בְּתוֹךְ לְבָאִים.

(ממחזות החיים)

ספור קטן

קֹדֶשׁ הוּא

לכבוד ידידי ואהוב לבי החכם הרופא המצוין, משכיל על דבר אמת ואוהב עמו בכל לב ונפש, ראש וראשון לכל מפעל טוב ולקומם הריסות עמו בארץ קדשו כש"ת

מו“ה ד”ר יוסף חאַזאַנאָוויטש.

מאת

ידידו ואוהבו הנאמן המוקיר פעלו לעמו, לשפתו ולארצו

המספר

 

בתוך לבאים    🔗

(ממחזות החיים)

א    🔗

על אדמת הקדש תצעדנה עתה רגלי, כי התעוני אלהים בעיר ק… מעירי וממולדתי. שעות אחדות לפני צאתי מביתי התיצב עורב על גב בית מעוני ויקרא שלש פעמים “קרא” בקול מר צורח כחסיד בשעת תפלתו. אודה ולא אבוש כי אני אינני מאמין כי העורב יחוש עתידות ויבשר יום עברות; אך אמי זקנתי חרדה לקול הקריאה ותגש אלי ברוח כהה ותאמר: לו בני לעצתי תשמע כי אז יעצתיך לשבת אתנו עוד ימים אחדים ואחרי כן תסע בשלום לדרכך.

– ומה כל החרדה? – שאלתיה בשחוק בהביני כי תחרד לקול העורב.

– יראה אנכי פן… אמרה אלי בכבדות ופתאם נאלמה דומיה.

– פן לא תהיה דרכי צלחה? – מהרתי אני לכלות את אשר יראה היא להשמיע.

– הס! – קראה בדאגה – אל תפתח פה לשטן!…

– זאת אדע גם מבלעדי האמין בנבואת העורב – אמרתי אליה בלעגי שפה.

– מה?…

– כי לא תהיה דרכי צלחה!…

– אוי לכם בני הנעורים! – קראה הזקנה ברגש – זה הוא תמיד דרככם כסל להתיאש מן הטוב בבא עליכם צרה וצוקה, וכל זאת, יען כי אבדה האמונה ואין פחד אלהים לנגד עיניכם! אולם שאלו נא את אבותיכם ויגידוכם כי אף אם חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתיאש עצמו מן הרחמים. אהה, בני יקירי! עודך צעיר לימים ואינך מאמין בטוב, אינך מאמין בחיים ובתשועת ה' הקרובה תמיד לבא לעתות בצרה, ואני אף כי כבר זקנתי ושבתי עוד לא נואש לבי מתקוה. עוד אקוה כי תחזינה עיני בבא משיח צדקנו ויעלנו לציון ברנה, עוד אקוה כי עין בעין אראה כאשר יקיצו ישני אדמת עפר מקבריהם, ובתי, היא אמך היקרה, אשר נקטפה בדמי ימיה ואביך נשא אחרת תחתיה אשת מדנים וכעש וישכח מרחם את פרי בטנה יוצאי חלציו, תשוב אלי עם אישי ועם כל אחיה ואחיותיה ואתם יחד אלך לשוח על הר הזיתים והר הבית אשר בירושלים עיר קדשנו; עוד אקוה כי אזכה לראות איה"ש כאשר ישבו צדיקים ועטרותיהם בראשיהם ויהנו מסעודתו של לויתן ושור הבר וקראו “לחיים” על כוס יין מלא מיין המשומר שבגן עדן ודוד מלך ישראל יעמד בראשם מעוטף בטליתו וידרוש דרשה נאה אשר תשמע מסוף העולם ועד סופו! האח, הוסיפה לקרא ושני אגלי דמעה התגלגלו מבין ריסי עיניה, רבונו של עולם! הלא שגיא ורב כח אתה, בידך הכל ואתה מושל על כל ואתה בחרתנו מכל העמים להיות לך לעם סגלה! שלח לנו את משיחנו, יבא ויגאלנו כי כבר בא עת לחננה!

את הדברים האחרונים האלה דברה בכל רגשות נפשה ותשא את עיניה הכהות משבה והרטובות מבכי ואחריהן את שתי ידיה הרזות והיבשות כחרשי אדמה אל ספון הבית, והכרת פניה ענתה בה כי שכחה ברגע הזה אותי ואת העורב ואת כל דאגתה לי ולדרכי ורק אל מלך המשיח עיניה נשואות כאלו תראה אותו עומד מאחורי הדלת והמזוזה ונכון ברגע הזה לבא, ואני עומד מחריש ומשתאה לתקות הזקנה האמללה אשר גם אחרי בלותה, במות עליה אישה וכל בניה, באבוד הונה ורכושה וכל מחמדיה הטובים אשר היו לה בימי קדם, והיא שכולה וגלמודה נותרה לבדה מכל משפחתה ותאסף אל בית נכדה להביט צר מעון ולאכול את לחמה הדל ברגזה ובדאגה, וגם נכדה זה, אחרית תקותה בימי עניה ומרודיה, יעזבנה עתה לאנחות ונודד ללחם איו ומי יודע אם לא תגוע היא ברעב טרם ימצא הוא נתיבתו, ובכל זאת עוד לא התיאשה מן הרחמים! עוד תקוה לימים טובים והתקוה הזאת לא רחוקה היא ממנה וכעומדת מאחורי הדלת והמזוזה ונכונה תכף לבא!… צדקת יקירתי! קרא לבבי בקרבי בהביטי אליה בחמלת לב כמביט אל אסור בנחושתים המנחם את נפשו כי ימסו אסוריו באפס יד והיתה לו הרוחה… בת-עמך אַתּ וגורל אחד לשניכם, לכן תקוי… גם עמך בשחר טל ילדותו צץ ופרח כחבצלת ועל כל יובל שלח שרשיו, גם עמך שקט לפנים על שמריו, הון ועשר היה לו, בניו רבו כעפרות תבל, אוצרותיו מלאו כל כלי חמדה וגם ממלכה נכונה בידו… ועתה אחרי בלותו כאשר רוח עריצים נשבה בו ותטלטלהו טלטלה אל ארצות הגוים, בניו יצאוהו, גבוריו נפלו בחרב, הונו ירש הצלצל והוא נאסף ברחמים אל משכנות זרים אשר ירעוהו בשבט ברזל, כמוך¹ יקוה לימים טובים, לימים אשר ימסו אסוריו מעל ידיו כפתיל הנערת וחבל עניו ינתק באפס יד!… רוח אחד לשניכם אמי זקנתי! אך מה אעשה לך יקירתי ולבי מלא שפק, אבדה האמונה כאשר אמרת… מי יתן והאמנתי כי עתה שלותי ולא ידעתי רגז, כי עתה לא בכתה במסתרים נפשי בראותי את עמי אובד בעניו ואיננו עושה מאומה לנפשו, מֻכה ומקוה, מעֻנה ומאמין, ומאושר הייתי ככל עמי האומלל וכמוך זקנה אמללה!…

אמי זקנתי לא הבינה הגיגי כי בת עמה היא ואחרי דומיה ממשכה הוסיפה לדבר: שמע בני לעצתי ועשה דרכך בעת אחרת.

– לא, כי עתה אסע! – עניתיה באומץ לב לבל תוסיף דבר אלי עוד.

– אם כן, לך לשלום! – ענתה בעצבון – אך השמר בני לבל תשט מדרך הישר, ירא את ה' ושמור תורתו ומצותיו כי עץ חיים הן למחזיקים בהן.

באזני שמעתי את תוכחתה ובידי הנחתי את כל חפצי בארגז.

– הלקחת עמך את הטלית עם התפלין? – שאלתני פתאם אחרי דומיה מעטה.

– לקחתי – עניתיה.

– ועתה בני הא לך כסות “ארבע כנפות” חדשה! – קראה הזקנה בהושיטה לי את אשר אמרה – הנה התבוננתי כי בציצה אחת מכסותך הישנה ישנם רק שבעה חוטים, לכן הכינות לך כסות “ארבע כנפות” עם ציציות חדשות וכשרות, ובבקשה ממך בני יקירי כי תכף בבואך לק… תלבשנה, כי אתה הלא ידעת כי היא שמירה מן המזיקים ומכל דבר עברה!

אף כי ידעתי כי לשמירה מן המזיקין דרושה לי בק… דבר אחר… ומדבר עברה – רק דמות דיוקנו של א… אשר מפניו אני בורח, ואם גם תבאנה אלף ציציות וטפחו אותי על פני לא ישיבוני מאָון כמראה פניו המפיק תמיד קצף וזועה, בכל זאת נעתרתי לה בראותי תומת לבה ואקח את ה“ארבע כנפות” מידה. ברכתי את אשתי ובני, כוננתי מבטי פעמים אין מספר אל אמי זקנתי, בדעתי כי למיחש מבעי שמא יקדמנה אחר עוד טרם יבא מלך המשיח ואז הן לא אוסיף אראנה עוד לנצח – ואפרד מעליהם באהבה ובלב מלא רגשי עצב ויגון…

ב    🔗

לא לשוא חרדה אמי זקנתי לקול העורב, כי דרכי לא היתה צלחה. במסלת הברזל דרך שני ימים לילה ויום נסעתי אל העיר ק… רגשי עצב ויגון לחצו את לבבי בעלותי על העגלה, כי זכרתי לאן אני הולך וכי אכין צעדי אל מקום קדוש אשר לא יעברנהו טמא ובזה נפש כאיש יהודי אשר גזעו – עונו ומולדתו – חטאת נפשו. זכרתי כי עברי אנכי ותפעם רוחי. “אנה פניך מועדות?” שאלני רוח מבינתי. מה לך בק… ומי לך שם?… הן אות קין שם לך אלהים על מצחך כי כל מוצאך לא יתן לך מנוחה, כל רואך ידוד ממך וכל בזה נפש ישליך עליך נעלו, ומי יפתח דלתיו לאספך אל ביתו? הן בחוץ תלין או אל בית האסור תאסף, כי עברי אתה ושם אלהי יעקב נקרא עליך! ולמה תלך בדרכי חשך? – זאת זכרתי ונבהלתי, לבי פג ועיני חשכו בארבותיהן עד כי חשבה נפשי להתעלף. אך רגעי יגוני לא ארכו, כי נשאתי עיני ואראה כי בתוך עמי אנכי יושב, בתוך עמי בני אברהם יצחק ויעקב השטים בארץ לעשות מערבם, עד כי נדמתה העגלה בעיני כבית מדרש או כחדר הקהל ובית ועד למקנה וקנין. אלה יושבים ומשוחחים על דבר משא ומתן, אלה – על דבר כסף ושטרות ואלה – על דבר מצב המסחר בימים האלה ועל אדות שמיטת כספים אשר פלסו לה הסוחרים נתיב במלא רוחב הארץ ופני כלם צוהלים, מפיקים תקות טובות ואומץ רוח, ועקבות דאגה ועצבון עליהם לא נודעו כאלו להם נתנה הארץ ולא עכרם צר בתוכה. האח! קראתי אל נפשי, כי אראה פניך ישראל תעלוזנה כליותי, יחדו ירנו כל קרבי ולבי ינבא עתידות טובות! מֻכה ומענה אתה משנות עולם, מרדף באף גוים, נדחף בחמת ממלכות, מרעה אל רעה תצא ומדחי אל דחי תהדף, כל שערי החיים סגרו לפניך ותמיד כל היום יתחכמו לך “פן תרבה” ועל כן יניפו חרמש לשית קציר גם לכל כשרונותיך אשר יוסיפו לך שנות חיים ויתנו לך און ועצמה לעמוד בפני גלי המים הזידונים הסוערים להפיצך – ובכל זאת ייעפו עמים בדי ריק למחות שמך מתחת שמי ה', עוד פניך הולכים אתך ושן העתות הרעות לא הותירה עליך עקבות הכליון ולא שרטה בך גם שרטת, עוד יפיקו פניך חן נעורים וכח עלומים ויתנו לך תאר עם חי וקים, דמות עם עזוז וגבור אשר אם גם ילך במו אש לא יכוה ונהרות איתן לא ישטפוהו… הרעיון הזה השכיחני יגוני ואקרב אל היושבים לבלות עתי בחברתם – ואשב.

