להבות ואת דבֵקות הנפש הגדולה והתלהבות ההוללות הפורצה גבולים, את כל אלה כבר ראו או גם חיו בנפשם הם. ואולם הפּלא הגלוי, זה הפּלא אשר לבש בשר ויתיצב לנוכח פניהם, זה הָמם אותם וימלא את לבם חרדת נכָאים.

פתאם צמחה במרחק להקת אנשים שחורה והיא הלכה וקרבה אל פתח שדה הקברות וקולותיה רגשו והתבוללו יחד. בהיותם אצל בית הטהרה. השיאו פתאם מַשואות אש, אשר האירו את פניהם בנֹגה של דם ותמרות עֲשָנָם הבְבהו את נגֹהות הירח. משפּולי הגבעה נראה פתאם וירד גם זה האיש זכריהו ויגש ויאחז את צירלי בידה ויקרא קול גדול וצלול:

— הנה הנָּה, הבת רֻחמה! הִקֹּדו והשתחוו לה, כל הבאים בצלה.

ברחובות בא אור היום וירש את חשכּת הלילה. בּכֹּל נצבו חבורות חבורות אנשים וידבּרו ברגש. מיִשּׁובי הכפרים והקהלות הקטנות, אשר מסביבות פירְטְ, נקהלו האנשים ויבואו הנה. כנפים עשתה לה השמועה בדבר הפלא הגדול, אשר כבר נראֹה נראה בשדה קברות היהודים אשר בפירְטְ, ומי חכם ויגיד מה עוד יֵלד יום? ושנים מהאנשים הבּאים, הלא הם שמואל אֵירְמְרֵיטֶר והשַמש אשר בבית הכנסת המַרְקְגְרָפִי, פרשו מרבדים גדולים ויקרים מאד בטבּור הרחוב ויפארום בפרחים מפרחים שונים — ויהיו שם השושנים הנהדרות ופרחי הקרפֹּל והקוּטְבה וגם מהאֹרְכִידֵיוֹת, אשר לקחו אתם מבית נכאת פרחים אחד גדול, אשר לאחר הפרדסים הנהדרים. זרי פרחים נהדרים נשקפו גם מכּל החלונות אשר בבתּי היהודים, וגם את מנורות זהבם וכספם הציגו האנשים לראוה בכרכֹּבי חלונותיהם המקושטים, ויהי זה המחזה הנפלא, אשר השכּילו האנשים להציג מול מחזה הבתים השׁחים והמטים לנפול. והתרגשות הרוחות הלכה וגדלה וגאתה, כגאות המים בסופה, מרגע לרגע. ויהודי אחד פּקח, יהודי, אשר ראֹה ראה הרבה בימי חייו, כי כבר תר גם ארצות רבות, היה שם, והוא היהודי דוד טִישְבֵּיק, בן אחיו של זאב בּיראֵיזל. ויספר היהודי הזה בדבר התכונה הרבה והמהומה הגדולה והתרגשות הרוחות הנוראה, אשר שררו אז בכל המקומות אשר היהודים נחתים שמה, ובארצות אשכנז ואוסטריה ואיטליה וספרד, ויהיו שם האנשים מביטים כנידהמים איש אל שׁכֵנו הקרוב לו ואיש אל אשת חיקו ואל ילדו בר בטנו והשֶפק התגנב אל לבּו פתאם, אם לא הסתתר הסתתרה בהם רוח מבינתם. היֹה היה הדבר דומה בימים ההם, כאלו האויר הזה, אשר היו בני האדם שואפים אל קרבם, לא היה עוד האויר הפשוט והנוֹח, המשיב נפש, כי הֲפָכוֹ אלהים ליין חריף וקשה, המשכּר את הנפש, והיה האיש אשר ישאפנו אל קרבו, והתהולל כשכּור בראש חוצות. אבדה בינה צלולה מאנוש ומלכים לכסאותם חרָדו.

בהחוֵיר פאתי מזרח לפני בוא השחר נקרה נקרֹה לזכריהו ללכת בשכונת בית ראש הרבנים ויראה אור בחלונים ואזניו הקשיבו מפְּנים הבית קולות שונים וטרופים והיו שם קולות אנקה כבושה ומלֵאה יסורי נפש והיו קריאות פרא נִחרות וקול חפלה רוגשת ותחנוני הנפש המתבוססת. ויקשב האיש קשב רב ויצלול במחשבות רבות ורגליו והוליכוהו הלאה לדרכו ופניו היו ימה ובקרוב אבדו לו הבתים אשר במחנה, כי אֵדי הבֹּקר אֲפפום. לאט לאט התנהל זה האיש הצנום, הוא ומצנפת השפופרת החדה והצהובה, אשר תּחֲרה לה לבנה, במשפט ליהודים בימים ההם, לראשו, ופֹארוֹת האילנות התלויות סוככות לו והטרפים המכמישים היו חרדים חרדה קלה, מדי החליק אותם זאת מצנפת היהודים. מתחת לאחד התפוחים ישב ופניו קפאו והביטו אל אֹדֶם השחר אשר מנגד. נדמֹה נדמה אז, כאלו כל המישור הרחב כתֻמו התחיל זז והוא מתמחח בפיהוק גדול ושנתו נודדת ממנו בדמות להקות הצפרים המתנשאות. אז הוציא האיש מתחת לשמלתי לוח שחור וחרט ויהי כחולם, בחרתו בו לאִטוֹ אותיות ובצרפו את האותיות למִלים, ולאט לאט הלכה ידו וַתּגבּר והלכה וַתֵּחָפֵז: "לשוני תכְבַּד בפי כבְפי האיש, הרוצח את נפש. שאג תּשאג רוחי ותקרא אליך. השחר החִור יכביד את שמורותיך החרֵדות מדי תבָאי. אתּ כבר תנומות תחבּקי, ואני נושק לנֹגה הכחול, אשר לכתלי הלילה, את שולי שמלתך. הכֹח והרוח הכּביר וזו גאות איש וסִפוק הנפש — אל כל אלה לב לא תשימי. הבצחוק עֲלי שפה תצַוִיני לשאת נפשי ליום הבּא, אשר בּו תקומי ותברחי מפּני? בצהלת הנפש ובקול שיר מהר תמהר האהבה לקראת אפלת הלילה ובוז תבוז בנפשה ליום הגשם כי יבוא. כי מה שָם במרומי שמים ומה פֹה באדמה מתחת, אם לא האהבה — הוי, בְּשַר כּל הבְּשרים וחיק כּל החֵיקות! אתְּ — להט הסתּרים הגדול, התוסס ולוהט בחזֵה האדמה הרחבה. יוצא אני מממשלת הדמדומים, אשר שם רוחות הסופה ינומו, ושוטט אשוטט אל מלכות הבדידות הגדולה, אשר מספר הימים והשנים זרו לה, היא בדידות הנצח הגדולה. שוטט אשוטט לחפּש את האלהים”. בחפזה חזר החרט ושִרטט בדברים הכתובים ויטשטשם. אז מחה האיש את כל הכּתוב באגודת אזוב לחה וישב ויבט אל המישור אשר לפניו ואל השמש היוצֵאת אל האופק וקמטי פיו הפיקו את רוחו המרה. ושנית שב אל הלוח אשר בידו וברוח מתוּנה התחיל לכתּב שנית ויהי כתוחב בו את החרט מדי שרטטו בו שרטוט ושרטוט לבדּו: ”היש אלהים במרחב הריק הזה? נפשי כמֵהה להתפלל אליו, צמֹא יצמא לבי להקריב לו לשַדִּי. היש אלהים, אֵל פוקד חטאת לחַטָאים ומשפיל גאות גֵאים — אב רחום בשמים, נוצר חסד לנדכּאים וללהבה, הלוחכת את פנות גג האהל אשר לדָּל יאמר: דָי? אשר ימתיק את שנת האמלל, המתגולל באשפּתּות ללא מנוחה, ומפלט ימציא לכּלב, אשר קֹר הלילה אֲכָלו? נפשי, נפשי אליך, צורישדָי, ואולם היצורים אשר יצרת הנה כַחֵש יכַחשו בך ושמשות אשר בראת יאמרו: לא בנוּ הוא. בנֵרות בקשתי את אלהי ומצא לא מצאתיו. היו לי השמים כאלמים, ביום קראי אליו, וחרשות ויערות דומָם קפאו. לבדי שוטטתי לנוכח פני הלילה ותהי לי אפלתו השחורה שמלתי לכתפי ובגד היתה לי ליגוני הרב; גדול היום וֵקצה אבד תּהומו ורחבים השמים ואחריתם מי ישורנה — ואת אלהי, אלהי לא מצאתי לי! הנה שנות אלפים כצחוק קל חיש תחלֹפנה, וכל אשר היה טוב וישר השחית את דרכו ואנשי המרמה והמרי כבר היו לנביאי האלהים. ואולם יחפזו נא האנשים — הוי, יֵחפזו נא ויקַפצו וירקדו כאיָלים מתהוללים בדרכם אל חדרי המות האפֵלים.

אַיֶּכָּה, אלהים גדולים? הֲחַכֵּה-תחכּה תחכה לי שם, במקום אשר השנה אבדה לה כל דמות זמן ופגרי נְצָחִים כחללים יתגוללו יחד? או הִגָּלה תִּגָלה לי במקום אשר שם השמש יזרח בֹּקר מפאתי ים וירח יקר ישלח נגֹהותיו ממחשכּי מצולות? ואולי משתֶּה באשמנים רדפת ותנומות חִבקת ואת בּקר התבל החדש אֵחָרְתָּ? אויה לי, אויה, כי אנה אני בא? הנה השמים הגדולים בי הם ורק בי הם. איפה אקח לי מרחב ודרור לנפשי?"

ובכלותו ויקח האיש את הלוח, אשר כתב בו את דבריו, ויכּהו ויפוצצהו לרסיסים אל קורת התפוח אשר לידו ואת שבריו פִּזר לכל הרוחות ויקם ויפנה ללכת לנוכח פני הבתים הרחוקים.

באחד הרחובות פּגש במחנה גדול מבני היהודים ואנשים ונשים נושאים נרות דולקים בידיהם והולכים לפני חֻפת תכלת אחת, הנשואה בידי עלמות צעירות, ומתּחתּיה מִהרו אחרי הקהל ילד וילדה, הם כַּלָּה וחֲתָנָהּ: אשר הכניסום אבותיהם בברית הנִּשואים, כי ככה היתה אמונת האנשים בימים ההם, אשר זאת היא הסגולה הבדוקה והמנוסה, אם רק אמר יאמרו להוריד ארצה את שארית הנשמות, אשר לא לבשו בשר, ולקרב בזה את מלכות השמים. הילדים, אשר בשמותיהם קֹרא להם בנימין וחוה, אחזו איש ביד אחותו בחזקה ובעיניהם נוצצו הדמעות; ומדי הביט האחד מהם אל פני אחותו, וראה תמיד, כי גם זאת מביטה אל פניו, צחוק נוגה האיר אז את פני שניהם ויהי דמיונם כשני ילדים, אשר נתחיבו שניהם מלקות ולא יִמָלטו מהם והם שניהם חפים מכּל חטא.

– ולשם מה הדליקו את הנֵרות הללו? – קרא הילד.

– הלא לזאת חתונה הם חוגגים – השיבה הקטנה.

– ואני אמנם שמח אשמח לדָבר–הוסיפה לדבר אחרי חשבה מחשבות לא רבות. – כי אני זה לי כבר ימים רבים מאד, אשר נשאתי את נפשי לחֹג את חג חתונתי. כֻּלם כאחד הלא הם מתאכזרים לי ככה.

– היום חוגגים כל הילדים והילדות את חתונותיהם – לחש לה הילד באזנה: – בחצר בית הכנסת שם הם מחכים גם לנו.

ופתאם כִּסו פני הילדה אֹדם לוהט. נעמי היפה באה פתאם במרוצה מקצה הרחוב וחברתה הטובה אתה ותהיינה שתיהן ערומות, כביום צאתן מרחם, ואם כי היה הבֹקר בֹקר סתו קר, הנה נכּר מבשרן, כי קודח הוא והוא לוהט מאש מחול הפּרא ההולל ונפתוליו. כמשתוללות, ואולם גם בהוד ובהדר, כאיְלות השדה, רצו יחד והתהוללו ברחוב ומכל נְטִיָה, אשר נטו את הגו, פכָה מִלוי הנפש הרוגשת ובכל קול והגה פּרא, אשר מִלטו ממסתרי החזה, היה מרוח ההוללות הפורצה, אשר מוסרותיה נִתקו. פני חוה הקטנה להטו מבֹּשת וחרפה, וכמתיאשת, מִהרה וחבקה בידה האחת את הילד בצוארו ובכַפה השניה הסתירה את פניו, לבל יביט נכחו.

ובתהלוכת המחותנים המוזרה קמה פתאם המולה ודֹחק רב. מכּכּר הגננים באה תהלוכת ילדים גדולה ובידי כל אחד מהילדים היתה פִּנְכָּה מלאה פּירות מפּרי ארצות הנגב או בקבוקים ממולאים יינות הטובים או מגדנות מעשה אופה, אשר נשאו אתם מַשְאוֹת לאביונים בשם המשיח. בימי המשוגה הנפרזה הלזו לא היה איש מבני הנוצרים האזרחים, אשר יקום בו הרוח להרחיק ללכת מביתו וממקום מגוריו, גם אם דברי מסחרו דרשו ממנו כזאת, ולמותר יהיה להגיד, כי לא היה מהם איש, וגם מהתקיפים אשר בַּדּוֹר, אשר יקום ויאמר לנסות ולהשקיט את המהומה הגדולה והמציקה הזאת, אשר הקימו אלה בני היהודים הנבזים והנאלחים – כי גם לשום תָּהֳלָה בהם רק בדברים בלבד יָגֹרו האנשים. מנגינות קדומים ממנגינות המזרח ההוזה צלצלו ופרצו מרֹב הבתים אשר במחנה ותפחנה רוח חיים בנפשות הנדכאים והחלשים. ברחובות נראו מנגנים זרים ונגנו בכלי שיר נפלאים, אשר בימים מקדם לא ראו כמוהם. וכל אשר היה, היה כמו בחלום קסם, הרחק ולא דומה לחיי האדמות והלהיב את המחות ויָהֹם את הנפש.

