פגישות אישיות עם אישים כאן ובחו"ל. רשימה מגוונת של אישי מאה זו למן שנות העשרים ועד שנות התשעים

את אברהם אבן שושן פגשתי בשנת 1935 בלונדון כאשר קבל מלגה ממשרד החינוך יחד עם מורה שני איש המבד"ל אברהם מלמד להשתלמות באינסטיטוט לחינוך באוניברסיטת לונדון שגם אני למדתי בו לאחר מכן כמקצוע משנה לספרות, פסיכולוגיה-חינוכית. גרנו בפנסיון פרטי של אשה יהודיה ברובע סטמפורד-היל שהיה מאוכלס בהרבה יהודים אולם רובע שסבל מבריונים גויים שהפגינו שם הפגנות אהדה לנאצים הגרמנים וצעקו לנו ברחוב ג’ו! כמלת גנאי. גם מוסלי מנהיגם היה עורך ברובע מפגני אהדה לאנטישמים הגרמנים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. ובעת אשר בפולין הכריזו על ספסלים מיוחדים שנועדו לסטודנטים יהודים באוניברסיטאות פולין, ואנו הפגנו נגד יהודים וגויים. אלה היו נצוצות ראשונים לאנטישמיות תוססת באנגליה שעלתה על פני השטח. גרנו בפנסיון פרטי קטן של אשה יהודיה שהגיעה לאנגליה ממזרח אירופה ועדיין דברה אנגלית משובשת מאד טבולה במלים באידיש.

אבן שושן ומלמד התגוררו בחדר אחד. אני קבלתי חדרון קטן לעצמי שלא היתה בו אש מבוערת פתוחה מגזרי עץ, טבולים בניירות עתונים לחים מנפט. כשאברהם מלמד היה נכנס לחדרי לשאול משהו היה עוצר בכף רגלו את דלתי שלא תסגר מפני אסור יחוד עם אשה. שניהם כבר היו גברים נשואים בעלי משפחות, מבוגרים בהרבה מאתנו בני השמונה עשרה שרק הגענו ללמודים באוניברסיטת לונדון. בבית סמוך בארוח דומה התגוררו שני סטודנטים ארץ-ישראליים, האחד מי שהיה אחר כך פרופסור יוסף נדבה בעל קתדרה לציונות באוניברסיטת חיפה אז עתונאי וסטודנט למשפטים ועורך-הדין מקס קריצמן שהתפרסם לאחר מכן כסנגורם של אנשי מחתרת מלח“י ואצ”ל.

עם הכרות ראשונה עם אבן שושן התרשמתי מפקחותו, מחכמתו, מההומור היבש שלו ומגמישותו האינטלקטואלית.

לאחר מכן, אחר שלשה חדשים נפרדו דרכינו אני עברתי לרובע פינסבורי-פארק ולאחר מכן לצפון מערב העיר לרובע קריקלווד, שבו התגוררו יהודים אמידים שנטשו את דרום לונדון, את וויטצפל, והשכירו חדר אחד או שניים לסטודנט זר או מקומי יחד עם ארוחות, בגלל גדלו של הקוטג' מרובה החדרים ומתוך סקרנות לחיי חברה וענין בזרים שגלתה בעלת-הבית המשועממת. לפרקים גם מטעמים ציוניים שגילה סב המשפחה לארץ-ישראל ואפילו הקדיש אחד מחדרי הבית לסמלי הציונות שלשם הותר להכנס רק לסטודנט מארץ ישראל.

משכן קודש זה הפתיע את כולנו. אברהם אבן שושן אמר כי אלה הם גלויי הדת החילונית החדשה של השקפה ציונית בגלות הנאורה.

שני המורים המבוגרים חזרו הרבה לפנינו ארצה והתגוררו בירושלים.

לאחר שנים פגשתי את אבן שושן בישיבת וועדת שיפוט ספרותית באגודת-הסופרים בתל אביב. היה זה יום ששי בבוקר ואבן שושן החזיק בידיו את מוספי הספרות של העתונות בארץ שאז עדיין היו מרובים “הארץ” “דבר” “הבוקר” “חרות” “על-המשמר” “הצופה” ושני עתוני הערב “ידיעות-אחרונות” ו“מעריב”. הוא התמרמר מאד ובקול רם על טיב השירה החדשה שקרא בהם ואמר: אינני מבין שום דבר בשירה זו ואולי אין בכלל מה להבין, אולי הדברים אינם ראויים לא לפרסום ולא לקריאה. הכל נבוכו כי הכותבים היו כמובן מוכרים לנו מהכרות אישית.

ועוד פעם אחת שמעתי ממנו. שלחתי לו את ספרי השלישי “שערי עזה” רומן שיצא בשנת 60 בעם-עובד וזכה בפרס אוסישקין. לאחר ימים מספר קבלתי ממנו מכתב האומר בין השאר: “הספר הגיע בדיוק כאשר צטטתי משפטים מספרייך במילוני. איזה צרוף מקרים מענין”. כך נודע לי מפי המחבר עצמו שאני מופיעה במילונו החשוב וכמובן הייתי גאה בזאת מאד. כאשר ילדי ונכדי גילו צטוטים אלה נפעמו מאד וטלפנו אלי לידעני שאמנם כך הוא הדבר.

מלבד מפעלו המונומנטלי היה אבן שושן דמות רבת פנים, חכמה ומשכילה ומדובבת את סביבתו הקרובה והרחוקה. לאחרונה התבשרנו שבתו יוספה עיבדה סיפור יהודי קלסי מן הגלות למחזה חדש המוצע היום בארץ בשם “הבתולה מלודמיר”. זכות אבות בוודאי עומדת לה וגם הוא היה בוודאי רווה נחת לדעת כי הבת בחרה בדרך זו ובמכמני התרבות היהודית לבטוי מאוויה הרוחניים.

אראלה אור היתה משוררת צנועה שהספיקה בימי חייה הקצרים להוציא ספר שירים וספר ביאוגרפי על אביה מחברי טרומפלדור ועלילותיו. היא היתה אשתו השלישית של המספר יהושע בר-יוסף. הוא שהביאה אל ביתי בתל-אביב לפני שנשאה לאשה. בת חדרה, הציגה. משוררת ביצותיה, חלליה, קרבנותיה וגן עדנה של חדרה.

לאחר שנשאה לאשה התגוררנו בבתי קיץ שלנו בקריית הציירים בצפת בית מול בית.

אראלה החוֹלנית (חולת לב), שהיתה אשה גרושה עם בת ענת, באה לדור בבית אישה השני יהושע בר-יוסף בשנים האחרונות לחייה. מפאת מחלתה התנהלה בקשי רב ברגל על מדרגות, עליות, ירידות העיר צפת ואמרה לא פעם: “זה לא בשבילי.” בכל זאת רכשה את ביתה בצפת מידי עמידר ושפצה ובנתה אותו מחדש. רהטה אותו ושוותה לו מראה מדורים חדיש ונוח עם חדר עבודה מרווח לסופר.

לא פעם היתה קופצת אלינו מביתה בשעות הבוקר, יושבת אצלנו על ספה ומספרת. רק על עצמה ולא על ביתה. מעט מאד על סבלותיה ותלאותיה בנשואיה. על אבי בתה היפה (שתיהן היו יפות, אראלה יופי שחום ובתה יופי בלונדי בהיר). בעקר היתה מספרת באהבת חייה, חדרה.

שעות היתה מספרת על החורשה הסובבת את בית אביה בחדרה ועל הצפרים המקננות בעצי חורשה זו. הצפרים שהיתה מפרטת במראיהן, בציוציהן, בקולן, בתנועותיהן בדדודן והופכת את עיר הולדתה למקום של פלאים וכשוף.

מעולם לא פגשתי אדם נלהב ואחוז פליאה זו לגבי המקום שראה בו אור עולם.

זה היה פן אחד. ואילו לאיזה צורך שני שלא יכלה לעמוד בפניו הרבתה לספר בתלאות מתישביה המעונים מקדחת של ראשוני חדרה תושבי החאן. הם וילדיהם אשר מתו בקדחת מבלי יכולת כמעט להתגונן מפניה. שעות מרובות היתה משיחה בחאן בחדרה. בתי ובתה, הילדות בנות העשר הקשיבו לאיזו סאגה נוראה על הביצות והקדחת הצהובה וחוזר החינין, והמוות אשר קנן תדיר במושבה. כאשר פתחה בשיחה זו אי אפשר היה להפסיקה.

במסעה האחרון מצפת לחיפה נסעה עמנו במונית. היא ירדה בחיפה והיתה צריכה כעבור יום להגיע לתל-אביב להבדק אצל רופא שהמלצנו עליו כמומחה למחלות לב. היא לא הגיעה. אביה טלפן אלינו בערב ואמר שהיא לא תבוא כי אושפזה בבית חולים בחיפה.

יהושע ישב ליד מטתה בבית החולים. כתבתי אליו והוא השיב לי כי מצבה לאחר יאוש. ואמנם מתה בדמי ימיה.

אינני יודעת אם הספיקה לכתוב שירים או שירים בפרוזה על מקהלת הצפרים אשר בחורשה בחדרה. אנו היחידים זכינו לשמוע על כך בביתנו בצפת וחזון צפרים זה נשאר בזכרוננו.

היא ליוותה בספוריה את כל חללי חדרה, הגדולים והזקנים הנשים והעוללים אל קברם שנכרה להם כה מוקדם בחייהם והשכילה להעביר את עצבון ההולכים בדמי ימיהם אל צפורי השיר שחזונן נעלם אף הוא. היא עצמה חזרה אל אדמת חדרה בדמי ימיה. אני מקווה שצפורי חדרה, הדורות החדשים, מנעימים לה שם באדמה אשר רגביה כה מתקו לה. היא שלא מתה מקדחת אלא מכליון “הלב השווה”.

אולי הצפרים של רספיגי ידמו לה במנגינתן המופלאה כי היא שהוציאה מוניטין לפרי חדרה.

עשינו לנו מנהג לבוא לקיבוץ גינוסר, לבית ההארחה ולשהות שם כמה ימים על שפת הכנרת. לרחוץ בימה או סתם לשוטט בקיבוץ בין גינות הבתים היפהפיות. לבקר את היונים הטווסיות הלבנות שאחד החברים אשר ביתו מול חדר-האוכל גידל בשובכו עד יומו האחרון, וכשנפטר נעלמו גם היונים מן המקום. לטייל על פני המזח שבנו חברי הקיבוץ, לצרכי הדיג ולהקמת מפרץ, מעגן לסירות. באחרונה בקרנו אף בבית הקברות הסמוך לכנרת, על קברו של יגאל אלון. בשנותיו האחרונות כשהיינו במקום בשבת היינו פוגשים בו בשדרת העצים המרכזית של הקיבוץ מטייל בחברת איש גבה קומה. אולי היה זה שומר-ראש ואולי ידיד, ומקדים ברכת-שלום לכל הנקרה לו בדרכו. כשהיה מביא אורח מחו"ל לארוחה בבית ההבראה היה נכנס לקפטריה בבת-צחוק ומברך לשלום את היושבים. לא שאלנו בחייו היכן ביתו בקיבוץ. לא רצינו להטרידו. כשהיה סגן ראש הממשלה היה הליקופטר נוחת בקיבוץ ואז ידענו שהגיע. או ממריא מהקיבוץ ואז ידענו שטס בחזרה. באותה תקופה בקרנו בעיר העתיקה בירושלים כשהיה לו שם בית משופץ. אמבולנס הגיע לשם וסטינו מדרכו. אמרו לנו: “יגאל אלון חזר מבית החולים לאחר התקף לב.” הכרתיו כשהיה שר-החינוך. בלווית הבמאי פרדו הכיר בינינו אברהם חלפי. השר נגש אל חלפי בלבביות יתרה, כנראה חבבו. וגם חלפי האיר לו פנים. ומאז היה לא רק מברכני לשלום אלא אף נגש ומושיט לי ידו.

אבל אני זכרתי את יגאל הצעיר, המפקד, המצביא מימי מלחמת השחרור. ראיתיו לראשונה מקרוב לאחר שחרור קיבוץ יד-מרדכי מידי המצרים. חברי שבתאי חבר-הקיבוץ הזמינני לטקס השיבה לאחר המלחמה אל אדמת הקיבוץ החרֵב. עמד שם מגדל בריכת המים המנוקב בכדורים. הוצבה שם אנדרטה של רפפורט. ויגאל אלון הצעיר מלפני שלושים וכמה שנים, יפה תואר וחביב חייליו וכל הסובבים אותו, המצביא שכל אחד ידע כי עוצרים בעדו ואין מניחים לו להרחיב כבושיו, נצב שם, מצדיע לחייליו כשהוא גבור-היום הנערץ.

לא אחד הרגיש איזו גאווה בלבו בשמעו בחדשות מוסקבה ברוסית באותם הימים: “צבאותיו של גנרל פייקוביץ כבשו את באר שבע”. כן, גנרל פייקוביץ היה אלוף יגאל אלון.

התחלנו להתענין בו, באיש, לא במצביא. באיש ובחייו. לא באיש שוויתר לאחר מכן על משרת שר הבטחון לטובת אחר, הוא דיין. לא על שר החינוך שלבו היה בנושא אחר ולא הסב על תשומת לבו לנושא החינוך ויריביו טענו שימים רבים אי אפשר יהיה לתקן בחינוך מה שעיוות. לא שר-העבודה שאמרו שאילו היה נוסע לביתו במכונית ולא במסוק היה יודע מה מצב כביש עכו צפת והיה מתקנו. לא סגן ראש הממשלה שהרבו להתבדח על חשבונו שהוא יעשה כל רצונות ראש הממשלה ובלבד שיניחוהו במקומו כסגנו. הבדיחות. הבדיחות שנפוצו בעם. ולא כמחותנו של הצייר קוסונוגי שבנו נשא בלונדון את בתו של יגאל אלון וזה האחרון נסע לבירה הבריטית לנשואי בתו. ולא על יגאל הקובל בשנים האחרונות על הבנים העוזבים ואנו נותרים בקיבוץ, שכן בנו ובתו עזבו כנראה את הקיבוץ לבלי שוב. אלא על יגאל האיש כפי שהכירוהו מקורביו, וידידיו בעיר. ובכפר. יגאל המאוהב הרגיש, העצור, הלומד באוכספורד, האציל מהר-תבור.

האביר מהר תבור. מלבד במלחמת השחרור כאילו היה צריך תמיד להיות היכן שלא היה.

הכרותי הקלושה עם נסים אלוני מתחילה מ“אכזר מכל המלך”. כתבתי אז בקורת תיאטרלית ביומון “הבוקר” ובמחזה זה גליתי פתאום בתיאטרון הישראלי תופעה חדשה לגמרי. מחזה תנכ“י כביכול שאיננו חנוט כ”עתליה" של רסין ואיינו משיחי כ“ירמיהו” ואינו בדווי כמו “יעקב ורחל” ב“אהל” ואינו ארץ ישראלי תמים כמו “מיכל בת שאול” לאשמן אלא חתיכת בשר ודם. מה שהוא חי מן הטבע. אחר כך החלו החלומות הישראליים בהקיץ “דודה ליזה” "הליצנים ביפו, וכו'. איש שדבריו הם פלח של חיים פיוטי-פרוזאי מכוון.

אחר כך בא המחזה “הכלה וציד הפרפרים”, ששבה את לבי לגמרי. הרגשתי יחד עמו שבארץ הזאת אפשר להיות פרפר בן יומו ולחוות חווית חיים מלאה של רגע כנצח.

למזלו או למזלו הייתי אז אחד משופטי הפרס לתיאטרון על שם אינה גובינסקה וברץ. האחרים היו שחקני הבימה אהרון מסקין וקוטאי. לא היה קשה להחליט להעניק את הפרס לנסים אלוני ולפרפריו וצידיו. גילה אלמגור ויוסי בנאי רק הוסיפו להנאה. ואז פגשתי את נסים עומד בתור בבנק דיסקונט, מכניס לחסכונותיו את פרוטותיו.

הוא ראני וקרא לעומתי: “זה לא מהכסף של הפרס”.

כמובן שלא.

ואחר כך נהניתי מרחוק מההומור הגששי שלו. אומרים שיצר פולקלור ישראלי שיצר סוג הומור ישראלי חדש. שהמציא בטויים חדשים של הומור ישראלי. אבל בשבילי הוא קודם כל הכאב הגדול של חווית החיים הישראלית על כל נסיבותיה. נסיכיה המדומים, ליצניה מבוסמיה, קרקסניה שאינם קרקסנים משום שאין להם קרקס של ממש אלא בדמיון בלבד. כשהוא פותח דלת ליפו היא נפתחת אמנם לשם ולא לשם. שם ולמדומה של שם. כשהוא פותח דלת לאיזו מושבה צפונית מדומה או לא מדומה, הלומת סוד או הלומת מארה היא אמנם נפתחת לשם. לא בדרך השגורה בכביש שלי הזרוע פרסות של שנות העשרים בין זכרון יעקב לשפיה, אלא למושבה שחלמוה אנשים הוזים טרופי הגיון במקצת. אותו עולם הזוי שב“כנרת” של אלתרמן. אך בהמשך לעולמות יותר מגוונים.

מעטים הם המחברים, המחזאים, המשוררים והסופרים, שקלטו הזיות טרוף כגון אלה מבלי לגלוש לנטורליזם בוטה. הראשונים כמו נסים אלוני ניסו לבנות כאן חזית שניה מרחפת לאו דווקא מציאותית. אחרים פשוט שקעו ביוון המדמנה. לא נסים אלוני. כי מאז ספרו “הינשוף” ספר רשמי ילדותו מהלך הילד נסים בארץ הזאת בעולם הכשוף ואינו מוציא מכובעו סרטים, שנצים ושעונים אלא צפרים ויונים ובועות סבון בלבד.

תיאטרונו של נסים אלוני נדחה מעט הצדה. רק עתה הוא מכנס את כתביו שלא רשם על גבי הניר אלא הטילם במישרין לפיות שחקניו. העבודה בשטח החזרה והבמה, לא הניבה הרבה גליונות בדפוס. היא הוקלטה היא הוסרטה בסרט אבל דווקא הדפוס לא שבע הרבה נחת מנסים. קמעה קמעה. כאילו ובבחינת מבלי לשמוע תחילה את הנאמר אינו רשאי להעלותו על הכתב.

אולי אפשר לכנות זאת פחד הכתיבה של הסופר כמו שאמר: “אני מפחד שלא אוכל לכתוב עוד משהו.” הוא יוכל.

הוא החושני שבכולם. פגישה עמו תמיד מלוהטה. ישבנו פעם באספת עם ספרותית באולם קולנוע מוגרבי לפני שנים. ישיבה לצדו לגבי אשה כמוה כחומת אש. לא היה מקפיד בהשארות בתחומו הוא. ופניו עליזות. צוחקות. ומעין דיבור ילדותי במקצת מתמוגג ושובב. ילד מגודל ושובב. ילד שמן וגדול, ונערות משונה בזקנותו.

לאחר מותה הטרגי של אשתו בחיפה עקר לתל-אביב ונישא בשנית והתגורר בקרבתי בדירה שרכש על ידי שאר בשרי. פגשתיו מהלך ברחוב, מתון, מבויש כל שהוא אבל עדיין ברק עליז בעיניו. ומיד משיח במסעו לספרד. בספרדית. בתרגומיו. ולפתע מעביר ידיו על פניו כמבקש להסיר איזו שומה שאינה נראית כלל לעין ורק הוא חש בה בידו הרגישה ואומר:

“בעצם, האדם תמיד מבקש בידו להחליק משהו. להחליק את המחוספס את המורסה את השומה, כל בליטה, כל פצע, כל גבשושית. תמיד הוא מחטט בידו לישר, לעשות משטח קו וחלק ותמיד מוצא אותה את הגבשושית את התלולית את החבורה הקטנה את הפצעון, את הדם הקרוש והמחוספס, את המתבלט מפניו. והוא משפשף, מחטט, בורר כל שיש בפניו ובגופו ומבקש שיהיה חלק למשעי, מבהיק למשעי ללא חבורה כל שהיא”.

והתבונן בי כמי שגילה תגלית פשוטה ונוראה כאחד. עצבנותו של האדם כלפי עצמו, כלפי חבורותיו ושומותיו. רגישותו של האדם כלפי חלקת עצמו שתהיה שטוחה וחלקה למשעי.

לא רק האשה. גם האיש. המחפש כל בליטה יוצאת דופן בעצמו ובגופו. כיוון שהבנתי את דבריו לא אמרתי מאומה. הוא כבר היה אז מוכה, רגיש, ורק שיריו נשארו לו לפליטה.

הוא כבר החזיק אז מקל בידו ולראשו כומתה שחורה משולשת מתנשאה מעט. אך קומתו הרמה והמלאה כל שהוא, פניו המעובים יותר והמלאים, עדיין היו דמות מאוששת ובה החיים והעולם הזה. עדיין הפציע חיוך שובב בפניו. עדיין היה ילד במהותו. אבל ילד מוכה שזה לא מכבר הלקוהו החיים מלקות עזות.

פעם היה איש המזרח היחיד בחבורת שלונסקי אלתרמן ואחרים ונהנה הנאה יתרה ממעמד זה. הוא שחק את תפקיד הלטיני הלוהט בתאווה רבה. ואולי לא שחק כלל. הוא היה לטיני המלוהט בחבורה.

פעם נתפרסמה כציירת הפורטרט של המשורר יעקב כהן, אז משורר וכותב מחזות פיוטיים נודע ברבים. הפורטרט הזה שנמסר למשורר כמנחה נתלה לאחר מכן בספריה על שם יעקב כהן בבנין אל-על ברחוב בן יהודה בתל-אביב.

לאחר מלחמת השחרור נודעה כציירת והמורה לציור היחידה שידעה ערבית (נולדה בחברון בבית משפחתה הכבודה בית-שניאורסון, ובשנות ילדותה התחנכה כמה שנים בבית דודתה במצרים (היה מקובל אז במשפחה מרובת ילדים בירושלים לתת ילד אחד לדודה עשירה חשוכת בנים). מעשה שרחל לא סלחה להוריה כל ימיה.

היא אף נודעה כבת משפחת שניאורסון בת-דודתו של הרבי מלובביץ‘. הפרופ’ אלקושי שנצטרף פעם אל שולחננו במועדון “מילוא” בימים שהיה מרצה באוניברסיטת תל-אביב, שמע מפיה על קרבת משפחה זו ועל מוצאות שמה בספר-משפחת-שניאורסון בשם לנה רחל אליעזרי, רב עמה בהשמיצו את הרבי מליובביץ' על שאינו עולה לישראל. היא הגנה בחרוף נפש על שארה בן משפחתה זה באמרה שהוא עושה הרבה לטובת החסידות בגולה.

סבה היה הרב הראשי של בוכרה, הרב אליעזרי. הוא השאיר את משפחתו הענפה בירושלים והלך לבוכרה לכהן שם כרב ראשי.

כשנפתח “בצלאל” בירושלים היתה רחל אחת מתלמידותיו הצעירות ביותר, ממש ילדה. למדה יחד עם ליטבינובסקי ורבן, ראובן, סטימצקי ועוד.

כמנהג אותם היוצרים […] בשנות השלושים לפריז ללמוד בבוזאר ציור. ומאז היה לציור הצרפתי השפעה גדולה עליה. השפה הצרפתית קסמה לה. אולם לא פגעה בעברית היפהפיה הציורית והצבעונית שבפיה.

היתה חברה באגודת הציירים והשתתפה בתערוכות כלליות עד שחבלו פעם במתכוון באחד מציוריה להקטינו ולהתאימו לפינה חשוכה וקטנה ואז עזבה בחרי-אף את אגודת הציירים.

מי שהכירה ידע כי היתה אשת שיחה מופלאה, שבתנועות ידיה ציירה בחלל השיחה כל שהיה ניתן למבע במלים.

באתלייה הציורי ברחוב מאפ"ו בבית עם הצריח הקטן ששכרה לעצמה ואף הצריח היה שייך לה היתה מארחת ציירים סופרים ומשוררים ביניהם אלכסנדר פן ועוד. כיוון שידעה אף צורפות מבצלאל וכל עבודות-היד שנלמדו שם היתה ענודה תמיד תכשיטים מסוגננים ושלמות מיוחדות במינן, ושלמוֹת בדים-צבעוניים מן המזרח.

קנקני החרסינה הסינים שפארו את משכנה, והשולחן הנמוך הטורקי עם מגש הנחושת, מנורות הנחושת המשונות הנצבות על הארץ, כלים מכלים שונים הוסיפו למחשבתה הרעננה והתוססת תמיד גון של אכזוטיקה מזרחית מסתורית וצפונה איזה מרחבי אין-קץ דמיוניים ומציאותיים כאחד.

היא אהבה יופי. אדם יפה בין אם הוא גבר או אשה הלהיבו את דמיונה.

זכיתי משום מה וציירה פורטרט שלי המצוי עד היום בביתי.

כמעצבת ארכיטקטורה פנימית, כחובבת מוסיקה ומחול, היתה שלוב מופלא של האמנויות בתוספת עם חיבה גדולה לשירה ולפרוזה.

חצקל מ“כסית” היה מקבלה כבת מלכים ומשרתה במו ידיו. יפיה הרהיבו.

ידידיה המרובים ביניהם המלחין זעירא, ציירים וסופרים, מצאו בה קהל נלהב לסתרי רמזיהם. היא היתה בית מדרש מהלך לאמנויות.

ביתם בית רבנים […] הרבנים הוסיפו נופך יהודי להתלהבותה מביקורה ביוון והשתאות מהמלצר היווני האומר: “אני רק מביט על האשה ואני כבר יודע [… ] לא צריך להגיד לי כלום”.

האהבה ליוון היתה בלי מצרים.

שמעתי עליו בתחילה כעל אהרון ליפץ שאביו היה ידידו של אבי עוד מן הגולה. איש נאה אביו, גבה קומה ונאה ואציל למראה. בעוד אשר בנו היה בעל חזות מזרחית ומבטא מזרחי מעושה מלאכותי ויבש, מרוב מאמץ לזיקה גרונית בגרונו האשכנזי של המתמזרח הזה.

פעם שלחתי לו מאמר על הפילוסוף האנגלי ברטראנד ראסל ועל משנתו וקבלתיו בחזרה ממערכת “קשת” בהערה שהוא דידקטי מדי. מלה כמעט גסה באותם הימים. דידקטי.

פעם פגשתיו במוזיאון תל-אביב בביתן הלנה רובינשטיין והודיתי לו על המאמר האוהד אשר הופיע ב“קשת” על אחד מספרי. הוא נראה לי במצב רוח עכור מאד, במצב של דכאון ומלמל: “הכל לא שווה כלום. מי צריך את זה. נמאס לי מהכל”.

בדרך כלל אינני משיאה עצות למי שאיננו ידיד ממש. הפעם מתוך סימפטיה אישית אל האיש שהיה בו איזה כח משיכה לגבי, ושמעתי עליו מפי חברה משותפת שלמדה עמי בכתה אחת בתיכון, דרורה בעלת הגוף החטוב והפנים הלא נאות והזרועות נמשים, והוא עזבה; והיא בת המשפחה הוותיקה של וותיקי ה“שומר” והעליה הראשונה התאבלה עליו כעל ילד שהלך. אמרתי לו פתאום:

“אז אם נמאס לך הכל אז תעזוב ותעשה משהו אחר. תתחיל מההתחלה”.

“להתחיל…” הסס.

“תברח” אמרתי מבלי לדעת בדיוק על מה הוא מדבר. ידעתי כי הוא כבר הקים בינתיים בית ומשפחה. נשא אשה הוליד ילדים. ופתאום הוא בוסר בכל. קובל על איזו מאיסות ויגע וקפאון. והתפלאתי אתי על עצמי שאני מעיזה ליעץ כך סתם לאדם “תעזוב את הכל” מבלי לדעת כלל על מה הוא מדבר.

ואני הלכתי לדרכי בתערוכה והוא לדרכו.

לאחר מכן נפגשנו בטיול סופרים לים המלח, לסדום, לערד בראשיתה. ישבנו באוטו זה ליד זו מבלי לפצות פה. לא אמרנו דבר. אורי צבי גרינברג דבר כל הדרך ולא נתן לאיש לפתוח פה. חייבים היינו לשתוק ולשמע אותו בלבד.

לימים שמעתי שעזב את ביתו ואת משפחתו והקים בית חדש עם הציירת בטין.

אינני מתימרת לחשוב ששמע בקולי. אוי ואבוי לנו אם אנשים ישמעו בקולנו בשעה שאנו מביעים דעה על סתם דברים שאין לנו מושג בהם אלא בהכללה בלבד. אלא שנזכרתי בחלופי הדברים הקצרים בינינו במוזיאון תל-אביב בביתן הלנה רובינשטיין ומה שאמרתי לו ומה שהוא השיב והדברים קבלו פתאום מימד אחר, קובע, משנה, הורס ומקים, מפרק ופותח מחדש. ותמהתי איך שני בני-אדם שבקושי מכירים זה את זה אלא משיריהם ומסיפוריהם בלבד יכולים באקראי להשיא עצה זה לזה ככה סתם בהכללה גדולה ופשוטה בלבד.

ונבהלתי מעצם המחשבה שדברי הרחוקים, המופשטים לחלוטין שאינם יודעים את הנתונים והפרטים, נכנסו לכלל דהירה ומעש ושינוי מציאות ויום-יום.

בשיריו אני סחה עמו ביני לביני אחרת לגמרי. גם בספריו. אינני אוהבת את הרומן שלו “נון”. שיריו טובים בעיני הרבה יותר.

אינני חושבת שהוא צריך לחרחר בגרון ניחר שהוא ים-תיכוני, צבר ים תיכוני שייך למזרח הקרוב ולעממֵי המזרח-הקרוב ולשטח השמי הערבי כולו גם בלי החרחור הגרוני המלאכותי. יש בו במראהו, במנהגיו, בשיריו, הרבה מזה בכל אופן בעיני שלי.

אפילו לא ישוטט בקפריסין ובלבנון עם ידידו העתונאי גבריאל צפרוני, הצבעוני לא פחות ממנו בסיפוריו ובהזיותיו, נאמין להם שהם שייכים למעונות שועי-לבנון, מצרים ושאר מדינות ערב.

כי שניהם חיים את המזרח התיכון זה בשיריו וזה ברשימותיו ומאמריו וסיפוריו הצבעוניים. אפילו יספרו לי שישבו לרגליו של שליט סעודיה אאמין להם. הם כל-כך שייכים לכאן למרות פגישותיהם עם הנזירים הישועיים, עם הארכיאולוגים האמריקאיים ועם אצולת הלבנט כולו. אאמין להם בעליל עלילותיהם במעשה ובדמיון בעיקר במרחב השמי שלנו.

שלום אש היה הסופר הראשון שפגשתי מימי. היה זה בילדותי הייתי בוודאי כבת שש ולמדתי כנראה בבית ספר עברי “תרבות” בעיר רובנה שבפלך ווהלין. אבי היה אז מפקח בתי הספר “תרבות” ועורכו הספרותי של העתון האידי “ווהלינער לעבען”. בתור שכזה הלך להקביל פני שלום אש שבא העירה, להופעת אורח. המונים נאספו לקבל את פניו בתחנת הרכבת. נסעתי עם אבי במרכבה רתומה לסוסים וראיתי שכשהגיע שלום אש העירה וראה את ההמונים שבאו להקביל את פניו ירדה עליו אימה גדולה כאילו כל הציבור עומד להסתער עליו ולהכחידו.

הוא עלה למרכבה. בידי היה זר פרחים גדול ואבי ציווה עלי להגישו לסופר. ראיתי לפני איש בעל פנים מאורכות, מבוהלות ועינים כמעט יוצאות מחוריהן מאימת ההמונים שצבאו עליו סביב. אמנם הרגיש רגש רווחה שהוצא מבין ההמון והועלה למרכבה שבה ישבו רק איש אחד הוא אבי ואנכי הקטנה והרכב, אך בכל זאת עדיין יצאו עיניו מחוריהן מפחד. כמצווה הגשתי לו את הפרחים אם כי התפקיד לא היה טוב בעיני. לא חשבתי גם אז שיש להטיל על ילדים קטנים תפקידים כאלה. אחר הכל האיש אינו מוכר לי לא קראתי אף מלה משלו ואיני מבינה מדוע דווקא אני שאינני מעורבת כלל בעניין זה שבין סופר וקוראיו מעריציו, צריכה להקביל פניו ולהגיש לו פרחים. הוא נטל מידי את הפרחים כמי שכפאו שד. ולמזלי הרב לא צבט בלחיי, לא נשקה ללחיי השניה או לשער ראשי כמצופה וכמקובל, ולא לטף את שערי. איזה מזל, חשבתי שלא נגע בי כלל. אנינותו של סופר, חשבתי ברבות הימים. אילו היה חלילה מדינאי או פוליטיקאי או סתם עסקן היה עושה כל זאת. אולם ברגישותו של סופר הבין שהילדה הקטנה העושה כמצווה אינה רוצה בכל אלה. די לי בדודות, קרובות ושאר צרות העושות כן.

הוא נטל מידי את צרור הפרחים ואף בהם לא ידע מה לעשות. הוא הניחם על ברכיו כאילו היתה טמונה בהם פצצה. בזהירות, באי-רצון, אבל בהכרת גודל השעה. אף הוא לא שער בדעתו כי כה רב קהל מעריציו קוראי ספריו בעיר אחת בפלך ווהלין שבפולין, ושמא התאספו כאן מכל העיירות הסמוכות קוראים ושאינם קוראים אשר רק שמעו את שמעו. מאז, כל ימי לא ראיתי מעולם קהל כה גדול הבא לקבל פניו של סופר. ואין זה דמיון של ילדות. זכורני שסביב מרכבתנו צבא המון רב נלהב ונרגש.

ההיה פעם הסופר איש-אלהים או נביא או ידעוני או מנהיג או אשף או מורה-דרך נבוכי הזמן?

לאחר שנים, בשנות הארבעים כשהייתי חברת מערכת ה“בקר” בארץ, בא שלום אש לבקור למערכתנו. קבלת-הפנים היתה כמקובל בארץ, דלילה, שקטה, אדישה, ולולא עורכנו י. הפטמן שהיה עתונאי ידוע בפולין וגם בארץ יו“ר אגודת העתונות העברית לא היה שלום אש מוזמן כלל לבוא למסיבה. כי אז כבר נבאש ריחו. כבר כתב את ספריו על ישו ומריה והסתייגו ממנו רבים בארץ ובארה”ב, בעיקר המסורתיים.

הפעם הלבין שערו השחור. פניו נתמלאו מעט. מורא הסובבים אותו באולם המערכת המרכזי לא הטיל עליו עוד מורא אבל עדיין היה איזה מורא בפניו. אולי הפעם המורא לא מפני המעריצים אלא מפני המסתייגים ומתי-המספר הבאים להקביל את פניו. כי אז לפני שנים היינו רבים מדי והפעם מועטים מדי. ספריו שנתרגמו לעברית נקראו אמנם, ביחוד “בעל התהילים” היחיד מספריו שמצא חן בעיני. הפעם לא הטיל עלי איש תפקיד מיוחד. לא הגשתי לו פרחים ולא נצבטתי בלחיי. אבל הייתי אשה יחידה במערכת ולכן כנראה בלטתי מכולם.

הוא לא הכירני כמובן. לאחר השיחה שבה היה שפל-רוח יותר מאשר בימים עברו ושמח על כי בישראל מקבילים פניו אמנם מתי מספר אבל יושבים בצוותא, סיפרתי לו ביני לבינו על פגישתנו הראשונה.

הוא לא אמר: איך אני יכול לזכור ילדה קטנה אחת מכל אלה שהגישו לי רבבות פרחים כל ימי חיי? הוא לא העמיד פנים שהוא זוכר. הוא לא מלמל דברי התנצלות על שכחתו. האמת היא שלא נגשתי אליו ולא ספרתי לו כלום. כל אותה שיחה ישבתי ונעצתי בו עיני שמא איטיב להזכיר לו בדרך זו זכרון קלוש מעיני של אז, בקטנותי.

את חגי אשד, הוריו אחיו ואחותו הכרתי בילדותו. הכרתים בתור משפחת יהודה אדלשטיין. אנשים שעלו מהונגריה. עם האב יהודה אדלשטיין עבדתי במערכת “הבוקר” ואף תרגמתי בשבילו ספרונים מאנגלית בשביל עסוקו הנוסף הוצאת ספריה של ספרי-מתח זעירים שנמכרו כספרי-כיס קטנים. אביו יהודה היה מרבה לדבר על ילדיו, אשתו הנלבבת והחמימה, ואף מרבה לספר בו עצמו ובנהייתו אחר האוויר הצח דבר המאלצו לישון בחורף ובקיץ במרפסת דירתו.

לימים בצאתו לפנסיה הלך לאוניברסיטה ועשה דוקטורט דומני במדעי היהדות. על נהייתם של הילדים אחר חינוך ועתונאות היה משוחח בריגשה יתרה. שכן הוא עצמו היה מלכתחילה מורה והיה מרבה בביתו בלמוד התורה.

אולם ימי תפארתו היו הימים של טרם קום המדינה. ימי המחתרות והמאבק הלאומי. על גאוותו על בניו מנהל בית הספר, מזכירת בית הספר והעתונאי, יספרו אחרים. אני רוצה להתעכב על מומנט מיוחד במינו שכמותו ראיתי רק אצל אביהם. על המומנט-המשיחי שהוא הפכו למוחשי עד מאד. יותר מוחשי מכל אשר ראיתי אצל אחרים בני ימינו.

בימים שלפני קום המדינה אמר לי פעם ר' יהודה אדלשטיין במלים שהאמונה והבטחון ממש מפעמים בהם: “אמרתי לבני חגי למה לך לעשות בגרות. עוד מעט הרי יבוא משיח צדקנו וכל סדרי עולם, חינוך ותרבות ישתנו, אז מה טעם לעשות סתם בחינות בגרות המקובלות היום?”

הדברים נשמעו אז באוזני מביכים מאד משום שלא נאמרו כלל כבדיחה, אף שהאיש אהב להתבדח, אלא נאמרו בבטחון מלא שאמנם המשיח עומד בשער ולכן כל אותם מנהגים של לימוד והשכלה, של תרבות והוראה והשתלמות, כל אותם התעודות והציונים החילוניים וירושות הגויים, עמי העולם, הרי בין כה יעברו מן העולם, ולכן לשם מה לטרוח לשווא. מביכים ומגוחכים צלצלו המלים באוזנינו הצעירות ובעיני כולנו שלא צפינו כלל לבוא המשיח אלא למדינה בלבד.

ספרתי דברים אלה שאמר לי ביני לבינו בשבתנו במערכת והכל גיחכו כלשמע דברי תמהוני דתי, המעלה באוב אמונות תפלות. ביחוד גיחכו אלה מחברי המערכת שהתנגדו אף לחלוקה ולמדינה מקוצצת כפי שהוכרזה, ולעגו אף לי על שמחתי בליל הכרזת או"ם בעשרים ותשעה בנובמבר.

אינני חושבת שאביו של חגי הסתפק במדינה שכן הוא צפה לא למלכות האדמה אלא למלכות-שמים, לשינוי ערכין, לגאולה שלמה של צדק ומשפט ומה שבא בוודאי לא השביע את צמאונו לגאולה המלאה השלמה. אלא שמיני אז לא אמר דבר. או שהסתיר את אכזבתו, או שראה בזאת חבלי גאולה, או שבטל עצותיו לבניו והניח להם להמשיך כשם שעשו, וללכת בדרכי החינוך וההשכלה המקובלים, אלא שאני-מאמין-כמותו-בביאת-המשיח לא פגשתי לא לפניו ולא אחריו.

בקראי את מאמריו של חגי אשד מלונדון ובארץ בעתון “דבר” ספריו ופולמוסיו חפשתי נצוצות מבית אבא. מצאתי איזה ננוחות של אמא הומור של אבא אבל אמונה, אותה אמונה תמימה בגאולה לא מצאתי. את האחות פגשתי כמזכירת בית הספר “היובל” כאשר בתי למדה בו. על האח המחנך בנתניה מנהל בית הספר המיוחד במינו קראתי בעתונות. יתכן שמשהו מאמונה תמימה שלו נשאר בכולם. אולם את הצפייה הדוחקת לממוש ימות המשיח לא בקרוב אלא בימנו אנו, קשה היה כנראה לקיים לאורך ימים בדור הבא.

אלא שאיני בטוחה שחגי לא נשא עמו משהו מאופטימיות יהודית מאמינה זו.

את המשורר ב. מרדכי פגשתי בחורשת בית ההבראה של “ארזה”. התאכסנתי אז בבית הבראה פרטי במוצא עילית והייתי מטיילת בגינות וחורשת “ארזה”. הוא הציג עצמו כמורה בישוב קטן “גן יבנה” וכמשורר מתחיל. שנינו הכרנו זה את זה מ“גליונות” של י. למדן.

חיבתו של ב. מרדכי לבני אדם ויחסו האנושי נתגלו מיד עם פגישה ראשונה. כבר הוא ידע לעודדני במעשי ובכתיבתי הספרותי. לומר לי מלים של ישר כוח ושל בקורת כאחד. אולם יותר עדוד מאשר בקורת. ויותר אהדה מאשר סניטה.

כשבאנו קבוצת סופרים לקיבוץ הדתי “יבנה” לערב ספרותי שהשתתפו בו קבוצת סופרים כל אחד בקריאה מיצירותיו, התעכבנו ב“גן-יבנה” מושב שב. מרדכי היה בו מורה. יחד עמו נסענו אל הקיבוץ לאותו ערב ספרותי. הוא קבלנו כמארח והיה שמח בנו שמחה יתרה.

מאז הייתי שומעת לא פעם לקחו ביהדות בתורת היהדות ולמן ספרו “גן העדן האבוד” ועד כל-כתבי שלו בשירה שהוציא באחרונה, היינו שומעים השקפת עולם שלו ביהדות, יעודיה ומגמתה בעבר בהווה ובעתיד. לא פעם שמענו מפיו תאוריות שלו על חמשים ממלכות ישראל שהתקיימו בין חורבת בית שני ועד להקמת מדינת ישראל בימי. שמלבד מדינת הכוזרים היו עוד ארבעים ותשע מדינות שכאלה.

בשבתנו שבע עשרה שנה בצפת, אני וביתי בבית נטוש בקרית הציירים ואילו הוא בדירת שכון בעיר הדרומית היינו נפגשים הרבה בחצר הצפתית הגדולה והפתוחה ושומעים מפיו קנאותו לשטחים וכל ישובי הגדה, ענתות, שכם ושילה שאין חלילה לנטשם לדעתו אלא להכלילם במדינת ישראל לאלתר.

הוא שהיה מחתים את הכל על עצומות למען החלת החוק הישראלי על הגדה ורצועת עזה.

הוא שהיה רואה בכל לשון נכרית תולדה של העברית במלים בודדות ואם בבטויים ואידיאומים. הוא אף שזכה שהיא בנו משורר עברי בזכות עצמו וחוקר ספרות אקדמי ומבקר. לא היה גבול לשמחתו בצאת ספר השירה של בנו לאור. כי ראה בו לא רק ממשיך אלא יוצר עצמאי ומקורי בזכות עצמו.

התנ"ך והשואה הם מעגלי חייו השיריים של ב. מרדכי. מאז נודע על השואה בה נספה אביו והוא חשש שנספו אף אחיו ואחותו, אף כי לאחר מכן זכה ואחיו ואחותו הנצולים עלו ארצה וישבו כאן האחות ברמלה העיר והאח בקיבוץ בגליל והקימו משפחות, בא אלי ואמר: “נשארתי ערום ועריה. לא אב לא אח ולא אחות”. באנושיותו הדובקת בחמימות בבני האדם הציע לי שאהיה לאחותו והוא לאחי, שלי אין אח ולו אין מאומה. הסכמתי. אינני יודעת אם הוא עדיין זוכר זאת. מאז ראיתי בו אחי עצמי ובשרי.

השואה וכל מוראותיה ותקומת ישראל והתימאטיקה התנ“כית וכל מרחביה היו מאז לצירי שיריו והגותו הפילוסופית הפיוטית. הדורות הבאים אולי יזדקקו לדברי ולהגותי. היה רגיל לומר. עם ההווה ועם בני אדם שבהווה לא היתה לו הידברות רגשית. אף כי היה מאז ומתמיד איש רעים, עם סופרים, ציירים פסלים ובעיקר משוררים. היותו איש רעים ואי הבנת הגותו הפיוטית לא הפריעו זו לזו. שרשיו העמוקים ביהדות כאילו הרחיקוהו משאונו והמונו של הזמן הזה. ואף כי ארח לחברה לאנשי פוליטיקה מחוגי הליכוד וראה בעלית בגין לשלטון תקווה גדולה, רחק משאונה והמונה של פוליטיקה של ממש. רק עם ידידו שמואל כ”ץ, שר ההסברה הראשון של בגין בארה"ב, שהיה בעל הוצאת ספרים והוציא לו את ספריו וכתביו היה לו לפרקים שיג ושיח פוליטי.

נזדמנו פעם בביתו לתה אל אחר הצהרים עם שמואל כ"ץ והגישות השונות למדיניות שאז עוד היה רבין בשלטון לא סייעו בידי הנאספים להרגיש בנועם ובהבנת הזולת.

אולם פוליטיקה לחוד ואהבת האנושות לחוד. כי בהיות ב. מרדכי למפקח על בתי הספר מאז פרש מן ההוראה מטעמי בריאות הגרון סייע לא בידי מורה אחד או אחת למצוא מקומו בהוראה ובבית הספר המתאים.

אותו הכרתי תחילה מספריו. היינו תלמידי בית הספר היסודי כאשר צפינו לספריו “בת ציון” ו“אשתו השנואה” ו“בלי כוכב” ועוד, כלרומן ישראלי חצי אכזוטי. היינו מוקסמים ממש כהורינו שהביאונו ארצה בקטנותנו, מעולם המזרח שנגלה כאן לנגד עינינו. ויהודה בורלא סיפק לנו עולם קסום זה של העדה הספרדית שאף היא יהודית ואף אל פי כן אחרת, שונה במנהגיה, בכללי חייה, במושגיה. לאחר מכן כבר בגרנו ולא היה עוד שום סופר שצפינו לספריו. אם כי בורלא כתב אז את ספריו היפים “עלילות עקביא” וספרו על יהודה הלוי ועוד. אבל זכר ילדות של הכרות זו עם ספוריו וספריו נשאר לי עד היום הזה.

היה זה הסופר הראשון שפתח לפנינו עולם קסום זה. אצל סמילנסקי חשנו בזרות שהוא עצמו מרגיש כלפי הערביים העובדים בקרבתו והערביות המחובבת עליו. ואילו אצל בורלא הרגשנו שהביא לנו חלק מעצמו.

כשפגשתיו לראשונה בטיול סופרים, הוא ורעיתו בת עדתי החיננית והנאה ראיתי לפני לא אותה הדמות שתארתי לעצמי. קומה ממוצעת כמעט גוצה ולא אותה קומה מלכותית שיחסתי לו. פניו היו אף הם ביתיים יותר מתאר-פנים נשרי, שיחסתי לו. היה זה אדם ביתי, מורה, טוב-לב כנראה, שרק מבטאו גילה את מקורו. ושמו הקסום אף הוא בעיני היה כל שנותר מדמות הפלאים שיחסתי לו.

כיוון שכבר עבדתי אז בעתון וכתבתי מאמר בקורת על ספרו “עלילות עקביא” הודה לי במלים נאות על מאמרי. נטיתי לספר לו מה הוא היה לנו בילדותנו כאשר קראנו את ספריו אבל הוא הקשיב לדבר במבוכה, בפזור-דעת כשומע ואינו שומע, כאילו ספרתי לו על עלילת אהבים סמויה. כביכול צפיית תלמידות לספריו היא בבחינת אהבת נעורים אסורה.

עד היום איני יודעת מדוע קבל כך את דברי. אולי הלבשתים בלהט מיותר. אולי גליתי מדי את תשוקתנו אז למזרח ולצפונותיו. אולי הייתי בעיניו עולם עדתי זר לו.

כיוון שדברתי על עולם של ילדות, עבר משום מה לדבר בילדיו היפים שילדה לו אשתו האשכנזית. נמלט לעולם ילדות מוכר לו ובסמוך אליו ואינו זה של ילדותו שלו. שאל במה עוסק אבי? השיבותי: “מורה”.

ואז סיפר לי על תקופת ההוראה שלו באותו מיטב מלים שהיה מיועד אז לעולם ההוראה, לשליחות שבהוראה (איש לא הסיח אז במשכורתו הדלה ובהלנת שכרו של מורה). דברי געגועיו להוראה הזכירו לי את אותה השליחות שראה אף אבי שנטש את ההוראה ולאחר מכן חזר אליה כאן בארץ כביכול כשליחות לאומית חשובה. משהו נעשה לי מוכר וידוע בבורלא. ספרתי לו אף על עסוקי אבי בפולקלור ובחקר התנ"ך והוא נתחמם עוד יותר ומאדם זר הפך לי שוב לאדם עוד יותר קרוב. בבחינת יש כל מיני נימי דמיון בינו לבינינו, אף שאנו משתייכים לעדות שונות. ועקב אשתו הרוסיה מכיר אף את עולמנו שלנו מאותו המוצא האוקראיני הרחוק ומעולם הפולקלור היהודי האנסקאי.

ואף על פי כן היה בורלא תמיד בעיני סלע נדיר, אבן יקר נדירה הנמצאת במחרוזת אחרת ובענק אחר. עולמו ועולמנו. המזרח.

לא פעם פגשתיו באספות סופרים, בכנוסים, במסיבות, והוא כשומר אותה צורה, אותו מבע מוקפא של מי שעולמו מחוור לפניו והוא יודע מוצאיו ומבואיו. כשזכה בפרס ביאליק אצתי לבית ביאליק לברכו. ומצאתי שעדיין זכרתי לו טעם ילדות.

עם השנים, ככל שהרצין כתיבתו והעשירה, ועבר לכתיבה הרבה יותר מחלחלת ומרחיבה עצמה על סביבותיה, עדיין זכרתי לו את ספריו הראשונים, הנאיביים יותר והקסומים בגלל תבליניהם המזרחיים החריפים. לגבורותיו היה יופי מזרחי שאין למצוא כיום בינינו אלא במציאות בלבד. לא בספר ולא בסיפור.

ועדיין כאשר אני עוברת ביפו העתיקה ורואה חלון נבט בחומה מעל לקמרון רחוב אני מצפה לראות בבואה משלו מבטת משם ואומרת: “הנה חלונו של בורלא!”

בילדותי נמנו הורי על חוגי ידידי ח.נ. ביאליק ומניה רעיתו. והייתי רואה אותם בחגיגות משפחתיות ובערבי שישי שהיו מתכנסים בבתי ידידינו לכוס תה, לניגונים ולשיחות רֵעים. למרות גילי הרך הייתי נלווית לצערי אל הורי משום שלא רצו להשאירני לבד בבית.

בערב כזה נלוויתי פעם להורי בלכתנו לבית ביאליק. הוא חזר אז בשנות העשרים מנסיעה לאירופה והיה תחת רושם מה שראה שם. הכל ישבו בביתו היפה במעין מעגל בלא שולחן שנצב מן הצד והוא בתווך, והכל דממו כיוון שסיפר ברשמיו מאירופה.

משום מה נשארה בזכרוני שיחתו הנרגשת על כנסיה קטנה ברומא (לאחר שנים משבגרתי ויצאתי ללמודי לחו"ל סרתי ברומא לאותה כנסיה לראותה על פי המלצתו אז, המלצה שלא במלים אלא בשיחה ורשמים לראותה).

לא על הכנסיה עצמה שוחח ביאליק אלא על המרתף מתחת, ששמה יורדים התיירים לראות “מעשה אמנות”. במרתף, ספר ביאליק, נאספו עצמות הנזירים שהלכו לעולמם כל עצם לצורתה ומן העצמות בעלות הצורות השונות הרכיבו הנזירים צורות פרחים וערבסקות, פטורי ציצים, ענבים, עלי גפן וכוכבים. כל מיני צורות של נוי כביכול לא היו עצמות אדם אלא חומר, גבס או חמר או אבן לעשות בהם צורות נוי לעיני האדם.

עד כמה שהבינותי אז בילדותי היה ביאליק מזועזע מעצם השמוש בעצמות אדם לצרכי אמנות. “התסכונה עצמות אדם לצרכי פסלים וציירים?” שאל.

הזעזוע שעבר עליו היה זעזוע יהודי. במקום לקבור עצמות המתים באדמה כמשהו קדוש, כסמל לחיי אנוש הממשיכים חייהם באדמה והופכים לחלק ממנה ומפריונה הופך הפסל, האמן האיטלקי, הנזיר האיטלקי שידיו הן ידי אמן ודמיונו הוא דמיון אמן את עצמות חבריו והקודמים להם ליצירות אמנות מוצגות לראווה. ממש היו כל חומר אחר שלא חי פעם, ולא הרגיש ולא נהנה ולא סבל ולא חשב או הגה או אהב?

ולכן נשאר בעיני הזכרון על ביאליק כאיש מזועזע, נרגש, מדבר מעט בלהט רגשתי מתרעם קמעה. מתמרמר איזו התמרמרות יהודית-עברית מאד. וכאומר: היתכן שאמן יהודי יעשה כדבר הזה?

רק נוצרי, רק גוי, יכול להעלות כדבר הזה על הדעת ועוד להציגו לראווה. כיצד ההין לנגֹע בחומר ה' ולא נקפו לבו?

והאם האמנות זכאית לשמוש כגון זה באדם? האם האדם הוא חומר בלבד באשר לעצמותיו צורה כזו וכזו?

ומה נעשה לעצביו של אותו אדם לרגשותיו של אותו אדם, לאן פנו אלה?

