ברגע שנכנס לחדר ידעתי שיהיו בעיות איתו. אחרי שנה וחצי במקצוע אני יכולה לזהות מייד את הטיפוס. ואין לזה שום קשר למבנה הגוף. יכול לבוא אלייך אחד הרקולס, מרים משקלות, כל שריר – דלעת מנופחת, וכשזה מגיע לעניין, השרביט שלו – ציץ נובל, גבעול של שיבולת-שועל ביום חמסין שירת ימי-הביניים באוניברסיטה,ומשכילה השוקדת על לימודי בשנת בצורת. רחמנות להביט. איכה נפלת, אדם. וגם להפך. נכנס אחד, צנום כמו פליט מורעב מן העולם השלישי, נדמה לא מסוגל לזקוף אצבע בלי לרעוד בכל הגוף, וברגע הקריטי – איזו אנרגיה! איזו עוצמה! טורבו! ומספר הווריאציות בתחום הזה הוא כמספר האנשים שאת באה במגע איתם – אם לומר זאת בלשון עדינה – כי אני גורסת שההתנהגות המינית של בני-אדם נגזרת ישירות מן האופי המקיף של כל אינדיווידום ואינדיווידום, כך שאין שניים שווים. אני אומרת את זה מתוך נסיוני. ברגע שאני רואה קליינט נכנס לבודואר שלי, עוד לפני שהוא פוצה פה או מפתח את החגורה, אני יודעת מראש מה תהיה ההתנהגות שלו, ואומרת בלבי: אל יתהלל מפתח כחוגר… למה את צוחקת? שאני משחקת בפסוקים מן התנ"ך? אם תזכרי את השנים שלנו באליאנס – את כל שירת דבורה ידעתי בעל-פה, והמורה שרשפטיין היה פוער את פיו בתימהון, לא מאמין שפריחה בלונדינית כמוני, עם עיניים כחולות כזוהר הרקיע ופה מלוכלך, מסוגלת… אז אם נחזור לענייננו, אני, לפי המבט בעיניים אני יודעת. אם הוא חושש, אם הוא חסר-ביטחון, אם הוא פחדן ובהול, אם הוא ערמומי, אם הוא שחצן, אם הוא תוקפני, אם הוא משועשע ומשעשע, וכו' וכו'. הכול משתקף במבט. אלוהים רואה לבב, וכך גם אני. כמים הפנים לפנים.

ובכן, כשהוא נכנס –

כאן עלי לציין שהאתיקה של המקצוע, או יותר נכון מצוות האדון שלי, תָרוּם קרנו, מחייבת אותי לא לנקוב בשמותיהם הנכונים של הלקוחות שלי. אם אכשל בזה אפילו פעם אחת, זה יהיה סוף העיסוק שלי פה. כלומר, סוף ההכנסה שלי. כלומר, סוף הלימודים. לא כסף – לא אוניברסיטה. לכן, תסלחי לי אם אשתמש בשמות בדויים, ובניגוד למה שכתוב בפתח רומנים רבים, יש קשר בין בעלי השמות האלה ובין הנפשות שבמציאות.

אז כשנכנס עוזי בן-עזאי –

הביטי, מיריצ’קה החביבה, יקירתי, מחמל נפשי, הלוא אני יודעת מה את חושבת עלי למרות הסובלנות המפורסמת שלך, הליברליות, ההומניות רחבת-האופקים שלך, שתמיד הצטיינת בה, ותמיד עוררה בי גם הערצה גם סקרנות… את רואה אותי ואומרת לעצמך: איכה היתה לזונה חברה נאמנה! איכה הידרדרה ממרום ציוניה הגבוהים באליאנס אל שפל המדרגה של שוק החור השחור! וכשאני רואה אותך, אחרי שלוש שנים שלא התראינו, אני מסמיקה ואומרת לעצמי: הסתכלי בה והסתכלי בעצמך, למה הגיעה היא ולאן נפלת את. דוקטורט בלימודים אפרו-אמריקאיים, מרצה על ספרות נשים באוניברסיטה של אוקלהומה, משכורת מכובדת, גמול על שקדנות, כישרון, התמדה… ואת – מתבוססת בחלאה של זרע ויזע… איך היו בית"רים שרים? בזרע ויזע יקום לנו גזע… לא כך? את שוב צוחקת. אבל נחזור לענייננו.

מסיבות שאינן לגמרי ברורות לי, היו פוקדים אותי הרבה אישי ציבור. חברי-כנסת, מנכ“לים, עובדי מדינה, עסקנים של מפלגות שונות וכיו”ב. מדוע דווקא הם? ומדוע דווקא אותי? האם פשטה שמועה שאני “טובה” במיוחד? לא, למען האמת, אני לא “טובה” במיוחד. לא מתמסרת ולא מזייפת ולא מעמידה פנים ולא מתחנפת, בקיצור, לא בדיוק מה שמחפשים שוחרי מין “טוב”. אז במה העניין? אולי שמעו שאני “מיוחדת”. בגלל שאני מרכיבה משקפיים? בגלל שאני לא מתאפרת? בוודאי לא בגלל השם האקזוטי שלי, “מיליזילדה” –

את רוצה לדעת מה פתאום “מיליזילדה”?

ובכן, דבר ראשון שאמר לי הסרסור שלי כשהתחלתי לעבוד פה, היה: את חייבת לשנות את השם שלך. אצלנו שם זה מותג, והשם שנתנו לך ההורים, זלדה, לא תופס כאן. אף גבר לא ישים חצי שקל בשביל לשכב עם אחת שקוראים לה זלדה. אז לילה שלם שברתי את הראש איזה שם לבחור שיהיה דומה קצת לשם הגועלי שהדביקו לי ההורים הנחמדים שלי כשנולדתי, שם שמירר לי את החיים עוד כשהייתי קטנה, קודם בקיבוץ, ואחר-כך בבית-הספר. תארי לך, להתהלך בין ערוגות הבושם של השמות הצמחוניים והפרחוניים עם שם גלותי כזה, את רוצה לברוח מעצמך! ולמה הצמידו לי את השם הזה? מפני שהסבתא הפולנייה שלי, אמא של אבא, שמה היה זלדה, ואבא היה מאוהב בה כל-כך, שהעביר אלי את השם שלה כדי שיוכל לאהוב אותי כמו שאהב אותה, אגוצנטרי ועריץ לאללה הוא היה, האבא הזה שלי. אז חשבתי וחשבתי על שם דומה, ונזכרתי שבאחת ההרצאות באוניברסיטה, על הרומנסות הספרדיות העתיקות, סיפר לנו הפרופסור על אהובתו של שבתי צבי, אחת שהיתה זנזונת יפה-פייה, ושמה “מיליזילדה”, והוא היה שר לה איזו רומנסה שנכתבה לכבודה, איך עלתה מיליזילדה מן הרחצה, “פניה הבהיקו כחרב, שפתיה כאלמוגים, בשרה צח מחלב”, וכו' וכו', ושבתי צבי, שחשב את עצמו למשיח, אמר, שכשהוא שוכב עם מיליזילדה הוא בעצם שוכב עם השכינה, את תופשת? אז כשהצעתי לארס שלי את השם הזה, מיליזילדה, הוא הסתכל עלי, חשב קצת, אחר-כך אמר, בסדר, העיקר שיש זי"ן באמצע.

טוב, נחזור לענייננו. כפי שאמרתי, הרבה אח“מים היו פוקדים אותי, להפתעתי הרבה. התפלאתי: איפה בכלל שמעו עלי? במזנון הכנסת? במסדרונות של מרכזי המפלגות? הלוא האנשים האלה נזהרים מאוד שלא ייוודע שהם מבקרים ב”מכוני בריאות" מעין זה שאני מועסקת בו. הלוא אין ברפרטואר שלהם מלת גנאי יותר מעליבה מאשר “זנות”. ח"כ פלוני עורק ממפלגה למפלגה, מייד מדביקים לו את תג הגנאי “זונה”. על-כל-פנים, עובדה: חלק גדול מהלקוחות שלי הם מן הזן הזה.

ואני כבר פיתחתי בי חוש לזהות את השתייכותם הפוליטית של הלקוחות האלה על-פי התנהגותם המינית. מי ימין ומי שמאל ומי מרכז, ומי מסורתי ומי חרדי, וכו'. ואגב, חסיד סאטמר מתנהג במיטה אחרת מחסיד גור, ושונה לגמרי משניים אלה הוא הברסלבי. אולי עוד אפרט בהמשך במה מתבטא השוני. על-כל-פנים, למרות שיש לי דעות פוליטיות ופילוסופיות משלי, אני לא מפלה ביניהם. מקבלת אותם כפי שהם. את מי שאני לא סובלת, זה את הקיצוניים משני הצדדים, ואם יש לי “קו אדום” שאותו אני לא עוברת, הרי זה “הקו הירוק” שאותו אני לא חוצה. מתוך פרינציפ. אני דוחה את אלה שחיים מן העבר השני של הקו הזה, כלומר בשטחים. אני לא נותנת יד – יותר נכון, לא נותנת גוף – למי שמדכא עם אחר. כבר היו לי אי-נעימויות רבות כתוצאה מן הסירוב הפרינציפיוני שלי.

פעם נכנס הנה אחד עם כיפה סרוגה. בחור בריא, מגושם, לחיים מלאות. שאלתי מאין אתה, אמר לי, אם זה חשוב לך, מקדומים. אמרתי: מצטערת, לא מקבלת. הוא נדהם. לא האמין שאני אומרת את זה ברצינות. עמד באמצע החדר, חייך אלי: מה את, שלום עכשיו? תנו לחיות לחיות? – גם לבני-אדם, אמרתי, צריך לתת לחיות. ללא הבדל עם וגזע, כמו שכתוב במגילת העצמאות. הוא הסתכל בי, חייך. בחור לא טיפש דווקא. אומרים שלכסף אין ריח! הוא אומר לי. כן, אבל לך יש ריח, אמרתי. היסס רגע, וכשפתח את הדלת לצאת, אמר מצח אשה זונה… עוד לפני שהספיק לעבור את הסף, קראתי לעברו: כן, ירמיהו פרק ג‘, פסוק ג’.

איך זכרתי? אל“ף, מפני שהפסוק היה כלול בבחינות הבגרות בתנ”ך, ובי"ת, מפני שלצורך העבודה שלי אני בודקת מקורות.

מה להגיד לך? הוא היה המום…

אני לא יודעת מה דעתך על הזן האנושי הזה, שאני קוראת לו הומו-ארוגנטיס. האמיני לי: שחצנים! מתנשאים! לא רק כל ארץ-ישראל שלהם, כל האמת שלהם! נציגי הקדוש-ברוך-הוא עלי אדמות! ראית איך הם רוקדים עם ספרי התורה ושרים בעינים עצומות מִדְבֵקוּת, ופרצתָ ופרצתָ ימה וקדמה… לאן אתם מפריצים, אני שואלת את עצמי… הם היהדות, הם הציונות, הם מלכות דוד! במהרה בימינו, במהרה בימינו, איי איי איי… יותר משאני מבואסת מן הדעות המטורפות שלהם, אני לא סובלת את הטיפוסים האלה, עם הפנטזיות המשיחיות שלהם… טוב, את, מחמל נפשי, רחוקה שתים-עשרה שעות טיסה מכל זה – אם כי, אני מתארת לעצמי שאחת שהיא פמיניסטית ולוחמת לשוויון זכויות למיעוט האפרו-אמריקאי, אי-אפשר שתהיה לה סימפטיה לגזענים האלה.

לספר לך עוד משהו? תצחקי. פעם היה אצלי אחד, מזרחי, מן הרגע הראשון לא מצא-חן בעיני. נראה לי אלים, גס, אבל אני לא רשאית לגרש אותו. עוד זה חסר לי, שיאשימו אותי בגזענות. ואני דווקא בעד אפליה מתקנת. לומר לך משהו שהס מלהזכיר לבוס שלי? למזרחי שנראה לי מסכן, מקופח, אני מעניקה לפעמים בונוס. פעם שנייה ללא תשלום. אם הוא מסוגל לזה, כמובן. לא כל אחד יכול. אז האלים ההוא, שבא מיפו או מג’סי כהן, פושט את המכנסיים, מקפל אותם על הכיסא, וכשהוא מלביש לעצמו את הקונדום, אני רואה שכתבו עליו, לכל האורך – והיה לו אורך לא-נורמלי! – בטוש אדום: “מנהיג חזק לעם חזק!” את מתארת לך? צעקתי עליו, צא! צא מפה, חתיכת פאשיסט! לא רוצה לראות אותך ואת הזין המזוהם שלך! תפס את המכנסיים והתנדף.

