(פרח על קברו של חברי)
…בדד, גלמוד, רחוק ממשפחתו, מקרוביו ומחבריו – מת יחיאל בן זאב. בדד, גלמוד, באפילת ליל שכב על מטתו, חולה אנוש, והגה את מחשבתו על עתידות עמנו. בחזיונו עברו לפניו כל המאורעות במשך שלושים שנות עבודתו המאומצת, המוקדשה במרץ רב, במסירות נפשית, בגיל-הלב לרעיון הלאומי האחד, הנעלה והנשגב.
הוא רואה בחזון עמו המון גולים, הולכים ונודדים בדרך מלאה חתחתים, בין צורי-מכשול וסלעי-מגור… ומה ארוכה היא הדרך הזאת, ומה איומה היא… הומה הסער, מיללת הרוח, רועש הרעש – והנודדים הצעירים יגעי-כח ועיפי רוח… מטפסים ויורדים, עולים ונופלים…
עננים כבדים כעופרת, ענני חשך ואפלה, כסו את כל מרחב אופקי-השמים… אדים מחניקים נישאים בכל חלל האויר, אף לא שביב אור אחד מאיר את ישימון דרכם… והנודדים הולכים, נדחפים, נרדפים ונהדפים אל כל אשר תשאם הסערה.
והנה עבר במחנה רחש חרישי, והלחש הולך וגדל – ויהי לקולות רבים, קולות קוראים לחיים חדשים, לתחיה, לחירות ולשחרור מן הגלות המרה.
והוא בין ראשי המתפרצים, בין הנואמים לתשועת העם בעזרתו העצמית, בין השואפים לנתק את חרצובותיה של האומה, את כבליה, להסיר את שיעבודה, הוא בין המחוללים מהפכה עצומה בחיי בחיי העם, בין האישים המהרסים את החורבות ומהמכוננים בנינים לאומיים חדשים…
שבלים בודדות הם מלקטים בשדה ישראל המכוסה חרולים וקמשונים, אבן אל אבן הם מאספים לבנין הנשגב… והתנועה הולכת ומתגדלת, הולכת ומתגברת וכובשת חוגי האומה המפולגה והמפוררה.
מחזות ממחזות חייו עוברים לפניו באפילת לילה ומשככים את יסורי גופו הרצוץ ואת אימת הבדידות.
הוא נזכר, איך עמד בראש הקבוצה הקטנה של חבריו, שהקדישו את מעיניהם ואת ידיעותיהם בעבודה עתידה למען תחית העם ותחית הארץ… הוא עומד על המשמר תמיד לארגן… לאגד ולאחד את פזורי הנחשלים בדרך תקוות העם… הוא אומר:
“התארגנותו והתאחדותו של העם העברי, התגברותה של הכרתו הלאומית – זוהי עכשיו שאיפתנו, יען כי כל אלה מובילים אותנו אל האידאל הנשגב – תחית העם בארצו!”
שנים עוברות וחולפות… שנות תקווה, שנות יאוש, שנות עבודה מתמדת, שנות שאיפה לרעיון הלאומי היחידי, להשגתו, להגשמתו…
שנים עוברות וחולפות… הנה הופיע איש הפלא, גדול הרוח ואדיר הפעולות… הוא מושך אחריו את כל הנחלים על שבר בת עמם, את כל הנאמנים לרוח עמנו… הוא הרים דגל לאומי נגדה נא כל אומות העולם וקרא את קריאתו הגדולה להעם הנודד, להעם המפוזר והמפורד, הבזוז והשסוי, להעם השקוע לחבלי הדעות-הזרות: התאגדו ואמצו את כוחכם, הסירו מכם את כבלי-עבודתכם, דרשו ותבעו את חרותכם, את ארצכם, מולדת אבותיכם, שתהא לכם למדינתכם!…
ושנים רבות עמד לימין החוזה הגדול… שנים רבות עבד את העבודה הלאומית במחיצה אחת עם החולם הנפלא, גאון עמנו, השתתף אתו בכל העמל הרב, חלם אתו את חלומותיו, ובנה יחד אתו את המבצרים לבצר את עמדתנו…
… כאב לב איום הוא מרגיש… מתהפך הוא על צדו… חזיונותיו אינם נותנים מנוחה ללבו הנדכא והנלאה…
ונזכר הוא ברגעים הקשים והעגומים, כשנדמה, שהמנהל של כל התנועה הלאומית נטה מן המסילה שסלל לגאולת עמנו… נזדעזע הוא וחבריו… כן! הם פרשו ובכו… היעזבו את המנהיג אשר כבדוהו כאיש עליון?… והוא עזב את המנהיג והיה קשור בו בכל נימי-נפשו…
עברו שנים מועטות… והנה הוא עומד על קברו של החוזה הגדול… רצוץ-נפש ומלא תקווה הוא מרים את הדגל, שנפל מיד המנהיג המנוח… והוא ממשיך את העבודה הקשה בלי הרף, בלי חשך, בלי ליאות.
הוא ממשיך את דפיקת הלב העברי, מרגיש את הגעגועים שבנפשו של העם, משפיע בנאומו, במאמריו, ומושך את העם אחריו בקסם מליו…
הוא אומר: “לא למראית עין יוודע לב-ישראל, – תגע בו יד אוהב, והנה נזדעזע הלב העברי… תעבור נא יד אחים על פני המיתרים – והנה נשמע קול רועד, קול משמיע תקווה”.
הוא פונה אל העם בכרוזיו ואומר: “עבדו במרץ פי שנים ושלושה את עבדתכם, גרגר אל גרגר קבצו ושאו נא אל אסמנו הלאומי ויגדל נא אוצרנו הלאומי… הגדילו את העבודה הלאומית פי עשרה, משכו אל עבודת הגאולה את כל אלה, אשר נפשם עדיין לא הוארה ולבם לא הוּחם באור רעיוננו!”
אנחנו נהיה הראשונים להכניס לארץ השוממה קולטורה, אור וחיים… עלינו לעשות את הדבר הזה בכוח יותר מאומץ: כל יום יקר לנו עכשיו: כל יום, העובר עלינו בלי מעשה לטובת רעיוננו הגדול – ייחשב לנו ליום עוון וחטאת"…
והגיעה השעה כשחבריו אמרו לו: “קח בידך את הגה התנועה”. והוא עוזב את עירו ומשפחתו ואת עבודתו כרופא מפורסם ובא לעיר נכריה לשאת עליו את משא הענינים של ההסתדרות… מדוכא ממחלה אנושה הוא מוסיף לעבוד עבודת-העם אף על פי שהיא מתשת את כוחותיו המעטים הנשארים לו…
מלחמת העולם… הרס, חורבן.. והנה נראה מרחוק אור… אור קלוש… היש תקוה להגשמת שאיפתנו? היש אפשרות להשיג את המטרה, אשר אליה שאף המנהיג המנוח, אשר אליה שאפו כל החולמים והלוחמים לתקות עמנו?… והרעיון שהיה לנו, לכולנו, כחלום, כחזון לב, כאגדה נפלאה, – אולי יתגשם, אולי ילבש צורה מדינית…
– אתה מחויב ללכת לונדונה, ששם יגזר גורל רעיוננו! – שומע הוא קול חבריו הנאמנים.
ובליל חושך ואפלה, ליל זועות, ליל מהפכה. ליל הרג, ליל מלחמה בין מפלגות מהפכנים – הוא הולך ברגל לבית הנתיבות, מלווה צעירים הנאמנים לבריתנו… עבר ארצות וימים, בכל המקומות שהסכנה אורבת לצוד אותו.
