¹

דבר לי אליך, אדוני הנכבד, והדבר הזה אשר עם לבבי לדבר על אודותיו לא רק אליך לבדך הוא, רק לכל קהל קוראיך, לכל אלה מבני עמי באמעריקא אשר גם מרחוק יזכירו בשם ארץ ישראל גם ממשכנות שאננים יכירו וידעו כי יש להם נחלה וזכרון באדמת אבות. ואני משים את פני רק אליך, אדוני הנכבד, מדעתי כי על ראש “הפסגה” יתאספו כל הכחות המפוזרים זעיר שם זעיר שם בין אחינו בארצות הברית, אלה הכחות הטובים אשר אליהם נקוה, אליהם ניחל כי המה יצאו לעזרת עמנו הנרדף, לעת יתם חלילה כחו ביתר ארצות גלותו.

כי לאמעריקא עתידות רבות וגדולות, ארץ ישראל תאסוף את נדחי ישראל לאלפים ואמעריקא – לרבבות; לארץ יהודה יובאו בני יהודה בחוצן ולאמעריקא – באניות אוקיאנוס גדולות מאד. ארץ ישראל תהיה ברבות הימים וברצות ד' את דרכנו מרכז העם ברוח, נפש לאומנו, עורק החיים של כל עם ישראל, עת ישוב מיטב הצאן אל מרעהו ואל נאות השדה אשר רעו שם צאן קדשים בשכבר הימים, ופה בארץ אבותיו למד ישראל לחיות על פי רוחו וטבעו המתאים עם תנאי ארצו, – על פי רוח תורתו, ומציון תצא אורה לכל בניו בארבע כנפות הארץ, אבל המרכז החמרי, גוית עם ישראל, היה תמיד במקומות אשר שמה יקוו המונים המונים מבני אחינו להחיות זרע ולפשוע על פת לחם ולקוות לגאולה שלמה…. קוה קוינו כי המרכז הזה יהיה בארצות הסלאווים ששם הוא רוב בנין ורוב מנין של אחינו, אבל מה נעשה, ובעונותינו הארצות האלה מתנודדות תחת רגלי אחינו ובבטנן אש וגפרית להריק על ראשינו, ואין כל ספק כי ימים יבאו ומקלט כל העמים יקבץ גם את נקבצי ישראל, ומקום המרכז החמרי של אחינו, המרכז המספרי, יהיה בעבר הים האטלאנטי. ובאמת רבים המה הבאים להתישב בארצות הברית, ורבים עוד יבאו. הן כחמשה מילליאן יהודים ברוסיא, ותולדותיהם לבד יעלו לשבעים וחמשה אלף לשנה, אם נחשוב כדברי חכמי הספירות כי הנולדים יגדילו מספר העם על מאה אחד וחצי, ולו אך יצא מרוסיא המספר הנוסף לבד, אזי אך עשר הידות אולי ילכו לארץ ישראל כי השפעת רוב טובה לא תוכל ארצנו לקבל, ויתר העם, תשעים הידות, ילכו לאמעריקא, וד' צבאות יגן על עמו שמה בשלומו, והגויה הזאת תהיה קשורה אל הנפש כגחלת בשלהבת, כי גם אם נטמאו ארצות אחוזתנו בידי זרים, הלא בכל זאת אנו להרי ישראל ועינינו לארץ חמדתנו, אשר גם מעבר לים ומארץ רחוקה לא נמאס ולא נגעל אותה לעולם.

ולמען לא יאמרו מחר בנינו לבניכם: והנה לירושלים לא עליתם, את ציון שכחתם, ולארץ ישראל לא הלכתם לרשת אותה ולהתנחל בה יחד עם שבי הגולה, ובכן אין לכם נחלה וזכרון בארץ ישראל, לכן קמו עתה בקרבכם אנשי סגולה לבנות במות בערים רבות באמעריקא לשם ד' הבוחר בציון, ועל חומותיכם הפקידו שומרים להזכיר כי בני ציון אתם כלכם, כי עליכם להעלות על ראש שלותכם את הארץ העניה-הסוערה, הלא-נוחמה… וכתבי-עתיכם יבשרוני יום יום כי מספר חובבי ציון ירביון בארצות הברית, בערים רבות התיסדו אגודות, ואבן החן– רעיון תחית ישראל בארצו מושך בכחו אבירים גם בארצכם כבכל הארצות. אמנם עוד רכה וצעירה פעולת חובבי ציון שמה, הכחות עודם מפוזרים אחד הנה ואחד הנה, איש איש תועה עוד לעברו, אבל בינה יתרה נתנה לבני ארצכם כי תדעו להגדיל ולהאדיר מעשיכם, וכי תדעו למהר לצרף את המעשה אל המחשבה, ואצלכם ראשית מעשיכם לאסוף כסף אם מעט ואם הרבה, בעת אשר לנו הכסף הוא סוף מעשה, ולכן יקרה לפעמים לראות מעשה בלי סוף בין אגודות “חובבי ציון” בארצנו במקומות רבים. אבל אין לכם עוד מרכז כללי אשר שמה יתקשרו ויתאחדו ואליו יבאו כל דברי החברות והאגודות אשר בארצכם הנושאות נס ציונה והנשבעות לדגל לאומנו. כי לו כזאת היה לכם, אז היה ביכלתכם לבנות מזבח גדול למראה אשר יסודתו באמעריקא וראשו יגיע עד מרום הר ציון. כי אמנם יודעים אתם את העבודה הזאת, עבודת הקודש, ובני ברית יוכיחו.