דברים, אשר כמוהם לא היו, ראו יום אחד האנשים לפני חצר בית התפלה אשר לנוצרים. עלמה צעירה לימים ויפת תֹאר יצֹא יצאה שם להראות לפני הקהל במשל ובחידה את דבר בוא גם נפש החיה והבהמה אל מלכות השמים אשר למשיח. את להטיה הראתה בכּלב הגדול והחזק, אשר הביאה אתה, ובהתהוללה ככה ולא חדלה משִירות הפּרא אשר שוררה, ופרק לפרק יש אשר היה קול השירה לקול יבבה אחת איומה ומפרפרת. האנשים אשר נקהלו מסביב היו אמנם כנדהמים ויש אשר גם לבם נרגש בקרבם או גם אשר השתאה השתאו לכל הדברים האלה, ואולם פֶּה אחד מצאו כלם את מקור הדברים האלה בנפש השואגת ממסתרים לאלהיה וחוצבת להבות אש קֹדש. דומם ובפנים חִורות נצבו כלם מסביב לה ובשרם סמר מִפחד טמיר. בבית הכּנסת משכו פתאם בקול שופר ויהי קול השופר המיבב כקול הקריאה הבודדה והגלמודה, המעוררת נרדמים משנתם, אשר התפרצה אל הרחובות וחדרה גם אל הבתים הנמים – כקול הקריאה המוזרה, אשר חדרה אל אזני האנשים מסתרי חיי הרוחות אשר ב“קבָּלה” ונפלאותיה. חבושה פאר מלכים לראשה, נראתה פתאם גם צירלי ברחוב והמוני אנשים ינהרו אחריה וילווה כמו את המלכּה הנכונה. והיה כל אשר יראנה ונשאר פתאם עומד תחתיו, כפסל שיש אלם, והפכה נפשו אמונה נלהבה והאמינה גם בה, בצירלי, כמו במשיח החדש. בחור אחד מבני הנוצרים, וַגֵינְסַיְל שמו והוא בנו של הכֹּמר וַגניזיל, דבקה נפשו בה פּתאם ויהי כאחוז בחבלי קסם וילַונה כל היום כצל, ואחרי כן פצח גם הוא בשירת הלל ושבח למשיח הגדול ודבריו היו נשגבים והיו לוהטים כאש וצירלי שמה אליו לב בטרם פנה יום. נפשה שלה לא הבינה פחד; כל אחד מנפתולי גֵוָהּ אמר הוד והדר. בינת גברים הסתתרה בהיותה נצבה לנגדם, ודְבָרה היה להם חֹק גם בשֶל הזֹהר הנפלא, הוא זֹהר המשיח, אשר סְבָבָהּ. בבואה אל הצַלְיָנים הנכֵאים ואל האנשים המסגפים את נפשם, ויזקפו את קומתם. כי היֹה היו אז באנשים כאלה, אשר ימים ולילות רצופים התפלשו בחרפת איש באשפתות, או כי ימים ולילות כצופים לא בא כל אֹכל אל פיהם, או כי בחרו להם פנה אחת רטובה באחד המרתפים האפלים ושם ישבו לילות וימים מכֻוצים וקופאים ויד או רגל לא הנידו וחלמו חלומות והיו להם “לילי זֹהר”, לפי דבריהם, ופנים כּשֵדים, וככה נתנסו בכל הנסיונות של רוחות הטומאה ויצאו כמנצחים, ובהיות הלילה ויהי האויר מלא את קול שירות אֶבלם. הם הם האנשים אשר הגו ימים רבים בכל ספרי הקבלה ולא חדלו, ובדברי התלמוד הפכו והפכו ויגלו בהם פנים חדשוֹת ונצורות, אשׁר לא פללו להם ראשונים; נשותיהם, אם רק לא באו בסוֹד חבורות המשתּוללות, קנאו את קנאת אדני צבאות בנפש אוכלה אש; בראש הומיות יצאו ותטפנה דברי מוסר ותוכֵחה נמרצה באזני האנשים ובדברים לוהטים ונמרצים הסיתו אותם לאכזריות יתֵרה ולחטאים אשר לא יביאו פרי ואת בני הנוצרים חֵרפו ותקללנה בקללות נמרצות. הילדים, וגם היונקים אשר בהם, נשכחו מלב ונעזבו לנפשותיהם ורבים מהם נפחו נפשותם מחֹסר כּל. ימי פלאות באו. רָעָב ושֶפע השלימו בראש חוצות, תפארת מלכים ודלות נוראה הושיטו יד אשה אל אחותה. תפלה כסדרה חדלה, ובּהִקהל האנשים אל בית האלהים להתפלל יחד, ותהי תפלתם זאת השִמְצָה הנוראה מכל הנוראות, אשר טפחו בה האנשים בפני אלהי אבותיהם. ומבני הצוענים פרצו אז לרוֹב וישוטטו בארצות ויוסיפו פי שנים למהומה וליִראה הנסתרה. אמנם שלֹח שלחו האפּיפיור וגם מושל המדינה את פקידיהם אל כל המקומות, אשר תחת יד ממשלתם, וגם אל הקהִלה אשר בפירְט באו אחדים מהם, ואולם כל האנשים האלה יצאו מאת פני היהודים בפחי נפש. נִירְנְבֵּרג הקהִלה החפשִיה שלחה גם היא מקִרבה את אחד מפקידיה וגם חמשים פָּרָשים נתנה לו; ואולם את הפקיד ואת פרשיו ראו בעצם היום ההוא מתגודדים ברחובות קריה ושָּׁרים כשכּורים בקולות צרודים. לא הרחב מהנחל, במעלֵה הנחל ישֹׁב ישב אז איש מבני הנוצרים והוא איש מלומד ואדם חשוב. הוא למד וידע היטב את השפות העתיקות וגם חקר ודרש הרבה בחכמת האסטרולוגיה והאלכימיה. רבים מבני דורו דברוּ בו, כי זה לו ימים רבים, אשר חקר ומצא את אבן החכמים ובמחיר גדול מאד נְתָנָהּ למדינת תֻּרְכִּיָּה הגדולה. ויהי כאשר שאלו את האיש לדבר אשר הוא חושב בדבר כל המהומה וההתרגשות האלה, ויאמר: “היהודי – חית השדה הוא, אשר בינתה הסתתרה. בהוציאכם את החיה הזאת מכּלובה לחפשי, וטרפה ואכלה אתכם ושריד לא תשאיר; ואולם בהיותה כּלואה בכלוב, והחרישה והתרפּסה לפניכם, ככלב. רַבָּה בינתו של היהודי ודמיונו כחֹמֶט, אשר אם תחצו אותו בגרזִנכם החד לשנים – והיו לפניכם שני חֳמָטִים”.

לא היתה תקופה נוראה ומבהילה בדברי ימי האֲנַרְכִיָּה, כתקופה אשר היתה בימים ההם, בימי מחולות התאוה השחוֹרה והדבקות הנלהבה גם יחד. בהתפשט הבשורה החדשה בדבר היהודים יושבי פרנקפורט וּוֵרמיזא ומגינצא, אשר קמו כאיש אחד חברים, הם ונשיהם ובניהם וטפם וכל אשר להם, לצאת את ארצות הגלות ולשום את פניהם ציונה, ותִּנָתקנה מוסֵרות הרוחות כליל ותהי ההתרגשות הנלהבה, אשר קמה במחנה היהודים, כרֶגש תפלה אחד גדול ולוהט במסתרים ומושל בנפש. היו כל רגשות המאוויים הכמוסים וכְמִיוֹת הנפשׁ הנסתרות כאִלו מצאו פתאם את תִּקונם בדמות אחת מסוימה, וכל נפש הרגישה באיזו בטחה חרֵדה: גם אני אכּנס למלכות השמים הגדולה.

ביום ההוא שכבה רחל קופאה ונואשה בבית אביה והביטה בבלי חמדה אל שמי הדמדומים, אשר נשקפו לה מאחורי חלונות הבית. החדרים היו ריקים ויהי כאִלו נשאו שם הֵדים חרישים בדממה וקרשי הרצפה התנפצו מפרק לפרק מאליהם. את אמה לא ראתה רחל זה כיומים וגם אביה יצֹא יצא בבֹקר ולא שב. אליה לא שם איש את לבו בימים האחרונים ונשי ישראל לא יספו לסור אליה לבקרה ולשבת אתה כאשר ישָבו. ואולם לא זה הדבר אשר יקח את לבה. היא שמחה בקרבה לקראת בוא הלילה, זה הלילה הנפלא, אשר תחת כנפיו השחורות לא יהיה האדם אנוס להביט אל פני הדברים הרבים וגם תקותו תאמצנו למצוא מנוחה קלה בחיק התנומה.

ברדת הלילה, בא מאיר קנֵיקר הביתה. מראה היה לו כמראה איש מבֻלבּל ומפרק לפרק פרץ בקול צחוק קצר ומרֻסק ויהי כמלגלג. לאור נר של חֵלב סָפר בתחלה את כספו ואחר זה יצא אל הבאר, אשר בחצרו, וחפר בור באדמה אשר אצל הבאר ויַסְתֵּר שם ארגז גדול מלא פנינים ותכשיטים יקרים. בשובו אל הבית נהם ונשם מרֹב טֹרח ויגש וישב ליד בתו ואת סנטרו הניח על הקַת של המעדר אשר בידו. הוא התאנח, הכניס את כפו אל סבכי ראשו, עשה עֲוָיות משונות בפניו, קפץ אחרי כן ממקומו, זרק בכח רב את המעדֵר ממנו והלאה, אים באגרופיו באויר מסביבו ויפרץ בקול בכי נואק. רחל לא זזה ממקומה. היא כבר הסכינה לדברים האלה למִיוֹם הִגָלות צירלי ודבר היותה כַּלָּה למשיח. “אלהים, אלהים, אל מלא רחמים! – ככה יִבּב האיש. – הלא באזני שמעתי את קול אלהים, הלא אני אני באזני שמעתי את הקול מִדַּבֵּר! אַל נא יסלח לי אלהים לחטאת שפתי; אבל בתי היחידה הן לא מנאפת היא!” והוא התנפל לפניה פתאם ארצה ובידו החליק לה בתלתלי ראשה וימלמל:

– הלא אַתְּ אַתְּ היא רְחֵלָתִי שלי, ילדתי הטובה, מלאכי התמים. מיתה משונה ימוּתו כל השוטים האלה הַנִּגָּהִים אחרי כַלַּת השקר ומאמינים בה. כל מדוי מצרים על ראשם יחולו!

והוא התרומם, וכנמלט מפני רודפים נָס החוצה.

הלילה היה לילה קשה וסוּפה התרגשה לבוא. רוחות פרא באו מן הנגב וישתוללו במלוא המישור ושְאונם היה מרחוק כהֲמִית מים כּבירים. מפּרק לפרק יצא ירֵח חִור ממפלשי עבים קרועים ואז נדמה, כי הוא חצה אותם בקצפו והשתחרר מהם וירַדפם לרֹחב האֹפק. כחצות הלילה התחוללה סופת בּציר. עבים אפורים, כבדים וחרֵדים התאבּכו יחד והברקים היו חוצים אותם בנֹגה אש צהבהבה. רחל הביטה אל המחזה וגרונה צרב מפחד מסֻתּר. בַּלּוּל אשר אחורי הבית התחוללה איזו מהומה רוגשת. קולות גִרגרו וקִרקרו גם יחד והתרנגול קרא קול גדול וחזק. במרחקים בכו כלבים.

רחל היתה עיֵפה. כל אשר התחולל סביבה כבר היה זר לנפשה. פסה אמונה מלִבה; יחידה ורחוקה ומהרהרת אחרי כל דבר ודבר נצבה ליד קהל האנשים הגדול המשתולל באמונתו הנלהבה. ובכל אלה היא יְגוֹרָה מפני הבָּאוֹת. היא חשבה בלבה: והיה כי יִגָּלו כל מַצפוני לאנשים, ורגמוני באבנים. והילד מה יהיה באחריתו? – קרוב לשתי שעות אחרי חצות שקטה הסופה וקול השופר יִבּב ברחובות וקרא לבני היהודים לבוא אל חצר בית-הכנסת. שם קרא זכריה באזני כל הקהל את דברי המכתב הגדול, אשר כּתב המשיח לצירלי בחירת לבו, אשר הוא קרא לה שם: צִלה. אלה היו דברי שיר ומליצה, חוצבים להבות אש ומלאים רגשות קֹדש ואהבה נשגבים, ובאחריתו דברים קצרים וברורים בדבר אשר הוא גָמר אֹמר לקבל את פניה ואת פני אחיה בני עמה, אלה החיים אתה כיום ואלה אשר יקומו מקברותיהם, בשבעה עשר יום לחדש החמישי, הוא חדש תמוז, בסאלוניקי העיר. אז דִּבּר זכריהו את דבריו הוא באזני האנשים המחרישים וישאל אותם שלש שאלות: הנכונים האנשים בכל נפשם ובכל מאֹדם ללכת אחרי הנביא אל כל אשר יקראם? האין יש אשר יפחדו האנשים בסתר לבם מפני הטֹרח והסכנה המרֻבה אשר זה מנת יוצאי דרכים? ואם נכונים הם להכּיר בכל לבם את גֹדל קדושת בת האלהים וארושת המשיח ולמלאות אחרי דברה ולּא יתלוננו? ומפִּיות אנשים למאות התמלטה הברה אחת חרישית ורוגשת: כֵּן. אז יצאה צירלי אל הקהל ותשא כּפיה למרום ובתפלה אחת רוגשת ולוהטת הלהיבה את רוחות האנשים אשר מסביב ותפּח בלבם את משאת הנפש הרותחת ואת השאיפה הגדולה לכל החדש ולכל הנשגב ולכל הנפלא, אשר נכון להם בימים יבואו. דבר לא ראו האנשים לפניהם, אשר יהיה להם ליסוד לבטחונם הגדול, ואולם היֹה היה בנפשם דבר, אשר היה גדול פי שנים מהבּטחה השלֵוה: האמינו האנשים בלבם ובהתלהבות פורצת נשאו את נפשם ליום מחר כי יבוא. בתֻפּים ובמחולות היו האנשים נכונים לנְטֹש לנצח את האדמה, אשר דבר לא מצאו בה לנפשם, מלבד את הבּוז והחרפה הגדולה אשר בלב ואת האכזריות אשר לחית השדה. הנקל היה להם להשכּיח מִלֵּב את הכּל, ברְמֹז להם ממזרח השמש אהלי השקט אשר בנחלת אבות פוריה ונביא-אלהים קורא להם לשלום ולברית אהבת נצח. האדמה הזאת פה לא היתה להם לאדמת מולדת וגם יכֹל לא תוכל להיות להם כזאת לנצח, ואם גם תהיינה חליפות הימים את אשר תהיינה.