אם נחזור לבן-עזאי הזה, (עלי להזכיר שוב: השם הוא בדוי!), מייד ראיתי איזה טיפוס הוא והבחנתי ש–:

ראשית, הוא שמאלני. זה היה ברור מראייה ראשונה. גבר בן 40 בערך, מרכיב משקפיים, רזה, עם חיוך אירוני בעיניים, כאילו הוא לא מתכוון ברצינות כשנכנס הנה, מה, הלוא בין כך וכך הוא בז למוסד המושחת הזה שקוראים לו מכון ליווי או מכון עיסוי או מכון בריאות, והוא נכנס רק מפני שבמקרה, כן? במקרה עבר פה, או מפני שהיה לו קצת זמן בין ישיבה לישיבה ולא ידע איך להרוג אותו –

ושנית, כמו שאמרתי, ידעתי שיהיו לי בעיות איתו. שזה אחד מאלה שאני קוראת להם “מלך אלקום”. יש שם כזה בספר משלי. מפני שהאל-קום הצפוי, שהוא מודע לו היטב – מרוח לו על הפרצוף. במילים אחרות: הוא לא יעמוד בזה, כלומר – זה לא יעמוד לו.

אפשר לומר, כמובן: זו בעיה שלו, לא שלך.

אבל זה לא פשוט כל-כך. מפני שברגע מסוים, אם את רוצה או לא, את מתפקדת כפסיכולוגית.

ולי יש אמפתיה לבני-אדם. מה, אין לי לב? כשאני רואה מישהו שרוצה לקבור את עצמו מרוב בושה מפני שברגע הקריטי הזכרות שלו שחה לעפר, מתעלפת לעיני – אני מנסה לעזור לו.

ומפני שיש הרבה מקרים כאלה, יותר משאת משערת, כבר סיגלתי לעצמי טכניקות מסוימות, שאולי אפרט אותן אחר-כך, אם יהיה לנו זמן. אני מרחמת, מנחמת, מרגיעה, מעודדת, רק שהבן-אדם לא יתאבד לנו בגלל שטות כזאת.

אל תביטי עלי ככה! גם בי, למרות מה שאני, יש שמינית של הומניזם. תמיד היתה בי. את זוכרת שהיה לנו בבית-הספר תלמיד מגמגם – שוקי? מוקי? – אחד עם שפתיים עבות ואף מגושם וצחוק סוסי כזה, אז כשהיינו עומדים בהפסקה והייתי רואה אותו מנסה לפתוח בשיחה עם אחת הבנות, וכבר במילים הראשונות הלשון שלו מקרטעת כמו כלב צולע, א-נני רוצצה ל-ל-הסביר לללך… הייתי חוטפת ממנו את המשפט ומסיימת במקומו… הוא היה נורא אסיר תודה לי על כך.

אבל המקרה של הבן-עזאי הזה היה שונה.

אני מתפשטת, נשכבת על המיטה, מצפה שיפתח את החגורה, את המכנסיים, ישלוף את כלי-הזין שלו, משהו! אבל הוא מתיישב על הכיסא, לא מגלה שום סימן שהוא מתכונן לכבוש את היעד. את ממהרת? הוא שואל. תראה, אני אומר, אתה שילמת בעד רבע שעה, אין לי זמן יותר מזה בשבילך. מחכים לי. אשלם לך בעד חצי שעה, הוא אומר. שאתלבש? אני שואלת. לא, לא, אני נהנה ממך גם ככה. יש לך גוף פנטסטי! מה אתה רוצה שאעשה? כבר התחלתי לחשוב שהוא סאדו-מאזו או משהו. ולאלה אני לא מוכנה להיענות. אני תמיד מודיעה מראש: אין אצלי לא מציצות ולא קציצות, לא הצלפות ולא שליפות. אבל הוא בכלל לא התכוון לזה. הוא מסתכל בי – זה שאני ערומה והרגליים שלי פשוקות לעיניו, לא מזיז לו בכלל! - ואומר: מותר לשאול אותך משהו? – תשאל, אני אומרת וכבר יודעת שעכשיו יבואו השאלות היורמיות על למה ומדוע וכאלה – הגידי, הוא אומר, מהסס, את נראית לי בחורה אינטליגנטית, גם משכילה גם יפה, למה לך לעסוק בזה? – בדיוק כמו שציפיתי. תגיד, אתה עיתונאי? אני אומרת, מפני שאני כבר מכירה את הקטע הזה. היו לי שלושה מקרים כאלה, טיפוסים שבאו לא לשם העסק עצמו אלא כדי “להתעניין איך זה”. כאלה יפי-נפש, לפלפים, שאני שונאת יותר מכל סוג אחר. אלה נצלנים אמיתיים. אני “חומר” בשבילם, לכתבה בעיתון.

אספר לך עוד משהו. למה אני מחייכת? מפני שזה משעשע אותי כשאני נזכרת. פעם נכנס הנה לא עיתונאי, אלא סופר. צעיר, ביישן, מהסס, מסתכל לצדדים כאילו פוחד שמסתתר פה בפינה מישהו שיגלה אותו. תכף את רואה שהוא פעם ראשונה אצל זונה. מתיישב. תסלחי לי, אני… לא באתי בשביל זה… הוא מצביע על המיטה, הייתי רוצה רק לשאול אותך איזה שאלות, הוא מגמגם, איכפת לך להקדיש לי כמה רגעים? אני אשלם… כמה שתדרשי… הוא נראה כל-כך מסכן, שאמרתי, טוב, תשאל. אז הוא מספר לי שהוא כותב רומן, רומן ישראלי, ויש לו שם דמות אחת שהיא זונה, אבל בעצם, הוא אומר, מבויש, אני לא יודע כלום על זונות… אז למה אתה כותב על זונה? אני שואלת. מפני שזה הכרחי בשביל העלילה. יש שם איזה תסבוכת משפחתית, עם בעל עשיר שבוגד באשתו, וזונה מסגירה אותו וכו' וכו', אז תגידי לי, הוא אומר, הייתי רוצה לדעת מה זה עושה לך שאת שוכבת עם הרבה גברים שאין לך שום יחס נפשי אליהם… הוא הרס אותי, הסופר הצעיר הזה. “מה זה עושה לך,” הוא שואל. כמו המראיינים האידיוטים בטלוויזיה, ששואלים אם שבנה נרצח לעיניה, “מה זה עושה לך כשאת רואה את הדם של הבן שלך?” “מה זה עושה לך…” הוא שואל. ו“בלי יחס נפשי אליהם…” לא מספיק לו “יחס”, אלא “יחס נפשי…” עוף לי מהעיניים! אני רוצה לנפנף אותו, לא רוצה לראות אותך! אבל חבל לי עליו, אז אני אומרת: תשמע, אתה רוצה לדעת מה זה בדיוק זונה? זונה זה בן-אדם. זה הכול. עכשיו תעשה עם זה מה שאתה רוצה ברומן שלך. שיהיה לך בהצלחה. הוא קם, שם מאה שקל על השולחן-לילה, ויצא. קמצן!

תשתי משהו? תה? קפה? יש פה בּוּז’וֹלֶה שהשאיר לי אחד המעריצים שלי.

את המומה, נכון?

ממה? מזה שאני, החברה שלך מאליאנס, הבת של עזריאל ושרה גורביץ', מוכרת את הגוף שלי, יחד עם הנשמה, לבית-קלון, אם להשתמש ביופמיזם?! זה מחריד! איך היא הגיעה לזה?!

אז אני אגיד לך איך הגעתי לזה, אם יש לך קצת זמן. שבי שם על הספה. תתרווחי לך, תשימי את הראש על הכר. טוב, אז שבי ממול, יש פה יותר אוויר.

את אבא שלי, נוחו עדן – דמעות עולות לי לגרון כשאני נזכרת בו – היכרת קצת, מהימים שהיית באה אלינו. הוא היה בן-אדם נחמד, נכון? גבר גדול, עם כתפיים של איכר, אפוף חשיבות מכף רגל עד ראש, ויחד עם זה אדיב מאוד, ג’נטלמן, מדבר בטון שקול, נימוסי. כולם חיבבו אותו… מה שלא יכולת לדעת, זה שהוא היה פנאט לאללה. חי כפנאט ומת כפנאט. כפנאט הוא בא לקיבוץ בשנות החמישים והוציא את הנשמה בעבודה ברפת, וכפנאט הוא עזב את הקיבוץ בשנות השמונים. ובגלל מה? בגלל שהתנגד לפינוי סיני ולהריסת ימית ויתר היישובים שם, ובעיני הקיבוץ והמפלגה זו היתה כפירה בשאיפה לשלום ולאחוות-עמים. הוא היה אז גזבר המשק, מוצלח מאוד, אבל רב עם כולם, עד שעזב. הייתי בת שלוש כשהגענו העירה, והוא עם הכשרונות שלו, עם העקשנות, עם יכולת ההתחבבות שלו – טיפס מהר מאוד מעלה-מעלה, עד שנעשה מנהל מחלקת ההשקעות בבנק הפועלים עם משכורת של מאה ושלושים אלף לחודש.

עכשיו את בטח שואלת: כשיש אבא עם מאה ושלושים אלף לחודש, צריכה הבת שלו להידרדר לזנות? כאן אנחנו מגיעים לעניין הפנאטיות, כי המאה שלושים אלף לחודש לא הזיזו אותו במילימטר מן העקרונות הישנים שבהם האמין מאז היה מדריך בן שמונה-עשרה בשומר-הצעיר, כמו הגשמה, עבודה-עצמית, פועלי כל העולם התאחדו, וכו' וכו'. עד יומו האחרון הוא היה בעד מעמד הפועלים, ובעד הפועל תל-אביב. וכמובן, בעד הבנק שנקרא בנק הפועלים. כך שכשאחי הבכור נסע לאנגולה אחרי הצבא, הקים שם חברת אבטחה שהגנה על החונטה השלטת נגד המורדים, ואחר-כך קנה שם איזה מִכרה יהלומים ועשה מיליונים מניצול עבודתם של מאתיים נייטיבס, הוא נידה אותו כמו יהודי שקורע קריעה על בן שהשתמד. גם לי אין שום קשר איתו, ובמשך שלוש השנים האחרונות הוא צילצל אלי רק פעם אחת לשאול אם זה נכון שמחתרת יהודית פוצצה את מסגד עומר.

אמי? לאמי, נוחה עדן, נשארה נשמה של קיבוצניקית ותיקה מן הפרהיסטוריה של “קהילתנו”, אם את יודעת מה זה. לא, את לא יכולה לדעת, כי הנעורים שלך, תודה לאל, לא התבזבזו בשומר-הצעיר. כל השנים שהם חיו בעיר, כשהחברות שלה בקיבוץ כבר היו מבקרות קבע במכוני יופי ולובשות מיני ולִיוָוייס, היא לא הרשתה לעצמה למרוח ליפסטיק על השפתים, ונעלה נעלי “המגַפֵּר”, ודיברה עברית פיוטית של המשוררת רחל. היא כיבדה את אבא וקיבלה בהכנעה כל מה שאמר ועשה. כל-כך בהכנעה, שאפילו כשאבא…

אני לא יודעת אם אני צריכה לספר לך את זה. לאף איש, מעולם, לא סיפרתי. אולי מפני שאת חיה רחוק מכאן, מעבר לאוקיינוס…

ובכן, כשהייתי בת שלוש, ארבע, הוא נורא פינק אותי. היה מחבק ומנשק, ובשבת בבוקר היה לוקח אותי למיטה שלו, והרגשתי מתיקות גדולה בזרועותיו. גם אחר-כך, כשהייתי בת תשע, עשר, היה מרכיב אותי על הברכיים שלו, מלטף את השיער, מנדנד, ואני הייתי מתרפקת עליו. מאוד אהבתי אותו. אבל מגיל שלוש-עשרה, כשקיבלתי את הווסת הראשונה, כל היחס שלו אלי השתנה. פעם השארתי את הטמפון שלי בבית-השימוש, והוא התפרץ עלי בצעקות כאילו הייתי פושעת, כאילו טימאתי את הבית! פעם אחרת, כשראה את החזייה שלי תלויה בחדר האמבטיה, התנפל עלי: אין לך שום רגש של בושה! שום אינסטינקט של פרטיות, של אינטימיות! מתפקרת כמו חשפנית במועדון-לילה! אם לא האח הבוגר שלי, הוא היה מגרש אותי מהבית, הפוריטן הזה, שריכלו עליו – לא יודעת אם זה היה נכון או לא – שאיזו מזכירה במועדון צוותא היא פילגש שלו. את זוכרת את גידי היפה מהשביעית-ריאלית? הוא היה מאוהב בי, כולם ידעו, אז כשהבאתי אותו ערב אחד הביתה, אם כי הייתי אדישה לגמרי לחיזורים שלו, אבא לא ענה על השלום שלו כשנכנס, ואחרי זה שבוע שלם לא דיבר איתי. וכששבר את חרם השתיקה עלי, דבר ראשון שאמר לי: את לא תביאי חרמנים הביתה! אז אמרתי, כן, אדוני המלך, לפקודתך, אדוני המלך, ולא הבאתי חרמנים הביתה. ואם הייתי חוזרת אחרי חצות, הייתי מוצאת את הדלת נעולה על בריח מבפנים. אז מה יכולתי לעשות? להסתובב בשווקים וברחובות לבקש את שאהבה נפשי? אבל אני התמימה ישבתי בסתר המדרגה, ראשי נמלא טל, קווצותי רסיסי לילה, וחיכיתי שיפתחו לי. מבחינות מסוימות הוא היה לגמרי לא נורמלי, האבא הזה שלי, עליו השלום. תאמיני לי.

