הייתי תלמידת תיכון כשראיתי בעתון שבבית פרטי בשדרות רוטשילד מתקיים ערב ספרותי פתוח לכל בהנחייתו של אברהם שלונסקי ובהשתתפות המשוררות יוכבד בת-מרים ולאה גולדברג. פתחה לנו הדלת אשה, בעלת הבית לבושה חלוק קטיפה אדום ארוך עד למטה מן הקרסוליים. ישבנו. קהל די מצומצם בטרקלינה של אישה זרה זו כנראה שוחרת שירה וציפינו למשוררות. הופיע שלונסקי. עוד לא הכרתיו אז. ועוד לא היינו ידידים כמו לאחר מכן, לאחר שובי משנות למודי באנגליה. והיא באה בת-מרים, דמות זקופה, אכזוטית לבושה שמלה מזרחית רקומה ודמתה בעיני לצעירה מהאיים הקריביים.
שלונסקי הנחה את הערב כיד ההומור הטובה עליו. הקדים כמה מלים על תרבותה של קרן-קיימת כלומר שאסור לכתוב דברי שלילה פן נוציא דיבת הארץ רעה ויסרבו יהודי הגולה לתרום לקרן הקיימת ולקרן היסוד. בת-מרים קראה משיריה בקולה העמוק, החבוי היוצא מתוכה וחרד למצוא לו מוצא החוצה והוא נחבא בשרשו. האכזוטיקה שבמראיה יחד עם היראה מפני החוץ והרצון העז להחבא אל הכלים היו הרכב של קסם מזרחי עם אפוק אירופי. בת-ישראל ובת המערב החיות בכפיפה אחת. לפרקים נתמסמס קולה כחבוי בצמר גפן. עטוף, מגורה מבפנים, מצפה לאהבה בת השמים.
עיני היו נתונות, רק לה, לבת מרים. תמיד היה היופי משעבדני כליל עוד מילדותי. יפי הפנים יפי הגזרה וחלום רקמות מזרחי נטלו כל כולי וכבר לא הסבתי לבי לכל השאר ולשני המשתתפים האחרים.
לימים כעבור שנים רבות, לאחר ששכלה בת מרים את בנה זוזיק בנו של הזז במלחמת השחרור והשמועות על דברים קשים שמטיחה נגד המדינה וכל הכרוך בה. ראיתיה כמעט נגררת ברחוב, שכן ישבה בבית דירות בקרבתי עם בתה מבעלה הראשון שלפני הזז. לבושה היתה שחורים וראשה עטוף אף הוא בשביס. חיוורת, לבנה, חסרת צבע רק שחמומית טבעית בפניה. וגופה דל רזה, מצומצם. וכמו אינה קיימת עוד במציאות. למראיה לא העזתי לגשת אליה אף שכבר הכרתיה.
עד שנפגשנו באקראי בחנות “משכית” שברחוב בן-יהודה שכנראה באה שמה לקנות שמלה לחתונת בתה. בת מרים שכבר זכתה בפרס ביאליק ווויתרה לשם כך על פרס ברנר וגרמה שערוריה כל שהיא, כבר גילתה ראשה ושערה צמוד אל קרקפתה כאצל רקדנית.
ראיתי שהיא אובדת עצות, יורדת במדרגות מן החנות העליונה אל החנות התחתונה שבמרתף ואינה יודעת אנה לפנות. ברכנו זו את זו והיא הכירתני. רציתי לעזור לה כי ראיתי שבכוחות עצמה לא תזכה לכל תשומת לב מן הזבניות שאינן שועות לאשה עדינה, שברירית ולא צעירה כגון זו.
רצונה לקנות במשכית הזכיר לי את הופעתה בשמלה המרוקמת באותו ערב משוררת רחוק. אלא שכיום הצטמצמה אשה נאה זו והיתה כצל של עצמה. קטנה, רזה, שברירית, חיוורת חיוורון מוות ורק פניה העדינות עוד עמה. אני מקווה שסיעו בידה למצוא את מבוקשה. אני התרחקתי כי לא רציתי להביכה. אולי אינה רוצה שאראה מה בחירתה ומה רצונה.
בערב הזכרון לעזריאל אוכמני הגיעה ועמדה בכניסה כאובדת עצות. הכל קבלוה במאור פנים בעיקר רבקה גורפיין רעיתו של אוכמני אלא שהיא סרבה לשבת בשורות הראשונות ורצתה מקום צנוע ליד דלת הכניסה ופנתה אל אבות ישורון שבא עמה וכבר ישב, ואמרה כדרכה על דרך הנסתר: “אולי אדוני יביא לי כסא”. אלא שאיש לא נע ולא זע. ישבתי במקום צנוע בקצה השורה הסמוך לדלת. ולידי כסא ריק. חשבתי שמא מקומי הצנוע ימצא חן בעיניה ויוציאה ממבוכתה שהיא נצבת בתווך ואינה יודעת להיכן לשים את עצמה. עברתי לכסא הסמוך והושטתי אליה את ידי. היא התבוננה בי ומיד חשה לעבר היד המושטה וישבה על ידי בכסא שנתפנה. מיד נחשה רק חצי משמי ובקשה סליחתי שנותחה בעיניה ואינה רואה היטב ושאלתני מי הוא הפותח. והודתה לי בכל לב.
לפתע, לפני גמר דברי משורר שהיה הנואם השני ואחר כל אותם דברים שאמר הנואם הראשון והזכיר לא פעם את שמה בבקרתו של אוכמני, קמה ממקומה ללכת ואפילו לא נפרדה ממני לשלום. שכחתני כליל. סלחתי לה. הכל עטו עליה לשלחה. אותי לא זכרה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.