ראשי הקהלה הכריזו את דבר היציאה, אשר הם נכונים לצאת, וכל ההכנות, הנחוצות לשֵם זה, היו צריכות להתחיל מבֹּקר יום המחרת. עוד בֶּאֱמֹר האנשים להתפזר ולשוב איש לאהלו, שאג פתאם מאיר קניקר, זה אבי רחל, שאגת פרא ובקפיצה אחת מהר אל צירלי ויתפשנה בקוֻצות ראשה ויפילנה ארצה. אז התנפלו עליו היהודים הנדהמים כלם בחֵמה שפוכה, ולולא תֵּלזילה אשת בריתו והאשה הכשֵרה טְרַינְלי, זו אשת הרב רבי מן, אשר התנפלו אל המחנה ותתחנֵנה לפני האנשים בקול יללה לסלח לו, לולא השתים האלה, היתה מרה אחריתו.

קודרים ודמיונם כנֹגה הדלֵקה אשר נפלה במרחקים נראו אוֹרות השחר הראשונים והרחק במרום נִשאו מחנות צפרים בקול צריחה טרופה.

כאשר בא מאיר הביתה, מצא את בו והנה היא ישֵנה. ואולם הוא רק נגֹע בה בידו והיא כבר הקיצה. מבטה אמר פחד והיא היתה כנבוכה.

– הודות לאל, הנה כבר כַּבּד כִּבדתיה כחוק וכמשפט – קרא האיש בצהלת הנפש הקהה. – את שער ראשה תלשתי לבתולת השקרים הזאת!

מבטו החודר דבק פתאם אל פני בתו, ולאחר שחדל ממנה, הניד בראשו בלב מלא דאגה ויפנה אל תֵּילזֵילה אשתו וישאלנה למתי ימלאו ימי בתם ללדת ואם קרובים הימים האלה. האשה המסכֵּנה באה במבוכה והגידה, כי גם ממנה נסתר כל דבר ברור; ואולם יש לחשב, כי כירח ימים או גם יותר יש להם לחכּות בכל אופן. בצהרים נכנס אליהם ראש הרבנים. פניו היו קודרים ואתו חמשה אנשים מנשיאי הקהלה. בדברים קשים מאד חקר ודרש את מאיר ולאחרונה בא לידי פקפוק, אם אמת הדבר, אשר הוא מדבר, כי שמע באזניו את הקול ממרום. ואולם דבריו אלה הלמו את ראש מאיר ויהי כנדהם. דבריו הנלהבים, אשר התמלטו מפיו כנגד מחשבת השֶפק הזאת, וגם דברי האשה אשר דברה ברוח קשה ואִשרה את דבר הקול משמים הֵרֵכּו את לב הרב והאיש הטוב חיים חיים ראפוֹפּורט חשב ומצא, כי ראשית כֹּל הנה לא רב עוד מספר הימים, אשר נשאר להם לחכּות לפשר דבר הבשורה, בהמלאות ימי הבתולה ללדת – ומלבד זאת הלא יש גם אשר הזמינו האלהים שתים או יותר כַּלוֹת למשיח, אם אמנם זה האיש זכריהו כבר דִבר את דבריו בזה וגם התנגד בכל תֹּקף למחשבה אשר כּזאת.

בהֵראות מאיר קניקר ביום ההוא ברחובות קריה, ראה את פני האנשים והנה אינם אתו כתמול שלשֹׁם וגם אלה, אשר כידידים נחשבו לו כל הימים, פנו ממנו ויהיו לו כזרים. ואם יצֹא יצא מאתם בשלום ויד לא שלחו בו, היתה כזאת רק בּשֶל הטרדה המרֻבָּה והרוגשת, כטרדת הנמלים הרוחשות, אשר הקיפה את כל המחנה, והאנשים לא שמו אליו את לבם ביותר. ואולם לנפשו לא מצא מנוח בכל אשר פנה.

כאב גדול וחותר אכל את לבבו במסתרים למראה הטרדה הרוגשת הזאת. הוא חִפש ומצא אחד אחד את האנשים הַלּוִֹים, אשר הוא נושה בהם, וידרש מהם את כספו בחזקה ובקולי קולות וגם הזהֵר הזהיר בהם, אשר ישלח את פקיד המשפט אל ביתם. ולאחר זה נחפז לשוב שנית אל ביתו ואל אוצרותיו היקרים ושטרי חובותיו, הספונים שם, ושפתו התחתונה, המלאה ביותר והבולטה ביותר רקדה כמו מאליה ותקלל. כי בראות האיש את רגשי הבּוז והמשטמה החזקה, אשר ירחש לו לב האנשים מסביב, וימהר ויֵאָחֵז שנית בכל כחותיו ביסוד קִיומו הקודם ואהבתו לאוצרותיו שבה והתלקחה בקרבו הרבה יותר מבראשונה – ובסתר לבו אמצה אותו גם מחשבת נִחומים זֵדוֹנָה בדבר בתו ו“שליחותה” הנשגבה, ובקצר רוח נוהם חכּה לבוא הילדה המשוחה לאלהים אל ביתו, ויהי בטוח, כי אז לא יאחרו לבוא גם האותות משמים והמופתים החותכים והגלוּים

ברֶדת היום נצבו שני אנשים יהודים ליד פתח אחד הבתים ויתלחשו יחד ויֵאנחו מסתר לבם ויתאוננו איש באזני אחיו ברוח נכאה. הם שוחחו יחד בדבר ירידת הדת ופריצות הגדר הנוראה, אשר נפרצו בימים האחרונים למאד. שכחו בני ישראל את אלֹהיהם. בתי הכנסת שוממים. תפלה בצבור חדלה זה כבר. פסו אמונים. והאחד מהם, זה הוּצל דויד’ל, קרא בחרדת נפש מוזרה, לאחר שעיניו אשר היו כעיני העכבר לֻטשו כלפי מרום:

– לא נִנָּקה. לא נִנקה. רבים שתו ורבים ישתו. זהו רצונו של השם יתברך.

הוא השתמש במליצה זו מפני איזו יראה פנימית. היהודים בכלל אינם מזכּירים בנפש חפצה את המות. יראים הם מפּניו. אחד מסופרי הדורות הקדמונים, אשר חי בפירט, כותב: ואל נא תשאלו, למה היהודים האלה יראים כה תמיד את המות. הדבר הוא פשוט יותר מדאי: הם אינם רואים מפלט למו מפני חמת אלהים, הצפוייה להם. מפני זה יָסֹבּו תמיד את המות אצל היהודים פְּחדים ואימות רבות. כלם כאחד יוצאים תמיד את החיים ונפשם אחוזת חיל ופחד מפני גורלם, המחכּה להם אחרי המות.

חג הסֻכּות, זה החג אשר הביא אתו תמיד אל חיי ישראל את זכר השֶּׁקט והשלוה של ימות קדם, בא בשנה ההיא כאורח פתאם, אשר לא חכּו לו, וימצא את כל המהומה הגדולה ומבוכת הנפש, אשר השתררו במחנה היהודים. קרונות גדולים, אשר נקנו מבני הנוצרים ביום השוק, רקדו בקול המולה גדולה לפני כל בית בישראל, וקולות האנשים, הנוהגים בסוסים הרתומים אליהם, המו יחד את קולות הנשים החודרים ואת קריאות האנשים השואנים, המוֹכרים וקונים סוסים וחמורים ובני בקר. הרחובות היו מלאים שברי כלי-בית וארגזים ריקים ובלויי שמלות וקש וקלף וגבבא. כאשר נראו במהומה הזאת אנשים מבני הנוצרים, היו פניהם קודרים וכמזהירים ודמיונם היה כמחבלים תחבולות בסתר ואומרים לשום לְאַל את כל דברי ההכנות המרֻבות האלו.

על ארגז אחד ישב בנימין הקטן ותהיינה רגליו הקטנות מכרכרות באויר והוא יושב והוגה מחשבות בלבו. הוא חקר ודרש: איה איפֹה אבדה חוה שלו? בלבו רחשה איזו הרגשה מוזרה. הוא הביט אל חורי החלונות הריקים אשר לביתו של מאיר למדן וירא שם את מגדלי הארגזים והתֵּבות השונות וראה את הנשים, החבושות במטפחות לבנות ורצות הנה והנה ומוציאות מאת הארונות דברים וחפצים שונים ושָׂמות אותם בצרורות ובארגזים, והקשיב באזניו את צלצול הכּפות והמזלגים ואת קול הפטיש בהלמו. לא הרחק משם היה גם ביתו של שמואל אֵירמריטר. הבית הזה היה כבר גגו הרוס, כי בני האיש הזה הרסוהו בכונה תחלה, כי לא חפצו להשאיר את נחלתם אחריהם לזרים, אשר יבוֹאו ויֳירשוה. בבית אשר לאיצק גאַנזהינקיר נקהלו ובאו יחד רבות בנות ותחפֹּרנה ביד חרוצים חֻפּות בּד ומִכסות לקרונות ואדרות בד לאנשים ולנשים ותשוררנה במקהלה שירות עתּיקות. יש אשר נראתה פתאם ברחוב חבורת יהודים קבצנים, ההולכים ממקומות מושבותיהם הרחוקים, ובהיות רוחם ברבם לוהט ונפשותם נִשאות אל מחוז חפצם הרחוק, לא חנו בפירט אלא כדי קריאת איזו תפלה ונחפזו לדרכם הלאה ותרמיליהם הבּלים לכתפיהם.

ברוח נכאה וברגלים מרֻשלות שוטט הילד ליד בתי הרחוב. הוא הציץ אל הגנות וראה את פרחיהם הקמֵלים ואת הזלזלים הצהובים, אשר רִפּדום מתחת. פתאם ראה את חוה הקטנה והנה היא נחפזת ורצה לרֹחב הרחוב וימהר לקראתה בלב שמח. ואולם הילדה, אשר שַׁרְוֻלֶיה היו לה מופשלות ולחייה מְסֻמָּקות, הניעה לו רק בראשה והגידה לו, בהֵחפזה ללכת ממנו, כּי מרֻבה מלאכתה וזמנה קצר אֵפוא מפטפֹּט אתו, והוא נשאר שנית לבדד. הוא היה רעב; ואולם מֵאֲשֶר היו כלם טרודים בבית במלאכתם ולא שמו אליו לב, החלט בלבו לצאת אל הנהר, אשר שם גדלו שיחי האגוזים לרֹב, ויאמר להשקיט שם מעט את רעבונו. זה הילד היה מסוג הילדים אשר כל חייהם אינם אלא אגדה אחת גדולה ואשר החיים כמו שהם אינם דוברים לנפשם מאומה ורק אבֹד יאבדו בהם. וככה הביט הילד ברוחו הנכאה אל אשר מסביב לו וירא והנה דברים גדולים ונשגבים נעשים אצלו. גְּוָנִים כברקים יחלפו וגְוָנִים יבואו וזֹהר יזהיר בכל דבר ורוח גבורה גם היא מתנוססת לפרקים ולב הילד לֻקח שֶׁבי ובתי נפשו נמלאו מאוַיים נפלאים ולוהטים. בלב דופק בכֹח חשב מחשבות פֶּלא בדבר אדמת השֶקט הנכספה, אשר נוצרים נוראים שם אינם ושוטר אכזרי לא יֵראה ברחובות וסַד לרגלים לא יִזָּכר ולא שֵבט לַגֵּו. ופתאם קם לפניו כמו חי זכר היום המר והנמהר, אשר באו האנשים הקודרים ולקחו את אביו אתם ושם הכּוהו בשוטים רק בְּשֶל החֶשד, אשר חשדו בו, כי אוּרְלוּגֵי החוֹל הגנובים אתּו הם. ואת דודו הלא גרש גרשו במקלות מנירנבּרג בחֶטאו הגדול אשר חטא, כי בא לו שם השמש וישאר אצלם ללינת לילה אחד. ואמו היתה מספרת תמיד בדבר דודתה הכּשֵרה ויראת האלהים, אשר שְרפוה האנשים באש, כי אמֹר אמרו, אשר מנַחשת היא וקוסמת בקסמים. ותהי בו פתאם יד כל הדברים האלה לפחת בלבו רוח נקם וגבורה ורוחו קצרה.

אל אזנו באו קולות השירה האדירה הצוהלת אשר בבתים. הילד הקשיב לקולות ושאל את נפשו לפשר דבר הבוז והחרפה, אשר ירחש לב כל האנשים אל היהודים; ואולם אל חקר הדבר לא בא. באמת ואמונה היה לו צר מאד לנטשׁ יום אחד את מרחבי השדות האלה ולהרחיק נדוד מהם – ולאלהים פתרונים, לאיזה מרחקים! מה רחבה ומה שלֵוה האדמה פה! אֵד אפור וכֱבוי זהר זחל מִשָּׂדות מרוחקים ושם במרחקים הסתתרה קרית נירנברג היפה ושם היה גם היכל המלכים אשר לה וחומותיה הבצורות ומגדליה הצרים והגֵאים. כל הבתים שם אולי בנוים אבני שיש – והזהב הרב והסוסים היקרים וטִכְסֵי המלחמה הנהדרים וימות השוק אשר באי האשפתּות – וכל אלה כמה חליפות וכמה תמורות וכמה זֹהר וכמה צהלה להם!

ומעט מעט התחילו אורות היוֹם מדמדמים וכבים והילד שם את לבו לשוב הביתה. ואולם זאת הטרדה השטופה והמאַיֶּמת, אשר שררה שם בַּכּל והלכה וגדלה מסביב, הטילה איזה פחד סתום אל לבו. לפתח אחד הגנות ישב לנוח על אחת האבנים הגדולות. שמשון וַיְנְשינק ובני ביתו ישבו כּלם בביתם הריק וליד הבית נצבו שני קרונות גדולים וטעונים את כל חפציהם. הנה גם בני ביתו של דוד טִישְבֵּיק ושל שמואל שרֵינץ והוטצל דויד’ל וליב וַסירטרידינגֵיר ומשה קֵיזבּויאיר ומאיר וָלף וכלם מוכנים ומזומנים כבר לצאת את השדות האלה ולבלי שוב אליהם לנצח. ולב הילד כאלו חש את שורת האסונות הקשים והנוראים, הצפוים לאנשים האלה בחייהם, ויהי נוּגה מאד. ואולם אז באה אליו פתאם רוח האגדה הקוסמת, אשר שם כל אשר מסביב לו לאֵל, והילד שב וראה את הפּרחים הגדולים והנהדרים, אשר פֵּארו ברוחו את האנשים ואת הדברים הרגילים, או כי באה ממרחקים מנגינה אחת נפלאה וַתִּנָּשא ברחובות הנוגים של היהודים ותמלא את הנפש שירה נוגה ומכאבת במתיקותה.