האנשים אשר ביניהם הכינותי מושבי היו רובם בני ליטא מגדלי זקן וארוכי פאה אשר כל תארם והליכותיהם, תנועת גופם ותנופת ידיהם בדברם איש את רעהו נתנו עדיהם כי יהודים המה לכל משפטם וחוקתם ועל כת החרדים יתחשבו, רק נגדנו על הספסל בפנה אשר בצד הדלת ישב איש כבן עשרים וחמש שנה לבוש בגדי בן אירופא לפי המאָדע האחרונה, קווצות ראשו תלתלים, זקנו מגלח וכלי מחזה על עיניו והכרת פניו ענתה בו כי לא נעימה לו שבתו בחברתנו, כי גהק ופהק ויפן מצד אל צד כאלו צר לו המקום בעגלה, וכי נסה איש מהמסבים להרים קולו בדברו, העוה את פניו עקם שפתיו ויבט על כל קהל היושבים בבוז ושאט נפש. האסטניס הזה היה גם הוא איש יהודי!…

למען בא אתם בדברים שאלתי את אחד מהם אם יודע הוא עד מתי ימשך המסע לעיר ק…

– לא אדע זאת אל נכון – ענני האיש – כי מעודי לא הייתי בעיר הזאת אך כמדומה לי במהלך המכונה עשרים וחמש שעות.

– העולם כמנהגו נוהג – קרא האיש היושב אצלי במנוד ראש – הנה שערי ק… סגורים לפנינו, וזה לא כביר² קמו שם עלינו באגרוף רשע, הכונו, הלמונו וישימו עלינו נונו³, ובכל זאת לא יחדלו אחינו מנסוע אליה חדשים לבקרים.

– ומה נעשה? – קרא איש שלישי מן המסבים – הנה אלהים נתן גם ליהודי פה לאכול וקבה לעכל וחוג מושבו צר מהספיק שם צרכם, כי סגרו בעדו כל בית מבוא, ומה איפוא יעשה בקום בו הנושה הזה (בדברו זאת הניח את ידו על בטנו) לגבות ממנו את חובתו? הנה אף כי לא אדע את האיש הצעיר הזה – הוסיף לדבר ויור באצבעו עלי – בכל זאת אוכל להשבע לכם בכל דבר קדש כי לא מטוב לב הוא נוסע לק… ובלי שפק נודד הוא ללחם ומקוה כי בק… ימצאנו. האין זאת ידידי? קרא בהסבו פניו אלי.

– לא שגית – עניתיו באנחה – נודד אני ללחם ואקו כי בק… ימצא לי.

– ורשיון לגור יש אתך?

– בעל מלאכה אנכי!

– ומה מלאכתך?

– לי מלאכות הרבה – עניתיו בשחוק – בפסח אני כורך מצה ומרור ואוכלם ביחד, בל“ג בעמר אני עושה לי קשת לירות גירא בעיני השטן, בערב סכות אני קובע יתדות ומניח סבכי עץ על גג סכתי, להושענא רבה אני אוגד אגדות ערבי נחל וחובטם בכתלי בית המדרש, בחנוכה אני עוסק במלאכת ה”דריידליך" ולפורים אני מכין “המן-דרייערס” המשמיעים קול עד למרחוק. התמעטנה כל המלאכות האלה לתת חני בעיני יושב הארץ לבל אירא מפחד רעה?!…

צחוק התפרץ מפי כל היושבים, אף כי פני רבים העידו כי המענה הזה לא ישר בעיניהם, והאסטניס אשר עוד לא חדל מהבט בעיני בוז על כל המסבים, פער פיו לבלי חק וצחוק אדיר התפרץ מגרונו עד כי צללו אזנינו לקולו הפרוע.

צחקו לא הפיק רצון ממני, כי נראה לי כצחוק נעוה לב השמח לאיד אחיו כי מצאו רע, לכן – אף כי לא ידעתי עוד נאמנה אם יהודי הוא – שמתי אליו פני ואמר אליו בשפת האסטניסים גם אני: ירשני נא אדוני לשאל מפיו אם נבוניתי כה בעיניו עד כי יתרגש מדבר פיו⁴ ויצחק…

האסטניס החשה רגעים אחדים כאלו נמלך את לבו אם כדאי וראוי אני להכבד במענה פיו או לא, אחרי כן הואיל בטובו לענותני: אמנם כן דבריך בטוב טעם!

– תודה לך על הכבוד הזה! עניתיו – אך הגידה נא לי אדוני בטובך מה חזית בם כי צחקת?

– ⁵אני חזיתי בם כי יודע אתה את המקור המשחת אשר ממנו הקרה הרעה לכלכם! כי לולא רדפתם קדים, לולא עסקתם בהבלים והייתם עוסקים בישובו של עולם, כי אז לא מצאה אתכם כל התלאה הזאת ולא נבדלתם לרעה מכל בני האדם, אולם תקותיכם ומשפטי ההבל אשר נחלתם מאבותיכם קיר ברזל המה בינכם ובין תשועתכם, המה יזרו פרש על פניכם וישימו אתכם לזעוה ולדראון לכל בשר. הנה בעת אשר כל יושבי תבל ושוכני ארץ כבר קמו משנתם ואיש איש יחוש לעבודתו, החנוני אל חנותו, הסוחר אל בית מסחרו, הרוכל אל מרכלתו והאכר אל אֵתו ואל מחרשתו וידי כולם מקטנם ועד גדולם מלאות עבודה בעסקי החיים וצרכיהם, בעת הזאת ירוץ היהודי אל המקוה להתקדש ממקרה בלתי טהור ומשם אל בית אלהים יהלך ברגש, יבא אל בית התפלה או אל בית המדרש וישב אצל התנור לחמם בשרו, אחרי כן יתפלל, אחרי כן ילמוד, ואחרי כן הוא מתפלפל עם רעיו בשור שנגח או בנערה שנתפתתה, ואחרי עסקו בהבלים מרבה להכיל או אז הוא יוצא לבקש לחמו, הנפלאת היא כי לא ימצאנו?! ואם גם נניח כי נמצאו בישראל אחדים בעלי כשרון אשר יצלחו לעבודה ומעשה, הנה הם מפונקים מנוער, זה מתירא מפני לסטים, זה – מפני רוח רעה וזה מפני שדים וכת ליצנים, כי ערב להם לחם הקלקל ולמה להם לבקש עבודה? “שחל בדרך!” יאמר היהודי כי יקרה לפניו איזה מסחר אשר ידע כי בכבדות ימצא לדורשיו, והנה יבא איש מעם אחר אשר מפני לסטים לא יירא ומפני רוח רעה לא יחת ונפל עליו והיה לו למקור חיים וישע. הנה זה הוא המעין הנרפש אשר ממנו לכם לכל אסון תוצאות, כי עמי הארץ רואים את הבליכם מצד תקותיכם ואת עצלותכם מצד עצמכם וצא טמא יקראו לכם. והיה אם בחקותיכם תלכו ובעצלותכם תוסיפו להחזיק הנה עוד ירע לכם מעתה, ומדרככם תהיה זאת לכם! כי בדור הנאור הזה ישלם לאיש איש על פי פעלו…

ככלות האסטניס לדבר החלו אחינו להתלחש איש באזני רעהו.

– כופר הוא! – אמר האחד אל השני בחשאי.

– מומר להכעיס! – ענה רעהו בקול שפל.

ולפי שבכל דבריו הוציא את עצמו מן הכלל, לכן חשבתיו גם אני למומר, אך פתאם זכרתי כי עוד נמצאו רבים כאלה בין הנלוים עוד על בית יעקב – ואען אותו:

– ⁶סלח נא לי אדוני אם אומר לך כי דבריך לא בהשכל! כי רק קטני מוח וקצרי ראות יביטו אל החיים ופעולותיהם במבט צר כקופא דמחטא, תולים תמיד את המסבב בסבה שאינה עקרית למען הצדיק את משפטם המעקל אשר יחרצו על כל מראה עיניהם מקצר דעת או למען תמצא ידם להשליך שקוצים על כל הקדוש בעיני כל ולא יהיו לבוז בתתם אמתלא לדבריהם. “לולא עסק היהודי בהבלים, הנך אומר, והיה עוסק בישובו של עולם כי אז לא מצאה אותו כל התלאה ולא נבדל לרעה מכל עמי הארץ”. ואני אומר לך, וכן יאמר לך כל בר דעת אשר לא ילך תועה לאור השקר אשר תפיץ השכלה שלא בשלה כל צרכה, כי כל חקי ישראל הקלים בעיניך ובעיני רבים שכמותך, אוצר כל כלי חמדה המה לגוי ולאדם יחד! היהודי עוסק בתורה ובמצות, היהודי רץ אל בית תפלתו, היהודי מתפלל לאלהיו, היהודי שומר שבתו, חגיו ומועדיו מחללם – וזאת תפארתו! כי כל אלה ירוממו רוחו ויזככו מדותיו לבל יהי כעיר פרא משולל מכל המעלות הנכבדות אשר בהן האדם יתפאר, כל אלה יפלסו לו נתיב לבל יעשה מדחה כאנשים אחרים אשר לא לעתים רחוקות ישלחו ידיהם ברצח ויעשו מעשי תעתועים היוצאים מגבול כל מוסר ודרך ארץ ועליהם ישמו ישרים! עבור בערים וצא בראש הומיות וראה אם מתגלגל אף איש יהודי אחד בצנור של שופכין בעצם היום ולעיני המון רבה! לך אל בתי אֵסור ובקש בין אסירי המלך אם תמצא אף איש יהודי אחד אשר התעלל בבתו פרי בטנו ויענה ולבל תגל את נבלותו קצץ את ידיה ורגליה, כרת את לשונה בתער הגלבים ואחרי כן – את ראשה ואת נבלתה השליך לכלבי חצרו?! הנה היהודי יושב בבית האסורים כי נאשם בעון גנבה! ומה גנב האמלל הזה? הלא אך עצם קטנה משריי⁷ הזאב אחרי מלאו כרסו בשר עניי הצאן ומעונותיו – טרפה, מעט חציר כבהמה ממענות אריות אולי ישקיט בו רעבון נפשו! ומי שמהו לגנב, אם לא אלה אשר גדרו בעדו דרך עץ החיים בלהט החרב המתהפכת? אם לא אלה אשר סגרו בעדו כל בית מבא וישימו לו אות קין של מצחו?! שקר אתם אומרים כי היהודי מואס בעבודה⁸ ושונא את המלאכה! צאו וראו כמה יגיעות ייגע היהודי האמלל מבקר עד ערב להביא טרף חקו. צא בבקר השכם וראית כי כבר יעמוד העובד האמלל בשער העיר ומחכה להקרא לעבודה! עבור לפני בתי חרשת מעשה בשעה החמשית אחר חצות הלילה ומרחוק כבר תשמע קול הארג על המסכת, קול הפטיש על הסלע וקול המפוח על האש! העובדים האלה בני ישראל המה ועד אשמורה בלילה לא ינוחו מעמל נפשם. כי אכף עליהם פיהם! ועובדים כאלה תמצא לא רק בבני דלת העם, כי אם גם בין אלה אשר כבר נהפכו בעמל כפיהם מעובדים למעבידים. בשעה השביעית או השמינית בבקר כבר נמצא הסוחר בבית כנעתו⁹, החנוני בחנותו והרוכל בבית מרכלתו והמוכר מן הממכר לא ישוב עד השעה העשתי עשרה ולפעמים השתים עשרה בלילה! את היהודי שאתה אומר כי הוא מתירא מן הלסטים תמצא במחלות עפר ובנקיקי הסלעים עומד ועודר במעדר או מכה בפטיש ואיננו חרד לנפשו פן יפול עליו רגב עפר או יעתק צור ממקומו והיתה שם קבורתו, תמצאהו במכרה הזה בבאויסטראליען¹⁰ עובד בחרף נפש כל עבודת פרך, אף תפגשהו יחידי בלילה בתהו יליל ישימון במקום נחש שרף ועקרב כי תועה הוא לבקש אכל! שקר הדבר! היהודי מוכשר לעבודה, היהודי איננו מתעצל, היהודי רץ כצבי לבקש פרנסתו ועשוי הוא לבלי חת, אך מה יעשה האמלל הזה כי שערי החיים ננעלו בפניו? פה לא יוכל לבוא, זאת איננו רשאי לעשות ופה ידור עם נחשים בכפיפה, כי מלא הקמץ עפר יתנו לו בכל מקום באו לאמר: פה שב ואכל בדי עורך! ובגלל מה עשו זאת לו? האמנם בגלל תורתו, חקיו ומשפטיו? שקר בימינכם, ונהפוך הוא! כי אם נואל לחשוב מנהגינו והליכות חיינו לסבה ראשית לכל מכאובים מבלי התבונן אל הסבה העקרית כי כל תכלית השנאה אשר ישנאונו – באשר שה פזורה אנחנו בין שבעים זאבים – הנה נדע נאמנה כי לא היהודי הרץ בבקר השכם להתקדש ממקרה לילה העיר עלינו קנאת עמים בימינו, כי אם אלה אשר כבר נבדלו מעל העם, אלה האסטניסים אשר בעטו בעמם מחסר דעת ואל דרך הגוים למדו, אלה בני אירופא אשר שם ישראל היה להם לחגא ומרב בשתם שנו שמותיהם מחיים ליעפֿים ממרדכי למאקס וממשה למאָאיסיי, אלה הקופים האירופאים המאחרים על היין בבתי משתה ושיר, היוצאים במחולות את בנות עם הארץ, המשחקים עם שרים בקוביא ואת רוזנים – בפרעפֿעראנס, אלה העניים בדעת השמחים אלי גיל כעמים, החוגגים את חגיהם, העוגבים על בנותיהם, החומדים את נשותיהם, המתעלסים בסתר באהבים עם סוכנותיהם ופלגשיהם והמחקים את כל מעשיהם כקופים! אלה הדיחו עלינו את הרעה – ובהם עוד ראיתי ריקים ופוחזים אשר יעיזו להביט אלינו בשאט נפש מעל במתי מכתבי העתים בכתב ורבים כבר שמעתי נדברים אלי בפה כי נרפים ועצלים אנחנו ועל כן היינו לנדה ותושיה נדחה ממנו! אוי לאותה בושה!…

פני האיסטניס האירופאי אדמו כדם בשמעו את דברי האחרונים אשר התמלטו מפי בחם נפשי, ואחרי הביטו בי בבוז מהול ברגז הסב פניו אל החלון ולא ענני.

