תמיד אהב להפליג בשיחותיו על ימי שבתו באמריקה הדרומית. תקופה לא ארוכה בחייו אבל מרשימה כנראה מאד.
כשהיה נכנס למועדון “מילוא” ורואה את ידידיו וחבריו שכבר לא היו אף הם צעירים לימים אולם צעירים ממנו היה מכריז:
“שלום ילדות וילדים”.
ולא אכפת לו כלל שמכניס במבוכה את ידידותיו שהיו בשנות העמידה. אלא שלא היה עושה זאת להרעימן אלא באמת מרגיש כך שרוצה לכנותן ילדות.
לאחר שמלא תפקיד על הבמה שהכניס בו כל נשמתו לא היה כשחקנים אחרים תובע בפה מלא שיגידו לו שבחו בפניו אלא מחכה באורך-רוח. מחריש ומחכה: יאמרו, מה טוב. לא יאמרו? הוא לא יסחוט מחמאה מפיהם.
רכותו היתרה נחשבה לו לא פעם לחולשה. למעשה היה בעל לב רגיש ואף על הבמה כשהיה קולו נמס היה נמס לא מחולשה אלא מעוצם רגשות.
את בנו ירון שלמד אז בכפר-הירוק הציג כתכשיט יקר ואמר: “יש לו כשרון. רוצה להיות צייר”.
באשתו היפה מתיה נהג רגישות מאופקת, חרדה, סוגדת.
בוויכוחים עם חברים העלה תדיר איזו נימה יהודית רגישה שאינו יכול בלעדיה. כשנסגר “אהל” היה אומלל מאד. הופיע מדי פעם בתסכיתים ברדיו, ובלי במה היה כמו בלי אוויר לנשימה.
בקרב חבריו היהירים ממנו היה כאחד שבשל לבו היהודי, הרגש המכניס לפרקים קלישות לקולו איננו יכול להתמודד עמם ועם כוחם. בפינתו שלו היה בבחינת כל יכול אבל לצדם היה חייב להלחם מלחמה עזה שיהיה קיים בכלל.
את תפקידיו אהב כאהוב ילדים קטנים, ברחמים גדולים לאין אונים שלהם. לתלותם בו. למסכנותם, שבלעדיו אין להם חיים. וכל תפקיד בנה על פי יחסו לבני-האדם. ולאדם היהודי בפרט.
בגלל דחילו ורחימו זה כלפי אמנות המשחק נחשב לרפה מעט. על שום עדינותו רדו בו אחרים. וכאשר זכה בתפקיד כלבבו היה נרגש עד אין שעור.
פעם אפילו העיז ושאל: “איך הייתי?” כאשר היינו כבר ידידים וותיקים.
עסוקיה של מתיה אשתו היפה המורה בדקדוק הלשון העברית, בלשון ובתנ"ך מתוך התלהבות יתרה היו לו מקור להערכה רבה כלפיה. “היא נכנסת למטה עם דקדוק עברי”. סיפר. “אצלה דקדוק כמו אצל אחרים רומן לקריאה”.
לא פעם סבל בחשאי מאדישותו של קהל שלא העריך די הצורך את אמניו. אלא את הבולטים והמתבלטים שבקרבו.
היה אומר: “גנסין? איך מלא תפקידים קטנים ושוליים בכשרון עצום”.
פעם אפילו נתן לי שעור בעבוד מערכון זר ללשון העברית. הוא אמר: “לא לתרגם! לעבד לצרכינו שלנו, ברוח חיינו ובתבלינים מקומיים שלנו כדי שיהיה המערכון קרוב לחיים שלנו כאן ולא נכרי לנו”.
הוא התנגד לתרגום מחיים זרים ונכרים לנו. הוא רצה בהחיאת החומר בתוך תהליך החיים שלנו.
ותמיד היה נצוץ הומוריסטי בעיניו. ועל כן נחשב למבודח תדיר. מי שהכירו מקרוב היה רואה בו איש יהודי חושב ובר-אורין צנוע ומצניע לכת על הבמה ובחיים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.