והנה דבר לי אליכם, ראשי אגודות “חובבי ציון” באשר אתם שם באמעריקא, דבר לא גדול, ובהתאחדכם יחד תוכלו בנקל להוציאו לפעלו, וטוב יהיה אם הדבר הזה יהיה לראש פנה באחדות אגודותיכם.

מכתבי העתים אני רואה כי בידי אגודות שונות של חו“צ ימצאו סכומים שונים, כספים אשר אספתם לתכלית ישוב ארץ ישראל, והנם שמורים באוצרות חברותיכם, הכספים ההם לא רבים המה והסכומים אינם גדולים כל כך, אבל עתה בשעת חירום, בצוק העתים, בעת אשר העניות ברוסיא נוראה ואיומה מאד,– גם סכום קטן מצטרף לחשבון ודין פרוטה כדין שקל. חברותיכם לא תדענה עוד מה לעשות בכספן השמור אצלן, כי באמת צרכי עמנו גם בארץ ישראל מרובים מאד, ולכן ראיתי אחדות מחברותיכם פונות אל יודעי דבר הישוב, כ”ועד הפועל" ביפו וכאלה, לשאל בעצתם וחוקרים ודורשים כמה כסף נחוץ לבנות מושב בארץ ישראל, מחיר כסף האדמה, הוצאות הישוב של כל משפחה וכדומה, אשר הוא האות והמופת כי אדיר כל חפצן לבנות מושב חדש בארץ בכסף אשר מאספים. אחי, “לו ישמעאל יחיה לפני”! יתן ד' ויתיצבו הכן על רגליהם המושבות הקיימים, ומושבות חדשים יבנה להם אנשים עשירים בכספן המה, כאשר המה עושים כזאת באמת כיום הזה, וליסד קולוניות לעניי עם בארץ ישראל – הנה אליכם, אחינו שבאמעריקא, כעל אנשי בינה ובלתי בעלי הזיה, לשום לב כי הוא מן הנמנע ושלא מן הצורך. מן הנמנע– יען כי עתה אין עוד כל ספק כי הוצאות ההתישבות בארץ ישראל למשפחה אחת תעלינה כפליים ממה שיחשבו, ובשום אופן לא פחות מן ארבעה עד חמשת אלפים רובל; ושלא מן הצורך – כי כלום יכולים אנחנו והרשות בידנו להעשיר את העניים, להוציא על משפחה אחת אלפי רובל, בעת אשר בכל ערי בני ישראל עניות איומה והמשפחה מסתפקת בקב חרובין מערב שבת לערב שבת, ומאי חזית דדמי דידיה סומק טפי מדמי יתר העניים?

