כאשר עגמה נפשי ליושבי ירושלם בקראי גליון “החבצלת” הארבעים ושנים (שנה שעברה¹) כן כאב לבי בקרבי בקראי דברי האדון בעל החבצלת בגליונו הארבעים ושלושה: מלחמת ההשכלה עוד לא שקטה בירושלים, וממוני ופקידי הכוללים יכבידו את ידם על האביונים החפצים להקל ענים ולתת את בניהם על יד אנשי החסד אשר נדבם לבם לבוא לעזרתם. היֹקר יגדל מיום ליום. מחיר התבואה עולה במעלות אשר ירד בעת הקציר, והממונים לא ישימו לב כי אם לחלקם השמן אשר הם מרימים להם מכסף החלוקה, ועל פני כל העם פחד ומגור מפני הרעב הלוטש מרחוק עיניו עליהם.

כזה מראה העיר ירושלם היום וכזה מראה עיר קדשנו כל הימים.

כארבע מאות רבוא רו“כ² יאסף בחו”ל מדי שנה בשנה, כשתים עשרה מאות רבוא פרנק ירימו יהודי חו“ל ליושבי ארץ ישראל שנה בשנה – ומה פרי הכסף הרב הזה? רק ריב ומצה כל הימים, קול זעקת העניים ושועת האומללים תשמענה אזנינו תמיד; אבל הטוב היום מיום אתמול? הייטב יום מחר מהיום? אהה! היה לא תהיה כזאת בירושלם והארץ ישראל, כי אם עוד ירבו העניים, עוד רע יהיה גורלם מחר מגורלם היום, עוד יוסיפו לזעוק, עוד יגדילו שועתם, עוד ירבו היהודים אשר בחו”ל לשלח פי שנים מאשר הם שולחים היום, ותשועת ארץ ישראל לא תבא, אהה! עד קץ הימים!

והאֻמה כלה, – זאת הבת יהודה אשר כאלפים שנה תקו לתשועה, – הולכת הלך ונטה לנפול. רבים מבניה בגדו בה, וירחקו מעליה, וימירוה בבת עם נכר, רבים יבגדו בה מחר, וביום השלישי, הה! מי יודע אם ישאר לה איש מכל בנים גִדלה?

ועשירינו וגדולינו, אשר עֹז בידם להושיענו והחפצים באשרנו – בכל עת להמטיר ברוח נדיבה מטרות כסף וזהב למען הצמח ישועה לעמם, – עומדים מרחוק, רואים בעיניהם חרב מלאך המות שלופה ונטויה על אמם ילדתם, – על אומתם ממנה יצאו, – שומעים באזניהם את פעמי הקץ הנורא ההולך וקרב, שומעים ורואים וחפצים להושיענו ויש לאל ידם לעשות, – ואינם עושים דבר!

הלא נתמה על החפץ הזה! מדוע רחוקה תשועת בת יהודה? מדוע עוד לא נושעה שיבת בת ציון?

– אהה! יען דבקה בה צרעת מלחמת ההשכלה! ³

לא להצדיק את הממונים חפצי: דעתם רבה וחטאתם גדולה מאד, כי מה אחרית הנערים האלה העוזבים אחרי כן את ירושלם ובאים פריסה? היודעים הממונים הצדיקים מה הם מעשיהם שם? החשב יחשבו הממונים כי ישבו שם על התורה והעבודה? כי יצומו שם חמישי ושני וחמישי? כי יענו את נפשותיהם בכל חמשת הענויים? הוא אשר אמרתי: כי לא להצדיק את מעשי הממונים חפצתי, כי חטא יחטאו גם לאמונתם ודתם כחטאתם לאֻמתם ולארץ קדשם. אך למה נשוה גם אנחנו אליהם? למה נקשה ערפנו, למה נוסיף להלחם אתם, כמו אין דרך אחרת להושיע את יושבי ארץ ישראל⁴ ואתם יחד את האֻמה כלה?

מדוע בחרנו לנו את הדרך הזאת ומדוע נוסיף ללכת בה ולהגדיל מדורת המחלקת אשר תשחית בישראל מנפש ועד בשר? אם בלב טהור או בלב מגעל הקדישו אויבי ההשכלה מלחמה עליה, – מי יודע! אך למה נעזור להם אנחנו, למה נתן להם פתחון פה להשתרר על יושבי יהודה וירושלם?

