את הסופר גרשון שופמן פגשתי לראשונה בתרגומו לפטר אלטנברג. לא היינו מפונקים באותם הימים בתרגומים טובים וכל תרגום קסם לנו ובלבד שנבלע כל אותם דברים יפהפיים שנתחברו בשפה לא לנו. הצמצום והמרומז והקולע והנוגע ברפרוף קל שיש בו משום נגיעה רפה, עדינה ואומרת כל, גילה לנו באותם הימים תגלית מופלאה: אפשר לומר במלים ברשות הרבים סתרי דברים כמוסים בלא להחשף ובלא פרהסיה מביכה. יש לשון קצרות ורמזים והם תעלומה המגיעה אף ללבם של אחרים החשים כמונו אנו.
ואחר-כך חפשתי ומצאתי את שופמן הסופר עצמו, הכותב לא בשר-ודם, פה ושם ובכל מקום שאפשר למצא נובלה קטנה ומלאה משמעות משלו. קסמה העברי לא אחר לבא, טעון בטובו של רגש ובלבושו של חותם סמוי בלחישה אנינה.
כשהגיע ארצה שמעתי על בואו וכיוון שאני עצמי התחלתי לפני כן עוד בהיותי לרגל למודי האוניברסיטאיים בלונדון, לחבר נובלטות קטנות ולשלחן מאנגליה ליצחק למדן שפרסמן ב“גליונות” שלו, צפיתי לפגוש את האיש שופמן את הבשר-ודם והתאכזבתי. בפתיחת תערוכה בגלריה-כץ ברחוב דיזינגוף, אחת הראשונות באותו הרחוב, הוצגתי לפני גרשון שופמן. איש שברירי שזקנה מוקדמת קפצה עליו (או שכך נראו הדברים בעיני בת עשרים וכמה) פנים דקות עם עור רפוס משהו ותווי פנים ממוסמסים ולא בעלי מִתאר ברור ובולט. קול נמוך אך לא רך, תובעני, מתפנק, קובע נמרצות קביעות שאין לערער עליהן, קול נרקיסי המצפה לשמע בתשובה רק את הרצוי והמקובל עליו. הייתי המומה מרוב אכזבה. כבר ראיתי סופרים רבים שמראיתם נגדה את דמותם המשוערת בעיני אבל גרשון שופמן היה כעץ חג מולד חבוט שהוטל לאחר החג החצרה. לא, לא זה האיש שמאחרי הנובלטות הקטנות והיפות ומאחרי המית-הנפש שבפטר אלטנברג. הוא ידע שאני הקטנה מפרסמת נובלות קצרות וכביכול הולכת בדרכו. אלא שבאותם הימים “פשעתי” וקוויתי ופרסמתי סיפור ארוך. הוא ראה בזאת בגידה ומיד נזף בי: “את סטית מן הדרך. פתאום נזקקת למתכונת סיפורית אחרת!”
אולם הנזיפה באה לאחר מכן. בתחילה, לאחר שרק הוצגתי בשמי, כממשיכת דרכו והולכת בתלם שהוא חרש, לא חשב פעמיים והעמידני מיד במבחן: “מי הם הסופרים האהובים עליך?”
הוא צפה לתשובה אחרת. יודעת אני. אבל אני זה לא מכבר סיימתי חוק למודי באוניברסיטת לונדון בספרות ולשון ובעיקר אנגלית, ומלאתי כרסי בספרות עתיקה. למודרנים של זמננו כלומר שנות השלושים בקושי הגענו, בהרצאה אחת לשבוע ועם מותו של פירנדלו באותן השנים חתמנו את התיחסותנו לספרות מודרנית, בת זמננו. אלא שקראתי הרבה מן המיטב. תארתי לו אמת לאמיתה. לא בכל עת אהובים עלי אותם הסופרים, יש תקופה שהיו מחובבים עלי דוסטויבסקי וסטנדל, בעת אחרת צ’כוב וטולסטוי, לימים בראונינג, טשרניחובסקי, ט.ס. אליוט, ג’יין אוסטין וורליין הצרפתי. כשם שפעם אהבתי לנגן מיצירות צ’ייקובסקי ואילו כעת אני מבכרת עליו את בך ואת שופן.
דברי לא מצאו חן בעיני ג. שופמן. הוא הניע בראשו במורת-רוח כאילו הייתי סתם הפכפכה בטעמי וחסרת חוט שדרה בנאמנותי הספרותית.
“אבל אליליך, אליליך…?” טען לעומתי.
“אין לי אלילים”. התגוננתי “אני נהנית מתומס מאן ומתומס הארדי, מעגנון ומ…”
הוא שמעני: “אבל התחלת בנובלות קצרות על פי….”
“נכון” הודיתי. “למדתי זאת ממך” הוא לא הבין שאינו נערץ עלי, רק חשוב וטוב וחושני כחרגול מנתר.
כאמור, פגישה ראשונה לא מוצלחה. אולם הוא סלח לי. מאז פרש עלי כנפיו. אשתו והוא היו מזמינים אותי לביתם-דירתם ברחוב נצח ישראל בתל-אביב. לשם הובאתי והוא היה פורש על השולחן קטעי עתונים של דבריו הקצרים ב“דבר” וב“ידיעות-אחרונות” ובכל הוצאה אחרת שהודיתי שלא קראתים. הוא הכריחני לקרא את דבריו בו במקום לנגד עיניו. לא שיחה, לא כיבוד, לא כלום. רק קריאה מיגעת בכל אותן פיסות ניר קטנות שהערים על השולחן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.