ראיתיה לראשונה בסוף שנות העשרים בילדותי, היתה שכנתנו בבית הסמוך. ולאחר מכן כאשר פינתה דירתה בנו אנו לדור בה.
חלונה בבית הסמוך נפתח לעבר מרפסתנו הגדולה הפתוחה לשתי רוחות השמיים לצפון ולמזרח. מרפסת גדולה כמוה כחדר. חלונה נפתח לעברנו מעבר מערב. כלומר מזרח שלה. אנו בדיוטה ב' והיא בדיוטה ב'. היה זה בשנים שלאחר עזבה עם משפחתה את הקיבוץ ובואה לשבת בתל-אביב. זו היתה דירה בת ארבעה חדרים גדולים אבל זולים כי היו חדר בתוך חדר בתוך חדר בתוך חדר בלא פרוזדור. ובשל אי נוחיות זו ולמרות מרפסתה הגדולה כמוה כעוד חדר היה בעלתה שישבה בגולה משכירה במחיר מועט.
את גולדה כמעט שלא ראינו אף כי הדירה היתה פתוחה בחלונותיה לרווחה לנגד עינינו. מאירסון בעלה כנראה אהב הרבה אור. הילדים היו קטנים וכיוון שאשתו היתה עסקנית צבורית היה הוא תדיר בבית מאכיל את ילדיו ביגיעה רבה ומטפל בהם כשהם מרימים קולם ומחרישים אוזניים בצעקותיהם.
האיש בהיר השער והעדין למראה, חיוור הפנים העדינות היה מושיב עצמו על כסא נוטל ילד על ברכיו ומאכילו ביגיעה יתרה ובסבלנות רבה.
הרחוב שאין בו כביש והוא רצועת חול זהוב הממולאת בצדפים לא היה מורגל עדיין בנשים עסקניות ולא בעולים מארה"ב. אם כי הכל ידעו שמקורם אף הוא ממשפחה יוצאת מזרח אירופה ובעיקר מרוסיה כשאר דרי הרחוב העולים מרוסיה ומפולין היתה הגישה אל גולדה ואל ביתה לא בלי-בקורת.
נשי הרחוב שלא הורגלו ביציאה לעבודה אלא ביציאת בעליהן בלבד לעבודתם והן יושבות בית וברובן חסרות מקצוע כל שהוא מלבד ידיעה קלושה בתפירה לצרכי הבית והמשפחה, עינו במקצת את העסקנית הפעלתנית, המזכירה המפלגתית, הטרודה תדיר בישיבות עם הגברים, והממלאה תפקיד של גבר כמעט ואין לה פנאי לילדיה ולבעלה.
על האיש והמשפחה שעזבו קיבוץ בשל מצב בריאותו של הבעל שהיה אמנם חלוש למראה לא הביעו כל תרעומת. כי זה היה מעשה בכל יום, וברחוב דר זוג שהוא מהנדס ואת אשתו הוציא מקיבוץ לאחר שהאיש שהעלה אותה ארצה בדרישה מיוחדת כיוון שהיתה ארוסתו בגולה וכאן לא נראתה לו עוד בבואה אליו לאחר כמה שנים. זה היה מעשה מקובל. האכזבות מכאן לשם ומשם לכאן, בשל חלופי אקלים ומקום ובשל הפסקה של כמה שנים שהקימה לפרקים תהום בין שני אנשים נאהבים, היו ענין שגרתי. אבל שתהא אשה מחשיבה עסוקיה בציבור על פני עסוקיה בבית ענין זה התקשו בעיקר הנשים לקבל. איש לא העלה כמובן על דעתו שאשה זו תהיה פעם שגרירה, שרה או ראש ממשלה. היא היתה עסקנית בקנה מידה מקומי, עירוני בלבד, הזונחת בעלה ובניה בשל עסוקיה בעניני ציבור. מילא כשזנחה אשה אחרת ביתה כי סייעה בידי אנשים חולים ואומללים הרי עשתה מעשה הומאני. וסלחו לה ואף סלחו לה אישה ובנה אם כי סבלו מאד. אולם שתהא אשה זונחת אישה וילדיה על שום עסקי צבור ומפלגה, זאת לא יכלו לסלוח. לכל היותר הבינו שגרטה אשתו הראשונה של ארלוזורוב עסקה בעתונאות לעת מצוא. ענין שאפשר לעשותו גם בבית ובמשפחה. אולם עסקי מפלגה והסתדרות וציבור בחוץ!