…והוא מוטל על ערש דווי, רגעי-חייו ספורים…
בדד וגלמוד שוכב הוא בחדר זר… משרטוטי פניו הרזים והקמוטים כאילו משקפים זהרי המחשבות הממלאות את הנפש…
הוא חש קור בכל גופו הרועד – כאילו נמלא החדר בקרח הנורא… אפלת-החדר מתגברת, מתעבה… דממה וחושך… המוות כבר עומד ממולו…
– את נפשך באתי לקחת – כאילו מאזין הוא קול לחש הולך ממרחקים.
– עוד רב לי הדרך… לא כליתי את פעולתי… לא גמרתי את שליחותי – לוחש הגוסס.
והמלאך עומד לפניו, עומד ומחכה…
דומיה… הקור הולך וגדל… האופל מתגדל ומתגבר… הנשימה קשה, חלשה.
אנחת נכאים יוצאת מפי הגוסס…
ופתאום נמלא החדר אור שבעתיים… זהרי-חשמל פרצו ומלאו את כל חלל החדר… ברקי אור מתפזרים, מבריקים ומזהירים בכל עבר.
ממרחקים נשמע לחש רנה ותפלה, קול מקהלה, קול שירה ספוג תוגה ויגון, צלצלי רננות מפכים מרחשי-לב ומהשתפכות הנפש…
ונשאת על כנפי כרובים יורדת השכינה אבלה ועצובה ותשב למראשותיו של הגוסס ותשם כף ידה הבחירה על ראשו.
– הרגע בני, אל תעצב… יש שכר לפעולתך…
– לא קויתי לשכר על עמלי שהקדשתי לעמי…
– שכרך – זוהי תשועת עמך הקרובה לבוא…
– מה רב אשרי ומה גדול צערי…
– אשרך בצערך… כל ימיך היית מאושר בהצטערך על עמך ובאמונתך לתשוועתו.
– ולא אראה בתשועה עמי!? – צעק הגוסס ויתנודד.
– גזירה היא… גזירה היא מדור דור… המנהיגים, מאשרי העם, מחוללי רעיונות נשגבים, יוצרי תקופות בחיי האומה – בוערים ואכּלים בלהבות אש אהבתם ומסירותם… נגשים אל הגבול, ואת הגבול לא יעברו…
– אהה!… ועבודת-העם מה תהא עליה?! – אנחה איומה בוקעת דומית-החדר.
– אם מאמין אתה, בני, ברוח עמך, בכוח רצונו החזק להשתחררותו; אם מאמין אתה, כי נשען העם בשדרותיו ובמפלגותיו על אחדותו, על רגשותיו, על שאיפותיו לחיים לאומיים, לחיי-חירות, לחיי פעולה גדולה, לתחיתו בארצו, אזי תשועתו תבוא!…
– אני מאמין!… – קורא הגוסס, ואותות הרוח חדוה מרחפים על שרטוטי פניו, זהרי אור נוצצים מעיניו הדועכות, חיוך נעים נראה בקמטי-שפתיו…
…ויד ענוגה ורכה עוברת ולופתת אותו… שפתי קודש נוגעות בשפתיו…
נשמתו פרחה…
דומיה מסביב… אפלת-לילה.
בדד, גלמוד, הרחק מקרוביו ומחבריו, נשא בשרעפיו לגאולת עמו בארצו נאסף אל עמיו יחיאל בן זאב צ’לינוב.
-
1 הדבר שנשאתי ביום י“ט בשבת, התרע”ט, יום פטירתו של יחיאל צ'לינוב, בנשף הערב המוקדש לזכרו, במוסקבה. ↩
אני מתהפך מצד לצד על ערשי, ערש דוי: מה קשה עלי הנשימה!…
אני מביט אל החלון הפתוח.
קרני הירח העגום חודרות אל חדרי ומזהירות בכתמי-כסף על השמיכה.
קפואים עומדים האילנות השתולים על יד החלון וענפיהם מורדים בלי נוע כמאובנים.
אין ניד, אין תנודה…
אני מתאמץ לנשום מעט אויר להקל את נשימתי, את לחץ לבי – ואין…
ואתחנן אל אלוהים לאמור:
אנא אלי, אל הרוחות, ראה נא בעניי! שלח נא את רוחך הטובה לשובב נפשי הנלאה…
נרדמתי… אחוז שנה אני נושם בכבדות.
עברו רגעים מעטים – ופתאום אני מרגיש:
גלי רוח קלים, קרירים, מרעננים עוברים עלי, אפפוני, מלטפים אותי בנחת ובעידון כלטיפת יד אם ענוגה, כנשיקת עלמה אהובה…
גלי הרוח משתפכים עלי, משובבים את נפשי המעונה. מקילים את כאבי, נזרמים אל קרבי ומאמצים את גופי.
– מאין באת, רוחי חביבה? – כאילו שומע אני את קולי בין תסבוכת של חזיונות.
אני שומע לחש דממה, כמו הד רינה מעוממה באה-דאה ממרחקים.
מתעופת הרי קדם שולחתי, על רוכסי הקרח הנורא עפתי, על הרים וגבעות, עמקים וגיאיות עברתי, אל יערות-עד חדרתי, את ענפי האַלונים הנעתי והרעשתי ואת הצפרים החרדתי – ותעפנה מבין העפאים נתנו קולן. על הים השתטחתי – וירעש הים ויהמו גליו ויחמרו משבריו… התרוממתי ועליתי ואת העננים פזרתי, ולאור הירח החוור והעגום עדיך הגעתי…
דממה…
גלי הרוח הצחה עוברים עלי ומענגים את נפשי.
אני ישן שנה עמוקה ושואף בקרבי את האויר המזוקק והמזוכך.
…והאחות הרחמניה יושבת בכורסה אשר בקצה החדר ונרדמת.
התעוררה מתרדמתה, קמה, לחצה את כפתור החשמל. הזרם עבר אל המאַוורר – ותנועינה כנפיו ויזרמו גלי רוח קשים, כבדים כגלי-ים המלח בהתגעשם – וגם עד ערשי הגיעו.
זמזום המאַוורר מתפשט בחלל החדר כזמזום היתושים, ילידי הביצות.
– מי את רוח תזזית? – שומע אני לחש זועף יוצא מגלי הרוח, השוטפים דרך החלון. – אים אוצרות רוח שמשם הגחת?
– מקשקוש כנפיים נוצרתי…
– מי נותן לך עוז ועוצמה לנשוב?
– האופן הקשור על הכנפיים, כי רוח החיה באופן…
– רוח רמיה, רוח מעושה אַת… חדלי לך להתפשט. – הומה קול רוגז.
– לא אוכל… לא אוכל… הזרם מחייני… הזרם לא ייספה…
– רוח רמייה, רוח מזויפת, לא אהיה אתך…
הגלים הכבדים הקשים היוצאים מן המאַוורר, מגיעים עד משכבי, מכים בשמיכה, גועשים ומתגברים על גלי הרוח, הנושבת מההרים…
הקיצותי…
הה! רוחי הנעימה, רוח היער והים – איך?
רוח השקר גברה על רוח האמת!
עד מתי?…
…ויעף המלאך אל גן הנשמות, אשר מעל לרקיע השביעי, ויגש אל אחת הנשמות הזכות, הבהירות, הנעימות, נשמה טהורה וקדושה, ויאמר:
– בואי איתי, כי באה עתך…
נאחזה הנשמה בכנפי המלאך – ויעופי שניהם יחדיו.
המה טסים ונשאים במרחבי אין-סוף, בחלל העולם שאין לו ראשית ואין לו תכלית.
רבבות אורות מופיעים מזיו הכוכבים, מנצנצים מברק-נגהם.
אורות זהובים, לבנבנים, נפגשים, מתנגשים, מתמזגים – וחולפים ונעלמים במסתרי התהומות העמוקים, שאין להם שיעור וקצב.