כאשר לא יצליח עם בלתי אם ילך לאור ההשכלה החדשה, כן לא ישכיל עם בלתי אם תקל מעליו יד העוני. ועתה איך נצליח על דרכנו, איך תעשינה ידינו תושיה אחרי אשר הפכנו הסדר, אחרי אשר נאכף על היהודים להשכיל ועָנים יכבד עליהם כמלפנים? יוקל נא העֹני מיושבי ירושלים, ישאפו נא רוח חיים, ומאליהם יחפצו להשכיל, ואז תהי ההשכלה לטוב להם, כי תהי השכלה לאמית יען צרכי חיי האֻמה ילדוה.

אך לא בהשכלה יקל עָנים – כי אם בהקילנו עָנים⁵ ישכילו. התוסיף ההשכלה תבואת אדמת הארץ? התוסיף הגפן לתת יינה אם ידעו היהודים בארץ ישראל לדבר צרפתית? ומה עושר עם אם לא תבואת הארץ אשר הוא יושב בה? איך יעשיר עם אם תבואת ארצו לא תרבה?

לא ההשכלה היתה הסבה הראשונה לעושר ארץ אנגליה כי אם עָשרה הסב בהשכלתה, ובבוא מלתוס וירא כי תבואת ארץ אנגליה לא תמצא לה לפי מספר יושביה ההולך הלך ורב, לא דרש להשכיל את העניים או ללמדם שפות זרות, כי אם דרש להגדיל תבואת הארץ או יעץ להאנגלים לבלתי הרבות זרע.

לא חדשים הדברים האלה; כל איש ידעם, – אך איש לא ישית אליהם לב. על חנוך העברים יגולו כל עָנים וכל צרותיהם, ואיש לא יחשוב להקל עָנים למען הטיב חנוך בניהם, כי אם יחפצו להטיב חנוך בניהם למען הקל עָנים! אמנם, רע רע חנוך היהודים אשר הם מחנכים את בניהם, אך היטיבו כל גויי ארפה לחנך את בניהם מהיהודים? כמעט כל היהודים יודעי ספר המה, כמעט כלם יודעים לקרוא ולכתוב; היוכלו הצרפתים להתפאר בזה על היהודים? ובכל זאת הלא הצליחו הצרפתים וגם השכילו וגם עשו עושר וגם היו לתהלה בכל הארץ, כי גדוליהם שמו לבם להגדיל תבואת ארצם, להטיב חיי העם כלו, ובדבר הזה הגדילו גם השכלתם.

אך לא כן יחשוב היהודי, לבושה לו וגם לחרפה לשית לבו לדברים קלי ערך כאלה.⁶ השכלה והטבת החנוך, ועוד דברים נעלים כאלה, – בהם יחשבו גדולינו לעשות נפלאות!

ועל כן אקרא לגדולינו החפצים באושר היהודים בארץ ישראל לאמר: חדלו לכם, אדוני, מההשכלה! לא בורים היהודים כהאכרים בכל ארצות אייראפא; איש איש מהיהודים יודע לקרא ספר מוסר בשבת וביו"ט, ובהרבותם את עָשרם, – כאשר יסכינו יושבי ירושלם ויהודה לראות טוב בחייהם ולאכול מיגיע כפיהם, – אז יבינו הטוב הצפון בהשכלה ודרשו המה מכם כי מתבנו להם בתי-ספר, או גם בלי עזרתכם יעשו כזאת!

חדלו לכם, אדוני, מחשוב כי רק בהשכלה תעלו ארוכה לשבא בת עמכם! טובה השכלה עם עֹשר, אך טוב לעם עֹשר בלא השכלה מהשכלה בלא עֹשר!

כי המעטה השכלת העברים אשר בארץ ישראל מהשכלת הערבים או הנוצרים אשר בה? ומי משלשתם ירעב ללחם? הלא טוב גורל הערבים מגורל היהודים! אל נא נשית שקר בנפשינו! טוב טוב להערבים היושבים בארץ ישראל מליהודים,⁷ כי ארצינו ארצם ופרי אדמתנו יאכלו המה, והיהודים אשר בארץ הזאת יחיו חיי צער ועֹני על נדבות אחיהם בחוץ לארץ!