ומה על אותו עולם שלאחר המוות, העולם שלאחר המוות הנוצרי והיהודי. ואוטופית תחית המתים, וגן העדן וכל השאר? וכל פרשת שכר ועונש?

אם זה כל האדם וזו אלמותיותו שהוא הפך יצירת אמנות מאובנת בלבד מה עלה בגורל חלומותיו?

התרגשותו של ביאליק בשיחה זו מובנת לי היום כמובן הרבה יותר משהיתה מובנת לי אז. אבל עדיין אני רואה בחלל טרקלינו של המשורר את משא התרעומת היהודית הכאובה שלו בקולו הקורא תגר על הנוצרים ועל מעשיהם במתים!

וכך נשאר ח.נ. ביאליק בזכרון ילדותי.

כשרציתי לרכוש פסל ביאליק עשוי בידי חנה אורלוב כי דמיתי לראות בו אותה תרעומת, שהיה רשום עליו בטעות שלוש לירות במקום שלוש מאות לירות שלא היה לאל ידי להוציאם באותם הימים, דמיתי לראות בפניו בפסל אותה תרעומת יהודית נגד העולם הנוצרי שהאמנות מקדשת בעיניו את הכל אפילו שמוש בעצמות אדם. כביכול היה המרחק בין מתים וחיים מזער מאד.

העולם הגויי נראה לו אז מסוגל להשתמש באדם לצרכי אמנות או חלילה סבון, כביכול הינו הך.

נבא ולא ידע מה שנבא. אבל נשא משא ולא ידע. בהלתו הנוראה נבאה מה שנבאה.

את מניה ביאליק הכרתי כשם שהיכרתי את אישה עוד בילדותי. הייתי באה לביתם עם הורי בקטנותי והייתי פוגשת בהם במסיבות רֵעים בבתי ידידינו. כיוון שהיתה חשוכת בנים היתה נוטה חסד לנו, לילדי ידידיה.

אבל עמה לא נקשר כמובן אותו הקשר שקשר אישה עם הרבים בשיחה אחת של רֵעים.

כעבור שנים, לאחר שכבר נתאלמנה פגשתיה ב“בית דניאל” בזכרון יעקב. הגעתי אותו יום שלישי יגעה מעט מן הדרך. והיא מיד הכירתני והקבילתני בלבביות יתרה ואמרה לי:

“היום אני לוקחת אותך עמי לחתונה מענינת במושבה”. היא עדיין קראה למקום מושבה. “משפחה וותיקת המקום וממיסדיה משיאה היום בת ויגיעו ערביים ויהודים מכל הסביבה ומכל הארץ”

הייתי עייפה ולא היתה לי נטיה יתרה להלוות אליה. אולם לא העזתי לסרב ובחמש אחר הצהריים, אחר מנוחה כל שהיא, נאלצתי ללבוש “מחלצות” ולהלוות אליה. היא כבר ציפתה לי בקוצר רוח. הייתי נרגשת מעט מיחסה המשפחתי אלי, כאילו צץ בי משהו מימי עלומיה, מימי שבתה עם אישה בביתה היפה וברחובה הנאה; לפני שמסרה הבית לעיריה ועברה לשבת עם אביה בדירה שכורה. אני הזכרתי לה את ימי תפארתה אז.

אצלה הרי ראיתי בפעם ראשונה בילדותי בית דו קומתי וטרקלין שיש בו עמודי “שש” כלומר מקושטים באריחי קרמיקה וציורים. ומרת ביאליק נראתה לי כאחת שגלתה מארמונות וממלוכה.

החתונה נערכה ברחוב הראשי, בבית וותיקים ובחצרו ואנו הלכנו שמה כמובן ברגל.

היא היתה נרגשת כילדה קטנה. והרעיפה התרגשותה עלי. אני התרגשתי פחות ראשית משום שלא הכרתי את המשפחה המשיאה את בתה. שנית צפיתי כבר אז לפחות לאכזוטיקה מזרחית, כי אמרה לי שהמשפחה מזמינה את ידידיה המשפחות הערביות מן הסביבה שעמהן באה תדיר במגע.

ואמנם מצאנו את גן החצר מלא קהל חוגגים מגוון למדי מכל סוגי החברה, המעוטים, וותיקים וחדשים מקרוב באו, בני מושבות וערים.

מאניה התרגשה כילדה קטנה. “אה, כמה היה הוא חיים נחמן נהנה ממאורע כזה. קהל חוגגים מכל החוגים והעממים היושבים בארץ משתתף בו”.

בניגוד לכל שטפלו עליו מרכילים ובעלי לשון הרע סברה מאניה אחרת.

וכשיצאו בריקוד הדבקה צעירי השכנים מן הכפר הערבי הסמוך פאראדיס לאחר החופה, פקחה עינים קרועות לרווחה ואמרה לי:

“טוב שבאנו. ידעתי שכאן תהיה חתונה מיוחדת במינה”.

בעלי השמחה שמחו מאד לבואה של מאניה, שכן בקשו כנראה לקשט שמחתם גם באלמנתו של המשורר הלאומי כאילו היא כאן ואף רוחו עמה כאן.

מאניה הצנועה והמהלכת בשוליים הבינה שאין לאל ידה למלא מקומו שלו. והיא נשתדלה להצניע את עצמה. אולם המארחים עמדו על רצונם לראותה במקום של כבוד ליד השולחן המרכזי וטרחו עליה טרחה יתרה. העובדה שנזדמנה לזכרון-יעקב לבית-דניאל דווקא ביום כלולות בתם היתה בעיניהם בבחינת פלא פלאים כשלעצמו.

כשחזרנו לעת ערב מאוחרת הולכות בדרך העפר בחזרה לבית ההבראה, היתה מאניה נרגשת כילדה בראותה חתונה ראשונה בחייה. כאילו חתנה היא עצמה בת שלא היתה לה. היא הרעיפה עלי תשומת לב כה רבה ואמהית עד כי נבוכותי. האמנם היא כה מיטיבה לזכרני בילדותי כשהייתי באה עם הורי לביתה וכשראתה אותי בבתי ידידים וחברים?

את אשר ביילין פגשתי באניה האיטלקית “ירושלים” על גלי הים התיכון, בדרכנו לטריאסט ומשם ברכבת ובאניה שניה לאנגליה.

לא עברה שעה מרובה וישבנו על מכסה האניה, אני כבת י"ח ואילו הוא כבר איש במיטב שנותיו, שנות העמידה, והוא מספר לי כי הוא סופר וכותב סיפורים על אוקראינה ועל ימי הפרעות ברוסיה. וכי חי שנים באנגליה ואף כעת הוא נוסע שמה.

להיטותו לספר בסיפוריו היתה תמוהה בעיני. אבל אף אני כבר כתבתי אז בסתר שירים ונובלטות קצרות ומצאתי ענין בסיפורים על סיפוריו.

לימים כשקראתי את הפיליטונים מלאי ההומור שלו בעתונות הישראלית נזכרתי באיש הזה שכה רב צחוקו וכה רבה רצינותו בעסקו בסיפוריו שלו.

הוא הרבה לשוחח בימי הפרעות ברוסיה ובאוקראינה. וכיוון שהיו לי זכרונות ראשית ילדות מפרעות דומות באותם המקומות האזנתי לו במשנה ענין. אבל לעשות מזה סיפורים, חשבתי, ענין אחר לגמרי.

היה מציג עצמו כסופר, לעיני כל נוסעי האניה. מספר על קובץ סיפוריו ועל כתיבתו באידיש ובעברית.

על אף ההזדקנות המוקדמת במקצת שכבר ניכרה בדמותו הפריכה, השקופה כמעט היתה רעננות רוסית אוקראינית תמימה ושובבה שופעת ממנו. על אף החשיבות שנהג בעצמו כאל מחבר סיפורים וכאל סופר, היושב בלונדון ובארץ-ישראל כאחד, נהג ליצנות בכל ואף בעצמו.

כביכול רואה משוגות אחרים ומשוגות עצמו. והכל בבחינת משוגות בעולם כולו.

כשראיתיו לאחר מכן בארץ עדיין היה מהלך תדיר במעיל הגשם החום בהיר כאילו הוא עדיין מצוי בלונדון הגשומה והסגרירית. אלא שכאן נשל מעליו עול אוקראינה והפוגרומים ומחנות הפורעים וכל אותה תלאה ופתח עידן חדש של פיליטונים עתונאיים הצוחקים על עולמנו האמנותי, התיאטרוני הבוהמי הארץ-ישראלי הפוליטי כולו.

עוד לפני שאלתרמן הצליף בפיליטוניו ב“הארץ” הצליף הוא בפיליטוניו הגדולים בעולמנו הדחוס לטהרנו ולנקותנו ולנערנו מאבק. באותם הימים היה פיליטון צלפני נדיר והוא נדיר גם בימינו. בימינו כותבים מאמר מוחץ ופוליטי נגד. ואילו אז היו הפיליטונים מטהרים את האווירה במשב דק, בזרזוף קל, ברמיזות חינניות ובעקיצות דקיקות.

קשה היה לי לקשר בין הסופר על הפרעות ברוסיה לבין הפיליטוניסטן הדק והחריף. זה שהתיחס אל עצמו בחשיבות יתרה וזה שצוחק עלינו ועל עצמו.

יתכן שכבר נותק אז במקצת מסיפוריו שלו עצמו והתרכז בציבור, בארץ, בישוב כולו, בכאן ולא בשם, שמאחרי גבו. הסתלקותו מגולת רוסיה ואנגליה והשתקעותו בארץ החזירו לו את ההומור השופע והנדיר שרק בו ובכוחו יכול היה לתת משהו למקומו שלו.

כאמור, קשה לקשר בין אותם סיפורים לבין אותם פיליטונים. אבל וודאי שלאמנים שתי פנים, שתיים לאותו אדם. הבוכה והצוחק. ביחוד כשהוא היה חברו הקרוב של ברנר.

באתי לשגרירות האמריקאית בתל-אביב כמוזמנים אחרים מאנשי הספרות והעתונות בארץ, סופרים אמנים עתונאים, וכו' לפגוש את סול בלו בבקורו בארץ. עוד לפני שישב במשכנות שאננים. ולפני שכתב את ספרו על בקורו בארץ. הוא היה עדיין מופתע, מכל אשר רואות עיניו. עצור, מדבר דבריו בפני הקהל היושב סביבו במתינות מחושבת רכה. שער מכסיף גבה-קומה רך למראה כמעט ענוג. ובשיחת רעים כביכול לאחר מכן נזהר שלא להשמיע דברי בקורת באזני היושבים על מראה עיניו.

הרגשה משונה שהוא שומר מאד על תדמיתו של הסופר האמריקאי, אף כי ממוצא יהודי. אינו מסתיר מוצאו והא ראיה כל אותן מילים באידיש ובעברית שבספריו. האופנה המקובלת היום על סופרים ממוצא יהודי בארה"ב.

אף על פי כן איזו זרות לא יהודית בינינו לבינו. אתם ואנחנו. אתם ואני. שני צדי המתרס. הפרופ' והאינטלקטואל היהודי התלוש. אבל החן שבמראהו מחפה על הנכור.

עדיין לא קראנו אז את ספרו השטחי והקל על ישראל. היינו מושפעים מ“אוגי מארץ'” ומ“הרצוג”, וראינו לפנינו את המחבר האינטלקטואל היהודי הגא במאבקיו האישיים הנפשיים המשפחתיים, היהודים כל-כך בשפה נכריה וטבעית לו.

בעל פרס נובל דמה לפטריה לחה לאחר הגשם. שהיום היא כאן ומחר היא יכולה לצוץ במקום אחר.

אבל יש לי חולשה אל סול בלו. לא אמרתי לו זאת. רק קשה היה לקשר בין הדמות הדקה הגבוהה הפריכה והענוגה כמעט לבין אוגי מארץ הבוטה. ללמדך שהסופר איננו הספר והספר איננו הסופר.

או שהסופר בלע את ראשיתו הבוטה, האמריקנית ההמונית והסתגר בעולמו של האינטלקטואל האמריקאי הפרופ' כותב המכתבים הכאובים ללא מוצא וללא סוף למסוך הנפשי.

הוא דווקא לא חסך דיבורים על הסופר היהודי בארה"ב (אני מתארת לי שפגישה פנים אל פנים עם מלמוד היתה מרגשת יותר) אבל כלל לא בהקשר יהודי אלא באספקט אמריקאי בלבד. קבוצת אנשים ממוצא אתני מסוים ככל קבוצה אחרת. ללא קשר רוחני כל שהוא אלא קשר של רובד יהודי אידישי עברי מסוים הנוגע לבר-מצוות, לחתונות לבריתות ולקדישים בלבד.

כך האירים, כך האיטלקים הפורטוריקאים והסקנדינבים. אף שלהיות יהודי מענין, מענין מאד. אלא שאתם ואנחנו ואנחנו ואתם.

עייפתי.

כשקראתי את ספרו על בקורו בירושלים לאחר מכן ולאחר שבקר כאן כמה וכמה פעמים ונלווה אל טדי קולק בשטוטים בירושלים ובסביבה ובמנזרים ובכנסיות ובכל מיני עליות למצדה וירידות ים המלח, הבינותי קצת למועקתו אז בפגישתו הראשונה כאן עמנו.

אנחנו מכבידים עליו. אנחנו עם מדינתנו וארצנו ונחלתנו ויעודנו ומזימתנו ומאבקנו ונצחונותינו ותלאותינו וכל מהותנו.

אינטלקטואל יהודי מסוג זה. או אחד-העמי ומחפש את המרכז הרוחני, ולא את המרכז המסחרי-הצבאי-הכלכלי-התעשיתי היהודי במזרח הקרוב.

אני מכירה את דן בן אמוץ הצעיר. כאשר חזר מארה“ב וטייל לפני קפה “כסית” בתל-אביב הלוך ושוב עם חבר או סתם מכר. נראה גבה-קומה יותר מקומתו הרגילה, נאה ולפניו עדיין עגלוליות של נעורים כמעט של ילדות. הכל אמרו: “איש יפה-תאר”, “סופר צעיר”. אז עדיין הופיע רק על תקן של סופר-צעיר. פרסם שניים או שלושה סיפורים והכל היו סקרנים לראותו אלא שהיה בחו”ל. עדיין התלחשו שנסע לשם ונשא בתו של מליונר נכרי, כלומר נכריה, בנשואין אזרחיים. ויש ילדים, כן, שלשה. והנה חזר בגפו. כנאה לאיש הבוהמה.

והוא מסתובב לפני “כסית” כמו אינו מהין להכנס, מפני שהוא חדש, זה מקרוב בא, ואינו מכיר את רוב היושבים. ואנחנו הוותיקים שנה שנתיים לפניו מסבים ליד שולחן קטן ועדיין חצקל הבעלים בכבודו ובעצמו יושב ראש ליד הדוכן ולפרקים מגיש בכבודו ובעצמו קפה לאחת הבנות שנתחבבה עליו. פעם זכיתי גם אני והוא הגיש לי קפה.

ודן עדיין מהלך הלוך ושוב ואיננו יודע: להכנס או לא להכנס? עדיין אין עמו חוצפתו המאוחרת. שובבותו המאוחרת. נועזותו המאוחרת. עדיין הוא ביישן, חמוד בבישנותו. כביכול גדול במבנה גוף וקטן במבנה לשון.

לבסוף קראו לו, קראו לו להכנס ולשבת יחד עם החבר’ה, סופרים צעירים שהקדימו לפרסם שנה שנתיים לפניו. והוא בא. זורק מלה באנגלית. קלט משהו בחו"ל. והוא מוצג לפנינו:

"תכירו, סופר צעיר, דן בן אמוץ,…לוחצים אפילו ידיים. ואומרים: “אהה, זה אתה דן בן אמוץ. בכלל לא ידענו איך אתה נראה.” והבנות חושבות “דווקא, אפילו יפה. אין מה להגיד, נחמד!”.

ואני, ששמעתי משהו ממישהו על תולדות חייו ובואו מן העיר רובנה שבווהלין (אגב עיר מולדתה של אמו של עמוס עוז ושל סוניה פרס תל"א) אומרת לו:

“הייתי בילדותי שנתיים ברובנה. אפילו למדתי שם בכתה א' וב' בבית ספר “תרבות” העברי. אבי היה שם מפקח על בתי הספר העבריים ועורך עתונים באידיש, “ווהלינער לעבן” ו”ווהלינער ווארבלאט" ו…."

אבל דן בן אמוץ מפסיק אותי בקוצר-רוח ובצדק: “זה היה מזמן. שכחתי הכל. אף פעם לא קראתי עתון אידי, אף שאני יודע אידיש. גם פולנית. אני לא רוצה לדבר על העיר הזאת. גם אני למדתי שם בבית הספר. לא זוכר כלום”.

כולם יודעים שהוא זוכר. התגובה חריפה מדי. הוא זוכר. איננו רוצה לזכור. המשפחה, המשפחה כולה שנותרה שם ושלחה אותו הנה והוא הנצול היחיד. באשר עלה ארצה.

ואני נבוכה מאד. למה בכלל הייתי צריכה להכנס לענין הזה של עיר זרה, ופולין זרה ושנואה עלי, ושפה פולנית זרה. ועוד אידיש נוסף לכל. וכל זה שמאחור.

וחושבת שיכולתי לדבר על סיפורו. לומר לו משהו על הסיפור. שכן לזה הוא כנראה מצפה לא לעיר הולדתו שזנח מאחור ואיננו רוצה כלל לזכור אותה.

שכן כולנו באותם הימים לא רצינו להיות ילידי הגולה. כולנו שהגענו לפניו בגיל שמונה ופחות כפרנו בעצם הוולדנו בארץ אחרת, נכריה. רצינו כולנו להיות צברים ילידי הארץ. ויותר מכולם כפי שנודע לי אחר-כך דן בן אמוץ “הצבר המלאכותי” הראשון והגדול שבכולם. הפולני שאין לו עיר מולדת בארץ. יכול לבחור לו מה שהוא רוצה. אפילו יבניאל וכפר-תבור כמו יגאל אלון. אפילו נהלל כמו משה דיין. אפילו, אפילו תל-אביב כמו יצחק רבין או ירושלים כמו י. נבון. מה שהוא רוצה.

ואחרי הפסקה גדולה, כשכל הנושא הגלותי נשכח פנה אלי פתאום ואמר. “למזלך אפילו לא נולדת שם ברובנו ואני לא שואל אותך איפה כן נולדת. מפני שזה בכלל לא מענין איפה נולדים. בחירת ההורים. הבחירה שלי בכלל אחרת. אני נולדתי במלבס. פשוט וחלק. רחוב מכוער אבל זה הוא”.

לימים שמעתי שהוא נולד בכל מיני מקומות בארץ. בעיר העתיקה בירושלים במשפחה מבתי הונגרן. במטולה כבנו של הגר הנס. במשפחת הגרים אברמסון.

באותם ימים קצרים היה דן בן-אמוץ היפהפה של “כסית” אבל לדעתנו אז, הבנות, ילדותי מדי, צפוי מדי, מפונק מדי למראה. מין תפנוקת שכזאת שלא ידענו מה מקורה. עכשו כבר יודעים.

“הוא נשאר בארץ?” שאלנו בהסוס.

“נשאר”.

זה היה צעיר נצחי שעוד לא התחיל למלוך בעולם הבוהמה, הקולנוע, ההומור, הקפריזה, ההשתוללות הנועזת בעניני לשון והווי. עדיין לא קנה לו אז את הארץ-ישראליות פרי דמיונו, שחיבר לעצמו לאחר מכן. עוד לא היה בחיל הצי, עוד לא התחבר לחבריו לשלושה-בסירה-אחת שכה הלמו את הלך רוחו. עוד היה “הסופר הצעיר” יפה התאר שרוצה לעשות קריירה ספרותית רצינית בספרות העברית הצעירה.

לאחר מכן הגיעו אלי דבריו לא מפיו אלא מן הרדיו, מן הטלויזיה. מן הקולנוע, מן הסקטצ’ים שלו מפי אחרים. מספריו. אבל בעיקר התרשמתי מרשימה קצרה אחת שכתב על ילד בבן-שמן עולה מחוץ לארץ הרואה את חבריו מקבלים פני הוריהם, קרוביהם, אורחיהם בשעה שאליו אין איש בא. והוא חושב: אולי זה טוב. שלא צריך להתביש בהם באבא ובאמא המגוחכים, באחים ואחיות המצחיקים, באורחים ואורחות מטומטמים שבושה לקבל את פניהם. "אולי מוטב כך, להיות לבד ולא להסמיק מרוב בושה וכלימה.

בדיוק כך כפי שהולם אותו.

לא הכרתיו פנים, אלא מיצירותיו המוסיקליות בלבד. הייתי מתלוצצת תדיר שהוא המלחין הישראלי היחיד כמעט שאני מסוגלת לשמע ולהנות מן היצירה. הפגישה עמו היתה בהחלט בלתי צפויה.

נסענו, אישי ואנכי, לבין לווינשטיין ברעננה לבקר משורר ידיד שחלה והיה מאושפז שם, לאחר תאונת רחוב לא קשה שהשכיבתהו על ערש דווי לימים רבים.

ישבנו עם מיודענו והוא היה מדוכדך עד מאד. אפילו הזיל דמעות וקָבָל על האחיות, שיש מהן טובות לב ויש איזו מרשעת שברשעותה מעכירה כל החיים במוסד.

באותו החדר בפינה אחרת ישב בכסא גלגלים איש אחר, אמן אף הוא שמראהו היה משום מה ידוע לי מן העתונות או הפריודיקה, האמנותית מוסיקלית. הלה ישב זקוף בכסא הגלגלים, בהדרת מלכות ושליטה עצמית כמכהן באיזו עצרת סמויה של הידברות וצליל.

“תכירו בבקשה” אמר המשורר “פאול בן חיים”! הכרנו. למעשה הכרנוהו זה מכבר מיצירותיו.

המשורר עדיין הזיל דמעות על מר גורלו ועל האחות המרשעת “המאלצת” אותו לנוע ממקומו. לקום ממשכבו. להתאמץ. להפעיל עצמו. להתקיים בישיבה, בעמידה, בהליכה שאינה הליכה כלל אלא גרירה קשה. ופאול בן-חיים שגלגל כסאו לעברנו וישב עמנו שמר על הבעה רצינית. לא קפואה, אלא מהורהרת, שוקלת תהפוכות עולם של: אמש היית ככל האדם והיום אתה שבר כלי. אלא שמחר תהיה בתקווה גדולה אולי שוב כאחד האדם. ואם לא כפי שאמר, חייב אדם לראות עצמו יציר כפיים של הבורא מכובד ומעורר כבוד. ולא שאמר כה הרבה במלים, שהיו מועטות. שהיינו עדיין זרים ולא גמלו והבשילו יחסי ידידות ורעות כל שהם של ראייה קרובה. אלא שהיה במבטיו רבי המשמעות והצצתו בפני המשורר הדווה והעגום והחזרת עינו ומבטו אל עצמו, בבחינת “אף אני התנסיתי בתאונה, אלא שכל כולי תוהה והוגה לא בהווה אלא במחר, תשתוממו לשמע שיש לי מחר. מחר בריא וטוב ויצירתי.”

והיה משהו כאוב בגזר הדין: זה אפילו יצא מכאן, יצא רפה-רוח ורפה-גוף ואילו בן-חיים המתון, המצונף בעצמו, המשמר דמות גאיונה, שלמה, כאחוזה יחדיו בלא התפוררות שבאזלת יד ויאוש, הוא יצא מכאן אולי אפילו על רגליו. הוא יצא משם.

האם עמדו לו בתאונה שארעה עמו בחוץ-לארץ, בעיר הולדתו בגרמניה שבקר בה אחר שנים רבות, בריאות הרוח ואחידות הדמות לחשלו במרי רוחו? שלא יאבד צלם אנוש ולא יהיה נרפה ונרגן ושוטם כל נברא בצלם שעומד על רגליו שלו ומהלך בעולם להנאתו.

עמדו לו. באותה פגישה אפילו אמר: “אני מנסה להרגיעו ולעודדו הרי אף אני התנסיתי בכל רע. אלא שאנכי, מנוי וגמור עמי לצאת מכאן ויהי מה. שבעל אמונה אני ואילו הוא נפל ברוחו ואינו מאמין עוד בטובה הצפויה לנו, בנס הבריאות הצפוי לנו.” “בתרועת החיים” מלמלתי על משקל התרועה לישראל שהיא מנוגנת בכל חג עצמאות למן הקמת המדינה, והיא יצירתו המוכרת ביותר.

“בתרועת חצוצרות החיים” אמר מי שאמר.

פ. בן-חיים נרמז מדברינו, נד לנו בראשו בהכרת ערך עצמית שאינה יוהרה ואינה התגרות בגורל אלא באיזו נימה פולחנית קלה כשם שסגל לו נימה מזרחית קמעה הקובעת חייו ויצירתו באזור הזה.

לימים החל ליצור מוסיקה טהורה יותר לפי דעת מומחים בלא הנימה היהודית, בלי נימת המזרח שהיתה כנראה מקור התאזרחות ביבשת כולה ובאזור כולו. אלא שלי שמשה דווקא נימה זו מקור התוודעות אליו אפילו בפגישה ראשונה. כשם שכל דורו שהוא דור הורי ולא דורי שלי שכבר התחנך מילדותו בארץ, ואילו הוא ילדותו בגולה שם, חפשו נימים מקשרות עם האזור הגיאוגרפי כולו של ארץ-ישראל. מתוך איזו תקווה סמויה שהנעימה המזרחית תהווה גשר אל עולם מזרחי שלם, סמוי ובלתי ידוע. גם אבי ז"ל העדיף את נעימות המזרח בפי ברכה צפירה על נעימות אחרות. את החזנות הערבית על מנגינות אחרות. ובן-חיים קרב ראשית יצירתו אליהם בהיותו מחונן בחוש לצרכי אותה שעה של עולי שנות העשרים ושנות השלושים שהיו זקוקים לקרש קפיצה מן המערב אל המזרח.

אמרתי לו שיצירתו קרובה יותר ללבי מיצירות טל, שטרנברג ואחרים כמותם. יתכן שנעם לו הדבר שלחץ את ידי בלבביות לפני לכתנו והיתה לחיצת היד האיתנה של חולה בבחינת תודה סמויה ובמנוד הראש משום מבוכה עדינה ומעודנת.

יצאנו מבית החולים דואבים וכואבים ונאבקים על תנועה וחופש תנועה ואהדתנו להם.

את הפסל בן-צבי פגשתי בשנות השלושים שקדמו למלחמת העולם השניה באניה שטה על מימי הים התיכון בדרכה לאירופה. אניה צרפתית שיעדה חיפה-מרסייל.

אלה היו ימי סתיו. וככל שהרחקנו מנמל חיפה הלכה הקרירות והחריפה עד שהפכה לסתווית לגמרי.

ראיתי על ספון האניה איש לא בעל קומה, מקריח בחליפה אפורה כמי שאינו מורגל בה ולבשה לצורך נסיעה לאירופה בלבד. צווארון פתוח אבל עמידה מאוששת, אתגרית, מין רצון להבליט כוח בדמות שאינה מבטאה דווקא כוחות הגוף.

הוא ניצב לעתים תכופות על סיפון האניה וצפה הרבה בים, באופק, במרחב. כמו לא הורגלו עיניו להסתכלות מקרוב. לאחר שעות מספר הכרתיו והציג עצמו: “הפסל בן-צבי, שמעת עלי?”

כמובן ששמעתי. הוא היה אז אמן נודע אשר פסל את ח.נ. ביאליק (הפסל נצב היום בחדר העיון בבית הסופר בתל-אביב ובכל עת שאני נכנסת לחדר זה אני נזכרת באמן ובגישתו לאמנות שטרח להסביר לי באותו שיט באניה). אולם רק גילה שמו ומיד חפשתי בו אותה מונומנטליות. אותם עצמים גדולים, מודגשים, אותה התפרצות בתווי פנים לעבר החלל הריק. פסל שחורים. עזי מבט. והנה איש כמעט גוץ לפני המתאמץ לזקוף קומתו ולהניף מעט ראשו אחורנית ביוהרה קלה, לא בהעמדת פנים של צעירות ורעננות יתר אלא של עצמה. ראשו המקריח ושני הצדעים הכהים מכסיפים העידו שהוא כבר מתקרב לגיל העמידה. אבל דבר זה לא ענינו כלל. הוא הושיט לי יד נוקשה, עזה, ואמץ את ידי בנוקשות של אבן. הייתי צריכה לתפוש מיד שהוא מורגל בחומר קשה, באבן ובמוצקות.

ארבעה ימים היתה שטה באותם הימים האניה הרגילה מחיפה למרסייל. לעת ערב לאחר פת-שחרית נצבנו על ספון האניה שעונים על מעקה וצופים בפס הקצף הלבן שהיא מותירה בעקבותיה. למזלנו נשב פיח הארובה לא לעברנו ויכולנו להשקיף על פני המים.

ואז טרח הפסל בן-צבי, איש זר לי לפני כמה שעות להסביר לי מדוע פסליו עזים, מודגשים ומונומנטליים כל-כך. “אני רוצה לפסל אותם כשם שהיו צריכים להיות. לא כפי שהם במציאות. מונומנטליים. עזי מבע. עזי נפש ורוח. עזים.”

והתבונן במים בהתגרות גדולה. “אני רוצה אותם איתנים. לא כפי שהם במציאות. אני משלב את רוחם הנועזה, היוצרת עם מראה של התגרות בחלל, בסביבה, באין”.

הוא דבר עוד הרבה אולם זאת היתה התמצית המשמעותית של דבריו.

קסמה לי העובדה שאמן נודע שכמותו טורח להסביר לנערה צעירה את משמעות דרכו באמנות. פעם אפילו חפן בידו את צד פני כמבקש לכיירם בדמיונו. לראות קונטורות מדויקות. אבל מי אני שיפסלני עלמה צעירה לימים נוסעת לרגל למודיה לבירת אנגליה לונדון. הוא נסע באותם הימים לבירת צרפת פריז. אבל שנינו יצאנו לדרכנו באותה אניה. כל אמני הארץ כמהו באותם הימים לפריז. מלבד יצחק דנציגר שנסע עמי באניה אחרת בדרכו לסלייד-סקול בלונדון. אבל על זאת ברשימה אחרת.

באותם הימים הייתי חולת יופי. קסמו לי יותר מכל פנים יפים, של גברים ונשים כאחד. בן-צבי לא היה יפה-תאר. ומעט היתה לי ליגיעה חברתו שנראתה לי אז כשל איש בגיל העמידה אף כי יתכן שהיה בוגר ממני אולי בעשר או שתים עשרה שנה בלבד. אבל היה זה גיל זקנים בעיני.

היה שם קהל נוסעים רב של סטודנטים הנוסעים לצרפת ולאנגליה ותיירים חוזרים מישראל לארצותיהם, ביניהם זוג הולנדי צעיר כנראה אף שבאותם הימים נראו אף הם בעיני בוגרים מאד. והיה נדמה לי שהם חברה בוגרת ומתאימה יותר לבן-צבי ממני. כי בדבריו הרבים היה במקצת עלי לטורח.

התבוננתי באשה ההולנדית היפה ובאמת קסמה לי מאד. אמרתי לו: “ראה איזו אשה יפה!” כה הרביתי לדבר בשבחה עד כי הלך ונלווה אליהם ולא מש ממנה עד סוף הנסיעה. לאחר מכן הצטערתי צער רב על כי שלחתיו אליה. כי שעמומי גבר. אבל מה לא יעשה אדם למען היופי…

פגשתי את אחותו בלונדון וכשחזרתי ארצה ופגשתיו בחברת סופרים, כי אז כבר נחשב סופר ופרסם קובץ ראשון. העברתי אליו דרישת שלום זו. התרשמותי מאחותו האכזוטית מצאה חן בעיניו. אני עצמי הייתי קצת מאוכזבת ממראהו. כי בילדותי בשמעי על הליכתו כחלוץ לשבת בקרב הבדואים אשר בקשו אפילו להשיא לו אחת מבנותיהם כדי שישאר לשבת בקרב שבטם. תארתי לעצמי דמות אחרת לגמרי. בו לא היתה כל אכזוטיקה. לא בדואי ולא שחום ולא דל בשר ואיש המדבר, אלא בהיר ומלא גוף במקצת וטפוס של הדוד הטוב פסח.

כיוון שכבר סופר עליו כה הרבה בעל פה ובכתב והוא כבר עזב אז דרכי מדבר וערב ועסק בחפירות ובכתיבה בארכיאולוגיה ובמחקר, לא שמר עוד על תדמית של איש המדבר החי במדבר אלא היה החוקר החופר במדבר.

עמדתי לפניו מאוכזבת במקצת הייתי צעירה מאד לימים ונעם לי לשמע מפיו שהוא מכיר אותי מספורי ומדברי בעתונות ויחסו האבהי והאוהד אלי, ולא ידעתי במה לפתוח. האשאל על המדבר על האהל על הכד או כל החפירות? על הכלים שמצא או החיים שמצא שם במה שנקרא “אהלי קדר” על דרך המליצה?

הוא קרא את מבוכתי בפני ואמר ברוח טובה, חמימה ואוהדת: "אמרי את האמת לא כך תארת לך את הבדואי-היהודי? אֶת חית המדבר והבקעה?

הודיתי במבוכה ובניע ראש בלבד.

“אילו ראית אותי באותם הימים אולי ריח העזים והעדר עוד היה בי, ריח האוהל והקהווה והגללים עוד היה בי. עכשיו אני כאן ככל האדם בארץ”.

לימים הייתי קוראת בג’רוסלם פוסט את רשימותיה של דורותי כהאן. אהבתיה מאד מכתיבתה בלבד מבלי להכירה. שמעתי שהיא רעיתו. כששמעתי על פטירתה בשנת 1952 צר היה לי מאד על שניהם. אף כי לא יכולתי משום-מה לראותם ביחד כה שונים בעיני זה מזה במהותם, בכתיבתם ובאישיותם. ואולי טעיתי ולא הבנתי אז את הקשר בין השניים השונים כל-כך זה מזה.

רציתי לכתוב לו על חיבתי לדורותי. חיבת קריאה, חיבת מלים כתובות בין שתיים רחוקות. אהבתי את ההומור שלה את נוסח דבריה השונה מכל נוסח אחר. בקיצור אהבתיה מאד מבלי להכירה. אבל לכתוב על כך אליו, לא העזתי. לימים הצטערתי על כך מאד.

כעבור זמן רב כשנתפרסם גלוי הכלים במדבר יהודה חשבתי עליו רבות שמגלה הוא דברים יפים במו ידיו, בגופו, בנוכחותו, בחיים עם התגלית הזאת, בקרב השבט הבדואי, עם דורותי המיוחדת במינה ובמערת החפירה במדבר יהודה.

איש התגליות במו ידיו, בגופו, בכפות ידיו, במעדרו, במקושו, בכמיהתו לתגליות לאורח-חיים זר ולחיים עתיקים.

צרוף זה של חיי היום, חיי אתמול וחיי קדם המשיך להלך עלי קסם הכרוך באיש הרך, הנעים, האבהי והנוח הזה שבראשית שמעי עליו הצטייר בעיני כהרפתקן נועז של שנות העשרים השותה חלב עזים באהל, רץ במדבר ברגלי בדואי צנומות, רעה-צאן ומגלה צפונות קדם במדבריות ונראה כאבא טוב ירושלים.

האם חפשה בו דורותי בדואי יהודי או ירושלמי נובר בצפרניו במעבי אדמה ומחפש כלי קודש עתיקים או כלי בשמים קדומים, או בן עיירה קטנה במזרח אירופה שנשבה לבין הערביים ויצא שלם ובריא בגופו ובנפשו?

דורותי עצמה היתה קצרת ימים. וההומור שלה עמד לה לא לאורך ימים. כיוון שלא הכרתיה כלל פנים אל פנים לא חקרתי. פסח בר-אדון במדבר היה בעיני כמו אגדתי במחול. כמו אלתרמן בשיר וכמו שלונסקי בתרגום. או רחל בשיר ומניה שוחט בשומר וזייד בתעלומות. כולם דמויות של יתד. יתד תקוע באדמה הזאת. בלי יתדות אלה אין להבין כאן את החיים בארץ הזאת. אין לומר כי סביב כל יתד כזה קם אהל אבל משענת לפחות היתה. כל שילך היום למדבר ביודעין או שלא ביודעין ילך שמה עם פסח בר-אדון ויתדו.

הכרתיו בסוף שנות השלושים ובתחילת הארבעים. אז כתב שני ספרונים ראשונים שנתנם לי. התרשמתי שהוא אדם גשמי מאד, מגושם קצת בא מרקע דתי שהתפקר ממנו. לא התידדנו. לא היה אדם לטעמי. לא איש תרבות מעודן ויפה רוח.

עברו שנים ואנו שכרנו בית מעמידר בקרית הציירים בצפת. בר-יוסף יהושע היה ממש שכננו ממול מתגורר בבית הקיץ שלו. היה זה בראשית שנות הששים. אז נפטרה רעיתו הראשונה והוא בא עם בנו הקטן יצחק לשבת בקיץ במעונו בצפת.

הילד ההמום עדיין מן האסון שארע לו בפטירת אמו סרב להכנס עם אביו לביתנו. התביש. לאט לאט הכרנו אותו ואת משפחתו בנו יוסי וכלתו חמוטל, נכדיו ובתו וחתנו. בניו שבתחילה לא חיו עמו בשלום משום שעוד בחיי אמם פרש מן הבית בחיפה ובא להתגורר בגפו בתל-אביב כבר השלימו עמו ובאו להתארח בביתו בצפת. היה זה כבר אחר צאת הטרילוגיות הצפתיות היפות “סוכת שלום” ו“בית רמון”, “עיר קסומה”, ודעתי על בר-יוסף היתה אחרת לגמרי. לא רק משום שדרנו בשכנות והכרתי את טוב לבו וחמימות ידידותו, פטפוטו הפוליטי הילדותי מעט ורצונו לגעת, לקרוא הרבה ולהוסיף דעת כדי לחפות על שנים של למוד מועט.

כבדתי את כשרונו הפראי הבלתי מרוסן, הגשמי והחושני לא חושנות מעודנת אלא חושנות בשר ודם של יצרים. צחקנו אפילו לבדיחתו: מתי כבר יתרגמו את עגנון לעברית?

חייכנו למראה בהילותו היתרה לזלול מאכלי שבת וחג. דגים ממולאים ושאר מטעמי המטבח היהודי המסורתי.

לימים עבר להתגורר בצפת עם רעיתו הצעירה הציירת האמריקאית גילה. צעירה שבאה לצפת עם אמה והיתה מאוכזבת שאין לאישה הסופר המהולל הערצת גבורים וכבוד נערץ בעיר צפת ובארץ כולה. “חשבתי” אמרה לנו בבואה לחצרנו עם כלבה המזהם “שאני נשאת לסופר מפורסם ובזכותו אזכה לחיי תרבות מופלאים. והנה אני תקועה בעיירה צפונית קטנה כמעט בבדידות.” גילה היתה אפיזדה קצרה בחיי הסופר. עצבנותה בלילות שנותרה בביתה לבד גרמו לנו נדודי שינה רבים. לא פעם באה בלילה לביתנו ובקשה ללון עמנו כי היא יראה מאיזה מעריץ נסתר המטפס על חומת ביתה.

יצחק הבן הקטן סרב לקרא לה אמא. היא נעלמה כשם שבאה. לאחר שנשא את אשתו השלישית המשוררת אראלה אור (שניאורסון) מחדרה והביאה לבוקר מוקדם גם לביתנו בתל-אביב, נתהדקו מעט היחסים והיינו יוצאים בצוותא בלילות חג ושבת לסעוד באיזו מסעדה ברחובה הראשי של צפת. לעתים היו מצטרפים אלינו אף הפרופ' חבקין מהטכניון בחיפה שרעיתו קציעה היא אחותה של אראלה ז"ל.

לעתים היינו סועדים כולנו בלילות החג עם חברי הקריה כולה במועדון “מילוא” בצפת בסעודת חג משותפת חגיגית ועליזה. לא פעם סעדה עמנו שם גם הגברת סימה ארלוזורוב, רבקה כצנלסון עם בנה, נחום גוטמן ורעיתו דורה אפילו שלא התגוררו בצפת.

עוד בימי גילה ערכנו טיולים עם בר-יוסף המדריך אותנו אל וואדי למון, הולכים ברגל ועורכים למטה על שפת הנחל בין עצי האגוז, עצי הגפן והתות פיקניק מן האוכל אשר הבאנו עמנו. לשם נצטרף אלינו גם שכננו האחר הצייר סטימצקי. והצייר לבנון שכננו השלישי ליוונו מעט בדרכנו למטה אולם לא הצטרף אלינו לכל הטיול כי חש ברגליו.

בטיולים השתתפו שאר שכננו, המוסיקאי הכנר בעל ביה"ס למוסיקה, פטקאי, שסגר את משולש המגורים שלנו בככר הקטנה בקרייה.

החבורה העליזה שירדה למטה לוואדי בטיול אחד ישר מבתינו אשר במורד המערבי של צפת, ואילו בטיול השני בדרכנו לשכונה הדרומית של העיר ומשם לוואדי למון, הכל בהדרכתו של בר-יוסף הצועד עם ברט לראשו ומקל בידו, ארחה גם חברים שאינם סופרים או אמנים. את מי שהיה לאחר מכן הפרופ' יהושע רונן, את הציירת צפורה ברנר אף היא חברת הקריה, את ניר יזרעאלי מצנחני המתלה ואיש יחידת 101 של אריק שרון ועוד.

י. בר יוסף הדריך את החבורה כאילו הוא מדריך אנשים בסיור בביתו שלו. גילה התאוננה כל הדרך על עייפות. לא כך תארה לעצמה חייה בצילו של סופר מפורסם. אראלה בכלל לא הצטרפה לטיולים. היא היתה חולנית, חולת לב שנתקשתה אפילו לצעוד שם במדרגותיה עליותיה ומורדיה של צפת.

בימיה של אשתו הרביעית והעכשוית אביבה כבר היינו עורכים ארוחות בית משותפות אצלם ואצלינו. הבנים והנכדים הרבו שם לבוא לבקורים וצהלות השמחה מביתו המשופץ של בר-יוסף וסדר פסח חגיגה גדולה עם שולחן הפינגפונג הגדול הגיעו עד ביתנו.

אף יוסי הבן וחמוטל רעיתו ובניהם בקרונו בחצרנו הצפתית. זו החצר שמ. סטימצקי הצייר אמר עליה: “אצלנו ואצלכם צפת. ואילו אצל האחרים הוליבוד”.

לאחר שש עשרה שנות מגורי קיץ בצפת העברנו הבית לאחרים. בר-יוסף התרעם מעט ואפילו פצר בנו למכור הדירה בתל-אביב לשפץ ביתנו בצפת ולעבור שמה למגורי קבע. אבל הדבר לא תאם את תכניותינו. בעלי אריאל כהן צייר הרבה בצפת, אני כתבתי סיפורים והוצאנו יחד ספר בשם “בזכות עצי התאנה” סיפורים וציורים מצפת.

המשכנו לבקר לעתים אצל בר יוסף ואביבה רעיתו המסורה, העמלנית, עקרת הבית למופת. בר יוסף התמסד, עזב אף הוא את הקריה ועבר להתגורר בדירת שכון בדרומה של צפת. לא הרחק מבית הקיץ של המשורר ב. מרדכי ז"ל. לא עוד בר יוסף עם בקבוק הקוניאק המסורתי שהוא מעודד את יושבי מילוא בצפת הגברים לקנות בעזרת קופה משותפת. לא עוד חזוריו אחר נערות חמד צעירות ושופעות גוף וחזה.

זאת הכניס מעתה לספריו האחרונים ולסיפוריו באחרונה השופעים תאוות זלילה, יצרים עזים סטיות מעודנות, ורגושי גוף לרוב. יש המכנים זאת פורנוגרפיה. אבל אין בר יוסף נבהל ממלה זו. הוא פרסם אף ספר פוליטי והצהיר בפנינו בעל פה: “מה יש? צריך להתרגל לרעיון שתמיד נחיה על חרבנו”. יש אומרים שהוא קרוב ל“תחיה”.

כיוון שמעולם לא הייתה ידידות נפש אלא ידידות אחווה, שכנות, עסוקים דומים והתענינויות דומות, לא השתנו פני הדברים מאז עבר להתגורר בתל-מונד ליד משפחת יצחק בנו ולא הרחק מבניה הלוחמים הידועים, צאצאיה של אביבה ובעלה הפסל אשכנזי החיים בבאר טוביה ובעין גנים. בקרבת ילדיהם משני הצדדים בוודאי חש הזוג בטוב בתל-מונד שבשרון. עוד לא ראינום שם.

בזה אחר זה ממשיכים להופיע ספריו האחרונים שטרם קראנום. אי אפשר להשיגם בספריה, הם נחשבים לספרות חושנית מבוקשת עד מאד. אומרים שאפילו בחוגי הדתיים הם נפוצים על תאורי ההתפקרות שבהם.

הוא נכנס אלי עם כל משפחתו אשתו חמוטל וילדיו לחצר ביתי בצפת. גרנו בשכונת קרית הציירים בצפת מול בית אביו יהושע בר יוסף הסופר הנודע במעין ככר קטנה הסמוכה למסגד שהפך לתערוכת ציירי צפת.

יוסי הרשים אותי תמיד כאשיות נכלמת, מצניעה לכת. מדבר מעט לעומת אביו המרבה בשיחה. לאחר שקראתי את ספר הפרוזה הראשון שלו ואת ספוריו הקצרים שיש בהם התרסה גדולה לעומת דמות האב הנוטש ביתו. דמות האב והקונפליקט שיש לבן עם אביו שמחתי לראות בהצגת “טורא” שלו עולם אחר לגמרי.

לאחר מכן הייתי שופטת פרס “ברץ גובינסקה” בהבימה יחד עם מסקין וקוטאי השחקנים, ומחזה של יוסי בר-יוסף בשם “הכבשה” הוגש לפנינו והחלטנו פה אחד להעניק למחזה זה את הפרס.

ראינו באיש צעיר זה כשרון מיוחד במינו. לאחר שנטש את הרומן והסיפור התרכז במחזה בלבד ואמנם עשה חיל בזאת, דווקא כמחזאי, רחוק מאביו ומעולמו המיוחד.

לימים נזכרתי שראיתיו פעם במילוא בתל-אביב בחברת אשתו הראשונה דליה רביקוביץ. זוג מוזר שקשה לי לקשר ביניהם מידיעתי את שיריה של זו ואת מחזותיו של זה.

ולאחר מכן כאבתי עמהם מרחוק, עמו ועם רעיתו חמוטל, את אבדן בנם הצעיר שטרף את נפשו. בעיקר כאבתי עם שירה של חמוטל רעיתו השניה אם בניו שראה אור בעתונות אחר האסון שנודע לי עליו מפיה של אמם החורגת אביבה אשת אביהם יהושע.

כאב כזה מי ימחה. וכיצד יהלום ביצירתו איני יודעת. כבר מזמן לא ראיתי את יוסי אף שהוא כבר מתגורר כעת בעירי.

משפחה כותבת זו היא בבחינת תעלומה משולשת הפועלת בנתיבים שונים. חמוטל רעיתו מתרכזת בבקורת ובשירה. בשירתה מבצבצים לא מעט קורי חייה של משפחת בית האב, האם, והמציאות של התפקרות וחילוניות. אבל אצל כולם ואף אצל יצחק הצעיר חטיבות חיים של ממש.

אפילו צפת עושה שמות בנפשות כולם כאילו דמות סב סבם המטורף על גג אחד הבתים בצפת העתיקה עדיין מרחפת מעליהם ואינם יכולים ואינם רוצים להשתחרר ממנה.

אם כי מכס היה מידידי בית אביו של אישי לא פגשתיו מעולם דווקא בביתם. בזמנו למד עם חותני אביגדור כהן דודנו של פרנץ קפקא בכתה אחת בבית הספר והיו חברים וידידים. הם והוגו ברגמן ואחרים כולם יוצאי פראג. בטיול סופרים להר הצופים בירושלים, לאוניברסיטה של אז מלפני מלחמת השחרור פגשתיו. היה יום סגרירי. וכשפסק הגשם היתה רוח עזה במרומי הר הצופים ומטרייתי התהפכה כליל ונתקערה כלפי על. זה היה מראה מצחיק. בשעת מעשה נצב על ידי איש גוץ ודק פנים שפרץ בצחוק רם ובקש לסייע בידי להחזיר את מטרייתי לתקנה. ידעתי שהאיש הוא מכס ברוד. תוך כדי מעשה המטריה נכנסנו לאולם וישבנו סביבו בכסאות עץ. הייתי אז צעירה מאד בשנות העשרים הראשונות ולא העזתי להמרות פיו, ישבתי לצדו.

הטיול היה אמור לספק לנו גם ארוחה קלה ומרחוק ראינו שאנשים מתגודדים ומקבלים מזונות. כיוון שלא מהרנו שמה לא קבלנו מאומה. כשהגיעה המגישה אלינו וראתה את מכס ברוד מהרה להגיש לו כוס לבן אחרונה שנותרה בידה ולחמניה וכשראתה אותי נקפה לבה ונתנה לי לחמניה.

מכס ברוד מהר לבקש מיד כוס והפריש לי לתוכה את מחצית כוס הלבן אשר לו. “אנחנו נחלוק בינינו” אמר, “לא יתכן שלא תאכלי כלום”.

כאלה היו אותם הימים כוס לבן אחת לשניים. כשסיימנו לאכול אמרתי לו על קשרי המשפחה בינינו לבין פרנץ קפקא ועל קרבתי המשפחתית אל ידידו מילדות.

“אהה” שמח “זה מענין”. הוא התכווץ בתוך כסאו שמט עוד יותר גבו וקטן כפליים והתחייך אלי במאור פנים רב אבל לא אמר דבר. אולי בשל העברית ואולי בשם הנסיבות המשונות שאנו חולקים כוס לבן ביחד ואולי בשל הרוח העזה בחוץ, ההר הגבוה, הנוף למטה והישיבה כאן בצוותא.

ואולי לא אמרתי לו כלום ולא ספרתי לו כלום וסתם ישבתי על ידו וחלקתי עמו כוס לבן אחת קטנה (אז היא היתה מזכוכית), סתם שני אנשים שאין ביניהם כל קשר ושלא אומרים כלום והאחת נהנית מטוב לבו של השני, כי הייתי רעבה עד מאד בטיול ובאויר עז זה, ושמחתי לחלוק עמו את מזונו.

“ד”ר ברוד", אמר לו מישהו “אכלת לשבעה?” (המושגים של אותם הימים על שובע! יושבים על כסא של עץ בלי שולחן ואוכל באוכל שבשתי הידיים, הלחמניה על הברכים).

“כ—–ן” האריך בכן בחשיבות יתרה כאילו קבל סעודת מלכים.

רציתי לדבר עמו על ראובני שר היהודים על “דוד מולכו” על “טיכו ברהה” רציתי…

אבל איך מתחילים להשיח עם סופר קשיש על ספריו, על מעשהו בספרות. איך בכלל פותחים פה בנדון. כאמור הייתי צעירה מאד ורעבה ואכלתי ושתקתי ומכס ברוד גחן אלי ואמר:

“את בוודאי עוד רעבה, נכון? גם אני”.

כך רעבנו בצוותא ביום ירושלמי סגרירי ונשוב רוח על הר הצופים.

כשתמה הארוחה הצנועה יצאנו החוצה. את המטריה כבר לא שבתי לפתוח. אולם היתה רק רוח. הגשם פסק.

הסתכלנו בים המלח ובהרי מואב והרוח מלאה את הריאות מלאות עזה של הרבה הר והרבה סלעים והרבה ירושלים ואיש בעצם לא רעב ללחם. אלא שלא אמרנו הרבה אפילו לא “מה נאה המראה הזה” פשוט אכלנו מעט ודברנו מעט.

הייתי תלמידת תיכון כשראיתי בעתון שבבית פרטי בשדרות רוטשילד מתקיים ערב ספרותי פתוח לכל בהנחייתו של אברהם שלונסקי ובהשתתפות המשוררות יוכבד בת-מרים ולאה גולדברג. פתחה לנו הדלת אשה, בעלת הבית לבושה חלוק קטיפה אדום ארוך עד למטה מן הקרסוליים. ישבנו. קהל די מצומצם בטרקלינה של אישה זרה זו כנראה שוחרת שירה וציפינו למשוררות. הופיע שלונסקי. עוד לא הכרתיו אז. ועוד לא היינו ידידים כמו לאחר מכן, לאחר שובי משנות למודי באנגליה. והיא באה בת-מרים, דמות זקופה, אכזוטית לבושה שמלה מזרחית רקומה ודמתה בעיני לצעירה מהאיים הקריביים.

שלונסקי הנחה את הערב כיד ההומור הטובה עליו. הקדים כמה מלים על תרבותה של קרן-קיימת כלומר שאסור לכתוב דברי שלילה פן נוציא דיבת הארץ רעה ויסרבו יהודי הגולה לתרום לקרן הקיימת ולקרן היסוד. בת-מרים קראה משיריה בקולה העמוק, החבוי היוצא מתוכה וחרד למצוא לו מוצא החוצה והוא נחבא בשרשו. האכזוטיקה שבמראיה יחד עם היראה מפני החוץ והרצון העז להחבא אל הכלים היו הרכב של קסם מזרחי עם אפוק אירופי. בת-ישראל ובת המערב החיות בכפיפה אחת. לפרקים נתמסמס קולה כחבוי בצמר גפן. עטוף, מגורה מבפנים, מצפה לאהבה בת השמים.

עיני היו נתונות, רק לה, לבת מרים. תמיד היה היופי משעבדני כליל עוד מילדותי. יפי הפנים יפי הגזרה וחלום רקמות מזרחי נטלו כל כולי וכבר לא הסבתי לבי לכל השאר ולשני המשתתפים האחרים.

