יש כיום בארץ אבותינו דברים משמחי לב כל איש ישראל, המשכיחים אותו לשעה קלה את רישו ואת עמלו ואת כל התלאות העוברות על אחיו בכל ארצות פזוריהם.

התענוגות הסוערים, המובאים מן החוץ, פרי הדר הבא מארץ יון, חרם לרבבות אלפי ישראל כל עוד אשר יעמוד טעמם בם, ומין בשאינו מינו בקרב אחינו בני שם, אשר יטפלו התענוגות האלה הנחשבים בעיניהם כהוללות גמורה על ראש ישראל כלו, על דתו ועל רוח מוסר עמו, לרע לנו ולחרפה במקום הזה. הדברים המשמחים את הלב שמחה של מצוה, שמחה שמתוכה השכינה שורה על ישראל, המה הראיות השונות, אשר אנחנו רואים יום יום, כי כל בני ישראל, בכל דעותיהם הנבדלות החלו לכון את לבם אל מקום אחר.

והדבר הזה שואף בכל רגש ובכל דעה בישראל, להתודע ולהגלות לא במראה ובתמונה כי אם במעשה, והמעשה הזה אשר כמעט היה בשנים האחרונות לחק, הוא חדוש מצות “עולי רגלים” שהיא עושה כל ישראל חברים, אשר עליה יאמר לירושלם: עיר שחוברה לה יחדו.

כארבע שעות עברו אחרי הצהרים ואיש בחצי ימיו עוטה מעיל דק ובהיר, מגבעת אנגלית בראשו ומזודה כבדה בידו, פונה כה לבקש לו מסתר מחום היום הבוער כתנור, מן האבק השאון וההמולה ומן מרוצת החמורים הגמלים והסוסים הטורדת מאד בשקק הצר הזה אשר לפני החַן ביפו.

מקץ מספר רגעים אשר נחשבו לשעות נגש הרכב ויקח את מזודתו מידו ויטמנה תחת מושבו ואת האיש הושיב בעגלת צב רחבת ידים אשר היתה לו כמנוס ממקום התורפה.

“היחידי אני בעגלה?” שאל האיש. “לא אדוני אוזל” ענה הרכב “במקוה ישראל ילוו אלינו עוד שני אנשים”.

הרכב הכין מושבו, וישרוק בשפתיו ויעורר שוט ויכפות, רגלי הסוסים נתקו ותסוב העגלה אל דרך רחבת ידים העוברת בין שני טורי בתים גבוהים ויצוקים וקול הלמות מקבות ופטישים והמון שריקת המשור והמגורה העולים מן החנויות מזה ומזה להחריש כל אזנים והקרשים והמוטות האופנים ומטילי הברזל המוטלים לפני בתי החרשים ברשות הרבים מאין מחריד לא מצאו חן בעיני האורח הבא מאירופא. וגם הפרדסים הרעננים אשר עוד מעט באה העגלה ביניהם לא הרנינו את לב אוזל ולא השיבו את רוחו, כי עוד צללו אזניו לקול הפלחים המוכרים את הירק, המכריזים ומשביחים את מקחם בקולי קולות. אך למראה ארץ המישור הגדול אשר נראה לו עד מלא עיניו מימין ומשמאל עת יצאה המרכבה מבין הפרדסים, התישבה דעתו, כי כאחת ארצות הצפון היתה בעיניו. הארץ מישור, הדרך כבושה והעגלה מרוחת. עודנו מתנחם, והנה נחרת קול פרץ נשמע מתחתיו. הרכב עצר בסוסיו, ויקפוץ מעל מושבו ויכף אל תחת העגלה וישרוב וינע ראש ויאמר: תקון קטן יהיה לי לתקן בבית הנפח, ויתגרד בראשו, כי צר היה לו לשוב ליפו, אך כרגע התאושש ויאמר: נתנהל נא לאטנו עד בואנו מקוה ישראל ותקנתי שם את העגלה.