והמלאך והנשמה נשאים במרחקי הספירות, טובלים בנגוהות האורות, שוקעים בין רסיסי-גרמי תבל, הנפוצים בחלל האין-סופי, מרחפים על פני ענני-זהר של המזרות, טסים בין הכוכבים הענקיים והמפיקים נוגה ונהנים מזיום ומהדרים של המאורות.
– לאן אני באה? – שואלת הנשמה.
– הרואה את שם, במרחק, כוכב קטנטן, שאורו קלוש וכחלחל? לשם תובאי…
– האם הכוכב ההוא, המסתובב וממהר במרוצתו ובמסלולו?
– כן… שם יהיה מקומך…
– ומה שמו?
– ארץ יקרא בפי ילידי-הארץ… ילד יולד, ואת תנפחי בו לכל ימי חייו…
הקשיבה הנשמה, הביטה אל הכוכבים הענקיים, אל הלהבות המתלקחות בגלגלי הכוכבים והמתפזרות בחלל העולם.
– ומה יהיה משפט האיש, אשר אחיהו ואאמצהו?
– התבונני וראי!…
ועל פני אפילת התהום הצטיירה ונגולה כעין יריעה ארוכה, שחורה ושוממה. הנה אנשים רבים הולכים ושבים, מתרוצצים ונדחקים, עמוסי-סבל ועגומי-מבט, עוברים ימים ונהרות, מפלסים נתיבות בין הרים ובקעות, בונים והורסים, נשאים למרום ונופלים לתהום נשיה…
וילד רך ועדין נראה בין ההמון, מתפלש בעפר, משוטט בחוצות, נודד ביערות ובשדות…
והילד הולך וגדל, מחפש אור, שואף לאויר זך, מסתכל לכל המתרחש בעולמו…
והילד היה לאיש הולך בדרכו אשר התווה לו, הולך קוממיות, ולפני עמוד האור המזהיר את מסלת חייו…
הנהו מטפס ועולה, נכשל ונופל ושוב עומד על רגליו, מגולל לפניו את מגלות-התורות העמוקות והנפלאות – למען הגיע אל שיא רום תבונה
והדעת שמשם נבקעים קוים מאירים כל יושבי-צלמות…
והוא מפיץ ברבים אודות הדעות הנשגבות, זיקוקי-נהרה של החכמה: הוא פונה ומטיף לעם, נושא מדברותיו לכל התועים בדרכיהם לבקש אשרם וגדולתם: הוא נותן את שפע הגיונותיו לעייפי-כח, לנחשלים ומעונים.
אבל מעטים הם הבאים להתחמם לאורה של בינתו… ויש גם אלה המעפרים לעומתו, הלועגים לתומתו וקוראים אחריו:
– אויל איש הרוח!
ויש שנשמע קולו בין הקהל, הטרוד בדאגותיו והמתנגש בסכסוכי הבל, ונאומו מתפשט בין עמוסי-סבל – ועמדו האנשים והביטו אליו ושמעו את תורותיו – והלכו ושבו למעלליהם ושכחו את הנביא ואת נאומו…
והוא ממשיך את דרכו הקשה, עולה ויורד, מעונה בסבלו וחזק באמונתו… בודד בדרכו, גלמוד ונעזב…
נאנחה הנשמה והמלאך אומר:
– את תהיי מקור גאונו, ממך גדולת-נפשו ורוחב בינתו… את תחייהו, תעודדיהו, תרוממיהו… בך אור חייו… ממך נחמתו וצרותיו, ששונו ויגונו, מצוקותיו והדרו.
ועבר המראה, ועברה דמות אחרת…
הזדקן ההלך, נפלו פניו: שחוח, כפוף-גו, עגום-מבט אוחז הוא בידיו הרועדות את מקלו וממשיך את דרכו הסוגה חוחים.
אבל אחריו צועדים גם תלמידיו המועטים, השומעים את אמרי פיו וסופגים את תורותיו…
והוא הגיע אל הגבול, גבול חייו…
ופתאום נראה, כי במקום, ששם ישב ההלך לנוח מעט יחד עם תלמידיו מעמל דרך חייו ולמסור להם את רוח חזיונותיו, – נתלקטו אנשים שונים…
– על מה נאספו כל אלה? – שואלת הנשמה.
– עתה, כשהגיע החוזה הגדול לגבול חייו, נזכרו כי את שמעוֹ שמעוּ, כי הפיץ דעה ועשה ספרים הרבה. ובאו גם הם להאדיר אותו טרם יגווע וימות, למען יתגאו בהדרוֹ ויתרהבו בגאונותו… או תשפך גם עליהם קרן אור תורתו, והיה להם לגאון ולתפארת.
נתחלחלה הנשמה ותאמר:
– אנא, מלאכי הטוב! עשה עמדי חסד ואמת, כשיתאספו כל האנשים הקטנים הללו לכבד ולהגדיל את המורה, שלא ידעוהו בכל ימי-חייו, אנא תעוף אלי ותקחני ממנו… ילך אל הבריות הללו בלי נשמתו, כי אם רק בנשימתו…
– כן אעשה, – אמר המלאך.
ויעופו שניהם יחדיו.
לילה… אפלולית עמוקה… דממה… אני ישן ולבי ער… לחש שיחה אלי גונב בשעיפי-לילה… נשאה על כנפי הרוח הנעימה, הנושבת דרך חלון חדרי הפתוח – ואלי הגיעה…
שם באחת הפינות של העיר מתגולל שבר פחם-אבן, הרוח גללה חבצלת בודדת שנציה קמלו. המסכנה טולטלה עד שהגיעה עד הפחם – ונתעכבה. נשמע קול רך וענוג:
– מי אתה השחור משחור? – החבצלת ממללת ומתרפקת עליו.
– מי אני? – עונה לעומתה קול גס. – ממשפחת העובדים אנוכי, ממשפחת העמלים… אנו העובדים בעד העולם ומלואו…
– ומאין באת?
– ממעמקי האדמה הוּצאתי… רב היה העמל, עד שהוּצאתי לאור עולם… טלטלוני והשליכוני עד שנמצאתי במקום הזה…
– ומה מעשיך? במה הצטיינת?
– הלא אמרתי, כי בין העובדים חלקי… אנחנו – המביאים ברכה, אושר ועושר לעולם… אנחנו נותנים אור וחום לכל האנשים, בכוחנו מפליגות האניות, אנחנו מסיעים את הרכבות מקצה הארץ עד קצה… במרצנו ובעוזנו פועלות כל המכונות, שהמציאו חכמי-חרשים; מאמצנו – כל תנועתן, מלאכתן, גדולתן… בלעדינו – אין תנועה, אין אור בחושך, אין חום בקור, אין חיים בכל הארצות… הכוח והפעולה בנו נסתתרו! העמל הוא דרך חיינו… סמל העמל אנחנו! סמל העמל הנצחי!
דממה… נפסקה השיחה… עברו רגעים אחדים…
– ומי אַת, הרכה והענוגה?
– מפרחי גן עדן אנוכי… בגן נחמד נולדתי – בזוהר אור בוקר… הטל והשמש טיפחוני, גידלוני, ייפוני… מלאה רעננות ומקושטת בצבעי-זוהר צמחתי בין אחיותי, הפרחים החביבים, היפים, מרהיבי-עין, והייתי ברה, זכה, מלבלבת… ריחות נעימים, חדווה, יופי, הדרת-חן, תשוקת חיים – היו שפוכים בכל רחבי הגן… הגיעה הפריחה, נצנצה הניצה, צבעים וורוּדים, כחולים, אדומים כיסו את עלי-הגבעולים הרכים… שמחה הייתי, עליזה… בעליצות שוחחתי עם הצפורת היפה בשלל צבעיה, שפרחה עלי ונשקתני… וכל הבא אל הגן פנימה – ונהרו פניו וקידם אותנו בשחוק עליז, וספגה נפשו את תפארת החן וההוד ונישאה רוחו אל על, אל טוהר השמים, אל זיו השמש – ונער ממנו את אבק דאגותיו, את רוחו הכואבת והדואבת… הששון וההוד – דרך חיינו! סמל היופי והתענוג אנחנו!