על כן נעזוב-נא את ההשכלה וגם החנוך! למה נאבד את כחותינו וכספנו חנם? העת קצרה והמלאכה רבה, והמעשים הנעשים באייראפא עתה יעידו בנו להזהר ולעמוד על נפשינו אם חפצי חיים אנחנו. נשמע נה לקול המעשים האלה ואל נשעה בדברים אשר לא יביאו כל תועלת לנו – כי אם עוד ירַפו את ידינו בהפרידם הלבבות ובהכותם את אֻמתנו לרסיסים! יחנכן היהודים את צאצאיהם כאשר חנכו אותנו אבותינו. הלא חיינו בחנוכנו זה עד היום, והמית לא ימיתנו גם עתה.

לא טוב החנות הזה: זאת נשנה עוד הפעם! אך מרעת החנוך בלבדו לא ימות עם. היש לנו הצדקה לפזר כחנו וכספנו לבלי הועיל? היש לנו הצדקה להלחם בעת הזאת? אחדות דרושה לנו! אחדות גמורה וחלוטה! רק היא תתן לנו כח ועוז להציל את האֻמה מידי הכליון, ואם ערלה אזני הממונים והפקידים משמוע, ואם לב אבן שמו להם תחת לה בשר, ואם כל רגש אנושי גרשו מלבם, הבעבור זה נתן את האֻמה לגוע? ועל כן נשט מעליהם! נחכה מעט עד אשר נקל מעל יושבי ארץ קדשנו את עָנים הנורא.⁸

לדבר הזה נקדיש כל כחנו! לדבר הזה נקדיש כל כספנו ואל נפנה לבנו לבטלה!

ישימו נא גדולינו, החפצים את אושר עמם באמת ובלב תמים, את לבם לדברים האלה. ישימו נא גם אוהבי ההשכלה בירושלם ובכל מקום שהם את לבם לדברי, כי בדמי לבבי הפצוע כתבתים. ⁹

מה ההשכלה וכל טובה ויפיה בפני חיי האמה? הרבה אהבתנו לההשכלה מאהבת חכמינו לתורתם? עת לעשות להאמה – הפרו השכלתכם! כי אין דבר העומד בפני חיי האֻמה! גם הנדיבים והממונים, גם החכמים והרבנים, – הספרדים כאשכנזים והחסידים כמתנגדים, – ישימו נא כלם את לבם לדברים האלה. יסירו נא מפיהם שמות הכתות החולקים לביתם, כי אחד ישראל! ובאחדותו זאת יקים את הריסות ארצו.

אחד ישראל! ואיש אל יעיז לנגוע בהאחדות הזאת, כי נפש עמו הוא משחית!

העת קצרה והמלאכה רבה, ועל כן אל נא נעשה היום את אשר נוכל לעשות מחר, כי אם נעשה היום אשר לא נוכל לעשות מחר! נתחזק נא מעט מעט על אדמת אבותינו; נחיה מעט מעט את שפתנו ונשימה בפי העם כלו;

ידעתי, כי אויבי ההשכלה החרימו גם שפת אבותיהם, שפת נביאינו, שפת חכמי התלמוד, – זאת השפה אשר בה כל חיי רוחנו. אם אך נחדול אנחנו מהלחם לההשכלה בשפתינו, אם רק לחיי האמת נלחם במכתבי עתינו ובספרותנו, ונפקחו עיניהם וראו כי בחיי השפה חיי העם, והבינו אז כי לא לחנם חרה לנחמיה בראותו בני הגולה אשר שבו מבבל “חצים מדברים אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית” (נחמיה י“ג כ”ד).

נגדיל נא מספר היהודים בארצנו, נקנה אדמה ונחנכם לעָבדה ולהוציא מחיקה את פריה; ניצר נא מעט מעט עם חזק בגו וברוח המנֻסה במסות החיים והעבודה. והיה בעשותנו כזאת – ותולד השכלתו מצרכי חייו, והוטב חנוך צאצאיו לפי רוחו, ובא אז בלי מלחמה ובלי נפתולים הדבר אשר לא נוכל עשות עתה בכל כחנו.

אלגאזיר¹⁰.