לימים כעבור שנים רבות, לאחר ששכלה בת מרים את בנה זוזיק בנו של הזז במלחמת השחרור והשמועות על דברים קשים שמטיחה נגד המדינה וכל הכרוך בה. ראיתיה כמעט נגררת ברחוב, שכן ישבה בבית דירות בקרבתי עם בתה מבעלה הראשון שלפני הזז. לבושה היתה שחורים וראשה עטוף אף הוא בשביס. חיוורת, לבנה, חסרת צבע רק שחמומית טבעית בפניה. וגופה דל רזה, מצומצם. וכמו אינה קיימת עוד במציאות. למראיה לא העזתי לגשת אליה אף שכבר הכרתיה.

עד שנפגשנו באקראי בחנות “משכית” שברחוב בן-יהודה שכנראה באה שמה לקנות שמלה לחתונת בתה. בת מרים שכבר זכתה בפרס ביאליק ווויתרה לשם כך על פרס ברנר וגרמה שערוריה כל שהיא, כבר גילתה ראשה ושערה צמוד אל קרקפתה כאצל רקדנית.

ראיתי שהיא אובדת עצות, יורדת במדרגות מן החנות העליונה אל החנות התחתונה שבמרתף ואינה יודעת אנה לפנות. ברכנו זו את זו והיא הכירתני. רציתי לעזור לה כי ראיתי שבכוחות עצמה לא תזכה לכל תשומת לב מן הזבניות שאינן שועות לאשה עדינה, שברירית ולא צעירה כגון זו.

רצונה לקנות במשכית הזכיר לי את הופעתה בשמלה המרוקמת באותו ערב משוררת רחוק. אלא שכיום הצטמצמה אשה נאה זו והיתה כצל של עצמה. קטנה, רזה, שברירית, חיוורת חיוורון מוות ורק פניה העדינות עוד עמה. אני מקווה שסיעו בידה למצוא את מבוקשה. אני התרחקתי כי לא רציתי להביכה. אולי אינה רוצה שאראה מה בחירתה ומה רצונה.

בערב הזכרון לעזריאל אוכמני הגיעה ועמדה בכניסה כאובדת עצות. הכל קבלוה במאור פנים בעיקר רבקה גורפיין רעיתו של אוכמני אלא שהיא סרבה לשבת בשורות הראשונות ורצתה מקום צנוע ליד דלת הכניסה ופנתה אל אבות ישורון שבא עמה וכבר ישב, ואמרה כדרכה על דרך הנסתר: “אולי אדוני יביא לי כסא”. אלא שאיש לא נע ולא זע. ישבתי במקום צנוע בקצה השורה הסמוך לדלת. ולידי כסא ריק. חשבתי שמא מקומי הצנוע ימצא חן בעיניה ויוציאה ממבוכתה שהיא נצבת בתווך ואינה יודעת להיכן לשים את עצמה. עברתי לכסא הסמוך והושטתי אליה את ידי. היא התבוננה בי ומיד חשה לעבר היד המושטה וישבה על ידי בכסא שנתפנה. מיד נחשה רק חצי משמי ובקשה סליחתי שנותחה בעיניה ואינה רואה היטב ושאלתני מי הוא הפותח. והודתה לי בכל לב.

לפתע, לפני גמר דברי משורר שהיה הנואם השני ואחר כל אותם דברים שאמר הנואם הראשון והזכיר לא פעם את שמה בבקרתו של אוכמני, קמה ממקומה ללכת ואפילו לא נפרדה ממני לשלום. שכחתני כליל. סלחתי לה. הכל עטו עליה לשלחה. אותי לא זכרה.

הוזמנתי לטיול סופרים בחבל לכיש ע"י רבקה גובר ואישה מרדכי גובר. באנו למרכז החבל נהוראי, שם מצוי אף בית הסופר על שם דבורה בארון ששם יכול סופר להנפש ולהתגורר כמה ימים בשני חדרים מרוהטים ומסודרים ומטבחון קטן.

הסבנו על הדשא ואז פתחה עמנו רבקה גובר, אשה מלאה כל שהוא ששערה הסב אסוף על ערפה בקפידה יתרה וחלקה, בשיחה. למעשה לא היתה זו שיחה. שהיא היתה משיחה עמנו בחבל ארץ לכיש שהיא ואישה הקדישו לו מיטב כוחם וחילם, ולא בקשה כלל לשמוע דבר מפינו.

כבר הכרתי את ספריה ואת כל המוצאות אותה כאן במלחמות ישראל ולא היתה לי הגישה האוביקטיבית אל האשה עצמה ואל פעלה. אבל התרשמתי מדיבורה החוצב, העז. דיבורה היה בלהיטות של מי שדרכו אצה לו. ואינו מוכן להתעכב אפילו לא לרגע להשיב על שאלה או לעמוד לפוש.

היה זה לפני מלחמת ששת הימים ואזור מושב אמציה שלא היה רחוק משם היה נתון להתקפות מחבלים הם הפדאיון וכל חבל לכיש חי במתח של התקפות לילה ספוראדיות, שכבר לא פעם התקרבו הפדאיון אף למרכז החבל ביחוד בימות הקיץ שאז היו עוזבים שם מקומם מורים, מורות ושאר עובדים מן החוץ והישוב היה מתרוקן במקצת.

שיחתה היתה נתונה בלחץ לילות מתח אלה. היא סיפרה כיצד הגיעה מכפר ווארבורג עם אישה לחבל לכיש. על ראשיתו של החבל. על בניה שנפלו במלחמה שניהם והיא בקשה לפעול ברוחם.

להטה הפך לשיחת היחיד. הסבנו על הדשא הירוק ואיש לא ההין להפסיקה בשאלה או בערעור או בקושיה. התחושה היתה שזה הוא מעשה היחיד בארץ הזאת, ואין לכלל ולא לכלל הספרותי הרשות להקשות ולשאול. מעין יצירת יחיד בעזרת הרבים והעולים של אז, ויחסה לכל בית פאמיליארי משפחתי. כאילו יש לה יד בבנין כל בית.

כבר נתרבו אז המערערים על עצם העובדה שהיא מזכירה תדיר בדבריה את קרבנה האישי במלחמות ישראל הם בניה. היו אפילו מבין הסופרים שכתבו על כך בסיפור והשתמשו בזאת כבחומר ספרותי אף כי הכחישו זאת. ורבקה נעלבה על כך מאד. שהיא מזכירה מה שמזכירה לא מתוך התיהרות אלא כקביעת עובדה פשוטה ולא נדירה בארץ הזאת.

עברנו עמה בכפרי החבל ומצאנו שם את גאיו שילוני המתרגם מאיטלקית וממשפחת קאסוטו המהוללה אשר באיטליה והוא כאן ממונה על הצאן. המושבים עוד היו צעירים אבל כבר מבוססים. ורבקה גובר הוליכתנו על פניהם עד באכה קרית-גג, כאילו היא מהלכת במשקה הפרטי ומראה על גדוליו והשגיו.

כל אותו היום לא נלאתה רבקה גובר מלספר בשבחי החבל ואנשיו. בתלאות החבל בראשיתו ובהחלצותה בכל מקרה של צער והתנגשויות בלתי נמנעות.

ספרו לי שכשהיה בא סופר לשבת ימים מספר בבית דבורה ברון היתה רואה בו אורח החבל כולו ומזמינתהו להרצות בליל שבת כדי שהכל ישמעוהו ויהנו מדבריו. הסופר היה בעיניה נציג התרבות מן המרכז שבבואו לחבל לכיש יש בו כדי להעלות את החבל על מפת הספרות העברית והישראלית. בנאיביות כל שהיא סברה שעצם ישיבתו הקצרה במקום יכולה להוות נטיה להכליל את לכיש בדבר שיר או סיפור. היא גם האמינה במגע הממשי עם הסופר הבא לקבל ולתת. לקבל ולתת רוחני זה היה בעיניה עיקרו של מפגש זה. ולא מעט הצטערה על כי כה מועטים מבין סופרי ישראל היו באים לשבת בבית שנועד לכך.

יום אחד כשהתקרבו הפדאיון כמעט לחלונו של אותו בית סופר שבחבל קבלה זאת רבקה גובר במשנה צער. כאילו היה בכך מן המרתיע לקבל הסופר הבא שיבוא להסתופף בצילה. ומה יהיה על המגע הבלתי אמצעי בין עובד האדמה במושב לבין הסופר מן הכרך?

ברוב תמימותה סברה שמגע קצר זה יש בו כדי להעשיר את שני הצדדים.

את אליעזר הכרתי בקטנותו כשהיה ילד קטון ובא ל“ארזה” שבמוצא עם אמו פרופ' אלישבע גולדשמידט לבקר בבית ההבראה את אביו המחלים ד"ר יוסף גולדשמידט, מי שהיה בזמנו סגן שר הפנים וראש מחלקת החינוך-הדתי במשרד החינוך בירושלים.

אליעזר הגיע לשם מחזיק ביד אמו, ילד קטן וחיוור שחוט של עדינות שפוך על פניו התמהות והמחפשות את אביו שחלה בדלקת-ראות ונסע לנאות מרפא.

כשבקרתי בביתם, כי הוריו היו ידידי הטובים וכולנו סעדנו על שולחנם ושולחן סבו וסבתו מצד אמו שישבו עמנו היה הילד דמום ושתקן, לא שמענוהו. אחותו ימימה עדיין היתה תינוקת בת כמה חדשים בעריסתה. הימים היו שנות הארבעים לפני מלחמת השחרור והם גרו ברחוב הפלמ"ח.

לימים פרצה מלחמת השחרור. כשנסללה דרך בורמה והשיירה הראשונה פרצה לירושלים שלחתי להם בידי העתונאי גבריאל צפרוני שעלה ירושלימה בשיירה ראשונה זו לאחר המצור חבילת מזון משומר. ספר לי העתונאי שבא ולא מצא שם איש בבית מלבד ילד, הוא אליעזר. העתונאי לא היה בטוח אם אמנם ילדם הוא השוהה בחוץ ואם איננו מתחזה להיות ילדם כדי לזכות בחבילת המזון הנדירה באותם הימים. “אולם הילד החכם הזה”, אמר לי העתונאי, "ידע מיד לתת לי סימנים כדי שאווכח שהוא אמנם אליעזר גולדשמידט ולא אחר. אמר לי מי אַת ומה מעשיך. וכל אותם פרטים שהעידו שאמנם הוא מכירך יפה. וכך השכיל לשכנעני שאמנם להוריו נועדה החבילה וגם לו ומסרתיה לידיו.

לימים למד בוטניקה והיה לפרופ' בפקולטה לחקלאות ברחובות מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים. בימי ט"ו בשבט ובימי הסוכות הוא מופיע על מרקע הטלביזיה ומסביר מיני צמחים וסמלים צמחיים והסברות רבות ערך על לולב והדס, ערבה ואתרוג, עצי היער ועצי הפרי ופירות מפירות שונים. ואני מתבוננת בפניו הטובים והנבונים בדברו במתינות ובנחת לצופיו ומגלה צפונות הטבע ויבולי האדמה, וקשה להסכין עם המחשבה שזהו אותו ילד קטון המובל בידי אמו בגנה של “ארזה” במוצא, תוהה על יפי הטבע סביבו, שגם אביו היה מתפעם למראהו ולמראות עין-כרם שממול ופרחי שדה ועצי יער סביבו.

גם אמו, פרופ' למדעי הטבע וגם אביו הורישו לו את ירושת האהבה לטבע והצומח וההתפעמות למראה כל תופעה בטבע ובעיקר למראה נופים מרהיבים. היתכן כי אותם טיולי טבע שם שהולידו בלבו את הנהייה אחר מדעי הצומח והחי?

בהיותי חברת מערכת “הבוקר” כתבתי כתבות על נושאים שונים מעין רפורטז’ות ספרותיות על ישובים בארץ שבקרתי בהם. הדברים כנראה הובאו לידיעתה של דבורה דיין אמו של משה שהיתה פעילה בתנועת המושבים ובישובי לכיש של אותם הימים. יתכן שקראה את דברי כי כתבה לי מכתב שהיא רוצה להסיעני לישובים שאך זה צצו בדרום כדי שאספר עליהם לקוראי.

היא באה בטנדר ונהג לקחתני. זוכרת אני שישבה ליד הנהג ואני במושב האחורי. אשה נחרצת, רצינית מבע, בעלת תודעה ברורה מה היא רוצה לעשות. מה מטרתה. כיוון שעתוני היה עתון של הימין הרבתה לומר שזו לה פעם ראשונה שהיא פונה אל חוגים אלה שאינם מתנועת העבודה. כמו הרבתה להצטדק שהיא חושבת שמה שהיא עושה צריך להיות מובא לידיעת הצבור הזה גם כן. נהניתי במקצת שבחרה דווקא בי. ואולי ידעה ממי שחקרה שאיני נמנית כלל על ציבור זה וכי אני רק עובדת במערכת זו מבלי להשתייך לכך פוליטית.

בהחלטיות ובמגמה ברורה להביאני אל ישובים דלים אלה שזה לא כבר הוקם ביתם הקטן וקבלו פרה ראשונה, הביאתני שמה. היא הכניסתני לבית משפחה אחת כדי להראות לי כמה נאה יכול להיות בית כזה כשהוא מסודר בטוב טעם ובחן.

יותר מן הבית ענינה אותי קבלת הפנים שהיא עצמה זכתה לה באותם בתים שבקרנו בהם. בהתאפקות רבה דברה ובסמכותיות. ברור שהיא היתה אשת חסדם אולם ביחסם בצבץ לא רק השמעות למרותה אלא איזו הערכה כלפיה. היא אף הניחה לי לראות מה שאני רוצה לראות ולשאול מה שאני רוצה לשאול, ולא כפתה עלי למרות סמכותיותה את רצונה ואת מגמתה.

בכלל לא הרבתה דברים. כמו היתה נבוכה. אולי לא היתה מורגלת במפגשים עם עתונאים ולכן ערכה לי בקור פרטי לחלוטין. אבל כאכרה מנהלל ויוצאת דגניה וילידת הגולה אחדה בתוכה איזה צרוף מענין שעורר בי ענין רב. לבושה הפשוט, הכהה, שמלה כחולה כהה ומטפחת לראשה. וקומתה הבינונית והקומפקטית המכונסת בלבוש היו כעדות אף לאיזו שלמות ארץ-ישראלית מוגדרת כהלכה. היה מורגש שהיא אשה יודעת סבל. ואפוקה הוא למוד שנים וימים רבים.

היא נהגה בי מנהג הדרכה ולא הדרכה. הדרכה וחופש ראייה. הצביעה על מה שהצביעה ועמדה מן הצד כשנוכחה שעניני בדבר אחר. הטאקט שלה עשה עלי רושם רב. הייתי מורגלת בנשים יותר שתלטניות והיודעות חפצן וסוברות שנסיונן מקנה להן זכות מיוחדת להציע הצעות לאחרים. והנה אשה מבוגרת מאד בעיני באותם הימים שהייתי צעירה לימים והיא מכבדת את רצוני. אינה כובשת לעצמה מעמד של מרכז. לימים כשנפגשתי בעסקניות אחרות מסוג זה העומדות במרכז הדברים ברצון הקהל או שלא ברצונו, זכרתי את עמדתה הצנועה הכבושה של דבורה דיין.

כתבתי מה שכתבתי בעתוני, היו תגובות אשר היו מצד מוסדות ציבור שונים. אינני זוכרת אם היא הגיבה על כך. לא היה מנהג אז להגיב אלא אם הדברים היו שליליים. דברי חיוב לא העתירו אז הרבה ולא פנקונו בכך. אני מקווה שקראה את דברי אבל מאז לא פגשתיה. אני מקווה שהשבעתי את רצונה כי עשיתי כמיטב יכולתי. אבל פגישה יחידה זו עמה השאירה רשומה עלי. לימים כשפגשתי את בנה משה חפשתי קוי דמיון וקוי היכר, וראיתי אותה מבוכה מאופקת אותה בישנות מסוגרת אותה הסתגרות המחפה על קומפקטיות מאוזנה המבקשת לפרוש ממרכזם של דברים ואף על פי כן להיות במרכזם. וגם הרצון הברור לפעול למרכזם של דברים להצביע עליהם ואף על פי כן כמו לעמוד בירכתיים, בפרישה, בהסתכלות מן הצד, ואף על פי כן לקבוע גורלו של המרכז.

את הפסל יצחק דנציגר פגשתי באניה איטלקית בשנות השלושים בדרכה מחיפה לטריאסט. האניות האיטלקיות היו אז קטנות, בהירות למראה, ועליזות בלבנוניתן הצבועה תדיר, לובן על ים כחול.

דנציגר הופיע על הסיפון באור השמש בסנדלים פתוחים (דבר נדיר אז בנסיעה לאירופה) בחולצה קיצית פתוחה וגולשת על מכנסיו. נוסח זרוק של היום שבאותם הימים היה נדיר ומקובל בארץ בלבד ולא ביציאה לאירופה. הוא נסע אז ללמוד בסלייד-סקול בלונדון וכששמעתי מפיו שהוא לומד בבית ספר זה אמרתי לו שאף אני למדתי שנה ראשונה באותו קולג' של אוניברסיטת לונדון שבית הספר לאמנות סלייד מצוי בו. כך הסתבר שאנו נוסעים לאותו מקום ולמטרת למודים דומה אך לא שווה.

יצחק דנציגר משך עין כל ביפי תארו. גבה-קומה, איתן, רענן, שער שחור ועינים תכולות, לא היה אדם יפה ממנו למראה באניה כולה. גברים ונשים לא גרעו עין ממנו. אבל בנגוד לחבריו האמנים האחרים לא היה צעיר זה שהיה כנראה כבן גילי מוכן לדבר על אמנותו (אז עוד לא נודע כפסל וכאמן). שתיקותיו ופיו הקמוץ ומבטו השלוח למרחוק בכחול בהיר הנשלח לכחול של מים הפכוהו הוא עצמו לפסל.

בכל חנוכנו עוד מילדותנו בארץ סגדנו ליופי. בתינו לא היו יפים. דלים היו למראה. חצרותינו היו חצרות חול. עצינו מועטים, אקליפטוס אחד לרחוב ועץ פלפל אחד לרחוב. רק עציצים היו לנו. ואז סגדנו ליפי תארו של האדם. היו אנשים יפים מועטים מאד בארץ בשנות העשרים והשלושים. אבל היפים, יפי התאר המועטים הרהיבו לבותינו כמעט עד כדי עבדות. היינו משועבדים ליפי האדם והמלכנו מלכות יופי. מלכי יופי לא המלכנו. אילו המלכנו מלכי יופי היה דנציגר מלך בעמו.

ליפי תארו של האדם כתבו אז שירים. שירים עבריים צנועים, ענווים, סוגדים, מבטלים ישותו של הכותב הנמס ברוב חיבתו לנושא היופי הגופני. אני עצמי ברוב עוונותי זכיתי פעם לשיר כזה מנוסע באניה אחרת שנסע עמי בדרכי בשנות למודי שהגיש לי שיר מעין זה. קבלתי את השיר בתודה אבל כמי שחי בארץ שמורגלת בכגון דא. אנשים כתבו שירים לאנשים יפים בעיניהם, והיפים קבלו זאת כמובן מאליו.

ורק צחקתי ל“תלתלי העורב” שהתקנתי לי ב“פרמננט” חשמלי לפני צאתי חוצה לארץ כי שערי היה שחור אך חלק לגמרי.

יצחק דנציגר היה מושא כזה לסגידה ליופי. עד כדי כך ראיתי בו רק נושא ליופי, כמעט מופשט, תמונתי או מפוסל, מצויר או מכוייר שכאשר התחבר לצעירה נכרית למראה והיה משוחח עמה באנגלית לא קנאתי בה כלל. הוא היה בבחינת אוביקט ליופי ולא אדם חי.

לימים כשתמו למודינו שלי ושלו פגשתיו לא פעם בארץ. שמעתי הרצאותיו ראיתי את עבודותיו, קראתי דבריו ודעותיו פה ושם. תמיד נפגשנו בלבביות יתרה ותמיד היה בעיני יפה שבעתיים ככל שהתבגר והזקין והלך. כי הוא לא זכה להזקין כלל.

על יופיו אפשר לומר שלא נמר כלל. העינים הרואות לא רק המביטות היו תכולות ומביעות להפליא.

ויש לי מתת זכרון ממנו. בכל עת שאני נוסעת בדרכי הארץ, בדרך לירושלים או לא הרחק ממחצבות הכרמל ואני רואה את נתח ההר הגזור לשניים והכביש עובר בתווך וההר הולך ומתכסה ירוקת וכבר איננו אבן חשופה אלא אבן הר המצמיחה צמחים ירוקים, אני נזכרת בחלומו להוריק את גב האבן החשוף של ההר בנטלו ממנו המחצבות כדי שהגניבה תתכסה בירק ולא יוודע החמס.

יצחק דנציגר הוא בשבילי ירוקת יפהפיה זו שבאבן ההר, שאולי יהבהב בה פעם אף תכוסה כלה.

טוני האלה היתה מורתי לפסיכולוגיה בגמנסיה “נורדיה” בתל-אביב, בימים שאבי היה מנהלה. לפני שהיתה מנהלת “תיכון חדש”. היא היא שגרמה לי ששניתי טעמי. הפרתי החלטתי להשתלם “כשאהיה גדולה” לא בפסיכולוגיה אלא בספרות.

טוני האלה הופיעה בבית-ספרנו כדמות קטנה, דקה, כחושה, דיקנית ומקפידה על קוצו של יוד. אינני יודעת איך היתה לאחר מכן כמנהלת בית ספר תיכון. אני הכרתיה כמורה.

אבי ז"ל נהג להזמין מורים חדשים לארוחת צהריים בביתנו כדי להכירם ולתת להם הרגשה משפחתית נינוחה. כך מצאתי עצמי יום אחד יושבת אל שולחן האוכל שלנו המשפחתי הגדול והמרווח מול אישיות חינוכית חדשה שצצה בבית ספרנו.

אבי היה איש שיחה ולכן התנהלה תדיר בביתנו ואצל שולחננו שיחה ססגונית, שנושאיה מרובים ומענינים ורצופים אמרי חכמה וצטטות מדברי חכמינו אנו וחכמי העולם.

טוני האלה היתה מסויגת מאד. היא באה מעולם אחר. אף שאבי עצמו היה חניך אוניברסיטאות ברלין ופריבורג היה רווי יהדות מזרח אירופה ותכניה. טוני האלה היתה תרבות גרמניה במיטבה. לא מזרח אירופה אלא מרכזה. גם העברית שלה היתה חדה, נוקשה, מדויקת אף מאולצת. עברית של למוד מאוחר. של אמצע החיים או חלקם האחרון.

טונה האלה מדדה דבריה באמות מידה קפדניות. שוחחו כמובן על בעיות חינוך, על פדגוגיה וקשייה בארץ וברשת החינוך של אותם הימים. אבי היה מורה אידיאליסט. הוא חלם תמיד לעזוב עסקנות פוליטית, עתונאות, אפילו אתנוגרפיה וחקירת המקרא ולהיות למורה, מורה בעל יעוד.

יתכן שחלום זה היה משותף לשניהם, לאבי ולטוני האלה. שניהם ראו יעוד בהוראה. אך כקובעים וכמנהלים ולא כמורים בלבד המקבלים מרות מאחרים. ובאותם הימים היתה רק מורה מתחילה בארץ ועדיין לא הגיעה להנהלת וקביעת שיטות ודרכים בפדגוגיה, מטרה שכנראה השתוקקה אליה כבר אז.

אני שהייתי רגילה במורים חמי מזג יותר, לבביים, בעלי רגשי חיבה וחברות התבוננתי בתמהון בדמות האשה המסוגפה, היבשה, והסחופה הזו. כל העת הטרידה אותי המחשבה מה גרם לה שהיא כשם שהיא. פשוט לא הייתי מורגלת באנשי שכל, ורבליים טהורים, בקפדני מדע ודיוק, בשוקלי משקל דייקנים ומחמירים כמוה.

ומאז היו לי שעוריה בפסיכולוגיה מקור עינוי ודאבון נפש. היא הפכה את חלומי על חקירה דוסטויבסקאית של נפש האדם המעונה במיטב אמצעי הספרות, למדידת חמרים כימיים רוחניים במשורה. היא היתה בעצם הראשונה שהטילה עלי את מורא המדע המדויק.

טוני האלה יצגה בשבילי את המדויק של מרכז אירופה, האחראי לגלוי פצצות הגרעין, סנוניות של איינשטיין, ובת מדדיה של מדם קירי.

מאז נותרה בזכרוני טונה האלה כמושג, כמו קפקא המעיד על מצב קפקאי כך טוני האלה היא מצב מדעי. התגלמות הנעלם המדעי. ואז החלטתי לפרוש מעולם זה.

היתכן שאדם בודד אחד שפגשנוהו באקראי בבית ובכתת בית הספר יקבע לנו עתידנו ובחירתנו לכל ימי חיינו. כזאת היתה בשבילי טוני האלה. לעולם לא אקרא לה טוני בלבד. ואף לא האלה בלבד. אלא טוני האלה. כמו מדם קירי. את אינשטיין קוראים בקצרה אנשים לא תמיד אלברט אינשטיין. אבל טוני היא תמיד האלה.

את הזז ראיתי לראשונה בשנות השלושים על שפת הים. ראיתי לפני איש לבוש בגד-ים שלם שכבר לא היה מקובל אז. זקנו שחור וארוך, מרובע ושערו מגודל אבל קצוץ בדפנותיו. בשרו לבן, שעיר, זר, כמעט נכרי, מארץ אחרת. בשר ממזרח-אירופה שלבנוניתו מוורידה מעט.

ואז שאלוני על שפת הים: “את יודעת מי זה?”

כמובן שלא ידעתי ובכלל לא רציתי לדעת.

“זה הוא הסופר הזז”.

"אהה, “בישוב של יער” מלמלתי. ספרו היחיד שקראתי בקושי רב באותם הימים. יתכן שאפילו התחלתי לקרוא ולא המשכתי. או שגמרתי די בקושי. החיים הגלותיים לא קסמו לנו אז. חונכנו מילדותנו בארץ וספרים על ימי המהפכה ברוסיה לא היו מחובבים עלינו ביותר. העדפנו את בורלא בילדותנו. אלא שהרגשתי איזה כח סמוי באיש הזה ולכן כנראה אלצתי את עצמי להמשיך.

זו היתה פגישה ראשונה. אחרי כן באו הפגישות עם ספריו האחרים: “יעיש” “היושבת בגנים” קובץ ספוריו “חתן דמים” ועוד ועוד. וכבר נהניתי. וכבר קראתי בטעימה גדולה וטובה.

ראיתיו בוועידות ובהתוועדויות סופרים מרחוק. אף פעם לא רציתי להכירו מקרוב. ולא חפשתי דרכים להכירו מקרוב. דחיה. אולי. אולי דחיה פיזית. אינני יודעת.

כשזכיתי וקבלתי פרס-אוסישקין בירושלים עבור ספרי “שערי עזה” בשנת 1960 ראיתיו בין קהל הנוכחים. ידעתי שלא בא בגללי אלא בשל ידידותו עם יאני אבידב שקבל גם הוא את הפרס עבור ספרו “נתיבים נעלמים”. מישהו בין המנמקים או המברכים דבר על השפעת הזז עלי בהראותי ענין בעדות אחרות. ביני לביני לא קבלתי רעיון זה כי להזז מעולם לא היתה השפעה כל שהיא עלי. לעגנון אולי הרבה יותר שחבבתיו בנערותי והיה בעיני אותנטי הרבה יותר. הזז היה בעיני כלי מחשבה של צורפים מהוללים אבל לא אותנטי. הערכתיו אבל לא אהבתיו. נהניתי מקראה בספריו אבל לא חזרתי אליהם לפרקים מזומנות.

ביציאה מן האולם לאחר קבלת הפרס ראיתי את הזז ואמרתי לו: “אומרים משום מה שהיתה לך השפעה עלי”.

כנראה שנעימת קולי האירונית לא מצאה חן בעיניו. אולי הרגיש שאני מנערת מעלי השפעה זו. דוחה אותה מעלי. והבחין בשמץ של לצון בהערתי. כי לא השיב דבר רק כדי להראותני ששמע את דברי, חייך במבוכה כאילו תפשתיו באיזו קלקלה גדולה.

מבוכתו זו ואי-התשובה בצדה מצאו חן בעיני. היתה איזו חכמה יתרה בשתיקה זו שלא אמרה לא ולא אמרה כן ולא קבלה על עצמה את מטעני ולא את החסות עלי אלא סתם מבוכה שבין איש קשיש ואשה צעירה.

את וולף הילדסהיימר פגשתי באורח מקרי בהחלט ברכבת הנוסעת מפריז לטרייסט דרך שוויצריה. הסופר שהוא היום לפי דברי העתונות הגרמנים מסופרי השורה הראשונה החשובה בגרמניה המערבית היה אז למרבה הפלא ישראלי החוזר מאנגליה ממש כמוני. היה זה בשנת שלושים ושמונה כמעט על סך מלחמת העולם השניה. בשבתי בלונדון קבלתי מכתב מבני ביתי בארץ שאבי חלה מאד וחייב להנתח מיד וכי עלי לחזור עוד בערב פסח באמצע שנת הלמודים הביתה כי הוא רוצה לראותני, בתו היחידה, לפני הנתחו. ביום אחד עשיתי כל הסדורים ויום לפני ערב פסח יצאתי בדרכי לארץ. את ליל “הסדר” בליתי איפוא באניה איטלקית פלסתינה. גם וולף הילדסהיימר היה בדרכו הביתה לבית הוריו בחיפה. הם היו שם בעלי בית חרושת למרגרינה. נכנסתי לרכבת וכיוון ששני יוונים-אמריקאים סייעו בידי במזוודותי וספרו לי כי הם חוזרים לקפריסין למצא שם כלות יווניות כי אינם רוצים בכלות אמריקאיות ונראו לי טרדניים מדי ביחסם לבחורה בת עשרים ואחת, סטודנטית, החלטתי מיד לחפש ישראלים ברכבת כדי שלא אסע בחברת אלה בשהותי ברכבת כל אותו הלילה. השארתי את מזוודותי בתא הרכבת, אצל היוונים והתחלתי ללכת לאורך מסדרון הרכבת ולהציץ לכל תא ולהקשיב אולי אגלה דוברי עברית.

לאחר שעברתי על פני כמה תאים שמעתי עברית. ילד בחברת מבוגר, לאחר מכן נודע לי שהוא דודו המחזירו מארה“ב ארצה, דברו עברית. בחברתם ישב בחור צעיר שחור שער וכחול עינים, איש יפה-תאר אשר דבר אף הוא עברית. זה האחרון הציג עצמו לאחר מכן כצייר וולף הילדסהיימר אשר למד ציור בחו”ל וחזר לחופשה או יותר נכון היה בדרכו לחופשת הפסח או לשיבה לבית הוריו בחיפה. לימים היה מספר בהתבדחות כיצד ישב ברכבת ופתאום הופיעה בחורה צעירה מאד, סטודנטית מאוניברסיטת לונדון שפנתה אליהם בעברית ואמרה: “אולי אתם מסכימים לשמור עלי?” ועוד הוסיפה “אני נוסעת ברכבת זו לבד וצריכה לשהות בה כל הלילה ונטפלו אלי איזה צעירים יוונים שאינני יכולה להפטר מהם. כבר סחתי להם שקרובי נוסעים כאן ברכבת ואני הולכת לחפש אותם!”

וולף הילדסהיימר קם מיד ממקומו. התפקיד מצא חן בעיניו. מיד הלך עמי לתאי והכריז באנגלית צחה באוזני היוונים הטרדנים:

“אני מודה לכם מאד על שסייעתם בידי בת-דודי לשאת מזוודותיה. מעתה והלאה אני הוא האחראי לה. תפקידכם נגמר. רב תודות”.

וכך הכרתי באקראי את בן-דודי המפוברק וולף הילדסהיימר. הגענו לטרייסט והפלגנו יחד באניה האטלקית בדרכנו לחיפה. למחרת היום היה ליל “סדר פסח” כהלכתו באניה בראשותו של רב יהודי שכל חלומו היה לשדך יהודים עם יהודיות שחלילה לא ינשאו לנכרים. אלא שהפעם לא עלה בידו מבוקשו.

שוחחנו הרבה, וולף הילדסהיימר ואנכי בשבתנו על ספון האניה. הוא דבר בעיקר על ציור. באותם הימים עוד לא התעתד להיות סופר. אני שכבר פרסמתי כמה נובלות קצרות בירחון “גליונות” של יצחק למדן ששלחתי מלונדון ארצה מבלי להכיר כלל את למדן אלא בתווכו של ברוך קרוא, ספרתי לו שכבר כתבתי שירים בילדותי וסימיאטיצקי עורך הוצאת “אמנות” כינה אותי המשוררת הקטנה, וכי כבר זכיתי לפרסם כמה מן הנובלות הקצרות שלי וכבר ראיתי עצמי הולכת בדרך הספרות. באותם הימים אפילו קבלתי בלונדון מכתב מיצחק למדן בו הוא מבקשני מבלי להכירני פנים לנסות ולהפיץ את הירחון “גליונות” בין יהודי לונדון היודעים עברית (והיו כאלה שהיטיבו לדעת עברית מקרב הצעירים שמאז עלו ארצה ויושבים בה, ראיתי עצמי בכוחו של מכתב זה מאת משורר נודע ועורך כאחת שנמנית במקצת כבר על חוגי סופרים ומשוררים. ספרתי לוולף על השגי הדלים הללו. הוא התבונן בי בתמיהה: “את כבר הדפסת משהו? גם אני, אבל רק בעתון יומי ובאנגלית ב”ג’רוסלם פוסט". אינני רואה עצמי כותב עברית – – "

“מדוע לא?” תמהתי “הרי אתה ישראלי כמוני?”

“אבל אני עליתי ארצה בגיל הרבה יותר מאוחר. כל חנוכי בגרמניה בלשון הגרמנית. אני, אני חושב בה, הוגה בה, צוחק בה, בוכה בה. אני לא רואה את עצמי עובר לאחרת. אולי, אולי לאנגלית…”

"אבל אתה לא יכול לשוב לגרמנית – – " העזתי לומר, וזה עוד היה לפני השואה.

“אבל אני לא מרגיש בעברית. אני רק מדבר. אולי באנגלית. לעת עתה אני רק מצייר, אבל הרבה ציירים גם כתבו.”

היום אפשר לומר עליו: “הרבה סופרים גם ציירו”.

וולף הילדסהיימר הוא היום סופר גרמני מן השורה הראשונה. כך נאמר אף בקובץ העברי שמוציאה השגרירות הגרמנית בארץ “העתיד”. שם נתפרסם תרגום לעברית של אחד מספוריו.

וולף היה גם אז צפור משונה. אפילו בליל הסדר באניה לא הרגיש בבית. כמו שאמר עליו גבריאל צפרוני שהכירו לאחר מכן בימי המלחמה כששמש קצין מודיעין בריטי:

“הוא צפור משונה. איש בעל זרויות מאין כמוהו.”

את המשורר הסופר וחוקר הספרות פרופ' שמעון הלקין פגשתי בביתו של יצחק למדן כשעדיין גר ברחוב בוגרצ’וב. הם היו חברים קרובים והלקין חש אצלו כבביתו שלו. אני הייתי מתוחה ונבוכה קצת. כי לאחר שובי מלמודי באנגליה פגשתי לראשונה סופר, מרצה וחוקר ספרות עברי עם אורינטציה משווה לספרות האנגלו-סכסית ולא ספרויות מזרח ומרכז אירופה בלבד. שמעתי כי הלקין בא בנעוריו לארה"ב וכי השכלתו מבוססת על אשר למדוני באוניברסיטת לונדון מורי ורבותי שלי.

הלקין נהג קלות אלגנטית בשיחה שנתפתחה באותו מעמד. בקולו הדק והצורם שאף הוא הביכני מעט ושוחח לאו דווקא על ספרות. אף למדן היה נבוך, כרגיל, מעצם המאמץ להציגני בפני מישהו. כי כל צורך להפגיש אנשים, בעיקר איש ואשה הביאוהו במבוכה יתרה.

רק הלקין היה ננוח, משוחח בקלות. מחמיא לי, נותן לי הרגשה שכאשה כה צעירה (הייתי בת עשרים ושתיים) עולמי האישי ואפילו הספרותי משתרעים לפני כשדה באביב.

מה נדהמתי לקרא לאחר מכן בספריו ובשיריו ולטעום מאותו כובד ומזיגה סמיכה של מלים והגות של פסימיות פיוטית עם לבטים. הספרים, ספריו היו הפוכו הגמור של האיש המתורבת עד קצות אצבעותיו.

לאחר מכן הוזמנתי פעם למסיבה ספרותית לביתו של הלקין כשהיה כאן כבר עם משפחתו ושמש מורה בתל-אביב לפני עלותו ירושלימה. ברובנו היינו ממקורבי י. למדן אנשי “גליונות” ובאי בית קפה שניר ברחוב אלנבי. ברוב חיבתו לבנות מיני הרעיף עלי הלקין מלים יפות וטובות ומחמיאות. הוא נתן לכל אשה כמעט להרגיש שהיא סגולת יקר וחביבת האלים. אם כי הכינו אותי מראש שהלקין מאוהב בתלמידותיו, מחזר אחריהן בהתלהבות יתרה ועם כמה מהן אפילו הסתבך מאד מבחינה רגשית עד כדי להביך את רעיתו, והלשונות הרעות אפילו ספרו שהיו לו מבין תלמידותיו אפילו אהבות של ממש לא הרשימני הדבר שכן היה זה אדם משכיל עד מאד, מענין מאד וחביב וסמפטי אבל בעיניי לא היה איש מושך לב ומעורר את הדמיון.

המשורר ירוחם לוריא שהיה באותה מסיבה וראה כי הלקין מרעיף עלי מחמאות לרוב וחשש כי יגבה לבי ופן אלך אחריו שולל כתב לי פתק באותה מסיבה ספרותית ביתית: “הוא ידוע כאוהב נשים מושבע”. ראי כי הוזהרת. לא היה צורך להזהירני. קולו הרחיקני ממנו ת"ק פרסה.

כשעבר לירושלים ולאחר מסיבה לסופרים עולי אמריקה בביתו של אבינועם שאף אליה הוזמנתי (שמעתי לפי בקשה מיוחדת מאת האמריקאים) אבדתי כל קשר עמו. ורק הרביתי לשמע על תלמידיו, תורתו, מאמריו, ספריו, שיריו כל זאת קראתי בדבקות.

לאחרונה קבלתי ממנו מכתב בשנת 1979 בצאת קובץ ספורי “אלמני הקש הצהובים”. הוא כבר היה אז חולה ומדוכא. במכתב זה כתב לי שדכאון רוחו ונכאותו גברו ביותר והנה קבל את ספרי זה ואמר למשורר וינקלר שסר אליו שבקוראו את ספרי התעודד ואפילו צחק ונהנה ומצב רוחו השתפר עד מאד.

הצטערתי מאד שעל כך כתב לי רק במכתב פרטי ולא במאמר פומבי שיקראו גם אחרים.

שמעון הלקין לא הדריכני כמו י. למדן ולא טפחני. הוא היה רק בבחינת פגישה יפה עם איש ומשורר מיוחד במינו שאהב כמוני את וולט וויטמן ואפילו תרגמו. אלא שבשבילי משפטיו הארוכים והסגוליים של וולט וויטמן לא התמזגו במשפטיו הפיוטיים של הלקין. כל אחד היה לחוד. וויטמן לחוד והלקין לחוד. אלא שמן האיש עצמו ומפגישותי החברתיות עמו נשאר איזה נחוח תרבותי מעודן. לא רבים כמותו פגשתי בקרית ספר וקרית שירה שלנו.

אותו פגשתי בראשית שנות העשרה שלי. היינו כבר בבחינת נערות קטנות המהדרות בעצמן. שבת אחת בקרנו שלוש ילדות מתבגרות אצל מורתנו לאנגלית מרת פרוינד.

אינני יודעת אם השם פרוינד מבטא את כל היובש המקסים שהיה בבתולה מזדקנת זו. אמרתי יובש מקסים כי היא היתה אנגלוסכסית. שבמקום להוסיף ולהתיבש בארץ מולדתה אנגליה עלתה ארצה והלכה ללמד בבית ספר יסודי אנגלי, אף שהיתה בעלת השכלה אקדמאית נרחבה ואשה מענינת ונאורה עד מאד ויכלה ללמד בהצלחה יתרה אף בתיכון. אולם שם כבר היו המקומות תפושים.

מרת פרוינד קצצה שערה עד כדי תספורת של גבר בשעה שלכל הנשים בתל-אביב הקטנה היה שער ארוך. לשמלותיה היו צווארוני גולף המסתירים את הצוואר המצומק אף בקיץ, בחום. וסיכה עתיקה משנהב היתה צמודה תדיר לצווארון זה כדי להבדיל בינה לבין גבר. סיכה זו ומראה זה היו מוסיפים לה איזו רומנטיקה וויקטוריאנית של המאה הקודמת.

היא היתה דקה, גבוהה וקצת צמוקה ובכל זאת בהופיעה בשמלות התכלת אשר לה, המתנפנפות כל שהוא על רגליה הדקות והארוכות הילכה איזה קסם יבש על סביבותיה כמו יין לבן יבש שאף הוא משכר במקצת ומרענן במרירותו.

היה רצון להגיש לה משהו. ברוב תמימותנו הבאנו לה אקליפטוס פורח. היה חודש נובמבר, סתיו, על סף החורף. והאקליפטוס פרח. כרתנו כמה ענפים והבאנו לה. פרחים אחרים לא היו לנו בתל-אביב הקטנה. לא חנויות פרחים וכמעט שאף לא גינות פרחים. חצרותינו היו ערית חול גדולה אחת עם עץ פלפל עלוב אחד. אולם מולנו, בבית שמנגד פרח עץ האקליפטוס האהוב על כולנו. לא היה לנו אחר. גם בחורשת שרונה היו רק אקליפטוסים וגם על שפת הירקון היו אז אך ורק אקליפטוסים שנטעו בשמינו הבריטים.

איך שהוא ענפי האקליפטוס ופריחתם הלבנה מצהיבה ואבקניה בריחם המריר החריף והמגרה הלמו את מרת פרוינד ובוודאי היתה אז בעשרים ושבע שנותיה די צעירה, אולם בעינינו היתה בבחינת ישישה שהגיעה מזמן לפרקה.

נכנסנו והענפים בידינו. כל אחת הביאה ענף (איזו תמימות) ובחדר היתה הפתעה. היה שם איש לא בעל קומה. כמעט גוץ. בלונדי מקריח. עם מקל בידו וכובע בידו השניה כמקובל באותם הימים. שמבלי להכירנו הקביל את פנינו בברכה ובשובבות כאילו הוא הוא שהזמין שלוש גרציות קטנות מתוך איזה ציור של בוטיצ’לי לצאת מן הצדפים אשר על שפת הים ולבוא אליו. הוא אפילו הניף בכובעו ובמקלו בברכה. איש מבוגר ושובב זה היה תמוה מאד בעינינו. הוא דבר עברית קלילה, לא עמומה, אורירית שנראתה לעומת העברית הגמלונית של מרת פרוינד כאצה קלילה על סלע של ים.

כשנטלה מרת פרוינד שלושת ענפי האקליפטוס הפורחים מידינו נצבה עמהם כשהם צמודים אל מתניה בשמלתה בעלת השרוולים הארוכים תדיר (כדי שלא יתגלה רזונן הצמוק של זרועותיה) ככלה צעירה ופורחת. “מה שפרחים יכולים לעשות לאשה!” חשבתי. “פרחים ואיש המביט בה”. הוא התבונן בה בפליאה כאילו שער שכך הוא הדבר אלא שהיה זקוק להוכחה שאשה נאורה ומענינת זו היא אף נאה ומקסימה. ופתאום ניטלה ממנו שובבותו, קלילותו, ליצנותו והתחכמותו עמנו הקטנות שמהרה להציגנו כתלמידותיה שסרו לבקרה. הוא היה לבוש כבר חליפה עם צווארון פתוח וכובעו ומקלו עשוהו לאביר. הוא החווה קידה לעומתה למראה התמונה, הפסל ההופעה שנוצרה בהיעלם רגע ומלמל מלים כל שהן שלא קלטתי. אם היה מצטט שיר או מפייט שיר או סתם ממלמל מלים של כלום, ברור שבלם לרגע את שובבותו, את קלילותו, חברמניותו ו…. מהר להפרד מעלינו.

כשהלך אמרה: היה זה הסופר והמשורר אביגדור המאירי. היא התנערה מעמדה כי היתה לרגע כנעוצה במקומה וחשה לבקש צנצנת ומים לשים בה את ענפי האקליפטוס הפורחים שנתנו בידיה. אבל היא ידעה שעמדה כך עם ענפיה לא במקרה וכי לא במקרה הבאנו לה דווקא ענפים פורחים מרירים אלה, ההולמים אותה כל כך. וכי לא במקרה הצמידה אותם בשתי ידיה אל מתניה בצפייה משונה.

האמת היא שלא ידענו מי הוא אפילו אם שרנו בשעורי זמרה כמה משיריו. מי שם לבו אל שם מחבר השיר? הלחן, הלחן היה העיקר.

מאין הכירה דווקא אותו מכל משוררי וסופרי ישראל אינני יודעת. גם הפעם, כשפגשתיו לאחר שנים בכנוסי סופרים לא הזכרתי לו מעמד זה. כאילו היה זה נושא פרטי שלו שאני נוצרת עמי בזכרוני. אבל תמיד התבוננתי בו כאילו אני מכירה אותו משכבר הימים מאיזה גלגול אחר זר ורחוק של פריחת האקליפטוסים על שפת החורף, בחיק נשים דקות, נעריות ורמות-קומה.

בלונדון של אמצע וסוף שנות השלושים רבו העוסקים בחוגי הפרפסיכולוגיה ושאר חוגים של התהייה על הנעשה בעולם הסמוי ממנו בגלגולים של לפני ואחרי חיים, בהעלאה באוב של רוחות ומתים ושאר תורות שהתעצמו עד מאד בשנות החרדה שלפני מלחמת העולם השניה, כאשר צפו לה שתפרוץ בכל עת ובכל יום.

בעיקר היו היהודים חדורים חרדה למראה הנעשה בגרמניה ושלטונה הנאצי עוד לפני ימי השואה. מוסוליני פלש לחבש והיטלר נשא שלטונו היהיר ברמה. בלונדון התרבו מיום ליום אנשים הדורשים אל המתים. אנשים הדנים במה שלמעלה מכח השגתם ובבעיות של פילוסופיה, יהדות ואנושיות, המהפכה הסוביטית שהכזיבה את חסידיה הראשונים, ועדת החקירה לעניני ארץ ישראל והגורל הבלתי ידוע עדיין ליהודי אירופה.

ב“יוניברסיטי-קולג'” המסונף לאוניברסיטת-לונדון ברחוב גאואֶר שלמדתי בו פגשתי נערה יהודיה, כה יהודיה למראה שלא פקפקתי כלל שהיא בת למשפחה יהודית מקומית. בדברי אליה הבחנתי במבטא צרפתי בולט ואפילו רוסי מובהק בתוספת גרמנית שוויצית, כיאה ליהודיה נודדת ממקום למקום. הסתבר שבעלת השער השחור הפנים הלבנות והיהודיות כל כך, הגוף הנמוך כל שהוא והתלבושת הצנועה היא בתו של רופא יהודי, שנולדה ברוסיה נדדה עם הוריה לפריז התחנכה שם רוב ימיה הצעירים מבלי לשכוח את הרוסית של ילדותה, ועשתה באוניברסיטת הסורבון מה שקרוי בצרפתית לסאַנס כלומר תאר ראשון בספרות. נוסף לזאת סיפרה כי אחיה לומד רפואה בפריז וכי הם התגוררו אף בשווייץ כלומר בציריך אשר בה רכש אביה שני בתים גדולים מחסכונותיו לאחר שובו לשם מן המהפכה הרוסית, ולאחר יאושו מן הגאולה אשר במהפכה הרוסית, כדי שבשארית ימיו בלונדון ישב ויעסוק אך ורק בפילוסופיה ובהגות ויפרוש מעסוקו כרופא.

כאשר אני באתי אל ביתם ברובע האמפסטד ברחוב קאמפ-גרדנס בלונדון, בית יהודי צנוע מאד בדירה שכורה אף כי בלונדון מקובל היה לדור בבית שלם כלומר קוטג', ראיתי את ד"ר הירשקוף שהיה מרשים אף במראהו בפעם הראשונה. איש קטן קומה צנום ומסוגף למראה בעל ראש גדול רעמת שער לבנה ושפם לבן עבות.

לפני כן צוידתי בחוברת בצרפתית מפרי עטו ורוחו על הגותו שלו והשקפת עולמו כפילוסוף והוגה דעות. החוברת הדנה בנביאים, נביאי ישראל, כולל שאר מיסדי הדתות האחרות כגון משה, ישו ומוחמד מיחדת מקום של כבוד אף למחברה. בחוג לפילוסופיה, שראיתיו מתכנס בביתו בימי ראשון אחר הצהריים הכל יושבים על כסאות סביבו והוא מורה הדעה בתווך, שררה אווירה של רצינות והתעמקות. אני שמעתי באותם הימים הרצאות בפילוסופיה מפי הרברט סמואל, שהיה אז נשיא האגודה לפילוסופיה בלונדון, אותו האיש שהיה לפני כן הנציב הראשון ליהודה, התיחסתי אל חוג זה מעט בהסתייגות בעיקר אל הרופא היהודי הקוסמופוליט שעם כל אהדתו לציונות לא העלה כלל על דעתו לעלות ארצה. אגב, בתו רחל עלתה ארצה עם אישה רופא הד“ר קסל שפעל בשרות אונר”א ביוון לאחר מלחמת העולם השניה, ולאחר עלותה אחר קום המדינה, מתגוררת היום בירושלים ובלונדון לסרוגין.

הקשרים ההדוקים עם משפחות סוקולוב בעיקר עם צלינה הבת, עם משפחת סיימון (מי שהיה שר הדאר הבריטי בזמנו) עם משפחות בנטוויץ ומשפחת אמו של הנשיא הרצוג, קרבום עד מאד אל הנושא היהודי והציוני מבלי לגרוף את האב ואת בנו שאף הוא רופא בפריז, אלא את הבת בלבד.

נסיונו של ד"ר הירשקוף למקד את אידיאלי היהדות במסגרת המחשבה הבינלאומית דווקא בימי החשכה של עלית היטלר לשלטון, השתלטות הנאציזם באירופה ופרוץ מלחמת העולם השניה, נראית מצד אחד פתטית עד מאד ומצד שני מעשה נועז של היחיד לפשר בין דתות העולם המרכזיות והבכירות למארג משותף אתי ורוחני, מתוך הדגשת רעיון היהדות החדשה בדומה למדרש חדש של ימינו, דת ומדע והשלמה ביניהם.

דווקא היותו יהודי באותם ימים קריטיים של שנות השלושים ליהדות והיותו אחד ממאוכזבי המהפכה ברוסיה שהיתה אמורה להבטיח את כנונו של הצדק עלי אדמות, גרמה שיחוש שמה עם משפחתו להיהנות מזיו הרבולוציה ונמלט משם בעור שיניו כל עוד נפשו בו, הנחו אותו לחפש מזור לנפשו בתורות רוחניות מופשטות ונאצלות. אלא ש“הדור לא היה ראוי”.

ד"ר משה הירשקוף ראה את עצמו אולי כנביא-אמת בתקופה של נביאי ומשיחי שקר הורסים ומשמידים. בימי אפלה ליהדות הוא בקש להפיץ איזו תורת חיים המגלמת את המובחרים שברעיונות כל הדתות. לטול מכל אחת מהן בעיקר מן היהדות והנצרות את תמציתן, רעיון ממריד את היהודי הדתי ומעורר חשד בעיני היהודי החילוני, וליצור מעין דת קוסמופוליטית כללית, חובקת עולם למען ישועתו של עולם המשוסע בתורות שקר, אלימות, הרס ואבדון.

רעיונותיו של האיש קטן הקומה, בעל השער הלבן הגזוז על ערפו ברבוע, הצנום, ושפמו הלבן הרוטט ברגוש של אנשי רוח, משוקעים בכתביו אשר נותרו אחריו באנגלית ובצרפתית אולי אף ברוסית, ובגרמנית, נשכחים ובלומים בספריו ובחוברות שאותם פרסם לצורך הפצה קלה יותר, והם מהווים אחת מאותן תופעות רבות של נסיון רוחני לגאול את העולם ממשוגותיו, מאי מוסריותו ומכח ההרס אשר לו.

באחת הפעמים שבקרתי בביתם בשבת אחר הצהריים לכוס תה ישבתי אל הפסנתר ונגנתי איזו מנגינה חביבה משל שומן שידעתי בעל פה. פתאום שמעתי את האיש השתקן והמהורהר אומר לי מאחורי גבי: “אני רוצה לספר סיפור קטן!”

הפסקתי והקשבתי.

הוא סיפר: “פעם, ברוסיה הייתי קופאי בבית-מרקחת. מצבי הכלכלי היה ירוד מאד והייתי מטופל באשה ובילדים. גם בעבודתי זו הגיתי ברעיונותי על מזוג של ידע ודת ובמצוקתי החמרית אך בעיקר הייתי סוציאליסט שרוף. חשבתי שאילו הייתי נועז ונוהג על פי השקפתי הסוציאליסטית הייתי רשאי לטול לעצמי מעט מכספי הקופה שאמנם אינם שלי אך לפי השקפתי שייכים לכולם ולא לאיש אחד שבמקרה הוא בעל בית המרקחת, ונחלץ מצרותי, שהרי כולם צריכים לחלוק עם כולם, אלא שאמונה בסוציאליזם לחוד ולקיחת ממון אשר אינו שלך לחוד, ועדיין לא בשלה השעה לכך. כמובן שלא נטלתי מאומה והתעניתי במצוקתי הכספית עד שהפכתי אני עצמי ברבות הימים לבעל בית בורגני בשוויץ המשכיר דירות לאחרים וחי מהונו המושקע בבתיו”.

