אחד מבניו של ראגב נאשאשיבי מי שהיה בימי המנדט ראש עירית ירושלים הערבי למד אתי בקינג’ס קולג' באוניברסיטת לונדון בסוף שנות השלושים. הוא כנראה אחיו הבכור של נאשאשיבי היושב היום במזרח ירושלים. לא ידעתי שהוא ערבי ולא ידעתי שהוא תושב ירושלים. הוא למד כנראה משפטים. היינו עשרים ושלושה לאומים באותה פקולטה של אנגלית ובלשנות ויתכן שהיו בחוגים אחרים באוניברסיטה עוד ערבים רבים. אם כי עמדתי פעם עם נאשאשיבי זה בתור בקפטריה עם מגשי הארוחות בידינו לא הכרתיו אלא מראייה בלבד. עד שבאה יום אחד אמריקאית שלמדה איתי ובשרה לי בשמחה רבה שגלתה בפקולטה אחרת את בן-ארצי ובוודאי אשמח לשמע שגם הוא מפלשתין. משום מה נבוכותי כי כבר ידעתי מי מהישראלים לומדים כאן. ומפני שהשתוללו אז בארץ מאורעות שלושים ושש ומהארץ הגיעו עתונים מלאים מאורעות דמים. מלבד יצחק דנציגר שלמד באותו יוניברסיטי קולג' אמנות בסלייד-סקול, היתה עוד ישראלית אחד בבלשנות ובכן מי הוא בן ארצי זה. לבי נבא לי רע.
מיד מהרה והביאה לפני אותו בחור ערבי שעמד עמי בתור בקפטריה. בן-טובים מצוחצח ומהודר ויפה=תאר שלא כנראה כלל וכלל יהודי מארץ ישראל. גם הוא נבוך כשראה אותי.
האמריקאית הופתעה: “מה יש לכם? בכלל אינכם שמחים לפגוש זה את זה? כשאני רואה בן-ארץ שלי אני ממש מאושרת!”
נאשאשיבי הציג את עצמו.
פלטתי את שמי. גם מזה לא ידע דבר. שרירא איננו בדיוק שם מובן לכל.
“את בוודאי מתל-אביב?” אמר לי.
“כן. ואתה בוודאי מירושלים?” שאלתי.
“כן.”
ההכרות האישית הזאת היתה קצרה מאד. פשוט לא מצאנו יותר מה לומר זה לזה. הבנתי שהוא בנו של ראש עירית ירושלים. משפחה נכבדה, אין מה להגיד. בתור לקפטריה המשכנו לברך זה את זו בבוקר טוב ולא החלפנו עוד מלה. על רקע עתונות המאורעות בארץ היה קשה לבני שני העמים לדבר זה עם זה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.