– אות הוא כי יהודי אתה וכי חצי נחתו בך! – אמרתי אל נפשי בהביטי אליו כמנוד¹¹ ראש.

– אין בפיו תוכחות! – לחש באזני האיש אשר דבר אלי בראשונה.

– אבל – קרא פתאם האסטניס בהסבו אלי פניו – אבל ידעתי כי אין כחכם אלא בפיכם ובעולם המעשה תראו תמיד את ההפך מאז ומעולם!

– באר נא לי אדוני את דבריך! – עניתיו בקר רוח.

– דברי אינם צריכים באור! – קרא האירופאי ויתאמץ לדבר אף הוא בקר רוח, אף כי הכרת פניו ענתה בו כי לפידי בוז וחמה ילהטו כל קרביו – דברי אינם צריכים באור כי כבר נתבארו ביום הכותכם, כי כאשר יצאו הסופות בנגב להחריד מנוחת ישראל, הכו בעלי הפאות הארוכות, בעלי הזקן ומוכי השחין, בעלי השטריימעליך והספאָדיקליך ובני דלת העם המחזיקים בהבלי אבתיהם, ומה עשו בעת הזאת עשיריכם אשר כבר נזרו מעליכם ובשקוציכם געלה נפשם? בעת ההיא ישבו במנוחה וישחקו עם שרים בקוביא ואת רוזנים “פרעפֿאראנס” וכל נגע לא קרב באהלם… והנה את מי ישנאו ומי העיר השנאה? האחיכם אשר הניחום לשבת בשלוה, או אתם אשר הכיתם מכות חדרי בטן? אך על מי אדבר ואעידה? – קרא פתאם האסטניס בשאט נפש – הנה כן הוא דרך העם הזה מימי התלמוד ועד היום לטהר את השרץ בק"ן טעמים ולבקר תהפוכות בלשון שקר, אם גם מקרי הימים עומדים וטופחים אותו על פניו ומראים לעיניו ולעין כל את ההפך!…

– המו מעי לך ידידי האמלל! – עניתיו במנוד ראש – כי ידעתי כי לא מלבך הוצאת מלין ורק שכור אתה ככל אחיך בני גילך מיין התענוגים אשר שתית בבית אוהביך שקר, והשכרון הנה עור את עיניך לבל תראה נכחה, על כן דבריך לעו ושפתיך לא תדברנה מישרים. אולם שמע ואחוך¹² ואחר אחדל: אך לשוא תוציא כל רוחך על עמך כי הוא מכחש במראה עיניו ובין כה תשפוך קתון של בוז על התלמוד המרום והנשגב ממך ומכל רעך עמך אשר שתו מים מרים מבאר כרוה אויבינו בנפש וירעלו. אין איש מאתנו מכחש כי בעת אשר הכינו מכת בלתי סרה, ישבו אצילים אדירי הכסף אשר ככר בעטו בעמם מחסר דעת ומרב טובה וישחקו עם שרים בקוביא וכל רעה לא אנה אליהם!… אבל טח לבך מהבין כי זה הוא מקור הרעה לכלנו, זה הוא אסוננו מאז ומעולם ובגלל זאת אנחנו מכים ומרדפים, דווים סחופים ומטרפים ואין תקוה למפלתנו! שכורים הם כל אחיך האצילים משנות עולם מיין התענוגים ומשבת הרבה בצל הכסף ומדברי השקר והחנופה אשר יגישו להם מחליקי לשון ועל כן ישמחו בקרבת אוהבי שקר אשר ישיתו להם בחלקות, כנערה יפה וסרת טעם השמחה אלי גיל בראותה על כל סביבותיה מרקדים בחורים אצילי עם לבקש קרבתה, והפותה הזאת לא תראה ולא תבין כי אהבתם תלויה בדבר וכי רק כבודה יבקשו… הדבר הרע הזה אשר נפל ביעקב מאז היה לעם הפליא את מכותינו אז ויך אותנו בכל מכה אכזריה גם עתה. אצילינו מתגאים בשמעם תהלתם מפי נכרים ולא ידעו כי דברי התהלה יוצאים מלב עקוב אשר יבז להם בהבינו עד מה שפל רוח האנשים האלה, אשר בעד דבר תהלה אחד ישכחו את עמם ויבזוהו, ורגש הלאומי אשר בו יתפארו לאומים, כמוץ יסער מלבם, ויוציא משפט מעקל גם על אחיהם אשר נזרו מהם אחור, כי לא הסכין איש לראות בכל אומה ולשון כי יפרד איש מעל אחיו בן עמו ויבט אליו בבוז ושאט נפש והאיש הזה באמונתו יחיה ולא המירה באחרת… ואם כזאת יראו באציל ישראל, הנה יאמרו הגוים: בלי שפק יודע האח חסרון אחיהו, ואם נפרד מעליו, אות הוא כי נבזה ושפל, גנב, בוגד או מרצח הוא!… משפטים כאלה וכאלה יוציאו עלינו אוהבי אצילינו וכרגע ישמעו מפי אחרים מעל במתי מכתבי העתים ורבתה בנו המכה מכל העברים… הנה זאת ועוד רעות וצרות כאלה וכאלה המיטו עלינו אחינו האצילים, אשר נפש יפה להם שאינה סובלת צחנת אחיהם בני דלת העם ואשר על כן רחקו מעליהם, והאסטניסים האלה שכורי יין התאות הנשחתות, המחבקים חיק נכריות ואומרים “נצלנו” עוד יוסיפו לצעק כל היום: היו נהיה כגוים! בנחמם את נפשם כי כל אשר יוסיפו לבעט בעמם כן יוסיפו להאיר להם פנים, כי עין בעין הלא יראו כי יד הרעמים לא נגע בהם לרעה!…

– ובגלל מה לא הכום באמת? – קרא האסטניס בקצף.

– בגלל שהאומה נמשלה לאילן בעל ענפים אשר אם יבא רקב בשרש והעץ יפול תחתיו ישברו ענפיו בנפלו, והשרש אף כי רקבון בקרבו יותר בארץ כמו שהיה! וזה הוא תמיד אסוננו כי נשא מעולם עון אחרים, והאחרים האלה יביטו אחרי כן עלינו בבוז ובשאט נפש ויוסיפו להחזיק באולתם, כי לא ידעו ולא יבינו כי בשלהם כל הרעה הזאת לנו. אצילינו בעלי נפש היפה נצלו באשר כביר מצאה ידם להפקיד שומרים לרכושם, כי הון עשיר קרית עזו; אצילינו בני האירופא נצלו, לאשר בעת הזאת צחקו עם אוהביהם בקוביא, והאוהבים האלה בעלי נפש יפה הנם גם המה, אסטנסים בני המאה הי"ט אשר לא על אגרופם יחיו, וטובה בעיניהם מאת אלף שקל כסף היוצא להם מצחוק הפרעפֿעראנס ממאתים – בגזל ורצח… בארח פלא כזה נצלו אצילינו האסטניסים! ועל כן יוסיפו להתרפק על זרעות אוהביהם ולהבזותנו עוד יותר מבראשונה! אולם אדמה כי לו נגעה יד הרעה גם בהם, כי לו קמו גם עליהם שודדים בצהרים ושפטו אותם משפט שופכי דם ומרצחים ולעיניהם נשסו בתיהם כבתינו, כי אז אחרת דברו, ואולי שבו עוד אלינו בתשובה שלמה!…

האסטניס נעוה משמוע ויחפוץ לענות, אך ברגע הזה עמדה המכונה מלכת ותנפש על התחנה אשר לעיר ג… ואני מרב כעשי ומכשול לבי ירדתי מן העגלה, אולי אשקיט סערת נפשי בשאפי רוח צח תחת כפת השמים ועמי ירדו גם אחי בני חברתי, כי שם מעונתם ועיר מגורם.

ג    🔗

בשבר רוח שבתי אחרי רגעים אחדים¹³ שנית על העגלה, לבי פג וכל דמי עורקי רתּחו ולא דמו בזכרי כי עוד נמצאו בעמי נעוי לב אשר לא יבשו להתהלל בפחזותם וללעג לעמם המורדף על צוארו עת ישלו לשוא נפשם כי דרור נקרא להם כאשר נבדלו מעליו והם מלקקים ידי מכיו. ואם כי ידעתי כי טובים לנו הסכלים הריקים האלה אשר פיהם למהלומות יקרא מאלה אשר אכלו בסר כמהם ומדברים אלינו ידידות, מאלה ההיליניסטים החנפים, דובנאָווים החכמים בעיניהם אשר יתפלשו בעפר כאלו נחלו על שבר עמם ובקרבם ישימו ארבם להאביד לו כל שם ושארית, המנשקים שבט הנוגש בנו ויועצים כי ננשקנו גם אנחנו, המתערבים בגוים ואומרים כי נתערב בם גם אנחנו, ובעת אשר ידו אבני אפל בארון העדות אשר במקדש ישראל יבאו אלינו בסתר פנים ובאפר על עיניהם לבל נכיר כי לצרינו הם ונחשבם לאוהבים… בכל זאת חלל לבי בקרבי בראותי עד כמה מגיעה סכלות האיש הזה אשר יעז בהותו ללעג לעם עני ודל, והוא – על ברכיו נולד וממנו יצא… ובכן נמלכתי לבלתי שבת עוד בחברתו, ואכין מושבי במקום אחר.

בבואי אל העגלה מצאתי שמה תחת העברים שכני, אזרחים מעם הארץ, שנים שלשה פקידי חיל, ארבעה חמשה אנשי צבא וכעשרים אנשים מבני דלת העם הנוסעים לבקש עבודה ופני כלם העידו כי לא נעים להם בואי בעגלה כי אנכי הלא גר הנני והמה – אזרחים!

הפעמון השמיע שני קולות ורגשות מעציבות נולדו שנית בלבי בזכרי לאן אני הולך ולפני מי אני עתיד ליתן דין וחשבון, ובראותי כי על כל סביבי רק אזרחים ואח אין אתי לבלות עתי בחברתו, עגמה נפשי עוד יותר ואמר לבקש לי מקום בעגלה אחרת, אך כאשר נשקפתי בלי משים בעד האשנב ראיתי איש יהודי זקן, חלש ורפה כח זוחל בכל מאמצי כחו אל העגלה ובגשתו אל המעלות מעדו קרסוליו ויפול מלא קומתו ארצה וכח אין בו לקום מעל הארץ.

– חא, חא, חא! – התפרץ מפי כל היושבים הרואים בעד החלון במפלת היהודי.

כחץ שנון פלח הצחוק הזה את לבי ואמהר לצאת מתוך העגלה לחוש לעזרת האמלל.

• שעיר אל רעהו ירוץ! – שמעתי קול מאחרי.

– הבה לי ידך זקן אמלל! – קראתי מנהמת לבי בהושיטי לו ידי מן המעלות.

הזקן הושיט לי ידו הרזה והדלה ואני נסיתי להרימו, ויהי כאשר יראתי ללחץ ידו בכח פן יכאב לו, נשמטה פתאם מידי והזקן האמלל נפל שנית.