– ואיך הגעת עד הלום?
– נכנסה אל הגן ילדה קטנה, נעימה… הגנן קטפני ונתנני על ידה… יצאה בחדווה ובשחוק אל הרחוב… פגשה עלם נאה ואמרה:
– קנה נא את הפרח היפה והנחמד הזה.
והעלם לקחני בידו, לטפני, קרבני אל פניו הצוהלים מנחת.
– והקטנה מה עשתה – שואל הקול הגס.
– הה! שמחתי מאוד בשמעי, שהיא אומרת:
– תודה לך,אדון נכבד!… אמהר ואקנה חלב ולחם לאמי החולה. – ותרץ בצהלה וברינה – רוקדת – הלאה.
– והעלם הגיע עד ארמון גדול, נכנס אל אולם מקושט הדר, נגש אל עלמה רכה, יפהפיה, כרע ברך לפניה ואמר:
– הבאתי לך אהובתי, את החבצלת הנחמדה הזאת. אנא, קבלי אותה ממני ברצון, כי יפית מן הפרח הזה…
והיא שמחה וחבקה את העלם. שניהם היו מאושרים… והרי אני נתתי להם את חדוות החיים. היא שמה אותי בשמלתה על חזה והאושר הזהיר את פניה… אמנם, מפזרי-היופי והעונג אנו, פרחי עדן!…
דומיה…
אנחה נשמעה.
הרוח הומה בין ענפי האילן שעל יד חלוני.
– בערב, – מוסיפה החבצלת לספר, – שבה העלמה מנשף-חשק. ובהתפשטה משמלתה, הושלכתי ארצה והתגלגלתי אל תחת השולחן.
– בבוקר מצאתני המשרתת, לקחתני, ושמתני בספל מים טהורים – ואחיה… לפנות בוקר הוציאתני מן הספל והלכה בדרך רחוקה… הגיעה לבית הקברות, נגשה אל קבר אמה, כרעה על ברכיה, התפללה בדמעות עיניה והניחתני על אבן המצבה…
– בלילה נשבה הרוח וטלטלתני עד שהגעתי הנה…
– אמנם אחרי הפריחה באה הכמישה. אנו נקטפים ונובלים!…
דממה…
אפלה…
הרוח נושבת ומתוך אוושת העלים שומע אני אנחות עמומות…
– ואיזו היא הדרך שהתגלגלת בה הנה? – שואלת החבצלת.
– ככלות כוחנו ויגיענו, נעזבים אנו ומושלכים החוצה כנצר נתעב… אחרי היצירה באה הכליה… אנו נשרפים – ונעלמים!…
– ומה קיצנו כי ניחל? – לוחשת החבצלת בהתרפקה על מכירה.
– למרמס רגלי אדם ובהמה!…
רצועת הארץ, המשתרעת לאורך החוף של הים הגדול, מתגאה בירק שדותיה, בהדר גניה, ברום הריה ובגאון עריה; כלולה ביפיה ובהמית חייה, נאה במעשה עובדיה, המשכללים והמפארים כל פנה וכל חלקה.
והים מתרפק עליה… הוא מלחך את הדום-רגליה, נוהם לפניה בנהמת-חיבתו, מתנאה בשלל צבעי גליו המופזים נגוהות-אור, לוחש לה את אהבתו בלחש טמיר.
ויש לפעמים והוא – יתקצף, יזעם, ירעש, וגליו מתרוממים, מסתערים על אורך החוף, כאילו רוצה הוא לכבוש את רצועת האדמה, להכניעה, לבלוע אותה ואת כל יופיה והדרה. אבל מהר יעבור קצפו, וחלף רוגזו, ושבה רוחו הטובה.
והנה הוא משחק, כילד ענוג, על חופיה, ברכּות ובחביבות; זהרי-חמה מתנוססים ומבריקים על גבנוני הגלים, המלטפים את חול החוף והמלחשים את סוד גישתם אליה ונסיגתם ממנה.
וכאשר תצמא הארץ ותערוג אל מטרות-עוז לרווֹת את צמחיה ודשאיה, ורעם הים ומיהר לספק את תשוקתה ושלח מאפקי השמים את העננים, המתפשטים על כל קצוות הארץ והמריקים את ברכתם על האדמה להשקותה ולהפרותה.
וגם הארץ שמחה לקראת הים, והיה בימי אור וששון ובאו בני הארץ והתאספו בהמוניהם, בחורים ובחורות, ילדים ותינוקות, והרימו קולם בשירים, בפטפוטים ובמילולים, והתערבו והתמזגו קולותיהם עם שאון הגלים הענוגים: להביע את חבתם, אהדתם, חמדתם, ובאו כולם ונפלו אל הגלים והתחבקו והתנשקו שטופי עונג ורוך.
ושם, הלאה מעבר ההוא, משתרע המדבר הגדול והזעום, השמם. דממה מעיקה שוררת ברחבי-המדבר… אין חיים, אין עץ, אין צמח. רק החול הכתום, הצורב מתחת, והשמש, הלוהט הבוער ממעל, שולטים מיום ליום, מן הבוקר ועד הערב.
ויש אשר תעבור רוח על פני המדבר, והתרוממו גרגרי-חול ושטפו ועברו בזרמיהם אל כל אשר תשאם הרוח המשתרבת ונהפכו לגלים, גלים מאובנים, קפואים, איומים בבדידותם ואפיסת חיים ותנועה.
ויש – ונשמע קול הד עמום וצלצולי-פעמונים בנהימה משעממת,מונוטונית: זו אורחת גמלים עוברת דרך המדבר אל הערים הרחוקות.
ולפעמים נשמע קול ענות-גבורה, צחצוחי חרבות, אנקות הרוגים, קללות עשוקים… כי שודדים נפלו על השיירה לבוז בז – ואין מציל, או כי נפגש שבט פרא אחד בשבט שכנו הנודד, אלה שבטי המדבר החיים על חרבם ועל הבזה, – והתלקחה בינהם אש הקרב, ונלחמו איש ברעהו ונפלו חללים, ודמם מוגר על החול, כזרם נחל.
והתקנא המדבר הזועם בארץ היפה והנחמדה, אשר הים חופף עליה.
ואיווה להבקיעה, לכבשה, לבלעה, לשום את גניה לשממה ועריה לחורבה.
ורוחות המדבר באות לפעמים ומסיעות חולות, שופכות סוללות וגבעות על דשאיה של הארץ הפוריה ומכסות כל חלקה טובה חרולים.
אז יעמדו גם עובדי-האדמה בקשיותם להלחם עם האויב, הבא לגזול מהם את נחלותיהם: גודרים גדרות, מוסיפים לנטוע עצים ושיחים למען בצר את שדותיהם וגניהם, לבל תבוא עליהם כליה.
אז יגדל כעסו של המדבר והתגבר זעמו – ושלח רוח קדים, רוח זלעפות, רוח בוערת, צורבת, מיבשת. מוציאה לשד כל צמח ופרי.
ורוח שרב נשבה כל היום, וגם בלילה, לא תנוח. האויר כולו לוהט ומחניק, גם הוא התיבש והשתרב.