ברב כח הגיעה העגלה עד מקוה ישראל, ויבא הרכב אל בית חרושת הברזל, ולא אבה הנפח לתקן עד אם הביא לו הרכב רשיון מן הפקיד.

ובעת העשות המלאכה ישב לו אוזל בקוצר אף ובפנים נזעמים על ספסל אשר לפני בית הנפח, מבלי פנות אל חן המקום הזה הפקוד והנצור ביד חרוצים. והנה איש בא בשנים, לבוש בגדי איירופא נקיים ודלים ומגבעתו מעוכה כמשפט אנשי ירושלם, נגש בכבוד ובעין טובה ויאמר: אין זאת כי אורח אתה אדוני, ועתה הא לך שלום. השלום לאחינו בארצות הצפון?

“שלום להם אל תיראו כי לא יבאו וגם אם יבאו לא יטלו מאומה מחלוקה” ענה אוזל בקוצר אף.

פני האיש רעמו, עד מהרה התאפק ויען במנוחה: “ועתה אם תבטיחני כי לא יקפחו את חלק חלוקתי הנני תאב כפלים כי ישלחו אנשים מקרבם ללמדנו דרך ארץ לשון רכה ודברי נחת”.

“האח!” דבר אוזל לנפשו “לימים טובים זכינו, כי בעלי החרם יתאוו ללשון רכה”.

“לא אדוני. אני יליד ארץ ישראל אנכי” השיב האיש “וגבורי החרם היו תמיד בני ארצכם הבאים הנה”.

ואוזל ראה כי איש מלחמתו עשוי לבלי חת וירף מאף ויאמר “דבריך אלה חדשים הם לי”.

“חמת ה' נתכה על ארץ ישראל” אמר האיש, “כי כל הבאים יעטו כמעיל קנאה בטרם הציגם רגלם עליה. זקני אחינו כאשר עלו לירושלם, לעבוד את ה‘, חפשו בנרות מפירי חוק למען היות להם להניח בם את אפם, ותהי להם מלת בית ספר לפתגם, ויעירו כל חמתם על כל איש אשר בא הנה ואינו נוטל מקופת החלוקה כי מיסד בית ספר הוא, והיום כאשר יעלו צעירי אחינו לעבוד את אדמת ה’, יחפשו בנרות שונאי הישוב למען היות להם אנשים להתגרות בם, ותהי להם החלוקה לפתגם ויעירו את כל חמתם על כל איש הולך לתמו, היושב פה ואנוס לטול חלקו מקופת החלוקה, כי שונא ישוב הוא. הצד השוה שבהם ששני מיני הקנאים מטילים קנאה, שנאה ומחלוקת בישראל”.

“ואתם הלא תודו בפה מלא” נסה אוזל לדבר בנחת, “כי שונאי ישוב אתם, למקטנכם ועד גדולכם”.

“ומי המה אוהבי הישוב?” שאל האיש.

“המשכילים, ילידי ארצי, המה אוהבי הישוב באמת, כי המה היו הראשונים אשר נוסדו לאגודה להרבות את הישוב, להגדילו ולהרחיבו”.

“ומתי החלו לחבב את הישוב?”

“כמעט נפקחו עיניהם במקרי השנים האחרונות, והנה נהפך לכלם לב אחר וימאסו בטמיעה אשר נשאו נפשם עד העת ההיא”.

“ואנשי ירושלם אשר אתה מואס בם מאסו כל ימיהם הטמיעה, וציון היתה תמיד משאת נפשם, והאחוזה הראשונה לעבודת אדמת הקדש המה יסדו, בעוד מלאתם כלכם צחוק” אמר האיש בגאון; “ואם מבעלי תשובה אתה אדוני, הלא שבת אתה אליהם. אמת הדבר כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, וחטא גמור הוא לאמר לבעל תשובה: זכור מעשיך הראשונים, אך בעלי תשובה דרכם להיות שפלים וענוים ביותר; ועתה, אדוני, הגידה לי, הבדין התנפלת עלי בקדמי את פניך בשלום? על מה? על כי יושב אני בארץ אבותיך”.

