לא הכרתיו פנים, אלא מיצירותיו המוסיקליות בלבד. הייתי מתלוצצת תדיר שהוא המלחין הישראלי היחיד כמעט שאני מסוגלת לשמע ולהנות מן היצירה. הפגישה עמו היתה בהחלט בלתי צפויה.
נסענו, אישי ואנכי, לבין לווינשטיין ברעננה לבקר משורר ידיד שחלה והיה מאושפז שם, לאחר תאונת רחוב לא קשה שהשכיבתהו על ערש דווי לימים רבים.
ישבנו עם מיודענו והוא היה מדוכדך עד מאד. אפילו הזיל דמעות וקָבָל על האחיות, שיש מהן טובות לב ויש איזו מרשעת שברשעותה מעכירה כל החיים במוסד.
באותו החדר בפינה אחרת ישב בכסא גלגלים איש אחר, אמן אף הוא שמראהו היה משום מה ידוע לי מן העתונות או הפריודיקה, האמנותית מוסיקלית. הלה ישב זקוף בכסא הגלגלים, בהדרת מלכות ושליטה עצמית כמכהן באיזו עצרת סמויה של הידברות וצליל.
“תכירו בבקשה” אמר המשורר “פאול בן חיים”! הכרנו. למעשה הכרנוהו זה מכבר מיצירותיו.
המשורר עדיין הזיל דמעות על מר גורלו ועל האחות המרשעת “המאלצת” אותו לנוע ממקומו. לקום ממשכבו. להתאמץ. להפעיל עצמו. להתקיים בישיבה, בעמידה, בהליכה שאינה הליכה כלל אלא גרירה קשה. ופאול בן-חיים שגלגל כסאו לעברנו וישב עמנו שמר על הבעה רצינית. לא קפואה, אלא מהורהרת, שוקלת תהפוכות עולם של: אמש היית ככל האדם והיום אתה שבר כלי. אלא שמחר תהיה בתקווה גדולה אולי שוב כאחד האדם. ואם לא כפי שאמר, חייב אדם לראות עצמו יציר כפיים של הבורא מכובד ומעורר כבוד. ולא שאמר כה הרבה במלים, שהיו מועטות. שהיינו עדיין זרים ולא גמלו והבשילו יחסי ידידות ורעות כל שהם של ראייה קרובה. אלא שהיה במבטיו רבי המשמעות והצצתו בפני המשורר הדווה והעגום והחזרת עינו ומבטו אל עצמו, בבחינת “אף אני התנסיתי בתאונה, אלא שכל כולי תוהה והוגה לא בהווה אלא במחר, תשתוממו לשמע שיש לי מחר. מחר בריא וטוב ויצירתי.”
והיה משהו כאוב בגזר הדין: זה אפילו יצא מכאן, יצא רפה-רוח ורפה-גוף ואילו בן-חיים המתון, המצונף בעצמו, המשמר דמות גאיונה, שלמה, כאחוזה יחדיו בלא התפוררות שבאזלת יד ויאוש, הוא יצא מכאן אולי אפילו על רגליו. הוא יצא משם.
האם עמדו לו בתאונה שארעה עמו בחוץ-לארץ, בעיר הולדתו בגרמניה שבקר בה אחר שנים רבות, בריאות הרוח ואחידות הדמות לחשלו במרי רוחו? שלא יאבד צלם אנוש ולא יהיה נרפה ונרגן ושוטם כל נברא בצלם שעומד על רגליו שלו ומהלך בעולם להנאתו.
עמדו לו. באותה פגישה אפילו אמר: “אני מנסה להרגיעו ולעודדו הרי אף אני התנסיתי בכל רע. אלא שאנכי, מנוי וגמור עמי לצאת מכאן ויהי מה. שבעל אמונה אני ואילו הוא נפל ברוחו ואינו מאמין עוד בטובה הצפויה לנו, בנס הבריאות הצפוי לנו.” “בתרועת החיים” מלמלתי על משקל התרועה לישראל שהיא מנוגנת בכל חג עצמאות למן הקמת המדינה, והיא יצירתו המוכרת ביותר.
“בתרועת חצוצרות החיים” אמר מי שאמר.
פ. בן-חיים נרמז מדברינו, נד לנו בראשו בהכרת ערך עצמית שאינה יוהרה ואינה התגרות בגורל אלא באיזו נימה פולחנית קלה כשם שסגל לו נימה מזרחית קמעה הקובעת חייו ויצירתו באזור הזה.
לימים החל ליצור מוסיקה טהורה יותר לפי דעת מומחים בלא הנימה היהודית, בלי נימת המזרח שהיתה כנראה מקור התאזרחות ביבשת כולה ובאזור כולו. אלא שלי שמשה דווקא נימה זו מקור התוודעות אליו אפילו בפגישה ראשונה. כשם שכל דורו שהוא דור הורי ולא דורי שלי שכבר התחנך מילדותו בארץ, ואילו הוא ילדותו בגולה שם, חפשו נימים מקשרות עם האזור הגיאוגרפי כולו של ארץ-ישראל. מתוך איזו תקווה סמויה שהנעימה המזרחית תהווה גשר אל עולם מזרחי שלם, סמוי ובלתי ידוע. גם אבי ז"ל העדיף את נעימות המזרח בפי ברכה צפירה על נעימות אחרות. את החזנות הערבית על מנגינות אחרות. ובן-חיים קרב ראשית יצירתו אליהם בהיותו מחונן בחוש לצרכי אותה שעה של עולי שנות העשרים ושנות השלושים שהיו זקוקים לקרש קפיצה מן המערב אל המזרח.
אמרתי לו שיצירתו קרובה יותר ללבי מיצירות טל, שטרנברג ואחרים כמותם. יתכן שנעם לו הדבר שלחץ את ידי בלבביות לפני לכתנו והיתה לחיצת היד האיתנה של חולה בבחינת תודה סמויה ובמנוד הראש משום מבוכה עדינה ומעודנת.
יצאנו מבית החולים דואבים וכואבים ונאבקים על תנועה וחופש תנועה ואהדתנו להם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.