קמלו העצים ויבשו, העלים תלוים כנובלים: הורידו הפרחים ראשיהם: אבלה הארץ, שוּדדו השדות, נבלה הקמה…
באין נשיבה קלה ורעננה מתענים האנשים: קדרו כל פנים, רפו ידיהם, אין כח בהם לעבוד. הסתתרו כולם במעונותיהם, הגיפו דלתות וחלונות – לבל יחדור השרב המיבש, הבוער והמחניק.
וגם הבהמה וכל החיה עזבו נאות מרעם והלכו למצוא להם צל ומים לשובב רוחן – הלוך וגעה – ולשונן לחכן דבקה.
והמדבר מוסיף חיל ועוז, ומלאכיו, הרוחות הרעות, שלוחים לכלות, לאבד, לחבל וליבש כל מעין מים.
גם השמש כאילו בא לסייע לרוחות המדבר: החמה לוהטת ומפיצה סביבה, לכל פנה ועבר, גלי-אש צורבים.
ועיני כל נשואות אל הים, כי משם יבוא עזר.
ואמנם, ראה הים בענות ארץ חמדתו – ויתקצף, ויהמו ויחמרו מימיו. רוח חזקה נשבה על פני הים ויתגעשו גליו: עבים התקבצו על שמי הים – ועוד לא עברו את הגבול.
נשבה רוח הים בכל עזוזה ונפגשה עם רוח המדבר. התלקחה ההתאבקות, גדלה ההתנגשות – ותהי המלחמה קשה בינהן. מי יגבר? מי ינצח?
ורוח המדבר אזרה כוח ותהדוף אחור את רוח הים, אז שלח הים את כל צבאותיו: התפשטו העננים על הארץ וכיבו את עין השמים: הבריקו הברקים ורעמו הרעמים בזעף איום.
כל הלילה נלחמו שני איתני הטבע, עד אשר גבר הים, ורוח קדים נסוגה אחור, כי אפס כוחה.
שטף מים אדירים ניתך ארצה, מבול ירד על הארץ, זרמו המים כנחלים לכל עבר, לכל מקום יבש ועד חולות-המדבר הגיעו.
וכשעלה השחר, וקוי השמש הזהירו את ראשי-האילנות ומגדלי-הבתים, – והנה עטפה כל הסביבה ירוק דשא, ירק ענפים; הרימו הפרחים את ראשיהם הכחולים, הוורוּדים, הצהובים, וריחם הטוב הוצף בכל המגרשים. כל חי וכל צמח שמחים לקראת האויר הצח והמענג והמרענן: כולם חידשו את כוחם ואונם: יצאו הצפורים מקניהן ותעופנה בששון-צפצופן, ויצא האדם לעבודתו.
כל היקום אומר שירה!
והים שמח, בהרגישו את נצחונו ואת התחדשותה הרעננה של ארץ חמדתו, וגליו מצטחקים בשלווה בנגוהות קרני השמש, המאירה בשובה ונחת.
מתנודד הים, מתקרב אל חיק אהובתו, מחייך לקראתה, מלחך את שוליה ומלטף את הבאים להיטבל במימיו השקטים, לרענן את גופם, להתחבק ולהתנשק עם הגלים – להביא תודתם על כל הטוב, שעשה הים, אוהבם ומחמדם.
רכבתי בערבה הגדולה אשר במדינת פרס, ערבה שוממה… רק נקודות-נקודות נראות באופק הרחוק, מפוזרות ברחבי הערבה כנאות-מדבר… נקודות-ישוב הן; כפרים קטנים ושדות, וגני עץ פרי סביבהם. ולמולי, לצד צפון, מתרוממים ההרים הגבוהים, שראשים מכוסים שלג, ומן ההרים האלה זורמים מים מרובים בתעלות, הנחפרות מתחת לאדמה, ומשקים את מקומות היישוב.
יחודי ובודד רוכב אני במשעול, המתפתל בין סלעים וגבעות. השמש לוהטת בחומה, כל האויר ספוג חום, ואפילו הסלעים ואבני הגבעות מפיצים ניצוצות-להבה. שעות אחדות כבר עברו, ועוד הדרך רבה לפני עד מחוז חפצי.
מכוסה זיעה מרגיש אני חולשה ועייפות. הרסן משתמט מידי… הסוס העיף מקשי הדרך, צועד לאטו.
צמא אני מאוד… מביט אני סביבי, אבל סימני-ישוב לא נראו… רק גבעות, בקעות וצורי-מכשול אפפוני.
פתאום נשמע קול צרוד, קול עז צורח:
– בשם אללה!…
צמרמורת עברה בגופי… גם הסוס נפחד וקפץ מן המשעול. מהרתי ואחזתי ברסן והתחזקתי באוכף. הטיתי ראש לעבר הקול – וראיתי לפני איש גבה-קומה, צנום מאוד, לחייו שופו, שערותיו הצהובות-אפורות, ארוכות ויורדות פרועות עד שכמו; זקן כמעט צהוב מכתיר את סנטרו ומכסה את חצי פני עד העינים; עורות-כבשים מכסים את גופו, ואזור עור על מתניו, ומבגדו המשונה נראו עצמותיו וחצי גופו הצנום והלהוט ששזפתו השמש. ראתי לפני את אחד הדרווישים הטפוסיים.
בין הסלעים נראה כעין אוהל בנוי מענפים ומסמרטוטים, והלאה – כעין מערה.
רסנתי את סוסי וכיוונתי את צעדיו למקום הדרוויש.
– בשם אללה! – צעק שוב. – הוי! כל צמא לכו אלי… אני ארווה את צמאונכם… מים חיים, מים טובים… בשם אללה!…
נגשתי אליו ואמרתי לו שלום.
הדרוויש נתן על ידי כד מלא מים צוננים. שתיתי בעונג רב ושברתי את צמאוני.
– ברוך תהיה לאלוהים, דרוויש נכבד, – אמרתי לו וזרקתי פרוטות אחדות אל קערת הבדיל שעמדה על קצה האבן.
עמדתי לנוח קצת.
– טוב הדבר שאתה עושה. – אמרתי, – להשקות צמאים בדרך הערבה… בשעה שהחום גובר…
– הה! רבים המה הם האוילים המשוטטים בערבה החרבה הזאת באין להם מים לשתות, לשבור את צמאונם… והאוילים הללו יקללו את יומם ויגדפו את אללה, אלהי הרחמים והתחינה וינאצו את קדשינו…
– ואני – הוסיף בקול גדול וצרוד – ואני על משמרתי אעמדה!… על משמרתי אעמוד – אמר בהביטו למעלה אל השמים הבהירים ובנשמו את האויר הלוהט, – בשם אללה!…
ובהושיטי לעוברי-אורח מים לשתות, יברכו את שם אללה, כי הוא שלחני הנה לרוות נפש צמאה, ולהגדיל ולהאדיר את חסדו של אלהים בשמים…
– על משמרתי אני עומד! בשם אללה!… – הוסיף והביט עלי בעיניו, הבוערות כגחלי אש…
תפוס במחשבותי הנוגות אחזתי ברסן הסוס, המשרך בדרכו…
השכמתי קום בבוקר והלכתי לטיול על שפת הים. עוד היתה שעת דמדומים בטרם יאיר השחר; רטיבות הטל וקרירות הלילה חדרו אל אברי וזעזעו את גופי. כל הסביבה היתה עדין שרויה באפלת אדים, המרחפים ונישאים בחלל האויר; השמים היו מעוננים, וגם הים כאילו עטוף באפלת אדים שחורים-אפורים, והגלים מתדפקים על חול שפת הים בשעון עמום, כאילו התעייפו מהמולתם ומהתרגשותם כל הלילה.
אני הולך שקוע בהרהורי הנוגים, כי גם ללבי חדרה האפלה, אפלת החיים המסתבכים והמסתחררים. פתאום – רואה אני לפני בר-נש, שכאילו הזדקר מאפלת האדים, או תהומות הים הקיאוהו.