ובכן, בהתאם לעקרונות הסוציאליסטיים של הפרולטר עזריאל גורביץ, הוא הודיע לי שאחרי שאני גומרת תיכון ואת השירות הצבאי, עלי לפרנס את עצמי ולשלם בעצמי את שכר הלימוד שלי באוניברסיטה. תעבדי! אמר, אנחנו עבדנו כשהיינו בגילך וגם את חייבת לעבוד! אפילו בני מיליונרים באמריקה עובדים במלצרות או בשטיפת מכוניות כדי לממן את לימודיהם, רק כדי שלא יהיו סמוכים על שולחן אבותיהם. אחרי שתעברי את בחינות תואר ראשון ותואר שני, ותקבלי, בשעה טובה, שתי תעודות אקדמאיות – אנחנו נעזור לך ברכישת דירה. עד אז – תגשימי את עצמך, כמו שאנחנו הגשמנו את עצמנו.

אם כן, כפי שאת רואה – אני מגשימה את עצמי.

ומקיימת בזה מצוות כיבוד אב.

אבל את בוודאי תשאלי, כמו הסופר המסכן שסיפרתי לך עליו, מה זה עושה לך כשאת שוכבת לילה-לילה עם גברים שאין לך שום יחס אליהם? ותשאלי גם למה לא הלכתי לעבודות אחרות, כמו הרבה סטודנטים וסטודנטיות שמפרנסים את עצמם? למה בחרתי במקצוע שיצא לו שם רע כזה?

יכולתי כמובן להשיב לך שגם המלכה תיאודורה עסקה בזה במשך שנים, לפני שנישאה ליוסטיניאנוס, וגם קתרינה הגדולה, מלכת רוסיה, ששכבה בכל לילה עם מאהב אחר, שזה לא שונה מזנות, וגם השחקנית המפורסמת שרה ברנאר, שהיתה קורטיזנית במיטות של רוב אצילי צרפת, וגם זה פחות-או-יותר אותו דבר, והזמרת הנפלאה אדית פיאף היתה זונת רחוב, ומי אני לעומתן שאתנשא עליהן?

וא-פרופו “מה זה עושה לך”, יכולתי גם אני לשאול אותך, לסבית גאה שכמוך, את השאלה המסקרנת “מה זה עושה לך כשאת…”

אבל אל תדאגי, לא אשאל. יש לך עוד סבלנות לשמוע אותי?

אם כן נחזור להמשך הפיקרֶסקה של “הרפתאות הזונה התל-אביבית והקורות אותה עם מאהבה השלומיאלי”.

ובכן, הבן-עזאי הזה הוא לא עיתונאי ולא סופר. סתם מעניין אותו “מבחינה אנושית”, למה אני עושה את זה? אני עושה את זה בשביל כסף, אמרתי, זה מובן לך? – טוב, להרוויח כסף יש גם דרכים אחרות, הוא אומר, ומונה לפני כמה וכמה מלאכות ואבות-מלאכה, כולן מהוגנות וכשירות למהדרין. פה אני משתכרת פי עשרים ממה שיכולתי להשתכר בכל העבודות שהזכרת בטובך, אני אומרת לו, ובלי הכסף הזה לא יהיה לי במה לשלם את שכר-הלימוד הפנטסטי, השערורייתי, שדורשים באוניברסיטה. את רוצה לומר לי שאת סטודנטית? פקח עלי עיניים כאילו פגש בחורה עם קרניים. לא שמעת שסטודנטיות הולכות לזה מפני שאין להן במה לשלם? – לא הוא לא שמע. אחרי שבלע את הבשורה, שאל מה אני לומדת באוניברסיטה. אמרתי: ספרות. אה, ספרות! התחיל להסתקרן יותר ויותר. מה בספרות? ראיתי שיש לו איזה זיקה לתחום הזה, ואמרתי שאני עושה את עבודת האמ. איי, שלי על אִבּן סהוּלה. אִבּן סהוּלה? מיצמץ בעיניו, מי זה אִבּן סהוּלה?

כאן, תסלחי לי, אני מוכרחה לעשות קפיצה בזמן, מפני שמדגדג לי בבטן מרוב צחוק כשאני נזכרת בפארסה הזאת של המשפט שהיה לי.

כשהשופט שאל אותי מה אני לומדת באוניברסיטה – הוא לא האמין שאני דוברת אמת, לא שמע שזונה יכולה להיות סטודנטית, או שסטודנטית יכולה להיות זונה – ואמרתי שאני עושה עבודה על אִבּן סהוּלה, הוא שואל: מי זה אִבּן סָהוּלה? ערבי?

את מבינה? תפס אותי: מזדיינת עם ערבי…

למה ערבי? אמרתי.

סהולה? הוא אומר, אִבּן? זה ערבית!

רציתי לתקוע לו: מטמטם! בור ועם-הארץ! לך לבית-ספר לפני שתהיה שופט! אבל אמרתי בשקט: כבוד השופט, שירת ספרד מלאה באִבּנים. אִבּן-עזרא ואִבּן גבירול – על שמו של הרחוב הארוך והמלוכלך הזה בתל-אביב – ואִבּן-חסדאי ואִבּן-שפרוט ואִבּן-סרוק ואִבּן-כ’לפון, וכולם היו יהודים טובים. ורבי יצחק בן שלמה אִבּן סהוּלה – כאן רציתי להפציץ אותו במידע אקדמאי – הוא משורר שכתב את היצירה המפורסמת משל הקדמוני, נולד בשנת 1244 לספירת הנוצרים בגוּאדֶלחארה…

כאן מפסיק אותי השופט בנקישת פטיש: אבקש לא לנבל את הפה בבית-המשפט, לא בעברית, ועל-אחת-כמה-וכמה לא בערבית!

כמעט שצעקתי לו: אידיוט! אתה בעצמך חארה!

אבל ריסנתי את עצמי בכוח ואמרתי: כבוד השופט, גואדלחארה היא עיר בספרד, צפונית-מזרחית למדריד, ואם שמע כבודו על ספר שנקרא ספר הזוהר, הרי מחברו, משה די-ליאון, גם הוא היה מן העיר הזאת, שלדעת כבודו שמה מנבל את הפה… והדִיוָון של אבן סהולה…

דאַווין? הוא מעקם את הפה בהעוויה של גועל.

את מבינה? שוב תפס אותי במשהו ערבי.

לא יכולתי להתאפק וצעקתי: דיוָון! דיוָון, ולא דאַווין! קובץ של שירים, כבוד השופט!

ממש נבהל ממני.

ככה סתמתי לו את הפה, למטומטם הזה. אבל נחזור לענייננו

אבן סהולה? אומר הבן-עזאי הזה, מעניין… מי היה אבן סהולה?

אני מיידעת אותו בשני משפטים מי היה אבן סהולה, ושואלת: מה עכשיו? אתה רוצה שאתלבש ונגמור ככה?

לא לא… הוא מסמיק כמו סלק, עכשיו את מושכת אותי עוד יותר… יש לך במקרה קונדום?

מה, לא הבאת איתך? אני צוחקת.

אבל יש לי מלאי גדול מהם, ואני מוציאה אחד מן המגירה ונותנת לו.

הוא פותח את החנות, פונה עם הגב אלי, עומד כמה רגעים בפינה, מנסה, אני רואה, להלביש אותו… אבל אין על מה, כנראה. הלוא אי-אפשר לגרוב פוזמק על גבי תולעת משי רפוסה, אפילו אם זו תולעת יעקב.

אז הוא סוגר את החנות, פונה אלי ואומר: סליחה בפעם אחרת.

ומשלם, ויוצא בבושת-פנים.

זאת היתה הפעם הראשונה שלו.

כעבור שבוע הוא בא שוב. נכנס עם חיוך חגיגי על הפנים, כאילו יש לו משהו משמח לבשר לי. אני הייתי בחזייה שחורה ובחוטיני, מוכנה ומזומנה למלא את רצון יפה-הנפש הזה. מה שאלתך ומה בקשתך, עד חצי המיטה אמלא תשוקתך. אבל בעיניים שלו לא היה אפילו זיק של תאווה או תשוקה, ובמכנסיים הצרים שלו שום עדות טופוגרפית או מורפולוגית לנכונות כלשהי.

הוא מתיישב על הכיסא ומודיע לי שבינתיים קרא על אבן סהולה, אצל שירמן, ובאיזה קובץ ישן של שירת ספרד, וזה די “תופס” אותו… מעניין דווקא, הוא אומר…

כן? אני מסתכלת בו, שואלת את עצמי מה הוא בעצם רוצה ממני, ולמה הוא בא הנה ומשלם מאה-וחמשים שקל בעד רבע שעה… לדסקס ספרות איתי? פה? בבית זונות, אם לקרוא לדברים בשמם? אין לו מה לעשות? או שזו פרוורסיה כזאת? ותוך כדי-כך אני מגלה שאני מכירה את הפרצוף הזה מאיזה מקום. כבר ראיתי אותו איפה-שהוא. בעיתון? ב“פופוליטיקה”? לשאול אותו אסור לי. מנוגד לאתיקה ולפרוטוקול. וברגע אני נזכרת: כן! הוא הופיע כמה פעמים בתוכנית “הטור השבועי” בטלוויזיה, על נושאים של המזרח התיכון, אם אני לא טועה. משהו על פיצוץ בתים באיזה כפר פלשתיני כפעולת תגמול… בן־אדם “תרבותי”, כמו שאומרים… ונזכרת גם בשמו. מה, זה הוא?! אני אומרת לעצמי.

והוא מתחיל לדבר על משל הקדמוני… כבר קרא שני פרקים… על הכסיל שהטעה את המלך, ועל יתרון החוכמה על הכסילות…

יפה מאוד, אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי, יש עלי פיקוח, והידוען הזה שילם אתנן זונה רק בעד רבע שעה…

אז מה? נתחיל? אני רומזת לו בטפיחת יד על המיטה שאני יושבת עליה.

הוא מהסס, רגע די ממושך, ולבסוף קם, מסתובב אל הפינה, מפשפש במקום שמפשפש, מתקשה במשהו, מתלבט במשהו - הפעם, אני מבינה, הביא קונדום משלו - ולבסוף פונה אלי: סליחה, אני… ועומד לצאת.

לא נעים היה לי. מאוד לא נעים. סוף־סוף הוא לא סתם אחד שקפץ מהרחוב.

רגע, שב רגע, אני אומרת לו.

הוא מתיישב על הכיסא מולי. כלי מלא בושה.

תראה, אני אומרת לו, אתה מבין בוודאי שזה הכול עניין פסיכולוגי. אני איכשהו מפחידה אותך, אולי מפני שאני נראית לך אינטלקטואלית ואתה חושש ממני ומאבד את הביטחון שלך… זה קרה לי כבר עם כמה גברים. אז מה דעתך שאני אקרא הנה לחברה שלי מן החדר הסמוך, אשה פשוטה, חמה, טובת־לב, הונגרייה מדושנת ומדשנת־עונג, עם שדיים כמו חתולים שמנים… אני בטוחה שבחיקה אתה תרווה נחת… חבל שתצא מפה מתוסכל…

מה אגיד לך? הוא הסכים!

קראתי לג׳נטילה, יצאתי מן החדר –

כשחזרתי אחרי עשרים רגע, הוא כבר לא היה שם, אבל ג׳נטילה אמרה לי שהכול היה בסדר והוא היה מרוצה מאוד. וגם הודתה לי על הרווח שעשתה.

אני צריכה להסביר לך את מבנה המכון שלנו… את מתפלאה שאני צוחקת. כל פעם שאני אומרת “מכון” בא לי לצחוק. למה? מפני שכששואלים אותי בבית איפה היית כל השעות שצילצלנו אלייך ולא היתה תשובה, אני אומרת הייתי במכון, והם בטוחים שאני מתכוונת ל״מכון ללימודי היהדות". גם לפרופסור שלי אני אומרת תמיד שלא הספקתי להתכונן למבחן כי הייתי במכון וזה לקח יותר זמן משחשבתי. כך שאני רק חמישים אחוז משקרת, נכון?

אז איפה עמדנו? כן, מבנה המכון. ובכן, אנחנו ארבע בחורות. שתיים רוסיות, ההונגרייה השמנה, ואני, הישראלית היחידה מזרע היהודים. לכל אחת חדר. היחסים בינינו טובים. נפגשות בלובי, לא רבות, יש סולידריות בינלאומית והבנה. פעם רציתי לארגן שביתה נגד המעביד המנוול, שנותן לנו רק 40 אחוז ממה שאנחנו מרוויחות בזיעת ירכיים ובגועל נפש, אבל הן לא הסכימו. פוחדות שיגרשו אותן מן הארץ. אותי הוא לא היה מפטר, אני מכרה זהב בשבילו כי אני מביאה לו את השמנה והסולתה של המדינה, שמבטיחה לו חסינות. כך הוא מאמין.

אגב, אני הודעתי לו, לפני שהתחלתי בעבודה, שאקבל רק בני שלושים ומעלה. בשום אופן לא צעירים מזה. עוד זה חסר לי, שיבואו סטודנטים ויפרסמו אותי בכל האוניברסיטה. פרופסורים - לא איכפת לי. הבושה כולה שלהם.