הרחוב כאמור, היה בקורתי. על רקע משפחתי, פנים-ביתי, ועל רקע מוסכמות בחברת מהגרים שלא מכבר לפני שנים מספר עלתה ארצה ולא היו לה לא סבא ולא סבתא להשאיר ילדים בביתם. לא דוד ולא דודה, לטלטלם אליהם לשעות מספר, לא אחות ולא אח להצניעם שם לימים מספר של בקור. בקיצור לא כלום מלבד המסגרת המשפחתית הצרה של אבא אמא וילדים. בלא מושג של מטפלת, עוזרת (אוי לאותה בושה) מלבד אשה תימנית הבאה פעם בחודש לעשות את הכביסה המשפחתית הגדולה בחצר בחוץ עם דוד על פרימוס ולקנח הרצפות היפות והצבעוניות.
כשהיתה גולדה מאיר שרת החוץ הייתי חברת מערכת “הבוקר” ובאתי למסיבת עתונאים גדולה עמה. האולם היה מלא מפה אל פה והיא היתה אז האשה החכמה, המהלכת באכסדראות הפוליטיות של העולם כולו.
בחכמת מדינאים תדרכה את עתונאי ישראל. והפעם לא היתה זו עוד שכנתי העסקנית הצבורית הקטנה הנוטשת בבית בעל וילדים קטנים ויוצאת לפעלה הציבורי. ילדיה גדלו. היא היתה אשה בטוחה בעצמה, בחכמתה, בתבונתה, בדרכה, והתרשמנו מן הצורה הפשוטה, הישירה, החסכנית בה הביאה לפנינו ענינים מדיניים של אותה שעה.
איזו אשה – – לא יכלו עתונאים להתאפק מלומר. – – זאת יודעת מה שהיא אומרת.
לשאלות השיבה בהומור, בהסתירה עיקרם של דברים שאינה יכולה לגלות בהתחמקות מכובדת.
שכנתי העסקנית הפכה לדפלומטית, לשרה, לראש ממשלה, לכואבת יום-הכפורים.
לא אהבתי את לשונה העברית הדלה. גם באנגלית בה דברה בחופשיות, בבטחון ובהומור לא היה לה עושרו הלשוני הפיוטי של צ’רצ’יל ולא מכמני לשון של אבא אבן. היא אף לא אהבה גדולי לשון ודעת. היא כבן-גוריון אהבה את הבחורים הטובים והגמישים הסובבים אותה בשנותיהם הצעירות והעולזות. כל שריח אינטלקט נדף ממנו היה לה כמזכיר עוון. ולכן לא חבבה את נבון. היא ידעה לדחות את האינטלקטואלים כשם שידעה לדחות את פרחחותם הבלתי מובנת לה של הפנתרים שלא היו נחמדים בעיניה. היא אולי חשבה שהמלה נחמד היא כמלת נייס באנגלית. את משמעותו של החמד העברי בוודאי לא הבינה. היא לא חיתה בעברית ואפשר להמשיל עליה דבריו של נסים אלוני ביחס לרבים וטובים שהעברית לא היתה שפת אמם: “העברית לא ישבה בפיה”.
במלחמת יום כפור כאשר בקרה בחזיתות השונות, אשה זקנה עם רדיד ומעיל חם ושער מעט מתפרע היתה מכובדת, לעולם לא נלעגה או מעוררת גחוך. לעולם לא ישישה מסכנה. בפה פעור מעט כדרך זקנים ישבה עם שר הבטחון ומפקד חזית הצפון האלוף חופי ובפניה מורא אותם הימים שצלו לא פג מפניה עד יומה האחרון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.