צורתו משונה: גבה-קומה, רזה ומדולדל כעין גל של עצמות, רגלים וידים ארוכות, פנים צנומים, שחורים, חוטם ארוך וכפוף, שערות אפורות פרועות על ראש עגול וקטן, זקן צהוב מוארך כזקן-תיש, עינים ירוקות, לוהטות; הוא אינו הולך אלא מקפץ, מנתר, מחולל, וידיו מתנועעות ככנפי צפור גדולה; על שפתיו מרחף חיוך-שטנה, המעווה את פרצופו והמפיל אימה.
ואמנם, רעד עבר בכל גופי, בהסתכלי בבר-נש זה, כשהתקרב אלי.
– האם לא תכירני? – נשמע קולו, קול צרוד, קול זועם, קול חרחור.
עמדתי על מקומי, כגולם בלי רוח חיים.
– אני, אני אשמדאי, אשר על אודותיו קראת באגדותיכם.
הוספתי להסתכל בצורה המשונה אשר לפני וחשתי סחרחורת בראשי ועייפות וחלשות בגופי.
– כן, כן… – שומע אני את קולו, – בוא ונשב שם…
קפץ וישב על סלע הנזקף בין גלי הים; ובישיבתו כפף את גוויתו, זקף את כרעיו, מתח את פניו, ועיניו הלוהטות נטושות אל מרחקי הים. אימה ומרירות הביעה צורתו.
בלי אונים נמשכתי אחריו; הבטתי ונזכרתי: הלא זהו מפיסתו כמו שפסל אותו הפסל הגאוני בפסלו המצוין.
– כן, כן… אני הוא מפיסתו… וצחוק מרגיז ומחריד עיווה את פניו הכחושים והמעוררים רגשי גועל.
– וגם השטן הנך, – חלפה מחשבה במוחי.
– הסופרים – המה כינו אותי בשמות שונים… כל אחד כתב עלי דברים משונים; זה סיפר על שרותי וסכסוכי עם שלמה המלך, זה תאר אותי, כשאני מנסה את איוב העניו, ועוד בא ומציגני כשאני מפתה את פאוסט החכם.
– טפשים! – קרא בקול איום. קם ממקומו והזדקף מלוא קומתו. – טפשים! האומנם עת לי לטפל בקטנות זו?! לא!… מעשים אחרים, מאורעות גדולים מאלה מכוון אני, מסדר אני בעולמכם הבזוי, המקולקל.
שב אל מקומו והוסיף לדבר:
– הבה אגיד ואבינך דעה… בברוא אלוהים שמים, כוכבים ומזלות, מסר למלאכיו שומרי מצוותיו את הכוכבים הגדולים הבהירים; והארץ, זה הכוכב העלוב, נתן לי למשמרת. ומני אז ועד היום שופך אני את רוחי על כל היצורים, שבראם אלוהים בעולמו זה; אני זורע זרע-משחית על פני כל האדמה: קנאה, שנאה, חנופה, קטטה, צביעות, תאווה מנוּולת, כל און, כל מוקש… כיום קוצרים את אשר זרעתי: שפך-דם, מלחמה, רצח, גזל, הרג… כולם נכנעים לי, כולם נשמעים למצוותי, כולם נוהרים אחרי… איש לבצעו וליצרו הרע…
פתאום קפץ קפיצה גדולה וכעין שמחה הבריקו עיניו הירוקות.
– כן, כן… מדור לדור שולט האדם באדם לרע לו. בכל דור ודור אינם פוסקים, מלחמה, הרס, שפיכת דם, חורבן, עבדות, כבוש, רדיפת-חלשים והכנעתם… כל העמים חיים על חרבם השלופה, וכחייתו-טרף הם מוכנים לארוב, למגר, לטרוף, לשלול שלל ולבוז בו… וכשהם נפגשים בינהם כאילו בדרכי שלום, – מסתירים הם איבה תחת מסוה החנופה, משטמה בלבם ומחמאות בפיהם, שלום ידברו – ופגיון בקפלי בגדיהם, כל עם ועם נשתעבד ונכנע לשליט העומד עליו; כל האנשים עובדים אותו, מנשאים אותו, כורעים ברך לפניו בחנופה וביראה עד… עד אשר יתגודדו ויסירו את כתרו וגם את ראשו למען הקים להם מפלצת אחרת, שליט הרודה בהם בזעם ובעריצות…
זהו כוחי וזו עצמתי!… – קרא בקול, קפץ וישב שוב על שן הסלע והסתכל בדומית-הסביבה.
– אבל מה לך ומי לך פה?… קראתי במרירות.
– שמע נא – פנה אלי, – משוט בארץ שבתי, עברתי ארצות ומדינות; על פני כל חלל העולם רחפתי והבטתי… ומה גדולה ההנאה שנהניתי! מלחמה גדולה התלקחה, באכזריות רשע נלחמו העמים, אומה רדפה אומה, נערמו חללים ופצועים לאין שעור, מרובים המעונים והמדוכאים, אין קץ לחורבן, להרס, לעינויים… ולבי נוקפני: אולי ישובו בני-האדם מדרכיהם, אחרי ראותם את אשר עוללו בהשתוללותם, אולי יעזבו את רשעתם, שהשרשתי בכל מהות חייהם… איך לקדם את הבאות?…
אמצתי עוז ושלחתי עליהם את כל פגעי-השקר, מרמה במזימותיהם, מדוחים, תהפוכות, אזל-יד ותמהון לבב, הגברתי את השנאה, את המשטמה בלב היחיד לזולתו… ומה ראיתי? האח! צוהל אני מרוב עונג… בשלה תנובתי… גברה העריצות בכל מדינה ומדינה… לא ספו המלחמות… מדינה אחת אוכלת בכל פה את רעותה, גוזלת באש ובחרב נתחים-נתחים, ואין מציל… אין שלום בין הארצות, אלא גברה הקנאה ועצמה התחרות.
וראיתי מדינה גדולה, שהתגאתה בחכמיה, שם יושב על כסא העריצות איש כלבבי, רע לב וגס רוח, רודף תככים, גוזר גזירות רעות לשעבד, להכניע, להשפיל ומלא את כל המדינה שערוריות, שכמוהן לא עלו אפילו על לבי… וכל העם, מן היושב על כסא המדע עד העובד עבודת פרך, כולם נפצו את אליליהם, שהשתחוו להם ונופלים על פניהם ביראת הכבוד לפני העריץ, המרעיל לא רק את ארצו, אלא מפיץ את ארסו, ארס פתנים, גם בארצות אחרות…
ובשוטטי למרחקים, ראיתי לשמחתי, כי בכל ארץ וארץ גבר הלחץ, מרובים מזי-רעב, דלדולי-פועל, מבקשי עבודה ולחם – ואין…
– אבל מה לך פה ומי לך פה? – שסעתי את שטף מלוליו, וגדל מאוד כאב לבי.
דומיה…
עלטה עטפה את כל היקום…
אני שומע את קולו הצרוד והמחלחל:
– אני מרחף על פני האדמה, לבי טוב עלי… ופתאום נצנוץ אור קלוש, אור מהבהב ומבקיע ממקום קטן, מכנף ארץ פעוטה…
השתוממתי למראה וירדתי לראות, האמנם יש עוד פנת אור אחת?