הילד הביט נכחו וירא והנה רחל בת מאיר קנֵיקר נחפזת יחידה לבוא הֵנה. היא אמרה ללכת לדרכּה הלאה, ואולם הילד קרא לה בשמה. בתחלה חרדה כלה ובשתי ידיה כאלו השיבה את פניו ואמרה להֵחפז אל בתי הנוצרים שמנגד; ואולם פתאם היתה כאלו בא לפניה זֵכר איזה דבר והיא נגשה ותֵּשב לידו.

– מחר יהיה האות הזה. הידֹע תדע את הדבר, ילד?

היא בִטאה את הרי"ש שלא כהלכה ויהי בשל זה קולה חודר אל הנפש.

הילד השיב לה את אשר השיב; ואולם היא לא אמרה לו דבר ותהי כאלו התכנסה כֻלה אל מסתּרי נפשה. הוא ראה את אשר הסתירה רחל את פניה בכפות ידיה, ומפני אשר השפילה מאד שבת, היו מרפקות ידיה מסתתרים לה בחיקה, והוא נזכר פתאם בדבר ישיבתו הנמוכה ואת אשר חיב היהודי להיות נזהר מישיבת אבֵלים אשר זאת, וימהר ויקם; ואולם בטרם אשר יוכל להרגיש בדבר, תפשה אותו הריבה ותמשכנו אל בשרה הלוהט ובשתי ידיה לקחה אותו בראשו ואת שפתיה הצורבות לחצה באיזו קדחת למו שפתיו. נדמֹה נדמה לילד, כי שוקע הוא בתהום גדולה. אגלי זֵעה הזהירו פתאם במצחו ויכאיבו לו כמְחָטים. אזניו הקשיבו את הלמוּת לבה החזקה וחֻמה הלוהט זרם וחדר אל בשרו ותלתליה אשר פֻּזרו נפלו ויכַסו את ראשו. טִפות לחות נפלו ונחו בלחייו – ורק בהקשיבו פתאם לנְאָקות הטרופות, המתפרצות ויוצאות מלב הריבה, ידע, כי בוכה היא. ואולם פתאם קמה בחפזה ממקומה ודחפה את הילד ממנה בכח ותמהר לדרכה. מיד אחר זה חזרה ושבה אליו. קולה היה שָלֵו וחרפה גלויה לא נתנתה להשתחוות אל פּני הילד.

– אל נא תגיד לאיש אל אשר הלכתי – גמגמה ודברה לו. ואלהים טובים לא ישכחו לך את החסד הזה.

ברחוב השושנים היה בנוי בית לא גדול ומשוח תכלת כלו, הוא בית הספר ליתומים אשר ליהודי פירט כיום הזה. ואולם אז יָשב שם תֹּוֹמס פֶּטרוס הוּמֵיל הנוצרי והוא אז תלמיד בית המדרש לחכמות. רחל נגשה אל הבית ההוא ותבוא אל הפרוזדור אשר לו ותהי מגששת שם ומחפשת את מבוא הבית – ורק לאלהים גדולים פתרונים, בשֵֶל מה ובשֶל מי נזכּרה פּתאם בדברים הנוּגִים, אשר צלצלו באזניה: והשבַּתִּי את משושה, חגה, חדשה ושבַּתָּהּ… מאחד החדרים התפרצה שירה צרודה ואחריה המולה וקול דברים וצלצול כוסות וקול קריאה, ופתאם שבה שנית הדממה להיות כשהָיתה. אז זחל פתאם קול נוח, קול עמוק ולא גדול, והתחיל בשיר, ורחל הכירה היטב את הקול הזה החודר ולוקח שֶבי את הלב, ואשר לבה שלה היה בטוח, כי איש לא ימצא, אשר יוכל לעמֹד בפניו. זה היה אחד מאותם הקולות, אשר הלבבות הרכים מסוגלים להיות שוגים בו בחלומם לילות רצופים. “שושנה פרחה לה ותפרח” – שר הקול. שירה נושנה ומלֵאה תוגת הנפש ההומִיה. אשר שר את השירה הזאת היתה, בלי תפוּנה, האהבה ומכאוביה קרובים ללבו מאד. חָלֹם חלמה הנפש את חלום צפור-הדרור, אשר החפש ואויר השמים הגדולים הוא מקור חייה היחיד, ואנשים אכזרים לכדוה בפח ויכלאוה בכלוב צר ושם היא מתלבטת מבלי מצוא מנוח לנפשה ומתחבטת אל כתלי כִלאה וכנפיה שותתות דם. כבר באו דברי השירה אל קִצם ורחל היתה נִצבת תחתיה קופאה וקו אור דק חרד מאחד החרַכּים אשר בפתח החדר וינח על מצחה. פתאם נפתחה הדלת וטומס פטרוס יצא בקול צחוק גדול, באחזו בידו האחת את הבקבוק ובשֵנית רָמֹז ירמֹז בצהלה אל חבורת הסטודנטים חבריו, אשר ישבו מסֻבים בפְנים החדר וינקוּ איש ממקטרתו הלוחשת בחשק רב וסביבם תמרות עשן כבדות. כאשר סגר הומֵיל את הדלת מאחוריו, הכּה בצור אשר בידו והדליק אש בנֵר של חֵלב ושים את פניו אל היקב. אבל פתאם ראה את רחל והנה היא נצבת נכחו בפִּנה. פניו חורו פתאם והדָּבֵּר לא היה בפיו. שפתיו הקטנות קֻמטו יחד, אישוניו התרחבו, כאישוני החתול, ולאחרונה התמלטה מלבו קריאת שאלה קצרה וכבושה.

– נצא נא מפּה – קראה רחל וסנטרה צנח אל מול לבה.

אז שחק פּטרוס שחוק קל בפני עצמו ויגד לה, כי אל החדרים איננו יכול להכניסנה, וכי אם יש את נפשה, אז תבוא נא יחד אתו אל המרתֵּף. ואל האנשים, אשר השאיר בבית, חזר לבדות להם מלבו תואנה, אשר לו יהי להם הדבר לפלא, אם יבוא לידו לשהות יותר מדי ביקב. ובשובו וירדו שניהם יחדו. שם מצא הוּמיל את אחת החביות ויושב עליה את רחל ואת כפה הקטנה לקח בידו ואת פיו פתח וידבר אליה דברים יפים למאד. כי השכיל האיש מאד בה ותהי זאת תבונתו לדבר דברים יפים. כי מדי דַבר האיש את דבריו היפים ויהי שוכח את נפשו הוא וגם את נפש המקשיבים לדבריו וגם מטרת הדברים אשר דבר ותכליתם הרצויה היו אז ממנו והלאה וימצא לו תמיד דברים והנחות והמצאות למאות, אשר לא מצא ולא ימצא כמוהם איש זולתו, ויהי מפזז ומכרכר מדָֹּבר אחד אל משנֵהו ומזה אל אחר וזרם דבריו הקל והשובב לא פסק מפיו וישכל להשתמש במקום הראוי בדברי חכמים וחידותם ולתת זהר תחת דברים ומחשבות, אשר הרה והגה לבו הוא, או שבחר פתאם באיזה סִפּור לוקח לב ביָפיו ומלא כוָנות ורמזים חשובים ויספּרהו-באחת, הַשכּל השכִּיל האיש לשחק בדברים, כשַׂחק בלהטי הכדורים, ולהשתמש בהם במקומם ובזמנם והנקל היה לו לשום לאפס ולאַל את השבר היותר גדול, אשר הָשבר לב אדם בקרבו, ויהי כתֻמו סֵמל מזהיר ומוצלח מאד לאותו המוּשָג, שלִמד אותנו צִיצֵרוֹן הקדמוני בדְבר המליצה. ומדי דברו ויהי קולו כאוֹב ולוקח את הלב ויהי חודר אל הנפש וכקול הפדגוג הטוב בהטיפו לֶקח; תנועותיו תמיד עגולות ונוחות, מדודות וחֲפֵצוֹת טובה – ביחוד, בהגישו את ראש האגודל אל אצבעו, מדי כַוְנוֹ בידו הכּפופה למעלה ולמטה במִדה וקצב. ובמראֵהו זה היה אמנם האיש כתֻמוֹ סמל האהבה ומסירות הנפש לאחרים, וכל דבר והנה, אשר יצא מפיו, צלצל בבטחה והיה מלא תבנות והיה לאל ידו לנחם את לב איש, אשר שכֹח ישכח את כל מכאוביו כתֻמם, ונפשו תהיה מלאה וממֻלאה ככה, כאלו זה רק קם מלפני שֻלְחֲנוֹת המלכים אשר באגדה, המלאים להם מגדנות ומאכלים יקרים.

ורחל קמה והושיטה לבחירה את ידה ושבה לדרכה, מדי התחילו רגלי האורחים אשר בחדר מנקשות ברִצפה בקֹצר רוח. היא יצאה אל חשכּת הלילה. במֹחה רִפרְפו בתחלה דברי הסטודנט, שאמר לה, להזהיר בני היהודים, כי שפטים נכונו להם ואחריתם תהיה מרה; ואולם אל נפשה לא ירדו הדברים. הרגש הרגישה את נפשה ככלי נשק קר, אשר רוח חיים אין בו, בהיותו ביד חזקה וזרה. הגה הגתה באֲהוב לבה, אשר נפרדה ממנו לנצח פרידה זרה ככה ונפלאה ככה במחשכּי היקב הלח, ורְתֵת בא וכִוֵּץ את לבה ולבה היה מוטל כמטִיל עופרת בבשרה. זה הבית, אשר הסתיר את הדבר היקר רכה ללבה בחיים, כבר אזלת ידו מֵחֲסוֹת על חלומותיה היקרים. הנה כבר מתנוססת מֵעל לדלתו הכתֹבת הגסה, אשר כתבו שם לא כבר:

מִי הָאִישׁ, אֲשֶׁר כָּמוֹנִי יַעֲשֶׂה, לֹא יַשְׂכִּיל לַעֲשׂוֹת.

אֵת נַחֲלַת אֲבוֹתַי בִּלִּיתִי בִּשְׁתוֹתִי

וְנִשְׁאַרְתִּי עִם כּוֹבַע הַלֶּבֶד הַבָּלֶה.

הִנֵּה הִנֵּהוּ.

נִשְׁאַר הַתַּנּוּר – וְאוּלָם הִנְנִי וְיֹאבֵד גַּם הוּא לִי בִשִׁתְיִי.

הלילה היה קר ואֹפל היה. בנגֹהוֹת הצהבהבים של העננים ובשרטוטיהם המטושטשים היה דְבַר מָה מאיזו הֲוָיָה מיוחדה וחיֵי סְתָרִים מיוחדים. ליד אחדים מפִּתחי הנוצרים שוחחו אנשים וחִבּלו תחבולות בגלוי כנגד בולמוס היציאה, אשר אחז את מחנה היהודים. היֹה היו האנשים כדואגים מאד לדבר; כי אם אמנם מאֹס מאסה נפשם בבני היהודים וישקצו אותם בכל לבם, אבל רגש האדונים אשר בקרבם סבל מהתרגשות החֹפש אשר הקיפה את המחנה פתאם ויאמינו בלב תמים, כי חובתם היא להתקומם לזה ככל אשר ידם משגת ולהכביד לפחות לנִבזים את דבר שִׁחרורם. כמובן, אלה אשר לקחו מאת היהודים את כספם ברבּית היו במסתרים משׁפשפים את כַּפּותיהם וישמחו מאד בסתר נפשם לקראת החיל הרב, אשר רכשו להם בלי טֹרח ויגיעה רבה.

רחל לא הֵהִינה לשוב הביתה. ברור לא יכלה להגיד לנפשה מה הדבר אשר לא יתננה לשוב, אבל נפשה היתה אחוזת פחד וחרדה. באפס מטרה שוטטה לה בחוצות. היֹה היתה אז חיי נפש בדִמדומה והמבטים אשר שלחה אל החלונות המוארים אשר לבתים היו כמבטי האיש המבֻלבל. כדרכה לפרקים תכופים, נכנסה גם בלילה הזה אל בית משפחת ראפּוֹפּוֹרט קרובה. כל אנשי המשפחה ישבו מסביב לשֻלחנם הגדול והיחיד שנשאר בבית, כי הכּתלים כבר היו חשופים למדי: הארונות לא היו עוד וגם הכּלים השונים והמִטות והבּגדים. ואיזו חֲרָדָה מדכּאה הכבידה על הנפש למראה האנשים היושבים צפופים מסביב לנֵּר הכּהה ופניהם חִורים והם מלאים צִפִּיה רבה או שהם רכּים וכאלו איזו כמיה מרוחקה וחולפת מאירה אותם – איזו תקוה חרֵדה ונבהלה, והקשב יקשיבו בדומִיה אל הדברים אשר ראש המשפחה הישיש קורא באזניהם. וברחוב התהולל הרוח ופה ושם צלצלו זכוכיות וחרדו ומפרק לפרק עלה קול הצאן הנבהל או סוסים צהלו.

רחל ישבה לה בזוית, אשר שם בָּלַט ויֵצא זיז מהקיר. איש מהמסֻבּים לא שם אליה לב, כי כבר הסכינו האנשים אליה, אשר בוא תבוא אליהם חרש וחרש גם יצֹא תצא מביתם, וראש המשפחה לא חדל מקריאתו אשר קרא לפניהם בקול רַגָּשׁ מספר “שמחת הנפש” אשר בידו, ויקרא לפניהם משל, אשר יוכיח את גֹדל האמונה באלהים וכֹחה כי רב. “לאיש אחד היו שלשה חברים טובים. אחד היה ידיד נפשו, השני גם הוא היה ידידו הטוב והשלישי היה לו אמנם חבר, אבל לא היה חשוב אצלו כלל. ויהי היום וישלח הקיסר שליח למהר ולהביא לפניו את האיש הזה. האיש נבהל מאד ויחרד חרדה גדולה ובלבו חשב מחשבות למה ולאיזו תכלית קורא לו הקיסר לבוא לפניו. ומִהר האיש אל ידיד נפשו ובקש מאתו ללכת יחדו אל הקיסר; אבל ידיד נפשו השיב את פניו, כי ירא לנפשו. אז בא אל חברו השני, והוא ידידו, ובקש ממנו כדבר הזה ויֵאות לו ללַוותו אל היכל הקיסר, אבל לבוא אתו אל ההיכל פנימה ירא גם הוא. וכאשר בא אל חברו השלישי, אשר לא היה חשוב אצלו כלל, ויֵאוֹת ללכת אתו וגם לדַבר עליו טובות באזני הקיסר. ואלה שלשת חבריו של אדם: האחד הוא כספו, השני אלה אשתו וילדיו, והשלישי, אשר אינו חשוב אצלו כלל, הם התורה הקדושה והמדות הטובות, אשר לא תֵחָשבנה אצלו למאומה. הקיסר זה השם יתברך ושליחו זה המות, אשר הוא שולח להביא לו את הנפש. ידיד נפשו, זה כספו, נשאר תמיד בבית, כי גם אם יהיה לאדם כּפלים ממה שיש לו, לא יקח אתו אל קברו מאומה. ידידו השני, אלה אשתו וילדיו לַוה ילווהו אל קברו ובוכים וסופדים לו, אבל אתו אל הקבר לא יבואו. וחברו השלישי, אשר אינו חשוב אצלו כלל, הוא ילַוה את האדם תמיד ובא אתו גם לפני הקיסר”.