תשמעי, אם יש בן־אדם במדינה הזאת, מה אני אומרת, בעולם כולו, שאני מתעבת בכל הנשמה שיש בתוכי, זה הארס הזה ששולט פה על החיים שלנו. הוא תימני, ולתימנים יש בדרך־כלל תדמית נהדרת אצלנו - עופרה חזה, גלי עטרי, זוהר ארגוב, בועז שרעבי – כוכבים אהובים אחד־אחד, השבט האקזוטי שלנו מן המדבריות של שבא, או של אופיר, בני אברהם יצחק וסעדיה וזכריה שהתעופפו הנה על מרבד הקסמים, אבל הארס הזה הוא תימני שהשתכנז. אלגנטי כזה. גוף אתלטי, גבוה, חליפת אַרמָאני בצבע קפה, עניבה בצבע חרדל, נעלי שפיץ איטלקיות, מדבר עברית תיקנית עם ביטויים אמריקאיים, לא היית מאמינה שהוא רועה־זונות מנוול. מה עוד, שבכל יום עצמאות הוא מוזמן למסיבת־גן עם שר החוץ, הרמטכ״ל, מפקד חיל־אוויר והסגל הדיפלומטי. כל פעם שהוא מחייך אלי, כאילו מתוך רספקט לאינטליגנציה שלי, אני רוצה לירוק לו בפרצוף.

כן, אז למחרת הביקור של הבן־עזאי הזה, וההצלחה שלו עם השמנה, אני ניגשת לספרייה באוניברסיטה, מעלעלת בלקסיקונים, ב״מי ומי בישראל״ וכו', לברר מיהו בכלל, ומוצאת: יליד 1952, גבעתיים, שירת בצה״ל כקצין תשלומים, תואר ראשון בכלכלה מדינית מהאוניברסיטה העברית, שנתיים מזכיר סניף המפלגה (לא אוכל לומר לך איזו) בנווה־שרת, נשוי למנהלת סניף בנק הפועלים ברמת־אפקה, שתי בנות, אחת מפיקה בערוץ 2 בטלוויזיה, השנייה משרתת בצה״ל. חבר הכנסת התשיעית מ־1977 עד 1980 (האם זה יכול לעזור לי במקרה של פשיטה של המשטרה? שאלתי את עצמי…), חבר מועצת ש״צ.

ש״צ? אני מכירה ש״ס, מכירה ר״צ, אבל מה זה ש״צ, אני שוברת את ראשי. שליחי־ציבור? שומרי־צניעות? עד שעולה בדעתי: “שלום צודק”. כן, כנראה שיש ארגון כזה.

צדק צדק תרדוף. הצרה היא שכשאתה רודף אחר הצדק, הוא בורח ממך.

אגב, בעניין הצדק יש לי תיאוריה צנועה משלי. הצדק, לפי הקונספציה שלי, דומה לעכבר. אתה תופס אותו חזק מדי, אתה חונק אותו. אתה תופס אותו חלש מדי, הוא מחליק ממך ובורח. בשני המקרים אתה חש בחילה כשהוא בידך.

עברו עוד עשרה ימים, והוא שוב אצלי! מה יש לו אלי? אני שואלת את עצמי. התאהב בי או משהו? לא ייתכן! אני לא אחת שמתאהבים בה. אף פעם לא הייתי כזאת. גם לא בגיל שבע־עשרה. לכל היותר אני אחת שרוצים להתחתן איתה, במקרים של הצטלבות נסיבות מסוימות, מכל מיני סיבות שאין לי חשק לפרט אותן.

בא, והוא מביא איתו, כמו המינחה שהיו מביאים עולי־הרגל לבית־המקדש, תוכן של שני פרקים נוספים ממשל הקדמוני, בצירוף סברות ופירושים מפרי גנו. ולא תאמיני, כשהגענו לעניין עצמו - הוא עשה את זה! שכה אחיה!

אומנם חפוז מאוד, נכנס, יצא, כמעט לא הרגשתי שהיה בפנים - אבל עשה את זה! רציתי לטפוח לו על השכם: כל הכבוד! גבר אתה, אין מה לדבר! הזורעים בדמעה ברינה יקצורו! ותמשיך ככה גם בפעמים הבאות! עלה וצלח!

והוא עצמו, התרומם מעלי, ברק ניצחון בעיניו, מושך עליו את המכנסיים, חוגר אותם, מבליט את החזה - תרנגול! עתיד גדול צפוי לו!

אחר־כך הוא מתיישב בנחת, יש זמן, כי הוא משלם בעד חצי שעה, כחבר מועצת ש״צ יש לו כנראה מספיק כסף לאתנן, אולי הוא אפילו רושם את זה כהוצאה מוכרת, ומדבר איתי שוב - עכשיו הוא רגוע לגמרי - על משל הקדמוני. ובעיקר - שואל מה בעצם נדרש ממני לעבודת האמ. איי. שלי.

זה די מנדנד, כי אחרי הכול, מה הוא מבין בזה, אבל יחד עם זאת אני מודה לאלוהים שהוא לא אחד מהקרציות ההם, שבחוצפה לא־תיאמן מרשים לעצמם לחטט לי בנשמה בשאלות המנובזות שלהם: מה זה עושה לך, האם את נהנית, האם יש לך אורגזמות, האם הגודל קובע… גועל נפש! אני מתעבת את מוצצי־הדם האלה! ממש מתעבת! הם הזונות האמיתיות, במובן הכי גרוע של המלה הזאת!

טוב, אז אני מונה לו אחת לאחת את הדרישות שהפרופסור־המנחה שלי מעמיד לפני: לציין את המקורות המקראיים, התלמודיים, המדרשיים, של הטקסט, וכן את המקורות הפילוסופיים, הניאו־אפלטוניים, שאבן סהולה שואב מהם, ולכתוב על המבנה, המשקל, החריזה למיניה, האקרוסטיכון, ההנגנה והריתמוס, מערכת הקישוטים, ההקבלה, ההשאלה, הכליאה, השרשור…

הוא היה מוקסם. ישב פעור־פה, עיניו פקוחות אלי לרווחה, כאילו אני מספרת על ציורי המערות של האדם הקדמון. מעניין… מאוד מעניין… הוא ממלמל.

אגב, תשאלי מה פתאום בחרתי לכתוב עבודה על אבן סהולה, משורר די אלמוני, מי שמע עליו, מי קרא עליו, קצת רופא, קצת פילוסוף, קצת מקובל, ובכן, בחרתי בו דווקא מפני שכמעט לא נכתב עליו. על מי אכתוב? על אבן גבירול? על אבן עזרא? מה אני יכולה כבר לחדש באלה, הלוא אלפי מחקרים נכתבו עליהם! אז הפלתי גורל בין כל ה״אִבְּנים" האלמוניים־פחות־או־יותר, אבן סרוק ואבן אביתור ואבן גיאת ואבן ג׳יקטילה וכו' וכו', ועלה לי אבן סהולה. וכשהבאתי את ההצעה לפני הפרופסור שלי, שגם את שמו לא אגלה – הוא הסכים מייד. מצוין! והכין לי ביבליוגרפיה, תוכנית עבודה, בקיצור, זיבולים אקדמאיים שאמורים להעסיק אותי שנה שלמה. כמה אני יכולה להספיק כשאני עושה פה לילות כימים, יוצאת מותשת בשלוש לפנות־בוקר, נכנסת למיטה בחדר המבולגן שלי, שאני משלמת עבורו שכר־דירה חודשי של 450 דולר, וכשאני מתעוררת, עם בחילה נוראה בפה ובנשמה מן העיסוק הגועלי שלי, השעה כבר שתים־עשרה, ורק אז, אחרי שאני חוטפת פרוסת לחם, יוגורט וקפה, אני רצה לאוניברסיטה ללמוד תורה. ובין ארבע לחמש אני לא נגישה. שום דבר לא יזיז אותי מ״היפים והאמיצים", שגילוי־עריות מסתובב שם חופשי־חופשי.

למזלי, הפרופסור שלי הוא עצלן גדול. אם אני מוסרת לו מחברת עם איזה קטע של עבודה שעשיתי, הוא יחזיק אותה אצלו שלושה חודשים עד שיקרא, ואחרי שהוא מחזיר לי אותה, אני נוכחת שלהערות שלו אין שום קשר למה שכתבתי ושרק דיפדף וקלט משפט פה משפט שם וירה בחשכה. הוא די נחמד, הפרופסור הזה. היית צריכה להכיר אותו. גם כשהוא מרצה על התבניות הפרוזודיות בשירת אבן פקודה, הרמות, השפלות, וכו' - העיניים שלו מחייכות ונדמה שהוא מגלגל סוכריות תחת לשונו ונהנה מן המתיקות שלהן. ובין פנטאמטר להקסאמטר, הוא זורה חיצים פעם לתלמידה זו, פעם לתלמידה זו, כאילו מזמין אותן לחדרו. הוא נשוי עם שלושה ילדים, אבל התאווה הבלתי־נדלית שלו מלהיטה את לחייו. איתי הוא מתבדח, מין פלירט מילולי כזה, כאילו לא איכפת לו בעצם מתי אסיים את העבודה ואיך. מלבד זה, שמונים אחוז מזמנו הוא מבלה בקונגרסים וימי עיון, בארץ ובחו״ל, פרט לשבתונים, שאצלו, נדמה לי, זה אחת לשלוש שנים.

כן, ונוסף לכל זה הוא עורך את כתב־העת האקדמי הפוסט־מודרני, פגאסוס.

עכשיו אסביר לך מה היה בשבילי הבן־עזאי הזה. הביקורים שלו אצלי נעשו עניין של קבע. פעם בשבוע, ביום שלישי, בין 11 ל־12 לפני חצות. ובכל ביקור הוא מביא איתו פיסות מידע חדשות על אבן סהולה. העסק ריתק אותו משום־מה. פעם הוא מספר לי על הקשר בין משל הקדמוני לקובץ המשלים הפרסי כּלילה ודימְנָה, פעם על הדמיון של זה למשלי סִינְדבּד ההודיים… ממש לא ייאמן! הוא נבר, כנראה, באנציקלופדיות, במחקרים על שירת ספרד, בחוברות של תרביץ… מתי הוא עושה את כל זה?

ושימי לב: מביקור לביקור גם הביצועים שלו השתפרו. כאילו ככל שהעמיק לחקור באבן סהולה, כך העמיק לחתור בתוכי…

עד כדי־כך נעשה בקיא בחומר, שהיה מצטט לי בעל־פה פסוקים שלמים מתוך הפרק על “החסיד ואשתו הנואפת”, שאני בקושי זוכרת:

“וַתַּחשׂק הָאִשָּה בָּחוּר אֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר… וַתִּבְעַר בְּלִבָּה אֵשׁ תְּשׁוּקָתוֹ… וּיָבוֹא וַיתְהַלֵּל בַּעֲלוּמָיו… וַיִצְנחוּ לָאָרֶץ שֶׁבַע פְּעַמִים, וַיִשְׂבְּעוּ מַעֲדָנִים לְפִי תַאֲוָתָם…”

לידיעתך, המשוררים הספרדים האלה, שכתבו פיוטים על אהבת אלוהים, היו ממזרים גדולים! תמצאי אצלם מה־זה פורנוגרפיה!

אז אחרי חמישה־שישה ביקורים מאלפים כאלה, אמרתי לעצמי:

מה אני לוקחת ממנו כסף? אני צריכה לשלם לו! לפחות אני חייבת לעשות לו הנחה כלשהי! אולי לתת לו בונוס! אולי שישלם בתשלומים לשיעורים! אבל אם הבוס יגלה…

אז עלה בדעתי שמכיוון שלא בא בחשבון שארשום את הממצאים המחקריים שהוא מביא לי תוך־כדי שהוא מדבר, הדרך היחידה להפיק מהם תועלת לצורך עבודת האמ. איי. שלי, היא להעמיד רשמקול סמוי באיזו פינה נסתרת בחדר.

וכך עשיתי.

לתוך מגירת הקונדומים שלי שבשידה, בצד המיטה, הכנסתי רשמקול קטן, זה שהייתי משתמשת בו לראיונות עם מומחים שונים לשירת ספרד, ולפני שהבן־עזאי הזה היה נכנס לחדר, הייתי מפעילה אותו, כך שכשהיה מתחיל לשלוף לי את הידיעות שאסף בעמל רב במשך השבוע שחלף, כבר היו הדברים נרשמים בקלטת לתועלתי האקדמית.

אין לתאר איזה יבול של ידיעות הוא היה מביא איתו.

קודם כול בפירושי מילים. מרוב שאני עסוקה בלילות, אני לא מספיקה בימים להסתכל במילונים או בקונקורדנציות, אז הוא מאלפני דעת, אם לומר זאת בעברית יפה, וכך אני לומדת ש“ער” זה אויב - מי היה מאמין - וש״פּידיוֹם" זה ישועה, אבל “פִּיד” זה דווקא אסון, ו״תַּרְשִׁישׁ" ו“יָשְׁפֶּה” הן אבני־חן, ו“כְנישָׂתָא” זה בית־כנסת בארמית, ובכמה מילונים הייתי צריכה להריץ את האצבעות שלי עד שהייתי מוצאת מה מובן המילים הארמיות “דִי הָוָה צָבֵא הָוָה מַחֵא”.