“נענתי! בדבר הזה, אמנם שגיתי” הודה אוזל, “ואתם אל ירע בעיניכם כי מוחזקים אתם בעינינו בחזקת הולכי בטל, כי אמנם סומכים אתם כל היום על החלוקה ובעבודת האדמה לא תחזיקו, וגם את בניכם תגדלו ככה”.

“ואם טוב בעיניך להטות את אחיך יושבי ארצך כי יספיקו בידינו לבא לידי קרקע, והבאתי אני לך את תשע הידות מאחינו יושבי ארץ ישראל אשר ישליכו את החלוקה ככסף נמאס, ושלחו כלם ידם אל המחרישה ואל המעדר. אך עד העת ההיא מי יאמר לנו: מוּתוּ ברעב למען מצא חן בעינינו ועזבו גם את הלחם הצר הנתן לכם”.

עודנו מדבר, והנה עלם כבן שמונה עשרה, רם וחסון ורחב כתף, אָזור אזור עור על כתנתו הכחוּלה וכפה תורכית בראשו נגש אל המדבר וישק ידו נשיקה עזה וגם האיש חבק אותו וישקהו.

“השלום לך אבי, השלום לאמי ולאחי?” קרא הנער בששון. “הנה הפקיד הואיל בטובו לצאת אלי השדה לבשרני את בואך, ולשלחני עמך לשמונה ימים ירושלימה, גם שני מגידי נתן לי לשכר עגלה. ובאמרי לו בברכה רבה כי יש ב”ה לאבי סוסים אשר ישאוני חנם ויאמר לי כי במרכבה שכרת שני מקומות, ועתה מה לך אבי כי נטשת את סוסיך ותבחר במרכבה?"

“הלא תדע בני, כי אנשים כמונו המביאים את לחמם בזעת אפם, לא ישליכו כספם בחוצות. בסוסינו הוליך אחיך חברת אנגלים עירה חיפה, בשכר שמונים פרנק, הן שכר טוב הוא; ואמך תחוג את השבועות ביפו ואני זכרתי את נדרי אשר נדרתי, ביום נפלי מן העגלה המלאה עמיר, להראות פני ה' בירושלם אשר לא הייתי שם זה שתי שנים”.

הרכב בא ויאמר: “אדוני אוזל וגם אתה, רבי בועז, ובנך עלו על מקומותינו בעגלה ונסענו, וברמלה לא נעמוד”.

אוזל ובועז, אשר קראנו להם התּיר והדיר, עלו וישבו במושב המרֻוָח בירכתי העגלה, והנער ישב ממול שניהם.

לשמע דברי בועז ולמראה הנער המוצק ומלא כח שנה אוזל את טעמו, כי ראה, כי בקצר רוחו טפל חרפת בטלה ובטול בנו מדעת וממלאכה, על איש עובד אדמתו בזעת אפו ומגדל את בנו לעבודה קשה, ויבקש את קרבת בועז ויגש לו ולבנו מיינו וממתקיו אשר הוציא ממזודתו.

“השִׁמֵש בנך בבית הספר?” שאל אוזל את בועז.

“בהיות בני כבן ארבע” ספר בועז “אמרתי בלבי כי אוכל לגדלו כאשר עם לבבי, כי בעת ההיא אמר השר מונטיפיורי להפקיד מורי שפת ערב בחדרי תלמוד תורה, וישישו כל אנשי ירושלם לקראת הדבר. כי למה אנחנו ובנינו צריכים במקום הזה? הלא לתלמוד תורה כפשוטה, מקום למוד מקרא ותלמוד לאמתם, ולדעת לשון המדינה וראשית למודים בחשבון. וגם בית דין קבוע שבעיר אמר לסמוך ידו, כי ראו כי בקום הדבר הזה לא יהיה מקום למיני החנוך המתנכרים, לרצונם או לאונסם, לרוח עמנו ולדרכי חייו. אולם מצד אחר קם רעש גדול, מצד אנשים מקרוב באו, ויטילו חרמות וקונמות, ויקימו אנשי הקנאה האלה בתי ספר”.