לימים התפכח מרעיונות המהפכה ועבר להגוּת מִסטית, לקולות מן הדממה, לחלומות בהקיץ וכביכול בקור בערים דמיוניות שלא היה בהן מעולם, ולאחר מכן כשבא לעיר כזאת בצרפת נוכח שהיא קיימת שכן ראה אותה לפני כן בדמיונו, ולהקשבה לעולמות טמירים שרק עידן החלל שלאחר זמנו יכול לאכלס אותם. האם היה רועה רוח, משוגע איש הרוח או הוגה דעות מקדים זמנו? ספריו טרם נתרגמו לעברית.

(לא גמור)

בישיבה בצוותא בכסית הופיע איש מרבה דברים ולהג. שעה ארוכה הרבה האיש דברים בעלי טעם חסרי טעם ואיש לא פצה פה. אך לא אלתרמן. אחר שהות ארוכה שעה או שעתים קם האיש ללכת. הושיט לו אלתרמן ידו ואמר לו “נאמת לי מאד…”

בכתות ט' וי' בתיכון שלמדתי בו בארץ, בתל-אביב, בא ללמד אנגלית מורה צעיר מארה"ב. מנהגי חרות שנהג בכתה מצאו חן בעינינו. במקום להסב על הקתדרא על כסא לפני שולחן ירד מן הקתדרא והושיב עצמו על שולחן ספסל התלמידים הראשון. ואפילו התקדם פנימה לתוך הכתה והיה מהלך בין הספסלים אפילו בלא שתהא הכתבה או מבחן בכתה.

היתה איזו קלות, שובבות ואמריקניות במנהגיו לאחר המורים יוצאי אנגליה הנוקשים, המקפידים והשומרים על יחסי מורה ותלמידים חמורים שהכרנו עד כה. הוא רצה לנהוג בנו חברות, שוויון, הסרת הדיסטנץ בין המורה והתלמידים. כזה היה ראובן וואלינרוד בראשית בואו ארצה בפעם הראשונה, לאחר תום למודיו בארה"ב. אווירה זו דווקא בשעור האנגלית, שתלמידים ילידי הארץ התקשו בו ביותר ואף אחרים יוצאי חוץ שעלו בקטנותם התקשו פחות אבל גם כן לא היו מורגלים בעולם האנגלוסכסי כי ברובם עלו ממזרח אירופה או מתימן, עורר בנו תמהון רב. משמע יהיה זה שעור מהנה, שעור של תן וקח, של חלופי מלים הדדיים. והמורה הרענן הזה היושב על השולחן בשלוב רגליים נוח יכנע לנו או אנחנו לו. שהרי אנו מומחים בפזור נפצים על הרצפה בשעורו של המורה לפיסיקה לפני פורים ואנו מניחים מסטיקים דביקים על כסאו של המורה לכימיה, שניהם וותיקים בארץ והאחרון מלוחמי גליפולי הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה?

מה נעשה לזה ולא עשינו להם? לא נגענו בו לרעה. הוא מצא חן בעינינו. כתבנו לו חבורים. למדנו אצלו היטב. לא כולנו. אחדים כרגיל. האחרים נגררו אחר הבודדים שלמדו, כרגיל. תוצאות ממושכות לא היו. כי בכתות הגבוהות נעלם. לא היה עוד. חזר כנראה לארה“ב. ובמקומו באה לכתות י”א וי"ב מורה ממוצא אנגלי, בקיאה בשקספיר וקפדנית מעין כמוה וחמורת סבר אשר למדה כרגיל שלושה תלמידים בלבד והשאר נגררו.

אלא שמראובן וואלינרוד שמרתי לי הערות לחבורי. הוא שכתב לי לא פעם שאם אתמיד לכתוב וברצינות צפוי לי שאכתוב פעם ואהיה לסופרת. התחלתי בשירים והפסקתי, עתה בא זה ואומר לי סיפורים וספרים. כתיבה של ממש. שמרתי את הדברים בלבי.

לימים קבל אבי שהיה מנהלו של התיכון שלמדתי בו ומורה בו מכתב מוואלינרוד מארה“ב. הייתי אז בי”ב. הוא שאלו על בתו ו“האם היא ממשיכה לכתוב שצפוי לה להיות פעם סופרת?”

העובדה שזכרני לטובה ושאל על התקדמותי קסמה לי מאד. לאחר מכן חזר ובא לישראל. כמה וכמה פעמים. אני כבר חזרתי עם תום חוק למודי בלונדון והתחלתי בהשתתפותי בסיפורים ובמאמרים ב“גליונות” של י. למדן. חזרנו ונפגשנו בחברת סופרים ומשוררים. הוא חזר ונסע לארה"ב. שלחתי לו את ספרי הראשון, השני, השלישי והוא כתב לי:

“הרי ידעתי מה שנבאתי.” ושלח לי אף את ספרו. הוא כבר היה אז פרופ' וואלינרוד וספר לי שבתו מתגוררת באחד מקבוצי הארץ ובקשני לבקר אצלה. אף שלח לי תדפיס מ“אנקאונטר” שבו כתב בקורת על אחד מספרי.

ראיתי לפני בספריו אדם אחר לגמרי. לא עוד אותו צעיר נלבב, שובב, רענן ובעל הומור אלא איש נקרע בין שם וכאן. בין העולם הישן והעולם החדש. בין אי יכולתו להקלט כאן כראוי לבין השם שבו הוא מבוסס ותופש את מקומו הראוי לו.

בסוף ימיו עלה והתישב בתל-אביב. אז כבר היה ידוע חולי, רגליו נושאות אותו בקושי ורוב הזמן שוכב על ערש דווי.

עולמו הספרותי היה העולם של שם. של שנותיו הטובות בארה"ב. כרבים כמותו התהלך כאן במולדת קצת נכרי וזר. למרות שהחל בצעד קל הלכו צעדיו וכבדו. עולמו הספרותי שהיה זר לי בכל זאת הגיע אלי בכוח ההומניות שבו. בכוח איזה לב חם ורגיש שהרגשתי בו תדיר, עוד בבואו לראשונה אל כתתנו והוא עדיין צעיר לימים.

ראיתי בו סמכות ספרותית וסמכות אנושית. לב מבין וחם.

את פרופ' שמואל וורסס הכרתי כווילנאי כאשר כתב את מאמריו ב“גליונות” בימים שאף אני השתתפתי בירחון זה שבעריכת יצחק למדן. היה צעיר בעל פנים רציניות, חמורות סבר. גם הפסבדונים שלו, מין מעמסה של עיר ואם בישראל ווילנה, נשאו גלות ומורשת משם. וחינוך שם הרחק. בשעה שאני וחברי התחנכנו כאן, ובעברית.

לימים פגשתיו בארוע ספרותי באגודת הסופרים והוא אמר לי שאשתו מחפשת אותי ורוצה לראותני. לא ידעתי מי היא אשתו. מה שמה ומדוע היא מחפשת אותי כפי שאמר לי “מחפשת בכליון עינים”. הסתבר שהיא אותה צעירה שלמדה אתי באוניברסיטת לונדון בקינג’ס-קולג' והיינו שומעות כמה מן ההרצאות בספרות אנגלית ובספרות כללית ביחד. היא למדה במחלקה לעתונות. ואני לספרות. היתה צעירה חרוצה, אשר רשמה בקפדנות כל מלה מפי המרצה. חריצותה ולהיטותה ללמוד נראו בגלוי לעין. לא הצטינה ביפי פניה או באשיותה. רק ברצונה העז להיות ברבות הימים בשובה ארצה עתונאית. התגוררה ברחובות ואמה היתה אחות.

לימים התפרסמה אסתר כספי כמתרגמת מעולה מן הספרות האנגלית. ואף זכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת.

הנה כי כן הכרתי זוג “מפורסם” זה משני צדדים שונים. אלא שלא קשרתי ביניהם כי שמעתי שהיא נישאה לצייר אביגדור סטימצקי, נתגרשה ממנו ומאז לא שמעתי עליה דבר עד פגישתנו בבית הסופר. שמחנו שמחה גדולה שלאחר הפסקה של שנים שבנו ונפגשנו כאן בתל-אביב במסגרת האגודה המשותפת לי ולבעלה היא אגודת הסופרים.

למרות עסוקם השונה, הוא מומחה בספרות ההשכלה העברית והיא בתרגום מאנגלית היתה איזו השלמה יפה ביניהם. שניהם נעמו לי מאד יותר מאשר בפגישותינו הראשונות כאשר היא היתה נערה צעירה לא נאה במיוחד מחוטטת כל שהוא בפניה והבעה אמביציוזית יתרה בכל ישותה, והוא צעיר רציני, חושב מחשבות, שכולו רצינות הלמוד וההגות.

שם בלונדון לא היינו כלל חברות. כאן לא שבנו להתחבר אלא להתראות בארועים ספרותיים. אולם תמיד שבנו ונפגשנו בשמחה גדולה, נעימה, באיזו עשיה ספרותית משותפת וטובה.

מענין איך האקדמיה והכתיבה העתונאית הקלה כביכול והעברה מכלי אל כלי של לשון חברו יחד באין מפריע.

את רענן ווייץ הכרתי בירושלים בתום שנות למודיו באיטליה וכאשר הוכתר בתאר ד“ר. באנו חבורה לביתו בבית הכרם בירושלים במפתיע ואחיו יחיעם ז”ל שנפל בגשר הזיו פתח לנו הדלת ואמר: “הדוֹטוֹרֶה איננו בבית. תחכו לו. עוד מעט יבוא!”

ובינתיים שוטטנו בגנם המענין הסובב את ביתם בשכונה זו. יחיעם היה צעיר ויפה-תאר. אבל הוא לא שהה עמנו אלא יצא מהחדר והלך לחדרו שלו.

רענן הושיב את כולנו במכונית שלא ידע לנהוג בה ויצא לדרך הן בעירו ירושלים והן בתל-אביב כשהוא נוהג בצורה מדאיגה למדי. עולה על שולי מדרכות ועושה זיגזגים חשודים. זאת נחשבה אז לחברמניות גדולה. בכלל הוא שחק אז את החברה’מן הגדול וה“אנפאן טריבל”. הוא סיפר כיצד הדהים בשנות לימודי החקלאות שלו את פירנצה העיר האיטלקית כולה, כי טפס על אחד הבנינים, הוא וחברו, וכל העיר התאספה לראות מה מעשהו למעלה.

סיפורים חברה’מניים אלה היו אז מיטב תענוגו והנאתו. היו לו באמתחתו הרבה סיפורים כגון אלה.

נוסף על היותו נמנה על טובי הנוער והמשפחות בירושלים, חזר משנות למודיו באיטליה כשהוא מגלם את טפוס ההומוריסט הגדול, השובב הנלבב והקומיקאי החובב שעדיין לא נבלע בעבודה קדחתנית ועושה רבות בתוך הסוכנות היהודית.

נוער ירושלמי זה בירושלים תפש אחרי כן עמדות שונות במשרדי הממשלה בתפקידי שגרירים, יועצים, מנכ“לים וכו'. יגאל ידין הנמנה אף הוא על אלה היה היחיד שהתבלט ביניהם והיה לאחר מכן לרמטכ”ל.

המשפחות הטובות כאמור ישבו ברחביה ובבית הכרם והבנים שהשתלמו באוניברסיטאות בחו"ל באיטליה, בצרפת ובשאר הארצות, חזרו בחזרה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה ופחדם הגדול היה בפני הצורך להיות חייל. אחד מהם שנתמנה לאחר מכן לשגריר היה חרד תמיד פן יהיה חייל. הם לא ידעו, המסכנים כמה מלחמות עוד נכונו להם. ואולי הם פשוט לא שרתו בהן.

הנוער ההרואי הזה.

כשחיים וויצמן הגיע באמצע שנות השלושים ללונדון לשאת דבריו שם, הוזמן אולם גדול שלא כבמקרהו של ז’בוטינסקי שחסידיו הסתפקו באולם קטן. אולם גדול על יציעיו במזרח לונדון היה מלא מפה אל פה ביהודים ואולי אף לא יהודים. איש לא בא כבמקרהו של ז’בוטינסקי לשמע רטוריקה משובחה, אלא לשמע דברי אלהים חיים. וויצמן היה מכובד מאד על יהודי לונדון ואנגליה. הכל סלחו לו את מבטאו האנגלי-האידישי שניכר בזרותו ובאי צחותו. במקרהו של הפרופיסור הנכבד לא ציפו לצחות ולעושר לשוני אלא לדברי חכמה ודעת. וויצמן דייק בלשונו אולם היא לא היתה עשירה במיוחד או פרחונית במיוחד או פיוטית במיוחד. וויצמן נשא דבריו ואמר דעותיו, סקר, נתח אותם ימים קשים של מאורעות שנות השלושים בארץ אשר קבלו כבר צורת מרד ערבי ולא סתם שביתת מסחר ערבית.

וויצמן נתח בדבריו אותם ימים של אמצע שנות השלושים שלפני מלחמת העולם השניה אשר כבר רחפה באוויר ואיש עדיין לא ידע מתי בדיוק תפרוץ. ימי התגברות הנאציזם בגרמניה, רדיפות היהודים (אשר טרם קבלו צורת חסול מכוון). ימים שהיהודים עדיין ישבו ברגיעה יחסית בכל ארצות התפוצה ועניין ארץ-ישראל ועניין הבית הלאומי היו בבחינת עניין תאורטי או עניין מעשי ליהודים גרמנים נרדפים בלבד. יהודים פולנים הסובלים מאנטישמיות עם הארץ הפולני. ימים של נומרוס-קלאוזוס באוניברסיטאות הפולניות וסטודנטים יהודים ישובים בהרצאות בספסלים מיוחדים באוניברסיטאות פולין. זכורני שאנו הסטודנטים של אוניברסיטת לונדון שבתנו יום אחד נגד היחס הזה אל הסטודנטים היהודים בפולין. שבתו לא רק היהודים אלא כל הסטודנטים של אוניברסיטת לונדון. אף אלה אשר הסתירו יהדותם ולא גילו זהותם היהודית בעיוות שמותיהם והסתרתם בצורות מצורות שונות כגון רבינוביצ’וצי במקום רבינוביץ כפי שנהגה סטודנטית לטאית אחת משום שאחיה עובד בשגרירות הלטאית בלונדון ואיננו חפץ בהבלטת יהדותו. או דביובל כפי שכינה עצמו סטודנט צרפתי אחד במקום דולברג.

נאומו של וויצמן היה נתוח מפורט של מצב אותם הימים, על מפתן מלחמת העולם השניה שפרצה כעבור כמה שנים ב-39'. יהודי לונדון שמעוהו בשקיקה. גם בעלת-ביתי היהודיה ובעלה סוחר יינות מבוסס הלכו לשמעו. על אף עסקנותה בוויצ"ו סברה שארץ-ישראל הוא עניין ליהודים נרדפים ומסכנים במזרח אירופה ובמרכזה, ולא עניין ליהודי מערב אירופה המבוססים אפילו שברובעים הפחות מבוססים התגודדו בימי ראשון אחר הצהרים אנשי מוסלי הפשיסטים ונאמו דברי ארס נגד תושביה היהודים של לונדון, ובלכתנו ברחוב, אנו הצעירים שחורי השער ברובע סנפורט-היל היהודי ברובו, שמענו קריאות “ז’ו” מוטחות בפנינו מפי אותם אנשי מוסלי המשוסים על ידי מטיפיהם לשנאת יהודים ולהערצת הנאצים הגרמנים בראשית השתלטותם.

אינני יודעת אם וויצמן קיווה בנאומו זה ששמעתי בלונדון להפעים את יהודי אנגליה שטרם התבוללו, בעיקר אלה תושבי גולדרס גרין, קריקלווד ווילסדן שישבו בילדותם עם הוריהם בוויטצ’פל ולאחר מכן לכשנשאו והתעשרו עברו לרובעים המבוססים שהזכרתי למעלה, להאמפסטד הית ולסנט ג’ונס ווד, שיאבו לעלות אף הם לארץ-ישראל בטרם תגיע אליהם הרעה. הוא היה חכם מדי מכדי להיות כה נאיבי. אולם קרוב לעשרים שנה לאחר קבלו מידי הברון רוטשילד את הצהרת בלפור היה וויצמן עדיין סקפטי מאד לא לגבי דעת הגויים אלא לגבי נהיית היהודים אחריו ואחר רעיונותיו. אימת מלחמת העולם השניה שהיתה תלויה מעל לראש כולם לאחר שמוסוליני פתח במלחמת חבש היתה עדיין תאורטית והכל האמינו בלונדון בעיקר היהודים שצ’מברלין ובולדווין לפניו ימנעוה. אנשים היו עסוקים מדי במעללי אדוארד השמיני ואהובתו מרת סימפסון והוויתור הנורא על כסא המלוכה לטובת אחיו מכדי לשקע במרה שחורה על גורל יהודי גרמניה שהרדיפות נגדם רק החלו ורבים מהם כבר נמלטו אל חופי הארץ. בעיני יהודי אנגליה נוספו עתה יהודי גרמניה המסכנים על יהודי רוסיה ופולניה המסכנים הנרדפים אשר להם נועדה הארץ.

מנהל בית הספרים הלאומי בירושלים. שמש לפני כן בראשית דרכו בארץ כמנהל ספרית-שערי-ציון בעודה ברחוב לילינבלום במשכנה הישן והדחוס. הייתי מקוראיה מילדותי ומראשית דרכי הספרותית והעתונאית. הייתי אז חברת מערכת “הבוקר” והיה לי מדור לעניני ספרות בעיקר ספרות העולם. נזקקתי בעיקר לספרים חדשים באנגלית, ימים מעטים אחר שובי מלמודי בלונדון ולא ידעתי היכן אמצא מקורות אלה. נרשמתי בספרית שערי ציון שהייתי מנויה בה עוד בילדותי בימי למודי בבית הספר היסודי “גאולה” לאחר מכן “בלפור” בתל-אביב.

במסגרת הספריה העיונית מצאתי שם את מנהל הספריה הד"ר קרל וורמן. בהיותי רגילה לספריות הציבוריות והאוניברסיטאיות בלונדון נכנסתי אליו נבוכה מעט […]לא הייתי רוצה להסתמך על דווחי עתון ספרותי זר אלא לקרא הספרים עצמם לפני כותבי עליהם.

אי רצוני ללקט עוללות משדות זרים אלא להסתמך על המקור בלבד מצא חן בעיניו. “את יודעת מה נעשה” אמר. “יש לי תקציב קטן לרכישת ספרים רציניים טובים. אני מוכן לעיין ולרכוש לספריה העיונים הספרים הדרושים לך ולהשאילם לך וכך תהני את מהם, תכתבי עליהם את מאמריך, ולאחר מכן ישארו לעיונם של אחרים במחלקה העיונית של הספריה”.

וכך היה. אני ביררתי מה המובחר שיצא בספרות העולם באותה תקופה בעתוני חו"ל וכיוון שלא יכול לרכוש את כל הדרוש לי בררנו ובחרנו את הרצוי והראוי ביותר. לאחר מכן רכש אותם הספרים ואני המצאתי לו את מאמרי בעתון על אותם ספרים שהמציא לי.

הסכם בלתי כתוב זה נמשך די זמן עד שהצמצומים בהוצאות הספריה ובעיקר במחלקת רכש ספרי חוץ גרמו להפסקת הסדר זה.

כל אותם ספרים שרכש למען מדורי מצויים בוודאי באותה ספריה שהוא נהלה בשנות הארבעים. אני מצאתי בו יועץ נאמן שלא אכף עלי דעותיו והעדפותיו ודחיותיו. הוא הרגיש שהוא מסייע לא רק לי אלא אף לקהל קוראי המעונינים בספרות העולם.

יום אחד אמר לי שהוצעה לו הצעה נפלאה שאין הוא יכול לדחותה ולא רק שאינו יכול אלא שאינו רוצה לדחותה כי היא שיא בקריירה הספרנית שלו. להתמנות למנהלה של הספריה הלאומית בירושלים. ברכתיו בהתרגשות גדולה ואחלתי לו שנות פעולה רבות וטובות וסברתי בלבי שאין טוב ממנו למשרה זו. כי אני ראיתי בו הטוב בספרנים. שאיננו ספרן בלבד אלא איש ספרות חוקר מובהק המבין את תפקידו כמנהל ספריה, כאיש המסייע בידי הקוראים להפיק התועלת המרבית מבקורם במוסדו.

הוא אף התיר לי לקחת הביתה לכמה ימים ספרים שאינם מוצָאים מן הספריה העיונית כי לא היו תנאי עבודה בספריה הישנה והדחוסה.

אבל הצטערתי צער רב על לכתו מן הספריה התל-אביבית. אף כי שאר העובדים היו טובים למדי ובעיקר איתמר ממלא מקומו שבא אחריו לנהל הספריה שהשתדל להקל על כולנו בעבודתנו הספרותית והעתונאית, אולם חשתי כי ימי הטובים שם נעלמו ואינם לטובת קוראי ירושלים, סופריה ועתונאיה. ממש קנאתי בירושלים שזכו בספרן כזה. אמנם ראויה הבירה ירושלים וראויה הספריה הלאומית לטוב באנשים, למודע ביותר לתפקידו וליעודו, אולם מי שטעם טעם יעוצו, חרדתו לעבודה ספרותית-בקורתית והתחשבותו בטעם הזולת ובצרכיו לאחר שנוכח שהוא יודע מה חפצו וסמך על שפוטו, לא יכול להסתגל לספרן אחר ולרמה אחרת.

אינני יודעת אם ד"ר קארל וורמן הקים דור תלמידים שהלכו בעקבותיו. אני לא הרגשתי בהם לא בספריות ההסתדרות ולא בספריה המפוארת “שערי ציון” (אריאלה) במשכנה החדש. אני ממשיכה לבקר בה. לטול מספריה. על פי הרוב לא אלה שחפצתי בהם אלא אלה שמצאתי במקרה. רוחו אינה שורה שם. תרבותו אינה ניכרת שם. לדרך עבודתו אין שם זכר. ירושלים הבירה היא שזכתה בו, בו ואולי בתלמידיו ממשיכי דרכו.

הוזמנתי לאולם קטן בלונדון, אולי היה זה וויגמור הול, המיועד בעיקר לקונצרטים צנועים לשמע את זאב ז’בוטינסקי. בשנות השלושים האמצעיות. דומני שפרופ' נדבה הוא ששכנעני ללכת שמה. לא הייתי לא ממקורביו ולא ממקורבי תנועתו. למעשה הייתי רחוקה מתנועתו מאד ואבי וביתו השתייכו על תנועת העבודה והפועל הצעיר.

הלכתי כשם שהולכים להצגה לשמע נואם מובחר. באותם הימים היינו נוהגים ללכת לשמע נואם מופלא. כשם שהיינו הולכים לאחר שנים בסוף שנות הארבעים ובראשית החמישים לשמע את אבא אבן. גם כן איש הרטוריקה הפרחונית.

ישבנו בשני טורים באולם קטן זה ובאמצע מעבר. נדמה לי שז’בוטינסקי אפילו לא עמד על במה קטנה אלא בראשית המעבר בין שתי השורות, בין יהודי לונדון ומעט סטודנטים ארץ ישראליים.

ז’בוטינסקי דיבר כמובן אנגלית, כשם שוויצמן דיבר אנגלית באולם גדול בוויטצ’פל בלונדון. יהודים אנגלים יוצאי רוסיה השתוקקו לשמעו ברוסית. מקובל לחשוב שסיגל לו מבטא אנגלי ללא רבב זרות, אולם לא כן הדבר. אנגלית זרה ויפה עשירה דיבר אבל זרה. אותם הימים היו אף דבריו זרים לי שלא נמניתי על בני חוגו ועדתו.

אולם באיש עצמו שנצב על הקרקע בין שני טורי היושבים היתה איזו נערות בוגרת. איזה נעורים חוגגים לעת זקנה שלא שכחתי שנים רבות. וויצמן היה בעיני זקן מאד ומדבר בלשון אנגלית במבטא אידי. כמו בעלת ביתי שדברה אנגלית אידישית. והיתה אידשע מאמה כשם שוויצמן היה אידשע טאטע, ורצה אחרינו עם שמנת עם בננה לעת ערב כי שמעה שכך אנו הארץ-ישראלים רגילים לאכול בארץ.

ז’בוטינסקי היה נמרץ, שומר על איזה נעורים מאוחרים, על איזה פיוט אנגלי, אמריקאי, עם לשון צבאית שנרכשה כנראה במערכות הצבא ואיזה נמרצות המזכירה מלים שהיו אז בבל ישמע כגון מדינה וצבא ורבונות ומאבק ושתי גדות לירדן ועוד.

זאב ז’בוטינסקי היה מתאכסן בבואו לפראג בבית משפחת בעלי אריאל, שאביו אביגדור כהן ז"ל היה ציוני נודע בפראג עיר מגוריו והולדתו. כך ראהו פנים אל פנים בארוחות של יום יום ומגורים של יום יום בביתו הוא בית הוריו.

אריה דיסנצ’יק ז“ל עורך מעריב שעבד עמי בעתון “הבוקר” היה אומר לי בואי ואספר לך על בית חותנך בפראג ועל זאב ז’בוטינסקי היושב אצלו. בעלי מספר מזכרונותיו הוא, כי זאב ז’בוטינסקי נשאל פעם בביתם מדוע לובשים נערי בית”ר חולצות חומות כדרך הנאצים והוא השיב בפשטות: “כל צבע מסמל משהו. האירים הלאומנים לובשים כחול. הפשיסטים האיטלקים לובשים שחור, אין צבע פנוי מסמל של מישהו או מהזדהות עם מישהו, ואיני מיחס כל חשיבות לצבע.”

כששאלו חותני: “הרוצה אתה שאסיעך להרצאה או לפגישה?” השיב: “לא, רב תודות. אני מעדיף ללכת ברגל. אני רוצה לשאוף אוויר צח”.

הליכה זו ברגל בחוצות פראג יכולה להיות סמלית לחריצותו, לרצונו להפעיל עצמו בשטחים שונים, בספרות, בשירה, בתרגום, בהנהגה והגות פוליטית וכו'.

איני שותפה להערצת ז’בוטינסקי. לא לסיפוריו. קראתי את כתביו ולא התרשמתי במיוחד אף מ“שמשון” בתרגומו של ברוך קרוא. זו היתה קריאה שבסקרנות יותר מאשר בענין ספרותי. אולם הכרתי אנשים שחיו, נשמו, התקיימו ז’בוטינסקי, מבלי יכולת לפתח פה ולומר משהו מבלי לצטטו. הליכותיו הפשוטות בבית חותני בפראג, רצונו באוויר צח אולי יכולה להעיד שחסידיו, מוקיריו ומעריציו הקיפוהו בדחיסות פוליטית, התנצחותית סגורה ומסוגרת, בשעה שהוא עצמו התגעגע לאווירו הצח של עולם השירה והספרות והשלום בשתי הגדות של בני ובן –ערב".

את עזרא זוסמן פגשתי בבית אורן כמה ימים לפני השבת השחורה ימי חפושי הנשק שערכו האנגלים בקבוצים ומעצר מנהיגי הישוב. אותה שבת שמענו על החפושים ביגור. לא היינו רחוקים משם.

עזרא היה ידוע לי כמשורר וכמבקר תיאטרון. ידעתי שקודם לכן היה משורר בשפה הרוסית. מאבקו עם העברית בשיריו הלאה אותי מאד. הרגשתי אצלו את לחצי הלשון שבעיני היתה קלה ונוחה וטבעית, והנה היא בקונפליקט מתמיד עם מלים וקצב נעימה ואותה גמישות מתמשכת המחברת בין המלים ומפשילה קצותיהן החדים להחליקם.

לאחר ימים ושנים. כשהוא כבר איננו. לאחר שיחות אין ספור כשהוא היה יוצא מבנין “גבור” והיינו יושבים באיזו בית קפה קטן ברחוב שינקין והוא מתנה באוזני דאגותיו לבריאותה של אשתו שאז שלחה לריפוי בשווייץ, לאחר שהביא לי משיריה של המשוררת הצ’יליאנית אלזה מיסטראל בצרפתית שזכתה אז בפרס נובל, היום ראיתי במפתיע את תערוכת ציוריו (לא ידעתי שהיה מצייר בחדרי חדרים) בבית “אריאלה” ספרית שער-ציון. התבוננתי בדיוקנאות עצמו: פנים מאורכות, מסוגפות. שכן הרבה תהה על עצמו. הרבה תהה על דרכו אל עצמו באמצעות המוסיקה. הרבינו לדבר על מוסיקה. והנה עזרא בציור מתגלה לי אפילו יותר מאשר עזרא בשיר הנפלא “גשם בטבריה”.

נופיו המצוירים בצבעים רכים מתמזגים, חשאיים מעודנים, כמו חבויים בתוך עצמם הזכירו לי אותו איש דק גזרה, סגפן למראה בעל הפנים הנאות והסגופות, האגרונום החי בחוות אביו, מרוחק מעט מן העיר שהוא בא אליה לרגל עבודתו, והנה ציוריו מסייעים בידי להגיע אל שיריו. אותם שירים ענוגים שסבלו נוראות מחרצובות ואזיקי הלשון העברית שלא היתה נהירה לו כלחבריו שלונסקי או אלתרמן.

עזרא זוסמן בדברו חיפה תמיד ביד ימין על פיו. אם מחמת אנינות הדעת, אולי משום שחש בשיניו או שחסרו לו שיניים או כאותה נערה בדווית המכסה על מחצית פניה. אותו עזרא שהתפאר לפני שמשקלו רק ארבעים ושניים קילו והוא אז במיטב ימיו בעל לאשה ואב לילדה, היה מסתיר בידו חלק מפניו.

תמיד בקש שאספר לו על כנורי ועל שנות למודי הנגינה בכנור. בנות לוויה אלו של השירה, המוסיקה והציור היו בעיניו אחיות, מעין שני עמודי תווך שהשירה נתמכת בהם וגיא החזיון שלה התיאטרון.

אחוד אמנויות זה בשיחתי עמו הזכיר לי תמיד פרופסור שלי איזק בלונדון, שאצלו למדתי כמה שנים שהיה דוגל תדיר באחוד האמנויות. וטוען שאין אדם רשאי ללמוד שירה, שקספיר, קיטס או שלי, אפילו לא ייטס או ט.ס. אליוט בלי ציור, מוסיקה, ארכיטקטורה, פסול ושאר מכמני האמנות.

אבל היה לנו נושא קבוע: מדוע אינו מקבץ שיריו ואינו מוציאם בתור ספר. שכן אז טרם כינס שיריו בקובץ אחד. גם תרגומי השירה לא כנס. גם המאמרים. כולו היה מפוזר על פני ירחונים, עתונים, קבצים ואנטולוגיות ושאר כתבי עת, והיה ירא את הספר המקובץ שכולו שלו.

הבנתי את מוראו. את גודל האחריות. הפחד מפני קבלת הפנים, אי-ההבנה, הניכור מצד הציבור. הציבור שאין הוא ירא אותו בשיר יחיד מוצנע אולם מוראו עליו בהופעה של “כל כתבי” של כל השירים יחד ביריעה אחת.

תמיד אמר, אני עוד אוציא, עוד מעט. כשאחליט מה כן ומה לא. פעם לקח ממני את “שיירה של חצות” לס. יזהר. לא החזיר. גם לא בקשתי. מה פתאום נוף הנגב היזהרי לאיש השקוע כולו בנופה הלח והקר של רוסיה? אני חושבת שהוא בקש להתערות בטבע הארץ בעזרתו של יזהר. יזהר נראה לו האוטנטי ביותר מבין בני הארץ המתארים נוף הארץ.

את ד"ר משה זילברג פגשתי לראשונה בקפה מלון פלטין באחד העם פינת נחלת בנימין בשעת צהריים שהיו מזדמנים לשם עתונאים ואנשי עת ותלמידי חכמים לשתית קפה של צהריים ולפטפוט קל. לא הרחק מאגודת העתונאים. היה זה בבחינת מפלט לכל בימים שלפני קום המדינה.

כיוון ששאל עלי מי ענה והכירני כנראה מכתיבתי בעתון “הבוקר” בקש שיציגוהו. שמעתי עליו רבות, עליו ועל חכמתו, פקחותו ושנינותו ושהוא בבחינת עלוי שאבי היה מרבה לספר בביתנו בשבחו של תלמיד חכם זה. שהיה אומר “זכה אותו איש ממיודעי שזה נטל בתו לאשה ויש לו חתן בר אורין כזה!” לימים נתגרש מאותה בת וכבר לא היה במה לקנא. אלא שזכרתי את הדברים ובקשתי לראות את האיש.

כבר לא היה צעיר אז לימים ושבע סבל כי כבר נתגרש מאשתו והיה שרוי בבית עם בנו היחיד אלא שנשתיירו בבלוריתו הכהה ובפניו המוורידים כל שהוא רעננות של איש צעיר, וזריזות המחשבה היתה משווה לכולו רעננות כל שהיא שנשתיירה עמו מנעוריו.

מאז היינו נפגשים ויושבים בבתי קפה והוא מספר לי תולדות חייו בהמשכים. בכל פגישה פרק שהוא בחר בו. תולדות אהבתו לנערה מקרובות משפחתו, לדתה את בנו הבכור ועזבה אותו בשל אחר. ואיך נלחם מלחמה משפטית להשיג את בנו שישב בביתו והוא יחנכו.

המאבק לא עורר בי אהדה יתרה כי זכרתי שהארץ רעשה כולה בשל אותו משפט שבו נאבק משפטן מובהק על שלילת זכות האם לחנך את בנה וכולנו אהדנו את האשה היפה והצעירה שנלחמה על הזכות להחזיק את בנה בביתה אף כשהיא נוטשת את אישה.

אבל כשהוא סיפר לי את תולדות המאבק מבחינה נפשית שלו וכל אשר עבר עליו ראיתי במקצת צדו השני של המטבע, שבעיניו לא היתה האשה כשירה בנפשה ביציבות רוחה לחנך ילד בביתה. הוא ראה בה נפש מעורערת.

ד"ר זילברג אף כתב לי מכתבים רבים אף כי ישבנו בעיר אחת. משום מה לא כילה מעולם לדבר והיה מבקש למלא את החסר בדרך הכתב.

משסרבתי להנשא לו בקש להחזיר לו את כל מכתביו. החזרתים לו. ונשארנו ידידים טובים.

זכרתי את הגדרתו לפני תקופה קצרה שאמר: “או שאקח אחת ששווה משהו או שאקח בחורה פשוטה ביותר”

הוא נשא לאשה את המטפלת בבנו עמוס.

ובאה המדינה והוא נתמנה לשופט ולשופט בית המשפט העליון ולפרופסור ונולדו לו שאר בניו ובנו הבכור נפל או שלח יד בנפשו. בכל אופן בנו הבכור עמוס שהכרתי בילדותו שהיה בא עם אביו לבית הקפה לא היה עוד בין החיים. מות הבן הבכור עשה שמות בלב אביו.

כתבתי לו מכתב וקבלתי תשובה.

כשקבל פרס ביאליק על ספרו בחכמת ישראל לא הלכתי לטקס כי חליתי. ואולי לא רציתי ללכת. אבל ברכתיו בכתב.

את ספרי שלחתי לו וקבלתי תדיר תשובות יפות והערכות בכתב.

ראיתי בעליתו האקדמית והמשפטית עליות המגיעות לו בהחלט. היום היה נחשב לנמנה על הממסד הרביזיוניסטי אולם אז היה בשל השקפותיו מרוחק מן השלטון של אז.

כשפגשתיו פעם באקראי בבית פרטי עם אנשי מפא“י היא המפלגה השלטת, פרצה מריבה גדולה וויכוח עז על הנושא:… משפט ארלוזורוב. צד השלטון היה בטוח שרוצחי ארלוזורוב היו אנשי הימין ואילו ד”ר זילברג נלחם בחרוף נפש על צדקת הימין היהודי שהואשם לדעתו על לא עוול בכפו.

היום היה הוויכוח נראה כמשונה למדי. אז נראתה מלחמתו העזה להצדיק את בני מפלגתו הימניים כענין יוצא דופן ולא נאה לתלמיד חכם שכמותו. הוא עשה זאת ברתחנות יתרה ובקושי הוצאתיו מן הבית כדי להרגיעו.

בקשתי אפילו לזמנו שם עם משוררת אידית יפה אלא שרתחתו חבלה בסכוייו.

את זלדה הכרתי בימי מלחמת העולם עוד לפני שנישאה לאיש בבקרה בתל-אביב, ע"י חברתה מנער וחברתי הציירת רחל אליעזרית, אף היא ממשפחת שניאורסון במוצאה. ושתיהן, זלדה והיא כלולות בספר היוחסין של משפחת הרבי מלאדי היא משפחת שניאורסון.

זלדה הופיעה אצלי בשנות מלחמת העולם השניה כשהתגוררתי בגפי כי בעלי אריאל התגייס לחטיבה היהודית הלוחמת, הגדוד השלישי ויצא עם גדודו לאפריקה, לאיטליה לבלגיה ולהולנד. הייתי שרויה לבד ושמחתי לקראתה. היא היתה בחורה רכה, עדינה למראה, בהירת פנים וטובת עין. שמעתי שהיא כותבת שירים אלא שאינה מצליחה לפרסמם אך לפרקים ב“דבר הפועלת”. היתה זו עדיין זלדה מלפני בגרותה המתיסרת. שכולה פריכות גופנית שכביכול עלולה בכל רגע להתמוטט.

שוחחנו. כנראה בעיקר על שירה ושיריה ושירים אחרים. וגלינו כבר אז איזו קלות שבהדברות, לא חצבנו אבנים בשיחתנו. היתה נעימות של תאום שבדברים אפילו הם חלוקים.

היא לא היתה אז המשוררת הדתית הנודעת. לא הרגשתי כלל בחומרה דתית או אימת הרעיון האלוהי. היה חם מאד והיא שלא היתה נשואה לא היתה כמובן מטפחת לראשה. היא לבשה שמלת קיץ חסרת שרוולים כשלי ורפיונה הגופני שהיה כה דומיננטי שיווה לדברים רכות שעל עברי פי חולי. ואמנם לבסוף התוודתה שאינה מרגישה בטוב, כמעט מתעלפת מחום, או מחולשה, ובקשתני שאביאנה לבית קרוביה משפחת הילמן בשדרות רוטשילד. ואמנם נסעתי עמה שמה והבאתיה למקום מבטחים.

לאחר מכן לא ראיתי אותה אבל ראיתי את מכתביה שהיתה משפיעה בשפע רב על רבים מחבריה ומיודעיה. ולאחר מכן נפגשתי עמה בתל-אביב בבית חברתה, חברתי, הסופרת פנינה כספי. עברו שנים רבות והיא כבר נתאלמנה מאישה שעבד שנים ארוכות יחד עם בעלי כרואי-חשבון במשרד “האפט את האפט” מיסדי פרס ברנר. לאחר שקבלתי ממנה לא פעם דרישות שלום מחיפה ומירושלים.

והימים ימי היותה משוררת נודעת, חשוכת בנים, כאובה, מיוסרת ויראת-שמים מאד.

וגם בשיחה זו היתה ננוחות נעימה של יכולת התדברות ושיחה גולשת. כביכול השתיכות למשהו מצומצם משותף שקשה להגדירו.

היא לא אהבה כנראה את דברי הבקורת שכתבתי על ספרה הראשון “פנאי”. כי העזתי לומר שלא זכתה לעורך ואילו היה לה עורך טוב לא היה מכליל כל השירים באוסף הראשון שיש בהם טובים מאד ופחות טובים. על דברים אלה כעסו עלי רבים ואף אמרו לי זאת. כגון אשתו של אברהם קריב שנזפה בי ואמרה שאינה יכולה לסלוח לי זאת.

זלדה לא אמרה דבר. אף לאחר מכן טענתי בעל פה שאין לה עורך מסור וטוב ונאמן, יש לה רק חסידים לפעמים חכמים לפעמים שוטים, אולם אין לה עורך בעל שעור קומה שידריכה וישמור על נטיתה לפרסם כל אשר יוצא מתחת ידה.

ומאז אהבתי את שיריה. בעיקר את שיריה האחרונים שבעתות שלאחר כניסה לבית החולים ויציאה ושוב כניסה, עד הימים האחרונים.

זלדה נתנה את נכלמות גוף האשה תחת אזמל המנתחים בבישנותה ובחוסר הישע שלה.

באולם הספריה הקטן בוויטצ’פל האזור היהודי של לונדון בימים שקדמו למלחמת העולם השניה, הן שנות השלושים, התכנס קהל קטן של יהודים. היה זה ליל שבת. והם באו לשמוע הרצאה מפי מרת זנגביל, שכידוע לא היתה יהודיה.

היתה איזו הענות לאשה שלא מבנות ברית שבאה בליל שבת לקהילה יהודית צנועה זו לדבר בפניה.

היא הופיע כסופת שער, חולצה וחצאית. אשה מקשישה נעימת מראה. לא עברה שעה ארוכה מאז פתחה פיה לדבר והיא נטלה עטה בידה והכינה ניר לפניה לרשום השאלות ולהשיב התשובות.

כשסיימה דבריה ישבה והזמינה את השומעים להציג שאלותיהם. ללא הסוס החלה רושמת לפניה תזכירי שאלות ותשובות.

מי שלא ראה קהילה זעירה זו בהתרגשותה לא ראה יהודים יראי-שמיים חרדים לשבת ולשמירה עליה.

רחש ומלמול עברו בין כל היושבים ומלמול מאופק היה מסעיר איזו סערה סמויה שככל שהיא נמוכה היא זועמת ומתמרמרת.

בתחילה לא ידעתי גם אני מה מרעים את כל קהל היושבים שאינם פוצים פה ואינם מעירים דבר אבל רוחם נסערת מאד. ומיד תפשתי: חלול שבת… מרת זנגביל כותבת בליל שבת. בפרהסיה. באולם הספריה של הקהילה היהודית בוויטצ’פל.

המנחה שבהה לעבר הקהל וכנראה לא הבין אף הוא מה כל המהומה העצורה הזו תפש מיד מה הוא המעשה שהיא עושה ולחש משהו על אוזנה.

מרת זנגביל הפסיקה ומהרה להצפין העט והניר בארנקה. בקושי התאוששה מטעותה זו. כי כנראה הבינה מה גודל הפגיעה ומה עצום חטאה כלפי הסובבים אותה וכלפי אישה המנוח.

בהשיבה על השאלות היה עדיין קולה שליו, מתון, מיושב, רגוע אולם פה ושם התגנב איזה צליל משווע: סלחו לי.

נדמה לי שאף מלמלה: סלחו לי! אלא שהייתי רחוקה מדי לשמעו.

כל אין האונים של הגוי בפני חומרת היהדות נמזג באשה מקשישה זו שלא ידעה איך לחלות פני היושבים ולבקש מחילתם.

אלא שכל אותו אינצידנט עבר בשקט, בשלווה, כמעט בלא אומר. אף בצאתה מן האולם לא השמיע איש דברי נאצה באוזניה. הקהל נפרד לצדדים והניח לה לצאת. שכן בוודאי נסעה לביתה ברכב ולא הלכה בחוצות לונדון הגדולה ברגל. זו מוסכמה שנוסעת בליל שבת. אבל לכתוב בפרהסיה, לעיני הציבור? לא!

יתכן שהסכינה עם הרבה במחיצת אישה היהודי. ויתכן שלא הקפיד עמה בקטנות. אבל לאחר כל אותן שנים במחיצתו עדיין לא הסכינה עם חומרות הדת היהודית.

אך איש לא סח בענין זה בציבור ובין המתקהלים באולם הספריה הציבורית. כאילו לא ארע דבר. גם העתונות היהודית אשר סקרה לאחר כמה ימים הרצאה זו לא הזכירה אפילו במלה אחת שגגה זו של הגויה.

ורק לאחר ימים אמר לי יהודי מוויטצ’פל: גויה נשארת גויה.

פגשתיה לראשונה במסיבת עתונאים פרטית בבית מן הבתים בראשית עבודתי כעתונאית. אני ייצגתי את עתוני “הבוקר” והיא את עתונה “דבר”. לפני שהסבנו לשולחן ערוך באותה מסיבה נגשה אלי ברכה חבס והושיטה לי ידה כעתונאית בכירה ומבוגרת לעתונאית צעירה ומתחילה. היא ברכתני על הגיעי אל המקצוע מעמדה מנוסה ובוטחת בשלה.

לאחר מכן עברו שנים והיא היתה כותבת אף ספרים עתונאיים ולא פעם עקבתי אחר ספריה ומאמריה.

לאחר שנים ולאחר שאף אני פרסמתי כמה ספרים והיא נוכחה לדעת שאיני עוסקת אך ורק בעתונאות אלא בעיקר בספרות נפגשנו שוב והפעם במסיבת סופרים. ברכה חבס הכירתני ובעיקר כנראה הכירה את עבודתי בספרות משום שמיד אמרה לי בלי הכנות גדולות:

“אינני מבינה איך אתם הסופרים כותבים על דברים שלא היו ולא נבראו. סתם דברים בדויים? אני למשל אינני מסוגלת לכתוב על משהו שלא היה במציאות”.

לא העזתי להשיב לה שזה הוא ההבדל שבין עתונאות וספרות, ואף לא העזתי לומר לה שאף בעתונאות יש מקום לבדיוניות יצירתית המוסיפה קסם לכתוב. וכי מותר לי לעסוק בהסברים באזני עתונאית וסופרת מפורסמת ונודעת לשם כמותה ביחוד לאחר שחזרה משליחות דפלומטית עם אישה דוד הכהן מטאילאנד והיתה מספרת כבר ברבים מקסמי המזרח הרחוק.

“זה עיקר עסקנו” אמרתי בזהירות “שאנו בודים בדיוניות יותר קוסמת, שיש לה אף על פי כן זרעים במציאות, אלא שאנו מעמידים את המציאות מזווית אחרת לגמרי. שאם אינה בדיונית אינה מתקבלת על דעת הקורא”.

היא היתה עתונאית מפורסמת וסופרת-עתונות נודעת. כל כתבה שלה נקראה הרבה יותר מכל ספרי הספרות שיצאו בשעתה. וכיוון שרבים מן הקוראים באותם הימים לא הבדילו כלל בין עתונאות לבין ספרות היתה בלי ספק ידה על העליונה. אלא שהיא עצמה נתעוררה להבדיל בין זה לזה. וכשפגשתיה שוב בוועידת סופרים אמרה לי:

“אותה שאלה עדיין מעסיקה אותי מאד שגם במזרח הרחוק ראיתי ענינים של ממש קסומים יותר מענינים של דמיון. ושאלתי עצמי איך אפשר לכתוב על ענינים בדויים לחלוטין”?

המשוררת האידית רחל קראמפף שהיתה באותו מעמד העירה:

“וכי מה ההבדל בצפור על העץ שבשיר, אם היא בדויה או משמיעה קולה במציאות?”

והוסיפה: “וכי יש לה שם? יש לה סוג ומין בלבד. כמוה כבדויה ושרה מעולם של אגדות”.

ברכה חבס נראתה כהמומה לשמע הדברים. ידידתה היתה אומרת באוזניה דברים בלתי מקובלים עליה לחלוטין. שכל ימיה היתה עוקבת בקנאות אחר המציאות. ואינה סוטה ממנה אף כהוא זה. ואינה מעלה על דעתה שלצפור אלמונית אין זהות אישית יש לה רק חיים אישיים מאד. שהמיית יונה היא המיה אלמונית אבל מקומה במקרא ספרותי, פרטי בדיוני לחלוטין. ונוכחותה בציור של פיקסו אלמונית, בדיונית, אמנותית לחלוטין. אף שיש לה אחיזה ברורה למדי במציאות.

“אתם המשוררים והסופרים” פלטה כמי שעומד בפני מסך אטום ורואה את לובנו בלבד ולא מה שעלול להתרחש בו בכל עת ועת במפתיע ובלא יודעין.

“אתם – – –” היא היתה מאד עתונאית והמציאות הישראלית ומציאות העולם ענינה אותה בצורה עזה, כשם שפוליטיקאי ער לנעשה ולנשמע ומבקש לעשות בו מעשים. היא עשתה מעשיה בכתב. ובהצלחה רבה. היא הגיעה אל הקורא בקלות, בצורה מעוררת ענין ובבהירות של מי שיש לו עינים בהירות לראות את הנעשה ולהבינו. והיא הבינה את אשר ראו עיניה עד כדי יכולת לפרש הדברים באוזני רואיה ומאזיניה בצורה מובנת למדי ולשון טובה.

אלא שאותו רובד בין מציאות לחלום שהחזיק בחיים המוני אנשים כאן בלא ידיעתם, נעלם ממנה.

על בן חוסייני זה משארי בשרו של המופתי הנודע בירושלים בימי הדמים של אז שנת 36 היתה כתבה ב"ג’ואיש כרוניקל, הבטאון של יהודי בריטניה באנגלית, כעל תמהוני המבקש לעשות שלום עם היהודים בארץ ישראל.

הסתדרות הסטודנטים היהודים באוניברסיטת לונדון הזמינה אותו לדבר לפנינו על תכנית השלום שלו. היום נראים הדברים תמימים. על יסוד הפסקת העליה, חשב, אפשר להשלים בין היהודים תושבי הארץ (שש מאות אלף) והערבים היושבים בארץ ולהפסיק את מאורעות הדמים. דומה היה שהוא מקבל את השראתו מאותו פלג של פרופסורים באוניברסיטה בירושלים רודפי שלום שהטיפו לשלום צנוע עם תושבי הארץ הערביים מבית מדרשם של רבי בנימין מגנס ומרטין בובר.

שמענו את הרצאתו וידענו כי הוא מדבר אך ורק בשם עצמו ולא בשם דודו המופתי ולא בשם משפחתו הכבודה והשליטה בדעת הקהל הערבית בארץ. שלא היתה כלל מוכנה לפשרות כל שהן. הוא תבע אף הפסקת רכישת אדמות בידי היהודים, הפסקת הקמת ישובים חדשים בקיצור פיוס על חשבון רק מה שיש ולא מה שיהיה או צריך להיות על דעת תושבי הארץ היהודים.

נגשתי אליו לאחר ההרצאה ושאלתי שאלה: “מה הראליות בהצעה ערבית כזו ליהודים, שלא יסכימו להקפאת מצבם בעוד אשר תכניתם היא לקראת השגים מתפתחים בבנין הארץ ובעצמאותה היהודית?”

הוא נבוך. חשב שהוא מדבר רק בפני יהודי אנגליה והסטודנטים שלהם. לא ידע שבארגון האקדמי הזה יש אף ארץ-ישראלים-יהודים. הענין תובע עיון מפורט, הכל בגדר הצעה שבהתחלת הדרך. רעיון של חיי שלווה והבנה וחיים שאננים, במסגרת הנתונה והעכשווית (אז שנות השלושים).

“גם הרצל שלכם תאר חיי שלווה כאלה!” טען.

הוא שאלני אם יוכל ללוותני אל תחנת הרכבת התחתית בדרכי הביתה. נעניתי בחיוב. בדרך הקצרה ברחוב הלונדוני הסגרירי אל תחנת הרכבת התחתית טען חוסייני זה ששוב את שמו הפרטי אינני זוכרת, שהוא בא אלינו באנגליה ב“וגר זאב עם כבש”, בכתות חרבות לאתים, ואני פורשת יריעה מדינית, ציונית רחבה לעתיד לבוא עם נצני עצמאות ורבונות ורוב בארץ. הרי זו יכולה להיות לדעתו ארץ של שלום ושלווה של שני עמים חיים יחדיו בשלום ובאחווה, דוגמא ומופת לעולם כולו! מעין גן עדן עלי אדמות. שני עמים שמיים. בני דודים עם שפות אחיות, עם תרבות קרובה עם חזרה על תור הזהב בספרד. "וכשתכירו את תרבות האסלם מקרוב תדעו להוקירה ולכבדה הרי כל הדתות המונותאיסטיות מקורן אחד וכו' וכו', כל אשר ידענו וקראנו ושמענו וכל אותה אוטופיה ממלכתית שנראתה על רקע הדמים בארץ כחלום באספמיה.

ליד תחנת הרכבת התחתית הודיתי לו על שליווני בדרכי ונפרדתי ממנו.

יותר לא ראיתיו ולא שמעתי עליו. כנראה התיאש מחלומו זה כי הצעתו נעלמה ומלבד הג’ואיש כרוניקל של יהודי בריטניה איש לא התענין בתכניתו האוטופית.

יעקב חורגין הסופר בן-הארץ שהיום חוזרים אליו המבקרים בשמץ של נוסטלגיה נמנה על חוגי הימין והיה עורך “הבקר לילדים”. דבר זה כבר פסל אותו במיטב ימיו כסופר וכעורך בעיני רוב המבקרים אנשי השמאל ותנועת העבודה. כתיבתו הישראלית מאד בלא שמץ של גלותיות, העברית הצברית אצל איש בוגר כמותו וכל סגנונו הארץ-ישראלי וקשריו העמוקים אל נוף הארץ, מושבותיה הריה ועמקיה היו זרים במקצת לשאר עורכי העתונות-לילדים שהיו אנשים שילדותם ובחרותם עברה עליהם בגולה. והנה עורך עתון לילדים ומחבר סיפורים, המפרסם את דבריו בעתונות הימין ואף מעז להיות עורך עתון לילדים מטעם הציונים-הכלליים.