חא! חא! חא! – התפרץ בשניה צחוק אדיר מפי המשגיחים מן החלונות: הסבותי פני ואראה כי גם האסטניס עומד וצוחק…

–למה לך כל העמל! – קרא אחד מפקידי החיל בהוציאו אלי ראשו מבעד החלון – אחוז בשני זנבות ראשו ומשוך!…

– חא! חא! חא! – התפרץ בשלישית צחוק פרוע מפי כל המסבים.

לא שתי לבי לצחוק ההוללים ולמצהלותיהם ואקח את הזקן על זרעותי ואביאהו אל העגלה.

– פנו דרך! – קרא אזרח אחד בצחוק מוזר – כי יהודי בא!

– אני כבר הכינותי לו מקום לפי כבודו – קרא אזרח שני מן המסבים.

– ואיפה? – שאלהו רעהו בקולו העב ההומה כקול מחנה.

– בבית הכ…!

צחוק פרוע כרעש גלגלים על חדודי חרש התפרץ ברביעית מפי כל היושבים. התבוננתי בפני האסטניס והנהו צוחק אף הוא!…

– אוי לי עליך אמלל! – קרא לבבי בקרבי – הנך צוחק גם אתה לבל יכירו כי ממי יהודה יצאת; אבל אדמה כי אם גם בשרך נחוש ולבך אבן – כמק יהיו לקול אויב יחרף שם עמך אשר על ברכיו נולדת גם אתה, כי נורא רעם קולו וצחקו מי יכילנו?!…

הושבתי את הזקן על יד ימיני. הפעמון השמיע שלשה קולות, המכונה הָנתקה ממקומה והננו נוסעים…

– אנה תסע זקן נכבד![¹⁵] – שאלתי את שכני בראותי כי לאט לאט שב אליו רוחו אחרי כל התלאה אשר מצאתהו זה לא כביר.

– אל העיר ק… –¹⁴ ענני בשבר רוח ואנחה נוראה התפרצה ממעמקי לבבו.

– מדוע אתה נאנח? – שאלתיו בחמלת לב – האמנם לא הסכנת עוד לשמוע חרפת צר ולעג השאננים?!

– אוי לי! – נאנח הזקן במרירות ושני אגלי דמעה התגלגלו מגלות עיניו – לו רק קול דברים שמעתי כי אז אולי שלותי ולא נאנחתי, אבל הידים! הידים!…

בדברו את דבריו האחרונים נהפכו פניו הדלים לירקון, עיניו הכהות קמו בחוריהן ורעד נורא נראה בכל יצורי גוו. כל אלה העידו כי דבר מר לאט עמו, לכן לא אצתי בו לשאל את פיו שרש דבר נמצא בו, לבל אחדש פצעי לבבו, רק בקשתיו כי יודיעני מה חפצו בק…

– אהה בני יקירי! – קרא הזקן ודמעות עיניו פרצו כנחל – הנני נוסע לק… כי שם צפון החץ האחרון מחצי הזמן האכזרים אשר נחתו בי, משם יצאה לי הרעה האחרונה ושם אולי תהיה קבורתי…

– הבינני פשר דבר ואדעה! – קראתי בחם נפשי ורגשותי המו בקרבי.

– אהה בני! – נאנח הזקן – ידעתי כי דברי ירעישו את לבך ויביאו רעד בכל עצמותיך, ולמה זה אדכא כחלל לבך חלף כל הטוב אשר עשית עתה עמדי?

לבי חם בי, כל חושי התגעשו בקרבי ואבקש מאת הזקן כי יספר לי מכל אשר אתו מהחל ועד כלה, והוא מחה דמעתו מעל פניו ויספר לי את הדברים האלה:

יליד ג… אנכי, מנעורי גדלתי בבית מלא כל טוב, כי אבותי היו עשירי העיר ואני – יחיד ובן זקונים להם ובכן פנקוני מנער ולא חסרו את נפשי מכל טובה. מימי ילדותי חנכוני על ברכי התלמוד ואני כאשר גדלתי הייתי לאיש “עילוי” בקי בכל חדרי התורה ובני העיר התברכו בי ורבים קפצו עלי לקחת אותי לחתן להם. פתאם מתו עלי אבותי, ואני בירשי את כל רכושם הרב לקחתי לי לאשה בת אחד העשירים הגדולים אשר החזיק נכסי אציל פולני בחכירה סביבות העיר ג…; שם בכפר ס… ישבתי עם אשתי אהובת נפשי ואֹכל לחם על שלחן חותני אשר שמני לפקיד על נחלת האציל ויתן לי חלק בתבואת הארץ אשר אסף מדי שנה בשנה משדותיו; ואני אף כי מעודי גדלתי על ברכי התורה ומפנק הייתי מנער בהיותי בן להורים עשירים ועשיר גם בעצמי, בכל זאת למדתי ידי לעבודה וכאחד האכרים יצאתי בעתותי החריש והקציר לעדור במעדר ולהניף מגל בקוצרים ואעש כל מלאכה בבית ובשדה, כי אמרתי הן לא לעולם חסן, יוכל היות כי המלאכה הזאת תהיה לי למקור חיים בהשבר מטה לחמי; ואמנם כן קרני, ואתה שמע את אסוני והשתומם: האציל אשר מידו שכר חותני את האחוזות היה מבני פולין עליזי הגאוה אשר כשאול לא ידעו שבעה וכאש לא אמרו הון. והנה בימים האלה החל המרד הראשון בארץ כי נשאו הפולנים יד בממלכתנו האדירה וירקמו בסתר תחבולות און לשוב ולחדש את ממלכתם כקדם. אני וחותני לא ידענו מכל הנעשה אז בארץ, כי רחוקים היינו מתשואות קריה וכל מעשינו היו רק בשדה כי הימים ימי קציר. ויהי היום ויקרא חותני אל האציל בעל הנכסים אשר ישב בעיר ג… וידבר אליו לאמר: הנה ראה ראיתי כי איש ישר אתה וכל מעשיך טובים ונכחים, הנך עובד את שדותי ביד חרוצים והם יתנו לך יבול למכביר רב יתר מאשר קויתי, וכן הוא גם חתנך וכל בני ביתך, לכן ארחמך ידידי כי הגדלת לעשות, ובגלל זאת הנני חפץ לעשות עמך חסד אשר לא ישכח מפיך ומפי זרעך וזרע זרעם מעתה ועד עולם; ואתה שמע את אשר אני עושה לך: הנה אחד מרעי האצילים הגדולים היושב בעיר וו… יעתיק עתה את מגורו בפאריז בירת צרפת, כי בנו גמר שם חק למודיו ויהי לרופא ואיננו חפץ עוד לשוב אל ארצו ומולדתו, והוא באהבתו אותו באשר יחיד ובן זקונים הוא לו, עוזב את ארצו לשבת אתו יחד בפאריז. והנה לפני צאתו מארץ מכורתו הוא נכון למכור את כל נכסיו, בתיו, גניו, יעריו ושדות אחוזתו אשר סביבות וו… במחיר מצער העולה רק לחלק עשירי ממחירם, ואני בהודע זאת לי אתמול ממכתבו, זכרתיך בזכרון טוב לפני ובאהבתי אותך ואת חתנך, מהרתי לשלוח אחריך וליעצך כי תמהר אתה וחתנך לנסוע לוו… ואני אתן לכם מכתב אל רעי והמלצתי בו עליכם, או אז תקנו את כל נחלותיו ונכסיו העולים לששים רבוא שקל כסף רק במחיר ששים אלף והייתם בן רגע לבעלי נכסים ואצילים אשר לא חלמתם מעולם גם בחלום הלילה. חותני הודה להאציל חסדו וימהר לבוא אלי להועץ מה לעשות, כי בידו לא נמצאו אז יותר משלשים אלף כסף ורק שש שעות נתנו לו מאת האציל להכין עצמו לדרך. “הא לך את שלשים האלף החסרים!” קראתי בעלצות לב בהוציאי את הכסף מאוצרי ויחדו נסע לוו… לקנות את הנכסים על שם שנינו! חותני קבל את הכסף, ונבא שנינו יחד אל בית האציל מטיבנו…

הזקן עצר פתאם במלין, פניו אדמו כגחלים בוערות, אגלי זעה נטפו ממרום מצח ויתבוללו בדמעות עיניו אשר שטפו כנחל על לחייו הרזות והיבשות, ורעד נורא, כמו נגע בו זרם עלעקטרי, נראה בכל יצורי גוו. נדתי להאמלל מקרב לבי ואחכה אותו רגעים אחדים בדברים: ואחרי כן הוסיף לספר:

"באנו אל בית האציל מטיבנו ונגד לו כי הננו נכונים לדרך וכי מחכים אנחנו רק למכתבו. הוא שמח מאד בראותו כי קמה עצתו ויושט לנו ארגז קטן חתום על כל עבריו ויאמר: הנה את הארגז הזה קחו אתכם והביאותם אותו אל רעי בעל הנכסים אשר יחכה לכם בשער העיר הנקרא… ביום באכם, אך שמרו את הארגז הזה מכל משמר, כי בו צרורים כלי זכוכית יקרים אשר אשלח לו למנה¹⁵ לפני הפרדו מעלי לנצח, גם את המכתב המגיד לפניו תהלתכם הנחתי בתוך הארגז למען תשמרוהו מכל משמר ולא תסירו עין ממנו עד הסגירכם אותו אל יד רעי. לקחנו את הארגז מיד האציל, הבטחנוהו לשמרו כבבת עיננו ונשב בעגלה רתומה לשלשה סוסים אבירים ונלך הלוך ונסוע אל וו…

הנה הודעתיך כי הימים היו ימי המרד ואנחנו לא ידענו, ובכן נסענו שלוים ושאננים בעגלה ומרגע לרגע הגינו בכל חסדי האציל מטיבנו ובכל האושר והענג הצפונים לנו בחיק העתיד בקום לנו נכסי האציל למקנה. חותני סדר את אשר נעשה לפאר את הבנינים, העריך את מחיר התבואות אשר יוציא מדי שנה בשנה משדותיו, חשב את כל הכסף אשר יוציא לפלג ליער תעלה לבל יהי כהפקר לגנבים שומרי נשף, ואני עזרתי על ידו לספור ולמנות את כל ההוצאות וההכנסות ולהשוות את החשבון עד לאלף אלפים דינרי זהב משכרת לשנה… ישבנו בעגלה וכחלום נעים היתה לנו נסיעתנו עד כי שכחנו כמעט מאכול לחמנו ולהנפש בדרך במלון ולתת מספוא לסוסינו בשני ימים רצופים לילה ויום… אך פתאם בא הקץ לחלומנו הנעים ועמו ברח כצל חזון לבנו ויקדמונו ימי עני ורעה לא ידענו שחרה. בערב יום השלישי למסענו סרנו אל בית מלון הקרוב אל העיר ב… לנוח מעמל הדרך; את הסוסים והעגלה הבאנו אל הארוה ואת הארגז לקחנו בידינו ונבוא הביתה ונבקש חדר ללון.

– מי אתם ומאין תבאו? – שאלנו שוטר אחד בגשתו אלינו ברגע באנו הביתה.

– עברים אנחנו ומעיר ג… אנחנו נוסעים! – ענינו אותו במנוחה כי לא ידענו כל עון בנפשנו.

– ואנה פניהם מועדות? – הוסיף השוטר לשאול.

– לעיר וו…!

– לעיר וו…? ומה לכם שמה? – שאלנו ויבט בנו בעינים חודרות.

– לרגל מסחרנו! הוספנו לענות בבטחה.

– ומה הארגז הזה אתכם?

– אותו נוביל אל אחד האצילים!

– אל אחד האצילים? – שנה השוטר את דברינו – ומה בתוכו?!…

– זאת לא נדע כי מסרוהו סגור וחתום לידינו – ענינו¹⁶ בלי פחד.

– כובד משקלו יעיד כי לא שגיתי בראה! – קרא השוטר אחרי נסותו להניף את הארגז בידיו – אחי באו הנה!…

אני וחותני נבהלנו למשמע אזנינו, אף כי לא ידענו עוד את הרעה הצפויה לנו, ובעודנו עומדים נרעשים ונפחדים, התפרצו אל הבית אבעה אנשי חיל מזוינים ואחריהם שר בית המשפט, ומבלי הכביר אתנו מלים, נגשו אל הארגז ויפתחוהו – והנה אהה שד משדי! הארגז מלא על כל גדותיו אבק שרפה וכדורי מות ובצדו צרורים בחרט קני רובים קטנים עם גדולים ומכונה אחת קטנה הרת מות וקטל!