“פלאות לי דבריך, ההקימו הקנאים בתי ספר?” שאל אוזל בתמהון, “הלא בית הספר לחגא להם?”

“ברית כרותה היא לאנשי קנאה” צחק בועז ויאמר, “לסיע ביד אנשי עברתם, ולחזק את מעשיהם בכל מיני חזוק. לוּ הפקדו אז מורי ערבית בבתי תלמוד תורה, כי עתה לא היה באמת שום צורך פה לבתי ספר, כי די לשון אחת, הנלמדת שעה וחצי ליום, כחמש שנים, ללמוד בה כל מיני ראשית למודים הראוים לבינונים, לדעת את הלשון בתכלית דקדוקה ואת הדברים הנלמדים בה כתקונם. ויבאו המקנאים ויסגרו את בתי החנוך מפני הלשון הערבית, ויצריכו את בתי הספר לצרך גמור, למען היותו למקלט לכל הרוצה ללמד את בנו לשון המדינה וראשית למודים” –.

“ואתה, הנתת בנך לאחד בתי הספר אשר נוסדו אחרי כן בירושלם?” שאל אוזל.

“נסיתי לשלוח את בני לבית הספר, ובדמים יקרים עמד לי שכר למודו. בעל ואשתו מבני ארצך מחו את שמי ואת שם כל ביתי מספר החלוקה. וככל אשר הוסיפו לרדפני, כן הוספתי להתחזק ולהחזיק את בני שם. באחרונה הוצאתיהו משם, כי התבוננתי כח בתי הספר לא לפי צרכי בנינו נוצרו: התלמוד טפל שבטפלים הוא שם; בבית ספר אחד ילוּמד בתורת ספר שקריאתו מסגלת לנשמה, וביה”ס השני יש ספר קטן ככף איש, בעל עשרה דפים “מועט המחזיק את המרבה: תלמוד בבלי, ירושלמי, ספרא ספרי, מכילתא, תוספתא, הלכות ואגדות, והספר הזה ילוּמד ימים ושנים”.

“אין זאת כי אם את המקרא ילמדו פה היטב ואת הלשון?” שאל אוזל.

"בלמוד המקרא נדחה פה העצם מפני הצורה. הבקיאות במקרא אשר היא הצריכה לבנינו באמת, מסתלקת לצדדין, למען פנות מקום רק לדקדוק, ובדקדוק עצמו ימלאו את רוח הנער בגופי הלכות שוא נע ושוא נח, דגש קל ודגש חזק, ונמצא התלמיד יוצא מבית הספר ומן התלמוד לא העלה בידו אפילו כמלקק מן הים, ולמוד המקרא והלשון שבידו, דומה לפנקס גדול, שבשורה הראשונה בדף הראשון יש בו מעין צורת אותיות, ובשנים שלשה דפים הראשונים אין עוד צורת אות אבל יש בהם סדרי שרטוטין, ובשאר הדפים הרבים והעצומים לא ימצא אפילו שרטוט דק. מכלכלת למודי ישראל אלה, אשר יד לי בהם, דנתי על כלכלת למודי הנכר. כשלש שנים למדתי את בני בשעות המצומצמות, אשר חשכתי לי מעבודתי הקשה, מקרא ותלמוד, ואתנהו אחרי כן לבית עבודת האדמה במקוה ישראל.

“שמעתי כי לשאר הלשונות ישימו המורים שם לב”.