ואמנם התבוננתי וראיתי: אנשים עובדים כנמלים הללו, שקועים תמיד בטרדת העבודה של בנין ויצירה, מקימים חורבנות עולם במקומות שוממים; שמחת העבודה על פניהם וחדות-העמל נשקפה מעיניהם; זורעים בגיל וקוצרים ברינה; התקווה והאמונה מאירות את מסלולם; הם מאחדים את כוחותיהם ומאמציהם ואת פעולותיהם למען הגיע מטרתם; מטפסים ועולים, למרות כל הקשיים שעל דרכיהם; צוחקים לעינוייהם ומנצחים – על אף המכשולים; חיים באחוה – ובחיוך נעים על שפתותיהם נופלים תחת תגרת סבלם…
אז עלה רוגזי מאוד, וייז קצפי. קראתי למאהבי, לשדי שחת, עושי פקודתי. פניתי אליהם בנזיפה ובגערה:
– הוי!… שקצים משוקצים, שרצים טמאים! מדוע רמיתם אותי? מדוע משונים פה דרכי האנשים הפעוטים האלה? מדוע אינכם מחבלים ומשקצים, כמו שצוויתיכם?
עמדו השדים על רגליהם, ענו ואמרו:
– אדוננו השטן! גדול כבודך על כל הברואים! עשינו מה שצווית, שמנו מכשולים על כל שעל ושעל – ולא נכנענו… גזירות רעות, צרות, מכאובים וחליים רבים שלחנו עליהם – והם לא נסוגו אחור, שליטים העמדנו עליהם, שגדרו בעדם לבל ירבו ויעצמו ושחקקו חוקים לבל יחיו בהם – ורוחם לא נפלה, וידיהם לא רפו. הסתנו בהם שוכני מדברות ממקומם לא זזו ואת עבודתם המאומצת שבעתים הגדילו ושירת הגאולה בפיהם. שלחנו את המארה בשדותיהם ואת הספסרות בעריהם – והם הוסיפו להיטיב מעשי-ידיהם.
על ההרים ועל הגבעות, בבקעה ובשפלה – לא יללת-כאבים ולא אנחת-זעקתם תשמעו, כי אם תפילתם וזמרתם והדי-מחולותיהם…
ומה עוד לעשות ולא עשינו? כי על כן עם קשה-עורף הם, שלא יחתו מכל צרה ומכל פגע, עקשנים שרק מטרתם ותקוותם מעוז רצונם הקשה, והם מוסיפים בלי פחד ובלי אימה לעלות מעלה-מעלה..
– טפשים!… קראתי. – עמדו וראו את תנופת ידי החזקה.
– ואם תשאלני, בן אדם, מה עשית? הבה ואגלה לך את סודי: את רעל השנאה זרקתי עליהם, את ארס הקנאה שמתי בלבם, את סם-המות של פרוד ופילוג השקיתים. סכסכתי איש ברעהו, אשה ברעותה, ואת מבצר אחדותם הרסתי ותגדל בינהם שנאת-חנם תחת אהבת-רעים. ובגד איש באחיו, יריב עובד בעובד, פועל בפועל, יתקוטטו בינהם עד שפך דם אחים, עד טירוף הדעת; יתנגשו ויתנקשו איש איש בחברו ובשכנו; ירהב הנער בזקן ויגעל הזקן בנער… והסירותי את לבם, לב חסד, ולב אבן אשים תחתיו, למען על אחיהם העובדים לא ירחמו, ובעד בצע כסף ימכרו את כבודם… את אחיהם הבוגדים והמהרסים אוסיף על שכניהם-שונאיהם להגדיל את המכשלה והמצוקה… את כלימת בגידתם הארורה ישאו על מצחם… אז תראו את שפעת רשעתי ואת גודל נצחוני…
קם השטן ממקומו והלך הולך ורקד, הלוך וקרוא:
– נצחתי, נצחתי!…
פחד, יגון וחרדה אפפוני.
נסוגותי אחור, אבל גם השטן מנתר אחרי, מרקד וצוחק…
השחר עלה.
הקוים הראשונים של החמה נצנצו על ראשי מגדלי הבתים, אבל האפלה התעבתה, האדים עלו וענגו את השמים, את זהרי-החמה ואת נדנודי גלי הים.
ומן האפלה אני רואה את השטן והוא מרקד, והעוויה של צחוק וצהלה על פניו מזעזעת את נפשי…
עומד אני משמים ותוהה…
אהה! חזות קשה חזיתי – ומי יגיד לי עתידות?!…
מי ימנה, מי יספור את שנותיהן? כמה מאות שנים עברו עליהן.
מי נטע, מי שתל אותן? מי טפח ומי טפל בהן?
אולי – באמור אלוהים: “תדשא הארץ דשא, עץ פרי למינו”, – בצבצו מן האדמה גם חמשת השתילים הרכים ויצמחו בין שממות החולות ויגדלו וישגו ויהיו לשקמים?
מטל השמים ומגשמי-הברכה רוו, מלשד האדמה ינקו, השמש חממתן, ואף זיו קרניה נתנה לירק עליהן – וייפו ויתגאו ברוממות צמרותיהן ויתהדרו בפירותיהן.
במדבר החולות עמדו זקופות, גבוהות, רבות -פארות, ארוכות-ענפים, עטופות עלים רעננים, גזעיהן העבים עוקמו וקומטו מזוקן ומסערות רוחות הים, סדוקים וחרוצים מגשמי-זעף.
עתים פרושים עליהן השמים הבהירים; קרני-השמש מלטפות אותן; זהרורים מבריקים ניתכים בין העלים והבדים. אז תגדל עליצות הסביבה כולה, וכאילו כל עלה וכל ענף אומרים שירה.
והנה גם הצפרים הפזיזות מהגות לעומתן בגיל, מתאספות-מחנות-מחנות, טסות בחלל האויר השקוף, נפוצות בדשא ופתאום מתרוממות ועפות אל קניהן, אשר שמו להן בין דליות השקמים.
עתים מתקדרים השמים ועננים כבדים אפלים נשאים לכל רוח. רועמים הרעמים, מבריקים הברקים, סערה עזה מכה באכזריות את הענפים והעלים, גם הצפרים מתכנסות אל קניהן, רועדות מקור ומפחד.
הנה נדם הסער, חלפו העננים ונמסו – והשקמים עומדות איתנות.
דורות רבים עברו, דורות אחרים באו – והשקמים בודדות במרחבי החולות אשר על שפת הים; עלים נושרים ועלים רעננים צומחים; מתרבים מתגדלים הענפים ומשתערים למעלה; ובנשוב רוח קלילה, ונגעו ענפי שקמה אחת בענפי חברתה והתלחשו ביניהם; עלה לעלה יספר, בד לבד ידובב על כל המתרחש בסביבה הרחוקה: נקודות-נקודות שטות בים הגדול; בריות משונות מתנועעות על השפלה ועל הגבעות; עצים רבים צומחים כיער נחמד; בתים נבנו, ומסלות חדשות נסללו.
דורות עברו – ואורחות גמלים עוברות ובאות מן הישימון לבוא אל חופי הים, ובהגיען אל השקמים, עוצרים אותן האנשים מללכת הלאה, מבריכים את הגמלים, יושבים בצל העצים, סועדים את סעודתם ונחים במקום קריר זה; ובקומם להמשיך את דרכם, מברכים הם את האלוהים על העצים הרעננים רבי הפארות, שהצמיח למען תת מקום מנוחה מעמל הדרך.
עוד דורות רבים הולכים ובאים – והנה צבא רב נוהר, גדודים גדודים עוברים, מלחמות מתלקחות, חרבות מצטחצחות – ואחריהם הרס, אבדון, חורבן ושממה בכל הארץ. רק השקמים נצלו מכל החורבן…
אפילו אנשי החיל, עזי-הפנים, בהגיעם לשקמים יניחו את נשקיהם וינוחו בשלווה בצל, – ואין פגיעתם רעה בשקמים.
ועוד דורות רבים עברו – רבה היתה העזובה בארץ, גדול החורבן, אין תנועה ואין עבודה, רק זעיר שם, זעיר שם נראים כפרים עלובים, וצללי-אנשים מהפכים קצת רגבי האדמה החרבה.
