¹

על הדינין ועל הדתות (ילקוט תילים ס"ב)

א) כלל גדול הוא בתורה “כל לאו שנתן לתשלומין אין לוקין עליו מן הדין” (מיימוני סנהדרין פי"ח), כגון גזל גנבה וזייפנות או אונאה ומכ“ש זייפנות בשטרות, אשר כל זמן שלא הוציאו ממון על פיהם אין כאן גזל בפועל. ולב”ד אין שום עונש הגוף קבוע לעונות כאלה, זולת “שלילת זכות אזרח”, כלומר שפוסלים את החוטא לעדות ולשבועה, ושוללים ממנו “אמונתו”. אבל בד“א בפעם ראשונה ושניה, אבל אם נשתרש בחטא זה שלש פעמים, מכניסים אותו לכיפה ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ ומאכילים אותו שעורים, עד שכריסו נבקעת, כדין העובר על שאר לאוים אפילו בלא התראה (מיימוני שם). ומלבד העונש הקבוע הזה נמסר הדבר לב”ד לענוש בתור “הוראת שעה” לפי ראות עיניהם (שם), כי תורתנו הקדושה מתנהלת בענין העונשים, לרגל כלל אחד המתנגד להכלל אשר תפשו מחוקקי הנמוסים בכל עם ועם. בעוד אשר המחוקקים הללו קבעו העונשים תמיד לפי מדת החומרה, ומסרו ביד ב“ד להקל במדת העונש לפי האיש, ולפי הסבות שהביאוהו לידי חטאו, תורתנו הקדושה תפשה לכתחילה במדה הקלה, ותמסור בידי ב”ד להחמיר לפי ראות עיניהם. כי בכלל נוטה דעת תורתנו הקדושה לזכות יותר מלחובה.

ב) טעם “כאשר זמם ולא כאשר עשה” הוא בלא ספק כדי לשמור כבוד “בית דין” ומוראם בעיני ההמון לבלי יחוללו, ויקלו לאמר עליהם ב“ד טועים ושופכי דמים הם; כי אחרי שנעשה מעשה שאין להשיב אין טוב לעורר את הרעות מחדש ע”י דין העדים, ולפיכך אין ב“ד מזדקקים לקבל עדי הזמה כלל, אחרי שבסתירת העדים הראשונים לא יסתר הדין עוד, והמתים לא יחיו. ואין התועלת של עונש העדים שוה בנזק השפלת כבוד הב”ד בעיני ההמון, אשר תגרור אחריה גם בזיון המשפטים עצמם, ושתות הכנסיה תהרסנה. ובכ"ז אין ספק אצלי שלפי הזמן והמקום ודאי שנענשו עדים מוזמים ומוכחשים בתור “הוראת שעה”.

ג) עד שאתה מתמה על דין ישראל האומר כולו חיב זכאי, שאל נא לדייני אומות העולם: למה המה מעמידים סנגורים לפושעים, ואפילו לבוגדים במלחמה ולמורדים במלכות, ואם לא העמידו להם סנגור וגמרו דינם, סותרים אותו? גם בדיני ישראל אין ההלכה שבגמר הדין יהיה עכ“פ אחד מזכה, וז”ל הרמב“ם ז”ל (פ"ט סנהדרין) “סנהדרין שפתחו כולם לחובה כו' עד שיהיו שמה מקצת מזכין שיהפכו בזכותו וכו'”. ואתה דע לך אשר משרת הקטגוריא והסנגוריא בדיני ישראל היתה על שכם הדיינים עצמם; כי אין מקום לעורכי הדינים ואַדוקטוריה בדינינו. ולכן לא חייבו אדם במיתה עד שהיה אחד מן הדיינים שהפך בזכותו והראה פנים לפוטרו, אע“פ שאחרי המו”מ הסכימו פה אחד לחייבו. ובאמת כל משפט מחייב היוצא מפי עשרים ושלשה בני אדם כאחד, מבלי שימצא ביניהם מי שהוא שיפקפק בו, כבר חשוד הוא (המשפט) שאין מקורו בשקול הדעת כ“א בהתפעלות הלב… אבל כשם שרצתה התורה בהשתתפות הלב אל המוח, כדי לזכות את הפושע (בהרחיקה את הזקן ואת הסריס מסנהדרין), כך מאנה בההשתתפות הזו כדי לחייב אדם. הגע בעצמך, אם רשע בן פריץ שלח יד בהיותר נכבד במדינה להכותו נפש, וימסרוהו מיד לדין לשופטים נאמנים להמדינה, הנה בל”ס מתוך כעסם הצודק, יענו כולם פה אחד לחייבו, ובכ“ז הלא אפשר שימצא באופן מעשה הפושע איזה מקום לזכות, כגון שהיה שכור או משוגע, או שנתכון להכות את זה ופגע בזה, או שחציו נזדקרו מקשתו ע”פ מקרה, והשופטים לא היו רואים כל אלו הפתחים להצלה, יען כי הכעס והקצף עורו עיניהם. אכן אם החוק המתנשא לכל לראש אומר: פתחו בזכות! הלא זה כאלו מזכירם לפקוח עיניהם לבלי יגורפו מקצפם או משאר מדה הגורמת משפט מעוקל ויהיו מתונים בדין.

יחיאל מיכל פינס.