“כאן אני שואל” ענה בעז, “מדוע ישימו לב לאשר לא יסכון הרבה לבנינו, ולאשר יסכון להם לא ישימו לב? הלשון הצריכה פה מאד מצדי צדדים היא הערבית, ובה לא יטפלו החצי מאשר יטפלו בלשונות, אשר כמעט אין חפץ בהן פה. ולא עוד אלא שמרבית התלמידים בושים בה, ואינם לומדים אותה אלא כאדם הפורע את חובו, וצרפתית וגרמנית עֵד אני בדבר כי תועלתן מועטת מאד מאד במקום הזה. כי בטרם החלותי לעבוד את האדמה נהנתי מיגיע כפי, ואמצא כי הצרפתים והגרמנים הבאים אין להם דבר עם איש ישראל; לאיש לא ירבו לתת פה מקום להשתכר ולאיש ישראל לא יתנו מאומה. אורחי האנגלים לבדם הם הרוצים להנות את יושבי הארץ, ואת איש ישראל. ועתה אם יש ללמוד לשונות מלבד עברית וערבית, ילמדו נא תרכּית, שפת הממלכה, ואנגלית שפת המסחר פה, לא את הלשונות אשר כמעט בעלי בתי הספר מבינים כי אין חפץ בהן” –

“ואיככה תאמר כדבר הזה” התפלא אוזל?

“פשוט הדבר” באר בעז, “בעלי שני בתי הספר, בעלי שכל הם, רואי דבר לאמתו, והאמת אחת היא ולא שתים. ועתה, אם אמת היא, כי גרמניה ראויה יותר לצרך בנינו, מדוע לא ילמדוה בבית הספר אשר לנדיבי אחינו בני צרפת? הלא לא לבניהם הקימו את בית הספר כי אם לבנינו; ואם צרפתית היא הראויה יותר, מדוע לא ילמדוה בבית הספר אשר לנדיבי אשכנז פה? אין זאת כי אם הנדיבים אומרים לעשות איש איש נחת רוח למולדת העם אשר הם יושבים בארצו, במבחר ימי בנינו. הנדיב הגרמני מלמד את בני ארץ שראל גרמנית לכבוד גרמניא ארץ מגוריו; והצרפתי לכבוד ארץ צרפת. ושתיהן מולדת חוץ ^1] לי ולבני. ועל כן בחרתי לתתו לבית העבודה במקוה ישראל, למען ילמוד שם את עבודת אדמת ארץ ישראל”.

“והלא גם שם ילמדו צרפתית?” שאל אוזל. –

“לו השביתו שם את הצרפתית כלה, ואת שעותיה הקדישו לעברית ולערבית כי עתה הטיבו לעשות” דבר בעז “אך שם הלמוד כלו אינו אלא טפל, והעבודה היא העיקר. ובעבודה הזאת עשתה מקוה ישראל, בשנים האחרונות, חיל”. –

“ומדוע השתנה מעמד הבית לטובה? הלא מתנַוְנֶה והולך היה כמה שנים?” –

ויען בעז: “תעודת הבית היתה מתחלתו ללמד לנערי בני ישראל תורת עבודת האדמה ולתת לחנוכי הבית אלף פרנק לגלגלת, ככלות ימי הלמוד. ויהי כי מלאו ימי הלמוד לחנוכים הראשונים, ויראו ראשי הבית כי במכסת הכסף הזה לא יספיקו לכונן להם גם עבֻדה ^2] קטנה שבקטנות, ותרפינה ידיהם, ויהי הבית מתנַוְנֶה והולך. ומי יודע אם האריך הבית ימים, לולא נראתה חדשה בארץ, כי בני ישראל החלו לשלוח יד לעבודת האדמה, ויוכיחו בכל מעשי ידיהם אשר עשו, כי יש להם גם כשרון גם חפץ לעבודה הזאת. עתה חזקו ידי ראשי הבית, כי דעה ברורה, או רגש סתום, בא בלבם, כי היה יהיה הבית הזה מעתה למקור ברכה לעבודת אדמת אבותינו”.

“ואם כשרון וחפץ לאיש כמוך בעבודה זאת מדוע לא ילמוד בנך ממך?” שאל אוזל.