– הוי בוגדים! – קרא השר בקצף – הלכבוש גם את המלוכה אתם אומרים כאשר כבשתם כל טוב הארץ תחת ידכם? המעט מכם כי חלב עמים תינקו וכעלוקות תמצו לשד הארץ בכל מקום באכם כי עוד תאמרו לחבל תחבולות און על ממלכתנו הרוממה היושבת לבטח אתכם ולחתור חתירה תחת כסא כבודה! הגמול אתם משלמים לה חלף כל החסדים אשר עשתה עד כה עמכם?! הוי מורדים ופושעים! דעו כי קורי עכביש תארגו והרשת כבר פרושה על כלכם! כי ידענו את מריכם זרע מרעים!…

– כנים אנחנו! – התפרץ קול איום מלב חותני ויפול באין אונים ארצה.

– שימו אסורים על ידיהם ורגליהם! – נתן השר צו אל אנשי חילו והובילום אל ב…

פקודת השר נעשתה כרגע ואסורים בכבלי ברזל כבדי המשקל באנו אל בית האסור אשר בעיר ב… ביום הרביעי למסענו…

האמלל עצר שנית במלין, כי קצרה נשמת אפו מעקת לבו ואחרי דומיה הוסיף לספר:

שנה תמימה ישבתי אני וחותני בבית האסורים בחדר צר ואפל במקום שם עכברים יהלוכון ורמשים אין מספר זוחלים על הקירות ועל הקורות ויום יום חכינו כי יחרצו עלינו משפט מות וחדלנו להתענות מרגע לרגע בצירי שאול ולחיות חיי מכאובים בבור צרה ולגוע לאט לאט באפס תקוה! – אך הנה אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף ובהמלא מנת מכאובי צדיק ממוקשי רשע יגלו שמים עון מעיקיו והארץ לא תכסה על חללי ידם, וכן קרה גם אותנו: בבית אציל אחד פולני אשר נתפש בין המורדים בוו… מצאו שומרי הממשלה מכתב כתוב ביד שולחנו עם הארגז, ובו כתובים כדברים האלה: “הנני שולח לך ידידי ששים אלף כסף ביד היהודים הנבזים והשפלים ד… וז… למטרתנו הקדושה, גם ארגז מלא אבק שרפה, קני רובים וכדורי עופרת נתתי בידם ודעת לך נקל כי “הנבזים” לא ידעו את הצפון בו. את שמך לא הגדתי להם, כי יראתי פן יתפשו ביד האורבים ונפלת חלילה בפח, לכן קראתי אותך בשם אחר אשר בדיתי מלבי, ואתה חכה להם בימים האלה בשער העיר הנקרא… כי דרך שם יבאו לוו… והיה בקבלך את הכסף עם הארגז, תביאם במקום פלוני אשר ידעת, לעשות להם כאשר עשית ליתר חבריהם היהודים הארורים והיה סודנו כמוס לנצח…” את המכתב הזה מצאו השופטים בבית האציל פ… בוו… והנה כרגע חפשו חפש מחפש בכל מחבואיו וימצאו בארות סוסיו במרתף חללים רבים מבני ישראל אשר נגזרו מיד המרצח הזה בהעשותם בלי דעת שליחי עברה מאת רעהו האציל מג… אשר בכל משך ימי שבתנו במאסר התכחש בנו והשופטים נלאו למצא את עונו, בדעתו להמתיק בפיו מרמה. אז תלו את שני המרצחים הנבלים על עץ איש איש במקום הרשע, וכל הונם ורכושם, אחוזות נחלתם וכל קניניהם החרמו לאוצר הממשלה ולי ולחותני קראו דרור ונצא לחפשי.

– וכספכם שב לידכם? – שאלתי את האמלל ולבי חם בקרבי.

– לדרוש את הכסף לא היתה לנו כל צדקה! – ענה הזקן ויתאנח – כי במכתב האציל לא פרש למי הכסף ההוא ובנו לא האמינו…

– ומה היה אחרית הדבר?

– אחריתנו? – קרא הזקן באנחת שברון מתנים – אחריתנו כאחרית כל ישרי לב! מבית מלא עשר ושלוה באנו אל בית האסורים ואל מעון עני וצרה יצאנו בהקרא לנו דרור, כי גם יתר הכסף אשר נמצא בביתנו אבד בענין הרע הזה וגם שלש נפשות חסרו לנו בשובנו, הלא הן: חמותי ושני ילדי הקטנים אשר מתו מעצר רעה ויגון בהלקח מהם מחמדי עיניהם; לא נותר לנו מכל טובנו מאומה בלתי אם אשתי אשר חלתה מעקת לבה מחלה מאנה הרפא ובתי הבכירה ילדה בת שש שנים אשר עקבות השחפת נכרו בה מעני ומחסר כל, ולהן – לב מלא יגון, כעש ומכאובים מרבה להכיל. חותני אשר היה אז כבן חמשים וחמש שנה וכח עלומיו כבר עזבהו, ומה גם אחרי ענותו בכור עוני כשנה תמימה בבית האסורים, לא עצר עוד כח לשאת את כל העמל והתלאה ויחל את חליו וימת כשני ירחים אחרי צאתו לחפשי, ורק אני לבדי נשארתי עם אשתי ובתי החולות והכואבות מהמשפחה האמללה ההיא ויום יום כמעט גוענו בזלעפות רעב, והנה חמלו עלי אחינו יושבי ג… אשר ידעו את כל התלאה אשר מצאתני ויחושו לרוחתי, כי הלוו אותי שלש מאות כסף ובמחירם שכרתי לי מאת אחד בעלי הנכסים בכפר ד… חלקת שדה וגן ירק וחמש פרות חולבות ואחל לעבוד שנית עבודת אכר בחסר כל, ואלהים הצליח מעשי בידי עד כי לאט לאט נבניתי מחורבני ואשיב לאחי את משאת ידם ואני ואשתי ובני¹⁷ חיינו ימים רבים בנותר…

– ומה חפצך עתה בק…? – שאלתי את הזקן האמלל בראותי כי נאלם פתאם דומיה ועיניו מלאו דמעות.

– אהה בני! – קרא הזקן ויתחלחל – הנה לא השמעתיך עוד מכל הרעה האחרונה אשר מצאתי, לכן שמע ותודה לי כי אמלל אני מכל אמללי ארץ וגם לב אבן ימס כשמעתו עניי. שנים רבות עבדתי עבודת אכר בכפר ד… ואף כי לא עשיתי עושר כבשנות קדם בחיי חותני, בכל זאת שמחתי בחלקי ואברך את ה' אשר לא הצריכני לידי מתנת בשר ודם, אחרי כל הרעה אשר עברה עלי ועל ביתי בימי עלומי: בתי אשר נותרה לי יחידה מאז נגעה בנו יד האסון גדלה כנטע נעמן ויהי כזית הודה, כי סרה ממנה מחלתה מאז חדל המחסור להיות כתושב בביתי ובמלאת לה שמנה עשרה שנה נתתי לה שלוחים כפי אשר מצא ידי והכנסתיה לחופה את איש אחד בק… אשר הוקירה כבבת עינו וכל אשר שאלו עיניה לא אצל ממנה באהבתו אותה. אני ואשתי נשארנו לבדנו בכפר ד… ונכלכל את נפשנו בכבוד ביושר מעמל כפי וזיעת אפי, ועל דבר בתנו שמענו בכל עת בשורות טובות כי נהיתה לעשירה בק… ומסחרה יפרץ בארץ וכי שני ילדיה אשר ילדה לאישה, הבן והבת, גדלו כנטעי נעמנים ובהם יתברכו אלהים ואנשים. שמענו את הבשורות הטובות האלה ונשמח כי רצנו אלהים אחרי הכותו אותנו בכל מכה בשנות קדם – ונודה לו חסדו כעל¹⁸ כל תגמולו עלינו. אך אהה שד משדי. פתאם נהפכו עלי בלהות ויבא הקץ לימי ששוני! לפני שלש שנים כאשר קדרו שמים על ראשנו וחצצים הלכו בסערות תימן להמנו¹⁹, חלתה נכדתי בת בתי מק… במחלת הריאה, ותבא אלי הנה עם אביה לשאוף רוח צח בנאות דשא, ותרב השמחה בביתי בראותי את מחמדי הטובים אשר להם ערגה נפשי ונבל ימים רבים בשמחות וגיל וכעדן גן אלהים היה ביתי בעיני בשובי בערב מעבודתי מן השדה. ויהי היום ואני קרוא הייתי אל אדוני בעל הנכסים בג… הרחוקה כשלש פרסאות מכפר מושבי ואֵחר שם שני ימים, כי אז החלו לגרש את היהודים מן הכפרים ואני שתי שם עצות בנפשי מה לעשות, ויהי בשובי בחצות לילה אל ביתי ובידי תשובה לחתני ולנכדתי הנכונים להפרד מעלי בעוד שנים שלש ימים, והנה אהה לצרה! חתני שוכב על המפתן מתבוסס בדמו, נכדתי מתגוללת מתה על הארץ ושכין גדול בבטנה וידי אשתי הישרה מקצצות מונחות על השלחן ויתד גדול ברקתה ועל כל סביבותי פלגים יבלי דמים!…

הזקן נאלם דומיה, פניו שנו, רגע נהפכו לירקון ורגע לפני להבים ובעינים קמות הביט אלי רגעים אחדים. אנחה נוראה התפרצה כרעם שדי מלבו, ובצאתה – חשתי קרה איומה בכל עצמותי וכמו קדחת לוהטת עברה אחריה בכל בדי עורי, עד כי רעדו ידי ורגלי ולבי נתר ממקומו. הוא לא התבונן אל זאת מרב עקת לבו ויוסף לספר:

עיני חשכו, ברכי כשלו וכחי עזבני, אהה חתני, נכדתי ואשתי היקרים! קראתי במר נפשי, נאהבים ונעימים הייתם בחייכם ובמותכם לא נפרדתם! אוי לי עליכם מחמדי הטובים! על מי נטשתם את אביכם האובד והגוע?… אוי מי יתן מותי אני תחתיכם ולא ראו עיני דם פצעיכם! נגשתי אל חתני, אחזתי את ידיו והנן קרות ככפור, הבטתי בפני נכדתי ותסמר שערת ראשי, מפיה יז קצף מהול בדם ועיניה פקוחות כמו מבטת היא אלי ומתחננת להצילה מידי רוצי נפשה!… צברתי את שלשת החללים אל מקום אחד ומלא קומתי התנפלתי על הרוגי הנאהבים והנעימים, נשקתים מנשיקות פי וארטיב בדמעות עיני את לחייהם הקרות ככפור שמים! אך לשוא! נשיקותי לא נפחו רוח חיים באף החללים ודמעותי לא היו כטל תחיה לחיות את העצמות היבשות השטוחות לפני על הרצפה, ואחרי שלשה ימים לויתי את מחמדי עיני אל בית עולמם ואני חי שבתי אל ביתי לשאת מחדש מכאובי החיים ופצעי היקרים, כי עוד לא מלאה מנת החבלים אשר חלק לי אל זועם באפו…

ביום המחרת אחרי אשר הובלו כל מחמדי עיני לקברות ואני יושב בביתי על הארץ וסביבי אנשים אחדים ממכירי אשר באו מעיר ג… לנחמי בשמעם את כל הרעה הבאה עלי, והנה פתאום ראיתי בעד החלון אשה אחת לובשת שחורים נוסעת בעגלה ופניה מועדות אל ביתי; התבוננתי מרחוק בפניה – והנה היא בתי!…

– שמים, נפלו עלי! הארץ פצי פיך ובלעיני! – קראתי מנהמת לבי בראותי כי היא יורדת מן העגלה וכוננת צעדיה אל מעוני. מהרתי להסתיר כסא אבלי לבל יודע לה אסונה ברגע בואה.

– השלום לך בתי? – קראתי אליה באמץ רוח ואעצר בכל מאמצי כח בזרם דמעותי לבל יפרץ החוצה.