אבל פירושי מילים זה הדבר הקל. יש לו חושים למשחקי לשון למשל, ומשחקים כאלה מפוזרים בכל שירת ספרד כמו זבובים על ריבת שזיפים. מה הן אליטרציות הרי את יודעת. גם בשירת נשים שאת מלמדת יש אליטרציות, כמו, למשל, “זונה מזוהמת מזדיינת בזבל”. ובכן, הוא מביא לי דוגמאות רבות כאלה מן הטקסט של משל הקדמוני, כמו שמצא במשפט אחד את המילים “ניצָב”, “חֲצָב”, “נֶעֱצָב”, “צָחֲקָה”, “צָרָה”, וכו'. שמת לב כמה צדי"קים יש פה? אז זה חשוב לי מאוד בשביל העבודה שלי, בגלל שכמה שאני מוצאת יותר גימיקים כאלה, זה יותר עושה רושם על הפרופסור שלי.

תשמעי, מה שהוא מצא בשבילי שווה זהב־פַּרְוָיִים. הוא מאוד אינטליגנטי. מאוד! יש שם פרק במשל הקדמוני שנקרא “מעשה באדם שמוחו נתייבש”, ומסופר שם על אחד שהתייבש לו השכל והוא איבד את הזיכרון, אז הוא הלך לצועַן, שזה במצרים, ובגלל שהתנהג כמו אידיוט, המלך נתן לו ג׳וב להיות ליצן החצר שלו, והלביש אותו בגדים יפים, ובקיצור, לא חסר לו כלום שם, בארמון. לא חשוב שבסוף המלך זרק אותו לרחוב מפני שהוא עשה צחוק מכולם – העיקר שדווקא מן האידיוטיות שלו הוא הרוויח חיים טובים. אז מה אומר לי איש־הקשר שלי בן־עזאי? שימי לב, הוא אומר שיש פה רעיון פסיכולוגי עמוק, שבו־בזמן הוא גם מודרני מאוד, אפילו פוסט־מודרני: שהדֶמֶנציה, איבוד הזיכרון, או הסניליות, יכולים להיות יתרון גדול! בייחוד בעולם הזה שבו אנחנו חיים, כשהתודעה והשכל בין כה וכה לא מקדמים את האנושות אלא להפך, כשכל ההיי־טק והפצצה הגרעינית והנשק הכימי ותורת הכאוס, רק הורסים את החיים. מה פלא שכולם פונים עכשיו למיסטיקה, לזן ולקבלה?

את יודעת איזו מתנה זו בשביל הפרופסור שלי? אין דבר שהוא אוהב כמו תלמידה שתוקעת לו באיזה חיבור על שירה – בייחוד על שירת ספרד - צ׳ופר פסיכולוגיסטי פוסט־מודרני. זה כבר מבטיח לך חמש נקודות לפחות.

ודרך־אגב, אני יכולה לומר לך, שבלי קשר לספרות, לעיתים קרובות אני חושבת שלאבד את הזיכרון זה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לי. אל תצחקי.

ושימי לב: את התורה הזאת הוא הרביץ בי לפני שהיה שוכב איתי. לפעמים רבע־שעה, לפעמים חצי־שעה, תלוי בסחורה שהוא מספק. זה כאילו הפוֹר־פּלֵיי שלו. כאילו מגרה אותו. ולומר את האמת - גם אותי. כך שהיינו נהנים משני העולמות, אפשר לומר, של הגוף ושל הרוח.

למה אני מצחקקת? מפני שאני נזכרת שתוך כדי זיון הוא היה מצטט לי פסוקים שלמים מתוך המשל, כמו “ולא ראה את ערוותה ולא הכיר בפעלֶיהָ כי לא הביט אליה”, או “ויהי לתקופת השנה בהתעורר כל זונה” וכו' וכו', וזה הדליק אותו כל־כך שהוא נעשה פראי ממש… מה שספרות יכולה לעשות לבן־אדם…

כל זה היה יכול להיות טוב ויפה, ולהימשך כך לפחות עד שהייתי גומרת את העבודה שלי על אבן סהולה ומוסרת אותה למנחה החביב שלי, שיהיה בריא, אלמלא -

יום אחד מופיע אצלי טיפוס שמן הרגע הראשון לא מצא־חן בעיני. מין נֶבֶז בורגני, אם את מבינה למה אני מתכוונת. חליפה־ורסאצ׳ה, עניבה־בנטון, נעליים איטלקיות, אפטר־שייב מסריח מפה עד הילטון, הכול טיפ־טופ מוכן לפגישת־עסקים עם מיסטר טראמפ. אחד שתכף את רואה שיש לו זהב ויהלומים בבנקים בשווייץ. נכנס בוטח כזה, פושט את הז׳קט, מרכיב אותו על הקולב, מתיר את העניבה, תולה על מסעד הכיסא, מתיישב על קצה המיטה וחולץ את הנעליים – וכל זה בלי אף מלה, אפילו בלי להביט לכיוון שלי, כאילו אני איזו שפחת־מין סעודית - אחר־כך המכנסיים, אחר־כך תחתוני הרשת, מתהפך אל תוך המיטה, הופך אותי, בלי דיבורים, עם התחת למעלה, כאילו היה בינינו הסכם כתוב, עם חתימת העורך־דין שלו, תוקע לי זין גדול, עובד איזה חמישה־שבעה רגעים כמו משאבה הידראולית, מזיע, נושף, נוחר, כאילו אני שסתום־יניקה שלו או משהו, גומר, צונח ממני לסדין כמו שק תפוחי־אדמה, כאילו הרים משקלות במכון כושר, ותוך שתי דקות מתלבש, עונד שוב את העניבה שלו, וכשהוא שם את הכסף על השולחן, הוא מואיל לזרוק לי חיוך: נהנית? את תופשׂת איזו חוצפה? איזו גסות־רוח? אם אני נהניתי! שק לי! אני זורקת לו בחזרה. אבל הוא לא מתרשם. להפך, זה מוצא־חן בעיניו. הוא מחייך אלי שוב לפני שהוא יוצא!

והכי גרוע – שאחרי שבוע הוא מופיע שוב! וחוזרת אותה הסידרה של הפעולות, אבל בדיוק, אחת לאחת, בלי שום וריאציה, ושוב, בלי אף מלה! וכך בשבוע השלישי והרביעי.

בפעם החמישית… את לא היית מאמינה…

הוא נכנס לחדר, ובפעם הראשונה – ויפתח השם את פי החמור!

הוא מדבר אלי!

תגידי, מי זה שהיה פה קודם? הוא מנופף אצבע לעבר הדלת.

אני אף פעם לא מוסרת אינפורמציה על לקוחות, אני אומרת.

אני חושב שאני מכיר אותו מאיפה שהוא… ערבי, לא?

ואם זה ערבי? אני אומרת, זה משנה לך משהו?

הוא זורק עלי מבט כזה של שנאה, כאילו אני סוכנת של סאדאם חוסיין – ויוצא.

כעבור חמש דקות אני יוצאת אל הבוס ואומרת: מה קרה לו, לשמוק הזה? נכנס, וברח, כאילו ראה שד שהולך להתנפל עליו!

הודיע לי שהוא לא שוכב עם אחת שמזדיינת עם ערבים, גיחך הבוס. רצונו של אדם כבודו…

בסדר גמור! אני צוחקת.

מפני שבסך־הכול שמחתי שלא יבוא יותר. אמרתי לך כבר, אני לא מפלה בדרך־כלל בין בני־אדם מסיבות של מין דת וגזע. אצלי אֶ רוֹז איז אֶ רוז איז אֶ רוֹז, בן־אדם הוא בן־אדם הוא בן־אדם. אבל פשיסטים אני מתעבת. והנבז הזה - תכף ראית שהוא פשיסט. פשיסט גזען, שונא ערבים, שונא שחורים, שונא הומואים ולסביות, שונא ספרים, שונא. תרבות זו מלה גסה אצלו. יש לנו כאלה כמו זבל. שורצים בכל מקום, במשרדים, בבורסה, בבתי־הכנסת, בצד זה של הקו הירוק ובצד השני, איפה לא. אפילו באוניברסיטה.

ומי את חושבת היה הערבי הזה שהוא פחד להידבק ממנו כמו ממצורע?

אחד הקליינטים הכי הגונים והכי נחמדים שלי. נספח התרבות של נציגות קטאר בישראל. נסיך אמיתי. בן־אדם מה־זה עדין, אינטליגנטי, למד באוקספורד, עם הומור משגע - אין ישראלי כזה בין הקליינטים שלי. בדיוק ההפך מן הפשיסט ההוא. הוא קודם־כול מדבר איתך, יושב ומספר איזה אנקדוטות מזרחיות, סיפורים מבדחים מההרמון של מלך סעודיה או של נסיך עמאן, נפלאות העושר הפנטסטי של נסיכות קטאר, עושה לך הרגשה כאילו עורך לך שולחן עם ממתקים - רחאת־לאקום, חנפה, שקדים וצימוקים, ליקר שוקולד - לפני שהוא ניגש לעניין. ובעניין עצמו

• מלטף, מגפף, מלפף, מנשק כל אינטש בגוף שלך, והכול בידיים רכות כמו כריות של טלפי־חתול. אף פעם לא היה לי ניסיון עם ידיים כאלה. טוב, נסיך – בטח יש לו מאה משרתים ומאתיים שפחות, מעולם לא החזיק פטיש או מברג בידו, לא הייתי מתפלאה אם איזה משרת מנגב לו את התחת. אז אני, על כל התענוגות האלה הייתי מוותרת, כמובן. מה לי ולבן־הקדם הזה מאלף לילה ולילה. אבל מה - הוא משאיר אלפייה על השולחן כמו כלום! מה זה בשבילו אלף דולר בעד השירות שהוא סַבּבּה בשבילו, וגומר בכיף לא־נורמלי?

אז כתוצאה מהיתקלות־הרגע הגורלית בין הנסיך המזרחי והפשיסט הישראלי מאחורי הדלת שלי – התחילו הצרות שנפלו על ראשי כמו אבני ברד מן השמים.

אני רואה ברק של שמחה־לאיד בעינייך: זו התעלסות עם גברים וזה שכרהּ! מיריצ’קה חביבתי, את שתינו ברא אלוקים מצלע אדם. אחת נכספת להידבק בו, ואחת להימלט ממנו. מי מן השתיים מאושרת יותר? את יודעת מי? אני לא! טוב, נחזור לענייננו.

יום אחד מצלצל אלי אבא שלי עליו השלום ואומר שהגיעה בשבילי בדואר איזו איגרת מאגף מס־הכנסה ומיסוי מקרקעין.

מס־הכנסה? אני צועקת, נדהמת, בטלפון, מה לי ולמס־הכנסה?!

אני לא פותח מכתבים שמיועדים לך, אומר אבא, תבואי ותראי מה הם רוצים. אולי טעות.

כמעט התעלפתי. אין דבר שמפחיד אותי כמו ביורוקרטיה.

מיהרתי, כל עוד רוחי בי, אל בית הורי. כבר שנה וחצי שלא גרתי איתם. שכרתי חדר ברחוב פאיירברג. אבל מכיוון שאני שונאת פקידים, כמו שאמרתי, לא השתגעתי לבזבז זמן ועצבים כדי לעדכן את הכתובת שלי במשרד הפנים, כך שהמכתבים הרשמיים, החשבונות וההזמנות שנועדים לי, היו מגיעים לכתובת הקודמת שלי ברחוב דב גרונר, רמת־אביב ג'.

הגעתי לבית ההורים, פתחתי את ה״איגרת", כמו שאבא קרא לה - ועיני חשכו.

״את מוזמנת בזה ללשכת מס־הכנסה, פקיד שומה 5, בית הדר־דפנה, דרך פתח־תקוה…״ ביום זה וזה, שעה זו וזו, והסעיף - ״בירור״. חתום - אחד שלמה מועלם.

אבא נותן בי מבט: מה רוצים ממך?

אני, מוכת תדהמה, אומרת: זאת טעות כנראה… הלוא אין לי הכנסות כמעט, מלבד פה ושם ממלצרות, שמרטפות לפעמים, ניקוי מדרגות, אז מה הם רוצים, שאשלם על זה מס־הכנסה?

אבא מרגיע אותי: לא צריך להתרגש! תגשי לשם, תסבירי להם… אם ההכנסה שלך היא פחות משכר המינימום במשק, ממילא את לא חייבת במס. תדווחי להם את האמת, זה הכול. הם לא אוכלי־אדם בדרך־כלל…

את האמת… אם אבא היה יודע את האמת היה מקבל שבץ על המקום. אמא היתה מתאבדת.

היא ניסתה פעם להתאבד, כשחשדה באבא שיש לו מאהבת במרכז קופת־חולים.

בא לי לבכות כשאני נזכרת בהם.