אך פעם התעוררו הענפים, התנודדו ולחשו ולעומתם התקהלו גם הצפרים, מצפצפות וסוקרות בכל הסביבה: אנשים באו מארצות רחוקות ומקימים חרבות עולם, נוטעים, זורעים, בונים,עובדים בלי ליאות…
ושנים אחדות עברו – וענף לענף יספר, כי מתקדמים הבונים האלה גם אל שממות החולות, והשקמים מנענעות בצמרותיהן כאילו מקדמות בברכה את הבאים עדיהן.
– בואו, בואו אלינו. אנשים חרוצים! בצלנו תשבו ותנוחו מעמלכם הקשה, תחת ענפינו תחסו משרב צהרים, רוח קריר תשאפו וגם מפריינו תטעמו.
ועברה הרנה בין השקמים, כי חדל השממון, אפס החורבן, ובעצי-עדין יהיו כעת לעמלים.
אבל הבנינים המוזרים והמשונים מתקרבים אליהן; הנה אל השקמים הגיעו עד אפס מקום. רועדות השקמים וגדל פחדן; פלצות אחזתן כשבאו אנשים, בכשילים ובקרדומים באו – ואת הענפים הגדולים והרעננים גדעו.
התרוממו הצפרים, התקהלו מחנות-מחנות ובצפצוף עפו הלאה.
– לאן תעופנה, צפרים חביבות? אתנו הייתן כל השנים, בקניכן אשר בין העלים גודלתן ואוכל לרוב אספתן פה.
– את העצים, אשר נטעו אבותיהם, כרתו… גם עליכן יעלה הכורת… נעופה למרחקים, לירכתי צפון!
אבלות עומדות השקמים… מתגוללים הענפים הכרותים – שחורים ועלובים, כדומן על פני חוצות.
ושקמה לשקמה ממללה:
– מה להם, לאנשים, לכרות אותנו, להאבידנו, לשרשנו מן הארץ? מה עוול עשינו להם? הלא בצלנו יחסו תמיד ומשגשוגנו ייהנו, ואת רחובותיהם נשפר.
אבל אין דואג להן…
והמחבלים באים וכורתים במשור גם את הגזע…
כל היום עמלו הפועלים לנסר בשקמה, והנסרות נתזות ממנה כדם אנוש…
ולעת ערב נפל הענק הזה, כרגע נפל ארצה…
ובבוקר, כאשר האיר השחר, עמדו השקמים הנשארות חפויות ראש, וטל דמעותיהן נגר ארצה…
…שקט…
גם הארמון הנהדר וגם הגן המפואר, המשתרע סביבו, כאילו קפאו בדממת לילה.
המלך שוכב בחדר משכיתו ונם… ששים גבורים שומרי ראשו סוככים את מנוחתו.
הירח עובר בגובה השמים ומפזר את קוויו החיורים והעגומים על מגדלי הארמון ועל חלונותיו, על עצי הגן, העומדים זקופים בלי נוע, ועל הדשא והפרחים, שנטמנו בצללי-הערים.
שקט מסביב…
תוגת-חרדה שוררת בכל המקום…
ופתאום נבקעה הדממה…
נשמעה השירה הצוללת, השירה העגומה והנעימה, שירת הזמיר מבין העפאים…
והשירה נשפכת בגלי-צלילים, עולים ושוקעים, והמתפזרת בכל הסביבה המקוסמה והמכושפה בזהרי אור הירח.
גם השמים והכוכבים כאילו מקשיבים אל צלילי-השירה המשתפכים בסלסולים, בצלצולים, בנעימות תוגה ובעמקות יגון, כמנגן נעלה עלי כנור.
וגם העצים הניעו לאט את ענפיהם ועליהם וכעולפים מאזינים הם לקולות השירה; וגם הפרחים כאילו הקיצו משנת ליל, פתחו את עלי נצניהם לקלוט את יפי-הזמרה אל תוך פנימיותם. וגם אל הארמון העומד כמכושף חדרו צליל השירה, ועד משכב המלך הגיעו.
…על החיים הנאצלים שר הזמיר, על חיי האנשים, המוסרים את נפשם על גדולת עמם והמסורים לעינויים ולמצוקות, על צרותיהם ודלדולם של המוני-העם…
– שלשה בנים היו לאשה האומללה… האחד נהרג במכרות בשעת העבודה; השני נטבע במים האדירים של הים הגדול, כשהיה עובד כמלח על האניה ונחשול הגלים הציף את ספון-האניה; השלישי לצבא לוקח, כי רצונו של המלך להלחם בעם זר, להכניעו, לשעבדו ולהגדיל את גבולות ממלכתו…
אנחות ונאקות נשמעות בין צלילי-השירה, המרעידים ומכאיבים את נפש השומעים, העובדים האובדים בין צלילי-השירה, המרעידים ומכאיבים את נפש השומעים, העובדים האובדים, המכונסים בנוייהם הדלים.
– חלקה קטנה למשפחה העמלה… בעמלם המאומץ, בעבודתם המתמדת, מוציאים בני המשפחה את היבול מן האדמה הרטובה בזיעת אפיהם…
ובאו הפקידים ולקחו את רוב פרי-עמלם: מס הוא למלך, הדרוש לכלכל ביתו ופקידיו וצבאיו… ורעבים – אהה! – רעבים העמלים…
וגלי-הצלילים מתפזרים לכל הרוחות, מתפזרים ומגיעים גם אל אהלי ההמון הרב ומעוררים בהם רעדי-נפש, געגועים ועקת לב.
וקול הזמיר עולה ומתגבר: על העלובים והנרדפים הוא שר, על המדוכאים והמעונים תחת תגרת השלטון, על הגזירות ועל הצרות הנופלות על ראשי-המסכּנים כאבני-ברד – ואין להם תקומה, ואין להם הצלה. הוא שר על המלחמות והפורעניות, המהרסות ומחריבות עולם ומלואו, על הדלדול והשפלות, החודרות אל נפשות כל ההולכים בחשכת-בערותם, על החנופה והבישות שהתרבו במלוא הארץ, על העריצות והאכזריות של כל הרודים בעם ועל האכזבות של כל המעפילים להאיר את דרכי ההמונים…
מה ערב קולו ומה עגומה השירה, מלאה תוגה ומחרידה כל חלל חלל העולם!…
גם הירח נרעד והתכסה בצעיפי עננים ואת קרניו המכוספות הסתיר; גם הכוכבים הרועדים כבו אורם, והאילנות בגן הורידו בדיהם והתנועעו לאט בפחד, והפרחים צנפו נצניהם על עליהם רטובי-הטל להסתתר מזעם ומרעה.
ומכל החצרות והבקתות, ששם גרים עמלי-העם עלובי-החיים יצאו המונים, נמשכים עמדו כולם על מקומותיהם ולא נעו ולא זעו, כאילו קפאו מזרמי הרנה, שחדרה לנפשם הנלאה והכאובה מיסורי החיים הגסים שלהם.
גם הגבורים, שומרי-ראש המלך, התעוררו, חגרו חרבותיהם ועמדו הכן, כאילו פחדו, פן יבואו כל הנענים והאומללים לדרוש את טוב מזלם.
ושנת המלך נדדה…
התהפך המלך מצד אל צד ולא ידע מנוחה לנפשו. נתן אות, והופיע לפניו ראש שריו ויעמוד בהכנעה לשמוע את דבר-השלטון.
– חזות קשה חזיתי… חלומות רעים בעתוני… את קול שירת הזמיר שמעתי ונפשי נלאתה…
– מה תצוה, אדוני המלך ואעשה?…
– גרש נא את כל הזמירים מגבולות ארצי…
– כן יעשה!…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.