– למה אסתיר ממך אבי את אסוני – קראה האמללה בקול בוכים ותפול כילד בין זרעותי – אין שלום לי, כי שודדים פשטו על ביתי בק… בעצם היום ולעיני השמש וישסו כל הוני ורכושי, שברו כל כלי ביתי, קרעו את כסתותי ונוצותיהן פזרו לכל רוח, לא השאירו לי גם שמלה לכסות מערומי – אהה! וגם בני… בני היחיד נפל חלל בתוך המהומה… ובכן באתי אליך אבי להנחם מעט מיגוני בחברתך ובחברת אמי היקרה ובחברת אישי ובתי הנאהבים והנעימים אחרית תקותי בימי עניי!…

– אוי לי, אללי לי!! – התפרץ קול איום מלבי ואפול מלא קומתי ארצה ואתעלף…

בעזרת מים קרים שב רוחי אלי לחיות שנית, ויהי אך נפקחו עיני, נגשה אלי בתי בחרדה ותשאלני: הגידה נא לי אבי, איפה הם אמי, אישי ובתי יחידתי ומה הוא הנר הדולק שם בצד החלון?!…

ארבות עיני נפתחו וזרם דמעות התפרץ מקרבי כנחל שוטף ואנחה כרעם מפרק תבל התמלטה מבלי משים מלבי.

– אהה שכלתי שכלתי! – צעקה בתי ותפול כבול עץ ארצה וכמעט לא נותרה בה נשמה.

כשתי שעות עמלתי אני ומנחמי הנפעמים להקיץ את האמללה לתחיה, ויהי בהקיצה – ותתנשא כלביאה ממקומה, פניה אדמו כגחלים בוערות, עיניה הפיצו זועה ואש ירקרק כעיני חיה אכזריה ותשתער עלי כזאב רעב על טרפו ותאחז בידה הימנית בשערת ראשי ובשמאלה שמה מחנק לצוארי ובקול נורא הנשמע רק בכלוב חיתו טרף צעקה מרה: השיבה לי את אישי ובתי, ואם אין: פה תהיה קבורתך!…

– חנקיני בתי חנקיני! – קראתי בקול נחבא – חנקיני כי טוב מותי מחיי. אהה מות! למה תתאכזר לקשה יום, זקן אובד וגוע ולא תחוש לחלץ נפשו ממצוקותיה…

רואי המחזה הנורא והאיום הזה, נבהלו נחפזו ויחושו להצילני מידה, אך לתהו והבל כלו כחם להשיב ידיה ממני כי בתי הרכה והחלשה, בכח ענק החזיקה בי וכעמוד ברזל לא יכלו²⁰ להעתיקה ממקומה ולהסיר ידיה הרכות מעל צוארי, ומי יודע אם לא מתּי ברגע הזה ועמל כבר נסתר מעיני, לולא באה רוח עצה בלב אחד ממנחמי לקרא בקול: “²¹הנה אישך ובתך נסעו רגעים אחדים לפני בואך לק…!”.²²

– אחריהם ארוצה! – קראה האמללה בקול פרוע בהרפותה ממני וכחץ מקשת חשה אל הדלת.

– היא משוגעה! – אמר אחד ממנחמי באזני רעהו במנוד ראש ויחש אחריה ויתפשה בכנף בגדה ולא נתנה לצאת.

– הוי מרצח!.. הוי מרצחים!.. שודדים בצהרים!.. להקות יחפים!.. –²³ קראה האמללה בגרון נחר ותתנפל על מעצרה ותמרוט שערות ראשו ותשך בשניה את ידיו עד שפך דם.

– אתי יחד תסעי לק… – קראתי אל בתי בגשתי אליה – ושם תמצאי את שאהבה נפשך…

– לכה ונסעה כרגע! – קראה האמללה בקול איום ותאחז בשולי בגדי ותסחבני סחוב וטלטל המסדרונה.

מנחמי הנדהמים מהרו לצאת אחרי ויושיטו לי כסף להוצאת הדרך, כי כל הרכוש אשר רכשתי בכל משך שבתי בהכפר לקחו המרצים אתם בליל הרצח, ואני ובתי באנו לק…

– שם לא מצאה בתי את שאהבה נפשה, נאנח הזקן במרירות, אך תחת זאת מצאה שם מפלט בבית אוסף המשגעים, ועתה אני נוסע לק… לדעת שלומה, כי מאז עוד לא נרפאה, וזה כשני ירחים נסתם כל חזון מידידי אשר הודיעני מדי שבוע בשבוע מכל המוצאות אותה בבית מקלטה, וירא אנכי אהה… הזקן לא כלה את דבריו כי אחזהו השבץ, עיניו קמו, פניו עוו ויפול בין זרועותי ויתעלף…

– מה מתוקה שנת המות לקשה יום כמוך! –קרא לבבי בקרבי בהביטי אל הזקן האבד אשר כל חושיו בו נמו שנת מנוחה – ומה אמלל אנכי כי הקרך המקרה לידי להיות אכזר ולהעירך מתרדמתך הנעימה הזאת המשכיחה כל עמל ותלאה, כי תשוב עינך לראות כידך ומכאוביך הנוראים הנפלאים מחצי הזמן אשר נחתו בך! זאת דברתי אל לבי ואַטיף מים קרים על פני אחי האבד – וייקץ…

– הוי בנים סכלים! – קראו כל קרבי בזכרי את דברי האסטניס האירופאי: כי היהודי מתעצל ושונא את המלאכה ועל כן היה לנדה ותושיה נדחה ממנו – ראו את הזקן הזה ובינו לאחריתו ואל תהבלו לספות מכאוב ולזרות מלח על פצעי עמכם האבד! עמכם מכשר לעבודה, עמכם יעבוד בחרף נפש כל עבודת פרך ולא ישוב מפני כל, אך בעמכם רבצה גם האלה הכתובה בספר: “והיית רק עשוק ורצוץ כל הימים”; על עמכם יהותתו תמיד כל היום לכלותו ולמחות שמו מתחת שמי ה', עמכם ידכאו לפני עש וכל נקלה ונבזה ישליך עליו נעלו, עמכם סיר רחצה הוא לכל מעול וחומץ ובו ישליכו כל טמאה! ומה לכם תדכאו עוד עמכם האובד והנדח הזה במלין בלי דעת?!……………

ד    🔗

מהרסיך ומחריביך ממך יצאו (ישעיה מ“ט י”ז).

כי עתה תבא אליך ותלא תגע עדיך ותבהל.

(איוב ד' ה')

בלב נפעם ונדהם מדברי הזקן האבד באתי לק… ויהי אך צעד צעדתי שנים שלשה צעדים על אדמת הקדש ותנט הארץ תחת רגלי וכמו השמים וכל צבאם זעמו אלי פנים… מצאוני השומרים הסובבים בעיר וישאלוני למולדתי; הגדתי להם יחוסי כי עברי אנכי ויעוו פניהם וישאלוני כרגע מה מלאכתי. יראתי להגיד להם כי “מחבר” אנכי, כי המלאכה הזאת חכמה ובחכמה, ידעתי, כי לא יכון איש יהודי בארץ ואגיד להם כי מוכר סמרטוטין אנכי. “מוכר סמרטוטין אתה – ואיפה תעודתך?” הוצאתי תעודה מכיסי ואושיט להם, הם התבוננו בה – וישלחוני לנפשי. באתי אל בית מלון והנה איש נגש אלי בביאה הראשונה וישאלני למולדתי. עברי אנכי! עניתיו. “ומה מלאכתך?” יראתי להגיד לו כי “כורך רצועות” אנכי, כי המלאכה הזאת שמעתי כי איננה כתובה בכתוב עמים, ואגיד לו כי “כורך ספרים” הנני. “כורך ספרים²⁴ אתה, התעמוד על המבחן?” – הנה תעודה בידי עניתיו, הושטתי לו תעודתי וישלחני לנפשי. יצאתי מבית המלון לבקש לי מודע ומכיר וימצאני איש בדרך וישאלני למולדתי, “עברי אנכי!” עניתיו. “עברי אתה? ומה מלאכתך?” יראתי להגיד לו כי “חובט ערבות” אנכי, כי המלאכה הזאת מלאכה שהזמן גרמא היא ובכתוב בעלי המלאכה לא יזכר שמה, ואגיד לו כי “מנסר קרשים” הנני, “מנסר קרשים אתה – התעמד על המבחן?” “בחנני אתה אדוני” עניתיו, “²⁵וראית מה חרוצה ידי!” בפי דברתי וידי הראתה לו חריצותה וישלחני – ואלך… בלכתי, ראיתי מרחוק על קיר אחד הבתים כתובות אותיות עבריות במספר לא רב, דמיתי כי בית מדרש הוא הבית הזה, כי הסכנתי לראות בעירי על קיר בית מדרשנו הישן גם כן אותיות עבריות ומהן מרכבות המלות הנחמדות “אסור להשתין על כותל בית המדרש!” והנה כאשר נדמה לי כי איש הולך לקראתי לשנות שאלת רעיו “מה מלאכתך!” – אמרתי הבה אנסה לקים מאמר חכמים “אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש” ולראות אם ירוח לי… ברגלים מהירות נגשתי אל הבית והנה עד ארגיעה נוכחתי כי התעוני עיני, כי לא בית מדרש הבית הזה כי אם בית מאכל ומשתה, ותחת המלות הנחמדות “אסור להשתין” מצאתי את המלות המדויקות “בכאן יש למכור כל מיני מאכלים כשר!” ראיתי את המלות ונזכרתי כי רעב אנכי, אמרתי אבואה הביתה ושלמתי לקבתי את נשיה. אך כאשר שמתי בלי משים ידי בכיסי נודע לי כי כלו כל התעודות ממני, והוא ריק כלבו של האסטניס אשר אתו יחד באתי לק… חרדתי חרדה גדולה עד כי חשבה נפשי להתעלף, כי לא אל חרפת הרעב שאני נכון לשאת שמתי לבי, כי תחת זאת הלא מחבר אנכי, וזאת לי בירושה מאבותי, מורי ורבותי המחברים הגדולים והטובים ממני… כי אם יראתי פן יאבק איש עמי וכלי נשק של כסף לא יהיה בידי ואז אבדתי באפס תקוה. בפחי נפש שבתי אל עקבי, הליטותי פני באדרתי לבל יכירוני כי מבני שם אנכי ואמר לשוב אל המלון, אך פתאם נזכרתי כי בידי מכתב בקשה מאת אחד מידידי בעירי אל גביר אחד מאחינו בק… כי יקרבני בימין צדקו ולא יתן למוט רגלי ביום צרתי, ואכין צעדי ללכת אליו… היום היה יום “חג המולד” לאדוננו ויום שלג וקרח. אדמת הקדש נהפכה לחלקלקות תחת רגלי יושביה, בחורים ובתולות כשלו ברחובות, וזקנים עם נערים דחו ולא יוכלו קום, כי מעדו קרסוליהם על הקרח ואין קצה לגויה… רק אני לבדי הולך נכחה בין ההמון הרב וחרד לרגעים פן לא יישר מהלכי בעיני שכני ונתפשתי. ראיתי מרחוק איש הולך לקראתי ואירא מפניו פן ישאלני למולדתי, ואחל להתנועע כלולב גם אנכי והנה מעדו קרסולי ואפול… האיש עבר עלי ולא הכירני ואני קמתי ואתעודד ואלך הלאה… באתי אל בית הגביר ואושיט לו את המכתב, הוא קרא בו וישאלני במה אני עוסק, יראתי להגיד גם לו כי מחבר אנכי פן אקל בעיניו ויבז לי בלבו, אך פתאם נזכרתי כי אחי הוא וכי נקל לשאת פצעי אח מחרפת זר ואגיד לו כל לבי כי מחבר אנכי, ותוך כדי דבור מהרתי להשמיעו כי אינני מחזיר עם סמרטוטי על הפתחים, לבל יחשדני כי בכיסו אתן עיני…

– מחבר אתה? – שאלני בקר רוח ובלי חמדה – ומה חפצך בק…?

– הנני מבקש לי פה מעמד באחד המקומות – עניתיו.

– ורשיון לגור יש אתך?

– ובשביל זאת באתי אליך אדוני! – עניתיו בענוה, כי ידעתי אשר בידך נפש אחיך האביון להצילו מידי רודפיו.

הגביר הביט אלי ויתבונן בי רגעים אחדים ויענני כי לא יוכל הועיל לי ברב או במעט.

– ובגלל מה? – שאלתיו באנחה.

– בגלל אשר בכסף מלא ימכר פה החופש לדורשיו! – ענני הגביר הרחמן.