כבר סיפרתי לך פעם שהם היו חברי קיבוץ מעברות. אז בתור שמו"צניקים, הם היו תמיד נגד ונגד ונגד, אבל מזמן שעברו העירה, לפני עשרים־ואחת שנים, ואבא נעשה פה מנהל מחלקת השקעות בבנק הפועלים, הם נהיו בעד ובעד ובעד. בעד חוק, בעד סדר, בעד שקט תעשייתי, בעד כבוד לעובדי־ציבור – פטריוטים פאר־אקסלנס. מלבד בענייני חוץ וביטחון – הם האמינו שהכול מתנהל בסדר פחות־או־יותר. וגם אני בסדר, פחות־או־יותר, כי אני אשה עובדת, מתפרנסת מעמל כַּפָּי, מתקדמת לתואר שני באוניברסיטה, ולדעת אבי תואר אקדמי הוא כרטיס כניסה למִשׂרה ברמת הכנסה גבוהה יותר.

כשאמא היתה שואלת אותי ממה אני מתפרנסת הייתי מספרת לה שאני סועדת זקנה אחת, צולעת־מסכנה, גברת בלומנטל. מטיילת איתה ברחוב, כמה שעות בכל יום, לאט־לאט, עקב בצד אגודל, כמו שאומרים בעברית יפה, שלובות זרוע, קצת מדברת איתה, עם היקית הזאת… והיא משלמת טוב? היתה אמא שואלת. טוב מאוד! הייתי אומרת. אז את כמו הפיליפיניות האלה… היתה מעקמת קצת את האף. מה רע להיות פיליפינית? הייתי צוחקת. והיתה תופשת את עצמה שאולי אמרה משהו גזעני, והיא בהחלט נגד גזענות, והיתה אומרת, טוב, העיקר שאת מרוויחה את לחמך ביושר. ואחרי זה, כשהייתי באה לבקר היא היתה שואלת מדי פעם מה שלום גברת בלומנטל, אם עוד יש לה כאבים בכליות, אם חושבים לנתח אותה, וכו'.

עכשיו שוב מנקרת בראשך השאלה – אז למה היא בחרה דווקא במקצוע הבזוי הזה שנקרא זנות?

טוב, הלוא הבטחתי לגלות לך את הסוד הזה. הגובל, אגב, בפלילים.

להמשך הפיקָרֶסקה שלי אפשר לקרוא: “מעשה נורא שאירע לסטודנטית תמימה שנפלה ברִשתו של אקדמאי נוכל”.

ובכן, כך היה המעשה: ללימודי תואר ראשון נרשמתי לחוג לספרות כללית. לא עברית. היה לנו פרופסור צעיר, נחמד, שלימד בהתלהבות רבה את קולרידג׳, דון, טי. אס. אליוט, פאונד, ובפרוזה, בעיקר את קפקא ובקט. קפקא דיבר מאוד אל ליבי, וכשקראתי את מכתב אל אבא שלו, חשבתי, הלוואי והיה לי כשרון כתיבה, הייתי גם אני כותבת “מכתב אל אבא”, שלי. ושופכת שם על הנייר את כל מה שהיה לי נגדו ואף פעם לא העזתי לזרוק לו בפנים. על החוקים והמשפטים האדוקים שהנהיג בבית, ועל ההתפארות שלו בתקופה “החלוצית” שלו, כשעבד שתים־עשרה שעות ביום בחפירת תעלות וגר באוהל, ועל השקר שהוא עושה בנפשו כשהוא מנפנף באידיאלים נעלים ובו־בזמן נהנה באושר ובעושר ממאה ועשרים אלף שקל בחודש. אבל אין לי כשרון כתיבה. לקראת הבחינות לבי. איי. הייתי חייבת לכתוב עבודה על אחד הנושאים שלמדנו בשנה האחרונה. עשרים עמודים לכל הפחות. בחרתי לכתוב על מכתב אל אבא של קפקא. כתבתי עשרים שורות - ונתקעתי. לא יכולה להמשיך. ידעתי שאם אפשל ולא אגיש את העבודה הזאת לפרופסור־המנחה שלי – אנה אני באה. אוי לי מעתידי ואוי לי מאבי. אין בי. איי. ואין אמ. איי. ואין נדוניה ואין דירה, ואיזה פנים יהיו לי בעיני כל החברים שלי.

פתאום עלה לי רעיון בראש הקטן שלי, שאולי תצמח לי ישועה מהאינטרנט הכל־יכול. כבר שמעתי שסטודנטים מדפדפים בו וחוסכים הרבה זיעה. התיישבתי ליד המחשב והתחלתי לגלוש. סרקתי כמה אתרים שלא הניבו תוצאות, ובסוף נכנסתי לאתר אקדמי, וביקשתי, חד וחלק, באנגלית, כמובן: Frantz Kafka: Letter to Father. לא תאמיני, היו שם לא פחות מעשרים ושמונה ממצאים. אחד מהם היפנה אותי אל הומ־פייג' של אחד ארנולד שנקמן, מאוניברסיטת פרינסטון, ושם המאמר שלו היה, “סמלים וקונוטציות סמנטיות במכתב אל אבא של פרנץ קפקא”. קראתי והוקסמתי. הוא גילה שם לא רק את הקשרים הסמויים שבין המכתב המפורסם הזה ובין סיפורים כמו מטמורפוזיס וגזר־דין ובפתח החוק, שזה מובן מאליו לכל קורא מעפולה, אלא גם להטירה, והתגלית העיקרית שלו היתה שהטירה עצמה, שמודד הקרקעות ק. רואה אותה מרחוק, עטופה ערפל בראש ההר, מתיירא ממנה ונכסף אליה בעת־ובעונה־אחת, אך אליה לא מגיע – היא מטונימיה של האב! את לא חושבת שזאת קורלציה גאונית?

את לא מלמדת קפקא?

טוב, נכון שאצלו מתפקדים בעיקר גברים, ובמכתב אל אבא יש רק שני גברים ואף לא אשה אחת, אבל יכולת להיאחז במכתבים שלו למילנה, או לפליציה, שזה בהחלט שייך לנושא שלך. ובכלל, ביחס של קפקא לנשים יכולת לתלות הצדקה מהממת נוספת לפמיניזם. את לא חושבת?

לא, את אורלנדו של וירג׳יניה וולף לא קראתי. אבל ראיתי את הסרט. פנטסטי. הבנתי שאורלנדו הוא חצי־גבר חצי־אשה, אז איך זה נכנס לקוריקולום שלך?

פעם גבר פעם אשה? אז לא הבנתי.

טוב, נחזור למקרה שלי, ממדור הפלילים.

הדפסתי את המאמר הנפלא על המכתב אל אבא מהאינטרנט, תירגמתי אותו לעברית, עשיתי לו מתיחת פנים פה־ושם, שיישמע כמו שלי, והגשתי את העבודה לפרופסור־המנחה שלי. שמונה־עשר עמודים. זכיתי מן ההפקר, אמרתי לעצמי. ולאינטרנט עצמו קראתי ״הפקר״. אחרי חודש קיבלתי את העבודה בחזרה עם הציון 9 ובשוליים כמה שורות של הללויה.

כעבור שבוע פוגש אותי האסיסטנט של הפרופסור במסדרון של בית גילמן, ומבקש שאכנס איתו אל החדר של הבוס שלו, שהיה ריק.

עלי להקדים ולומר לך שהאסיסטנט הזה, גברבר בן שלושים וכמה, עם פנים חלקלקות בצבע קפה ועיניים שועליות, הוא אחד האנשים המתועבים ביותר שפגשתי בחיי. חנפן עד גועל־נפש, שקרן ושחצן, בקיצור, נבלה אמיתית. כלבא־צבוע אני קוראת לו. איך הוא נעשה אסיסטנט לפרופסור, נשגב מבינתי. אולי עמדה לו זכות אבות, אולי איזה דוד שלו היה קבלן הניקיון של האוניברסיטה, או בעל המזנון, השד יודע.

הוא מתיישב על כיסא, מושיב אותי מולו, ואומר בשקט, כלוחש סוד: תגידי, את העבודה על מכתב אל אבא של קפקא כתבת בעצמך?

הסמקתי כל־כך, שחשבתי שהדם יפרוץ לי מהעיניים. אלא מי? לחשתי, כמעט מתעלפת.

הנבז מסתכל בי בגיחוך, שותק רגע, ואומר: אני מצטער בשבילך. לא היית צריכה לעשות את זה. אריה שנקמן הוא במקרה מכר שלי. בן השכונה שלנו, שלמד שתי כיתות מעלי בתיכון, וכעת הוא עושה פוסט־דוקטורט בפרינסטון. גבר מוכשר מאוד שמנבאים לו עתיד מזהיר. לא הבאת בחשבון שמישהו עלול לעלות על הגניבה הזאת, של מאמר שהעתקת אותו מן האינטרנט. אבל את הנעשה אין להשיב, נכון? עכשיו תשמעי: אם אני מגלה את העסק המסריח הזה לפרופסור, שוללים ממך את הבי. איי. ואולי גם מחליטים לסלק אותך מהאוניברסיטה. כבר היו מקרים כאלה. אם אני מדווח על זה לאריה שנקמן, או לארנולד, כפי שהוא קורא לעצמו עכשיו, הוא עלול לתבוע אותך למשפט ולדרוש פיצויים גבוהים מאוד. מה את מציעה לעשות?

ישבתי מולו ממוסמסת כולי, לא מעיזה להסתכל לו בעיניים, תהום פעורה תחתי. הבנתי שהמאפיונר הזה החליט לסחוט אותי. אין לי מוצא אלא להיכנע. לחשתי: אתה רוצה שאשכב איתך?

צחקוק של לעג נפלט משפתיו: זה יהיה זול מדי. תרתי־משמע.

ואז הוא הציע לי את העיסקה, שכמובן תיכנן אותה מראש על כל פרטיה: אני אשלם לו דמי לא־יחרץ בסך ארבעים־וחמישה אלף דולר-

ארבעים־וחמישה אלף?! דולר?! הוא נפל על הראש? שערותי סמרו. ולמה בדיוק ארבעים־וחמישה, ולא חמישים? את מסוגלת להבין את זה?

כן, את צודקת. זאת מין התעללות. חלק מהסאדיזם שלו. כדי שאשבור את הראש למה דווקא ארבעים־וחמישה, ואחשוב שזה התעריף שלו, כמו של עורך־דין, עבור השירות שהוא מספק בשחרור ממשפט.

בקיצור, זה המחיר שהוא דורש בעד גאולת הכבוד והבטחת התואר האקדמי, ומניעת כתב־האישום. וכשהוא רואה את התדהמה על פני, הוא אומר: זה הרבה? אני בטוח שבשביל אבא שלך, מנהל בכיר בבה־הפ. -

הוא לא אומר “בנק הפועלים”, אלא “בֶּה־הַפּ.”, כאילו הוא אחד מהברנג׳ה של בעלי הממון.

אני בטוח שבשביל אבא שלך, הוא אומר, זו לא תהיה בעיה להנפיק לך את הסכום הזה, נניח בשלושה או ארבעה תשלומים.

הוא לא נורמלי, אמרתי לעצמי, אבל ידעתי שהוא לא ירפה מהסחיטה שלו.

זה מחיר אחרון? אני שואלת ללא נשמה באפי.

מחיר אחרון, הוא אומר בלי להניד עפעף.

הזנתי אותו בכמה נתונים על אבא שלי והבהרתי לו שהוא לא ינדב לי אפילו דולר ירוק אחד למטרה כלשהי. הוא לא משלם אפילו בעד הלימודים שלי, כך שאני נאלצת להוציא את הנשמה על עבודות מזדמנות, כמו מלצרות, ניקוי חדרי מדרגות וכו'.

הוא נותן בי מבט מלא רחמים: כזה אבא אכזר יש לך? לא ייאמן! אני במקומך הייתי כותב לו מכתב שהיה גורם לו להתאבד!

ואחרי כמה רגעים הוא מודיע לי שמתוך הבנה למצבי הוא מסכים שאפרע לו את הסכום הנ״ל בארבעים־וחמישה תשלומים חודשיים של אלף דולר כל אחד.

Fair enough? - הוא מחייך אלי, ההומו הזה.

כן, אני בטוחה שהוא הומו. בגלל זה, כנראה, לקח אותו הפרופסור הצעיר להיות האסיסטנט שלו. גם עליו אומרים שהוא הומו.

זה סוף הסיפור. עכשיו את מבינה איך כדי להיגאל מן הבושה הגעתי אל בית־הבושת. יש לי עוד חמישה תשלומים לגמור את החוב.

זה שם, השירותים, משמאל. רגע, אני אראה לך…

טוב, נחזור לעניין מס־הכנסה. ובכן, באחד מימי ג׳, במקום ללכת לספרייה באוניברסיטה, אני מכתתת רגלי לבית הדר־דפנה, דרך פתח־תקוה.

ברור לי לגמרי שמי שבישל לי את המרקחת־קדחת הזאת היה הפשיסט ההוא. ליכלך עלי כדי להתנקם בי על זה שאני מזדיינת עם ערבי. אבל בדרך אני אומרת לעצמי: מה, ידרשו ממני לשלם מס־הכנסה? איפה נשמע שאלה שעוסקות במקצוע הזה משלמות מס! באמסטרדם? בבנגקוק? בפיגאל? אף פעם לא! אז דווקא אני, שאצלי זו פרנסה זמנית בסך־הכול? כדי שאוכל לרכוש השכלה?

