רקע
יחיאל יוסף לבונטין
הַנְשָׁמָה
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ע“פ ”בין תקוה ויאוש", תל אביב: מסדה; 1938

…ויעף המלאך אל גן הנשמות, אשר מעל לרקיע השביעי, ויגש אל אחת הנשמות הזכות, הבהירות, הנעימות, נשמה טהורה וקדושה, ויאמר:

– בואי איתי, כי באה עתך…

נאחזה הנשמה בכנפי המלאך – ויעופי שניהם יחדיו.

המה טסים ונשאים במרחבי אין-סוף, בחלל העולם שאין לו ראשית ואין לו תכלית.

רבבות אורות מופיעים מזיו הכוכבים, מנצנצים מברק-נגהם.

אורות זהובים, לבנבנים, נפגשים, מתנגשים, מתמזגים – וחולפים ונעלמים במסתרי התהומות העמוקים, שאין להם שיעור וקצב.

והמלאך והנשמה נשאים במרחקי הספירות, טובלים בנגוהות האורות, שוקעים בין רסיסי-גרמי תבל, הנפוצים בחלל האין-סופי, מרחפים על פני ענני-זהר של המזרות, טסים בין הכוכבים הענקיים והמפיקים נוגה ונהנים מזיום ומהדרים של המאורות.

– לאן אני באה? – שואלת הנשמה.

– הרואה את שם, במרחק, כוכב קטנטן, שאורו קלוש וכחלחל? לשם תובאי…

– האם הכוכב ההוא, המסתובב וממהר במרוצתו ובמסלולו?

– כן… שם יהיה מקומך…

– ומה שמו?

– ארץ יקרא בפי ילידי-הארץ… ילד יולד, ואת תנפחי בו לכל ימי חייו…

הקשיבה הנשמה, הביטה אל הכוכבים הענקיים, אל הלהבות המתלקחות בגלגלי הכוכבים והמתפזרות בחלל העולם.

– ומה יהיה משפט האיש, אשר אחיהו ואאמצהו?

– התבונני וראי!…

ועל פני אפילת התהום הצטיירה ונגולה כעין יריעה ארוכה, שחורה ושוממה. הנה אנשים רבים הולכים ושבים, מתרוצצים ונדחקים, עמוסי-סבל ועגומי-מבט, עוברים ימים ונהרות, מפלסים נתיבות בין הרים ובקעות, בונים והורסים, נשאים למרום ונופלים לתהום נשיה…

וילד רך ועדין נראה בין ההמון, מתפלש בעפר, משוטט בחוצות, נודד ביערות ובשדות…

והילד הולך וגדל, מחפש אור, שואף לאויר זך, מסתכל לכל המתרחש בעולמו…

והילד היה לאיש הולך בדרכו אשר התווה לו, הולך קוממיות, ולפני עמוד האור המזהיר את מסלת חייו…

הנהו מטפס ועולה, נכשל ונופל ושוב עומד על רגליו, מגולל לפניו את מגלות-התורות העמוקות והנפלאות – למען הגיע אל שיא רום תבונה

והדעת שמשם נבקעים קוים מאירים כל יושבי-צלמות…

והוא מפיץ ברבים אודות הדעות הנשגבות, זיקוקי-נהרה של החכמה: הוא פונה ומטיף לעם, נושא מדברותיו לכל התועים בדרכיהם לבקש אשרם וגדולתם: הוא נותן את שפע הגיונותיו לעייפי-כח, לנחשלים ומעונים.

אבל מעטים הם הבאים להתחמם לאורה של בינתו… ויש גם אלה המעפרים לעומתו, הלועגים לתומתו וקוראים אחריו:

– אויל איש הרוח!

ויש שנשמע קולו בין הקהל, הטרוד בדאגותיו והמתנגש בסכסוכי הבל, ונאומו מתפשט בין עמוסי-סבל – ועמדו האנשים והביטו אליו ושמעו את תורותיו – והלכו ושבו למעלליהם ושכחו את הנביא ואת נאומו…

והוא ממשיך את דרכו הקשה, עולה ויורד, מעונה בסבלו וחזק באמונתו… בודד בדרכו, גלמוד ונעזב…

נאנחה הנשמה והמלאך אומר:

– את תהיי מקור גאונו, ממך גדולת-נפשו ורוחב בינתו… את תחייהו, תעודדיהו, תרוממיהו… בך אור חייו… ממך נחמתו וצרותיו, ששונו ויגונו, מצוקותיו והדרו.

ועבר המראה, ועברה דמות אחרת…

הזדקן ההלך, נפלו פניו: שחוח, כפוף-גו, עגום-מבט אוחז הוא בידיו הרועדות את מקלו וממשיך את דרכו הסוגה חוחים.

אבל אחריו צועדים גם תלמידיו המועטים, השומעים את אמרי פיו וסופגים את תורותיו…

והוא הגיע אל הגבול, גבול חייו…

ופתאום נראה, כי במקום, ששם ישב ההלך לנוח מעט יחד עם תלמידיו מעמל דרך חייו ולמסור להם את רוח חזיונותיו, – נתלקטו אנשים שונים…

– על מה נאספו כל אלה? – שואלת הנשמה.

– עתה, כשהגיע החוזה הגדול לגבול חייו, נזכרו כי את שמעוֹ שמעוּ, כי הפיץ דעה ועשה ספרים הרבה. ובאו גם הם להאדיר אותו טרם יגווע וימות, למען יתגאו בהדרוֹ ויתרהבו בגאונותו… או תשפך גם עליהם קרן אור תורתו, והיה להם לגאון ולתפארת.

נתחלחלה הנשמה ותאמר:

– אנא, מלאכי הטוב! עשה עמדי חסד ואמת, כשיתאספו כל האנשים הקטנים הללו לכבד ולהגדיל את המורה, שלא ידעוהו בכל ימי-חייו, אנא תעוף אלי ותקחני ממנו… ילך אל הבריות הללו בלי נשמתו, כי אם רק בנשימתו…

– כן אעשה, – אמר המלאך.

ויעופו שניהם יחדיו.

המלצות קוראים
תגיות