הוא היה עורכי ב“הבוקר לילדים” ומכאן הכרותנו הספרותית. אני הייתי חברת מערכת “הבוקר” והוא עודדני להשתתף בסיפורים ובתאור נופי הארץ, קבוציה ומושבותיה, אשר בקרתי בהם ותארתים כפי שהם משתקפים בעיני. הוא היה עורך נבון, זהיר שאיננו משכתב מחדש את אשר כותבים סופריו, אלא נוהג בהם התחשבות יתרה. כמי שאיננו נוגע ברשימה או בסיפור ולכל היותר מביע דעה או הערה כל שהיא והמבין יבין.

היה איש נוח לעבוד עמו ביחוד למי שאפילו לא נולד כאן בארץ אלא בא בילדותו ואשר ילדותו עברה עליו עוד בבית ספר יסודי בארץ, ואשר התחנך כאן כמוני למן היסוד בלשון העברית.

נעים היה לשמע עברית שלו של בן הארץ, ראייתו את החיים כאן מבפנים ולא ראיית הדברים מן החוץ. ראייה זו של הדברים בחותם של מקומיות, רעננות, פנים מכאן ולא פנים משם, מן הגולה, קסמה לנו שלא שמרנו כלל בלבנו נופים משם ורצינו להיות ילידי-הארץ כמותו.

קראנו לזאת ארץ ישראליות. אפילו סמילנסקי ובורלא לא היו ארץ-ישראליים כמותו. הם לא היו כלל ארץ-ישראליים. באשר כתבו בטעם של ארצות אחרות ומן הלשונות האחרות. אותה עברית ואף על פי כן לא אותה עברית. אצל שניהם רומנטיקה ערבית זרה ועלומה. ואילו הוא י. חורגין בהיר יותר. בלתי אמצעי, פשוט מכאן, בלא ירושה כבדה של התנגשות בין שני עמים ותרבויות היושבים כאן.

זכורני שבקרתי בשנת 1947, ממש לפני הכרזת החלטת האו“ם על הקמת המדינה בנובמבר בגוש-עציון. בקרתי שם לפני ראש השנה בספטמבר. כבר היתה מתיחות. כבר סגרו את שערי קיבוץ כפר-עציון בשש לפנות ערב. כבר היו יורדים לעת לילה לעמדות עם נשק. וכבר היה חשש לבאות. הבאתי לו את רשימותי משם בשובי והוא עט עליהן כמוצא שלל רב. העובדה שאני החילונית השתלבתי כה יפה באווירה המסורתית שם מבלי לסבול ומבלי לוותר על מנהג כל שהוא משלי, מצא חן בעיניו. גוש-עציון כולו על ארבעת ישוביו חצי שנה לפני נפילתו, או מעט למעלה מזה, היה איזו יחידת-סגולה בעיני כל תושבי הארץ, ולא המפד”ל בלבד, או המזרחי כפי שנקראו אז. הכל חרדו לו. הכל חששו לו על שום בדידותו בהרי חברון על שום יפי נופו, אקלימו האירופי הקריר, יחודיותו באשר היה בו אף עין-צורים הדתי ורבדים קיבוץ של “השומר הצעיר” מלבד משואות-יצחק, והיה בעיני הישוב בארץ מצפה חלוצי נועז, בלב אזור ערבי הררי עוין. איש עוד לא שכח אז את הטבח של שנת 29 בחברון. להתנחל בדרך לחברון היה מעשה גבורה בעיני כולנו. חורגין היה מוקסם מרעיון זה לנסע שמה, לטייל שם בין הקיבוצים, לשוחח עם אנשים לדובב אותם ולספר על כך לילדים בעיר תל-אביב ובשאר ישובי הארץ.

ביחוד שמח על פרשת הנערה הצעירה, ניצולת השואה שהתישבה בכפר-עציון ואמרה לי שהיא מקווה שסוף סוף הגיעה אל המנוחה והנחלה; איני יודעת מה ארע לה לאחר נפילת הגוש במלחמת השחרור. אבל נערה זו שהבאתי אליו בכתובים היתה בעיניו סמל מכאן ומשם, וכל זאת בדמות צעירה, נצולה ומתישבת דווקא באזור כה מסוכן ומטיל אימה, וסוברת בלבה שהגיעה סוף סוף אל חיים שקטים ופשוטים בלב הכפר המסורתי ולמרגלות בית עובדיה בית הכנסת ובית התרבות שהיה מרכז הכפר באותם הימים.

חורגין הסופר לא היה סתם עורך. הוא היה עורך מתלהב, עורך מצית התלהבות.

עברתי עם הסופר והמתרגם י. סערוני בככר דיזנגוף של אז בתל-אביב וראינו בבית קפה איש קרח במקצת בעל פנים כה עזות ומשונות ונועזות עם לחיים צמוקות, סנטר חד ומבע עז בעינים, וסערוני אמר לי: “בואי תכירי איש מענין מאד אברהם חלפי, השחקן”

אז עוד היה רק שחקן לאחר מכן היה אף למשורר.

סרבתי. לא יכולתי להתרגל לפנים האלה מיד. הייתי צריכה לנוח מהם ולאחר מכן אולי אפשר לשוב אל המשונות הזאת. הוא ישב בחברת אשה ססגונית, בעלת בשר, לבושה בתלבושת כפרית מרוקמה כאכרה אוקראינית. בכל זאת לא יכולתי לסרב ונגשנו. הכרתיו ובקשתי להתרחק מהם מיד. כביכול אפשר לקבל את ההכרות עם אדם כחלפי במנות קטנות.

הפילוסוף. הפיטן. מבקש האלהים הנצחי. בעל הרחמים הגדול. האנושי במשוררי ואמני ישראל עד היום.

לאחר מכן כשהיטבתי להכירו לא ידעתי להסביר את רתיעתי הראשונה. אולי הפחד מפני המוסרניק. מפני איש הרחמים המבקש לסייע בידי כל נרדף, בידי כל החלכאים והנדכאים והמעונים והסובלים כאחד.

על הבמה, כשראיתיו, היה לפרקים משחקו ממוסגר באיזו מוכניות, במסגרת נתונה שכמו חשש לחרוג ממנה ולחשוף עצמו יותר מדי. בקלות תנועותיו ברגליו הזריזות והמרקדות ובהומור הטבעי ששפע מעיניו היה האיש הנאנק בקרבו מתחבא מתחת למעטה של מוקיונות נעלה. של מוקיונו הבוכה של אמן הקרקס מתחת למסכתו הצוחקת.

היה זה עוד בימים שלפני “האדרת” שלפני “פלוך”, של לפני רבי יודל. היה זה בימי “המכשפה”, בימי מבצעיו בדרמתורגיה הרוסית והאמריקאית העכשוית.

אבל לקהלו בתיאטרון נתן תמיד את ההרגשה שאיננו מוכן לחשוף עצמו ולתת עצמו כולו. עד שהגיע ל“אדרת” ונתן גם נתן. כאן מצא תקונו, כאן נתן אף מפן שני שלו, מן השירה שלה הניח את אנושיותו ואת פילוסופית העולם שלו.

ב“אדרת” לגוגול שראיתיה פעמים רבות בנתינה ראשונה ובחדוש ההצגה, השקיע עלבונו של אנוש מזה, צער מזה, בדידות ומזה רגש.

הקהל העממי חבבו בדמותו היהודית מעוררת הצחוק העז של הוצמך ב“מכשפה”. הקהל האחר, אוהב התיאטרון אהבו ב“אדרת”. מי שלא ראה את חלפי מתהדר באותה אדרת בתנועות קטנות, חסכוניות, קצרות המעידות על תנועה נפשית ארוכה עמוקה, מופנמה, לא ראה דמות האדם הקטן הנאבק על נפשו בכל מאודו. ורואה במעטה של כלום כלפי חוץ גאולת חייו ונפשו. ומי שלא ראה בצערו כשזו נגזלה ממנו והוא ערום ועריה מכל תקווה ומכל חיות, לא ראה אדם ביאושו באבדן משענתו בשיבה אל ערירות ומסכנות אנוש.

לא לחנם הודו לו אנשים שלא הכירוהו כלל, זרים לחלוטין: “תודה בעד האדרת”.

בביתנו ראה עצמו בטלביזיה במחזהו של בן ציון תומר שהוצג בתחילה ב“הבימה”.

הוא היה מאופק. ראה עצמו וכמו רואה אדם אחר ושחקן אחר. אבל היה מהלך בכל זאת על פני החדר בהלוך של במה. עומד וחוזר ויושב. קם וחולף בצעדים ספורים על פני החדר הגדול וחוזר ויושב. היו יושבות עמנו בנות צעירות וחלפי המבוגר האוהב נעורים היה מהלך על פני הרצפה שאינה במה כפיגורה בימתית בפני עצמה.

מי שנדד עמו בחפושיו אחר האלהים והאדם, בכל מכמני המחשבה האנושית ביאוש מן האדם, מן המוצאות את האדם ואת טבעו במאה שלנו, בצערו על מלחמות ישראל ואבדן צעירים, שארי בשר ושאינם שארי בשר, התנסה בדרך קשה שהמהלכים אמנם אינם נגפים בה אבל מתנסים בעצב רב. ביגון שאין משלו. כי עצמת היגון האנושי שלו ועצמת אהבת הילדים העמוקה שלו בשיר ובאומר ובתנועה, עדיין לא נאמרו בקהלנו. פשוט אין מי ששערה ויכילנה להביעה במלים.

אמנם ראש החוג לספרות באוניברסיטת לונדון אמר לנו בטקס הגמר, הפרידה: “עכשיו אתם כבר יודעים שאינכם יודעים כלום! התחילו ללמוד!” אבל הוא לא ידע שאשוב הביתה ואמצא לי מלמדים מכושפים בכשופי הלשון, כשני מסוממי קצב ומלה שאמנם לא נולדו בלשון ששרו בה אבל סבאו אותה כשכורי קונדסות וקסם עם המקורות, כגון שלונסקי וכמו חלפי, כשכור השותה מן הלשון החדשה – הזרה, כמעט בפחד הכליון.

“תמצאי לי אשה” – כך חלפי אברהם.

“אני מכין לי אצלך נקרולוג” – כך שלונסקי אברהם.

אברהם שלונסקי ואברהם חלפי שני משוררים חברים, שניהם ידידי. לא בני דורי. בני הדור שקדם לנו. האחד מצייר מלים בחלל בתנועת יד עם אצבעות מזדקרות מחפשות את הקצב, את הצליל הנעלם, והשני מצייר מלים ברוח, מחפש בתנועת מחול תעלומת אלוהות סמויה. חלפי איננו מתלוצץ על המוות וירא אותו בפחדי ילד מיותם, אף כי היה ליצן גדול ויעיד על כך “המלך ליר”. היתה לי הזכות הגדולה אצלם בצורת תורה שבעל פה, לאחר למודים אקדמיים בספרות ובעיקר בשקספיר, לימודי שנים אינטנסיביות במה שקרוי משום מה “למוד גבוה בחו”ל", בשעה שתעלומות השירה וגנזיה היו בידי אצבעותיו המגששות של שלונסקי החש את השפה, מקצביה וזמרתה, בידיו המביעות וברגלי המחול הגמישות והחגות של חלפי. בלמדנותם הטבעית, הבונה תוך כדי תחושה ולא על ידי כללי הספרות הנוקשים, האקדמיים, ועל ידי ספונטניות המגלה בעצמתו של רגע, את הקסם האמיתי והכן של רעיון מחותל במלה היאה רק לו.

“אני מכין לי אצלך נקרולוג” – כך אברהם שלונסקי

“תמצאי לי אשה” – כך אברהם חלפי

הם אחים; לא מאותם אבות ולא מאותן אמהות.

שני משוררים חברים. שניהם ידידי. שני הפכים. אוהבים זה את זה. חולקים זה על זה, לא בני דורי. בני הדור שקדם לנו. האחד מצייר מלים בחלל המופשט, בתנועת-יד עם אצבעות מזדקרות, מחפשות את הקצב ואת הצליל הנעלם. והשני מצייר מלים ברוח, בעצם ברוח-אנוש, בתנועת מחול של רגליים נעות, מחפש את תעלומת האלוהות הסמויה. לשניהם דין ודברים עם הריבון היהודי שנטשוהו, ואף-על-פי-כן אינו מניח להם. הם אינטואיטיביים, הם ספונטניים, הם אחראים לעצמם ולכלל, ומרידתם היא מרידה יהודית הסולדת ממלחמת-אחים.

הם אחים; לא מאותם אבות ולא מאותן אמהות.

חלפי איננו מתלוצץ על המוות, אף שהוא ליצן גדול, יעיד על כך “המלך ליר”. הוא ירא את המוות בפחדי ילד מיותם. הוא כואב את השכול על אחיינו בן-אחותו שנספה בדרך לפטרה, לא כמו על דמות מקראית שמספרים לנו אלפי דורות על אובדנה, אלא כמו על “מות ילדים” מהלידער של מהאלר. דבר שעלול לקרות מחר, בארץ אומללה זו. שלונסקי, כאשר הבחין בגישה אינטואיטיבית אצל אחר או אחרים השתולל:

“את רק עכשיו המצאת את זה, המילים האלה אינן בכתב היד!”.

הוא פחד מהפרידה מאמו כאילו פרידה היא מוות על קידוש-השם.

כאמור, כה שונים, רוגזים זה על זה, רוטנים זה על זה, בפניהם ושלא בפניהם, אבל ברוח טובה, באהבה שמעניק עילוי אחד לשני. כל אחד בתחומו המוגדר ובשדה ראייתו האישי.

היתה לי הזכות הגדולה אצלם, בשעורים חופשיים לכאורה, של תורה-שבעל-פה משלהם. חזרתי לאחר הלמודים האקדמיים בספרות העולם, שקספיר במיוחד, לימודי שנים אינטנסיביות במה שקרוי “לימוד גבוה בחו”ל“, והנה תעלומות הפיוט גנוזות בגישושי אצבעות של יד ורגל של יוצרים אקטיביים, יחידי סגולה, המצויים כאן בארץ. חזרתי הביתה ממרחקים ללמוד אצל מורַי החדשים. לא בבתי-אולפנא ולא באולמות קודרים, אלא למדתי בצורת משנה-לא-סדורה אצל שני משוררי הנ”ל.

את מקצביו ואת צרופי מיליו ואת המצאותיו פָרט שלונסקי על עצמו, בידיו המגששות בחלל. חלפי הלך אצל נעימות חסידים, רבותיו הרוחניים.

איש אינו מבקש היום את שיריהם כמו בעבר. לא שרים אותם. מזמרים את שיריהם כאילו היו בלשון של היום “פזמונאים” או “תמלילנים”. בבוקר של התייחדות עם שלונסקי במרכז-תרבות-עינב, שרים את סיסמאותיו למוצרים מסחריים - את תעלולי הליצנות הברוכה של האחד; וברדיו מפזמים מדי בוקר פתיחה של שיר של חלפי, שכבר היה לזרא. למה זה מגיע להם?

נכון שהיו צריכים להתפרנס ולפרנס קרובי משפחה נזקקים, ושהתלוצצו. וגם אז לא היו זולים ועלובים.

יום אחד ישבנו חלפי, א.ד. שפיר הסופר המשורר והעורך, ואני, וצולמנו על ידי צלם מזדמן. חלפי לקח את התצלום והחל מצייר מסכה על פניו. הוא צייר לעצמו זקנקן תיש מחודד, שפם ועצמות לחיים בולטות ויצא איזה “הידלגו” ספרדי, מאיזה מחזה קלאסי מן המאות הקודמות. כי כל כך נבוך היה ממראה עצמו, עד כי רצה לשים מסכה על פניו. אותנו השאיר בלא מסכה.

כך שיחק בציור, אפילו כאשר לא שיחק על הבמה. בביישנות טבעית רצה להסתיר ולהסוות את פניו על הבמה. רק בשירה היה הוא עצמו. מבוכתו על הבמה לא עזבה אותו מעולם.

שלונסקי, לדעתי, לא הביך את עצמו, אבל היתה לו בישנות של בן-ישיבה טרוט-עיניים מלימוד-חצות. כל בוקר, כאשר עבדנו יחד, היה צריך להתאושש מביישנותו, ועיניו המושפלות בכוסית קוניאק. כמעט שלא נתן לי לומר מילה, כיוון שכל קיומי לא היה אלא כדי להקשיב לו ול“אמרי-פיו” והוא מכריז בזחיחות הדעת: “אני מכין לי אצלך נקרולוג”. עדיין בעיניים מושפלות.

בינתיים כבר התחיל להרגיש ששיריו אינם נקראים. הוא ראה את שיריו מתרחקים מהקהל. אגב איזה קהל? זה שאפילו אינו מבין את לשונו? הוא ידע שחלפי נקרא יותר, מובן יותר, פשוט יותר למראית עין, כמו רחל המשוררת, אף כי מסובך לא פחות בהגותו, ביסוריו המוסריים האנושיים.

בעלי אריאל חזר פעם וסיפר: “פגשתי את חלפי. הוא מתייסר. ילדי ביאפרה רעבים!” חלפי היה מאד יהודי אבל גם קוסמופוליט חובק-עולם. בעיקר צער-העולם. וקיווה לברוח מהכל לאיזה מנזר ולהתבודד שם ביגונו.

“למה אין ליהודים מנזרים?” קרא. שלונסקי לא השתוקק לברוח למנזר, אבל בנה לעצמו תא מבודד בלתי נראה לעין והתבודד בו, אפילו כאשר הפליא בחידודיו על במת “צוותא” בליל-שבת.

במערב, בעיקר באנגליה, מקובל מאוד המושג “פילוסופיה של חיים”, “פילוסופיה של שירה”. הם נוהגים לשאול: “מה היא פילוסופיית השירה של משורר זה או אחר?”. בקווים צנועים אפשר לומר שחלפי הוא מרטיר של החיים. גויה, הצייר הספרדי, היה מצייר אותו כמעונה, בעל נפש מעונה, המתענה בעינויי העולם, ונפטר משברון-לב לא שלו, שברונו של עולם - מביא שברים קטנים, רסיסים צנועים, לקוראיו הרגישים.

שלונסקי הרגיש תמיד שלא הגיע אל קוראיו בגלל מחסומי הלשון הגרנדיוזית, שהסתירה את תום לבו ואת יראתו מפני אותו אל-קנא-ונוקם שהמציאו היהודים הקדמונים, והורישוה לדור אחרון של חלוצים רועדים מקור, בדלף ארץ ישנה-חדשה המרעיבה אתם במיטב ימיהם, והם נמקים ממחסור, חולי, ותוחלת נכזבה.

מי זוכר היום את תחנוניו לפת-לחם בהתחכמות ליצנית, ולפינת מסתור מגשם ומרוח?

פעם התעכבנו על יד בית ברחוב גורדון:

“את גרה כאן?” שאל שלונסקי.

“לא!”

“גם אני לא גר כאן. אז למה אנחנו עומדים? לא אני לא את. סתם בית! לא בית כנסת, לא בית ישראל, לא בית-אל ולא בית-המקדש, סתם בית יהודי. אני אוהב את זה. כמו ‘לחם’, מלה פשוטה, אני אוהב את המלה ‘לחם’, מלה נפלאה. אל תחששי להיות בנלית. מותר להיות בנלית”.

ועוד: “בבית שאני גר בו, יש טלפון. תשני ספרה אחת במספר שלי, רק ספרה אחת, ותקבלי תשובה מאדם אחר. לא אני. די בשינוי סדר הספרות וכבר מדובר באדם אחר. והשינוי כל כך קל, כה זעיר, ומבדיל בין אדם לאדם. בין מלה למלה”.

יכולתי לראות שהבדל זה בין אדם לאדם חשוב לו מאוד. הוא מתבדל. לא שייך לאדם שאיננו עוד. ולכן גם לא נשאר זמן רב באוהל הדולף החלוצי שלו. תפילות העסיקו אותו. גווילים, תורה שבכתב, התורה הציונית שבעל-פה, של מעשה ותושיה. הניחוהו בהתבדלותו. ומכאן גם ההתחברות אל חברו הטוב חלפי.

ספרים התחילו לאגור בחדריהם על כל רצפה ועל כל שולחן. הם פשוט נמלטו-על-נפשם. ברחו אל האות הכתובה. חלפי אל ברסלב והעשבים השרים לו, ושלונסקי אל שירת העולם, המבטיחה גאולה סוציאלית ושמש עמים זורחת מצפון.

למעשה שניהם חיו בשפה הרוסית, בתרבות הרוסית, במנטליות ההיא בתערובת של יהדות ועברית והכיליון והנקמה של האלוהַ המקראי. ולכן חלפי היה אומר לי: “איזה אדם חכם היה זה שהמציא את אלוהים!” ושלונסקי היה אומר לי:

“ברגע זה המצאת את מה שאת אומרת לי”.

הוא העניק לי את זכות ההמצאה הספונטנית, וחלפי את האלוהות מעשה ידי אדם.

את שלונסקי הכרתי ראשון. חותניו, הורי מירה אשתו השניה, היפה, היו ידידי הורי, כמו הוריו של נתן אלתרמן והורי ימימה אבידר ושז"ר. כולם השתייכו לחוג אקדמאים יוצאי רוסיה ופולין, שעלו ארצה לאחר מלחמת העולם הראשונה ולאחר לימודיהם באוניברסיטאות פטרבורג, ברלין ופרייבורג. אז היה עורך ספרותי בעיתון “הארץ” ופרסם לי אצלו סדרת מאמרים בשם “נשים בספרות”, בעיקר בספרות העולם. פרסמתי לפני כן שלוש נובלות קצרות, ששלחתי מאנגליה לאבי, שמסרם ללמדן, עורך “גליונות”. וידעתי שאני בצד “הלא נכון” בעיניו. אבל שלונסקי מחל לי חטא זה. מצאתי לפני עורך ביישן, נבוך, שישב במערכת “הארץ” ונתן לי לעמוד, אפילו לא בקשני לשבת. הגשתי לו כתב יד בידיים חנוטות בכפפות זמש כחולות כהות. עדיין היו לי גינוני נימוסים אנגליים, ומבטאי הישראלי סבל קצת משלוש שנות דיבור אנגלי בנכר ומתרגילי פונטיקה למבטא אנגלי נכון. הוא לא לגלג על גילי הצעיר.

רציתי כנראה להרשים בלשוני, מגוחכת שכמותי, רציתי להרשים אמני-שפה-דגולים, שאחר כך התנסו כל בני דורי בתקוני הלשון שלהם, ששינו את כל “אתי” ל“עמי” וכל “עמו” ל“עמדו”. כי אנחנו לא כתבנו שפה מליצית שמנה. התחנכנו מילדות בארץ וכתבנו עברית רזה מאד, אלא שעורכינו ניסו לשפץ תמיד את לשוננו העלובה.

כאמור, הכרתי את שלונסקי לא היכרות אישית, מהמשפחה, מחוג חכמי לשון, ממקורות ומקרא. ונשותיהם, הן האמהות שלנו, שלא ידעו אף מלה עברית ופחדו פחד מוות מ“גדוד מגיני השפה”, שמא יפגעו בהן ברחוב על כי הן מדברות רוסית.

הקורבן היתה חותנתו של שלונסקי, הגב' לוין, ששאלה לפני ראש השנה: “מה זה כולם מברכים ב’זנה טובה'!” - אשה טובה ברוסית. לא שלונסקי, חתנה, המציא זאת. זה היה סיפור מן החיים.

חלפי אהב להמציא משחקי מלים כאלה וכתב שיר לנכדתי עדי בשם “עדי שוקולדי” שנדפס ב“ידיעות”. חלפי לא ידע את “מכמני הלשון” כמו שלונסקי, אבל שיחק בהומור לשוני כברוטב מלים מפעפע.

שלונסקי, שהיה לו כאב ראש נצחי, כשבא בבוקר לבית הקפה ברחוב דיזנגוף ולקח טבליה יחד עם כוסית הקוניאק כשהיה עורך ספרי “שערי עזה”, אמר:

“הם חושבים שאני בן- גוריון!”

אמרתי לו. “למה אתה עובד כל כך קשה?”

השיב לי: “אני מוכרח, אני מפרנס שש משפחות”.

אותו הרגע נכנסה בעלת בית המרחקת ממול ואמרה: “החבר’ה לוקחים על חשבונך כל מיני דברים קוסמטיים ואחרים!”

השיב לה: “תני להם מה שהם רוצים. החבר’ה הם בני משפחתו הענפה.”

יום אחד בא שלונסקי מדוכדך מאד. אני הייתי במצב רוח מרומם. הוא כתב לי שיר שנכנס לספרו הבא בשם “בוקר טוב”. שאלתי:

“מה קרה?”

והוא השיב: “הבוקר עזבה אמי את ביתי ועברה להתגורר אצל אחותי ואני כבר מתגעגע אליה וזה מצער מאד. אני אינני יודע איך לשאת את זה”.

לימים, כשהתנסיתי בדבר דומה, שאמי אושפזה, זכרתי את תגובתי ולא מצאתי בה ניחומים.

חלפי, לעומתו, נתייתם מאמו מוקדם, וראיתי אותו רק לאחר פטירת אביו. הוא לא ישב במקום כשם שיושבים אבלים. הוא המשיך במהלכי ודילוגי המחול שלו, כשם שהתרוצץ כשראה את עצמו אצלנו בסרטו של וולמן “פלוך” וגמא בחדר מרחקים סמויים. התרגלנו לראותו וספר בידו ברוסית מספריית אבי המנוח, והוא יושב בכורסא בביתנו וקורא כי איננו רוצה לדבר, ומכריז: “אצלכם אני יכול לשתוק.”

כשחלפי שיחק “בהכנסת כלה” מאת עגנון, הרגיש לא בנוח. בגבו אל הקהל הרגיש מנוכר. הבימוי של יוסי יזרעאלי לא הלם את ראייתו את עגנון. כאשר אמרתי לו את דעתי, עוד לפני שהשמיע את שלו האיץ בי:

“תכתבי. כדי שידעו שזה לא אני. הקהל איננו יודע”.

“יודע!” הרגעתי אותו, “הם מכירים אותך מ”האדרת“. שם אתה באלמנט שלך”.

אצל גוגול ב“אדרת” חלפי פרח. כל מסכני העולם ועלובי החיים - שבחשאי ובצנעה סייע להם ככל יכולתו, והאיץ באחרים להוסיף, עד כי אמרו שהוא ויאני אבידוב הם חברת גמילות-חסד סמויה, חלפי מגלה את הרש והמסכן ויאני רץ למפלגה ולהסתדרות להשיג את הממון - כל אלה התלכדו בדמותו הפריכה של אקקי אקקייביץ'.

הוא הזמין אותנו כאורחיו האישיים להצגת המאה. בתי, אילת, ראתה אותו לראשונה על הבמה כבריה עלובה ומתיסרת. הלא רק אתמול, טענה, בפורים האחרון כשחלתה ולא נסעה לטיול בית הספר, כשהאוטובוס עלה על מוקש, הוא רקד ושר בחדרה לפני חברותיה כדי לשמח את כולם, ולא ידעה שהליצן השמח הזה, כל ייסורי העולם ומצוקותיו ועד ילדי ביאפרה הגיע, מכלים את ימיו.

הוא שר והתלוצץ כי היה פורים, יום הולדתי ויום הולדתו. אגב תמיד היה אומר לי: “את, עם מצבי הרוח שלך, היית צריכה להיוולד בתשעה באב ולא בפורים”.

“למה אין ליהודים מנזרים?” שאל.

“הייתי הולך, ונכלא בתא של נזירים, ומבכה שם לא רק את שבר בת-עמי אלא שברו של עולם!” התלונן.

אגב פורים. נדמה לי ששלושתנו, שני המשוררים ואנכי, נולדנו בפורים.

צער רב גרם לחלפי אבדן אחיו, בן אחותו, שהלך עם חבריו לפטרה ולא שב מדרכו. חלפי נדבר עם יהושע בר-יוסף שיכתוב על חיי הצעיר ויוציאו חוברת. כשהציע לו בר-יוסף שירימו כוסית לגמר העסקה, נפגע כל כך עד כי ביטל את כל העניין. הוא בא אלינו זועף וכואב והתלונן:

“אני שותת דם והוא רוצה להרים כוסית קוניאק. ואני כל כך אהבתי את אחייני. אני לא ישן בלילות והוא חוגג!”.

כשהיה פיגוע בתל אביב ופצצה התפוצצה מול דירת אחותו בשדרות בן-גוריון רצתי לשם מיד בבוקר השכם. מצאתי שם את אברהם ואחותו הגננת לילדי נרקומנים, אשר לא מזמן הזמינה אותנו לתערוכה של ציורי הילדים הללו. זו היתה אמו השכולה של האחיין שנעלם. היתה שם דמומה ואצורה למראה מרפסת ביתה ההרוסה בקומה השניה, היא הרגיעה אותי:

“לא קרה כלום, קצת הרס בדירה!” כי מה כבר יכול לקרות לאחר אבדן בנה.

גם בילדי הנרקומנים מצא חלפי מקור מצוקה, עוני, סבל ואבדן תקווה. גם הוא וגם שלונסקי אהבו ילדים. שניהם בתחילה היו חשוכי בנים, אהבו ולא בקשו פרס של חיבה מהילדים. ילדים אינם אוהבים אנשים לא יפי מראה. צעירה מאוד ראיתי את חלפי לראשונה ואמרתי לסופר י. סערוני, שאינני רוצה להכירו, הוא איננו יפה!

"חכי עד שתכירי אותו.

המצאותיו הלשוניות הרנינו בוגרים וטף. כשתרגם שלונסקי את “יבגני אוניגין” ואת “טיל אוילנשפיגל” היו מונחים בביתנו כרכי תרגומו של לווינסון, ידידו של אבי, שיצא באותה עת ואיש לא חפץ בו ואילו של שלונסקי אזלו, ואנשים התחננו לפני: “תשיגי לי על ידי שלונסקי אכסמפלר בשבילי”. ואמנם נתתי לשלונסקי כסף והוא הלך וקנה כמה ספרים בשביל ידידי-מעריציו. אבל שלונסקי השתגע לגמרי כאשר תרגם את “המלט”. גם אז יצא תרגום של פרופ' אפרת, אף הוא חברו של אבי, שמעטים חפצו בו. אי אפשר היה לדבר עם שלונסקי על כל נושא אחר מלבד “המלט”. שלונסקי התרוצץ כמוכה ירח. לכל אחד מאתנו, שלמדו שיקספיר במעוזו באנגליה, נתן פסוק קשה שאינו מובן לו כל צרכו שיאסוף את כל הפרושים. ואני חיפשתי ברשימותי מהרצאותיו של פרופ' אריסון שלמדתי אצלו ורשמתי. בעיקר נעזר באלתרמן. ולבסוף מצא הוא עצמו, באינטואיציה המופלאה שלו, את הפתרון הגואל, כאילו ידע אנגלית והכיר את המנטליות הזאת, הזרה לו כל כך. איך עשה זאת? כשרונו! שלא פעם גם החטיא את המטרה, כי ברוב להיטותו להקסים העלה באוב מה שחכמי לשון ודעת לא העלו ברוב חכמתם.

בתנועה האופינית לאצבעותיו, בחלל שלנגד עיניו, צייר מלים וקבע קצב, וחלם חלומות ספרותיים, אפילו בלשונות זרות ועלומות. לצערנו, לא נותרו עמנו בחיים חכמי הלשון והאקדמיה ונעלמו קוסמי הלשון ועושי הנפלאות בה. שלונסקי, ידידי, היה בלי ספק אחד מבניה המוצלחים של גלריה זו.

לא כן חלפי. הוא נלחם בלשון העברית כשם שלחמו אלישבע, רחל המשוררת, עזרא זוסמן, אפילו לאה גולדברג, שכשהיינו נערות אהבנו את ספר שיריה הראשון “טבעות עשן”.

לחלפי היה קול נאה, שלפרקים הנמיכו, ללחשושים מצחיקים. של נגרי צפת - את עלובי-הנפש, שהיו מתחננים לפניו בבוא תיאטרונו להציג בעיר, שיקנה להם שעון, והוא קנה. ביחוד לזה שהיה מברכו לפני צאת התיאטרון בברכת: “להתראות לכם!” פעם זו היתה המצאה, היום הפכה הבדיחה לברכה רגילה. הקרייניות בטלביזיה אומרות “להתראות לכם” ואיש אינו צוחק. ללמדך שהומור משנה את פניו לפי הדור והתקופה. ההומור אחרי נסים אלוני, דן בן אמוץ, אלתרמן ואביגדור המאירי איבד את הליח היהודי, את האירוניה של מנדלי ואת טוב הלב השלום-עליכמי. חלפי היה תלמידם. כששאלתי פעם את שלונסקי: “איך אתה ממציא את החידוד במקום הטבעי ובשעה הנכונה ממש?”, השיב לי: “השתגעת? אני ממציא במקום? אני מכין לי הכל מראש, אבל בלי קהל קולט אני אבוד. כמו שהאנגלים אומרים: ‘אם זה אבוד עליו אנה אני בא?’ " על תרגומו ל”ז’ן שן" של א. פרישביין¹ כתב לי הקדשה: “לשושנה שבודאי תבין את הפשט והסוד שבז’ן שן”. הגדולה במחמאות שיכולתי לקבל ממנו.

פעם אפילו יעץ לי: “לא מספיק להיות יפה, צריך להיות גם סימפטית”. הוא התכוון ל’נעימה‘. לא טרחתי כנראה להיות נעימה והטחתי בכל, כל שעלה על דעתי, בעקיצה ובאירוניה. “ללאה גולדברג יש אמא נעימה ולבבית”, אמרתי. “את אומרת שהיא לא כל כך נעימה?” שאל. “היא שתלטנית” התאוננתי, "היא רואה אותי ב’כסית’ יושבת אל שולחן עם אחד שהיא מכירה, והיא נגשת ופוקדת עליו ללכת איתה וללוותה הביתה. לעזוב אותי לבד, זאת משוררת נעימה?".

“נו, הוא קם והלך אתה?”

“לא, מה פתאום. הלא הוא יצא אתי. תן לה עצה שתהיה סימפטית. אני אוהבת את שיריה ולא אוהבת אותה”.

שלונסקי לא דיבר סרה באיש. גם חלפי לא.

“שתלמד ממך לא לדבר על דברים שהיא לא מבינה”.

על זה אמרה חברתי הסופרת: “פגשתי את חלפי, ידידך, הוא היה מדוכדך מאוד”. הסופרת רמזה לי: “אני נדונה לשעמום! איתי שלונסקי לא יושב בבית קפה. רק אתך”.

לפעמים עובר על פתחנו יהונתן רטוש ומתמהמה על ידינו. זאת בכלל חגיגה. אבל אני עבדתי יחד אתו ב“הבוקר” וישבנו שם בחדר אחד, שולחן אל שולחן. כשצלצל הטלפון לא נתן לי להרים מיד את השפופרת. זה היה מעשה אכזרי בימים שלא היו טלפונים בבית.

“בסבלנות!” היה מטיף לי.

“הפלא לא יברח”, היה אומר שלונסקי,

“החזיון לא יברח” היה אומר חלפי,

“הבשר-ודם לא יברח לך” אמר רטוש. כל אחד על פי דרכו.

חלפי נהג ביושר, מה ששייך לאחר לא נשאר ברשותו. שלונסקי ניכס לו הכל. אחר שיחה של שלושתנו, פותחים גיליון ערב שבת של “על המשמר” עם מאמר של אחותו של שלונסקי, וורדינה, על מוסיקה, שתרגם אחיה. איך הצליח, זה האחרון, להכניס לתרגומו כל אשר אמר כל אחד מאיתנו, שלא שוחחנו כלל על מוסיקה. חלפי היה מתמלא זעם. “מה הוא עושה?” סתם מכניס את כל הרעיונות של כולם, דייסה אחת, לשלו".

אבל כלפי אחרים היה שלונסקי בקורתי מאד. אחר שזמורה כתב עליו ספר, שכנראה לא השביע את רצונו, שאל אותי:

“את מכירה אותו” תגידי לו שיפסיק לכתוב!".

זמורה השיב לו כגמולו. פעם אמר לי: “ראית איך שלונסקי ומירה מתגפפים בפרהסיה מתחת לשולחן. תגידי לו שיפסיק!”.

לא אמרתי כלום לא לזה ולא לזה.

שני משוררי היו כה שונים זה מזה, עד כי לפלא היה שאהבו מאד זה את זה. שניהם היו ביישנים, נבוכים קצת, לא יוצלחים בבחירת אהובותיהם, עד כי חלפי פגש אותי פעם ברחוב וביקש: “תמצאי לי אשה! אני רוצה בית וילדים, כמו אצלכם. תמצאי לי, אני לא מבין איך בר-יוסף מוצא אותן בזו אחר זו. אני בסך הכל רוצה אחת.”

קשה היה לתאר אותו, עם דירתו הקטנה והמלאה ספרים, אפילו על הרצפה, מכניס אשה וילדים. אפילו דירות לא ידע להחליף והיה מסתבך עם כל מיני בעלי בתים ומתחרט. בשעה ששלונסקי התגורר בדירה מרווחת עם מירה היפה ובת שנולדה לו ממנה.

כשמירה נפטרה, זו אשתו השניה שמתה עליו, היינו אצלו, חלפי ואני. שלונסקי לא גילה כל רגשות. היה מופנם, עצור, שולט בעצמו, אבל פניו אפורות. בצבע פניו הוא לא שלט. הם אפילו הזכירו את תפקידו של חלפי ב“עוץ לי גוץ לי”, וחלפי סיפר שהזמין את העוזרת שלו להצגה והיא עזבה אותו לאחר מכן, כי אמרה שאצל אדם כזה כמו בהצגה היא אינה רוצה לעבוד. חלפי אמר לו: “החטא הזה מוטל קצת גם עליך”. כשאמרתי לפני לכתי: “אני אטלפן!”, הזהיר אותי שלונסקי שוב ושוב: “ההבדל בין מספר טלפון אחד ושני, המבדיל שני בני אדם, כרוך בכל ספרות המספר. אם את משנה אפילו רק ספרה אחת את מקבלת אדם אחר. איש אחר ולא עם מי שהתכוונת לדבר”. “ותזכרי”, הוסיף חלפי, “שעל פי הרוב אין עם מי דבר”. זה היה המוטו שלו. היה מצלצל ואומר בטלפון: “תשמעו! אין עם מי לדבר! כבר אז לא היה עם מי לדבר.”

כולם הזהירו אותנו, הצעירים.

קרני אמר לי: “אל תשימי לב לבקורות, אין להן כל ערך, תמשיכי בשלך הלאה”.

ואבות ישורון, שתק בצלו של אלתרמן, אף שאמרו לי שמנע פעם ביקורת מכסחת נגדי. והיה מי שאמר: “כולם אתונות!”, אבל לא אקרא בשמו.

שני החברים לא התחלקו שווה בשווה: לחלפי לא היה רדיו עד שבנימין תמוז וחבריו אספו כסף וקנו לו רדיו. האמת, שהרדיו לא היה נחוץ לו, כאשר התעמק בבעל שם-טוב וברבי מברסלב. גם טלביזיה לא היתה לו, והיה בא אלינו לראות את עצמו בסרטיו. לא יושב לרגע, ומחולל בחדר תוך כדי הסתכלות, ומתרוצץ לפני היושבים המתבוננים בו. גם בסלון הביתי היה על הבמה.

חלפי היה אדם יצרי. שלונסקי היה אדם ארוטי, ביתי. חלפי היה פקעת יצרים כלואים. משוטט בגבול תל-אביב-יפו, מרקיד אפילו אותי ביפו, לעיני כל. ולאחר קונצרט קלסי בביתי היה רוקד אתי וואלס על פני כל שדרות רוטשילד, בחצות, מרחוב הרצל ועד בית הבימה.

חלפי לא רצה להיות רק ליצנו של המלך ליר, הוא רצה לשחק את “המלט” ובוודאי היה ממלא את התפקיד בזריזותו והתרוצצותו של לורנס אוליביה הצעיר. ושלונסקי בטש ב“אבני הבוהו” וקיווה לשורר את האהלים, הדלף והעצב של ימי החלוציות הראשונים, אבל נעצר אצל שירת רוסיה המאוחרת, ותרגם אפילו את פזמוני מלחמת העולם השניה, כמו “את חכי לי ואחזור”. נתן שמות מצחיקים של ראשי תיבות לבתי קפה ואניות, חיטט בלשון הקדומה ובכל דורותיה ולא הפך, כמו אלתרמן, למשוררה של תקופה.

הוא נותק מעל קהלו, בשעה שחלפי הפך לאלופו האהוב של זמנו. והצעירים זימרו את “עטור מצחך זהב שחור”, בשעה שהסתיו הדלף של שלונסקי נשכחו. ואפילו הועם זהרו של אלתרמן, ורק אבות ישורון, השתקן, צעד קדימה ופתח פיו. אבל זה כבר סיפור אחר.

טוב לבו של חלפי גרם לו סיבוכים רבים וקשים. לא תמיד הצלחנו אנו, ידידיו, להצילו מתסבוכות חדשות. משוררת חולה בדיוטה עליונה בקשה לבוא אליה. היא לא הסתירה את כוונותיה לפני, בקושי הצלתי אותו. החלטנו לשלוח אליה מטפל בשכר, שחלפי שילם לו, מעובדות התיאטרון הקאמרי. לא תמיד ידעתי מראש על אלה שביקשו לנצל את טוב לבו של חלפי, והוא שקע בצרות צרורות בלי דעת. הוא היה צדיק חסידי מלידה ומבטן. רודפי מעשים-טובים-לעצמם רדפו אחריו, לאחר שגילו את תום לבו. שלונסקי אף הוא היה טוב לב. האם טוב-לב הולך יד ביד עם פיוט ועולם הקסם של דמיון והגות? לא תמיד. אבל שלונסקי לא סיפר, הוא עשה. הוא עבד בפרך כדי להרוויח את הוצאות טוב-הלב. חלפי, אם לא סיפר, רמז על הנדרש ממנו מכל צד, איך מנצלים את חולשת לבו, מנקרים אותו בלי רחמים. שלונסקי מימן, ולא שיתף עצמו בעצם המעשה. הוא היה עבד האנשים הנזקקים, העובד בפרך. חלפי היה הולך מפח אל פח בעיניים סומות של ילד, של רך ילוד היום. שני עובדי החינם הללו נטלו לעצמם רק מעט מיגיע כפיהם. “שלונסקי לא יכול לרכוש לעצמו כובע חדש במקום הארובה השחורה?” שאלו אותי. “באמת לא יכול”, עניתי.

כל הנשים אשר נהו אחרי חלפי וביקשו להכירו, והן היו רבות ושונות, נותרו מאחור בדרכו אל המנזר היהודי, שלא היה קיים. "תמצאי לי אשה! " ביקש. ואלה שנטל עמו לדרך, לתא הבדידות, כשבולים יבשות בשדה נשרו בבוא העת.

נדמה לי שהשירה העברית מצאה בשני אלה ואף באלתרמן, חברם, את אבירי היגון של סרוונטס החולמים וההרפתקנים ואינם נגאלים.

____

אברהם חלפי ז"ל נפטר בחודש סיון.

מופיע היום ברשימת המשוררים הדחויים כיום, כמו עזרא זוסמן, נח שטרן ועוד. אני תובעת היום לספר עליו כפי שהיה בקרב חבריו וידידיו, בשעות הפנאי, ההגות ושטוטי הקוסמוס שלו. משום מה זכה לעיתונות לא הולמת ולשידורים לא נאותים. מלבד בנאום ההספד של דן מירון ב“צוותא”, שהציגו כראוי, בקו התפר בין דורו לדור הבא אחריו, ושימש מעין גשר חי ביניהם. כמו רחל המשוררת, היתה שפתו רזה, מהוססת וכמעט מפוחדת. בקושי רב התאזרח בלשון העברית, ועדיין תעה בשבילי לשון האם הזרה. לא היו לו מקורות הלשון העברית כמו לשלונסקי ולאלתרמן בני דורו הנודעים. הלשון המקראית או המאוחרת, היתה לו אם-חורגת, דוחה ומקרבת, מתרפקת ומתנכרת.

---

שני משוררים. ידידי. לא אהובי. ידידי שחכמתם, שנינותם וליצנותם אינם עוד. חלפי היה אומר: “אנחנו לא מספרים הלצות, אנחנו ממציאים אותן.” ושלונסקי היה אומר לי: “אל תפחדי שלא יבינו אותך. את ואני מבינים? מספיק!”

טביב נשא לאשה את חנה קנטרוביץ שלמדה עמי בכתה אחת בבית הספר היסודי גאולה מכתה ד' ומעלה עד הגמר. הוא התימני השחום מראשון־לציון והיא נערה בלונדית אשכנזית בהירה מאד וצחת עור לבן מווריד כל שהוא. כאשר פגשתיו לראשונה ושאלתי עליה השיב מה שהשיב ועד מהרה עבר לאיזה גלוי־לב מפתיע: “אל תחשבי שזה קל ביחד, אני התימני והיא האשכנזיה. ענין מסובך וקשה מאין כמוהו.”

השתוממתי על גלוי לבו ושמרתי הדברים בלבי.

לימים פגשתי את שניהם באולמי עירית תל־אביב במסיבה לכבוד אהרון אשמן. חנה הרעיה שמחה לקראתי שמחה רבה אם כי בימי למודנו לא היינו ידידות כלל ואף לא חברות. זכרתיה כתלמידה מצוינת בכל המקצועות הריאליים וההומניים כאחד. ענין מרתיע בהחלט לגבי. שכן סברתי תמיד שאם מישהו הוא טוב בלמודים ריאליים או טוב בלמודים הומאניים אין פרושו שבכל המקצועות הוא מצטיין. כזאת היתה חנה, מצוינת. אינני יודעת מה תועלת הביאה הצטיינות זו בחייה. מלבד נשואים עם סופר עברי־תימני אשר בקש לדובב את עדתו ואת חייה בארץ.

לימים ספר לי המבקר שלום קרמר שהקדיש שנה תמימה באוניברסיטה להרצאות על ספרו הראשון של טביב.

אני מודה שהופתעתי שחוקר מצא צורך להקדיש שנת למודים שלמה לספרו של טביב אבל הבנתי שיש אנשים שמצאו כאן עולם ומלואו. טביב הסופר הזכיר לי תמיד את עוקשי הצייר אף הוא תימני.

לימים פגשתיו ב“כסית” בתל־אביב בחברתו של אלתרמן. ישבנו אל השולחן חבורה. השעה כבר היתה מאוחרת אולי שעה שתים אחר חצות. שרנו שירים ונתן אלתרמן בקש את טביב שישיר לו שיר משירי עדתו.

טביב פתח כמובן מיד בשיר לשבזי. אלתרמן ישב והקשיב למנגינה המונוטונית והזרה לאוזנו והתקשה מאד למצוא בה טעם ונוחם. לבסוף לא עצר עוד ברוחו והיה אף קצת שתוי כהרגלו, ולכן מצא עוז בנפשו להפסיקו:

“תפסיק, אני לא יכול לשאת זאת יותר”.

טביב נעלב מאד שהדבר בא דווקא מאלתרמן שאיננו מוצא טעם במורשתו שלו של טביב היא מורשת עדתו התימנית ובגדול משורריה. לא המלים הן שהוגיעו את אלתרמן אלא המנגינה המונוטונית והמתמשכת עד אין קץ.

כל אותו לילה כבר לא פתח טביב בשיר. הוא ישב ישיבה כבדה, מוצקה, מגושמת במקצת ואפילו הנערה הנאה לצדו לא יכלה להפיג את צערו שדווקא נתן אלתרמן בחל בשירו לאחר שהפציר בו לשיר.

נ. אלתרמן חש בצערו ומהר להתנצל: “האוזן שלי, האוזן שלי לא בנויה בשביל ניגונים כאלה. אני רוצה ניגון, ניגון אחר.” יאני, הוא יאני אבידוב שאהב את אלתרמן אהבת־נפש פצח בשיר רם בקולו הלא ערב והנעים לכל באיזו נעימה חסידית־סלבית.

“או, או” אמר אלתרמן “זה הוא”.

טביב בלע רוקו ועלבונו ועיווה פניו לשמע הקול והנעימה כאילו בלע נתח דגים־ממולאים בטעם מזרח אירופה.

אלתרמן הרגיש והתנצל ולא ידע איך לבקש מחילתו: “תשיר, תשיר” בקש.

“לא” פסק טביב “אני לא שר יותר. אתה לא אוהב את השירים שלי. האמת, האמת, שאתה לא סובל את השירים שלנו”.

הפעם ברבים. מחנה רעיתו בוודאי הכיר אף את שירי היהודים האחרים, האשכנזים. אבל לא אהבם.

ולרגע זרם בינינו נהר של רוגז. התנכרות ושוני נורא ומדהים. כאמור, וכפי שאמר לי על נשואיו: “זה לא קל. זה קשה מאד” גם “נשואיו” הספרותיים. בהיותו מעוט בקרב משוררי וסופרי ישראל הרגיש עצמו בודד, יחיד, ומנוכר. אף כי הרבה לשבת בקרב “עדה” זו של סופרים כולה ולהנות ממנה.

“אבל זה קשה”. מאז “כנורו של יוסי” נשא עמו איזה עצב של בודדים ובלתי מובנים. של מעוט קשוב החי על יד הרוב ובתוך משפחתו ומפזם לעצמו ולעצמו בלבד את שבזי.

עוד לא היו אז פסטיבלים לזמר המזרחי.

לפני שנה קבל פרס ביאליק. ובעיני הוא עדיין אותו משורר צעיר מ“ילקוט הרֵעים”. רך ומטה אוזן לזולת אוהב לעבור בדרכי הארץ עם המדריך המודפס שבידו ולהתפעל מיפי הטבע. לכתוב על יפי המוחרקה.

פגשתיו לראשונה בחניתה. משהו נערי תם היה בו. לא מתוחכם. לא ערמומי. לא מורכב. אלא התפעמות מהטבע כשם שהוא. זכורני שבטיול במכונית פרטית בחברת עוד איש למצובה ומשם ברגל למונפור. כשירדנו אל נחל אכזיב עמד במורד זה נפעם ממראה עיניו, כמאבד הכרתו לרגע.

“איזה מראה איזה מראה, מה את אומרת?”

כך התפעם אף מיפי נשים. מנעורים. מצעירות נשיית כשלעצמה כשראה איזו נערה בבית הבראה שהדריכה מנוחתו בלבלובה. ברוך נעוריה.

מעולם לא שבע מראות הארץ. יפי מעלות היהודית ויפי תרשיחא הערבית. יפי הגליל המערבי ויפי הגליל העליון.

הייתי אומרת יפי הוא המפתח אף לשירתו, תרגומיו. התום שבראיית יפי הטבע ובת חווה. והעברת התפעמות זו למלות שירו שלו או לתרגומיו מגרמנית בעיקר, שפת ילדותו.

לחיבה זו לאיתני הטבע מצטרף טוב-לב אנושי שקשה לקיימו בעולמנו. אפילו ברעבתנות הלמונים שלו (מספרים עליו שכשיצא לטייל לחו“ל נשא עמו מזוודה גדולה מלאה למונים שמא לא ימצא למונים טריים בחו”ל).

כביכול היה הלמון במצו החריף המפתח להתמזגות פיוטית בטבע.

למרות לכתו בחברותה עם אחרים בעריכה, בכתיבה, ובהצטרפות פעילותית באקו"ם ובשאר הוצאות של אגודת הסופרים ואחרות, הוא נראה כאחד הנצב מן הצד. לפי תומו. אחד שהזולת נוהג בהגה ואילו הוא מעיין במדריך הטבע לגלות הרים, עמקים וצמחים ומכאן פעילותו בחברה להגנת הטבע.

ובאשר לפעילותו במרכז לתרבות של ההסתדרות לאחר שנטש עבודה עתונאית ב“הארץ” ובשאר מקומות, הרי הוא שוב זכור לי בטיולים בארץ, לשדה בוקר ולתל עובדה, ושוב הוא מגמא ארץ בלהיטותו לגלות אף לאחרים מכמני יפי ארצו.

רגישותו לכל תל של עתיקות, לכל הר ונחל עשוהו מעין מאהבה של ארץ ישראל. בבחינת אהבתו הגדולה הם עצים ואבנים, עיר וגשם ורוח וחרולים צמוקים ויבשים.

כשגילה שבחניתא יש מוזיאון עתיקות קטן, ממש צהל. וכשישב על רצפת אחד מחדרי הקבוץ ושר בצוותא עם האחרים משירי הארץ כאילו חזר לימי תנועת הנוער לא היה מאושר ממנו. כביכול הוא באלמנט שלו.

למרות שדומני שלא נולד בארץ הכה בה שרשים עמוקים. איך זה משתלב עם ביאליק אינני יודעת. אולי עם צפורו הנחמדת בלבד.

אולם למרגלות המונפורט אשר בגליל המערבי ושמורת הנחל הנתונה בערוץ העמוק היה בלי ספק חסיד ארצו ומוקיר צפורי השיר אשר לה. ואם אפשר היה מסתפק אפילו במוצאו אחת מצפוריו של המשורר ושמח בחלקו.

ושמחה זו בחלקו אין פרושה שוויתר על כל מנעמי ויפי עולמנו בכברת ארץ זו. הוא סוגד לנופיה ובניה ובעיקר בנותיה היפות.