נאלם הקול ויהי כאלו אבד בבוֹר אפל. ואולם מלבד האנשים המחרישים האלה היה בבית גם עוֹרֵב והוא היה חניכו של עובדיה אֵינְזִיל, אשר טַפחו וגִדלו, והוא השכּיל מאד לחקות את שפת אדונו המוזרה כאשר דִבֵּר. הצפור הזה ישב במוט אשר לו והתכנס כתֻמו אל תוכו וקרקר את נאומו בשפת חכמים ישר אל הדומיה. רחל הביטה אליו מפרק לפרק ונדמה לה, כאלו נשמת אדם מתחבאה בקרב הצפור הזה, ובלבה חשבה: ככה הוא גם גורל אחַי כלם כּגורל הצפור הזה. שחור ביותר וביותר חרֵד ורוטט נדמה מראה הצפור מול מראה הפנים המָאֳדָמים של המסֻבים: אל טבור האֹפל נקהלו כלם ויתכנסו אל כדור האורה הכּהה שבתוכה, כמו אֶל אי לא גדול, אשר בלב ים אוקינוס של אֹפל.

בלילה הזה התפללו וצמו בכל הבתים. אמנם היו גם כּאלה אשר רוחם נפל בקרבם, ויהיו אנשים אשר בכל לב היו נכונים להשאר במקום מגוריהם; ואולם להם כבר דאג זכריהו. היֹה היה הדבר דומה, כאלו השכּיל זה האיש למצא את כל כושל ואת כל חלש ולהכּירו רק בפניו. ונפלא היה להקשיב לדברים, אשר דבּר באזני האנשים האלה, ולראותם נטפּלים אליו ככלבים, בשלחו רק את אחד ממבטיו אל מול פניהם, ויהי לבם בידו, כחמר ביד היוצר.

מחנות היהודים הנודדים הלכו ורבוּ. התרגשות הרוחות בכל מדינות אשכנז גדלה מיום ליום. במזרח השמש באו המִקְרים איש אחרי אחיו במהירות מבַלבלת. כבר דברו האנשים בדבר אשר נקרא הנביא לבוא אל חצר המלכות והנה גם הפליגה ספינתו, אשר ישב בה הוא בלוית שנים עשר נעריו וחבורה גדולה של תלמידי חכמים אתם, לבוא סַלוניקה. צי גדול ואדיר יפליג אחריו ללוֹתו – אניות איזמיר מלאות אנשים ונשים לרוב: אשה את אלופה ובחיר לבה לכבודו שכחה, אם את ילדה ונערים ונערות את אביהם ואמם. זהב ותכשיטים יקרים אליו יביאו והכּליפים אשר במדינת בּוּכַרִיָה והנסיכים אשר באַפְגַנִּיסְטָן והָרַיְאוֹת אשר בהודו המה שולחים לו משאות יקרוֹת ותשורות מאת פניהם ישא, פנינים ואבנים טובות ומרגליות יקרות, וצירים אליו יבואו מהם וישאו מְנָחות לכֵּרוֹת הגדולות, אשר הוא כּורֶה, ותכריכי בד, תכלת וקטיפה ומֶשי. כזֹה וכזֹה ספרו ברוח לוהטת בכל המקומות אשר היהודים נחתים שמה. צִפִּיָתם הרבה כשלה בהתחרותה את שמחתם הגדולה. לבם מלא רגשות אמונה נפרזה וכבוד אלהים גדולים נתנו לגואל הגדול והרחוק, והיהודי, אשר נפשו תמיד פתוחה לרוָחה לנוכח הִשְתּוֹלְלוּת הרוח בכל תמונה שהיא, מהר ושכח את כל אשר אתו ואת חיי האדמות אשר יסבּוהו. מלאכים נחפזו ואראלים משכו בשופרות היובל והאֵל הישיש והקודר, אשר הרים את מֹשה בחירו ואת חיל מצרים ורִכבו שלח אל מצולות ים, ירד בהדר מכּסאו לקבּל את פני משיח הצדק. ולא היה אפוא הדבר לפלא, אם הצליחה צירלי להתרומם בימים אחדים אל גֹבה אשר לא פלל לו איש. נפשה, אשר בתחלת דרכּה היתה כזרה לדבר, התלהבה פתאם ולִהטה גחלים, בהיות מראה הפּלאות הגדולות תמיד לנוכח פניה. התֹּם והטֹהר זרו לנפשה, והיה האיש, אשר רוחה נוחה הימנו, והתמכּרה אליו כתֻמה – ואולם, לרֹב, יותר מפני רגש הרחמים אשר בלבה מֵאֲשֶׁר מפני תאות נפשה; כי ראֹה ראתה תמיד את הגברים והם מתהלכים אחריה כצללים והם נמקים מתאוה קודחת. ובכל אלה הגֹה הגתה תמיד גם היא בחרדת נפש מסֻתרה בדבר האדמה הרחוקה והקדושה, שם חכּה לה איש אלהים קדוש, אשר את יֶפיוֹ מלא כל פה ואשר איש לא יכול להביט אל פניו הקורנים מבלי אשר יֻכּה בסַנְוֵרים. בדרכים לא פשר להם באו לידה מכתבים כתובים אליה בידי האיש הנפלא ההוא ודברי המכתבים האלה הוסיפו לחלומה בלילה וליְקיצתה בבֹקר לִוית אֹשר וברכת נפש.

יום אחד עברה על פני בית מאיר קנֵיקר ותֵּרא את רחל יושבת ליד הפתח. דבַר מָה היה בפני הריבה, אשר מְשָכָה אליה, אולי היה זה מֶבָּטָה האובד או האֲרֶשת חסרת האונים של הפּה הפתוח למקצת היא נגשה ותֵחַצב לפניה ותקח את כּפה ותלחצנה בחבה רכּה. רחל הרכּינה לה בראשה כזרה וצחקה לה במֶרי. ואולם פתאם לא יכלה להתאפק ויהי כאלו נשבּר בקרבה דְבַר מָה והיא התנפלה לרגליה ולחצה בבכי כבוש את פניה אל חיק צירלי, אשר יסורי נפש הריבה הגדולים חדרו אל לבה ויציקו לו. הרחוב היה מלא את הקרונות הצפופים והמלאים, שחִכּו אל צאת המחנה לדרכּו. המראה הזה וגם מראה פני האנשים הזקנים, אשר היו דואגים בסתר וכשמֵחים בגלוי, החרידו פתאם את נפש צירלי ויכּו בה גלים הומים.

מאיר קנֵיקר דאג לבתו מאד ודאגתו גדלה מיום ליום וכפעם בפעם היה נטפּל אליה בשאלותיו החרֵדות, למתי אפוא, חושבת היא, יבוא האות הגדול. הוא יִחֵד בסוֹדוֹ גם את האשה המהוללה מרת פֵּיסלי, מְיַלדת רבּת שנים ורבּת תבונה, היא פיסלי, אשר בכתבי הקורות הישנים יסֻפּר בדבר יראתה הגדולה את האלהים ואשר קִדמה אשמורות לבוא אל בתי הכנסת ושנים רבות לא בא כל בשר אל פיה ורצפת ביתה היה לה משכּבה בלילות. ומדי הבּט האיש בפני אשת בריתו, אשר רוח כבֵדה מאד דִּכְּאַתָּהּ בימים האחרונים כתֻמה והיו ימים אשר ישבה שעות רצופות מכֻנסה כֻלה אל אחת הזויות ועיניה סגורות, והיתה נפשו הומה לו מאד ויהיו אז אוצרותיו השפונים מפלטו היחידי. גם השתדל האיש להסב אליו בכל אשר יכול את לב האנשים שנית, והשתדלותו זאת גדלה בקרבו, ככל אשר הרבה להרגיש את רגשות הבוז והקלסה, אשר רחשה נפשם אליו. ככה יצא באחד הלילות והשיא משואה גדולה אצל ביתו, ובהתרומם השלהבת אל השמים, נצב לפניה ויהי כאיש הנצב אל המזבּח; נבהלים ומבֹהלים נקהלו אליו האנשים וישאלוהו לפשר דבר.

– את הנעֹרת שלחתי באש – קרא; ואולם האנשים לא הבינו לדבריו והוא באר להם: – תענית חלום היתה לי היום וזוכרים אתם את דברי רבה בר מחסיא: תענית לחלום כאש לנעֹרת.

והאנשים הנידו לו בראשם ויצחקו וילכו להם.

רחל היתה לשיחה בפי כל ויהיו הדברים אשר נדבּרו בה האנשים דברים לא יפים מאד ומלאים שמצה ובקרוב יצא שמה כשם אשה אשר לא טהורה; ובכל אלה היתה משוטטת ביניהם ותהי כנודדת בחלומה ורוחה שבה והגתה באותם הימים הנפלאים, אשר גזו כחלום בֹקר, בהָאיר נר האהבה בלבה ומחשכּי נפשה ראו אור גדול ולא היה לילה אחד אשר יהיה לה גדול למדי בשביל משתה אשרה הצוהל, וכל חייה וחיי האנשים אשר מסביב היו לה כברכת אלהים ממרום – ואולם כל זה כבר גז ואיננו.

דבר היהודים היה לצאת לדרכם באחד בשבת בעשרים ושׁמנה לחדש העשתי עשרה. בבֹקר השכּם, עוד לפני עלות השחר, נקהלו המוני האנשים ובאו אל בית הכנסת. אז נגש הגבאי והוציא אחד אחד את ספרי התורה מארונות הקֹדש ובראש מורד ובפנים חִורים הוציאם החוצה והקהל הגדול נשאו תפלה לאלהים וילכו אחריו ברגש, והשַמש נשאר לכבות את הנֵרות וסגר את דלתות הבית ואת המפתח הגדול והכבד טמן באדמה במקום בטוח אצל הבית. אז התפרצו ובאו קולות בכי מאחורי כתלי בתים רבים: נפרֹד נפרדו האנשים לנצח ממקום סִבלותם ומצוקות נפשם.

לא הרחק מחצר בית הקברות, הוא המקום הנהדר, אשר שם ישַגשג בימים האלה פרדס הטיולים היפה, נקהלו ובאו כל הקרונות והמרכּבות יחד. היה יום סגריר. הגשם ירד בזעף והרוח ילל באהלי הקרונות המתוחים. השדות הרחבים השתטחו באפלולית הכהה ויהיו שומֵמים והבתים הריקים נדמו כאלו קוראים לאנשים לשוב אליהם, כי היה היה בחורי חלונוֹתיהם הריקים דְבַר מָה רומז ומזהיר כאחד. נשים קראו במלֹא הכּכּר הלח, כלבים נבחו, ילדים התיפחו, גברים קראו איש את אֵלוּ שֶלּוֹ ובני בקר געו. גם העורב אשר לעובדיה אינזיל היה פה וגם קולו נִשא בין הקולות השונים. מבני הצֹענים גם המה נלוו אל המחנה והיהודים המה סְבלום, כי קִוּוּ, אשר יהיוּ להם האנשים האלה לעינים בדרכם הרחוקה; נשותיהם קראו ושאגו והרוח ההומה נשא את שפתם הבלולה בכל המחנה ומאחת המרכבות המכוסות אשר להם נמשכה ללא דאגה מנגינת כִּנּוֹר רכה וממושכה. אז שב השליח ויביא אתו את הבשורה בדבר אזרחי נירנברג החפשית, אשר שלחו להגיד, כי לא יתנו ליהודים לעבוֹר דרך ארצם, והאנשים אֻלצו אפוא לשום את פניהם לנוכח גבול השוֵידים אשר מנגב. ואולם אז גֻּנֹּב גֻּנַּב גם פחד נסתר אל לבם, כי יראו האנשים, אשר לא ישלחו אחריהם יושבי נירנברג מאנשיהם ולא יתנו להם ללכת. רבים מהאנשים זכרו את חיי אבותיהם במדבר לפני אלפי שנה, ויהי להם כאלו חוזרים גם הם וחיים את חייהם אלו. השמים אמנם גם המה נתנו אותותיהם אוֹתוֹת כי אולי לא שגו האנשים ברוֹאה. מכּל המכּוֹת אשר הֻכּו המצרים, היה דומה, כי מַכַּת החשך עוד לא חלפה כתֻמה. הנה כבר אתא יום, והלילה בכל-זה לא גז. הדרכים היו מקולקלות ואופני המרכּבות נִצבו חֶצְיָם בטיט. צירלי, אשר לכבודה הכינו מרכבת כבוד מיוחדה, נסערה בגַבָּה אל אחורי המרכּבה ופניה היו חורים מאד ושפתיה חרדות. בראש המחנה מתחת לזרמי הגשם הסוחפים עמד וַגֵינְזֵיְל הצעיר. נפשו היתה שכורת אהבה. לפני קהל גדול מקהל היהודים בגד אתמֹל בדת אבותיו ויבוא אל תחת כנפי המשיח. והנה נלוה גם הוא אל מחנה היהודים ויהי את נפשו להתיר כל קשר, המקשרהו למולדתו, ובלבד אשר יוכל להביט כחפצו אל הפנים הנפלאים האלה. הוא לא שם אל לב ביותר את דבר היותה כבר לכלה למשיח; כי הנה היֹה היה הדבר הזה נאצל ככה רחוק ככה מכּל רגש אדמה, ונפשו לא מצאה כל כאב במחשבה הזאת. נכחדה ממנו, כי בחֻבו הוא נושא את אסונם של כל האנשים האלה. כי הַלְהֵב הלהיב אביו, הכֹּמר הישיש, את זאת התסיסה החרישית, אשר התהלכה בקהל האנשים הנוצרים שבשוק, ויפיח בה עד היותה ללהב גדול, ועוד ביום ההוא נִדְבְּרו יחד את יושבי נירנברג ויחליטו לנסות דבר אל היהודים – ורק הרוח הנִשא וַהֲדַר החלום אשר שררו במחנה בימים האחרונים, המה אסרו את ידם.

