את וולף הילדסהיימר פגשתי באורח מקרי בהחלט ברכבת הנוסעת מפריז לטרייסט דרך שוויצריה. הסופר שהוא היום לפי דברי העתונות הגרמנים מסופרי השורה הראשונה החשובה בגרמניה המערבית היה אז למרבה הפלא ישראלי החוזר מאנגליה ממש כמוני. היה זה בשנת שלושים ושמונה כמעט על סך מלחמת העולם השניה. בשבתי בלונדון קבלתי מכתב מבני ביתי בארץ שאבי חלה מאד וחייב להנתח מיד וכי עלי לחזור עוד בערב פסח באמצע שנת הלמודים הביתה כי הוא רוצה לראותני, בתו היחידה, לפני הנתחו. ביום אחד עשיתי כל הסדורים ויום לפני ערב פסח יצאתי בדרכי לארץ. את ליל “הסדר” בליתי איפוא באניה איטלקית פלסתינה. גם וולף הילדסהיימר היה בדרכו הביתה לבית הוריו בחיפה. הם היו שם בעלי בית חרושת למרגרינה. נכנסתי לרכבת וכיוון ששני יוונים-אמריקאים סייעו בידי במזוודותי וספרו לי כי הם חוזרים לקפריסין למצא שם כלות יווניות כי אינם רוצים בכלות אמריקאיות ונראו לי טרדניים מדי ביחסם לבחורה בת עשרים ואחת, סטודנטית, החלטתי מיד לחפש ישראלים ברכבת כדי שלא אסע בחברת אלה בשהותי ברכבת כל אותו הלילה. השארתי את מזוודותי בתא הרכבת, אצל היוונים והתחלתי ללכת לאורך מסדרון הרכבת ולהציץ לכל תא ולהקשיב אולי אגלה דוברי עברית.

לאחר שעברתי על פני כמה תאים שמעתי עברית. ילד בחברת מבוגר, לאחר מכן נודע לי שהוא דודו המחזירו מארה“ב ארצה, דברו עברית. בחברתם ישב בחור צעיר שחור שער וכחול עינים, איש יפה-תאר אשר דבר אף הוא עברית. זה האחרון הציג עצמו לאחר מכן כצייר וולף הילדסהיימר אשר למד ציור בחו”ל וחזר לחופשה או יותר נכון היה בדרכו לחופשת הפסח או לשיבה לבית הוריו בחיפה. לימים היה מספר בהתבדחות כיצד ישב ברכבת ופתאום הופיעה בחורה צעירה מאד, סטודנטית מאוניברסיטת לונדון שפנתה אליהם בעברית ואמרה: “אולי אתם מסכימים לשמור עלי?” ועוד הוסיפה “אני נוסעת ברכבת זו לבד וצריכה לשהות בה כל הלילה ונטפלו אלי איזה צעירים יוונים שאינני יכולה להפטר מהם. כבר סחתי להם שקרובי נוסעים כאן ברכבת ואני הולכת לחפש אותם!”

וולף הילדסהיימר קם מיד ממקומו. התפקיד מצא חן בעיניו. מיד הלך עמי לתאי והכריז באנגלית צחה באוזני היוונים הטרדנים:

“אני מודה לכם מאד על שסייעתם בידי בת-דודי לשאת מזוודותיה. מעתה והלאה אני הוא האחראי לה. תפקידכם נגמר. רב תודות”.

וכך הכרתי באקראי את בן-דודי המפוברק וולף הילדסהיימר. הגענו לטרייסט והפלגנו יחד באניה האטלקית בדרכנו לחיפה. למחרת היום היה ליל “סדר פסח” כהלכתו באניה בראשותו של רב יהודי שכל חלומו היה לשדך יהודים עם יהודיות שחלילה לא ינשאו לנכרים. אלא שהפעם לא עלה בידו מבוקשו.

שוחחנו הרבה, וולף הילדסהיימר ואנכי בשבתנו על ספון האניה. הוא דבר בעיקר על ציור. באותם הימים עוד לא התעתד להיות סופר. אני שכבר פרסמתי כמה נובלות קצרות בירחון “גליונות” של יצחק למדן ששלחתי מלונדון ארצה מבלי להכיר כלל את למדן אלא בתווכו של ברוך קרוא, ספרתי לו שכבר כתבתי שירים בילדותי וסימיאטיצקי עורך הוצאת “אמנות” כינה אותי המשוררת הקטנה, וכי כבר זכיתי לפרסם כמה מן הנובלות הקצרות שלי וכבר ראיתי עצמי הולכת בדרך הספרות. באותם הימים אפילו קבלתי בלונדון מכתב מיצחק למדן בו הוא מבקשני מבלי להכירני פנים לנסות ולהפיץ את הירחון “גליונות” בין יהודי לונדון היודעים עברית (והיו כאלה שהיטיבו לדעת עברית מקרב הצעירים שמאז עלו ארצה ויושבים בה, ראיתי עצמי בכוחו של מכתב זה מאת משורר נודע ועורך כאחת שנמנית במקצת כבר על חוגי סופרים ומשוררים. ספרתי לוולף על השגי הדלים הללו. הוא התבונן בי בתמיהה: “את כבר הדפסת משהו? גם אני, אבל רק בעתון יומי ובאנגלית ב”ג’רוסלם פוסט". אינני רואה עצמי כותב עברית – – "

“מדוע לא?” תמהתי “הרי אתה ישראלי כמוני?”

“אבל אני עליתי ארצה בגיל הרבה יותר מאוחר. כל חנוכי בגרמניה בלשון הגרמנית. אני, אני חושב בה, הוגה בה, צוחק בה, בוכה בה. אני לא רואה את עצמי עובר לאחרת. אולי, אולי לאנגלית…”

"אבל אתה לא יכול לשוב לגרמנית – – " העזתי לומר, וזה עוד היה לפני השואה.

“אבל אני לא מרגיש בעברית. אני רק מדבר. אולי באנגלית. לעת עתה אני רק מצייר, אבל הרבה ציירים גם כתבו.”

היום אפשר לומר עליו: “הרבה סופרים גם ציירו”.

וולף הילדסהיימר הוא היום סופר גרמני מן השורה הראשונה. כך נאמר אף בקובץ העברי שמוציאה השגרירות הגרמנית בארץ “העתיד”. שם נתפרסם תרגום לעברית של אחד מספוריו.

וולף היה גם אז צפור משונה. אפילו בליל הסדר באניה לא הרגיש בבית. כמו שאמר עליו גבריאל צפרוני שהכירו לאחר מכן בימי המלחמה כששמש קצין מודיעין בריטי:

“הוא צפור משונה. איש בעל זרויות מאין כמוהו.”