את מרים ילן שטקליס פגשתי בבית-דניאל בזכרון-יעקב. דמות קטנה, רזה, כמעט מיניאטורית ואף לפני שלושים שנה נראתה לי צמוקה, מיובשה מעט ולבושה בטעם ראשית המאה, כדמות אכסצנטרית למראה אף שלא היתה כזאת. כמובן שהכרתי את שיריה לפני כן ובאותם הימים אהבתים יותר מאשר היום. שמעה הגיע אלי אף מקרב משפחת אחי אישה-לשעבר פרופ' שטקליס שהיו ידידי הורי והיינו מבאי ביתם. מקורותיה הטרגיים של משפחה זו שבה הבן הצעיר התאבד והבת היתה מפעילות-מחתרת-לח"י אחות במקצועה שלאחר שוב בעלה מגלות באריתריאה התאבדה אף היא, אחת העוללות הטרגיות של קורות הימים ההם, היתה אצלי איזו השלכה על המשוררת הקשישה וחשוכת-הבנים. אף שהיתה כבר גרושה אז מאישה הפרופ' שנשא צעירה ממנה, ואיזה דוק של עזובה ובדידות כבר היה עוטה אותה בעיני, השתוממתי לראותה עליזה, צחקנית, מתבדחת, אשת-שיחה מקסימה, ילדותית וחמה.

אולם בקורות המשפחה הידועים לא עסקה כלל. היא הרבתה לספר בבית-אבא, אביה בגולה. כל מעשיותיה, בדיחותיה וליצנותה, והיה לה חוש הומור אמיתי, סבב על מקורותיה בגולה ומשפחת בית אביה. כל סיפור שספרה היה הלצה מעובדת כהלכה ומבליטה עד להפליא גחוכה של איזו סיטואציה או שלוב מקרים אבסורדי.

התפלאתי שכאשר נתבקשה לקרא בפני אורחי בית ההארחה משהו משלה קראה סיפור, לא סיפור לילדים אלא סיפור למבוגרים בלי שהיות, ובלא דחיה ובלא התחנחנות. מיד הסכימה ואף קראה באותה רוח רבנית-גלותית-נאורה של בת-טובים משם, מן הגולה.

אלא שאף סיפור זה למבוגרים לא היה אלא סיפור לילדים. הפעם ילדה גדולה ומבוגרת. כשם שלקטנים סיפרה על בדידותו של הבוגר ולא של הילד כך ספרה בסיפור זה על בדידותו של הילד למבוגר.

גם אז כבר ראינו את בדידות הבוגר בילד. כי בספרה על ילד קטן שנשאר לבד בלי אמא ובלי אבא גם אז ידענו שהילד היחידי שמשאירים אותו לבד בלי אמא ובלי אב הוא הילד הגדול הוא הבוגר הבשל ולא הילד הקטן שאותו משאירים תמיד עם שמרטף כל שהוא. משמע שאף בשוררה על בדידותו של הקטן לא היתה זו אלא בדידות הבוגר המעסיקה אותה.

היה משהו בזה שלא יכולתי לסלוח לה. כביכול היתה משתמשת לרעה בילד למצוי יגונו של הבוגר. רציתי לשאול אותה אם יש הצדקה לכך? אפילו בנתינת התפוח שדני נותן לילדה הנאה בעיניו והיא נוטלת מנחתו והולכת אל ילד אחר יש בגרות. כי רוב הילדים אינם נותנים. הם אינם יודעים לתת. הם יודעים רק לקבל. המבוגר נותן ומצפה לתגמול. הילד יתן פתוי לזולת רק אם יפתוהו, יאלצוהו או יעודדוהו לעשות כן ברצון המבוגרים. ממילא הסטואציה של נתינה ואי קבלת תגמול והנטישה המידית שנוטש המקבל היא סטואציה של חיים מבוגרים מרובי אכזבות וצער. ומכאן הצער הרב בשיריה ובספוריה של מרים.

אולם ספרות לחוד והאשה-המשוררת לחוד. באשיותה הקטנה, החביבה והצפורית קסמה לי מאד. מצאתי עצמי שומרת קרבתה. מטה אוזן לספוריה שאינם מטרידים כלל כסיפורי האחרים. כי היתה מלאה וגדושה ספורי-עם. ואף כי רבים מהם שמעתי בביתי שלי מפי אבי ז"ל שהיה אוגר ואוסף ומספר סיפורי-עם יהודיים, נוכחתי שאני נהנית לשמע אותם סיפורים בגרסה אחרת מפיה.

כאמור, אהבתי והוקרתי לשיריה אמנם הלכה ופחתה והתחלתי להבין במקצת ללבם של אלה ששללוה ואמרו שהיא לפרקים כאותו עני שאין לו חרוז והוא ממציא צליל, נהימה, מלה או קשקוש-סתם התואם את הענין ובאיזה חן היא עושה זאת באיזו השתוללות נחמדה ושובבה.

זה הוא. זו היתה שובבה זקנה מקסימה מאין כמוה שנראתה תדיר כיושבת על עץ בודדה ומצייצת. אלא שציוצה אינו שומר על קינה אלא על ריגושיה.

כשרק עלה מרסל ינקו ארצה בראשית שנות הארבעים בא למערכת “הבוקר” שנמניתי על חבריה. בוקר אחד הופיע. לא ידענו מי הוא. הוא שאל על חבר המערכת משה פיבוש הוא משה דגן לאחר מכן שהיה בן ארץ מוצאו רומניה ואשר אליו הופנה כנראה כדי שיסייע לו בקליטתו האמנותית בארץ.

פיבוש לא היה אותו בוקר במערכת כי עדיין לא הגיע. הוא פנה אלי בשאלה ואני הצעתי לו לשבת ולחכות לו. הוא ישב ליד שולחן שני בחדר שעבדתי בו ומיד הוציא ניר ועפרון והחל לצייר. אני המשכתי לעבוד. אבל מבוכתי הלכה וגברה לאחר שנתברר לי שהוא יושב ומצייר אותי. הייתי בחורה צעירה בשנות העשרים הראשונות שלה והעובדה שאדם יושב ומצייר אותי מבלי לשאול את פי ומבלי לבקש רשות ולא עוד אלא עוד מפריע לי לעבוד גרמה לי תרעומת רבה. לא ידעתי מי האיש ושעשועי הציור שלו נראו לי שלא במקומם.

לאחר מכן הופיע פיבוש הוא דגן ומהר להציגו לפני. “זה הוא מרסל ינקו מחשובי הציירים בארץ-מוצאי, רומניה, וצייר דאדא נודע אף במרכזי הציור בפריז ושאר בירות אירופה”.

נתרככתי קצת אף שמבוכתי לא נעלמה. הם שוחחו ברומנית. אלי פנה מרסל ינקו בצרפתית. הסתבר שהוא מעונין בתערוכה מציוריו שתציגו לפני הקהל בארץ (שאמנם נתקיימה לאחר מכן).

ככל שהרבו השניים לדון בפרטים הלכו פניו הדקים והרגישים של ינקו וקדרו. היה ברור שרק הציור חביב עליו ולא הצד הסדורי, הארגוני, הצבורי. וכי הוא עושה זאת בלית ברירה.

פגשתיו לאחר מכן פעמים רבות בתערוכותיו הצבעוניות, בעין-הוד, פגשתי בבתו היפה ג’וסי, ושמתי לב לסימני ההכר של ציוריו שאין להחליפם בציורים אחרים שהם מיוחדים לו. ינקו הפך מפורסם וידוע, ולא היה זקוק עוד לרחמי מערכות העתונים להציגו ברבים ולא יסף לבוא למערכת.

אולם בכניסתו הצנועה לחדר עבודתי, בלי אומר, בשלום חרישי ובשאלה חרדה לאיש המבוקש ראיתי את ינקו האיש. שמו כבר הלך לפניו. אבל הוא הגיע לארץ חדשה, לאנשים חדשים, לציבור חדש. והוא לא נתבלבל. כל אשר יכול לעשות הוא להוציא ניר ועפרון ולצייר את הראשונה שנקרתה לפניו כאן. במקרה הייתי זו אני.

הוא האריך יותר ימים ושנים מהעתונאי משה דגן שסייע לו בגשושיו הראשונים כאן בארץ. דגן היה לאחר מכן חבר מערכת “הארץ” לאחר סגירת “הבוקר”. יתכן שאף שם הגיע אליו ינקו בגשושיו אחר התערות בארץ. אבל נדמה שבכל תנועה שינקו עשה הוציא מכחול וצבע, הוציא עפרון וניר מכיסו והלך בדרך האחת והיחידה אשר ידע. לצייר. לדבר עם אנשים חדשים דרך הציור. כך דבר אלי. כך דבר לבני דורי באותה תקופה קשה של מלחמת העולם השניה והשואה.

לבסוף ראיתיו בסרטו האחרון בטלביזיה משוחח ומספר ושר. ינקו שהזדקן בארבעים שנה. לא עוד אותו עולה לארץ עם עפרון ביד אלא עטור ציוריו הצבעוניים משתתף בפתיחת המוזיאון על שמו בעין-הוד. מספר בקורותיו ומדבר עברית לא עוד צרפתית ורומנית. צייר ישראלי נודע לכל דבר.

מי שראה אותו בראשית דרכו כאן בארץ חש מה גדול השנוי. במקום ינקו הרומני והצרפתי הופיע כאן על המסך הקטן מרסל ינקו הצייר הישראלי.

המטמורפוזה היתה לא רק בסרט בצבע. האיש ששערו הלבין התחיל להביע בצבע את חיינו כאן בארץ. מה שלא יכול לומר לי בראשית בואו בעברית וניסה לצייר לי אמר לי הפעם בצבע, אמירה מופלאה עד מאד.

ליוניברסיטי קולג' אשר במסגרת אוניברסיטת לונדון בו למדתי בשנת 1936 בא אינדיאני גבה קומה בעל שער שחור מאד ארוך ויורד על מתניו. שער שחור חלק לא עבות ובעל קצות וכווצות שאינן שוות באורכן.

הוזמנו לבא לערב אתו בו יקרא משיריו באנגלית. באנו אותו ערב קבוצת סטודנטים וראינוהו עולה על הבמה לבוש בגד עור חום מכנסיים ומקטורן רחב ומשונה בעל שנצי עור רבים וחרוזי זכוכית צבעוניים מקשטים אותו. בימינו רבים ואף תמהונים לובשים זאת. אולם אז היתה התופעה נדירה למדי. כמעט בלתי נראית לעין כמו היתה בו מן התנשאות-מעלה כביכול, באברות של נץ או נשר. פניו המאורכים ואפו הנשרי שיוו לו מראֶה מאורך של מראָה המאריכה פני אדם בעיוות מכוון. עור פניו היה אדום וסמוק מאד.

הוא הרצה באנגלית טובה ובלא מבטא זר על חייו ביער בחיק הטבע. כל הטפתו לשיבה לחיי טבע בחיק יערות. לא בשדות אלא ביערות-עד ובחביוני פינות טבע נדחות ויפות. אז קרא משיריו. הוא התכוון למכור לנו את ספרי שיריו. לאחר ההרצאה נגשנו אליו לראותו מקרוב כאיזו תופעת טבע משונה. הוא חלק לכולנו חוברת דקה עם תמונתו ועיקרי תורתו של השיבה לטבע ואפילו הציע לנו לחתום על כל חוברת בחתימת ידו למזכרת.

באותם הימים ראיתי אנדיאני בעיני בפעם הראשונה. קראתי עליהם בספרי קופר ואחרים בהוצאת “אמנות” ולראותו היה ממש כאילו לנסע אליו ליער אלא שבסרטים צויירו האנדיאנים כאנשים בעלי ראשים מעוגלים, לאו דווקא יפים למראה ונוצותיהם העוטרים את ראשם מגביהות את קומתם הגוצה. ואילו כאן היתה דמות תיאטרלית גאיונה כל-כך והדורה כאילו היה התגלמות החלום האינדיאני על הגבר יפה-התאר במובן הנשרי של המלה. משהו יותר מדי הדור ומפואר ופראי למראה משהמציאות האפורה יכולה להרשות לעצמה. הוא כינה עצמו “הינשוף האפור” באנגלית וסרב לנקוב בשמו האמיתי.

כעבור חמישים שנה שמעתי כי יש אומרים שהיה דמות מזויפת. לא אנדיאני ולא חלום אנדיאני. כאמור תיאטרלי מדי בשביל להיות אמיתי.

עד היום איני יודעת אם היה זה גימיק להתפרסם כמשורר שעל כן עטה שלמות עור עם חרוזים כדי להיות סנסציה בלונדון של אותם הימים, בעתונות ובחברה האקדמית של מדורי הספרות והאמנות של אוניברסיטת לונדון.

אפילו אם לא היה אנדיאני אמיתי ברור ששכן בחיק יערות-עד ואפילו הקרין לנו בפנס-קסם כפי שנקרא אז כלי זה בעברית, תמונות של בקתתו ואזור מגוריו ביער של דרום אמריקה. וצפונה.

באותם הימים נודע כמשורר האנדיאני היחיד הכותב אנגלית צחה, שירה אנגלית במסורת שירת הטבע האנגלית הידועה.

כשנתגלה כתרמית ולא תרם הרבה למסורת הפיוט ואולי תרם לגלוי האמת שאין לאיש במקרה זה חפץ בה.

את יצירותיו המועטות בצעו בימי המוסיקה בגליל. הוא חלם לכתוב אופרה על מגילת אסתר בסגנון מקראי כלומר לכתוב גם את הליברטו בסגנון תנכ"י, ואפילו החל בחיבור הטקסט אף כי התקשה בו מאד כי עלה מפראג, עיר מולדתו, ממרכז אירופה ולא קבל חינוך עברי בשפה העברית ובמקורות העבריים מלבד תפילה והכנה לבר-מצווה.

מלחמתו להשמעת וואגנר בארץ לאחר מלחמת העולם השניה לא נשאה פרי. הוא חשב שאי השמעת וואגנר היא הפסד עצום למוסיקה ולמוסיקאים הישראלים אבל ההתנגדות היתה עזה מדי וכאשר זובין מהאטה העז להשמיעה גרמה למהומות ולמחאות קולניות.

בימי מלחמת העולם עשה אינסטרומנטציה ליצירות רבות שהפילהרמונית רצתה להשמיע ולא היו בידיה תפקידי הכלים השונים, רשומים בתווים.

הוא המשיך את ספרו של מכס ברוד על המוסיקה הישראלית שנותר אחריו בלתי גמור ואשר ראה אור בגרמניה.

אולם עיקר פעלו ברדיו קול ירושלים בתכנית “מעולם האופרה” בהקניית תרבות מוסיקלית להמוני המאזינים ובסופו של דבר בספרו “נעימי זמירות ישראל”, ספר שהשאיר בכתובים וראה אור רק שנתיים לאחר פטירתו בהוצאת “עם עובד”. למרות מאמריו הרבים בעתונות בארץ ובעולם (היה מבקר מוסיקלי של היומון “דבר”) מצא את בטויו המלא בספרו זה הכולל סקירה כללית, מבוא ותעוד מפורט של כל מלחין בעל חשיבות הפועל בארץ. ידיעתו והבחנתו בנצוצות היצירה האמיתיים אפשרו לו לנתח יצירתו של כל מלחין ומלחין לגופה ולמעמדה.

במוסיקה בהלחנה ובנצוח ראה כמובן את עיקר היצירה האמנותית בארץ. הוא התלהב אפילו מבעיות טכניות ברדיו כגון הטַיְימינג בשדור הוא קצובת הזמן במסגרת הזמן הנתונה, הדאגה לחינוך המוסיקלי לנוער. טפוח הצעירים כגון בן-טפוחיו שכמעט גדל בביתו מבחינה מוסיקלית דניאל ברנבוים הנודע היום בעולם כולו כפסנתרן ומנצח.

ביתו המה מוסיקאים ופרחי מוסיקאים, מנצחים (זינגר), מבצעים, מלחינים (אבני, שריף) ומבקרים.

הוא הקדיש תשומת לב יתרה למלה הכתובה וכיצד היא נשמעת בפי הזמר המבצע. הוא שלל את הבלעת המלה בלחן ותבע את השמעתה הברורה בלווי הלחן. למרות מאבקו העז במלה העברית שלא הסבירה לו פנים לא בחבורה ולא בהרכביה, שמר על כבודה והטעמתה של הלשון. אולם מאבק זה בלשון העברית הוא אשר כנראה מנע ממנו את השלמת האופרה אשר יזם, אופרה תנכית, מקראית, על פי מגילה כתובה.

עסוקיו המוסיקליים המרובים מנעו ממנו את רגיעת היוצר הזקן לפנאי, לבדוד, למרגוע של יצירה ובתוך להט העשיה המוסיקלית הכוללת הקדיש פחות זמן ליצירה ויותר לתעוד, לבקורת ולעיון. אבל יש לחשוב שתעוד תולדות המוסיקה הישראלית החדשה יתחילו ממנו ומספרו הענף והממצה.

היום צריך לומר המשורר. כבר אין מכירים אותו. ביחוד שלא השתייך אל תנועת העבודה וזרם העובדים והיה מזוהה עם התנועה הלאומית, עם הרביזיוניסטים ואנשי הימין. המקפידים קראו לו ד"ר יעקב כהן.

איש עדין ורך. שהיה מדפיס לי את סיפורי שלא היו די לאומיים ובכלל לא לאומיים לדעתו של יצחק למדן ב“גליונות”, היה הוא מקבל ומפרסם ב“כנסת” על שם ביאליק.

בביתו המרווח בבית הישן והנאה ברחוב ביאליק היו רעיתו והוא מקבלים צעירים בודדים שוחרי ספרות על כוס תה ועוגת שמרים קנויה, פשוטה. הם לא היו מורגלים בשוחרים צעירים רבים לפתחו. הוא פשוט לא היה מקובל על הרוב השמאלי. ואף שיריו ומחזותיו לא היו כה מקובלים אף כי בחוגי הספרות היה כבודו רב.

רכותו ואיכות תרבותו האירופית השרו סביבו אוירה מיוחדת במינה. הוא הבין כבר באותם הימים שצעיר המחבר דברי שירה ופרוזה אינו כותב על בעיות עמו וארצו אלא על עצמו ועל נפשו שלו. שהכתיבה היא על רגשות ולא על בעיות. הוא נתן מקום בספרים ובקבצים שערך לנסיונות הצעירים בספרות הן מבחינה אישית ופרטית בלא המשא הכבד של דת ולאום והגות וחברה. הוא היה איש היחוד, ואפילו התפאר שקרא לדברים הללו: נסיונות. כלומר עבודת נסיון ברוח, במילים. את המושג הומורסקות או נובלות הוא תרגם לנסיונות. מצא חן בעיניו הנסוי… החפוש, חוסר הוודאות הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן.

“המספר או המשורר הצעיר” הסביר “מנסה. עושה נסיונות ולכן אני אוהב לקרא לדברים נסיונות”. ועוד “הם עדיין מחטטים, מפשפשים, אינם בטוחים. אלה הם נסיונותיהם הראשונים בדרכם הספרותית”.

נסעתי עמו ועם רעיתו לזכרון יעקב בהזמנת אלכסנדר אהרונסון ואחותו רבקה לארוחת צהריים בביתם ולבקור בראשיתו של המוזיאון על שם אביו אהרון ואחותה שרה המנוחים. הייתי אז עתונאית צעירה ב“הבוקר” עתון שמצא לנכון ונחוץ כנראה שתכתב כתבה על המוסד החדש. יעקב כהן היה אורח הכבוד. אלכסנדר פרסם אז “הגיגים” בעלום-שם. נדמה לי שהספר נקרא “מחשבות” ואנשים בחוגי הספרות התווכחו מי מסתתר מאחרי שם המחבר הבדוי. מסיבת הסעודה היתה אולי לכבוד הספר לא רק לכבוד המוזיאון. הארוחה היתה חגיגית ויפה מאד ובעיקר הצטיינו היינות. יתכן שהיו מיקבי המקום כלומר מחביות היקב המקומי אשר ריחו נודף סביבותיו על פני שכונות זכרון-יעקב הקרובות.

יעקב כהן היה באותה סעודה הסמכות הספרותית העליונה. והוא שהיה מנוכר מן הקהל במידה מסוימת אף שכבר פרסם את תרגומו לגיטה, שבע נחת מעם המצאו במושבה הוותיקה בחוג חסידיו כביכול הצעירים.

תמיד היה יעקב כהן רעב לקהל צעיר. הקהל הקשיש לא השביעו נחת. הוא היה רחוק מווכחנותם מהשכלתם המקוטעת והבלתי סדירה, אפילו בהצהרתו “בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום” נהג קריאה בנחת ולא בצווחנות. הוא סבל מאד מדעת הכלל שמחזותיו הם מחזות ספרותיים, לא נועדו להצגה על הבמה של אותם הימים. הם לא הוצגו אלא בידי חובבים. התיאטרונים הממוסדים הסתייגו מהם בטענה שהם פיוטיים מדי והקהל לא יבין סוד פיוטיותם. האמת היא שלא השתייך מבחינה פוליטית אל הצד הנכון כלומר למחנה העבודה.

צער רב ומועקה נסתרת חש הזוג כהן בשל בנם שככל שגדלה גאוניות כשרונותיו כן גדלה הערבוביה בנפשו.

היה זה סוד כמוס האמור בבנם יחידם שאיש לא דן בו בפרהסיה אולם הכל חשו במועקת הסוד בביתם. באותם הימים היה בביתם בחדר בירכתיים ולא יצא אל אורחים ובאי הבית. עוד צער כמוס שלא היה לו צרי.

בהוולד בתי אילת בבית החולים אסותא שלח לי יעקב כהן זר פרחים מפואר. הייתי גאה בו מאד. במה זכיתי. לא די שהדפיס את המשונים בספורי שאף עורך אחר לא אבה להדפיסם ועתה יחשבו אולי כטובים מבין כתבי?

דווקא יעקב כהן הקשיש היה קשוב אל לבו ורגשותיו הסמויים של הסופר הצעיר. לא נגע כהוא זה בכתב-היד ואם העיר הערה היתה זו הערה שהאיצה במחבר עצמו לתקן ולערוך את שלו.

הוא היה העדין בעורכים. הקשוב שבהם ושלא עשה בשפתו של המחבר הצעיר כבתוך שלו כשם שעשו האחרים.

הוא יצג בקרב הסופרים והמשוררים הקשישים של שנות הארבעים והחמישים את תרבות אירופה במיטבה. ידע לשונות אירופה ולא היה מעוגן כמו האחרים בתרבות הרוסית בלבד. הוא שמע גם על התרבות האנגלוסכסית ולא הסתייג משירת ולבטי יחיד. גם סמבוליקה ודמיון פראי לפרקים נתקבלו על דעתו.

בהיותו עורך שמש מעין מפלט לצעירים שכבר בעטו אז בממסד הספרותי הלאומי-חברתי השקוע בפוליטיקה ובבעיות חברה מזה ובתלאות שואת אירופה מזה.

צעירי הסופרים של אז שרצו לכתוב בלשון חדישה של יום יום ולא בשפת מליצות ספרותית מזה מצאו בו אוזן קשובה יותר מאשר אצל עורכים צעירים ממנו בהרבה.

אלא שנטיותיו הפוליטיות היו בעוכריו. כמעט שהיה מודה תדיר, אף שבקש שחדריו יתמלאו במעריצים וחסידים צעירים רבים.

למדתי ממנו. למדתי ממנו סובלנות ספרותית. חרדה לדעת יחיד בעת אשר שלטה דעת הרוב והמפלגה והחברה. מראהו המעודן והנאה אף הוא שיווה לו תבנית פיטן אירופאי שרוחו מתענה ביסוריה שלה. נושאיו המשנתיים והמקראיים נאבקו באבק שירה מרכז אירופית מופתית.

הוא בקש להעשירנו בכל אלה אלא שלא ידענו לטול ממנו.

בוועידות הסופרים של חנוכה אחת לשנה, בימי גשמים וחורף היה מהלך בינותינו כסמכות אירופית המיצגת את גיטה ואת ההגות הארופית במיטבה. את וורטר הצעיר ואת קלרמן, את היער השחור והצווייגים לפני שסטיפן הפך לנחלת הכלל.

בשובי מלמודי בלונדון בסוף שנות השלושים ובפרוץ מלחמת העולם נראה לי יעקב כהן כנציג יחיד ומעולה של תרבות הקונטיננט אף שדומני שהיה יליד גליציה פולין וידע פולנית. אלא שרוחו היתה במרכז ובמערב אירופה. היתה לי יראת-כבוד לתרבותו לאיכות ידיעותיו שאינה אוטודידאקטית. לפתיחותו אל הסופר הצעיר המחפש את דרכו בעת שנושאי הגולה המעונה נתקדשו לפתע ולא היו עוד נדחים ומעוותים.

“ברוריה” שלו נראתה לי אשה מודרנית במלא מובן המלה. כשנתתי לו את ספורי “היאור הירוק” ששום עורך לא הבינו ולא רצה בו על שום סגירותו וכמיסותו קבלו יעקב כהן כסודי הכמוס שיש לפרסמו ולא להקשות עליו כל קושיות. הוא חש שאני מיחסת לסיפור זה חשיבות אישית רבה וכמוסה.

הוא לא הקשה קושיות ולא שאל שאלות. הוא כבד את פרטיותי ואת קשיי הספרותיים האישיים מאד.

מבחינה זו היה אז יעקב כהן העורך המתקדם ביותר. הוא פשוט לא נגע בנו לרעה. כי כבד את שלנו ואת אשר אנו מסוגלים לומר.

כמה היו אז כמותו בממסד הספרותי של אז? אחד יחיד ומיוחד. ד"ר יעקב כהן בשני פתחים בשם משפחתו. הוא הקפיד על כך שלא יקראו לו כהן בחולם ובצרה. לא הוא. הוא אחר.

את יצחק כהן אחיו הקטן של הרב קלמן כהנא לימים סגן שר החינוך וחבר קיבוץ חפץ חיים הכרתי בשנת 1947 בספטמבר אותה שנה, כמה חדשים לפני החלטת האו"ם בנובמבר על הקמת מדינה יהודית ונפילת הגוש כולו במאי בשנת 48 שלאחר מכן. עורך דין צעיר וצנוע למראה שעלה מפולין מהעיר לבוב. איש ירא שמים, איש מצניע לכת שדבורו מעט. אבל עדינות נפשו מדברת בעדו. עוד בירושלים בתור לאוטובוס סייעו בידי הוא וחברו שנלווה אליו בהעלאת המזוודה על האוטובוס. וכך הכרנו עוד לפני בואנו לבית הארחה בכפר עציון. נהגתי באותם הימים לבקר בבתי הארחה של קיבוצים (בתשלום כמובן) ולכתוב לאחר מכן כתבה על אותו הקיבוץ בעתון “הבוקר” שנמניתי על חברי המערכת שלו באותם הימים.

הימים היו ימי מתח. הזהירו אותנו שלא להרחיק לכת ולטייל למקומות רחוקים אלא לקבוצי הגוש “משואות יצחק” “רבדים” ומאחורי הכפר אל המנזר שבהר מנגד ואל שמורת האבנים המופלאה שקראו לה בני המקום “גן עדן”. היה זה מרבץ אבנים פראי, כל אבן מתנשאה כמה מטרים, כמה מהן מחוררות וכאילו מנהרות קטנות ולבנות בהן ואפשר לשבת על שפתן. היה זה מעין גנו הפלאי של הכפר. גן אבנים יפני בנוסח עציון.

הבקרים בכפר עציון היו קרים אפילו בקיץ. בשעה עשר בבוקר היינו מרקדים בחצר לא הרחק מבית-עובדיה סביב עץ ענף כדי להתחמם. הפליא לשמחנו ולהרקידנו מוהל מפורסם באותם הימים, מלך במוהלים כמו שכינה עצמו שידע נגונים יפים שאני זוכרת עד היום. הוא וצעיר בעל חוש הומור מופלא היו משמחים אותנו בנגוניהם ובמהתלותיהם. שמונה חדשים לפני נפילת הגוש וחדשיים לפני החלטת האו"ם בלייק-סאכסס נראו החיים שם יפים ומלאי נוי של טבע הררי ושל ענבי כרמי חברון הקטנים והמתוקים חסרי הגרעינים. של צרוף מוסיקה יהודית חסידית, נגונים עגומים וצוהלים כאחד. נערה נצולת שואה שעבדה שם כחדרנית אמרה לי: “אני מקווה שהגעתי כאן אל המנוחה ואל הנחלה אבל לבי מנבא לי רע”.

צעיר דרום-אפריקאי שבא לשם והיה מרבה לקרא באהלו והיה יוצא בלילות לשמירה בשוחות בקשני שאשלח לו ספרי קריאה.

בערבים ירדנו לשוחות בשטח הקיבוץ לאחר סגירת שער הברזל של החצר בשעה שש. היתה אווירה של תכונה לקראת הבאות. של חוסר וודאות. של סביבה עוינת. אף שהצטלמנו בחברת שכן ערבי מתחת לעץ על אם הדרך מכפר עציון אל רבדים לא בטחנו באיש.

חבר קיבוץ שהפליא לרקוד עמנו לעת ערב רקודי קראקוביאק ופולקה התבדח שקרובו מאמריקה הגיע בדרך בית לחם לגוש ושאל: “היכן כאן אחוזתו היא חותו של בן אחי משה סרולביץ?”

ערב אחד היה ליצחק כהן ליל זכרון לאביו המנוח. לא היתה זו אותה הליכה שהלכנו בליל שבת לבית הכנסת בבית עובדיה כולנו לתפילה ולרינה. הוא התבודד. השכיח מלבו בקורנו לעת בוקר בגן הילדים המקומי אצל הגננת. השכיח מלבו אותה מנגינה איטלקית שלמדתיו. תרומתי שלי לרינה ולצהלה. מנגינה שלמדוני אכרים איטלקים עניים ברכבת באזור הדרומי של איטליה בדרך מרומא לעיר הנמל ברינדיזי. כל הלילה ישבו אותם אכרים במחלקה השלישית של הרכבת ושרו במונוטוניות מכוונת אותה מנגינה יפה שלמדתיה גם אני. כיוון שהרבו בנגונים הבאתי להם תרומת נגוני שלי ומנגוניו של אבי המנוח שהיה אף הוא איש נגינות וסיפורי עם. הפעם שכח יצחק כהן את שירינו ונגוננו והתבודד כל אותו ערב ולילה בהתיחדות עם זכר אביו. כבר ראיתי אנשים מתאבלים על זכר היקרים להם אולם אבל יחיד זה נראה בעיני כמין התיחדות בלב ונפש עם מי שאיננו עוד.

למחרת קם מאבלו רחץ ולבש בגדיו כאותו מלך מקראי וחזר אל יפי אבני הבר שנראו ככרויים מאיזו תהום לבנה, אל העצים, הנגונים והרקודים. אל המשלים, הדרושים, הצהלות וההומור היהודי שכמו מצא לו שם שדה פריון טבעי.

אותו נגון איטלקי מזה רעב אף על פי שזר היה במקום זה בארץ המקרא בארצם של דוד ושלמה היה בעיני יצחק כאבן מאבני המקום. נגונים של אכרים צומחים בכל מקום.

בתחילה קראתי את מסותיה ב“קשת” של אהרון אמיר. לאחר מכן סיפוריה בעיקר הסיפור על מות אביה. כתיבה אחרת תרבות אחרת תבלינים ספרותיים אחרים. טעם אחר. חיוניות אחרת. משהו שהכל חפשו בשנות המנדט שלפני קום המדינה. אנחנו התערות במזרח. היא אינה זקוקה לכך. כבר מעורה. כבר חלק מזה. כבר מגלמת בעצם אישיותה, חייה, הזיותיה ומחשבותיה את הפרי המזרחי-מערבי רווי החמדה הזה. היא היתה בשבילי איזו התגלות שצפיתי לראותה מגולמת באדם חי. לא ראיתיה אז כפי שהיא בחיים. אבל היתה לי איזו צפייה סמויה לתת בה עיני. כאילו הייתי מצפה לראות תמונה, פסל משהו שבעצם הוויתו חש מעשה אמנות.

יום אחד הוזמנתי לפגישה שנתית של פא"ן הישראלי שאני חברה בו וכנראה כפי שנודע לי לאחר מכן אף היא חברה בו. וזו היתה ההזדמנות שצפיתי לה בהסתר.

באתי לשם. בבית הספר. באולם הישיבות הקטן ישבנו מתי מספר כרגיל סביב שולחן גדול. מצד שמאל ראיתי אשה קטנה שלא יכולתי לגרע עיני ממנה. דבקתי במראיתה כאילו לשם כך בלבד באתי. כמעט שלא הקשבתי לדבריו של המרצה המזכיר או נשיא המועדון שחזר מקונגרס פא“ן (התאגדות עולמית של סופרים ומסאים) ומסר דו”ח על פגישות, החלטות, מחאות ושאר ארועים הכרוכים בקונגרס בינלאומי מסוג זה.

בפנים נבונות הקשיבה אשה זו באיזו אנינות משועשעת האזינה מקור סקרנותי לנאמר. בנמוס יתר הקשיבה. שאלתי שכני מימיני מי היא: “זו היא ז’קלין כהנוב.”

עם תום הארוע החלטתי לעשות דבר שאני כרגיל סולדת ממנו. לגשת אליה כאילו חששתי שזו הזדמנות אחרונה. ואמנם היתה זו הזדמנות אחרונה בשבילי בשנות חייה האחרונות.

“שמעתי שאת ז’קלין כהנוב” אמרתי והצגתי את עצמי.

לא התקשיתי לומר לה מה רב הענין שמצאתי במסותיה שטעמתי מהם לא רק מרעיונותיה ומגישתה המקורית אל אותו ענין של לבאנטיניות שבחיים שכה הבנתי למרות הרקע המזרח-אירופי שלי. אולם כיוון שבאתי ארצה בילדותי והתחנכתי רוב שנותי כאן ירדתי בקלות לעומק טעוניה. דברתי על סיפורה על מות אביה. היא עמדה נבוכה כשם שכולנו נבוכים כשמדברים בנו ועל הדברים שאנו כותבים. מבוכה טובה אבל אכזרית במקצת כלפי עצמנו. שאנו עומדים אפילו לנוכח הבנה ובהירות החדירה להוויתנו ככלי מלא בושה. פתאום אנו שוב חשופים לעיני כל במערומנו.

רק לאחר ששמעתי שכה היתה יראה מפני מגע גופני בה ובאשר לי הבנתי שבאיזו שהיא נקודה דווקא בהרעיפי עליה דברים טובים חטאתי לבדידותה, לעצמיותה כאילו כתבה ולא רצתה יותר לדון בזה בפרהסיה. דווקא בערטול אחד בכתב. אין צורך בערטול שני בעל פה. קשה ממנו.

אלא שלא ידעתי דרך אחרת לגשר בינינו ולומר לה שטעמתי אצלה טעימה של כנות הנוגעת לה ולי ולכל אחד אחר ואף על פי כן ספציפי ומיוחד לה ואיזה צרוף מערבי מזרחי לבאנטיני במובן הטוב של המלה כדבריה. ובאיזה נמוסים של בת טובים אצילה עמדה לפני ולא ידעה מה לעשות, בי ובדברי והכרותי הפתאומית עמה אף כי במסגרת של ארגון משותף ששתינו חברות בו. לא צפיתי לדברי תשובה, להעמדת פנים שקראה ספרי או מאמרי שלי. לא היה כל צורך בגמול. אהבתי את מראיה. את צרוף מראיה לדברים שבכתב. מצאתי לנגד עיני את הצד השני של דבריה שבכתב.

ומחשש כנראה פן אתאכזב אם ארבה עמה דברים לא קבעתי כל פגישה ולא נסיתי להאריך ההכרות. כשם שאתה רואה תמונה בתערוכה והולך לדרכך וזוכר רק זכר התמונה ותו לא.

כתריאל כ“ץ שגרירנו ברוסיה ומזכיר הממשלה היה מוכר לי בילדותי בתור כתריאל-הגדול לעומת כתריאל הקטן (לימים מפקד ידוע בצה"ל) ב”חוגים" היא תנועת הנוער הידועה לאחר מכן כמחנות-העולים. הוא שהביאנו עדיין בגיל בית-הספר-היסודי למעיין-חרוד וקבוצת ה“חוגים” שבאה לשם להתישב או בלשון אותם הימים להגשים, להגשמה לאחר מכן בלשונו.

כתריאל הגדול שבוודאי היה אז רק כבן עשרים או עשרים-ואחת היה צעיר סמוק לחיים, מגושם קצת אז מלא בגופו ולבוש תדיר אפודת עור עבה ונחשב לראש התנועה. מי בכלל העז מבין פרחי החניכים לפנות אליו בדברים. הוא היה עומד בראש פעולות ליל שישי ואילו בשבתות אחר הצהריים בחוג הילדים המצומצם שהורכב מבנות מבית ספר אחד “גאולה” ומבנים מבית-הספר-לבנים, היתה מחנכת צעירה היא המדריכה הסמינריסטית ניצה נפתלי. לימים מפקחת ידועה על גנים, מטעם משרד החינוך.

לאחר שפרשתי מהתנועה בגלל איסורים מאיסורים שונים (אסור ללבוש חולצת משי מבהיקה בלילות שבת (מה אעשה ובשוק הכרמל מצאה אמי פיסת בד זולה דווקא זו בפרוטות ולא שאלה את פי) ובגלל שברוב יושרי לא יכולתי להתחייב מיד בגיל שתים-עשרה שאצא להגשמה לקבוצה בעמק, פגשתיו שוב רק לאחר שנים באניה בדרכי ללמודי באנגליה. הפעם כבר העזתי לשוחח עמו. כתריאל הגדול נראה לי כבר יותר נמוך. לא מטיל מורא, לא מפחיד לא ראש לכל ולכל הסובבים אותו. סומק לחייו פחת וכבר יכולנו לצחוק על ולהזכיר בין בוגרי התנועה את נתן אלתרמן ואת עבריה, את אורי ברנר (בנו של ברנר הסופר) ועוד רבים אחרים. הבדל השנים נטשטש.

ולאחר מכן כשהיה מזכיר הממשלה ואני עבדתי בעתונות כבר נפגשנו רבות במסיבות עתונאים ובשאר ארועים וכתריאל היה כבר כאחד האדם חביב אבל לא עד כדי התבטלות. תמיד שמר על איזו עמדה, לא יהירה אבל מכירה בחשיבות עצמה.

כשנתמנה לשגריר ברוסיה אמרנו: מגיע לו. סמכותו, מנהיגותו, כושר דבורו, הבנתו, וגמישותו הרוחנית סימן לרצינות ולא להתפשרות וידע לשונות, הכל התאימו למשימה הקשה. הוא מתאים לארץ סלבית, אמרנו. ולא כל שכן ברוסיה, ארץ קשה לשמש בה נציג ישראלי הנתקל בעוינות, ונפש יהודית טובה בשביל מפגש עם יהדות מקומית וציונים-סמויים.

כל ימיו היה מצויד בסמכותיות זו שהכשירה אותו לתפקידים רמים. בשבילי היה תמיד ונשאר כתריאל הגדול. כך קראנו לו וכך נשאר בזכרוני. אף לאחר שסומק לחייו הבריא החוויר וקומתו כמו שחה מעט וכבר לא התנשאה ברום מעלתה מעל כולנו.

הוא היה בראשית שנות הארבעים רופא בכפר גלעדי, מנרה ומשגב-עם לאחר מכן. על ידו הכרתי את מנהל המושבות היהודיות מטעם יק"א קלווריסקי ואת אחיותיו של חיים וויצמן הגב' דוניה וויצמן מנהלת בית הספר למוסיקה בחיפה והכימאית הרווקה הגב' רעיה חנה וויצמן.

עבדתי באותם הימים בעתון “הבוקר” וכשבאתי לבית ההארחה בכפר גלעדי הוזמנתי לשולחן אוכל זה בצהריים שהסבו אליו רופא הישוב ואורחיו הכבודים. עמם גם הלכתי לבקר אצל קיילה גלעדי אלמנתו של זה שהכפר נקרא על שמו וגב' פורטוגלי אף היא אשתו של שומר.

כאלמונים רבים לא סיפר באותם הימים ד"ר לב-אל (לבל לשעבר) כי עבד בבנין עם אברהם ברוידס. כי דחה הצעה מאת הפרופ' צונדק הגניקולוג בירושלים להיות אסיסטנט שלו ולעשות קריירה רפואית ובחר להיות רופא-כפרי וחלוצי בקיבוץ ותיק ובקיבוץ הצעיר מנרה המנותק מכל ישוב בלא כביש באותם הימים אלא בשביל עפר בלבד המיועד לסוס ולפרידה.

בצפת של מרדכי לבנון נתקלתי עוד הרבה שנים לפני שהכרתיו בגלריה ברחוב דיזנגוף. ראיתי הרבה תמונות שנושאן אחד. ראש הר זקוף ובראשו עיר חלומית, שלא מעולם זה. מתנשאה ונוהרת כלפי מעלה. והנושא חוזר וחוזר בוואריאציות שונות.

כשבנה ביתו, הוא בית הציור שלו, חדר מקומר וחדר עבודה ובתווך חצר שגפן משתרגת מעליה בקריית הציירים בצפת בצל המסגד כלומר בתחתית ממש מול בית הקיץ שלנו באותה שכונה הכרתיו לראשונה לאחר שכבר הכרתי ואהבתי את ציוריו.

אלה היו שנותיו האחרונות. אנו בעבר המערבי של הככר הקטנה שבתווך הסופר בר-יוסף בעברה הצפוני ולבנון בעברה המזרחי. חלונותיו הדרומיים כמעט נשקפים אלינו.

באותם הימים היה נכנס אלינו לפרקים בשעת אחר הצהריים לאחר שעייף מעבודתו. הוא שלא פתח דלת לשום אדם, לא לתיירים ולא לסקרנים שבאו לקריה לחזות ביושביה ודלתו היתה מוגפת תמיד התיר לנו, התר מיוחד להכנס אליו לראות את עבודותיו האחרונות.

חסד עשה עמנו שהיה נכנס אל החצר הצפתית המרווחת שלנו, הסגורה והמסוגרת סביב ורק מעברה המערבי היא נשקפת באמצעות חצר שניה מבעד לסורג גדול לעבר הר מרון הנישא. לבנון היה מסב על ספת האבן שלנו אשר רפדנוה במזרון ובשטיחים פשוטים ושותה עמנו על שולחן האבן תה של אחר הצהריים. והוא השתקן, כבד הפה היה מתאמץ לדבר, לספר, לספר לבתנו הקטנה על דיג שערך בים כנרת (בנו כנראה היה חבר קיבוץ על שפת אותה ימה או בקרבתה) איך יצא לדיג בלילה ומה ראו עיניו. כל שסיפר במאמץ ובמבטא כמעט בלתי מובן היה אפוף איזו חלומיות קודמת. כמו הביא את הימה התכולה כולה הנשקפת אלינו מצפת למטה אל חצרנו. לרגע אחד לא ישבנו בחצר צפתית ואבני החומה סביב לה אלא בטבורו של ים כנרת זוהר, מתנצנץ, קורן ושעון על הרים וורודים-תכולים.

רציתי לספר לו שראשית חלומותי על צפת לא מזקן סבי שבא לשבת בה בראשית המאה הקודמת ושלח לבנו גביע כסף משם אלא מציוריו, ציורי הפסגה הצפתית החלומה והמעולפת סוד.

יחד היינו עולים על גג ביתנו לראות מרחוק את הר התבור. כשבקשנוהו להצטרף אלינו לטיול למטה אל וואדי טבחין וואדי למון אמר שאינו מסוגל כבר ללכת הליכה כה מיגעת. והוא יצא עמנו ללוותינו במקצת בדרכנו.

כאמור התיר לנו, היינו מעטים שבמעטים, להכנס לביתו ולראות תמונה באמצע העבודה. כמובן תמונת סמטא צפתית.

שאלתי, די במורך: “לבנון, לא קורה לך באמצע העבודה שמתרחש עמך משהו שלא חזית מראש כשם שמתרחש עמנו אותו הדבר בסיפור” והוא הבין מיד:

“כן, בהחלט. פתאום חל איזה מפנה, איזה דבר לא משוער, איזו סייעתא דשמיא”

אותו הרגע היתה לי הרגשת הבנה עמו כשם שלא היתה לי מעודי אף שהרבה לשבת עמנו בביתנו.

כשראיתיו לאחר מכן במילוא לוגם קצת לגימה, שר ואפילו יוצא בגפו במחול, כלומר מתנועע לפי הקצב ושר וכובע הקסקט לראשו וגופו הכבד כבר במקצת מתנועע בדי עמל הרהרתי בחלומיות הבלתי צפויה המתרחשת אצל איש כבד גו זה בסוף ימיו, חלומיות שלא משה ממנו עד סוף ימיו.

את אשכול פגשתי לראשונה בבית ההבראה במעלה-החמישה לפני היות המדינה. כשבן גוריון יצא לחוץ לארץ בתפקיד ראש ההנהלה הציונית ואשכול יד ימינו נתמנה לממלא מקומו. ובאותם הימים התלוצצו בבתי הקפה בדיזנגוף כשישבתי עמו ליד שולחן ואמרו לו: “כעת אתה ראש הממשלה בעצם” וזה היה מצחיק מאד כי לא היו עוד ממשלות או ראשי ממשלות או סגני ראשי ממשלות בארץ הזאת.

אשכול היה איש מעשה ולא איש ספרים ורוח. ורצה להתיהר לפני שגם הוא קורא ספרים וספר לי שקרא ספר על הודו “אמא הודו”.

משום מה רצה איש מעשה זה להוכיח שאף הוא מעייניו בספרות ובספרים. כי כזה היה משפט המנהיגים בארץ הזאת ובן-גוריון בראשם המתעניין אף בדברים שברוח ולא במדינאות ובפוליטיקה בלבד.

אשכול נח במעלה החמישה אבל אהב אף ללכת ברגל ולהסתובב בהרי יהודה וירושלים ולראות את הארץ. קיבוץ מעלה החמישה היה עדיין קבוץ צעיר נצב על הגבעה ממול ולא יחד עם בית ההבראה הקטן והצנוע. בריכת מים לא היתה להם באותם הימים והם רצו מאד לנצל את אשכול לבקור בקבוצם ולהוציא הבטחה מפיו שיבנה להם בריכת מים.

יחד עמם השפעתי עליו ללכת ברגל לקיבוץ הקרוב ולראות שם מה מצב הענינים בשטח המים. הוא נעתר ואמנם הלכנו שמה.

חברי הקיבוץ ראו זאת כנצחון והודו לי מאד על טרחתי היתרה שהואלתי למשכו שמה. הייתי עתונאית וסופרת באותם הימים והענין אף העסיק אותי לראות כיצד חברי קיבוץ מוציאים מפיו הבטחה שאמנם יבנה להם מגדל מים. ומאז יש לי חלק במגדל המים של קיבוץ מעלה-החמישה.

פשוט היה בהליכותיו ולא פעם ליווני בהסיעו אותי במכוניתו לתפקידים עתונאיים שונים. כשכבר היה ראש ממשלה אפילו אז עוד היה מטלפן אלי לשאול שאלות שונות, חדשות, ידיעות, חלופי דברים. היינו ידידים. במסיבות עתונאים רשמיות עדיין נהג בי ידידות יתרה, למרות מעמדו הרם. תמיד נשאר החבר’המן העממי. איש דגניה. אפילו כשכבר זה מכבר לא ישב בדגניה והיה בא שמה רק לבקורים.

כן, זה שיש בית הסתדרות על שמו ברחוב בארי בתל-אביב. מתרגם ייבגני אונייגין והעסקן הידוע והוגה הדעות המפלגתי. אני הכרתיו בילדותי עוד בחו"ל כשהיה בא לביתנו, בהיותו תמיד רווק, לסעוד על שולחננו בעיר רובנה שבפלך ווהלין, פולין. הייתי בת שש ומורגלת באורחים לפת צהריים. אלא שלא הורגלתי לסייע בעריכת השולחן שהיה גבוה מדי בשבילי. התירו לי לסייע בפריסת הלחם.

אברהם לווינסון שהגיע לארוחה בהקדם, כבן-בית לכל דבר וחברו של אבי למפלגת הפועל הצעיר ועסקנותו בשדה העתונות האידית בעיר זו. הוא התבונן במלאכתי וכנראה לא ישרה בעיניו. זמן מה חכך בדעתו עד שפלט:

“לא די שיש לך עינים גדולות ויפות ושחורות כאלה. את צריכה גם לדעת לפרוס לחם כהלכה” וכל זאת בקוצר רוח רב. “אין פורסים לחם מימין לשמאל ומשמאל לימין. פורסים פרוסה אחת גדולה סביב ככר הלחם ולאחר מכן חוצים אותם לשני חלקים שווים ונאים.”

נבהלתי מאד מהערתו הנרגזת ויראתי לעשות מצוותו ולא לעשות מצוותו. איש רגוז היה ורציני. ומראה חמור לו ונאה. גבה קומה ונשוא פנים. אבל איך, לעזאזל הוא רוצה שאדע לפרוס לחם. אמרו לי לפרוס אבל איש לא טרח ללמדני כיצד עושים זאת.

עמדתי משתהה, חוככת בדעתי אם להמשיך או להשליך מידי את הסכין והלחם על הקערה ולהסתלק ולבכות בחדרי בכי גדול על עלבון זה שהעליב עלמה קטנה כמוני.

בראותו שאני משתהה נטל מידי את הככר פרס פרוסה אחת גדולה וישרה מפני הככר וחצה אותה בדיקנות יתרה לשנים. הבינותי אבל משום מה לא רציתי לעשות מצוותו. מי הוא בסך הכל, אבא שלי או אמא שלי שהוא בא ללמדני לעשות מלאכות הבית אפילו איננו אחותי. ואיך אורח שכמותו, רווק שכמותו שאין לו בכלל לא אשה ולא ילדים מלאו לבו ללמד לקח לילדים של אחרים ועוד מארחים, המארחים אותו לפת צהריים חגיגית באמצע יום של חול, לא שבת ולא מועד רק מפני שהוא מופיע בבית בכל יום שני וחמישי, כרצונו וכחפץ לבו.

לימים עלינו ארצה ואף הוא עלה ארצה. שמעתי שאיננו רק עסקן ואידיאולוג מפלגתי אלא אף יושב בסתר חדרו ומתרגם בצנעה את ייבגני אונייגין מרוסית לעברית. אתרע מזלו וגם שלונסקי אברהם טרח באותם הימים על אותו התרגום ממש ושני הספרים המתורגמים יצאו כמעט בעת ובעונה אחת.

כמובן שתרגומו של שלונסקי נחטף ואילו תרגומו של אברהם לווינסון נזנח במחסן ואפילו נדרש המתרגם להוציאו משם ולאן הביאו לאכסנו? כמובן אלינו. אצלינו בארונות נערמו פה ושם הספרים שאין לאיש חפץ בהם. ואני שכבר גדלתי מעט התבוננתי בהם בהרגשת נקם קלה: “הנה, עשה מלאכתו, איש המלאכה המובהק המלמד אחרים איך לבצעה ולאיש אין חפץ בה.”

תרגומו היה אף הוא יפה אך אין להשוותו למלאכת המחשבת שעשה אברהם שלונסקי ידידי הטוב. לא אותו ברק ולא אותם תעלולים ולא אותן המצאות ואף לא אותה חדירה אל המקור והעברתו כאשף אל העברית היפהפיה והשנונה שלו.

אברהם לווינסון המתון, המחושב, היודע את מלאכת הלחם לא ידע את מלאכת התרגום המבריק ולמזלו הרע התמודד שלא בידיעתו עם אשף כשלונסקי.

אני שמחתי קצת לאדו. לא נאה מצדי. אף על פי כן נהניתי לראות את ספריו משמימים בירכתי ביתנו.

נקמתה של ילדה קטנה (אף אחד לא ילמד אתי. רק הורי ומורי. אף לא איש אחד יהיה חשוב מאין כמוהו שנקרה במקרה לביתנו לסעוד את לבו).

כל ימי כשאני פורסת לחם אני נזכרת בו. וכשאני רוחצת פלפל ירוק אני נזכרת בפסנתרנית שכנתנו מרת דבורה בר-דרומא שלמדתני כיצד שוטפים פלפל רק כלפי חוץ וחלילה לא כלפי פנים. כדי שלא להפיג ולמולל במים את טעמו הטוב.

מכל אחד למדתי משהו. יבורכו.

את שרה לוי תנאי פגשתי בבית דניאל בזכרון יעקב. היא ירדה מחדרה אל החורשה היא חורשת הארנים הנשקפת לעבר צפון ובידה כרך של מאסף הסופרים האחרון באותה עת. כשהוצגנו זו בפני זו על ידי מי מבין האורחים אמרה:

“מענין. הנה מאסף הסופרים בידי ובמקרה קראתי זה עתה את ספורך שנדפס שם”.

שתינו צחקנו לסמיכות פרשיות משונה זו, מקריות נפוצה בחיים אלא שבאמנות היתה נראית מלאכותית למדי.

שרה לוי תנאי באה אז ל“בית דניאל” עם להקת ענבל לנוח שם לתקופת הבראה קצרה. להמצא עם להקה זו בצוותא שבוע ימים ויותר עם מנהלתו, במאיתו והרוח החיה בו שרה לוי תנאי היתה בבחינת זכות מיוחדת. כי מדי יום ביומו הופיעו לפנינו, שרו ורקדו וכל אותו שבוע חיינו בעולם תימני מופלא זה. באשר ראינום לא על במה אלא בינינו ויכולנו לעקוב אחר כל תנועותיהם, סלסולי קולם וחינם מדי שעה בשעה ומדי יום ביומו.

אז עוד היתה ביניהם הרקדנית המחוננה והדמות הדקה רבת החן והנוי מרגלית עובד לפני שנישאה וירדה לארה"ב. היא בקטנותה, דקותה ומבנה גיווה העדין והמחוטב שבתה לב כל רואיה. אף שהיתה הפרימה בלרינה של הלהקה וכולה נצבת על דמותה הקטנה וקוסמת לא התנשאה והיתה כאחת מהם. וזאת בזכותה של שרה לוי תנאי שנהגה בכולם בשווה ובלא לבכר את האחת על האחרים.