“אל תשכח” ענה בעז, “כי אומרים אנחנו להשלים בשנות מספר, דבר אשר פגרו אבותינו ממנו זה אלפים שנה. צא וראה את אחוזת הגרמנים אשר לא יעבדו כחצי עבודתנו, והכל ערוך ומסודר בסדר נאה ומתוקן מאד, על כן יצליחו. ואנחנו לא ירשנו מאבותינו, גם את העבודה, גם את סדריה ואת תקוניה, וללמוד סדר בעבודתנו אין לנו פנָי ודעת צלולה, כי עבודת פרנסה אנחנו עובדים, ולא עבודת למוד. ומקוה ישראל לבדו הוא המקום האחד המתקן ללמד בני אכרינו סדר ומשמעת, עת ומשפט בכל דבר עבודת אדמת אבותינו, ופקידי הבית היודעים להנחיל את חנוכיהם דעת-חובה ^3], לאמר: לדעת ולהרגיש את חובתם, החלו זה מעט לנסות את כל המסות אשר בידם, ולהנחיל את פרי המסות האלה במלואן לחנוכיהם. כי רק “מקוה ישראל” מקום עבודת למוד הוא ולא מקום עבודת פרנסה הוא, על כן יש לבנינו לשקוד על מסות כאלה, אשר קצרה יד כל האחוזות האחרות לנסותן, בהיות עיניהן אל הקמח ולא אל התורה. ובשוב היום בן אכר, אשר למד שם, אל נחלת אבותיו אחרי השלים חקו, ועבד את אדמתו בסדר ובכשרון, ועל פי המסות אשר הנחילוהו מוריו, והיה לעינים גם ליתר בני האחוזה, במעשה אשר הוא עושה לנפשו, ולבית אביו”.

“ואם כן” הסכים בעז, “עתיד בית זה להועיל לתקון עבודת האדמה, על פי מסקנת האגרונומים האחרונים, ככל בית למוד גדול באירופא. – אך עת לישון מעט”.

"אוזל הכין מושבו, וישם כסת קטנה בין ראשו ובין קיר העגלה, וירדם, ובעז שם בין שניו מקטרת קטנה אשר הוציא מחיקו, ויחצוב להבות אשר האדימו רגע את פני כל שלשת הנוסעים היושבים באפלה, ויחל לקטר בנחת ולשוחח עם בנו, ושנה לעיניהם לא נתנו כל הלילה.

פני המזרח האדימו, ואוזל הקיץ וירא והנה הוא יחידי בעגלה העולה בכבדות במעלה הר גבוה מאד. בעז ובנו כבר ירדו מן העגלה למען הקל מן הסוסים. בעז מתהלך ומקטר בנחת ובנו, נער גבור חיל, תומך בזרוע כחו את העגלה מאחוריה.

מקץ רגעים הגיעה העגלה אל ראש ההר, ויעמדו הסוסים וינוחו, ויעל בעז ובנו וישבו על מקומם, והעגלה החלה לרוץ במורד בדרך עקלתון, עד בואה אל המקום היפה מאד אל “המוצה” אשר לבנימין הנקראה גם בימי בעלי התלמוד גם היום “קולוניא”.

בשבת שלשת הנוסעים וכוסות תֵּה לפניהם אמר אוזל: “עוד שעה אחת לבא לירושלם עיר הקדש ומי יודע את העלילה אשר תעולל לנפשי?”

“אם יש את נפשך לעמוד על האמת בדבר ירושלם זאת עשה ואל תכשל” הורהו אוזל, “בעיניך ראה ובאזנך שמע, ואת אשר שמעת עד היום ואת אשר קראת הסר מלבך, כי רבו מאד הדורשים בה הכל רק לשבח ועוד יותר מזה הדורשים הכל רק לגנאי, כן תעשה בירושלם, אך לעמת זה בבואך אל האחוזות והכינות לך שם עבדה, שם אל תשען אל בינתך מאומה, וגם את עצת הפלח לא תבזה, כי הרבה רצו לכלכל את עבודת אדמתם פה בשטתם אשר הביאו מאירופא ולא עלתה בידם. בדעת האיש את טבע העבודה פה ובהתרגלו בה היטב אז לא יכשל גם בהנהיגו פה סדרי העבודה באירופא, אך בראשונה יש לו רק להקשיב ולשמוע”.

אוזל שם את הדברים בלבבו אך אם ישמע להם מי יודע.

השמש יצאה על הארץ ואוזל, בעז ובנו באו ירושלימה.