כאשר אמרו היהודים להיות בטוחים בשדה הקברות, אשר לא תהיינה בו ידי זרים להללו, ויסגרו את דלתות שעריו סגֹר היטב וחתֹם בחמש מחותמות הקדש. כבוא השעה השמינית, חדרה באחרונה אל המהומה הגדולה תקיעת שופר משֻלשת ויהי זה לאות לאנשים, כי המסע נעתק ממקומו. מבני הצענים כבר סבו כדבורים את קרונות הצֵדה אשר למחנה ויריבו כזאבים על לחם ועל בשר. איש לא הבין את שפת רעהו במהומה הגדולה; ואשר דברו האנשים ואשר קראו לסדר ויהי זה בקול קורא במדבר. בעיני רבים מהאנשים כבר נוצצו אותות היאוש הנסתר, הוא היאוש, אשר זה הזֹהר החרֵד והלוֹהט יְשַוֶה לו הוד הרוח הכַּבִירה והעבודה הקודחת המְלַוַּתּוֹ היא תמיד מפלט לו. והקולות והשאון הרב הלכו למרחקים יחרידו את בני העורב אשר בשדות החשופים וקול השוֹט בעופפו צלצל קול צלול וברור עד היער הרחוק, והֵדיו חזרו ונשאו משם כחרדים אל אזני האנשים. מראה העננים היה כמראה סדינים קרועים לקרעים ופני השמים היו כפני מטלית אחת אפורה ולחה. על פרשת הדרכים בֹאכה אוּנְטֵירְפַרְנְבאַכה נלותה אל המחנה גם הקהלה הקטנה של יהודי הכפר הזה וגם אחיותיה אשר מאֵרמריט ואשר מבּוֹקְסְדורף. בקרוב התחילו מתנופפים וטופחים ברוח אהלי בד, אשר לא אִמצום כתקונם, ובאויר נשאו הנה והנה חפָצים קלים ושוֹנים מתשמישי כלי הבית. כאפס נחשבו התפלות החמות, אשר רחשו לבות האנשים התמימים לאלהיהם, והרְמזים והרְאיות, אשר השתדלו למצוא בכל דבר אלה המפלפלים והוגי התלמוד; כמר מדלי היתה אמונת הלב הגדולה וההתלהבות ושְׁאָר הרוח, אשר לבשו האנשים. אלֹהי היהודים הקודר הנה הוכַח הוכיח בגלוי, אשר לא רָצָם, ואת ידו החזקה הוריד להיות להם כחוֹמת ברזל מבדילה ולהרחיקם בחזקת היד ממשאות הנפש הגדולות והמלבבות, אשר רָקמו להם חלומות מזרח השמש בלהטיהם. ישׁ אשר הָטבעו אופני אחת המרכּבות בטיט הקשה ובשֶלּה נצב כל המחנה וכחמשים אנשים ויותר אֻלצו לטפל בה ולנַשאה על כתפים. מרכּבה היתה שם, אשר שָׂמו אותה למרכבת תפלה, ויהיו שם גם ספרי התורות וארונם, אשר קשטו אותו בתכשיטים יקרים. הרב הראשי ושליח הצבור אשר לקהלה ואתם האחים רומפּיל וגם זאב באטש לא משו מהאֹהל כל היום ופיהם לא פסק מזמירות הנביא, אשר שרו יחדו בקול. ברוך קְלוֹס ישב בעגלתו ואשת בריתו ישבה אצלו חבוקה בזרֹעותיו; דְבַר מָה, הדומה לארוחת הצהרים, איזה מַאֲפֵה קמח שָׁמֵן היה לפניהם בפִנְכּת בדיל, ואולם הם לא אכלו ממנו ורק הבט הביטו יחד ברוח כּהה אל הפּנכה המצטננת. אנחות וקולות כאב כבושים נִשאו מאהלי הקרונות אשר מסביב. היו שם כאלה, אשר לקחו אתם גם את חיות הבית אשר להם, והחתולים יללו ממחבּואיהם ולא חדֵלו. ובהתהוֹלל הרוח, ויהיה גם הוא מיַלל ובוכה מהחורים ומהפִּרצות אשר לאֹהלי הבד. מהאילנות הבודדים, אשר ליד המסלה, נִשאו ברוח זלזלים צהובים ורטובים ויצאו במחול מסביב, כמחול שדי-לילה בלילה, ובבוֹא אחת הדלִיות הכּפופות אל תחת האופנים או אל מבּינות למוטות, ונכפפה ונאנקה ושבֹר לא נשבָּרה. טפּות הגשם חבטו בגגות הבּד הדקים, צירי המרכּבות רעשו וישׁרקו שרִקה, סוסים רבים מן הרתומים למרכבותיהם נצבו פתאם תחתם ושוב לא הזיזום משם לא במקלות ולא בדברים כבושים. כל אשר מסביב היה שרוי באיזו תוגה מדכּאה נפש. במרכבתו של מאיר קניקר פנימה היתה דממה ומנוחה היתה; כי היתה תילזילה רבוצה כזרה בזוית אחת ורחל בתו התכַּוְצה והתכּנסה יחד ותהי מחרישה בזוית אחרת. האחד ביניהם היה האיש מאיר אשר פניו נהרו ונפשו בקרבו צהלה. לאלהים פתרונים מאת מי ומאת מה היתה לו הנסבה, כי היֹה היו פניו כפני האדם, המאושר למאד. והוא גֵהק ולא חדל, כַּשּׁוֹטה, וקרץ ורמז בידידות רבה לבתו ושְאלה:

– רְחֵלי, רחלתי, למתי אפוא תבוא אלינו זאת ילדת הזהב? זאת בת האלהים?

שפתו התחתונה בלטה ושמנה יותר מבראשונה ועיניו היו מָאֳדָמוֹת באֹדם אשר לשחפת.

באחרונה בא המסע אל היער הגדול – אחרי טלטול קשה ומפרק של ארבע שעות רצופות. רַגְלִי כי יֵצא איש מפירט ובא אל המקום הזה אחרי עֲבֹר לו שעה אחת בדרכו. מִזֶּה התרוממה המסלה ולאט לאט התפתלה והובילה אל ההר; ואולם האנשים נחו בתחתית ההר. היער נִצב באֹפל. בימים ההם היה עוד דומה בהרבה ליערות העַד הסבוכים ומסֻבכים אשר מימות קדומים. היתה אפלה, כאפלה אשר בשדה, ברדת הלילה וצלליו הרבים. האילנות נטפו גשם. האדמה היתה כתֻמה שחורה ותהי לחה מאד. במלֹא החלל נֵשא כעין גל של איזה רשרוש נסתר ולא חדל. בינות לגזעים הסבוכים אשר בעֲבִי היער רבצה האפֵלה וכְרָיות המְחטים שנשרו והזלזלים אשר באדמה היו רטובים ויהיו חלקלקים. יש אשר הקשיבו פתאם האזנים ממסתרי מרחקים קול מפִּרְאֵי היער או כקול הקרדוֹם בהכותו. השמים אבדו כתֻמם וגם המישור מסביב היה כלא היה ורִשתות הגשם ומכמרות האדים הכהים רקמו מסביב תמונות ומפלצות מטושטשות. הנה נבהלה פתאם צפּור והתרוממה בחפזה ואבדה במסתרי האילנות – בנאות השלום הדומם אשר באֹפל. אדמת הבִּצה מתּחת היתה כאלו קפאה וכאלו נשתתקו אבריה. האנשים כבר הרגישו בלבותם, כי איזה מרחק רב נח והפריד בינם ומקום מולדתם, אשר יצאו ממנו. רחוקים היו הגגות, רחוקים הבתים אשר נולדו בם, הרחובות אשר שם רִדְפָתַם דאגת לבם. רחל היתה חפותה במטפחת צמר חמה ואת גבה תמכה אל קורת אחת האשֵרות. היא אמנם היתה שבורה ורצוצה ונפשה היתה נלאָה וכמו קופאה, ואולם בתוכה פנימה הרגש הרגישה דבר מה אשר הבדל הבדיל אותה מכל אלה אשר מסביב לה; היא הרגישה את נפשה רכּה פי שנים מנפש האנשים האלה והרגישה אותה טובה פי שנים ממנה – כאלו צֹרְפָה וגם יצאה מזֻקקה כבדלח מכּור אהבתה הגדולה שחלפה. מלבד זאת הקשיבה נפשה בחרדה גדולה אל פרפורי החיים החשים, המפרפרים מתחת ללבה והולכים מחיל אל חיל, הקשיבה יותר ויותר ויהיו לה ולנפשה כאגדה הרחוקה והנפלאה, אשר בני האדם לא יאמינו בה, והיא אשר אִמצה את נפשה ותחזקנה ותַּיְשִירֶנה, כאלו היה גם בה דְבַר מָה מהבּשר. נשׂא נשאה בחיקה את הבָּאות, טַפֵּח טִפחה דור חדש, נושא דגל הימים החדשים.

נתן האות והמחנה זז שנית. עתה התפתלה דרכם ועלתה אל מרומי ההר ומשם היו נכונים לרדת אל השפלה אשר על שפת ריגניץ הנהר. אנשים ונשים הגיחו מאהליהם וילכו ברגל. רבים מנוהגי הסוסים, אשר שכרו להם היהודים בכספם, כי מבּחורי ישראל לא השכּיל גם אחד לרדות בסוס ומרכּבה, ואשר מהגבול הקרוֹב היו נכונים לשוב אל בתיהם. בבוא אחרים תחתיהם, כבר פִּתְּחו חרצֻבּות וישלחו באנשים את חִצֵי לשונם בחמת קרי. מן הנשים הלכו ונשׂאו בכתף ובגב תינוקות מחותלים בחתולים רב. כמה קשה היתה להם דרכם זו ומה ארֻכּה להם! קריאות בני הַרכּבים מִלאו את השטח מסביב בני הצֹענים יללו יחד והד יללותיהם התגולל במרחקים, ובפגֹש פתאם המחנה בחזיר מיער ברוצו, והרימו הנשים הנבהלות קול פחדים חודר לב ונפש וגם רבים מהגברים חורו פניהם מפחד ורגליהם קפאו מלכת. בחצי ההר התחילו מַחְצְבוֹת האבנים, אשר יושבי נירנברג רכשו וגם חמסו להם לאחר היות השלום בארצם. אז היה על האנשים להסיר מדרכּם את שיחי הפּרא הסבוכים ואת הדלִיות הנטויות אשר לאילנות וגם אֻלצו להביט בשבע עינים אל המרכּבות, המתנהלות בכבדות, אשר לא תגשנה אל פי הבורות והפחתים אשר למחצבות. מתחת נשקפו למו מים אפֵלים ויהיו כמֵי הבאר לעֹמֶק הגשם חולל שם בנפלו חוליות חוליות צרות והשמים הביטו אליהם ממרומים והשתקפו בהם קודרים. אשפּה וחצץ ואבנים שלא סֻתּתו התגוללו מסביב לרוב; בכל אשר פּנו נמצאו מחבואים מסֻּתּרים ובורות שאינם נראים ופחתים מכֻסות חרולים וקמשונים. כחרבות שממה גדולה היו מַחְצְבוֹת האבנים האלה. כבתים הרוסים של נפילים, אשר הרֹס הֹרְסו רק יום אתמל או שלשֹׁום – והיה כי תסתכל היטב אל המים האפֵלים אשר מתחת, והאמנת לראות את גופתו הנוראה של האחד מהם, בהתרוֹממה מנבכי תהומות.

אז בא הערב. בשִפולי הדרכים ובחריציהם השחירו שלוליות של מי הגשם הרב, והיה בבוֹא האופנים אל אחת מאלו ויהיו המים נזרקים למרום. נפלא היה הדבר וגם מחריד את הנפש, אשר איש מהאנשים לא שם אל לבו לשוב הביתה. אחרי ראותם לפניהם רק עמל ויגון רב. ידֹע ידעו האנשים להסיר את עינם מאת אשר לפניהם ולשלחנה אל מרחקי הפלא, אשר רמזו להם ממזרח השמש, ותהי נפשם ככפותה אל המרחקים ההמה, והיא אשר רְדָפָתַם לדרכם וגם אִלּצָתם להחריש ולקבל באהבה את כל העֹני והעמל הרב. היש אשר מצא לו השֶפק מקלט במסתּרי נפש האנשים? ההיֹה היו רצוצים יותר מדי, אשר יוכלו להִטַּפֵּל אל שפקותיהם? קשים יותר מדי או יותר מדי אֲכוּלֵי עַבְדוּת, אשר יהא בהם הכֹּח להתקומם לנגד רצונה החזק של זאת היד הגדולה, אשר היתה בהם? אם היֹה היו מוגי לב יותר מהמדה, עשר יוכלו לשָער השערות בלבותיהם ולחשב את דרכּם? מי חכם ויגיד את זאת. איזו רוח כבֵדה וסבלנות של גזרה שנגזרה באה ותדכּא את האנשים. מדי רדת אפֵלת הלילה התחילה גם רוח, סופה מתחוללת. חרדו אילנות כִּבְדֵי ימים בשרשיהם ורבּות מאבוקות הזפת, אשר הדליקו להאיר להם את הלילה, כבו וניצוצות התעופפו אל הצמרות הגבוהות והטילו חרדה אל מסתרי הנפש.

פתאם – הדבר היה בקֵרוב בשש שעות לאחר חצות היום – התחילו מושכים בקרן מכֹל ארבע הרוחות אשר בעֲבִי היער. כמעט כאיש אחד עמד כל המחנה תחתיו. דומיה נוראה, דומית קבר כתֻמה נפלה בבת אחת מִקָּצה אל קָצה. כל אחד ואחד מהם ידע בלבו את פשר הדברים כתֻמו ויֵדע גם את אשר יבוא ואשר יהיה בקרוב, ובלבם לא היה בלתי אם הפחד השפל, ויהיו כאלו התכַּוְּצו כל אחד יחד מחרדת לבו. פה ושם כבר נראו מֵחֲרַכֵּי האילנות פרשים לבושים את בגדי השרד אשר לחֵיל נירנבּרג ופניהם מוארים באור האבוקות, אשר השיאו וקבעו מרדעות סוסיהם. בצחוק של בוז הביטו האנשים אל מחנה הנוסעים הנחשלים ואת דבר המלחמה אשר היה להם להלחם אתם בזו בלבם. קול הצעיר וַגינזיל אמנם הנה צלצל בדממה:

– אל הנשק! אל הנשק!