– בכסף מלא! – קרא לבי בקרבי – בכסף מלא, כי הנכם עושים עסק בצרת אחיכם ותשכחו כי עבדים הנכם גם אתם ועוד עבדים נבזים ושפלים ממנו; עבדים לשוט המכה בכם ועבדים לנשק ידי מכיכם וללחך עפר רגליהם בשעה שהם מקרבים אתכם בשביל הנאתם… ובכל עבדותכם החמרית ושפלותכם הרוחנית עוד תחזיקו שבט המשרה בידכם עת יגיה קו אור קטן בחלונכם, ובאור הקטן הזה תתגאו ורק בכסף מלא תתנוהו לאחיכם העניים והאביונים אשר מידכם להם כל העמל והמכאובים!… הוי עבדים מושלים, עד מתי יהי העון הזה בכם לפח ולמוקש לכל אחיכם!… זאת חשבתי בלבי, ומרב כעשי והותי נעתקו מפי מלין ואעמוד רגעים אחדים כמתעתע. הגביר אשר הסכין כי יושט לו אחיו האביון כף מלאה כסף ולא ירבה מחשבות, נלאה נשוא אותי בראותו כי תפוש אני ברב שרעפי ויאמר אלי בשפת האסטניסים: סלח לי האדון, אם לא אוכל הפעם להתענג הרבה בחברתך הנעימה כי דבר נחוץ לי בבית מסחרי! הבינותי אל מה ירמזון מליו ואפן ואצא…

– כן העם הזה וזו כחו לאלהיו, הוא עגל הזהב שהוא משתחוה לו! – קראתי אל נפשי בלכתי ברחוב – בני יעקב מוכים בשבטים ואחיהם עוד יפשיטו כתנתם מעל בשרם למען יגדל הכאב ובחבורתם ירפא להם!… בהגותי ברעיון הנורא הזה, התיצבו כמו חי לעיני ימי החשך בחטוף איש יהודי ילד עברי מזרועות אמו המתעלפת להקריבו לאלהי המלחמה, יען כי ראה שכר לפעלתו; בנסוע שתדלני הקהלות לעיר הבירה לבטל את רוע הגזרות ויאכלו וישתו על חשבון הקהל ואחרי כן שמו גם את כסף עניי עמם בכליהם למען הקים להם בתי חומה בעלי תחתים שניים ושלישים בישראל!… זכרתי את חמס האחים אשר נעשה גם בימינו, כי קמו ביד רוצחת וידיחו קהל גדול מישראל מעבר לים האטלאנטי להמיתם ברעב ולהכחיד גם קימנו לימים הבאים, באשר כן חפצו רק אחדים בעלי יכלת ותקיפים לטובתם או לטובת בני משפחתם… זכרתי את כל הענוים הקשים והמרים אשר ענו כד כה מכבינו החדשים, עובדי אדמת הקדש בשמרון, באשר כן רצה רק איש אחד לטובתו ולהנאתו… זכרתי אציל אחד אשר ידח את עניי עמו מכל עבודה ומשמרת, עת יפושו זרים כעגלי מרבק על שלחנו, באשר יקוה לאות כבוד ממקום ידוע או לשמוע למצער תהלתו מפי אחד משומרי הסף… זכרתי את חברותינו הקדושות העוסקות בקבורת בני ישראל, העושות משתה תמיד ממחיר בגדים חבולים ואוכלות זבחי מתים ושותות יין חמסים מכתנת העני אשר נתנה בעבוט… זכרתי את מלוי ישראל המוכרים נכסי אביון בעבור נעלים, בעלי טקסותיו האוכלים ניר רשים, שתדלניו, תקיפיו ותשמישי קדושתו אשר יעלעו דם עניים ועושים פימה עלי כסל מרשע כסל, זכרתי כל שמשיו, גבאיו, נאמניו, מפקחיו, משגיחיו, עתודיו ואילי תרשישיו וכל העוסקים בצרכי צבור לטובתם ולהנאתם!… כל אלה זכרת ונבהלתי ואשוב סר וזעף אל בית מלוני.

בשובי אל המלון לא מצאתי נחת גם שמה, כי רגעים אחדים לפני בואי פשטו אנשים על הבית וכעשרים עוברי אורח מבני ישראל אשר ישבו לבטח וכתבי מסעם בידם, לקחו אל בית האסור להשלח אל חוג מושבם. הודיתי לה' חסדי כי לא נמצאתי אז בבית, ואשאל עצה מפי בעל מלוני העברי: מה לעשות לבל אתפש גם אני.

– וכסף יש בידך? – שאלני בעל המלון.

– לו איש כסף הייתי – עניתיו – כי אז לא באתי עד הלום!

– התשמע לעצתי? – שאלני בעל המלון בצחוק על שפתיו.

– ומה היא? – שאלתי בכליון נפש.

– כי תקח מקלך בידך וצרורך על שכמך ושבת אל הדרך אשר באת משם.

– תודה לך על עצתך! – עניתיו – אבל הגידה נא לי האין עוד עצה ותחבולה אחרת?

– הכסף יענה את הכל! – ענני בעל הבית – ולו נמצא בידך, כי אז קנית לך תשחרת מאת אחד העשירים ושאנן היית מפחד. אולם עתה אין עצה ואין תחבולה!

– זאת ידעתי גם לפני הגידך לי – אמרתי בלבי – כי עשירינו ישתמשו בצרת אחיהם להנאתם ולא יחושו, אף לא יחפצו לחוש מכאובי אחיהם הטובעים בים צרה ואין מושיע! ואל בעל המלון אמרתי: הגיד נא לי יקירי, מדוע לא יתאמצו אחינו להקל מעט את רוע הגזרות מעל כל עובר אורח לבל יגורש מן גו כשודד ומרצח, הלא בדבר הזה היתה הרוחה גם להם, כי ברב עם יתפרץ המסחר וכל משלח יד יפרח כתמר…

בעל המלון הביט אלי בשחוק ויאמר: כאשר אחזה לי, לא תדע דרך אחיך, כי תשאל שאלת תם: מדוע אינם עושים מאומה לטובת אחיהם? אהה יקירי! הלואי לא עזרו עוד לרעה, כי אז לא באה עלינו כל הצרה הזאת! האמנם תדמה כי אוכלי אדם הם השוטרים וכל רגש רחמים אין בלב הממונים על המשלוח בפרשם יום ולילה את מכמרתם על אחינו מבלי תת להם חנינה? חלילה! ישנם בהם בעלי רגש אשר יבינו לאסוננו ואשר על כן יאמרו למשוך אלינו חסד, אבל מה יעשו המה, ואחינו ימלאו בתיהם כל היום מכתבי עמל ומלשינות, כי יכו איש את רעהו בלשון ויגלו את כל המחבאים אשר אחיהם האמללים ימצאו שם מחבא מרוח עריצים! והיה אם לא ימהרו לפרוש מכמרתם, ופנו כתבי שטנתם אל מקום אחר מרום מהראשון, ואז… הכי לא שמעת את אשר עשה זה לא כביר²⁶ איש יהודי לשכניו החנונים בדעתו כי הם משתמשים בחרות איש צבא ניקולאי? הוא הכם בלשון – ויגרשו המה ונשיהם וטפם מתוך העיר, וחנויותיהם סגרו על מסגר ועתה יגועו הם ובני ביתם בזלעפות רעב בערים אחרות ואין מושיע. מעשים כאלה וכאלה יקרו פה חדשים לבקרים וגם על בית מלוני זה, כבר פשטו משבוע העבר עד היום שלש פעמים, ולא עברה אף פעם אחת מבלי אשר היתה יד יהודי באמצע… הנה אחד משכני העברים התאנף בי²⁷ באשר לא השיבותי לו שני שקל כסף אשר נשה בי ולא במשפט, ויהי בשבתי בליל שבת העבר עם אורחי, כעשרים אנשים עברים, על שלחני, והנה שוטרים מתדפקים פתאם על הדלת, ובמשך עשרה רגעים לקחו כלם אל המהפכת ולא הספיקו לקדש גם על היין, והמלשין נראה אלי ביום המחרת ברחוב העיר ויאמר: הנה מנעת ממני את שני הכסף, ועתה צא והשלך את הבשר אשר הכינות לאורחיך – לכלבים, ואת המרק שפוך בצנור של שופכין, למען תדע איך לדין מהיום והלאה עם מי שתקיף ממך!… הנה זאת יעשה איש עברי בק… – הוסיף בעל המלון לקרא באנחה – כי יתאנף באחיו! ואם תותר פה לארך ימים ולא תגידך יד אחיך, עוד תשוב תראה תועבות גדולות מאלה!…

חרדתי חרדה גדולה בשמעי את דברי בעל המלון, והוא התבונן בי ויאמר: הנה לשמע אזן תרגז תחתיך, ולו ראית אף פעם אחת בלכת אנשי החיל עם השבי, כי אז עשית אבל כתנים ועיניך נזלו פלגי דמעות. שער נא בנפשך: עשרים או שלשים עברים, בהם עשירים ובעלי הון, בהם בני תורה ורמי היחש, זקנים, ישישים ואנשי שיבה אשר כבר ראו דור שלשים, מוקפים על כל סביבם בגדוד אנשי צבא ושוטרים, הולכים שחוח ומראיהם כרפאים שוכני קבר, ומנגד נגעם עומדים שם ברחובות בני חם מדלת העם, שומרי חצרות ומנקי צנורות וישחקו על משבתם, אחריהם ראש יניעו ויקראו מלא כאלו נמצאו במחתרת או רצחו נפשות אדם! ויד מי במעל הזה? האמנם יד השוטרים?… לא, לא, מהרסינו ומחריבינו ממנו יצאו!… יד אחינו ²⁸אנשי גאולתנו תעשה לנו את כל הנפלאות האלה! כי המה עוזרים לרעה, המה המעירים לחפש והמה המראים כל המקומות כאשר יחופש… ולכל המלחמה הערוכה נגדנו מחוץ, יקומו עלינו אחינו מבית ויקרעו את עורקינו בצפרניהם, ודמנו שותת כפלגים יבלי מים בראש חוצות, ואין מושיע…

נעויתי משמוע דברי בעל המלון, צללו שפתי ותרגז בטני בזכרי את הנשק הנורא המסכן שאחינו העבדים האדונים בעיניהם משתמשים בו. אוי לכם סכלים! – קרא לבבי בקרבי – חצים הנכם מורים באחיכם אנשי גאולתכם, ולא תראו ולא תבינו כי החצים האלה ישובו ברגע הזה אל חיקכם והיו לכם למשחית!…………. והנה תחת אשר יראתי עד כה פן יבא עשו ותפשני, החלותי מן הוא והלאה לירא מפני חמס אחי בני יעקב, לא הלכתי עוד לבקש מהם “רשיון” כי יראתי לגלות להם סודי, פן ילין עד ארגיעה בחיק אחר – ונתפשתי; לא בקשתי לי עוד מכירים בין אחי, פן ידמו כי לקפח פרנסתם אני בא, והכוני בלשון – ונתפשתי; יראתי לבא אל בית חנוני לקחת לי מכלת פן יחשדני משרתו כי באתי לקחת פקודתו, ושלח בי לשון אפעה – ונתפשתי; ואהי איש נפרד מאחי ובודד במועדי. שכרתי לי מעון צר בבית חייט עברי ובחדר עליה תחת פנת גג שמתי משכני ואמר: אך פה אשקט ולא אירא ידי עשו, ולשון יעקב לא תגע בי לרעה עד אמצא נתיבתי! – אך אהה, לא לארך מים שמתי במרום בית החייט קני, כי יד נגעה בי ותורידני! ביום השלישי לשכרי את מעוני נתפש איש עברי אשר גר בחדר קטן בהיציע התחתונה אשר לבית מושבי זה כשנה ולא במשפט, ויהי בהתפשו ויאבק האיש עם תופשיו ויקרא עליהם חמס ושד, “ומה כל החרדה?” – שאלוהו תופשיו – “הן לא ראשון יהודי תולד, וגדולים וטובים ממך כבר התכבדו ללכת אתנו שלובי זרוע עד המהפכת!” – אוי משפט מעקל! – קרא הנתפש – הנה אותי, אשר לי אשה ובנים תקחו עמכם, ואת האיש הצעיר לימים היושב בגפו פה בחדר העליה תעזבו לנפשו!… “ואיפה הוא?” – קראו האנשים בהרפותם רגע את ידיהם ממנו. – לכו ואראכם! – קרא הנתפש ויתברך בלבבו כי כבר נקרא לו דרור על אומן רוחו – ויבא היהודי אל מעוני בלוית בני לויתו, ואתו יחד – באתי אל בית האסור!…