אני עולה לקומה ארבע בבית הדר־דפנה – איזה בניין בלוי וסמרטוטי! המעלית מקולקלת, המדרגות שחוקות ושבורות, ריח שתן מלמטה עד למעלה, כל הצבע בקירות מקולף, בלילות, אני אומרת לעצמי, זה בטח מקלט למסוממים וליצאניות – עולה לקומה 4, במסדרון מסתובבים איזה עשרים איש עצבניים, מחכים לתורם. אין כיסא או ספסל לשבת. אין לאשה או עולם האשה או טיים מלפני שנתיים, שאפשר יהיה לדפדף בהם כמו אצל רופא שיניים. אני עומדת במקום אחד, ליד הדלת של פקיד שומה 5. בכל רבע שעה נפתחת הדלת, מופיע פקיד שומה 5, כנראה מר מועלם, אחד רזה עם כיפה שחורה, בן שלושים־וחמש בערך, קורא בשם של מישהו והמישהו נכנס. כעבור כמה זמן המישהו יוצא, נראה כאילו שפכו לו צואה על הראש. חיכיתי שעתיים וחצי עד שקרא לי.

בבקשה לשבת, הוא אומר בלי להרים את עיניו מן הנייר המונח לפניו. אני מתיישבת. על השולחן שתי ערימות של תיקים, מימינו ומשמאלו, עם ניירות שגולשים מהם מכל הצדדים. אני מחכה כמו מחבל פלשתינאי שנתפס בידי כוחותינו, לגזר דיני. הוא מעיין בנייר שלפניו, הראש בין הידיים, כאילו מתעמק באיזו סוגייה קשה בבבא־מציעא, או מנסה לפענח מסמך כתוב טורקית. לא מרים את המבט. אולי אסור לו להסתכל על אשה, אני חושבת. שיער באשה ערווה, ולי יש שיער די ארוך, נופל חופשי על הכתפיים כמו לפאס־פטאל הזאת, ברוק, מהטלנובלה, וגם לבושה די פרובוקטיבי, בֶּסֵייבֶּרדוֹג זוהרים. אחרי רבע שעה הוא מרים סוף־סוף את המבט: אני מצטער, בטעות הזמינו אותך הנה. את צריכה לגשת לפקיד שומה חקירות, רחוב המסגר 44.

מה?! אני צווחת, בשביל זה חיכיתי פה שעתיים וחצי?!

אני מצטער, הוא אומר שוב, בקול שקט מאוד, בלי צער.

פקיד שומה חקירות?! אני קמה ממקומי וצועקת, מה, אני פושעת?! רצחתי? גנבתי? מעלתי בכספי ציבור?

את לא צריכה להתרגז, גברת, אומר האיש העדין הזה, את לא פושעת חלילה, כל אדם זכאי בעינינו כל עוד לא הוכחה אשמתו. ואת, אני מקווה, תוכיחי שאין בך כל אשמה.

יש פה שירותים? אני שואלת. כי כל הזמן שהוא ישב והתעמק שם באיזה נייר, מתתי להשתין. בעוד רגע היה בורח לי השתן והייתי משאירה שלולית על הריצפה של מס־הכנסה.

פקיד שומה 5 אדיב מאוד. הוא יוצא איתי למסדרון והולך איתי עד הקצה להראות לי את השירותים.

בית־שימוש מלוכלך, שלוליות של שתן על הריצפה, אני שמה שלושה מטר נייר־טואלט על האסלה נגד איידס, ומתיישבת. מחליטה לשבת כך, למרות הסירחון, עד הערב, ושיישקו לי כולם. אבל דופקים בדלת, חמש, עשר פעמים, כאילו עומדים לפרוץ בכוח. אין מה לעשות. אני פותחת וצועקת על השמנה שדפקה כל הזמן: אסור כבר לחרבן במדינה הזאת? למה לא נותנים לחיות?!

רחוב המסגר לא רחוק משם, אבל כבר צהריים וחם ואני מזיעה והעצבים שלי מתפקעים. עולה במעלית לקומה חמש. אין תור. אני דופקת על הדלת שכתוב עליה “חקירות”. איש בריא, קירח, בן חמישים אולי, קם לקראתי, לוחץ את ידי, מסמן לי לשבת מולו, שואל אם אשתה משהו, תה, קפה, אולי קר? הוא מזמין בטלפון דייט קולה בשבילי. מוריד תיק מן המדף, פותח אותו, ואני רואה דף עם הרבה כתוב, במכונה וביד.

הוא כבר למד אותי, אני רואה. לא שואל, מדבר. את סטודנטית באוניברסיטת תל־אביב, הוא מדווח לי תוך כדי הצצה בתיק, עובדת במכון בריאות, אביך לא יודע מזה, אני מניח. הוא איש מוכָּר בעולם העסקים. כמה זמן את כבר עובדת בזה?

שנה וחמישה חודשים, אני אומרת.

ויש לך הכנסות, כמובן…

כן, יש.

כמה, בחודש? בערך?

לא יודעת. תשאל את הבוס שלי.

את מקבלת ממנו אחוזים בכל לילה, אז את לא יודעת כמה יש לך בחודש? בממוצע?

הדם עולה לי לראש.

מה אתה רוצה ממני? בשביל מה הזמנתם אותי הנה? אני מתאפקת שלא לצעוק.

את בחורה משכילה, אינטליגנטית, את לא יודעת שכל הכנסה חייבת בדיווח לשלטונות המס? את נותנת חשבוניות על התשלומים שאת מקבלת בעד השירותים שאת מספקת? את מצרפת מע״מ לחשבון? כל אלה פעולות אלמנטריות שכל אזרח שומר חוק יודע ומקיים אותן!

והוא ממשיך לחקור אותי על ״מחזור עיסקאות״ – איזה “עיסקאות” אני עושה? אם מתעסקים איתי בזמן שיש לי מחזור, וזה קורה לפעמים, לכל הרוחות, זה ״מחזור עיסקאות״? – על “ניכויים במקור”, “מקדמות”, “פנקס תקבולים ותשלומים”. ביטויים שפעם ראשונה בחיים אני שומעת אותם! ובכל שני משפטים הוא חוזר על המונח “הנישום”. “הנישום חייב”, “הנישום מדווח”, “הנישום רשום”… אני בקושי נושמת והוא מזיין לי את השכל עם “נישום”!

מה נטפלתם אלי?! אני מתרתחת, מה אני, מיליונרית?! אני אייזנברג?! אני פדרמן? יש לי וילה בכפר־שמריהו?! יש לי בריכה פרטית בקיסריה?! אני אכסה לכם את הגירעון בתקציב הממשלה?! איפה חוש הצדק שלכם?!

הרוגז הוא היועץ הכי רע של האדם, מטיף לי החוקר המפוכח. כל מה שנדרש ממך, הוא לקיים את החוק. אם לא תקיימי אותו, את צפויה לעונש, ולא רק כספי.

כאן לא יכולתי להבליג יותר. כשאני מרגישה עוול, אני נעשית היסטרית.

אותי אתם תענישו?! צרחתי. לא תענישו את אלה שמבריחים מיליונים לבנקים בשווייצריה! לא תענישו את הדוסים ששודדים את קופת המדינה בשביל הישיבות השחורות שלהם! לא תענישו את הספסרים ואת הסוחרים הגדולים שמזייפים חשבוניות־מס ומרמים אותכם כל השנה! לא תענישו את הקבלנים שגונבים את שכר הרעב מן העובדים הזרים שלהם! אותי! אותי! את זו שבדם ויזע מרוויחה את שכר־הלימוד שלה, אותה תענישו! אני האויב מספר אחת של המדינה?

גבירתי! הוא מזהיר אותי, בבקשה לא להקים צעקות. זה מקום ציבורי ואת חייבת להתנהג בהתאם.

אתה לא תגיד לי איך להתנהג, אדוני! אתה תלמד אצלי איך להתנהג!

אם תמשיכי כך אני עשוי לתבוע אותך על ביזוי עובד ציבור…

תתבע! תתבע! אתם מושחתים כולכם! הלווייתנים הגדולים משחדים אותכם! הם קונים בכסף את השתיקה שלכם! אז החלטתם לעלות עלי, מה?!

אבקשך לצאת מפה, ומייד! הוא שולח אצבע לעבר הדלת.

פאק יוּ עובד ציבור! אני צורחת. טפו עליך!

ויוצאת.

אני גולשת במדרגות, וברגע שאני מגיעה למטה, תופסים אותי שני בריונים, מרפק מפה ומרפק מפה, ומושכים אותי אל ניידת של המשטרה שמחכה לי מול הפתח.

לא האמנתי. פשוט לא יכולתי להאמין שכל זה קורה במציאות ולא באיזה סיוט שעובר עלי.

מורידים אותי במטה המשטרה מרחב הירקון, רחוב הרכבת. מכניסים אותי לחדר גדול שנקרא חדר ההמתנה, ולמעשה זה מין פרוזדור לכל הגזירות הרעות. יש שם שני ספסלים ארוכים, אבל שניהם תפוסים. תחכי פה עד שיקראו לך, הם אומרים לי ונכנסים לאחד החדרים. כולם מחכים שיקראו להם ולכולם מתפוצצים העצבים, כי הקצין שצריך לקבל אותם הלך כבר לפני שעה לאיזה מקום ועוד לא חזר. השוטרת הנחמדה יוצאת כל פעם מן החדר ומבטיחה שעוד מעט יחזור. קראו לו לאיזה אירוע. זה קורה, אין מה לעשות.

אירוע זה אירוע, אני אומרת לעצמי. אין מה לעשות. אולי היה פיצוץ בדיזנגוף, אולי שוד בבנק הפועלים. אין מה לעשות. את יודעת כמה זמן חיכיתי? לא תאמיני. מאחת־וחצי עד ארבע. בלי שתייה, בלי איזה בייגלה להשתיק את הבטן המקרקרת. אבל משעמם לא היה שם, בחדר ההמתנה הזה. אשה עם מטפחת־ראש אדומה שנגמרו לה העצבים דופקת באגרופים על הדלת וצועקת שתינוק חולה מחכה לה בבית ומה רוצים, שימות? ז׳לוב אחד בגופייה קרועה מתהלך הנה והנה ומכריז שגנבו לו את המכונית, וכל מה שהיה למשטרה לומר לו הוא שייגש לתחנה וימלא טופס תלונה, איזה מדינה יש לנו, איזה מדינה. יהודי בן שבעים בערך מתהלך בחדר חפוי ראש, אבֵל, מקונן שכייסו אותו באוטובוס, נשאר בלי פרוטה. פתאום מתפרץ איזה פרא־אדם, פנים של רוצח, מסתער אש־להבה על הדלת של הקצין התורן ודורש לראות את אבוטבול, למה הכניסו אותו למעצר, הוא רק עכשיו יצא ממעצר…

בארבע ועשרה קוראים בשמי ואני נכנסת פנימה. חדר שמספיק בקושי לשלושה. הפקד, השוטרת ואני. מפת תל־אביב על הקיר, מול העיניים. זבוב גדול על המפה, בדיוק על צומת הרחובות שנקין ופאיירברג. כאילו מסמן אותי. הפקד מדבר בטלפון, וביד השמאלית הוא מראה לי על הכיסא שלמולו. אני מתיישבת, מחכה. הוא מדבר ואני מחכה. השוטרת מחייכת אלי, כאילו רומזת לי שלא אאבד את הסבלנות. הוא מדבר בתקיפות, כנראה עם מישהו נמוך ממנו בהיררכיה, ודווקא הוא מאבד את הסבלנות. הוא מדגיש באוזניו, כנראה בפעם החמישית, ש – לא, בשום אופן אי־אפשר להעביר את אזולאי לכלא אשקלון, מפני שרב־פקד אדמיאל הודיע שאין שם מקום בשבילו… כן, אמת, אמת. אז תגיד לו בשמי… – ומייד, בלי להעיף עלי עין, מצלצל שוב. הפעם לאשתו, כנראה. שלא יוכל לבוא הביתה הערב, יש איזה עבודה לא צפויה. יחזור רק בבוקר. אין מה לעשות.

הוא מניח את השפופרת ומורח עלי חיוך של התנצלות, או של ברוכה הבאה לצל קורתנו. אז מה יש לנו פה? הוא מוריד את המבט אל הנייר שלפניו. “הנידון: העלבת עובד ציבור”, הוא קורא את הכותרת בקול. ואת היתר בעיניים, לעצמו. באמצע הקריאה הוא פונה למזכירה שיושבת בצד השולחן: מי כתב את זה? השוטרת־המזכירה מושכת בכתפיים. לא יודעת. לפי תנועות הראש שלו אני רואה שהוא לא מרוצה ממשהו. גומר לקרוא, מרים אלי את המבט, מחייך: טוב, לא נשלח אותך למאסר־עולם על זה. תקראי מה שכתוב פה, תחתמי, ואת חופשייה ללכת. בעוד חודש, חודשיים, חצי שנה, שנה, תקבלי הזמנה לבית־המשפט. טחנות הצדק טוחנות לאט, כמו שכתוב. אבל אני לא בטוח שהפרקליטות תתעסק עם זה. יש לה מספיק עניינים - ומעביר את הנייר לצידי.