ואולם היֹה היה הקול צרוד ויהי ככבוש למחצה, כי כְבָשַתּו ההכּרה הפנימית, אשר הכּיר פתאם האיש בנפשו את כל חֹסר התּקוה ואת הַמִשְגֶה הגדול אשר בדבר. הנה נאנחה כבר אחת החרבות ונפלה בכבדות ובהמולה רבה; הישיש רבי אליעזר כרע, מבלי אשר נמלטה הברה אחת מלבו, ונפל אל האדמה הלחה ודמו, דם ישישים, זנק והתבולל במי הגשם. אז התקוממו פתאם הרוחות. הרגש הרגישו פתאם האנשים, אשר לא מלחמת החֹפש בלבד היא, אשר הם יִלָּחמו לה; פה הנה נצב היהודי לנוכח הנוצרי – אמונה מול אמונה. רבים מהם היו פתאם כשכּורים. ברוח לוהטה התנפלו אל הקרונות, תפשו איש במה שמצא תחת ידו: כְּלִי מְבַשְּׁלוֹת וחבל וקורָה ומַטֵּה ברזל ומטאטא ובקבוק ומנעול עתיק ימים שהעלה חלודה ומוֹשְכַת עור מרִתמת הסוסים ואבנים ומקלות וענפי עצים, ויהיו כל אלה להם תחת נשק ובהם יצאו להלחם את אנשי חיל מזֻינים היטב ומלומדי מלחמה. היו ביניהם כעשרה או כשנים עשר איש, אשר אחזו חרבות בידיהם, ואולם מהיות השִמוש בחרב זר להם מימות עולם, ויתפשו בהֵנה בידיהם ובלהט וביָדוֹת אִיְמו אל מול אויביהם ברוח. והנה כבר צלצול חרבות החיל אשר מנירנבּרג מחריש את האזנים מפֹּה ומשם והנה מִהר אחד הילדים ואחריו גם שתים מהנשים ויבֹאו אחרי הישיש רבי אליעזר אל שערי המות. נשים פרצו בבְכי פולח לב ואנחות נשאו מפה ומשם. העמיקו, כנראה, הנאקה והיללה לחדֹר אז אל אדמת המקום, כי עוד היום תפרֹצנה במקומות ההם למועד חצות הלילה. מבני הצֹענים אמנם השכּילו לירות בחִצים, ואולם המטרה היתה תמיד מהם והלאה, כי היֹה היו הסוסים אשר לחיל המתנפלים מבֹהלים ואחוזי חרדה והיו נִשאים כברקים, מדי הרקידם אתם את צלליהם השחורים והגדולים לאוֹר האבוקות הרבות אשר אתם. רבים מזקני היהודים נקהלו באיזו רוח קנאות ליד ספרי התורות ויחבקום וינשקום בשפתים חרדות ויתפללו תפלה חרישית לאלהי ישראל מקרב ולב. הילדים באו אל מתחת למרכּבות ואל בינות לאופנים ויהיו סרוחים שם ונדהמים מפחד וחרדה. אחד מחיל המתנפלים נִסה לפנות אל האנשים בדברים ויפַתּם לחדל ממחשבתם ולשוב אל ביתם, אבל דבריו אבדו במהומה הרבה אשר מסביב ופקודה יצאה מפיו לחדש את המלחמה. אז אֻלצו גם ברוך קלוס וזאב בִּירְאֵיזיל להִוַּכַח במציאות השחור ויתנפלו אפים ארצה וישתטחו לנוכח אותה המנוחה הארֻכּה והנוראה. היאוש המר יצר לו גם הוא צְבָא לָחֶם מוזר. מזֻינים בנשקם המשונה התנפלו היהודים אל אויביהם האכזרים ויהי להם המות לשחוק ופצעים כאפס נחשבו בעיניהם. לא יספו עוד האנשים לראות לפניהם דבר, כי היֹה היו כהלומי שכרון מתהולל, ובשֶל קריאותיהם התכופות אשר קראו בשפה זרה ובשל מלבושיהם המשֻנים נדמֹה נדמו אז לקהל צללי רפאים המתהוללים באפלה. מהם אשר נפלו ארצה בהכּשלם בגזעים כרותים ובכדורי צְנֹבֶר, כי היתה האדמה מתחת לחה וחלקלקה והדליות הרטובות טפחו ישר אל הפנים, ואז נשארו מוטלים במקומותיהם ויפרפרו ויתפלשו בפרפורי גֵוָם כאחוזי צירים וחבלים. פַּסֵה פסה ישועה. ליל הדמים הנה הנהו. אבל פתאם נשמע קול פּרא מסביב:

– אש! את היער שלחו באש!

ואחריו נִשא והתגלגל כהֵד:

– היער בוער! את היער הנה שלחו באש!

והברושים אשר אצל מחצבת האבנים השניה היו כאלו הוארו פתאם מתוכם ויהיו מוגהים באש גדולה וישרה. בעֲבִי היער הנה פרצה פתאם פקעת אש גדולה, אשר גדלה וגדלה במנוחה רבה וגם הכאיבה לעינים. האויר היה ספוק כתֻמו מאדמומית השלהבת. העלים הלחים הזהירו והזהיר האזוב הרטוב. האירה הדלֵקה גם את מחשכי התהומות האפֵלים אשר למחצבות האבנים. כנחשים, התפתלו לשונות אש וזחלו ונשקפו מן המים הדלוחים והשחורים אשר מתחת. והאש הלכה וגדלה ותהי כפורצת מאיזו תהום לוהֵטה. האילנות הרטובים חרקו ונָפְצו ולשונות האש, רְדופוֹת הסופה אשר בשדות, לִחכום בתאות פרא וקפצו מבד אל בד ומגזע אל גזע. האויר מסביב נתחמם מאד ויהי לוהט כברזל הלטוש, ומבּינות ללשונות האש המרֻבות נשקפו החרבות, אשר אצל גבול אדמת השוֵידים, ויהיו כנשקפות ממפלשי העבים. קולות על קולות הריעו, קולות חרדה נוראה, אשר מחשכי היער לא שמעו כמוהם לפני הלילה הזה וגם אחריו לא ישמעו סוסי חיל המתנפלים יללו בקול נורא והד קולותיהם נִשא למרחקים ולא חדל, והמה ורוכביהם התנשאו ויעופו כברקים אל תחתית ההר ויהיו מקפצים על פני שיחים ופוסחים עֲלֵי צורים. פרש בחור, הוא בנו של מזכּיר הקהלה אשר בנירנבּרג, הסתבבו שערותיו הארֻכּות בסבכי אחד העצים והוא נתלה בהֵנה, בעוד אשר סוסו המבֹהל החליק מתחתיו וינָשא כסופה אל מורד ההר. חֲסַר אונים מֵהושיע לנפשו ובקולות קריאה רָפות ורָפוֹת היה תלוי כאבשלום בימיו ויהי חלקו להביט אל לשונות האש הלוהטות, אשר קרבו וקרבו אליו וגם לִחכו כבר את בשרו חי. במחנה היהודים היתה המהומה גדולה מאד ורבים מהם ברוצם לבקש מפלט למו התנפלו ישר אל תהום האש הלוחכת; הסוסים הרתומים התנשאו כסופות והמרכבות רקדו אחריהם והתדפקו בגזעים ובקורות ובאבנים ותהיינה כבר שבורות למחצה; קול אנקה ויללת כאב פרצו וחדרו מפֹּה ומשם, ומבני הצֹענים צדו את דגיהם במים העכורים האלה ויגנבו גם במהומה אשר כזאֹת כּכל אשר מצאה ידם. בבוא כבר המהומה אל מרום קצה, נראה פתאם זה האיש זכריהו במחנה. הוא התיצב לנוכח פני הנסים והנבהלים ויפרש את כפיו לנגדם וגם אמנם הצליח לו להשיב את רוח האנשים אליהם וממנוסתם חדֵלו. אז קִבצם יחד ויתיצב בראשם וגם הוליכם ואת כל אשר אתם קוֹמְמִיוּת פֶּתַח לשונות האש. אשר כאלו נסוגו מפניו ביראת הכבוד ופִנו לו מקום, והאנשים נהרו אחריו כעדרי צאן כלם ובני הרַכָּבים התנהלו במחנות אחרי הסוסים והרכב.

במרכּבת מאיר קנֵיקר התגוללה ברִיה חדשה אשר מקרוב באה. כל אלה הפְּחָדים והמוראים הגדולים, אשר באו תכופים זה אחר זה, המה החרידו את נפש רחל ולבבה ומאתם היתה נסבה, כי תמהר בלדתה. שכֹב שכבה לה באפס תנועה בקצה העגלה על מצע קש ותבן, וקולות המהומה הגדולה אשר מסביב באו לאזנה כקולות החודרים חומות וקירות ובאים ממרחקים רבים. מצוקותיה בְּלִדְתָּהּ היו גדולות מאד ובלבה גם התפלאה אל אשר נשאה וסבלה מכאובים רבים ונוראים כאלה – ואולם בשכבה לה עתה במנוחה, וייטב לה מאד. הקשב הקשיבה אל קולות צמד הבקר, הרתומים אל מרכבתם, והנה געֹה יגעו מטוב לב, ולה נדמה פתאם כי שבה להיות אורֵחה בבית דודתה הזקנה אשר בּרוֹט, כמו לפני שנתים ימים. אל האֹהל חדר נֹגה אור אחד, אשר גדל וגדל מרגע לרגע, וגם זה הֵסֵב לנפשה עֹנג רב. הרגשת נפש היתה לה, כאלו בחירה אשר רצתה נפשה בו נִצב למראשותיה וידו מחליקה לה בתלתליה הנלאים – והנה ראֹה ראתה גם את מִכְסֵה העוֹר העתיק, אשר ראתה לא אחת ולא שתים בביתו, ואשר היה לה תמיד גם זר וגם חביב יחדו וכדבר אגדה היה תמיד יצוק בו. הוא הרבה ככה תמיד לדבר אל לבה, כי תבוא אל תחת כנפי דת הגואל; ואולם במה נחשב לה זה “הגואל” ומה היו לה אלהי אבותיה אתו גם יחד, בהיות לבה בקרבה למאכֹלת לרגש האהבה המר והנמהר, אשר בו קנֵנה. נפשה היה מלאה צלילי שירים מימים מקדם, שירים נשגבים, אשר חרוזיהם החולמים חוזרים ונשנים, והם מלאים את דֻמִיַּת הדמדומים בירח האביב וריח הפרחים הרכּים בנדפס בלילות שְכוּרֵי אהבה.

מקפצת ויורדת התנהלה המרכבה ככל האחֵרות אתה וזכריהו נוהג בהֵנה. מבלי דבּר דבר קרס מאיר קניקר אל הילד הנולד ואל קול צפצופו החודר לא שם לב. היֹה היה מכֻנס לתוכו כתֻמו ומראהו היה כקֻפה אחת של בגדים. אגרופיו קֻמצו ויהיו כאומר להכּות בהם ומפרק לפרק אחזה פלצות את כל בשרו הברִיה החדשה, אשר ראה אותה מוטלת לפניו, לא ילדה היתה, כי אם ילד. מחשבה אחרת לא יכוֹל האיש לחשב. פצע עמֹק היה בנפשו פנימה ומסביב לו היה קֹר ואֹפל. לנוכח פניו ישבה אשת בריתו. היא טרחה הרבה והמציאה את העזרה הנחוצה לבתה בהיותה יולדת, ועתה הנה ישֹׁב תשב לה בלי נוֹע, ונדמֹה נדמה, כי במלֹא הארץ כבר אין דבר עוד אשר יהי לאל ידו להפליא את נפש האשה הזאת. שקר העֹשר והבל הנכסים; שוא אסונות אדם וחליפות הגורל העִוֵּר – במה נחשבו?

מבני האכּרים אשר בשדות השפֵלה נצבו והרימו ראש להביט אל מרומי ההר הדולקים באש ואל שמיהם הלוהטים. בחרדת לב נסוגו אחור מפני בני היהודים, אשר התחילו נקהלים בשׁפֵלה מעט מעט. מכּל הרוחות באו פזוריהם, ובהִפָּגשם יחד ותהיינה קריאות שמחה וקול מצהלות רב. אז החלו האנשים מכינים הכנות למנוחת הלילה. בני הצֹעֲנים, אשר עתה היתה עזרתם נחוצה, אבדו פתאם ואינם. זכריהו נער נצב תפוש ברֹב מחשׁבות ליד אחד משיחי הרתמים וצחוק נוּגֶה האיר את פניו למראה פֹעל ידיו אשר נכחו בהר: אלה היערות אחוזי השלהבת.

עוד בלילה ההוא בא מחנה אכרים גדול ומגלים וקרדומות וכל כלי משחית בידיהם, וליהודים עלה הדבר בעמל ובטֹרח רב להשלים אתם ובמיטב זהבם וכספם קנו להם את היכֹלת להיות נכונים למחר לדרכּם. שאר הלילה עבר עליהם במנוחה; ואולם החלט החליטו לצאת מפה בצהרֵי יום המחרת, כי אמֹר אמרו להחפז בדרכם ולהתרחק מגבול יושבי נירנבּרג האכזרים אל אדמת אנשי אוֹנוֹלְצְבּאַך. את שעוֹת הבּקר קבעו לקבֹר את מתיהם כמשפט. הילד אשר לזאב באַטש ואשת שמואל אֵירמריטר נשאֹר נשארו בחפזה במקום נפלם ושם היו גם למאכֹלת אש; ואולם משפחת הישיש אליעזר לא נתנה שְׁנַת לעיניה כל הלילה ויהיו הגברים יושבים ושומרים על גופת אביהם המתה והנשים הנה טפלו בתפירת התכריכים והכנות שונות לקבורה. גם באהלים האחרים, אשר היו שם מתים, לא כֻבו הנרות כל הלילה. מפרק לפרק נשמע קול ענוֹת חיתו יער ממרומיו, במקום התחילה כבר האש שוקעה ויורדה. מֵעַל לֶחֳרבות הגבוהות התאבכוּ תמרות כבֵדות של עֲתֲר העשן וגזעי העצים הלוחשים שלחו אורה אל כל המישור אשר מסביב.

הבֹּקר בא ואֶדים כּבדים רבצו על פני הכּכּר ולא זזו. אז נגשו האנשים לחפֹר את קברות מתיהם ויחפרום במהירות גדולה, כי ככה משפט היהודים מימים ימימה וכל הזריז ומזרז את האחרים אתו לכבודו של מת, הרי זה משֻבּח. הנשים נשארו באהלים ולא הלכו ללַוות את המתים, מלבד קרובות האנשים המתים ואשר מבנות משפחתם, ואל אלה נזהרו הגברים מִגֶּשת. כי מָסֹרֶת יש בפי היהודים, אשר בהיות הַלְוָיַת מת ורקד והסתובב אז מלאך המות ליד הנשים אשר בחבורה וחרבו שלופה בידו. אז נגשו אל הקבורה.