– נזהרתי ממך אחי – קרא לבבי בקרבי בבאי אל המהפכת – בכל זאת מצאתני אוהבי, ולא נחבאתי משוט לשונך עד אשר הבאתני עד הלום! ורעיונות נוראים מעכרי נפש ורוח עלו על לבי, כי זכרתי את כל המכות אשר יקח לו ישראל בידיו מאז ומעולם ואת כל הפרש אשר יזרה בעצמו על פניו המלאים פצעי אויב, לשחת תארו ביתר שאת ולשימו כראי. שויתי לנגד עיני מצב אחינו בעיר הזאת, כי גם בחלק עשירי מכל הכסף והזהב אשר שלמו עד כה במחיר החופש-המסוכן, כבר היה לאל ידם לתקוע להם יתד במקום נאמן לבל יהיו עוד נודדים בגוים וצפוים לרגעים אל מהפכת וצנוק, והנה תחת אשר יתם כחם לריק ואין איש שם על לב, עוד יבלעו חיים איש את רעהו וגבר על עמיתו יגדילו עקב, זה מתגאה בחירותו ובכסף מלא ימכרנה לאחיו האביון וזה יכה את רעהו בלשון וימסרנו ביד חזק ממנו, ואיש באחיו יכשלו… רעיונות כאלה וכאלה עלו על לבי בבאי אל בית הכלא אשר כשלשים אנשים מבני ישראל עצורים בו – ותחרד רוחי, ויהי בנשאי עיני להתבונן באחי היושבים, והנה האח, או אהה, גם האסטניס בתוכם!…

– הגם אתה פה? – אמרתי בלבי בהביטי אליו רגעים אחדים כמשתומם – ואיזה רוח נשאך הנה אל בור שאון, ואתה כבר נבדלת מעל עמך, נפשך יפה ועדינה שאיננה סובלת עוד את אחיך “בעלי הפאות הארוכות, בעלי הזקן ומוּכי השחין, בעלי השטריימעליך והספאָדיקליך ובני דלת העם המחזיקים בהבלי אבותיהם”!! איך נפלת משמים ארץ הילל בן שחר, ועם אחיך הנבזים והשפלים תשב עתה במשמר, ועוד היית מן המקדימים לבא, ובבאי כבר מצאתיך?!

האסטניס הביט אלי רגעים אחדים בעינים חשכות וכאלו הבין את אשר אני חושב בלבי על אדותיו, הוריד לארץ ראשו והכרת פניו ענתה בו כי לו נבקעה האדמה תחתיו, כי אז ירד אל בטן שאול בשמחה משוב לראות פני במקום הנכבד הזה.

– כאשר אחזה לי אינך מוזר לי אדוני! – אמרתי אל האסטניס בגשתי אליו במנוחה.

פני האירופאי חורו כשלג, ידיו רעדו, ארכבותיו דא לדא נקשן ומבוכת נפשו נראתה על פניו ועל עיניו אשר הוסיף להורידן לארץ, ואחרי דומיה ארוכה אשר הכרתי כי ארכה לו כירחי רשעים בגיהנם ענני בשפה רפה ובכבדות:

– שנינו יחדו נסענו בעגלה אחת אל העיר הזאת.

– ואיך נהדפת הנה אל בור צרה? – שאלתיו במנוחת נפש, לבל יחשדני כי שמח אני לאידו.

– יקחם אפל! בכור מות יבלע את כלם! – קרא האסטניס ויחרק שן.

– את מי? את בני עמך? – הוספתי לשאל בתם נפש.

האסטניס התקצף ויבט בי בחרי אף ויאמר: הנני רואה כי כעדן המהפכת בעיניך וצחנתה – כגן ה', כי תשב כה במנוחה כאלו לא נגעה בך הרעה, אולם אני לא כן אנכי עמדי. הנשמע כזאת בכל הארץ, הוסיף לקרא בקצף ועשן עלה מנחיריו, כי יקחו שלשים אנשים ויושיבום אל חדר צר ואפל המלא על כל גדותיו צחנת רקבון ומות ויתנום לגוע ולהחנק תחתיהם – ואין רואה ומתבונן?!…

האמנם חרה לך ידידי האסטניס? – אמרתי בלבי – ואתה אמרת בלבבך עם בני אלהים אתהלך ובין מלאכי מרום אשים קני ותבז לאמך העבריה אשר משחת מאיש מראה, ותשכח כי אחרים שחתו תארה וביד זרים נהפך הודה למשחית ולא בפשעה וחטאת נפשה!… האח, גם אתה חלית רגע כמונו – ותלא, נגעה בך יד עמל ותבהל! ואל האסטניס אמרתי:

– אל תדינני אדוני לכף חוב בראותך שלותי, כי כבר מנוסה ביסורים אנכי!…

– מים! מים! הבו מים, כי הוא מתעלף! – שסעו פתאם קולות הרבה את השיחה אשר ביני ובין אחי הנפשע אשר נלכד בפח. – נשאתי עיני ואראה בתוך אחי השבוים העומדים צפופים וכפופים לארץ בחרדת נפש, איש שיבה שוכב על הרצפה, פניו כפני מת וכל נשמת חיים אין באפיו, הבטתי אליו, התבוננתי היטב בפניו – והנה הוא אחי הזקן האובד, אשר אתו יחד באתי אל העיר!…

– הגם אתה נהדפת הנה, ציץ נובל, חציר יבש! – קראתי מנהמת לבי ולא יכלתי עצור בזרם דמעותי אשר שטף ועבר דרך עיני על לחיי. – על שברך השברתי קדרתי, אח אובד ונדח!

– כאשר אחזה לי שוא כל עמלנו! – קרא איש אחד אחר אשר הזה נטפי מים על פני הזקן המתעלף וילחץ בידיו את רקותיו – כי לא נקיצנו עוד לתחיה, וכבר פרש עליו המות עננו למסך!…

– אוי! – קרא האסטניס ויחרק שיניו.

– ומה האנחה? – עניתי בשבר רוח – הלא אך נפש יהודי נספה בלא משפט!

– הוי אכזרי! – קרא הנלכד ומפיו יז קצף – השמעת תולדות ימי חייו ואחרית בתו אשר מתה בעיר הזאת בבית אסף המשגעים?!…

– תולדותיו שמעתי מפיו עת לעגת לו אתה עם חבריך בנסענו יחדו בעגלה, וכי מתה בתו אשמע עתה מפיך עת תתרגז ותתקצף – עניתיו בקר רוח.

– עם חברי? – קרא הנלכד ויעקם שפתיו ויבט אל קירות הבית בבוז ושאט נפש – עם חברי? חברי המה לחבורתי ולפצעי – לדכא כחלל רוחי ולהרבות פצעי חנם! אולם הימים הראשונים כבר אינם, ולארך ימים אשא כעשי ומכשול לבי, בשתי וכלמתי על היותי חבר לאנשי משחית ולפריצי חיות בדמות הולכי על שתים, כי אמנם נסכלתי ואשגה הרבה מאד!…

האח! – קרא לבבי בקרבי – מי יתן והושיבו פה בבור צרה הזה גם את כל אחיך ההולכים חשכים כמוך אתה לפני ימים אחדים, כי אז החלו לחוש מכאובי עמם ולא בזוהו ולא הקילוהו עוד, ואולי התודו עוד את עונם כמוך!…

– הוא מת, הוא מת, – קראו השבוים האמללים באנחה אחרי נסותם לצקת כד מלא מים קרים על ראש הזקן ולא הקיץ; ואחרי שתים שלש שעות הובא רופא אל הבית…

– הוא מת! – קרא הרופא בצאתו בחפזון מתוך ההפכה ובידו האטים את חוטמו לבל יתגנב האויר המעוּפש אל נחיריו.

– הוי נבל! – קרא אחריו האירופאי בזעף אפו – לפני שנים שלשה ימים שחקת עמי בקוביא, ועתה בראותך אותי בבור שאון לא תכירני ולא תשאל לי לשלום, גם אטמת בידיך את חוטמך הרך והענג, כי יראת פן תחנק בשבתך פה רגע ולא השיבות אל לבבך כי שלשים אנשים אמללים עצורים בבית הזה זה שנים שלשה ימים ואחד כבר נחנק! הוי חרפת אדם, נבל אתה אף כי רופא הנך, וכמוך כל…!

– אהה ה' אלהים! – קראו השבוים האמללים – הכלה אתה עושה את עמך?!

– אוי לי עליך אחי האובד! – קראתי אחריהם מנהמת לבי בהביטי אל הזקן האמלל השוכב מת על הרצפה הלחה – הכמות נבלים תמות על קרקע בית האסורים אחרי כל החליים הרעים והפצעים הנוראים והאנושים אשר חלו בך ידי צרים בחייך! בכו אחי, בכו להולך הזה כי רבות נשא וסבל בימי חיי הבלו, רבות שבעה לה נפשו כעס ומכאובים, לעג השאננים, בוז נעוי לב, מכות צר ופצעי אויב בעון גזעו ומולדתו! – אך אל תבכו למות²⁹. כי טוב לו עתה מכם, שם אסירים שאננו לא ישמעו קול נוגש, אין קנאת עם בשאול ואגרוף רשע – בקבר! בבטן האדמה לא תנוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, שם לא יוכו על יושר, לא יעוּנו על צדק ותום. בממשלת האבדון לא יפלסו זדים חמס ידיהם בנאות ישרים ולהקות יחפים לא תשדדנה משכנות צדיק. שם לא יקראו לאי-משפט אי-סדרים ולגזל צדק – שאלת… וגם בית אסור אין בקבר!…

בהתימי את דברי נשאו כל השבוים קולם ויבכו ואחרי רגעים אחדים נסבו כלם על אחיהם המת ויקראו לכבוד נשמתו מזמורי תהלים בקול בוכים הנוקב ויורד עד הנפש עד אשר באו אנשים ויוציאו את גל העצמות היבשות מן הבית להביאו אל “ההקדש” ולשלחו בדרך כל הארץ.

– ומה תאמר ידידי? – אמרתי אל האירופאי הנרעש – הנעם לך המחזה הזה?!

תחת השיב מענה התגלגלו שני אגלי דמעה מעיני הנלכד ורעד אדיר נראה בכל בדי עורו.

האח! – קרא לבבי בקרבי בראותי זאת – יין השכרון אשר שתית בבית מאהביך כבר סר מעליך כאשר אך טעם טעמת גם את תנופת ידם ובעיטת רגלם!… אנא ה'! שים גם את שתי הדמעות האלה בנאדך, אספן ברחמים בין דמעות עשוקיך, כי הנך פושט יד לקבל שבים!…

הנלכד מהר למחות דמעותיו מעל פניו, כי בהיותו עד כה רחוק מעל עמו עוד בוש להראות לו דמעותיו הראשונות על שברו – ויאמר: רב לך ידידי להכאיב לבי בדברים בוטים כי רב לי מראה עיני…

– הודיעני רק דבר אחד – עניתיו בלב נפעם – ואחר אחדל.

– ומה? – שאלני באנחה.

– אם שנית משפטך.

– על אדות מי?

– על אדות עמך!

– מן הקצה אל הקצה! – קרא בקול אמיץ ויוסף להביט בקירות הבית ורצפתו בעיני בוז – והאמת אגיד לך כי נסעתי הנה לקחת לי אשה נכריה ואם לא תתרצה לי, אמרתי… אבל עתה… עתה בהוכחי לדעת כי… וכי גם אותי יזרו כמו דוה כי מולדתי חטאת נפשי וכי… עתה אשובה אל עמי! פצעיו אני אשא ומכאוביו אני אסבול כי מתוקים המה לי מדבש ונפת צופים בדעתי כי לא בפשעו המה לו!…

– אחי אתה! – קראתי בשמחה ואושט לו ידי.

– ואתה אחי! – ענני בקול עז ויפול על צוארי באהבה וישקני.

דמעות גיל ותוגה התפרצו משתי עיני בנפלו בין זרעותי, כי זכרתי כי שבה אלינו נפש נדחת אשר הטבעה בבוץ ותלך תועה בדרכי חשך, אבל לא שכחתי כי אין איש אתנו אשר יאסוף את הנפש הזאת בצל כנפיו, וכי נפשות כהנה וכהנה כבר אבדו ועוד תאבדנה כיום הזה בישראל באין מאסף להן אשר יורה אתהן את הדרך תלכנה בה ואת המעשה אשר תעשינה… זכרתי כי צאן אבדות – עמי משנות דור ודור, רועיהם התעום, מנהליהם פשעו בהם וגם הארי וגם הדב ישאו לרגעים שיות מן העדר, ובכן נפוצו על כל הר וגבעה עדר עדר לבדו, והנדחות לא תאספנה!… יראתי להגיד זאת לאחי החדש, רק שמרתי את הדבר בלבי ואשא ימים רבים כעש ומכאובים…