הנה כי כן דבר המושבות החדשים אשר חברותיכם אומרות לבנות הוא אך חלום נעים ולא יותר, אבל תחת זאת הנה לפניכם, חובבי ציון באמעריקא, בקעה גדולה רחבת ידים אשר תוכלו להתגדר בה, הנה בארץ ישראל המושבות מתרבים בעזרת צור ישראל וגואלו, מדברי שממה מתהפכים לגני עדן, הגבעות מתמוגגות וההרים מטיפים עסיס; בארצנו לא עוד סרסור לדבר עברה יפגוש במוכר היי“ש וחי מן האויר במלוה ברבית, כי אם חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע ולכן נחוץ מאד מאד לחנך גם את הדור הבא לכורמים וליוגבים לאכרים ולעובדי אדמה. עבודת האדמה תורה היא וצריכה למוד, והרבה הרבה עמל וזמן וכסף שלמו ועודם משלמים גם היום האכרים היהודים על אשר מבלי הדעת לא שמרו את התורה הזאת כהלכתה; זאת התורה נכבדה מאד בכל הארץ, וביותר בארץ ישראל אשר אם נדע להתהלך לפניה ולהיות תמים עמה אז היא “זבת חלב ודבש”, ואם לא נדע אז שמיה ברזל ואדמתה נחושה ולא תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר, ולא על חנם שנו חכמים במשנתם סדר “זרעים” ללמדנו תורת הארץ ועבודתה. נחוץ איפוא מאד מאד לגדל את הדור הבא לכורמים וליוגבים לאכרים ולעובדי אדמה, ואת זאת החלה לעשות החברה כל ישראל חברים ותיסד בית ספר “מקוה ישראל” אשר ברכה רבה בו. אבל הבית הזה נוסד בשכבר הימים, טרם עוד התעוררו בני עמנו לבנות להם מושבות בארץ ישראל, ועתה צר מאד הבית הזה מהכיל את כל אלה אשר נחוץ להביאם שעריו. כי רק ששים תלמידים יכיל הבית הזה, – ומה המה ששים התלמידים לעמת המון בית ישראל? שמעתי אמנם כי בדעת החברה לקבל עוד עשרים תלמידים – אבל גם שמונים מה המה לעמת מספר הילדים אשר כל חפצנו לראותם בתור אכרים וכורמים בבואם בימים? כל עין רואה את הנעשה עתה בארץ ישראל תעיד כי נחוץ מאד לבנות עוד בתי ספר כתבנית “מקוה ישראל” וגם לשנות ממטבע שטבעו אחינו הצרפתים בבית הזה, ואת זאת שמו על לב אחדים מחובבי ציון אשר בארץ ישראל, וילכו ויקנו כבר אדמה גדולה במושב “ואדי-חנין” לבנות בית ספר גדול לגדל בו כורמים ואכרים. הככר הזאת היא טובה מאד, כי במקרה, מקום בו לכל מיני הזרעים והנטיעות, וביד התלמידים יהיה ללמד את התורה והנסיון של כל מיני העבודות בשדה ובכרם, וגם המקום של “ואדי-חנין” מוכשר הוא למטרה הזאת בהיות סמוך ונראה אל כל המושבות אשר ביהודה. ילדים לא יחסרו, וגם יש רבים אשר יחפצו לבוא אל בית הספר ולשלם שכר תורתם וכל ההוצאות אשר יוציא הבית עליהם, הכל אם כן מוכן ומזומן, אבל יחסר עוד הדבר הנבזה – הכסף… הכסף הזה הדרוש להוציא לפעלו את רעיון בית הספר הזה הוא באמת נבזה, כי אך כמאת אלף פראנק יהיו דים לשנה הראשונה להכין את הבית ליסדו ולכלכלו, ובשנים כסדרן היה בנקל לאסוף סכום כזה גם בארץ רוסיא. אבל עתה רושש העם שם מאד, ויד הנדיבים מלאה שם עבודה, ולכן אולי יקומו “חובבי ציון” בארצות אמעריקא ויקחו על שכמם להוציא את את דבר בית הספר מן הכח אל הפועל. בנקל מאד לכל החברות השונות לרעיון ישוב א”י שבאמעריקא לאסוף את מאת האלף פראנק אם אך ישתתפו יחד כל ראשי האגודות, כי בני אמעריקא אמנים מומחים למעשה הצדקה, ויודעים לכלכל מעשיהם בזריזות וברוח משפט, אך יתן ה' לכם “חובבי ציון” באמעריקא, שפה אחת ולב אחד – בית הספר הזה אשר אני מתפלל עליו יבנה, וצדקה גדולה תהיה לכם ושכרכם הרבה מאד. ומי יודע אולי תתגלגל זכות על ידי המפעל הזה וכל "חובבי ציון בעריכם יתאחדו, והיה קהל גדול ודגלו עליו אהבה לארצנו ולערי אלהינו.

והיה נא, אתה אדוני המו"ל את “הפסגה”, לי לפה אל קוראיך הנכבדים, ומלא את דברי כאשר תדע, גם הודע נא את כל אלה אשר יתנו יד אל המפעל הזה אשר אני מציע לפניך בזה, כי הועד הפועל לחברת “חובבי ציון” אשר ביפו עומד הכן להוציא לאור את המחשבה הטובה אשר יחשבו נבוני לב על בית הספר, ואליו יפנו החברות והמתנדבים בעם בכל הדברים הנוגעים לזה, וכל משאלותיהם הועד ימלא בהיות לאל ידו.