השמש יצאה ממפלשי העננים וכל המישור השתטח כלפי זהרה. בצעדים מתונים שבו האבלים מקברות מתיהם, אחרי רחצם את ידיהם שלש פעמים להעביר את רוח הטומאה מהם. אחדים השתחוו בעצלתים ובתלשם בכפת אגֻדת עשב, זרקו אותה אל אחוריהם, וככה עשו שלש פעמים רצופות.

ובשוב האנשים אל המחנה, ותהי הבשורה הראשונה, אשר פְּגָשָתַם, הבשורה בדבר מאיר קניקר, אשר הסתתרה בינתו כליל. ואולם הרֹשם אשר עשה הדבר הזה על לב האנשים לא היה גדול ביותר וגם הַחֲלֵש החליט אותו זה האיש זכריהו בדבריו, אשר דבר באזנם לפני לכת המחנה, ואשר חזק את רוחם וילהב את תקות לבם – ויהי להם כרוח הסופה לַמִפְרָשׂ המְרֻפֶּה, אשר נפֹח יפח בו וגם יכוֹנְנֵהוּ כראוי לו. שבו האנשים וישכּחו תלאה ומכאוב, ותקותם הגדולה שבה והאירה בלבם וישובו וינשאו את נפשותיהם אל הימים הגדולים ואל הגבורה וההוד, אשר אליהם נשאו את נפשותיהם המה ואבותיהם ואבות אבותיהם מדור דורים. באמונה אשר כזאת בלבם נגשו האנשים לשוב אל דרכם הגדולה ויהי כל שריד חִור ומְיֻתָּם משרידי האביב בימות הסתו, אשר ראו מסביבם בשדות, ויהי להם לאות ולמופת לתקות לבם הצוהלת וכל קו אור שמש, בהקדימו לבוא להם, ויבֵא אל קרבם רוח צהלה וחלומות טובים. אז מצא האחד דברים בפיו לחזק את רוח חברו ולאמצו. ויש אשר גם דברים לא יבקש לו, כי רק הבט יביט אל פניו ומצא לו. היֹה היה הדבר דומה, כאלו צרְפו האנשים יחד בכּור האסונות הגדולים, אשר באו להם, ויֵצאו ממנו טהורים ומזֻקקים להיות כהנים ומשרתים בהיכל בית האֹשר, והיה בראות האחד מהם את הכּוכב הנופל בלילה, ובא והסתתר לו במקלט אשרו זה לימים ולשבֻעות. יש תקופות בדברי ימי בני-האדם, המצטַיְּנות ברוח איזו קדחת לוהטת ומפרפרת, בהתפרצות הנפש הגדולה, השואפת מתהום רבה אל מרומי שחקים, ברוח הולֵלות לא שחר ולא פשר לה. בימים אשר כאלה יקומו גם אנשים, אשר נפשם נוֹחה לקבל רֹשם, כנפש הסוס הרודס, ואשר חלום בֹּקר אחד נפלא יש אשר ימצא להם להיות להם יסוד למעשים כבירים ולמפעלים גדולים. כי שמחה שאינה תלויה בדבר או גאולה שאינה תלויה באיזה דבר – את אלה לא תמצאו בתהום הגורלות הנפלאה, אשר גם אנו חיים בה.

ברוח צוהלה הלכו היהודים לדרכם לנֹגה שמש הבציר וישימו את פניהם אל שפלת הנהר. שלש מהמרכּבות –אשר לעובדיה אינזיל ואשר להוטציל דוד’ל ואשר לשמעון פרנקיל – עברו לפני המחנה ותרחקנה ללכת בראשו. לא התנהל המחנה עוד בכבדוּת ולאט לאט כמו ביום אתמל בצאתו. היום הלבינו אהלי הבד אשר למרכבות בידידות רבה בלֶב המישור. מרחוק נצב היער בירקרק כּהה ויהי כחמה נמוכה אשר במרחבי האֹפֶק. השמים היו טהורים ובהירים ומלאים זֹהר רב וזַהֳרָם זה נפל אל השדות וגם שְׁטָפָם כתֻמם. הרחק הרחק לנוכח פניהם הנה הסתמנו כבר צללי קַדולְצְבּוּרְג רַבַּת הַיָמִּים ורחוק מאד מאד בפנותם אל העֵבר השני ראו לפניהם כצֵל קלוש את חשרת היכל הקיסר אשר בנירנבּרג.

אז ראו פתאם היהודים אשר במחנה את שלש המרכּבות אשר הלכו לפניהם והנה נצבו בקצה המישור. מאיר למדן סוכך בכפו על עיניו והסתכל למרחוק ויספר, כי ראֹה יראה שם מספר מרכּבות זרות, אשר הגיחו, כנראה, מסִתְרֵי החֹרְשׁה שבָקצה, זו שהיתה להם מסתּר בתחלה. אז יצאו רבים מאהליהם והתחילו כלם מסתכלים ומביטים אל המקום. רבים דפק פתאם לבּם בקרבּם בחזקה, כי פחד כבר פחדוּ מפני התנפלות חדשה של אויבים. ווגינזיל הצעיר, אשר עינו היתה חדה מאד, תאר לפני המקשיבים לדבריו את האנשים הזרים אשר ראה במרחק ואת תִּלְבָּשתם הזרה אשר הם לובשים; ואולם בכל זאת חשֹׁב חשב בלבו, כי מבני היהודים גם המה. אז סִפר בדבר עובדיה, אשר ראהו ברדתו ממרכּבתו והוא קרב אל המרכּבה הראשונה אשר למחנה הזר. את הפגישה אשר נפגש את האנשים אשר במרכּבה ראֹה ראה כלם וגם את דבר השיחה הקצרה אשר היתה ביניהם. ואז ראו בפרשֹׂ פתאם האיש אינזיל את זרועותיו, כאדם הטובע במים רבים, ופתאם נפל כּמו קורה. אז רצו השנים הנותרים ונדברו יחד ויהיו כפורצים בבְכִי פתאם והליכותיהם היו כהליכות האנשים אשר בינתם הסתתרה.

צירלי נצבה במרכבתה וחדרה ובחנה בעיניה את האנשים אשר במרחק ואת שיחם. פתאם התמלט מלבה קל קריאה נוראה, קול קריאה מרגיזה לב ונפש, כאלו הביא פתאם הרוח את הדברים אל אזנה, ותפול ממרכּבתה ארצה. אז פנו שלש המרכּבות הראשונות וחזרו לגשת אל המחנה הגדול והנה גם ירדה מְאֵרַת אלהים קשה ומדַכְּאה ותכאֵב את רוח האנשים האלה, אשר עוד זה לא כבר היתה צוהלה ונשאת למרחקים, ותצק לה עד מות. האנשים באו ובשורה בפיהם.

שבתאי צבי בגד באלהי ישראל ויהי למושלמני.

זה הנביא הגדול, אשר הטיל נחשול גדול בדורו, כמחזֵה פלאות יקר אשר באותות השמים, השאיר לבני דורו ולדורות הבאים אחריו רק את התמונה המטושטשה אשר לספּורים לוטים בסוד וכל דבר פלא. הן אם לא יפיו הנאצל אשר לקח בו את לב אנשי תבל, אז היה זה רוחו הנפלא או גֹדל נפשו הנאצלה או כֹח דברו כאש. האמנם לא היתה יד גם אחת מאלה? אל אזנינו יבואו קולות מדברי הימים ההם והמה דבּר ידברו באיש הזה כּדַבר בשָטן או כדבר במשַחק, אשר איננו משכּיל לשחק, או באיש, אשר הוא להוט מאֹד אחרי משחק הכדורים השובב, או יש אשר יתנוהו גם לנוכל ולזֵד. ואולם מי חכם ויגד לנו את פשר הדבר, אשר היה לו ליסוד מוסד לכל הדברים האלה? כי הנה יש אשר דברי ימי האדם ידמו לאשת לא תבונות, אשר הנקל מאד לאיש לקחת את לבה שֶבי ברשת איזוּ אגדת פלאים יפה או להכּותה בסנוֵרים בברק התהלה והכּבוד אשר יברֹק לה. ואמנם טוב וכשר הדבר הזה. כי אמנם לא כח אבנים כח הדורות הבאים, אשר יוכלו לסבּל את כל מַשא האֲמִיתֹּות המדַכְּאות, אשר בלי כל השרק והפרכוס הזה לא היו יכולים להסתירן מפניהן. יסוד כל היסודות הלא הוא השקר הדורש טוב. ואם בהִוָּלֵד במדינת פולניה חלאת האדם ואז יבואו יושבי ארצות התוגר ויתנוה למָרוֹם מֵאלהים – האמנם יהא הדבר הזה נופל בהרבה מדְבר בוא משיח וגואל לאנשים?

המחנה החדש, אשר פגש במחנה יהודי פירט בהיותם בשפלת הנהר ויבשׂר להם את דבר הבשורה הזאת, היה חלק מתושבי היהודים אשר בווינה, אשר גֹרשו בימים ההם ממקומוֹת מושבותיהם בפקודת לֵיאוֹפּולד קיסר אוסטריה. רוח היאוש המר, אשר הביאה הבשורה הזאת אל לב היהודים, היה נורא מאד ומצוקות נפשם לא בדברים יתֹארו. היֹה היה הדבר, כאלו מת לו לאדם פתאם בנו יחידו, משאת נפשו, אשר אליו חכּה כי ירוֹמם את קרנו בכבוד וכל בו חיי רוחו – והנה זה אבד לו פתאם. ואולם גוֹרל האנשים האלה היה רע ומר שבעתים. באסוֹנם של האנשים האלה היה דְבַר מָה יוֹתר ממות ונוראה ממות – היֹה היה שם דבר, אשר כאלו הבליט ויַרא להם נכונה את כל חֹסֶר היסוד אשר בחיים. הנה עם חזק וקשֵה ערף הוא עם היהודים; ואוּלם חזקים הם וגדולים רק אז, בהאיר להם ההצלחה את פניה ולו גם במעט, ואף גם זאת: הם לא יאריכו ימים בגדולתם, כי הנקל מאד לאנשים האלה להחזיר פתאם את פניהם ולהשתומם לנפשם ולגדלותם הם. שבתאי צבי היה גם הוא יהודי, ככל שאְָר אחיו, ואולי גם היה הטִּפּוס היותר בהיר של היהודי, יחלק מגוֹרל היהודים כלם:

או מושל או עבד.

אז הפכו רבים מהאנשים אשר במחנה את פניהם וישובו לפירט. משפחות אחדות ממשפּחות גולי אוסטריה, אשר היו ריקות מכֹּל, בחרו לשבת בשׁפֵלה השוקטה הזאת ואליהם נלוו גם אחדים מיוצאי פירט. אִתָּם נשארה שבת גם תּילזילה, היא אשת מאיר קניקר, אשר הסתתרה בינתו, ורחל בתה ונכדה החדש, אשר היה ברבוֹת הימים לאבי משפחת אותם האנשים, שידֻבּר בהם בספּוּר הבּא. כי היֹה היתה כבר האשה הזקנה חִדְלַת וכּח ביותר משוב אל מולדת-חֹרַגתּה המתנכּרת לה ולשבת שם ביחד עם בני הנוצרים, אשר רק מראה פניהם בלבד הזכּר הזכּיר לה כפעם בפעם את כל מכאוביה ויסורי לבה הגדולים אשר סבלה. היא מכרה את ביתה אשר בפירט ותבנה לה בית חדש בשפֵלה. שם ישבה ולא חכּתה עוד לדבר אשר יביאו לה החיים. לא היה חלקה גם באלה אשר ירבו ידברו גבוֹהה בדבר החיים. בדממה סבלה את גורלה. כשפחה סבלה אותו. בינתה אמנם לא הסתתרה, ואולם היֹה היה בבינה הזאת דְבַר מָה כֵהֶה ומר ואשר יש גם ללמֹד ממנו הרבּה.

שֵם המקום, אשר בחרו להם האנשים לשבת שם ברשות המושל האוֹנוֹלְצְּבַּכי רב החסד, היה לראשונה צִיוֹנְסְדוֹרְף, לאמר כפר ציון, ורק מבני הנוצרים, אשר באו ברבות הימים לשבת אתם, סֵרסוהו ויקראו לַמקום צִירְנְדוֹרְף. והמקום היה מקום תנובה למכביר והשדות מסביב נושאים פרי ברכה רבה ויָפְיוֹ גדול למאד והוא מלא גם את רוח השירה השְלֵוה ואת פלאותיה, אשר האיש הַיִּלוֹד שם יוֹדע תמיד למצוא אותה שם.

וזכריהו וצירלי אבדו יחד לנצח. חייהם צללו בתהום של אגדות פלא ובאחרונה הפכו גם הם ומעשיהם לאגדה. דור אחר דור בא ויגז וימים חדשים באו. והימים היו תמיד גדולים מהימים שהיו והיו נשגבים מהם ומלאים רוח חֹפש יותר – והיהודי. הוא העבד הנרצע, אשר מיָמיו לא היה כַדי בלתי אם להיות למרמס לרגל אדונו, הוא פקח פתאם את עיניו לראות אל אשר מסביבו וגם לָמֹד למַד לדעת אל כל חֻלְשות אדונו זה ואל מַצְפּוּנָיו חָדר. אז שלח פתאם את שתי ידיו אל לב דבר הגויים ואל משפטיהם ואל דברי מלחמותיהם, והנה גם יש אשר מבלי אשר יכירוּ בו הוֹצֵא יוציא לפעולות דברים גדולים ונשגבים למאד –הוצֵא יוֹציא אותם לפעולות, בהיות מושלים נרדמים ושריהם כושלים. שבתאי היה למושלמני – ויש מי שאומרים, כי היה כן רק למראה עינים. היהודי היה לאדם משכיל – ויש מי שאומר, כי היה כן רק למראה עינים. יש מחליטים, כי בלב היהודי מסתתר תמיד המחַבֵּל וההולל וכי לפניו נגלו תמיד צפוּנוֹת בָּמַת החיים שלנו הרבה יותר מאשר לפני בוֹנֵי הבּמה ההיא. הנה דבר אחד אינו מוטל בספק: משחק משכּיל או אדם טוב, מלא יֹפי פנימי שבנפש ונבזה גם יחד; ערום כנחש ופָרוש מטבעו, זֵד מתלוצץ או משַחק עושה בלהטיו, קנאי אדוק או עבד מוג לב – כל זה יחד הוא היהודי. מי הֱבִיאוֹ לידי זה. ההיתה בו יד החיים? או ההיסטוֹריה? או הכאב הגדול? או ההצלחה המרֻבּה? לאלהים פתרוֹנים. לפנינו הנה מתגוללת תמונה גדולה ונפלאה. כי מהות עָם כֻּלו היא כמהותו של האיש היחיד: אָפְיוֹ זהו גם גורלו.

————-