מדי ערב בערבו לאחר פת ערבית היתה הלהקה מופיעה בפנינו. אם משום שלא רצו להגמל לשבוע ימים מהרגלי תנועה ושיר ואם משום ששמחו לשיר ולרקוד אף בפני באי בית ההבראה ועובדיו.

לעתות בוקר כשחברי הלהקה ירדו לימה של דור להתרחץ שם היתה שרה לוי תנאי מתבודדת בחדרה או יורדת עם ספר לחורשה לקרוא בו. על זיקתה לספרות ולספרות מקור בעיקר לא ידעתי לפני שפגשתיה. שמורגלים אנו שאין מרבים בקריאה בקהלינו אלא סופרים קוראים זה את זה ותו לא.

ולכן כה הופתעתי כשהיתה עמי באותו שבוע והיתה אומרת מה מחשבתה ומה דעתה על דבר מן הדברים שקראה. אף שאמרה שקראה סיפור שלי לא שאלתיה לדעתה שאין אני נוהגת כך אלא אם רוצה הקורא לומר דבר אומר. לא לפי בקשתי ולא לפי שאלתי.

כיוון שהיא ראתה שאני נבוכה מענין זה שמספרת לי שקוראה דווקא אותי שאלה רק אחת:

“זה מעשה שהיה?”

“לא”. השיבותי. אף שידעתי שלא היטבתי להשיב. שסיפור לעולם אינו מעשה שהיה ולעולם אינו מעשה שלא היה ובעיקר שלא יהיה. שאין לו ענין למציאות של ממש ולא למציאות של לא ממש. כשהכל משמש כאן בערבוביה גדולה של לא מכאן.

השיבותי באי רצון תשובה של השתמטות. והיא הבחינה בכך. כיוון שראתה במבוכתי שמעדיפה אני שלא לשוחח על ענין זה שלי ולא בעצמי ובאשר אני כותבת, עברה לשיחה על סופרים בכלל ועל ספרות. והורגש בה איזה חיפוש ואיזה גישוש אחר כל שנכתב ונאמר בכתב. שחיפשה לה אחיזה באיזו מציאות של אחרים ושל אף על פי כן מציאות של עצמה.

היום שאני יודעת שהיתה בבקשה מתמדת של חומר תיאטרלי, פולקלורי ומציאותי ישראלי לקוח ממקורות ואף על פי כן מתקבל על דעת צופה התיאטרון של עכשו, אני מבינה גישתה אז.

הוקסמתי מן הפשטות והכנות שבה היתה משוחחת בגילום המציאות של חיינו כאן בארץ על דרך הספרות.

“גם אני כותבת” אמרה לי בפשטות. “גם אני מחברת” המשיכה להסביר. אף כי היתה בבחינת מורה ומדריכה ללהקתה, במאית ומפעילה את כל הצעירים הנתונים לפקוחה ולהדרכתה נהגה עם עצמה פשטות ועניוות.

היא נשארה בזכרוני כאדם המחפש את האמת האמנותית חיפוש קדחתני למדי.

תמיד אהב להפליג בשיחותיו על ימי שבתו באמריקה הדרומית. תקופה לא ארוכה בחייו אבל מרשימה כנראה מאד.

כשהיה נכנס למועדון “מילוא” ורואה את ידידיו וחבריו שכבר לא היו אף הם צעירים לימים אולם צעירים ממנו היה מכריז:

“שלום ילדות וילדים”.

ולא אכפת לו כלל שמכניס במבוכה את ידידותיו שהיו בשנות העמידה. אלא שלא היה עושה זאת להרעימן אלא באמת מרגיש כך שרוצה לכנותן ילדות.

לאחר שמלא תפקיד על הבמה שהכניס בו כל נשמתו לא היה כשחקנים אחרים תובע בפה מלא שיגידו לו שבחו בפניו אלא מחכה באורך-רוח. מחריש ומחכה: יאמרו, מה טוב. לא יאמרו? הוא לא יסחוט מחמאה מפיהם.

רכותו היתרה נחשבה לו לא פעם לחולשה. למעשה היה בעל לב רגיש ואף על הבמה כשהיה קולו נמס היה נמס לא מחולשה אלא מעוצם רגשות.

את בנו ירון שלמד אז בכפר-הירוק הציג כתכשיט יקר ואמר: “יש לו כשרון. רוצה להיות צייר”.

באשתו היפה מתיה נהג רגישות מאופקת, חרדה, סוגדת.

בוויכוחים עם חברים העלה תדיר איזו נימה יהודית רגישה שאינו יכול בלעדיה. כשנסגר “אהל” היה אומלל מאד. הופיע מדי פעם בתסכיתים ברדיו, ובלי במה היה כמו בלי אוויר לנשימה.

בקרב חבריו היהירים ממנו היה כאחד שבשל לבו היהודי, הרגש המכניס לפרקים קלישות לקולו איננו יכול להתמודד עמם ועם כוחם. בפינתו שלו היה בבחינת כל יכול אבל לצדם היה חייב להלחם מלחמה עזה שיהיה קיים בכלל.

את תפקידיו אהב כאהוב ילדים קטנים, ברחמים גדולים לאין אונים שלהם. לתלותם בו. למסכנותם, שבלעדיו אין להם חיים. וכל תפקיד בנה על פי יחסו לבני-האדם. ולאדם היהודי בפרט.

בגלל דחילו ורחימו זה כלפי אמנות המשחק נחשב לרפה מעט. על שום עדינותו רדו בו אחרים. וכאשר זכה בתפקיד כלבבו היה נרגש עד אין שעור.

פעם אפילו העיז ושאל: “איך הייתי?” כאשר היינו כבר ידידים וותיקים.

עסוקיה של מתיה אשתו היפה המורה בדקדוק הלשון העברית, בלשון ובתנ"ך מתוך התלהבות יתרה היו לו מקור להערכה רבה כלפיה. “היא נכנסת למטה עם דקדוק עברי”. סיפר. “אצלה דקדוק כמו אצל אחרים רומן לקריאה”.

לא פעם סבל בחשאי מאדישותו של קהל שלא העריך די הצורך את אמניו. אלא את הבולטים והמתבלטים שבקרבו.

היה אומר: “גנסין? איך מלא תפקידים קטנים ושוליים בכשרון עצום”.

פעם אפילו נתן לי שעור בעבוד מערכון זר ללשון העברית. הוא אמר: “לא לתרגם! לעבד לצרכינו שלנו, ברוח חיינו ובתבלינים מקומיים שלנו כדי שיהיה המערכון קרוב לחיים שלנו כאן ולא נכרי לנו”.

הוא התנגד לתרגום מחיים זרים ונכרים לנו. הוא רצה בהחיאת החומר בתוך תהליך החיים שלנו.

ותמיד היה נצוץ הומוריסטי בעיניו. ועל כן נחשב למבודח תדיר. מי שהכירו מקרוב היה רואה בו איש יהודי חושב ובר-אורין צנוע ומצניע לכת על הבמה ובחיים.

לוריא היה איש צעיר לימים כשהכרתיו אצל חברתי. הוא בא בחברתו של גיורא אלימלך המשורר ולאחר מכן סיפר לי שידע שיפגשני שם וכבר הכירני בתחילה מסיפורי ב“גליונות” של למדן שאף הוא השתתף בהם.

באותם הימים היה ירוחם הדור בלבושו ומקפיד על מנהגיו הטובים. לא מכבר חזר מלמודיו בבירות, מדברו עברי רך, מראהו כמראה נסיך מזרח מפונק, נעים הליכות ורך דיבור. דמות אצילים ממשפחת שלוש הכבודה מצד אמו ומצאצאי האר"י הקדוש מצפת מצד אביו.

ידיעותיו בלשונות אנגלית, ובעיקר צרפתית שהיתה שפת אהבתו בשירה ובספרות, בספרדית ובערבית, עשוהו לאדם בפני עצמו שאינו דומה לשאר סופרי ומשוררי ישראל. שיריו היו מועטים. אחד לשנה ואף זאת פרסם בהשפעת יצחק למדן שהאיץ בו לפרסמו.

בחברה כחבורת סופרים ומשוררים של אותם הימים שאינה מקפידה על שלל נמוסים היה בבחינת יוצא דופן במנהגיו בחיי יום יום. אף שחזרתי אז משנות למודי באנגליה והבאתי עמי גנוני נמוס משם עדיין היה ירוחם בבחינת פליאה בהקפדה על לבושו בציטטות מן השירה הצרפתית, בהקפדה על מנהגי מזרח במה שמותר ואסור לאשה, כגון שאסור לאשה להציע בביתה כוסית יין לגבר. וכגון שאם יוצאת בחברתו אין היא רשאית לקבל בחברה פתקאות ומכתבונים מגברים אחרים אפילו אלה שולחים לה פתקאות בהחבא.

כל אותה מערכת נמוסים שמקורה באסתטיקה יתרה ובטוב טעם היתה לפרקים מכבידה על אלה שלא הורגלו בכך. שהוא היה טוען תדיר שהצרה עמנו שאין לנו קנה-מדה לא בהתנהגות ולא בשקול דעת ולא ביחסים בין בני האדם.

כיוון שהיה רווק ימים רבים לפני שנשא את תקווה רעייתו היה טוען שרווק הוא מלשון ריק ואין טעם בחיי ריק אלה. אלא שחייב סבו את בני משפחתו המהוללה שהם מתחתנים ונוטלים בנות אשכנזים בלבד כדי להרבות נשואי עדות שונות ואף עליו חל חוק זה.

הוא בקש לו בת מבנות עולי רוסיה או גרמניה ולבסוף עגן אצל יוצאי רוסיה.

זיקתו לתרבות צרפת, לשירת צרפת היתה כה גדולה שאפילו כשהיה מדובר בסוטים כסלין היה לו קשה להחמיר עמו, באשר היה סופר צרפתי והיה נכנס בענין זה בויכוחים סוערים עם מתנגדיו.

הפיוריזם שלו, הקפדתו על נוי והדר אף במראהו של ספר הביאתהו מעבודתו בבנק אל עבודתו בהוצאת הספרים “דביר” ומשם ל“עם עובד”. הקפדתו על נוי חיצוני היתה לשם דבר. נוי לשון, נוי הדפסה, נוי מחשבה, ונוי הגות.

אחיזתו בלמדן הפכה לידידות אמיצה בין השניים שהיא שעודדה אותו לפרסם משיריו היפים ב“גליונות” ולאחר פטירת למדן היה מבקש שנים למצוא לו אחיזה כגון זו בידיד ועורך ואינו מוצא. מרוב הקפדה אחר להוציא ספרו הראשון “ענבר” ושני ושלישי משלים, ואינו רואה עוד בצאתו לאור שאז כבר חלה במחלתו הקשה והממושכת.

הקפדתו על נמוסים היתה אסתטית טהורה בעיקר. פעם פגשני בככר דיזנגוף מחזיקה גביע גלידה בידי. הוא התמרמר עלי:

“רק עכשו הוצאת ספר ב”עם עובד" ואינך מתבישת לאכול גלידה ברחוב?"

הוא ראה בזאת פגם אסתטי מאין כמוהו.

וכשנסע לארץ מן הארץ הביא עמו עולם מלא לספר, מהכל אשר ראה והבין.

וכשסיפר בבנו שכי ובזיקתו ליוון ולתרבותה שוב סיפר עולם מלא. בקש להיות ראוי לבנו זה והצטנע שאינו מספיק.

“העגורים השלוני שווא” אחד משיריו הראשונים שכתב בטיולו לקפריסין ששם היה מכרה למשפחתו ומטעים, ומשם שלח לי בדאר שניים משיריו, היה שנים רבות מעין מוטו שלו. העגורים השלוני שווא.

רוח תור הזהב של שירת ספרד היתה טבעית לו כחלק מעצמו. מעטה זה היה לו בבחינת שלמה טבעית. מערב ומזרח ובקשת תכלית החיים וההשליה שאינה מניחה.

את משה לנדוי הכרתי בצעירותו לאחר שובו מאנגליה וגמר חוק למודיו במשפטים שם. עוד לפני שנשא את לאה דוכן לאשה. ישבנו אז ברחוב הים הוא רחוב הרב קוק היום בתל-אביב. והיה לנו חדר להשכיר, אחד מתוך ארבעת חדרנו.

בבית משפחה מדנציג, אמידה, שהיתה בעלת בנין מלון סן-רמו על שפת הים שהתגוררה בדירה מרווחה מעל למלון בקומה העליונה הנשקפת כולה אל הים, פגשתי צעיר זהוב שער כמעט אדמוני ופניו זרועות בהרות. גבה קומה וכבד תנועה במקצת. שעט מיד אל הפסנתר שבבית והחל מנגן. היה כנראה כבר גם אז פסנתרן מחונן. הסתבר שסיים למודי משפטים באנגליה והיה מתכונן אז לבחינותיו במשפט הטורקי היא “המג’לה” וחיפש חדר למגוריו יחד עם חבר. כי מי הרשה לעצמו אז לשכור חדר לעצמו במחיר שהיה נהוג אז של ארבע לירות לחודש שהיה כמעט מחיר משכורת מקובלת שקבל אדם בשכר עבודתו החדשית?

אני שהייתי תלמידת תיכון ובאתי לבקר אצל בתם הדסה של בית המשפחה האמידה, שמעתי שהבחור האדמוני מחפש חדר ובאתי הביתה וספרתי על כך.

לא עברו ימים מרובים והשכרנו חדר חצוי במחיצה למשפטן משה לנדוי ולחברו. היתה זו בעצם השכרת חצי חדר עם מחיצה כיוון שאנו שדרנו בשאר שלושת החדרים היינו חייבים לעבור על פני החדר המושכר והחצוי במחיצה בדרכנו החוצה ואל המטבח והשרותים. ומשום כך היתה המרפסת הענקית הפתוחה לשלש רוחות השמיים ומחופה בסדינים לבנים ומוקפת ארגזים ירוקים ובהם צומח גירניום, למרכז המגורים לנו ולשכננו. במרפסת זו הכינותי אני שעורי לתיכון ובמרפסת זו ישב משה ולמד את החוק הטורקי.

למודים אלה בצוותא עם אבי שישב בקצהו השלישי של השולחן ובהיותו מורה בדק מחברות ובחינות תלמידיו היו בבחינת אולפנא לכל. לא די שראינו מרחוק את מסגד חסן בק ואת לשון יפו היורדת לים אלא שעוד הנעימה לנו מרננת מן הבית הסמוך בשיריה הערביים.

כי בבית הסמוך הושכרה דירה לערביים. המעשה החריד את שכונתנו כולה כי זו הפעם הראשונה שברחוב יהודי על גבול יפו שהיה מועד תמיד לפורענות כי בימי מאורעות 29' חדרו כמעט הערביים הפורעים מיפו עד שם, הושכרה דירה לבני העם השכן.

ולא עוד אלא שמאותה דירה עלו זמירות ערביות בכל שעות היום והלילה. והיה מנגן פונוגרף ואשה שמנה ומעכסת היתה נבטת בחלון, וחשדות נתעוררו בלב הכל שאין זה אלא בית פגישות ערבי שנפתח בלב השכונה היהודית.

וכך היינו לומדים כולנו במרפסת מנגד לקול צליליה המזרחיים בקולה הערב של המרננת השמנה.

כאשר השופט לנדוי גמר את למודי המשפט באנגליה בראשית שנות השלושים הוא עלה ארצה בגפו. פגשתיו בבית משפחת שור מדנציג, בעלי בנין מלון סן רמו הנודע אז. שנצב על שפת הים בסמוך לבית הכנסת הראשונה, לפני עלותה ירושלימה. באותה עת ובאותו בית, שבת הבית הבת הדסה היתה חברתי, פגשתי אף את המלחין דניאל סמבורסקי שאף הוא היה עולה חדש מאותה עיר ובקושי ידע מעט עברית. גם משה לנדוי הצעיר וגם דניאל סמבורסקי נגנו שניהם בפסנתרה של משפחת שור שהתגוררה אז בדירה גדולה המשתרעת על פני הקומה העליונה של מלון סן רמו. ממרפסתה אפשר היה לחזות אז למטה ברחבת הריקוד של המלון ששולחנות קטנים היו סביב לה ואמידי תל-אביב במבחר מחלצותיהם באו שמה לשתיה ולריקוד. אנו הילדות והם הצעירים לימים היינו מתבוננים למטה להתבונן ברוקדים. הפליאה להתלבש ולרקד הבת הבכירה למשפחת לדרמן מרחוב מזא"ה-אלנבי, שאחותה היפה והצעירה ממנה נבחרה לסגנית מלכת היופי בפורים ולימים נישאה למדען ממכון וויצמן, ואחותה השניה היא לאה פלטשר המומחית ליופי ולתנועות חן של היום. האשה הנאה בכובע קש שחור ענק ובשמלת חסה ירוקה בהירה סמלה אז בעינינו את חיי האמידים והחוגגים.

משה לנדוי וחברו חפשו חדר מגורים בתל-אביב. הוא התכונן לבחינות החוק הטורקי בספר המג’לה וכמנהג אותם הימים שאיש לא ההין לשכור חדר לעצמו הצטרף אל חבר, וכיוון שבביתנו היו אז ארבעה חדרים שכורים לוקסוס מאין כמוהו באותם הימים, ועלו בזול משום שהיו חדר בתוך חדר בתוך חדר ורק החדר הקדמי היה בעל מוצא החוצה, בשרתי להורי שיש שוכרים לחדר. משה וחברו באו ושכרו את החדר שהיה בעצם בעל פרוזדור שקירו האחד מחיצת בד גדולה בתוך מסגרות עץ מתקפלות.

כשהגיע משה אל ביתנו ברחוב הים של אותם הימים הוא רחוב הרב קוק היום, שהיה אז מעין צפון תל-אביב כמעט כי ככר מוגרבי הבלתי בנויה היתה הצפון הרחוק, היה יושב מבוקר עד ערב על מרפסתנו הגדולה והמרווחה הפתוחה כחדר בעל קיר אחד בלבד לשלוש רוחות השמיים. המרפסת היתה מוקפת ארגזי עץ צבועים ירוק ובהם פורח גרניום אדום ודשן. מחיצות בד לבנות מבד ערבי שכובס ונשרו נקודותיו הזעירות היו מחפות על הפתחים הפתוחים לעבר הים ממערב, לעבר מסגד חסן בק מדרום ולעבר מזרח בית יהודי שקומות האחת השניה נשכרה על ידי מרננת ערביה. הזמירות הערביות המסולסלות היו עולות משם ביום ובלילה ללא הפוגה. נשים עתירות בשר היו נבטות מבעד לחלונות החוצה מפורכסות ומכוחלות מאד.

שום דבר לא הפריע למשה בלמודיו. הוא לא ראה ולא שמע מאומה. הוא למד. המורה בבית הסמוך ממזרח היה מתחיל עבודתו הספרותית בשעת חצות שאז היה שם שקט, וחלונו הפתוח היה מואר כמעט עד עלות השחר והלאה מזה. ואילו משה לא היה מודע כלל להפרעות הסביבה. רק פסנתר היה חסר לו לעת מצא כדי לנוח ולהתאוורר ממעשיו. כנורי שלי בגודל שלושת רבעי לא יכול לבא לעזרתו. אם כי היה מוסיקלי מאד נהה אחר הפסנתר ולא אחר הכנור. וצרצורי מדי יום ביומו לא בדר כנראה דעתו כלל.

הוא ידע כי יעלה ירושלימה ויתגורר שם. או לחיפה היפה שאף בה התגורר לאחר ימים ושנים והיה מקורב למורי בית הספר לנגינה שבהנהלת הגב' דוניה וויצמן אחותו של חיים וויצמן הנשיא הראשון.

את אריה לרנר ואת אשתו חנה לרנר הציירת תבל“א הכרתי בחוגי העתונאים בסוף שנות השלושים. אריה היה חבר מערכת “דבר”. שנינו למדנו בלונדון אמנם בתקופות שונות והיה אף זה קו מקשר. והוא הרבה לספר בשיריו של אביו המשורר המנוח. וכל תשוקתו לזכות ולהוציא לאור ספר שיריו. התחיל ולא גמר. הספר יצא כבר אחר פטירתו. הוא חלם להקים זכר לאביו במרכז תרבות ואמנות בבנין ישיבה לשעבר, שרידי מבצר לשעבר, בקרית הציירים בצפת שכינינו אותו בהלצה ה”אלהאמברה" אבל לא זכה. במקום זאת הקים ספרית שירה צנועה בביתו האחרון בעיר העתיקה בירושלים, בדיוטה העליונה שחלונותיה נשקפים לעבר הר הבית והכותל המערבי.

ראיתיה לראשונה בסוף שנות העשרים בילדותי, היתה שכנתנו בבית הסמוך. ולאחר מכן כאשר פינתה דירתה בנו אנו לדור בה.

חלונה בבית הסמוך נפתח לעבר מרפסתנו הגדולה הפתוחה לשתי רוחות השמיים לצפון ולמזרח. מרפסת גדולה כמוה כחדר. חלונה נפתח לעברנו מעבר מערב. כלומר מזרח שלה. אנו בדיוטה ב' והיא בדיוטה ב'. היה זה בשנים שלאחר עזבה עם משפחתה את הקיבוץ ובואה לשבת בתל-אביב. זו היתה דירה בת ארבעה חדרים גדולים אבל זולים כי היו חדר בתוך חדר בתוך חדר בתוך חדר בלא פרוזדור. ובשל אי נוחיות זו ולמרות מרפסתה הגדולה כמוה כעוד חדר היה בעלתה שישבה בגולה משכירה במחיר מועט.

את גולדה כמעט שלא ראינו אף כי הדירה היתה פתוחה בחלונותיה לרווחה לנגד עינינו. מאירסון בעלה כנראה אהב הרבה אור. הילדים היו קטנים וכיוון שאשתו היתה עסקנית צבורית היה הוא תדיר בבית מאכיל את ילדיו ביגיעה רבה ומטפל בהם כשהם מרימים קולם ומחרישים אוזניים בצעקותיהם.

האיש בהיר השער והעדין למראה, חיוור הפנים העדינות היה מושיב עצמו על כסא נוטל ילד על ברכיו ומאכילו ביגיעה יתרה ובסבלנות רבה.

הרחוב שאין בו כביש והוא רצועת חול זהוב הממולאת בצדפים לא היה מורגל עדיין בנשים עסקניות ולא בעולים מארה"ב. אם כי הכל ידעו שמקורם אף הוא ממשפחה יוצאת מזרח אירופה ובעיקר מרוסיה כשאר דרי הרחוב העולים מרוסיה ומפולין היתה הגישה אל גולדה ואל ביתה לא בלי-בקורת.

נשי הרחוב שלא הורגלו ביציאה לעבודה אלא ביציאת בעליהן בלבד לעבודתם והן יושבות בית וברובן חסרות מקצוע כל שהוא מלבד ידיעה קלושה בתפירה לצרכי הבית והמשפחה, עינו במקצת את העסקנית הפעלתנית, המזכירה המפלגתית, הטרודה תדיר בישיבות עם הגברים, והממלאה תפקיד של גבר כמעט ואין לה פנאי לילדיה ולבעלה.

על האיש והמשפחה שעזבו קיבוץ בשל מצב בריאותו של הבעל שהיה אמנם חלוש למראה לא הביעו כל תרעומת. כי זה היה מעשה בכל יום, וברחוב דר זוג שהוא מהנדס ואת אשתו הוציא מקיבוץ לאחר שהאיש שהעלה אותה ארצה בדרישה מיוחדת כיוון שהיתה ארוסתו בגולה וכאן לא נראתה לו עוד בבואה אליו לאחר כמה שנים. זה היה מעשה מקובל. האכזבות מכאן לשם ומשם לכאן, בשל חלופי אקלים ומקום ובשל הפסקה של כמה שנים שהקימה לפרקים תהום בין שני אנשים נאהבים, היו ענין שגרתי. אבל שתהא אשה מחשיבה עסוקיה בציבור על פני עסוקיה בבית ענין זה התקשו בעיקר הנשים לקבל. איש לא העלה כמובן על דעתו שאשה זו תהיה פעם שגרירה, שרה או ראש ממשלה. היא היתה עסקנית בקנה מידה מקומי, עירוני בלבד, הזונחת בעלה ובניה בשל עסוקיה בעניני ציבור. מילא כשזנחה אשה אחרת ביתה כי סייעה בידי אנשים חולים ואומללים הרי עשתה מעשה הומאני. וסלחו לה ואף סלחו לה אישה ובנה אם כי סבלו מאד. אולם שתהא אשה זונחת אישה וילדיה על שום עסקי צבור ומפלגה, זאת לא יכלו לסלוח. לכל היותר הבינו שגרטה אשתו הראשונה של ארלוזורוב עסקה בעתונאות לעת מצוא. ענין שאפשר לעשותו גם בבית ובמשפחה. אולם עסקי מפלגה והסתדרות וציבור בחוץ!

הרחוב כאמור, היה בקורתי. על רקע משפחתי, פנים-ביתי, ועל רקע מוסכמות בחברת מהגרים שלא מכבר לפני שנים מספר עלתה ארצה ולא היו לה לא סבא ולא סבתא להשאיר ילדים בביתם. לא דוד ולא דודה, לטלטלם אליהם לשעות מספר, לא אחות ולא אח להצניעם שם לימים מספר של בקור. בקיצור לא כלום מלבד המסגרת המשפחתית הצרה של אבא אמא וילדים. בלא מושג של מטפלת, עוזרת (אוי לאותה בושה) מלבד אשה תימנית הבאה פעם בחודש לעשות את הכביסה המשפחתית הגדולה בחצר בחוץ עם דוד על פרימוס ולקנח הרצפות היפות והצבעוניות.

כשהיתה גולדה מאיר שרת החוץ הייתי חברת מערכת “הבוקר” ובאתי למסיבת עתונאים גדולה עמה. האולם היה מלא מפה אל פה והיא היתה אז האשה החכמה, המהלכת באכסדראות הפוליטיות של העולם כולו.

בחכמת מדינאים תדרכה את עתונאי ישראל. והפעם לא היתה זו עוד שכנתי העסקנית הצבורית הקטנה הנוטשת בבית בעל וילדים קטנים ויוצאת לפעלה הציבורי. ילדיה גדלו. היא היתה אשה בטוחה בעצמה, בחכמתה, בתבונתה, בדרכה, והתרשמנו מן הצורה הפשוטה, הישירה, החסכנית בה הביאה לפנינו ענינים מדיניים של אותה שעה.

איזו אשה – – לא יכלו עתונאים להתאפק מלומר. – – זאת יודעת מה שהיא אומרת.

לשאלות השיבה בהומור, בהסתירה עיקרם של דברים שאינה יכולה לגלות בהתחמקות מכובדת.

שכנתי העסקנית הפכה לדפלומטית, לשרה, לראש ממשלה, לכואבת יום-הכפורים.

לא אהבתי את לשונה העברית הדלה. גם באנגלית בה דברה בחופשיות, בבטחון ובהומור לא היה לה עושרו הלשוני הפיוטי של צ’רצ’יל ולא מכמני לשון של אבא אבן. היא אף לא אהבה גדולי לשון ודעת. היא כבן-גוריון אהבה את הבחורים הטובים והגמישים הסובבים אותה בשנותיהם הצעירות והעולזות. כל שריח אינטלקט נדף ממנו היה לה כמזכיר עוון. ולכן לא חבבה את נבון. היא ידעה לדחות את האינטלקטואלים כשם שידעה לדחות את פרחחותם הבלתי מובנת לה של הפנתרים שלא היו נחמדים בעיניה. היא אולי חשבה שהמלה נחמד היא כמלת נייס באנגלית. את משמעותו של החמד העברי בוודאי לא הבינה. היא לא חיתה בעברית ואפשר להמשיל עליה דבריו של נסים אלוני ביחס לרבים וטובים שהעברית לא היתה שפת אמם: “העברית לא ישבה בפיה”.

במלחמת יום כפור כאשר בקרה בחזיתות השונות, אשה זקנה עם רדיד ומעיל חם ושער מעט מתפרע היתה מכובדת, לעולם לא נלעגה או מעוררת גחוך. לעולם לא ישישה מסכנה. בפה פעור מעט כדרך זקנים ישבה עם שר הבטחון ומפקד חזית הצפון האלוף חופי ובפניה מורא אותם הימים שצלו לא פג מפניה עד יומה האחרון.

מצאנו אותה בקריית-הציירים בצפת כשרכשנו שם בית ובאנו לגור בו בעתות פנאי חופשה וקיץ. היא רכשה את ביתם הישן של חנה ואריה לרנר בסמטא צרה בסמוך ולמעשה מול ביתו של הצייר קסטל. בית קטן דו קומתי בעל גינה מפותלת ועולה אליו כנחש מתעקל.

ב“מילוא” בצפת היתה מופיעה תמיד הדורה, ומטופחת ודוברת בליל של אנגלית עברית ואידיש. אל הקוצים שלה שבהר היתה יוצאת לצייר בכובע גדול ובתכונה יתרה.

פעם פגשנוה, בעלי ואני באוטובוס העולה מחיפה לצפת. הוא ישב על ידה ואני ישבתי עם בתנו אילת במושב אחר. מיד שמעתיה אומרת לו:

“שלום מה שלומך? גם אתה עושה לך חיים קשים כמו שאני עושה לי? לוקח לי שלושה שבועות לצייר ציור. מה אני אומרת? לפחות שלושה שבועות. בעוד אשר שכני הנחמד אתה יודע מי הוא שכני, הולצמן, מצייר בשעה אחת חמישה ציורים. אז איך אני יכולה להתחרות בו?”

ונשתתקה ונתבוננה מעבר לחלון החוצה על הנוף הגלילי כמחפשת בין חמוקי ההר את קוציה המופלאים בצבעי כחול ולבן כמי שעדיין למרות כל ציוריו המרובים לא עמד על סוד קסמם ויופיים של קוצים, כמו כמוס זה הסוד ביניהם ואין לפענחו. ואפילו היא גבירת-הקוצים עדיין תוהה עליהם באי וודאות.

ולפתע תרו עיניה הרחק הרחק כמלוות מישהו במעופו ואמרה:

"אני מציירת איזו צפור גדולה. איזה עיט או נשר או דיה או פרס ופתאום הוא בורח לי ואני רצה אחריו ורצה ורצה להשיגו באין אונים ובלא תוחלת ובלא תקווה להשיגו. והוא בורח לי ונעלם ואיננו ומה נעשה לו ולציורי שלו?

ולפתע התערבלו לנו, לי היושבת מאחריהם ולהם אותם ציורי קוץ-האביב ודרדר הסתיו עם מעוף העיט, שההם בבחינת עולמה התמידי בקבע ובמעוף בעמידה ובמרוצה והרתמוס של שניהם ברום ובחפזה, ונוצר איזה רתמוס אחר אן מאדליאני מיוחד במינו.

לא פלא שהיא קרובה לשנתה התשעים. יש בה שנים של רתמוס אישי המצורף לרתמוס שבטבע שהם הם הנותנים לה חיות.

יוסף מילוא הצעיר הופיע במערכת “הבוקר” יום אחד, נכון יותר בוקר אחד בשלהי מלחמת העולם השניה ואמר שהוא רוצה להקים תיאטרון חדש. תיאטרון של צעירים. הוא ואשתו ימימה. חנה מירון ויוסי ידין. יצחק ורוזה לכטנשטיין הידועה כבר מ“המטאטא”. קליין וטוביה בן יוסף הידוע כמנלאוס מאורפיאוס בשאול לאופנבך באופרה הישראלית. ועוד צעירים ונחמדים כמותם.

הוא התיצב לפני עורך “הבוקר” מר יוסף הפטמן שהיה אז אף יו“ר אגודת העתונאים העברים בארץ ובפני העורך השני ההולנדי פנחס ברנשטיין והודיע שהם הצעירים מאסו בסגנון הישן של “הבימה” ו”אהל" והם רוצים להקים תיאטרון חדש. הם יציגו את “הצל” ואת צ’פק, את אנואי ואת ברכט. הם יהיו אבנגרד תיאטרוני אמיתי רובם חניכי בית הספר למשחק של “הבימה”, וגם בתיה לנצט תפרוש ממרבית הופעותיה ב“הבימה” ותצטרף אל תיאטרונם. וכך הופיעה הקשת הזוהרת של שלש שחקניות הצעירות והחמודות בתיה לנצט חנה מירון וימימה מילוא. והם יופיעו לראשונה ב“משרתם של שני האדונים” לגולדוני. קומדיה דל ארטה עליזה ומקסימה ובתפקיד הראשי בו יוסף המצחיק והמוכשר עד מאד.

העורכים הכבודים התיחסו בכל כובד הראש אל הצעיר יליד צ’כיה שאביו התפרסם אז בבנינו, הוא תיאטרון מוגרבי שהכיל אולם קולנוע למעלה ואולם תיאטרון למטה. משמע לתיאטרון החדש יש כבר אולם להציג בבנין המפואר אז ביותר בעיר תל-אביב שבנה אביו המהנדס פסובסקי.

והרי שחקנים יש, אולם יש, מחזה יש חסר רק הפרסום בעתונות, כבוש הקהל שיבוא בעקבות העתונות אל התיאטרון לחזות בו. העורכים הקשישים התיחסו במלא כובד הראש ובהסתייגות מה כלפי צעיר שלאחר מוראות מלחמת העולם, השואה, בימי מחתרות ומאמצים לגרוש הבריטים מן הארץ והקמת מדינה אין לו דאגות אחרות מאשר להקים בשנות הארבעים הסוערות תיאטרון צעירים חדש, צעירים חסרי נסיון ודעת שיתחרו בקשישי “הבימה” המנוסים ובחלוצי תיאטרון הפועלים “אהל”. ומילוא עוד הוסיף ואמר שעוד יגרור אליו לתיאטרונו גם את צעירי “אהל” כגון אברהם חלפי, אילי גורליצקי ואולי אפילו את מרגלית הגדול. והנה רוזה לכטנשטיין עטורת התהילה הסכימה ללכת אליהם ולחדש כוחותיה האמנותיים.

את ימימה מילוא שחקנית הקאמרי ורעיתו של יוסף מילוא הכרתי עוד בילדותה. אחותה הבכירה שולמית פרסיץ לימים שוקן למדה יחד אתי נגינה בכנור אצל המורה גליקסון הרץ, כנרית שחזרה מהשתלמותה בגרמניה ונחשבה אז לפדגוג הכנור הטוב ביותר בעיר תל-אביב. יום אחד התכוננו לקונצרט תלמידים ושולמית ואנכי נגנו יחד בשישיה של כנרים. אחותה הקטנה ימימה נלוותה אליה לחזרה זו. הסנובית הקטנה והעדינה נכנסה לחדר ומיד אמרה לי ולכולנו:

“אני הבת של שושנה פרסיץ”.

אמה היתה אז ראש מחלקת החינוך בעירית תל אביב ובעלת הוצאת הספרים “אמנות” ברחוב שנקין ושם דבר. אשה שהלכו עליה אגדות כגון ביאליק שאמר לה בבואה לבקרו “קחי בבקשה שני כסאות ושבי” בשל ממדי גופה הגדולים. הגב' שושנה זלטופולסקי-פרסיץ היתה לשם דבר בעיר וכיוון שאבי יחד עם מורים אחרים עסק בראשית עלותו ארצה בהפצת ספרי אמנות יפים ומהודרים ועורך ההוצאה סמיאטיצקי היה חברו, הכרנו המשפחה כולנו ולא התפלאנו על שימימה הציגה עצמה כך. ובכל זאת לא נהגה אחותה הבכירה כמותה.

עברו שנים. את שלומית הבכירה פגשתי גם בלונדון באגודת הסטודנטים הישראליים בשנות למודנו שם. את ימימה לא ראיתי עד שהוקם התיאטרון הקאמרי. תיאטרון הצעירים של אותם הימים בתל-אביב וימימה היתה שם לשחקנית ולאחר מכן למורה לתיאטרון. פגישתי הבאה עמה היתה בראותי אותה על במת הקאמרי בתפקיד “אנטיגונה” לאנואי, ואני כותבת לאחר הצגת הבכורה בקורת על ההצגה בעתון “הבוקר” שנמניתי אז על חברי המערכת שלו.

ימימה היתה בעיני לפתע יצור אחר לגמרי. לא עוד הסנובית הקטנה המתקשטת בנוצות אמה הנאורה ועסקנית התרבות הברוכה אלא יצור רגיש, מעונה, עם ניואנסים דקים של משחק מעולה. ודומה שכוחות הגוף בחולשתם לא עומדים לה לעזר לרגישותה הרגשית הרבה.

אהבתי את אנטיגונה של ימימה מילוא. כבתפקידי צעירים אחרים כגון ב“חיים של חיות” לצ’אפק, היתה גם כאן איזו חינניות נפשית אלגנטית, איזו גישה אצילה של אצילי נפש וגוף. ראיתי בה שחקנית רגישה ואינטליגנטית מאין כמוה. אלא שכוחות הגוף כנראה לא עמדו לה במלאכה המפרכת של הופעות על במה חיה והיא הפכה למדריכה ולמורה לשחקנים ואפילו לבמאית לעת מצוא.

היא נפטרה בדמי ימיה אף שהיתה הצעירה במשפחה. ואתי נשארו הפנים הדקות הלבנות והרגישות של הילדה הקטנה והמתיהרת והגבורה היוונית המעונה, ולא הנפש ידועת החולי. וכך הבאתיה עמי הנה.

כשעוד הייתי תלמידה בבית הספר התיכון נפלה לידי חוברת אולי של “דבר הפועלת” ובה בעמוד א' העתק שתי תמונות של מירון סימה. לא הכרתיו אלא ראיתי רק העתק של תמונותיו מתקופתו הסוציאלית. ילדים מזי רעב ואם ידועת סבל דומני. רושם התמונות עלי היה כה עז עד כי אמרתי למי שאמרתי: “בתמונות כגון אלה אפשר להשפיע על רגשות הזולת יותר מאשר במאמרים ובנאומים ובהכברת מלים הרבה”.

לא הכרתי את הצייר באותם הימים. היה זה כנראה בראשית עלותו ארצה והוא התישב אז בירושלים. כעבור כמה שנים ולאחר שובי משנות למודי באנגליה ובעבדי כבר כחברת מערכת “הבוקר”, הציג לפני שאר בשרי אמן-האות-העברית צבי ברגמן באחד מבתי-הקפה איש גוץ בעל שער מקורזל ופנים עגולות ולבביות, את הצייר מירון סימה היוצא בקרוב לפריז לערוך שם תערוכה מתמונותיו. אמרתי לו:

“אותך אני מכירה מזמן משתי תמונותיך שראיתי העתקן באקראי”.

כל אדם קרוב אצל עצמו. דברי החמיאו לסימה שאני זוכרת מזה כמה שנים שתיים מתמונותיו. וכך התחילה ידידותנו.

סימה הוא שצייר את הציור על עטיפת ספרי הראשון, קובץ סיפורי משנת 1947 “היאור הירוק”. ספרתי לו תוכן אחד מסיפורי שעל שמו נקרא הספר, והוא הואיל להפעיל דמיונו היוצר לתרגם ענין זה באמצעי הציור.

כשערך תערוכותיו בפריז שלח לי תמונות משם שנערכו שם הדברים ברוב עם. לא פעם הסבנו בבתי קפה והייתי שומעת מפיו מחשבותיו על ציור ואמנות בכלל. הוא ישב באותם הימים ב“חצר שטיינהארדט” בירושלים וכשבאתי לשם הופתעתי מצבעי ציוריו, מהפורטרט העצמי שלו ומשאר נופיו, כל אותם ערכים שלא הכרתי כי ראיתי תמונותיו בראשונה בעתון בצלום בלבד. מי ידע שכה מפליא הוא בצבע ולא רק בקו?

ולפתע נתגלה לי שכבר הניח מאחריו את תקופתו הסוציאלית המובהקת משנות ישיבתו בגרמניה ועבר אל אהבתו השניה אל ירושלים. מירון סימה מעולם לא נטש את ירושלים. כשם שלא נטש את דרכו הערירית.

אף בסוף שנות השבעים עדיין פניו העגולים העטורים בשערו המקורזל שופעים נדיבות לב וחמימות מעודנה.

כשאחיו המנוח הארכיטקט נשא את שחקנית “הבימה” עדה טל סיפר, שכיוון שדירת מגוריו סמוכה למשרדו אין הלקוחות מבינים מה קולות משונים עולים מדירתו בשעה שרעייתו משננת את תפקידיה בקול רם, העיר כלאחר יד:

“טוב שלי יש אמנות אילמת. לא כל-כך אילמת. אבל בלי קול רם, אז אף שכן לא יכול לעשות לי סקנדלים ב”חצר שטיינהארדט". "אשת הפרופ' קויגן שהתגוררה בשכנות באותה חצר והיתה כצפור נעלמה, לא התלוננה עליו מעולם. שפע הציור הססגוני שבקרבתה היה לדבריה משכר ולא מרעיש. קוסם ולא מטריד. משלהב לא מזעיף. בבחינת עולם צבעים יחיד שאפשר לחיות בקרבתו מבלי להינזק אלא להפך להתמך בו במצוקתה של זיקנה ועזיבות.

העברית של סימה היתה בסיסית תמיד. כאילו שפה שאינה נענית לו ביותר. מעין שפה חורגת לאחר הרוסית והגרמנית ושאר שפות שהוא יודען על בורין. העברית שירתה אותו בלית ברירה. ולכן היה אומר בה דברים יפים במלים מועטות. פשוטות. ולכן היה קולע אל המטרה בדרך הקצרה ביותר כאילו לא רצה להשתהות מדי במשפט העברי פן ינגף. בפתיחת תערוכותיו היה מהלך כמעט מבויש, בחיוך נלבב בפניו ומתביש אפילו מפני דמות דיוקנו המתבוננת על הקיר מעשה ידיו. היה זה במוזיאון הישן בבית דיזנגוף כשפתח אחת מתערוכותיו, מקום שהציג לפניו מארק שאגאל והוא כאילו הצטנע בשלו והיה מהלך מבויש, עמום במקצת, אף שבוטח במעשה ידיו ובמה שיש לו להגיד ולתת בציור.

היה מי שהעז לומר דבר של שטות: “תגיד סימה, איזה ציור אהוב עליך מכולם?” סימה שאינו אוהב לצמיתות אלא אוהב ביד רחבה, העיף בשואל מבט שובב כביכול מכריחו זה לאצור אהבתו בציור אחד בלבד, יצור אחד בלבד, תופעה אחת בלבד, וענה במבטאו הרוסי המובהק: “בכולם. יש לי מספיק מקום בלב בשביל כולם”.

אמרו עליו על מאיר מרגלית השחקן הבכיר ב“אהל”, בעיקר שם אם כי שיחק אף ב“הבימה”, שלאחר הצגת בכורה אסור לצאת לרחוב ולפגוש בו. כי בראותו אותך, אם אתה עוד עובד בעתון יומי וכותב הלילה בקורת תיאטרון יסתער עליך בלי בושת פנים וישאל: “נו איך הייתי אמש?” בלי בושה. בלי מבוכה. כמי שיצא הרחובה לאסוף את המחמאות המגיעות לו בצדק.

לאחר שהיה טוב מאד בתפקידו בין אם היה זה תפקיד קומי ובין אם היה זה תפקיד רציני במחזה קלסי או במחזה מודרני, ישראלי או זר, היה קל להחמיא לו אבל קשה להשביעו רצון. כל אשר אמרת לא הספיק לו. אתה אומר לו:

“אהה, היית טו– – – – ב” בהנאה גלויה. והוא בשלו:

“זה כל מה שיש לך להגיד לי!” בתביעה. בשמץ קנטרנות. בילדותיות המתאווה לאסוף אל חיקה את כל צעצועי התשבחות הקיימות בעולם. כל שאמרת לו לא הספיק לו. תמיד מלמל: “זה הכל! מה, לא הייתי נפלא, נהדר, מקסים, משגע מוציא מן הכלים!”

אתה אמרת.

בין שהיה פאלסטף אצל שקספיר, הרבי אצל אופטושו, האינסטלטור אצל קישון או הקמצן אצל מולייר, תמיד היה משחקו חם, עובר אל הקהל, מגיע אל כל אחד ואחד וממלאו ניחוח שיהופך במעשה הבמה.

פעם פגשתיו ברחוב דיזנגוף מהלך מודאג ומוטרד ביותר. אך ראני הסתער עלי בשאלה: “כשראית את פאלסטף באנגליה האם היה לו זקן או לא?”

זאת שאלה משונה שלא מהרתי להשיב עליה. פשוט פרט זה נשכח או נעלם ממני. עד מהרה החלטנו שיש לשער שלפאלסטף היה באותם הימים זקן. אף כי לא יכולתי להשיבו תשובה ברורה.

כל שהדאיג אותו באותו שלב כבר היה מראהו החיצוני. בכח האינטואיציה העזה שלו כבר קלט את דמות פאלסטף והיה בטוח שיוכל להעבירה לקהל. ורק המראה החיצוני הטרידו. כי ידע שפאלסטף חייב להיות גדל-גוף ובעל משמני-בשר והוא עצמו היה נמוך-קומה ודל בשר והיה מתירא שלא ירשים את הקהל במראהו.

ואז לחש לי: "אני אוכל דייסת-קווקר בכל בוקר ולפני עלותי על הבמה. אני מוכרח כח. כח פיזי. כח הגוף. כי המשחק מתיש מתיש מאד.

כשבא לחגיגת הבת-מצווה של בתי אילת שנערכה בביתנו בקש להקדים ולבוא לפני כל הקרואים כי בערב יש לו הצגה והוא מוכרח לנוח ביום שלפניה, כמה שעות.

בני-משפחה כבר התחילו להתכנס והיו אף כמה קרואים מקדימים שעקבו בהתרגשות אחר התרוצצותו על פני כל הדירה הגדולה מן הקצה אל הקצה. הוא רצה להספיק הרבה. לשמח, להכניס חיים בחגיגה שעוד לא החלה. מרצו הדשן, אלצו לדדות מחדר אל חדר. להחליף הלצות עם המלצרים, עם כלת החגיגה, עם קרובי המשפחה, עם כל אשר נקרה לו בדרכו. הוא לא ידע מי הם. אבל היה ברור לו שכולם יודעים מי הוא. מכירים את פרצופו, את קולו את העוויותיו. ובמשך שעה קצרה מלא את כל הבית בשמחה משונה, רועשת חמימה של איש אחד החפץ לשמח ומהר בעיקר את הילדים כי היה חשוך בנים.

כשיצא ספרי “לחם האוהבים” בהוצאת דביר אחר מלחמת השחרור קרא מרגלית קטע ממנו בתכנית רדיו שאף אני השתתפתי בה לרגל צאת הספר, שערך לנו עזרא המנחם העורך הספרותי ברצון. היה נדמה לי שכל חום לבו השקיע בקריאה.

להצגת המאה של “החייל האמיץ שווייק” הזמין אותנו כולנו, אותי ואת משפחתי להצגה החגיגית. ברוב אבירותו אמר לי:

“תבואי. אני מקדיש לך את ההצגה הזאת”.

אהבתי ההצגה. ראיתיה כבר שלוש פעמים והלכתי בפעם הרביעית עם בני ביתי, לא בלי התרגשות. הוא היה טוב. טוב מאד. ולא היה דומה לו בבמה העברית בליצנותו הטרגית שכולה אינטואיציה אנושית. פשוטה.

לימים פצר בי: “בואי נכתוב ביחד מחזה. מחזה קומי. קומדיה. שנינו נשב ונחבר אותה.” הוא רצה מאד לכתוב מחזה. משום מה לא התיחסתי ברצינות להצעתו זו. תמיד התלוצץ וחשבתי שאף זו ליצנות היא.

כשפרסמתי ב“דבר” במוסף הספרותי סדרה של ראיון בעלי תפקידים שקספיריים על הבמה העברית פניתי כמובן גם אליו.

היה קשה לו להגדיר מדוע אהב כל-כך את תפקיד פאלסטף ב“נשי ווינדזור העליזות”. הוא שחק את האביר השמן והמצחיק בעליצות, בליצנות אולם אף לרגע לא שכח שהאביר השמן הוא אף בן-אדם.

“את יודעת” אמר “אני לא חושב שזה כל-כך מצחיק להתל בבן-אדם, אפילו הוא מצחיק ומגוחך מאין כמוהו. באיזה שהוא מקום צר היה לי עליו תמיד שהוא כזה חוכא ואטלולא כי באמת אני מרחם עליו שהוא כזה כמו שהנו והכל מתעללים בו”.

בתפקיד שווייק היה גא מאד. כפי שהיה גא בכל תפקיד ותפקיד שנטל על עצמו. אולם בעיקר היתה גאוותו על שווייק. מספרים שאפילו הרחיק לכת ואמר: “מלחמת העולם הראשונה נתנה לי את שווייק ומלחמת העולם השניה את שווייק השני…”. אולי אמר מה שאמר לא מתוך התעלמות ממוראות המלחמה אלא מתוך תמימות בלבד?

הוא היה חביבו של הקהל וחביב כולנו. הוא אהב את עצמו. הדר במלבושיו. היה שואלני כשנקריתי על דרכו אם חולצתו נאה ואם מקטרנו נאה. ומה אני חושבת על מראהו בכלל, בכלל ובפרט?

הוא שאף לכל התפקידים הגדולים שבספרות התיאטרון העולמי. אבל כשחיבוהו לשחק ב“כתובה” שחק אף זאת בשמחה רבה. הוא אהב לטול לידיו את כל התפקידים הגדולים והטובים. מספרים עליו שפעם טעה שחקן צעיר ברפליקה שלו ומרגלית תפשו בידו וצבטו עד כי קריאת כאב פרצה כמעט מפי הנצבט.

הוא לא התיר לאיש להביכו על הבמה. לטול ממנו את הבכורה ואת חלל הבמה הרחב שהיה זקוק לעצמו ולדמות שהוא מגלם. בנגוד לשחקנים אחרים לא שחק את עצמו ולא חזר על עצמו. יתכן משום שבכלל לא הכיר את עצמו. כל שידע על עצמו הוא שהוא אהב את עצמו אהבת נפש. כי נחן במנגנון תיאטרלי אינטואיטיבי מצוין. איש לא למדו מאומה כי מוצאו מגדוד-העבודה. על כך סיפר בגאווה שעלה ארצה ושרת בגדוד-העבודה. ואחרי כן נקלע לסטודיו “אהל” על שפת הים בצריף שעל המגרש הידוע שנמכר ברבות הימים וכמה מן השחקנים אפילו נהנו מהרווחים עליו.

מרגלית כל-כך החשיב את כוכבותו בתיאטרון והאמין בכל לבו שבלעדיו אין הצגה, אין הצלחה ואין קהל עד כי תבע לעצמו משכורת וחצי.

בהתפרק תיאטרונו הלך לזמן מה ל“הבימה” אולם פרש משם והקים לעצמו תיאטרון קטן, מצומצם. עם מאיר ינאי. לא נזדמן לי לראות הצגות אלה. אבל שמעתי שלא היתה תפארתו על דרך זו. גם ב“הבימה”, מקום שיש פרימדונות רבות בלעדיו לא יכול היה לחולל את פלאיו בלא שליטה בלעדית בבמה, בתפקידיה ובכל אביזריה.

אלמנתו קבעה אחר מותו פרס תיאטרון על שמו. אולי יש בזה כדי לפייס כל אותם אמני במה שבחייו גנב מהם את ההצגה כמעט תמיד.

על אריה נבון שמעתי הרבה לפני שהכרתיו. אחיו זאב היה מורי לציור בתיכון. הוא שהמליץ באזני אבי מנהל התיכון שישלחני לאיטליה להשתלמות בציור. לא החשבתי דעה זו כי לא הבחנתי בציורי איזה יחוד כל שהוא. על אחיו אריה שמעתי הרבה יותר. ראיתי את הקריקטורות שלו בדבר ובהוצאות אחרות, על גבי ספרים וראיתי את הדקורציות שלו בתיאטרון.

לפני צאת ספרי השלישי הרומן “שערי עזה” בהוצאת “עם עובד” חפשנו צייר שיצייר את העטיפה של הספר. ידידי אברהם שלונסקי הציע את אריה נבון. טלפנתי אליו ונפגשנו בבית קפה צנוע מול ביתו.

איש דק גזרה צנום, עם פנים נאות מאורכות. שונה לחלוטין ממורי זאב, אחיו קטן הקומה ורחב הגזרה. דבורו שקט, מאופק. וכל העת חשבתי: זה הוא האיש שלבה של לאה גולדברג, המשוררת, יצא אליו." כמיהת אהבה שהיתה ידועה לכל. ואהבה ללא תוחלת. אף עובדה זו ידועה לכל אנשי הספרות והציור וכלל אמני העיר.

הייתי כל כך עסוקה בפענוח פניו העדינים של האיש וסוד דחייתו את המשוררת המופלאה ולקיחת אשה אחרת על פניה עד כי כמעט והתקשיתי בשיחה עמו.

הוא בקשני שאספר לו את תוכן הספר. העדפתי שיקרא את כתב היד ואמרתי שאביא לו את ההגהות.

אבל הוא רצה להכנס מיד לענין. לחשוב מיד על ההוצאה ובקש שאספר לו על פי דרכי את ספרי. הדבר היה לי קשה כי אין לספר ספר. ספר צריך לקרוא כל אדם לעצמו ובפני עצמו. מה לי כי אספר את ספרי. או את ספורי. שנאתי זאת. סרבתי. אבל הוא עודד אותי: “אני אקרא אבל בינתיים ספרי שיהיה לי מושג ואוכל לחשוב.”

תארתי, לא ספרתי. גמגמתי משהו. לא רציתי להחמיץ את שתופו. ולאחר שעה קצרה נפרדנו. לא היה אותה שעה דברן גדול. וספק אם בכלל היה דברן גדול, כשאר חבריו הציירים שדבורם עלה להם בקושי רב.

