עוד לפני שהיינו כמעט שכנים בקרית הציירים בצפת, בסמוך למסגד, הוא מצדו המזרחי ואנחנו מצדו המערבי, הכרתיו פה ושם בבית קפה או במועדון “מילוא”. תמיד נגש לשולחן, בקש לשבת, לא הכביד. לא הכביר במלים. היה חביב, נאה, צעיר, נערי, מוחה עצמו כאילו לא היה ורק הוויתו יֶשנה ויושבת על הכסא.

כשהיינו שכנים בקרית הציירים בצפת, אצלו ביתו השני בצפת או השלישי, אצלנו הראשון והאחרון, הכרנו יותר מקרוב. בליל שבת נכנס לבקר את בני ביתנו. והלכנו יחד למעלה למועדון “מילוא”. שבת אחת בא להשתתף עמנו בטיול של ירידה למטה לוואדי למון וטבאחין, אל המעינות, עצי אגוז המלך, הענבים ושאר עצי הפרי הגדלים שם. יצאנו אותו היום בקבוצה לטיול אל צפת הדרומית וממנה ירדנו לוואדי לשוב ולעלות ממנו באזורו הצפוני הסמוך למורד ההר שעליו יושבים בתינו. הלכו עמנו רבים וטובים: הסופר יהושע בר-יוסף, הצייר מרדכי לבנון רק בא ללוותנו, אף הוא שכן שלנו ממול, באותה ככר בצפת שאף בר-יוסף התגורר בה, כי חשב שהדרך מיגעת מדי. א. סטימצקי ירד עמנו לוואדי והשתתף בכל הטיול. בדרכו השקטה, השליווה, המצניעה לכת ומצניעה דבר. נהנינו מאד מחברתו באותו טיול. ה“פיטן בצבע” כפי שכנוהו, המוסיקאי בצבע כפי שהכתירוהו, היה מה שקראו במליצה: איש חמודות. כשם שזכרתיו מטיול אחר שבספינה קטנה של חיל-הים עם רעיתו הקודמת תקווה וינשטוק, צעיר, רענן ופיוטי כן אף בטיול זה היה שוקט, נאלם דום. רואה ושותק. נהנה ושותק. ועל עץ ופרי ונחל זורם וכל אשר אינם מביאים אותו לידי דיבור אלא לידי שתיקה בלבד.

בתערוכה שהציג פעם יחד עם לבנון שכנו בגלריה קטנה של סוכנו ברחוב של"ג בתל-אביב כמעט שלא היה. אנשים באו ונהנו והוא לא היה. כאילו לא רצה להפריע בהתיחדות של המסתכל עם יצירת אמנותו. לא לערער את האינטימיות שבין התמונה והמסתכל בה. ממש ההפך הגמור מג. שופמן שהיה תאב לראות את הקורא מעיין לנגד עיניו ברשימתו ובנובלה האחרונים שלו כאילו נוכחותו מסייעת ועושה משהו נוסף ליצירתו.

אנינותו של סטימצקי הרחיקתהו תמיד מתערוכתו, מתמונותיו.

לימים התגורר בדירה בעלת דיוטותיים בקרבת נהר הירקון. אמרתי לו: “מכרת את ביתך בצפת?” בצער. לימים גם אנחנו עזבנו את צפת שלא יכולנו לעמוד בתלאות של מגורים בשכונה מתרוקנת, מדרדרת, ומתחסלת. השיב: “מה יכולתי לעשות? הייתי צריך לעבור עם משפחתי לדירה כאן בתל-אביב? הייתי מוכרח למכור”. הוא עוד ישוב לשם. אמרתי בלבי. כשם שחזר תמיד. הכל כבתחילה. כיוון שאנו מתגוררים היום בתל-אביב לא הרחק זה מזה, אני רואה אותו לפרקים מטייל בגפו. מעט שחוח, מעט מהורהר ובודד אבל עדיין יפי תארו ומראהו עומד לו גם היום.

תערוכתו האחרונה בתל-אביב היא שוב מעשה פיוט ומוסיקה וצבע כדעת רואיה. כתמי הצבע הפיוטיים שהוא מעלה על הבד ועל הנייר עומדים לו לטובתו גם היום.

שלוש מחברותי היו נשואות לו. לא עמדו בפני חינו העדין. הוא היה נער חלומותיהן שאת פשרו לא הבינו וביום-יומו לא יכלו לעמוד. רק אחת מהן ילדה לו בת. האחרות באו בגפן ויצאו בגפן. אבל נותרה בהן חיבה כלפיו או מאיסה במקום מגוריו היא צפת שאליה הוא בא והולך בא והולך. אולי אין לו דרך אחרת אלא לבוא וללכת. לצאת בבדידותו. להגיע בבדידותו. ולצאת באותה בדידות שמקומה יכירנה רק בציוריו, ושם תמצא את פורקנה.