ההגהות הועברו אליו על ידי ההוצאה. אינני יודעת כמה קרא אם בכלל קרא. הוא הביא להוצאה ולי דמות אשה, הגבורה של הספר. אם כי ספרי איננו אוטוביאוגרפי בכלל ורחוק מהיות דמותי אומרים שנבון צייר משהו דומה לפורטרט שלי.

נכון שסופר מכניס הרבה מעצמו לספרו אבל ספרי איננו אני ואף העטיפה איננה אני ובכל זאת הלך נבון אל עטיפת ספרי דרך פני שהיא דרך בטוחה לא לרחק מן הספר וממחברו.

כשזכה הספר בפרס אוסישקין בירושלים שלחתי לו הזמנה לטקס. הוא לא בא. “לא העליתי על הדעת שזה ממך” אמר. כאילו מישהו העלה על דעתו שיבוא.

צנוע, מצניע לכת עם קסם סמוי לנשים משוררות כמהות למעט חום ואהבה כחתול. הבאות לימים מספר ולשעה קלה לשהות בבית מגורים כשכל מחסורן על בני הבית וכעבור תקופת מה נמלטות בחזרה לראש חוצות ולחיי חוץ.

הפוגה זו של כמה ימי חסד ניתנת כנראה לחתולות או לכלבים בלבד ולמשוררות לא ניתן קורטוב של כלום. אשה אחרת ממלאה את מקומן בביתו של האהוב בחן, בצניעות, בנעלמות, בלי שירה ובלי כמיהה, בלי מלים ובלי פיוטים, סתם נשים טובות וביתיות.

אריה נבון בחר באחרונות. השירה ונושאת השירה מפחידות, מרתיעות. הוא לא היה איש נועז וזיקתו למלה לא היתה גדולה כזיקתו לרשום.

את יוסף נדבה פגשתי בלונדון בשנת 1935 כסטודנט עני למשפטים המקיים עצמו בקושי מהוראת עברית ומכתבות שהוא שולח לעתונות בארץ. גרנו, קבוצת סטודנטים ארץ ישראליים בשכונת סטאמפורד-היל הצנועה בדרום-מזרח לונדון שמתגוררים בה הרבה יהודים מהגרים שעדיין שפתם מחציתה אידיש ומחציתה אנגלית. שכרנו חדרים בפנסיונים פרטיים של שתי נשים יהודיות שאכסנו שני סטודנטים לחדר. רק אני שהייתי בת יחידה קבלתי אצל מרת פרסקי חדר קטן לעצמי. שלמה אבן-שושן, לימים מחבר הלכסיקון הנודע וחברו אברהם מלמד הדתי היו שני מורים שבאו במלגת השתלמות מטעם משרד החינוך ללונדון התגוררו בפנסיון שלי ואילו נדבה וחברו העו"ד הנודע לימים בהגנה על אנשי המחתרת (ממשפטי המחתרות) התגוררו בפנסיון הקטן הסמוך.

אף תשלום צנוע זה היה קשה מנשוא לנדבה שנתיתם בילדותו מאמו ואביו כנראה נישא מחדש ולא קיים את בנו מבחינה כלכלית בלונדון. הבדיחה בפי נדבה הצעיר באותם הימים היתה: “הלוו לי ארבע לירות (אנגליות) או שאני הולך להשתמד, להתנצר רחמנא ליצלן.” כי זה הוא המחיר שמשלמים מסיונרים למשומד.

בשכונה צנועה זו הרבו להופיע הפשיסטים הבריטיים מאנשי מנהיגם מוסלי, לנאום בימי ראשון אחה"צ מעל ארגז עץ נגד הזרים בעיקר היהודים שהגרו ממזרח-אירופה והתישבו בהתחלה בוַואִיצֶ’פֶל ולאחר שהשתפר מעט מצבם הכלכלי עברו לשכונה זו לבתי קוטג’ים נפרדים למשפחה אולם דבוקים זה לזה בשורה ארוכה אחת, כולם דומים זה לזה וכמעט שאין להבדיל ביניהם.

נדבה וחברו הרבו ללכת בימי ראשון לשמע נאומי נאצה אלה. פעם אפילו הלכנו בחבורה ארץ ישראלית רובנו שחורי-שער רק נדבה היה בהיר שער והבריונים צעקו לעברנו “ג’וּ!!!” בקולי קולות.

כשהיו שבים השניים מנאומי-רחוב אלה של יום ראשון בשבוע היו נמשכים הוויכוחים הפוליטיים עם באי ואורחי הפנסיונים, מן היהודים המקומיים החייטים העמלים לפרנסה, המתגוררים בסביבה ועובדים בוואיצ’פל.

י. נדבה שכבר היה אז שרוף ונלהב בהערצתו לז’בוטינסקי לקחני פעם לאולם קטן שבבירה האנגלית שבו נאם ז’בוטינסקי. אני נשארתי אדישה. הוא היה נלהב מאד. כבר אז שם לעצמו למטרה לחקות את ז’בוטינסקי בכל. ולא הסתיר כלל את כוונתו זו. ראשית לכל ללמוד משפטים אולם לא לעבוד במקצוע. אלא כהכנה לקריירה פוליטית גדולה של נואם ומדינאי. לשפר את כושר הנאום. מכאן הספרים לאחר מכן על תורת הנאום שפרסם. הוא עצמו לא ניחן להוותו בכושר נאום. דבורו היה שוטף אולם מאולץ, פיו סגור למחצה במתח כחושש להתגלות. לא היתה לו הנאת הדיבור ולא קסם בחירת המלים המתגלגלות לעצמן. לא ציוריות ולא חן של איש שיחה.

בשובנו ארצה הזמינני פעם לקולנוע אלנבי לשמע אותו נואם בפני חניכי בית"ר. הופעתו היתה חפוזה, מאולצת, מנוכרת וענינית מדי. הוא פשוט לא היה נואם מחונן.

חבריו היו אומרים שמחמת התיתמותו המוקדמת מאמו היה מנוכר לבני אדם בסביבתו.

היה פעם מוסד “עתון העתונאים” בלילות שבת בקולנוע מוגרבי מיסודם של קרליבך והפטמן. מכיוון שהפטמן היה עורכי הראשי ב“הבוקר” בקשני לדבר עמו שיזמינו לנאום באחד מעתונים אלה שבעל פה. הפטמן לא התלהב, כי כתיבתו בעתונות היתה יבשה ושטוחה ללא צבע או הומור או העמקה כל שהיא.

לימים כשנישא לרעיתו שושנה העממית, הביתרית השרופה המסורה עד אין קץ (לפי דבריה בביתי: “מוטב שאני אצטנן במקומו ובלבד שיוסף יהיה בריא”.) מצא לו רעיה ואם חמה שכה היה זקוק להם. אפילו ההפרזה שבדבר למד לסבול בסבלנות. רמבה העתונאי אמר פעם: “אנחנו עומדים להנשא לשתי שושנות”.

בשיחה בטלביזיה כשאיש הפלוגתא שלו הוא הפרופ' ליבוביץ אמר האחרון: “אני והפרופ' נדבה הננו שני סוגי ציונים שונים לחלוטין זה מזה”. ואמנם לאחר שנתמנה לראש הקתדרה לציונות באוניברסיטת=חיפה ומבחינה פוליטית הגיע ל“התחיה” והיה אחד ממקימיה נרגע והשלים עם העובדה שלא יהיה ממלא מקומו הפוליטי אם לא הספרותי של ז’בוטינסקי. אולם עד סוף ימיו לא היה מסוגל, למרות אכזבתו המרה מן התנועה שבראשה עמד ז’בוטינסקי לשוחח על נושא כל שהוא מבלי להזכיר את מורו ורבו זַ’בו.

אחד מבניו של ראגב נאשאשיבי מי שהיה בימי המנדט ראש עירית ירושלים הערבי למד אתי בקינג’ס קולג' באוניברסיטת לונדון בסוף שנות השלושים. הוא כנראה אחיו הבכור של נאשאשיבי היושב היום במזרח ירושלים. לא ידעתי שהוא ערבי ולא ידעתי שהוא תושב ירושלים. הוא למד כנראה משפטים. היינו עשרים ושלושה לאומים באותה פקולטה של אנגלית ובלשנות ויתכן שהיו בחוגים אחרים באוניברסיטה עוד ערבים רבים. אם כי עמדתי פעם עם נאשאשיבי זה בתור בקפטריה עם מגשי הארוחות בידינו לא הכרתיו אלא מראייה בלבד. עד שבאה יום אחד אמריקאית שלמדה איתי ובשרה לי בשמחה רבה שגלתה בפקולטה אחרת את בן-ארצי ובוודאי אשמח לשמע שגם הוא מפלשתין. משום מה נבוכותי כי כבר ידעתי מי מהישראלים לומדים כאן. ומפני שהשתוללו אז בארץ מאורעות שלושים ושש ומהארץ הגיעו עתונים מלאים מאורעות דמים. מלבד יצחק דנציגר שלמד באותו יוניברסיטי קולג' אמנות בסלייד-סקול, היתה עוד ישראלית אחד בבלשנות ובכן מי הוא בן ארצי זה. לבי נבא לי רע.

מיד מהרה והביאה לפני אותו בחור ערבי שעמד עמי בתור בקפטריה. בן-טובים מצוחצח ומהודר ויפה=תאר שלא כנראה כלל וכלל יהודי מארץ ישראל. גם הוא נבוך כשראה אותי.

האמריקאית הופתעה: “מה יש לכם? בכלל אינכם שמחים לפגוש זה את זה? כשאני רואה בן-ארץ שלי אני ממש מאושרת!”

נאשאשיבי הציג את עצמו.

פלטתי את שמי. גם מזה לא ידע דבר. שרירא איננו בדיוק שם מובן לכל.

“את בוודאי מתל-אביב?” אמר לי.

“כן. ואתה בוודאי מירושלים?” שאלתי.

“כן.”

ההכרות האישית הזאת היתה קצרה מאד. פשוט לא מצאנו יותר מה לומר זה לזה. הבנתי שהוא בנו של ראש עירית ירושלים. משפחה נכבדה, אין מה להגיד. בתור לקפטריה המשכנו לברך זה את זו בבוקר טוב ולא החלפנו עוד מלה. על רקע עתונות המאורעות בארץ היה קשה לבני שני העמים לדבר זה עם זה.

אברהם נתון איש “אופקים חדשים” היה בשנת 50–49 בשיא פרסומו. האיש עם הברט מגבעתיים שהיה מתלוצץ “שהצייר שמי הוא היחידי שאינני אנטישמי כלפיו”, שהיה מורה ומדריך בציור כפי שמעיד עליו תלמידו יאיר גרבוז ב“דבר השבוע”, נחשב לאיש קשוח העומד על דעתו. איש המופשט. איש המבקש לחדש ולא לדרך בדרך הסלולה שסללו לפניו ראובן וגוטמן. שהייתי פוגשת בו בתערוכות כלליות ופרטיות, במועדון “מילוא” לסופרים ולאמנים, ב“כסית” ובשאר מקומות שנפגשים בהם עם אמנים. נראה לי האיש המתאים לצייר ציור, או תרשים, לעטיפת ספרי השני הרומן “לחם האוהבים”. נתון לא קרא את הספר. ישבנו ב“כסית” ואני ספרתי לו שזה הוא רומן על מלחמת השחרור, קרוב מאד ללבי ואני מקווה שידבר אולי גם ללב אחרים.

ספרתי לו את תכנו של הספר שהוא לא על “גבור מלחמה” אלא על איש שולי אנטי-גבור אבל בעל נשמה ולב, איש המתגורר בירכתי הכרך ואף על פי כן מעורב בכל המתרחש בכל פלגי החברה, המפלגות, המחתרות, מעשים שבחשאי ובגלוי, בקצור הגבור שאיננו גבור כלל. וזאת אמור כלפי אלה הטוענים שאנשי דור הפלמ"ח כתבו על גבורים בלבד, גבורים תרתי משמע.

התבוננתי בפניו החזקים, הקשוחים של נתון, בעיניו הגלויות והעזות וקויתי למצא בהם הבנה לעניני. כי הגבור לא היה הרואי אולם התקופה היתה הרואית והיה צורך בצייר בעל יצרים ולהט. יתכן שהיה לו קשר עבודה עם הוצאת “דביר” ההוצאה שהוציאה את ספרי או שטעמי שלי קבע בכל אופן א. נתון שב לביתו והתחיל לעבוד על הנושא שלי.

והתוצאה: מופשט של קוי דרך פתלתלה שחורים ברק לבן של מלחמה ופיגורטיב של סטר ורמזי חומה לבנים. רמזי בית אבן ישן עקול של סמטא וברק יריה רקושטית.

שחור ולבן והעטיפה רקע יין אדום.

התרשים נראה לי מענין מאד מרמז על הבנה של ענין מבלי להיות מודע לפרטים פיגורטיביים. אינני בטוחה שהנושא הובן על ידי הקוראים. הסורג שבין יפו לתל-אביב על הגבול, היריה הלבנה הנוחתת על העיר, הדרך המוליכה עקלקלות בכל זאת דרומה ושתי לבנים רמז לחומה כביכול אדירה המגוננת על עצמה ואף יורדת דרומה היה בה צרוף מענין של ביתיות מזה העזה מזה ומאבק של אש וברק ברקיע משותף.

הסכמתי לציור זה. קויתי שהקורא יראה בציור מה שאני רואה בו. בשוחחי עם נתון אמר לי מה שכתב לי בזמנו אף עמוס עוז לאחר שכתבתי בקורת על ספרו הראשון: “אשרי האמן שיש לו מבקר היורד לסוף דעתו.” נתון אמר לי זאת במלים אחרות, אבל באותו ענין.

פניו הקשוחים שליד רעיתו היפה התרככו תמיד, נתנו לי לשמע דברי רמזי רכוך גם הפעם.

בזוויות עיניו אפילו התגנב חיוך מה קלוש. הוא אפילו הצטחק בצחוק רם וחזר באותה תנופה לדבר על ציור בכלל ו“אופקים חדשים” בפרט. המורה והמדריך, המאייר והמרמז הפך לפתע ללוחם ונאבק על שלו.

חבריו לענין לא נראו לו די עקשנים ולוחמים על שלהם. קנאותו דרשה יתר קשיחות ויתר עמדה עזה. נתון כפי שנראה לי היה צרוף של עמידה על שלו שרככה אותה בוהמיות שובבה וגברית מאד.

נטלי סארו היתה אורחת אגודת הסופרים בישראל לשיחה. היא סרבה להרצות ובקשה שתתפתח שיחה על ידי שאלות ותשובות. היהודיה הרומנית אשר הגרה לצרפת והתאקלמה שם כסופרת צרפתית לכל דבר והשייכת לאסכולה מסוימת שם היא נמוכת-קומה צנומה, שער מאפיר קצוץ קצר בפשטות. חלק. פנים קמוטות בלתי מאופרות. מעין חברה וותיקה ונמרצת ממיסדות קיבוץ.

פשטות מחמירה זו שבמראיה מזכירה יותר מכל את אותם סיפורים קצרצרים וחמורים שכתבה על דרך החסכוניות המחמירה עד מאד עם עצמה ועם הקורא. העדינות הרגשית באה במגע עם איזו חומרה שכלית המסייגת את הרגש וכולאה אותה בסבירות אמנותית מסוגפת כמעט.

כיוון שסיפורים קצרים אלה ברזיהם קסמו לי מאד כשקראתים אמרתי לה זאת. וזו היתה הקרבה שמצאתי ביני לבינה. הסופרת והקוראה. שכן בזמנו התחלתי לכתוב נובלטות קצרות בהשפעת פטר אלטנברג וגרשון שופמן. אלא שהללו אינם כותבים כדרך שעושה זאת נטלי סארו. הם מאכלסים יקום קטן ועולם מחשבה ונפש קטן בנובלה קצרה אחת. ואילו נטלי סארו איננה מעונינת במאורע או בחיים שלמים אלא במצב נפשי מסוים.

הם לעומתה נראים כטרזנים אלגנטיים יוצאי ווינה המעטירה לעומת משולש קטן אחד שצלעותיו נקיות וזוויותיו מדויקות.

אמרתי לה זאת.

“כן,” אמרה לבסוף “אני עושה דבר אחר.”

היא בהחלט עושה דבר אחר.

“אצלך זו בכלל איננה נובלטה” אמרתי.

“טוב שאת מרגישה בכך”.

“אצלך ב”טרופיזמים" שלך מבנה גיאומטרי שפה ושם מבצבצים ממנו הלכי-נפש דקים, מוגדרים מאד לאחר שעמדת עליהם לאשורם".

“ולאחר שקבעתי להם את מקומם במערכת חיים מסוימת שכבר נתגבשה”.

“את מברכת על המוגמר” אמרתי “אם אפשר להתבטא כך”.

“אני כבר מעבר למחשבה על זה” תקנה.

ה“טרופיזמים” שלה שכה קסמו לי קרבוני אל אשה קטנה זו קרבה משונה של עלה ופרח. רציתי להיות תלויה כעלה על יד זה הפרח שאיננו פרח כלל אלא נראה כך בראיה ראשונה ובראייה שניה הוא הפשטה מוחלטת שלו.

אמרתי לה שקראתי אף ספרים אחרים שלה אך הללו לא פעלו עלי כמו ה“טרופיזמים”. אולי קבלה זאת כמחמאה ואולי לא, אבל מלמלה משהו שגם זה יספיק לה.

“אשמתי” מלמלתי.

“לא. אשמתי. או הצלחתי באלה”.

הושטנו ידיים בתודה. ידה גרומה דקה, רזה, נבלעה כיד של ילד קטן וצנום. והיובש מחמיר עם עצמו, כמדבר צחיח המיועד אף לצמיחה ולא לשממה בלבד.

עוד לפני שהיינו כמעט שכנים בקרית הציירים בצפת, בסמוך למסגד, הוא מצדו המזרחי ואנחנו מצדו המערבי, הכרתיו פה ושם בבית קפה או במועדון “מילוא”. תמיד נגש לשולחן, בקש לשבת, לא הכביד. לא הכביר במלים. היה חביב, נאה, צעיר, נערי, מוחה עצמו כאילו לא היה ורק הוויתו יֶשנה ויושבת על הכסא.

כשהיינו שכנים בקרית הציירים בצפת, אצלו ביתו השני בצפת או השלישי, אצלנו הראשון והאחרון, הכרנו יותר מקרוב. בליל שבת נכנס לבקר את בני ביתנו. והלכנו יחד למעלה למועדון “מילוא”. שבת אחת בא להשתתף עמנו בטיול של ירידה למטה לוואדי למון וטבאחין, אל המעינות, עצי אגוז המלך, הענבים ושאר עצי הפרי הגדלים שם. יצאנו אותו היום בקבוצה לטיול אל צפת הדרומית וממנה ירדנו לוואדי לשוב ולעלות ממנו באזורו הצפוני הסמוך למורד ההר שעליו יושבים בתינו. הלכו עמנו רבים וטובים: הסופר יהושע בר-יוסף, הצייר מרדכי לבנון רק בא ללוותנו, אף הוא שכן שלנו ממול, באותה ככר בצפת שאף בר-יוסף התגורר בה, כי חשב שהדרך מיגעת מדי. א. סטימצקי ירד עמנו לוואדי והשתתף בכל הטיול. בדרכו השקטה, השליווה, המצניעה לכת ומצניעה דבר. נהנינו מאד מחברתו באותו טיול. ה“פיטן בצבע” כפי שכנוהו, המוסיקאי בצבע כפי שהכתירוהו, היה מה שקראו במליצה: איש חמודות. כשם שזכרתיו מטיול אחר שבספינה קטנה של חיל-הים עם רעיתו הקודמת תקווה וינשטוק, צעיר, רענן ופיוטי כן אף בטיול זה היה שוקט, נאלם דום. רואה ושותק. נהנה ושותק. ועל עץ ופרי ונחל זורם וכל אשר אינם מביאים אותו לידי דיבור אלא לידי שתיקה בלבד.

בתערוכה שהציג פעם יחד עם לבנון שכנו בגלריה קטנה של סוכנו ברחוב של"ג בתל-אביב כמעט שלא היה. אנשים באו ונהנו והוא לא היה. כאילו לא רצה להפריע בהתיחדות של המסתכל עם יצירת אמנותו. לא לערער את האינטימיות שבין התמונה והמסתכל בה. ממש ההפך הגמור מג. שופמן שהיה תאב לראות את הקורא מעיין לנגד עיניו ברשימתו ובנובלה האחרונים שלו כאילו נוכחותו מסייעת ועושה משהו נוסף ליצירתו.

אנינותו של סטימצקי הרחיקתהו תמיד מתערוכתו, מתמונותיו.

לימים התגורר בדירה בעלת דיוטותיים בקרבת נהר הירקון. אמרתי לו: “מכרת את ביתך בצפת?” בצער. לימים גם אנחנו עזבנו את צפת שלא יכולנו לעמוד בתלאות של מגורים בשכונה מתרוקנת, מדרדרת, ומתחסלת. השיב: “מה יכולתי לעשות? הייתי צריך לעבור עם משפחתי לדירה כאן בתל-אביב? הייתי מוכרח למכור”. הוא עוד ישוב לשם. אמרתי בלבי. כשם שחזר תמיד. הכל כבתחילה. כיוון שאנו מתגוררים היום בתל-אביב לא הרחק זה מזה, אני רואה אותו לפרקים מטייל בגפו. מעט שחוח, מעט מהורהר ובודד אבל עדיין יפי תארו ומראהו עומד לו גם היום.

תערוכתו האחרונה בתל-אביב היא שוב מעשה פיוט ומוסיקה וצבע כדעת רואיה. כתמי הצבע הפיוטיים שהוא מעלה על הבד ועל הנייר עומדים לו לטובתו גם היום.

שלוש מחברותי היו נשואות לו. לא עמדו בפני חינו העדין. הוא היה נער חלומותיהן שאת פשרו לא הבינו וביום-יומו לא יכלו לעמוד. רק אחת מהן ילדה לו בת. האחרות באו בגפן ויצאו בגפן. אבל נותרה בהן חיבה כלפיו או מאיסה במקום מגוריו היא צפת שאליה הוא בא והולך בא והולך. אולי אין לו דרך אחרת אלא לבוא וללכת. לצאת בבדידותו. להגיע בבדידותו. ולצאת באותה בדידות שמקומה יכירנה רק בציוריו, ושם תמצא את פורקנה.

כשעלה המלחין דניאל סמבורסקי ארצה לא היה לו פסנתר. הוא היה הולך לבית משפחה אמידה מדנציג, ממיודעיו, משפחת שור לנגן שם ולחבר את לחניו בעזרת פסנתרם. משפחת שור היתה בעלת הבנין על שפת הים ששכן בו מלון סן-רמו, אז המפואר במלוני תל-אביב בראשית שנות השלושים מלבד פלטין שבפינת נחלת בנימין ואחד העם.

בבית משפחה זו שהבת הדסה היתה בת כתתה של חברתי בגמנסיה הרצליה פגשתי את דניאל לראשונה. הוא דבר עברית במבטא גרמני כבד, בהסוס, במלים נפרדות והתפאר שכתב את שירו “עמק עמק, עבודה, עמק עמק הורה”, משום שאלה היו המלים הבודדות שידע.

דניאל היה לבוש חליפה לבנה טרופית, כמקובל באותם הימים (לא נכון שכולם לבשו בלויים באותם הימים) רבים התהדרו בחליפות כותנה לבנות מבהיקות מלובן ובשמלות כותנה לבנות מבהיקות ומעומלנות ובכובעים לבנים ומהודרים). דניאל זכור לי כלבוש לתפארת. שערו השחור ופניו היהודיות מאד כאילו היה בן למשפחה ספרדית אצילה התבלטו מאד על פני הלובן הזה.

אנו הבנות ישבנו על המרפסת שבמרומי המלון והשקפנו על הים ועל השמש השוקעת. ודניאל נגן בפסנתר. דניאל עסק בשלו בחיבור המנגינות שלאחר מכן שרה אותן הארץ כולה.

לימים נשא לאשה את המורה חרמונה בת מטולה הוליד בת שהיא משוררת היום בזכות עצמה וחברה שיר יפה מאד בעיני לזכר אביה ואחר מותו. וכך ראיתי לפתע את דניאל במסיבה בבנין עירית תל-אביב החדש לכבודו של אשמן שהגיע לגבורות והוא מעורה בארץ, וידוע ומושר בפי כל ולאחר מכן קצת נשכח ומושר רק לעת מצוא ובערבי נוסטלגיה, אבל שיריו הופכים לאט לאט לשירי עם כשירי גורוכוב ואחרים, לברי ועוד, ומי יודע מי יזכור אלו שירים חוברו בידי דניאל ואלו בידי אחרים נרדי, זהבי ואחרים. אבל מה זה חשוב! השירים נותרו, נספגו כאן ויושרו כשאר שירים שיצרו איזה מתוס נגוני בחמישים שנות בששים שנות התישבות כאן. ולדניאל יש חלק בזאת.

לאחר מכן היה כנראה מורה ומדריך, והכה כאן שרשים ודיבר כבר עברית צחה והיה מעורה ביחוד לצדה של חרמונה הצברית עזת החיוניות והשרשית. דניאל כבר ינק במקצת גם הוא שרשיו מן הגליל העליון. אבל נותרה בו אותה אצילות המחוננים במלה או בצליל, בתנועה או במכחול אבל מיוחדת בעיקר למלחינים ששומעים הצלילים הקוסמים בתוך השאון וההמולה ששקענו בהם בשנים שלאחר מכן.

רגישותו של דניאל סמבורסקי עמדה כנראה גם בשנים הבאות לקיימו ולסעדו לצליליה היפים של ארץ זו. את הלחן ל“באה מנוחה ליגע” לנתן אלתרמן שהיה מושר בארץ כולה ואף בבואי לאנגליה שמעתיו מפי נערי ונערות תנועת “הבונים” שם לא אהבתי. אפילו הסתוללתי בו באחד מספורי שפרסמתי לאחר ימים רבים ושנים. היה משהו עייף וסטטי במנגינה הזו, איזו משיכה לאדמה שכן דניאל נמשך תמיד לאדמה, לדבקות בה. המרגוע, היגע, האדמה, העמק, העמל שהיה אז מלת מפתח בפי כל הפכו את דניאל למלחין העבודה בלא כל נושא אחר להתגדר בו. אנחנו כבר קראנו את שירי לאה גולדברג, כבר הבאנו מטען אחר מן השירה האנגלו סכסית ורצינו עוד משהו מלבד עבודה ועמל ויגע.

אבל דניאל סמבורסקי הלם להפליא בלחניו המתונים שאפילו אם הם מואצים יש בהם קצב מותנה, קופץ וחוזר אל הקרקע המוצקה.

לא הכרתיו מקרוב אלא מספריו, שיריו ומפי השמועה. התרשמתי מאיזו תמימות של משורר-ילדים השופעת ממנו. איזה מבט מבויש של אדם שאיננו בטוח בהשגיו. כאילו נותרה בו עצמו נפש של ילד. מוצאו המזרחי אף שיווה לו מבוכת-מה בקרבנו בהפגשנו באקראי. אולם התפלאתי [מ…] מספרית תפוח החוזרת ויוצאת תדיר. משיריו הצחים, המתנגנים בשובבות גמישה וחלקה, עד שנפגשנו ממש.

פעם נמניתי על שופטי פרס למדן מטעם עירית רמת-גן לספרות ילדים. החלטנו לזכות את ספורטה בפרס למדן על כלל יצירתו לילדים.

בטקס חלוקת הפרס כמובן נפגשנו. לאחר תום החלק הרשמי נגש אלי לחץ את ידי בעצמה רבה כרוצה להדגיש משהו ומלמל במבוכה גדולה ובבושת-פנים: “אינך יודעת מה עשיתם בשבילי. מה פרושו של דבר בשבילי”.

וזה למעשה כל מה שיכול להגיד לי. כי דבריו לעו, נחנקו בגרונו. הוא היה נרגש מאד. כאילו לא צפה כלל לכך. והנה בא לו הדבר כהפתעה ואף על פי כן לא בהפתעה. כאילו חש שלא יאריך כל כך ימים וכי אם לא ינתן לו הפרס הנכסף פשוט לא יזכה לחיות ולראותו בעין לא כל שכן לקבלו ביד.

מבע פניו העיד עליו שהיה רוצה להוסיף ולדבר ולהסביר בפרוזה פשוטה במלים של מבוכה גדולה ובישנות את גודל החסד שעשינו עמו. (והרי לא עשינו שום חסד עמו אלא עם שיריו היפים לילדים!) אבל הוא טרח להעביר זאת לפסים אישיים. החסד שחבר השופטים עשה עמו, עם הוצאתו, עם חלקו בספרות-הילדים, עם מפעלו בחיים, עם כלל שיריו לקטנים ולגדולים. שכן הפרס לקטנים כמו מאיר את בעליו הכותב גם לגדולים.

בעיניו הפעורות לרווחה של רפאל ספורטה עמדה הבעה של פליאה יתרה. כביכול לא האמין למראה עיניו ולמראה ההערכה הרשמית לפועלו.

ומאז הייתי רואה בו בראותי אותו אדם אחר לחלוטין. אדם הכואב את אי-תשומת הלב, את העזובה של קרית ספר שלנו שאנשים, מחברים מתענים בירכתיה, בלא שיחושו אחרים בקיומם. ופתאום נשלף האיש מאלמוניותו. (אף שאינו יודע שעוד מעט יחזור ויסתתר באלמוניותו מחדש).

ומאז הפכו בעיני דבריו למעין מוטו: “אינך יודעת מה שעשיתם בשבילי”. באמת לא ידענו. ולא חלינו ולא שערנו שהדבר כה חשוב בעיניו. וכי זאת נקודת אחיזתו נקודת ההכרה בו ובמעשיו בשדה-ספר.

ומאז ראיתי ברפאל ספורטה פנומן של ענווה וצניעות והצנע לכת. האיש המדבר עם הפרט, עם האחד המתפנה אליו לראותו, לראות את שירו או את ספרו הקטן והדק ומברך עליו.

לא עבר זמן רב ושמעתי לפתע כי נפטר והלך לעולמו. האמנם היתה זו נחמתו הספרותית בחיים? פרס עיר הגנים שנתפנתה אליו לראותו ולשומעו. אולי.

את עגנון הכרתי בטיול סופרים בהרי יהודה. לא טיול הליכה מרובה כי רוב המשתתפים כבר היו בגיל העמידה. ואני שהייתי בשנות העשרים שלי התבוננתי בהם כבמונומנטים ספרותיים. פיכמן, ברש, יעקב כהן, קרני, הזז, עגנון, ועוד. ראיתי דמות בעלת קומה בינונית, איש פוסע ברגישות על אדמתו. אדמת ההר. כאילו ראשיתו באדמת השפלה כאן. ועדיין הוא פוסע באדמת ההר מתונות, מעדנות, לא פסיעה גסה אלא פסיעה נוגעת ואינה נוגעת.

הושיט לי יד מצומצמה, גרומה. ומאז היה נוהג בי בלבביות יתרה. תמיד פצר בי שכשאבוא ירושלימה אכנס לבקרו. אמרתי לו: “הרי אתה מתאונן שהבאים מבטלים אותך מעבודה וחלילה לי לעשות כמוהם?”

“אמנם”, השיב, “אמנם ואף על פי כן את רשאית לבוא”. לא עשיתי זאת. התלונה היתה מכובדת מדי בעיני ולא רציתי להיות גורם המבטלו אפילו ממלה אחת בכתיבתו. לא ספרתי לו שהייתי מחסידותיו המושבעות עוד מנערותי. בכתות התיכון האחרונות הייתי צריכה לכתוב עבודה בספרות. חפשתי לי סופר בלתי ידוע שלא נכתב עליו כמעט מאומה כדי שאוכל לכתוב עליו כחפצי. ואז גליתי את “הכנסת כלה” של עגנון ספר שיצא בהוצאת שוקן. שני החלקים הקסימוני כל-כך שכתבתי עבודתי עליהם. ומאז אהבתיו. וקראתי כל אשר כתב. אלא שהתבישתי לומר לו זאת. כיצד אומרים שבחו של אדם בפניו חששתי שיהיה זה טעם לפגם להצהיר בפרהסיה. וכשהחילותי לכתוב בעתונות חפשתי לי דרכים לומר זאת בכתב, במאמר וברשימה.

פעם באה הזדמנות מענינת לידי. הוזמנתי לבית הנשיא בן-צבי ורעיתו רחל ינאית למסיבה. בדרכי לשם אחר הצהריים בפנותי לתוך רחוב אלחריזי פגשתי את עגנון הולך אף הוא לאותה מסיבה. שמח לקראתי והלכנו יחד. להכנס עמו לבית הנשיא כאלו הלכנו יחד מלכתחילה היה ענין שהלך עלי קסם מיוחד. הוא היה מוכר לשומרי הבית ואילו אני נדרשתי להזדהות. בפנים, בתוך הקהל הרב עדיין לא נטשני והיה משתהה לצדי. ולפתע אזרתי עוז בתוך מהומת הקהל הרבה ואמרתי דבר שאולי לאחר ימים ושנים לא הייתי אומרת כי אז כבר לא חשבתי בדיוק כך. אמרתי לו בהתלהבות של צעירים, הרהבתי עוז: “אני אוהבת כל מלה שאתה כותב”.

הוא נזדעזע תפש אצבע מידי הימנית ואמצה בכוח כה עז עד כי חששתי ששברה. זו היתה כל תשובתו. עצמת הכאב היתה כה רבה עד כי נאלמתי דום. אבל תודה זו שהעביר לי בצבט זה של אצבעותיו המחישה לי יותר מכל את תגובתו למלים שאמרתי. לאחר מכן אהבתי את כתביו אבל לא כולם באותה מידה. ובוודאי שכבר לא הייתי יכולה לומר בלב מלא שאהבתי כל מלה. אבל באותה שעה שאמרתי אמנם חשבתי כן. אני וכל דורי קשה היה לנו להשתחרר מהשפעתו העצומה של עגנון. החל מ“תמול שלשום” התחלנו להשתחרר ממגיה זו. כשהחילונו להבחין במעשי האמנות ולראותו כסופר מודרני בן זמנו לכל דבר פג במקצת גם אותו הקסם רב ההומור, הקונדסי וה“ממזרי” שנאחזנו בקוריו.

פגשתיו לאחר מכן פעמים רבות בהתוועדויות של סופרים. אולם מגע שובר עצמות זה שהיה לי עמו נשאר בזכרון יותר משאר פגישות שונות ומרובות.

את שמעון פינקל ראיתי לראשונה עוד בילדותי בהצגה “קשה להיות יהודי”. טרם הכרתיו אני נהניתי יותר ממשחקו של אהרון מסקין כסטודנט הנוצרי ולא את הסטודנט היהודי החלקלק והמשיי שהגיש פינקל. אבל הייתי מעוט בקרב חברותי. כולן חבבו את שמן הזית הנאה יותר פינקל. חספוסו של מסקין הכן היה חביב עלי הרבה יותר ומאז נשארתי נאמנה בהתמדה יתרה לחיבתי למסקין.

אבל שמעון פינקל שפסוקיו יוצאים מפיו כ“מעין המתגבר” הנעימה היהירה כל שהוא, מתנגנת ובמראהו המלא כל שהוא, והוא מהלך על הבמה בבטחונו של אדם שהכל שמור לפניו היה חביב הבנות שטעמן האמנותי היה נדוש כל שהוא.

ומאז ראיתיו כמעט בכל תפקידיו והם רבים עד אין ספור ומבלי לשכוח את “בני ערובה” ומשחקו שם ואת אדיפוס ומשחקו שם ואת פרגינט ואת האמלט – – לא אהבתיו בהאמלט. אז כבר חזרתי משנות למודי באנגליה ושם היתה לי הזכות לראות את לורנס אוליביה בהאמלט בראשית דרכו כשהוא שחקן צעיר יפה-תאר קל רגלים וקל גוף והוא מרחף על פני הבמה בתנועה ובמלים בחן בלתי משוער. לראות אחרי זה את פינקל המסורבל כל שהוא, הכבד, היוצק בכל מלה מנת דבש כבדה, מסוכרת היה קשה מנשוא. האמלט הארץ-ישראלי נראה בעיני אותה שעה כקריקטורה רעה להאמלט האנגלי. אבל אין זו אשמתו של פינקל. אלה היו תנועותיו וזו דרכו על הבמה. תנועה דרמתית רחבה, כבדה, רגלים נטועות במקום בחזות של יוהרה ופה נוטף דבש בשטף של מלים הזורם בחסד שמיים בלי מעצור ובלי יגיעה, ובלי גמגום, ובלי הפסקה כרצון אל המלים ממעל.

לימים נזדמנתי ל“בית דניאל” בזכרון יעקב ופגשתיו שם. ואז אף שוחחנו די הרבה. איש נאור, יהיר, ולתמהוני הרב למרות קולו המשיי מחוספס כל שהוא בנפשו פנימה. מתחת למעטה של שמן זית זך יש איזה שמץ של ברוטליות, של כח מלים שלא עבר עדון רוחני. משהו שלא סונן מבעד למסננת של רוחניות ושל הגות.

הוא נזדמן אף עם רעיתו האחרונה לבי פריבר בקרית הציירים בצפת ופגשתיו אף שם. אז כבר היה מאוכזב במקצת, ממורמר כל שהוא שאינו מוסיף לקבל את כל התפקידים הרצויים לו כבתחילה. מנהל תיאטרונו המתוסכל שכבר פינה מקומו לאחרים. מר נפש במקצת אף על חבריו ואנשי מקצועו. פונה לכתיבה, לחשבונות רבים, להתנגשויות. איש ריב במקצת, מגלה חרונו ברבים. איש חסר פשרות בשעה שמדובר בחפצו העז להוסיף ולהעמיס על פרשת חייו האמנותית עוד שורת תפקידים גדולה. ואיננו מרגיש שבינתיים שינה הקהל טעמו. ובינתיים נוספו רבים כמוני שאף בראשית דרכו העדיפו את מסקין עליו. העולם נחלק לשניים בארץ ישראל. אוהבי פינקל ואוהבי מסקין. אני כאמור נמניתי על המחנה השני.

בתו גרה בתל-אביב ברחובנו והוא היה הולך בדרכו אליה בצעדיו המדודים, הגאים, עובר על פנינו ומברכנו לשלום ברכה רחבה, רחבת תנועה. כשם שהוא מושיט יד חלקה גדולה מלאה לזולת כשהוא רוצה לברכו לשלום.

את ספריו טרם קראתי ואיני יודעת אם אקרא. אין לי ענין בהם. אין הוא נראה לי סופר. ואת חשבונותיו עם עולם האמנות והמשחק, המחזה והתיאטרון אינני כוללת בקריירה שלו.

עודד אבישר המנוח שזכה פעם על מחזהו בפרס “הבימה” התמרמר עליו שגנז מחזהו ולא הציגו מעולם.

כנראה שפינקל חלש לא רק על התפקידים אלא אף על המחזות. יש אומרים שהוצגו מחזות על פי התפקידים אשר זומנו לו. האמנם היה כל יכול או ששחקני “הבימה” סברו שכוחו גדול והוא שולט בקהל התיאטרון הישראלי הצנוע שלטון בלי מצרים?

כשהשתחררנו מאימת שליטתו של התיאטרון הלאומי ומ“קיסר” של פינקל ומתפקידים האיבסניים כגון אוסבלד ואחרים, חפשנו בקרב השחקנים הצעירים את יורשיו של מסקין ולא את יורשיו של פינקל.

משום מה לא רצינו בצאצאים תיאטרליים פינקליים בתיאטרון הצעירים החדש. ידין בקאמרי נכנס במקצת לנעליו של מסקין. מי נכנס לנעליו של פינקל? אף לא איש.

(אהובתו של ביאליק בשלושת חדשי שהייתו בלונדון בשנות העשרים)

גם אותה פגשתי, את המורה הסטודנטית בחוג לחינוך באינסטיטות לחינוך בלונדון. זכיתי בלימודי חינם שם כי התחלפתי עם אחד הסטודנטים שלהם. הוא שמע הרצאות בקולג' שלי (קינג’ס קולג' סטראֶנד) ואני שמעתי בתמורה הרצאות באינסטיטות לחינוך שלו.

באתי להרצאה בהוראה בתקשורת. בעיקר ברדיו. ראיתי סטודנטית מבוגרת. בעיני בת שמונה-עשרה נראתה הסטודנטית שלמעלה משלושים כזקנה בלה. היה לה כובע בעל תתורת גדולה, שוליים רחבים מאד, שחורים, באולם הרצאות חשוך. ישבה בשורה הראשונה כך שראיתיה מגבה. עורף דק וצנום. שער שחור. עור מצהיב קמעה באור החשמל המודלק ביום סגריר.

הוצאתי עתון עברי “הארץ” שקבלתי מהורי בארץ. היתה עוד שהות להרצאה. מיד פנתה אלי: “את מהארץ?” “כן”. “אפשר לראות עתון? חלק ממנו לפחות.” כך הכרנו. לא התידדנו. פער הגילים היה גדול מדי וגם מלבושיה המשונים בנוסח המאה הקודמת די הרתיעו את כל רואיה. השמלות השחורות וצווארוני התחרה הלבנים והצרים. השמלות המהודקות כביכול הושחלו על מחוך. השרוולים המכווצים כל זאת על רקע הלבוש הספורטיבי בצורת חליפות ירוקות מצמר שלבשנו כולנו עם נעלי ספורט עם עקבים שטוחים. היתה אנכרוניזם.

לימים חזרתי לארץ ובאחד הערבים פגשתיה במועדון “מילוא” שהיה פתוח אז בתל-אביב מסונף ונתמך על ידי מפא"י אבל פתוח לאמנים ולסופרים מיוצאי כל התנועות והזרמים.

שוב אותו כובע שחור רחב שוליים, פנים מיוגעות. בינתיים עברו שנים. החלפנו מלים של נמוסים: “מתי חזרת משם?” “מתי את חזרת משם?”

היא השתנתה מאד. עדיין אותם מלבושים של מטפלת-אומנת בבית רוזנים. של בת לאצולה מן המאה השמונה עשרה.

אולי זה אשר קסם לח.נ. ביאליק, הדמות הכהה של איזה שריד של אצולה זעירה מתרוששת.

שאלתיה מה היא עושה והשיבה שהיא מורה לאנגלית. יש לה אח ומשפחתו. אליהם שבה.

הבנתי שלה אין משפחה משלה. לא בעל ולא ילדים. מאומה. על רומן שלושת החדשים עם ביאליק בשנות העשרים בלונדון לא ידעתי. זה היה בבחינת סוד. על המכתבים לא ידענו. אף הם נשמרו בסוד. בילדותי הייתי מבקרת עם הורי בבית ביאליק ומיודדת על כן עם גברת ביאליק, אשת המשורר. הם אהבו ילדים קטנים. ובכן מה לי ולאהבותיו הנסתרות אשר נתגלו היום. אבל תמהוני היה רב על כי הכרתי את אוביקט האהבה ולא העליתי על הדעת שחוטר יבש זה בשנות השלושים פרח בשנות העשרים וכמש בשנות השלושים והיה מושא לפיוט ולחלום.

חיה פקהולץ בהיותה בבית אבות או בבית מרפא בסוף ימיה הפקידה את צרור מכתבי ביאליק בידי חוקרת שירת ביאליק זיוה שמיר. לא זכיתי לקראם אבל כיד הדמיון הטובה עלי ומצטטות מועטות שצוטטו בעתונות, אני יכולה להרכיב גם על עלה יבש זה פקעת ציץ פריחה שבשירה יש לה עדנה.

להוצאת “מסדה” הגעתי באמצע שנות הארבעים על סף גמר מלחמת העולם השניה כדי להוציא ספרו של אבי שמואל שרירא ז“ל “מבוא לכתבי הקודש” שהשאיר לי בכתובים לפני פטירתו ובקשני להוציאו לאור. הגעתי לחנות “מסדה” שהיתה אז אף בית ההוצאה בפינת הרחובות הרצל ואחד-העם מול הגמנסיה “הרצליה” שעוד עמדה אז על תלה. היו אלה ימים קשים שלאחר הוודע דבר השואה. אני הייתי באבל על פטירת אבי בשנת 1944 ולאחר שהוצגתי על ידי ידיד בטלפון לפני מרת ברכה פלאי הוזמנתי לבוא שמה. הייתי סופרת צעירה שעדיין לא פרסמה את ספרה הראשון אולם מאמצע שנות השלושים כבר נדפסו סיפוריה בין אלה שנשלחו מלונדון ליצחק למדן ל”גליונות", “כנסת” בעריכת יעקב כהן ובשאר קבצים כגון “ספרות צעירה” “גזית” ועוד. הגב' פלאי קבלתני בפינת החנות באיזה כוך קטון שבו נצב שולחן כתיבה והיא יושבת מאחרי מכתבתה כשבעלה מר פלאי גבה הקומה והנאה למראה מהלך בחנות לאורכה ולרוחבה ומקדם כל אדם בחביבות גלויה.

הגב' פלאי החמיאה לי שקראה כמה מסיפורי. אולי כדי להחמיא לי, להקל על מבוכתי, על בישנותי ועל עקת אבלי.

היא אפילו הכריזה שהיא נכונה להוציא את ספרו של אבי ולהפיצו ולא טרחה להחתימני על חוזה כל שהוא. לימים נודע לי שיש חוזים בהוצאות ספרים ויש תנאים ויש תגמולים וכו'. באותם הימים לא ידעתי כל זאת. הייתי צעירה מאד ואסירת תודה לגברת דקת הפנים ועתירת הסמכות המוכנה לסייע לי במלוי בקשתו של אבי המנוח שלא זכה לראות את ספרו האחרון יוצא לאור.

באותו מעמד נסב אף מר צבי ברגמן אמן האות העברית כפי שכנוהו אז שעבד ב“מסדה” ובהוצאות אחרות בעצוב האות העברית לפי צרכי ההוצאה ואותיותיה השונות. והוא שהיה אף מעט קרוב משפחה שלי רצה להפיג את המבוכה והמורא שהטילה עלי הגברת הכבודה ואמר:

“את רואה. זה לא נורא כל-כך, הגב' פלאי לא כל-כך מפחידה”.

היא הוציאה מהדורה שאזלה מהר. מהדורות אחרות הוצאתי בהוצאות אחרות שהראו יותר נטיה לשלם אף שכר סופרים אמנם זעום. ומאז הזהירוני תדיר ידידי הסופרים: היא תוציא לך ספר אבל כסף לא תראי אף פרוטה. כך אמר גם אמיר גלבע שעבד בהוצאתה שנים רבות בעריכה ספרותית.

בכל עת שפגשתיה בשנות ישישותה כשעוד ראתה בעיניה היתה שואלת: “מדוע לא חזרת אלי? מדוע לא הבאת לי כתב יד משלך? תביאי לי כתב יד ונוציאו לאור.”

בפעם האחרונה ראיתיה בקבלת פנים בעיריה ביום הספר העברי במעמד ראשי המו"לות בארץ מובלת בידי בתה שרה ברש. כיוון שהכרתי את אשר ברש ובקרתי בביתו בתל-אביב הרגשתי אף קרבה אל הבת שנשאה לבנו של ברש.

אמרתי לגב' ברכה מי אני.

מיד סנטה בי: “את לא באת אלי יותר. הרי הבטחת להביא לי כתב-יד? את הוצאת ספרים בכל ההוצאות האחרות רק אצלי לא!”

מסתבר שהכל היא יודעת והכל היא שומעת והכל היא זוכרת ויודעת בדיוק מה הוצאתי ואצל מי!

אשה מיוחדת במינה. קשוחה, אשת עסק קשה ואף על פי כן יודעת לשוחח לתומה ברוב חן וחביבות וידידות.

לא האמנתי להרגשתי: היה נעים לפגוש בה למרות שהיתה אשת עסקים קשוחה ועזת רוח. אולי פלאי אישה הוא אשר הפיג תמיד את הרוח המסחרית הגלויה והכניס אוירה חמימה ופתוחה יותר. אבל הוא כבר מזמן לא היה בין החיים. היא שרדה שנים רבות אחריו.

[…]ברכה פלאי למרות כל אסונותיה במות בנה ונכדתה החזיקה מעמד כאחת מ[…] העיר תל אביב כמרכז לספרות ודעת.

היא נתנה לסופר את ההגשה שהוא ראוי לתשומת לב אם לא ללחם, כביכול הוא יכול להתקיים גם בלי לחם ומים אלא מאותיות בלבד וממלים בלבד.

את הסופר גרשון שופמן פגשתי לראשונה בתרגומו לפטר אלטנברג. לא היינו מפונקים באותם הימים בתרגומים טובים וכל תרגום קסם לנו ובלבד שנבלע כל אותם דברים יפהפיים שנתחברו בשפה לא לנו. הצמצום והמרומז והקולע והנוגע ברפרוף קל שיש בו משום נגיעה רפה, עדינה ואומרת כל, גילה לנו באותם הימים תגלית מופלאה: אפשר לומר במלים ברשות הרבים סתרי דברים כמוסים בלא להחשף ובלא פרהסיה מביכה. יש לשון קצרות ורמזים והם תעלומה המגיעה אף ללבם של אחרים החשים כמונו אנו.

ואחר-כך חפשתי ומצאתי את שופמן הסופר עצמו, הכותב לא בשר-ודם, פה ושם ובכל מקום שאפשר למצא נובלה קטנה ומלאה משמעות משלו. קסמה העברי לא אחר לבא, טעון בטובו של רגש ובלבושו של חותם סמוי בלחישה אנינה.

כשהגיע ארצה שמעתי על בואו וכיוון שאני עצמי התחלתי לפני כן עוד בהיותי לרגל למודי האוניברסיטאיים בלונדון, לחבר נובלטות קטנות ולשלחן מאנגליה ליצחק למדן שפרסמן ב“גליונות” שלו, צפיתי לפגוש את האיש שופמן את הבשר-ודם והתאכזבתי. בפתיחת תערוכה בגלריה-כץ ברחוב דיזינגוף, אחת הראשונות באותו הרחוב, הוצגתי לפני גרשון שופמן. איש שברירי שזקנה מוקדמת קפצה עליו (או שכך נראו הדברים בעיני בת עשרים וכמה) פנים דקות עם עור רפוס משהו ותווי פנים ממוסמסים ולא בעלי מִתאר ברור ובולט. קול נמוך אך לא רך, תובעני, מתפנק, קובע נמרצות קביעות שאין לערער עליהן, קול נרקיסי המצפה לשמע בתשובה רק את הרצוי והמקובל עליו. הייתי המומה מרוב אכזבה. כבר ראיתי סופרים רבים שמראיתם נגדה את דמותם המשוערת בעיני אבל גרשון שופמן היה כעץ חג מולד חבוט שהוטל לאחר החג החצרה. לא, לא זה האיש שמאחרי הנובלטות הקטנות והיפות ומאחרי המית-הנפש שבפטר אלטנברג. הוא ידע שאני הקטנה מפרסמת נובלות קצרות וכביכול הולכת בדרכו. אלא שבאותם הימים “פשעתי” וקוויתי ופרסמתי סיפור ארוך. הוא ראה בזאת בגידה ומיד נזף בי: “את סטית מן הדרך. פתאום נזקקת למתכונת סיפורית אחרת!”

אולם הנזיפה באה לאחר מכן. בתחילה, לאחר שרק הוצגתי בשמי, כממשיכת דרכו והולכת בתלם שהוא חרש, לא חשב פעמיים והעמידני מיד במבחן: “מי הם הסופרים האהובים עליך?”

הוא צפה לתשובה אחרת. יודעת אני. אבל אני זה לא מכבר סיימתי חוק למודי באוניברסיטת לונדון בספרות ולשון ובעיקר אנגלית, ומלאתי כרסי בספרות עתיקה. למודרנים של זמננו כלומר שנות השלושים בקושי הגענו, בהרצאה אחת לשבוע ועם מותו של פירנדלו באותן השנים חתמנו את התיחסותנו לספרות מודרנית, בת זמננו. אלא שקראתי הרבה מן המיטב. תארתי לו אמת לאמיתה. לא בכל עת אהובים עלי אותם הסופרים, יש תקופה שהיו מחובבים עלי דוסטויבסקי וסטנדל, בעת אחרת צ’כוב וטולסטוי, לימים בראונינג, טשרניחובסקי, ט.ס. אליוט, ג’יין אוסטין וורליין הצרפתי. כשם שפעם אהבתי לנגן מיצירות צ’ייקובסקי ואילו כעת אני מבכרת עליו את בך ואת שופן.

דברי לא מצאו חן בעיני ג. שופמן. הוא הניע בראשו במורת-רוח כאילו הייתי סתם הפכפכה בטעמי וחסרת חוט שדרה בנאמנותי הספרותית.

“אבל אליליך, אליליך…?” טען לעומתי.

“אין לי אלילים”. התגוננתי “אני נהנית מתומס מאן ומתומס הארדי, מעגנון ומ…”

הוא שמעני: “אבל התחלת בנובלות קצרות על פי….”

“נכון” הודיתי. “למדתי זאת ממך” הוא לא הבין שאינו נערץ עלי, רק חשוב וטוב וחושני כחרגול מנתר.

כאמור, פגישה ראשונה לא מוצלחה. אולם הוא סלח לי. מאז פרש עלי כנפיו. אשתו והוא היו מזמינים אותי לביתם-דירתם ברחוב נצח ישראל בתל-אביב. לשם הובאתי והוא היה פורש על השולחן קטעי עתונים של דבריו הקצרים ב“דבר” וב“ידיעות-אחרונות” ובכל הוצאה אחרת שהודיתי שלא קראתים. הוא הכריחני לקרא את דבריו בו במקום לנגד עיניו. לא שיחה, לא כיבוד, לא כלום. רק קריאה מיגעת בכל אותן פיסות ניר קטנות שהערים על השולחן.