אני מתחילה לקרוא, וכבר בשורה הראשונה נופל לי הלב. אחרי שמי - הכתובת: רחוב דב ברנר 7. אין דבר כזה - רחוב דב ברנר – האנאלפבית שכתב את הפסקוויל הזה החליף גרונר בברנר. שניהם, אגב, נרצחו. אחד בידי האנגלים ואחד בידי ערבים, אבל אין קשר. גרונר היה טרוריסט לאומני וברנר היה סוציאליסט רודף שלום. זה דרך אגב. איך שלא יהיה, כשישלחו לי מכתב לכתובת ההיא, לדב ברנר - הוא יגיע לדב גרונר, בלי ספק! וזה מה שחסר לי לחיים הטובים שלי – שהורי יראו שהמשטרה התלבשה עלי ויתחילו לחקור ולדרוש. אז קודם כול תיקנתי את הכתובת לרחוב פאיירברג 22.

המשכתי לקרוא: ביום… בשעה… ביכרה הנידונה במשרד של פקיד חקירות מס־הכנסה מר יוסף ברקוביץ, על־פי הזמנה מרוש, ובמאלך בירור על השתמטות ממס ואי־דיווח הכנסות השליכה עליו האשמות שהוא לוקח שוחד, מואל בכספי המדינה, וקיללה אותו באנגלית ובערבית, ובסוף ירקה לו בפנים…

מה, אני אמנה לך את כל השגיאות בדו״ח המשטרתי הזה? נח בשבע שגיאות!

הרפ״ק, או איך שקוראים לו, חיכה בסבלנות שאגמור לקרוא, שלח אצבע לשורה התחתונה, במקום שכתוב “אני מאשרת שכל העובדות הרשומות לעיל נכונות”, ואמר: תחתמי פה.

לא חותמת! הודעתי.

ליכסן אלי פרצוף של השתוממות גדולה, לא מאמין שאני מסוגלת.

לא חותמת, אמרתי פעם שנייה, בשקט.

אפשר לדעת למה?

כי הכול לא נכון.

מה לא נכון?

ראשית, לא קיללתי בערבית, רק אמרתי באנגלית פאק יו, שזה לא נחשב קללה, סתם ביטוי שכיח בדיבור, שנית – הכול כתוב בשגיאות, ואני לא מוכנה לחתום על מסמך כתוב בשגיאות, ולאשר שהוא נכון!

הרפ״ק צחק. משך את הנייר אליו ואמר: זכותך לא לחתום. אבל זה לא לטובתך. נאשם המשתמש בזכותו לשתוק כשחוקרים אותו, הדבר נזקף לרעתו. תביאי את זה בחשבון.

קמתי, הודיתי לו על יחסו האדיב, ויצאתי.

זאת רק מערכה א׳ במסע הרדיפות של מדינת ישראל אחר האויב מספר אחת שלה המאיים על שלומה. את צודקת, יכול להיות שאם לא הייתי נסחפת ומאבדת את הראש עם ההתרגזויות הטיפשיות שלי, היו עוזבים אותי בשקט, ובסוף שוכחים ממני. הלוא בכל לילה חוטפת המשטרה איזה עשרים זונות מהרחובות ומהמכונים השונים, דוחפת אותן לניידות, מורידה אותן במטה, או במרחב הירקון, ואחרי כמה שעות של זיבולי חקירות מטומטמות משחררת אותן ובזה נגמר העניין. הם עשו את שלהם. שלום על ישראל. אז יכול מאוד להיות שגם איתי היה קורה כך. אבל כשמתרחש לעיני אי־צדק מזעזע, זה מקפיץ לי את כל הפיוזים. ולא רק כלפי אישית. יש לי טבע מובְנֶה כזה, שאני מזדהה עם כל המקופחים. עם העובדים הזרים, עם ערבים, עם נכים שהמדינה לא שמה עליהם זין, עם נשים מוכות ועם נשים שמנהלים חשובים או עובדי־ציבור בכירים מטרידים אותן מינית ולעיתים קרובות אונסים אותן והן מפחדות להוציא הגה שלא יפטרו אותן. אז במקרה הזה קיבלתי קריזה וצעקתי. אני לא שולטת בזה.

טוב, אז חזרתי לעבודה. יש לי ברירה? אני צריכה כסף! כסף ללמוד, כסף לחיות! כסף כסף כסף. זו המנטרה של העולם בו אנו חיים. האלפא והאומגה שלו. ומלבד זה היו לי הקליינטים הקבועים שלי, שמבחינה מצפונית לא הייתי רשאית לזנוח אותם.

אבל למען האמת, אחרי העימותים האלה עם פקידי מס־הכנסה והמשטרה, יצאה לי הרוח מהמפרשים. זה לא מה שהיה.

הנחמה היחידה שלי במצב הזה היה הבן־עזאי שסיפרתי לך עליו. הוא המשיך לבוא, שבוע־שבוע, מביא איתו את פרי עמלו, ובזכותו כמעט סיימתי את הטיוטה הראשונה של העבודה שלי על אבן סהולה.

קשה לי להסביר את התופעה הזאת: הוא נעשה מכור לעניין, נלהב, משוגע לדבר. לכי תביני. יש לו אשה, שני ילדים, משׂרה מכובדת, מה דוחף אותו להקדיש שעות רבות לחקר היצירה של אבן סהולה? האם התאהב בי? היו רגעים שחשבתי כך, אבל למרות שהיינו שוכבים, והביצועים שלו הלכו והשתפרו, הוא אף פעם לא השמיע אפילו רמז על רגש כזה כלפי. גם לא ברגעי השיא שלו. אז מה זה? תורה לשמה? אהבה שאינה תלויה בדבר?

אני עצמי לעולם לא הייתי מגיעה למסקנות שהוא הגיע אליהן על ההבדלים העקרוניים בין משל הקדמוני ובין משלי השועלים של אזופוס, למשל; או על הדמיון בין התיאורים האסטרונומיים והאסטרו־פיזיים ביצירתו של אבן סהולה – כמו תנועת הכוכבים והמזלות בגלגל השמים – לאלה שבספרות המדעית המוסלמית של תקופתו; או על חוכמת הכישוף שהיתה נפוצה אז, ושהקבלות לה מצויות בפרק “מעשה כשפים” שבמשל. וכן הלאה וכן הלאה. לא הייתי מגיעה לזה! כי מתי הייתי מוצאת זמן לעיין בספרים של פליישר, שירמן, מירסקי, פגיס, על שירת החול העברית בספרד, שלא לדבר על ספרים מתורגמים מצרפתית, אנגלית, ערבית, כשאני “את הנשמה ואת הלב” נותנת, כמו שבועז שרעבי שר, לעבודה המבאסת הזאת שלי, לילה לילה?!

אז כל החומר הזה, היקר יותר מאורניום, נקלט ברשמקול שהנחתי במגירת הקונדומים שלי, ובבית הייתי מעתיקה אותו למחברת.

כן, מלבדו המשיך לבוא אלי, פעם בשבוע, או פעם בעשרה ימים, הנספח התרבותי של נציגות קטאר בישראל. המשיך לפנק אותי בסיפורים משעשעים, ברכילויות מן העולם הדיפלומטי ובחיבובים אירוטיים. פעם הוא מספר לי על הפרוסטטה של האימאם של עדן, שאסור שיידעו עליה והיא נשמרת כסוד צבאי כמוס. פעם על איזה מהנדס פלשתינאי מכוויית שהתחזה לגיאולוג וקיבל מיליון שטרלינג בעד באר נפט מדומה בקטאר, ופעם על הקשרים המסתוריים בין שר החוץ של קטאר, שיח' חאמד בן ג’אסם בן ג’אבר אל־תאני, ובין בנו היפה בן העשרים־ואחד של הקונסול הבריטי בבחריין.

תשאלי איך אני זוכרת שם מסובך ומשורשר כזה כמו שיח' חאמד בן ג’אסם בן ג’אבר אל־תאני? - הוא כל־כך מצא־חן בעיני, שהחלטתי להגניב אותו לעבודה שלי על אבן סהולה, כאילו היה אחד מידידיו המוסלמים של המשורר בגואדלחארה. על הפרופסור שלי זה יעשה רושם. הוא יפשפש במגירות של מוחו המבולגן מאין לקחתי את השם הזה, יחפש באנציקלופדיות, לא ימצא, כמובן, ויתפעל מן הבקיאות והחריצות שלי.

מלבד זה, הנסיך הזה, שאולי יש לו איזה כוונות לעשות אותי פילגש שלו, גם מתעניין מה אני עושה אחרי העבודה. אני אומרת שאני כותבת מחקר על אבן סהולה. אבן סהולה?… זה מסקרן את הדיפלומט שלמד פעם באוקספורד. מיהו אבן סהולה? אני אומרת שזה משורר עברי שחי בתור הזהב בספרד. הוא מסתכל בי, מחייך, ואומר: תור הזהב זה אצלנו. תבואי איתי לקטאר, אני נותן לך מיטה של זהב. אני צוחקת: מספיק לי ירושלים של זהב.

אבל נחזור לעניין הרדיפות של מדינת ישראל נגד האויב מספר אחת שלה. ערב אחד אני מגיעה למשלט שלי, פותחת את המגירה - והרשמקול, עם הקלטת שבו, איננו! וגם קלטת שנייה שהיתה מונחת שם, מלאה בחומר - איננה!

אני המומה, כמובן, שוברת את הראש, מי יכול היה לגנוב לי את אלה! אל החדר נכנסים, כשאני אינני בו, רק הבוס שלי והפיליפינית המנקה. אני, כמה שאני לא מותשת אחרי זיונים גסים וגועליים, אני אף פעם לא נרדמת. אסור לי. סיפרתי לבוס שהיתה לי במגירת הקונדומים שלי קלטת של ארקדי דוכין ומאיר בנאי, וגנבו לי אותה, מי זה יכול להיות? גם הוא התפלא מאוד. אף אחד מאלה שנכנסים לבית לא חומק מן העין המפקחת שלו. זה מדאיג אותו. הוא ינסה לברר, אמר.

מזל שהספקתי להעתיק את החומר שהיה בקלטות. אבל מן הרגע שגיליתי את הגניבה, לא היתה לי מנוחה יותר. איבדתי את שלוות הנפש שלי. יום ולילה, במיטה ומחוץ למיטה, אפילו ברגעים שמישהו שוכב עלי וקודח לתוכי, אני שוברת את הראש מי הנבז שעשה לי את זה. את מי בכלל מעניין חומר כזה, על איזה משורר ספרדי לא ידוע.

ובכן, חודש בערך אחרי הגניבה, אני מקבלת הזמנה –

כן, שכחתי לספר שבינתיים עידכנתי את הכתובת שלי במשרד הפנים, כדי לא לערב את ההורים שלי בצרות שנופלות עלי. שוב עימות בלתי־נמנע עם הביורוקרטיה. אני עולה לקומה 12 במגדל שלום - דוחק, מלא אנשים, יש מספרים לתור, המספר שלי 74 ונכנס רק 23, אני מתיישבת על מקום שהתפנה, ולפני החדר של הרישום מצטופפים כל הזמן אלה שחושבים שהגיע תורם. מריבות והתנגחויות שאין להן סוף: אני הגעתי לפניך, לא, אתה לא היית פה בכלל, תראה את המספר שלך, אז למה לא באת קודם, אני רק לרגע, לשאול שאלה, גברת, את לא מתביישת לשקר, את אשה מבוגרת… וכו' וכו'. אחרי שעתיים וחצי אני נכנסת. מוסרת לפקידה את תעודת הזהות שלי, ממלאה את טופס הבקשה לשינוי כתובת… מתי עברת לכתובת החדשה, היא שואלת. אני אומרת לפני שנה וחצי בערך. אז איפה היית עד עכשיו? כבר אני מרגישה שהעצבים שלי נמתחים: מה זה עניינה איפה הייתי ומה עשיתי? למה את שואלת? אני אומרת. מפני שהיית חייבת להודיע על שינוי הכתובת ביום שבו עברת אליה! חייבת?! אני משפדת אותה כעיניים שלי, חייבת?! החוק מחייב אותי?! כן, כדאי שתדעי את זה! ואם לא הודעתי, תתבעו אותי למשפט? הפעם זה יעבור לך, אבל להבא שתדעי, היא רושמת לי את הכתובת של פאיירברג בתעודת הזהות ודופקת את החותמת בכוח, כאילו לדרוס אותי. כל פקידה מושתנת במשרד הפנים חושבת שחותמת המלך בידה. אני נאנחת לרווחה ויוצאת. לפחות אני חוסכת צרות מההורים המכובדים שלי.

אגב, אמא שלי, כבר אז הייתי בטוחה שהיא חושדת בי במשהו. לא היה עולה על דעתה, כמובן, שאני עוסקת במה שאני עוסקת. היא היתה מתאבדת מייד, כמו שאמרתי. אבל היא חשה שיש משהו מסתורי באורח החיים שלי. היא היתה אשה “מתקדמת” בדרך־כלל, פוליטיקלי קורקט. נגד כיבוש, נגד דיכוי, אהבה את הספרים הנכונים, העריכה את הסופרים הנכונים, ולא היו לה דעות קדומות כלפי ערבים, מזרחיים, עולים חדשים, דוסים. היא היתה מתמרמרת, אומנם, על התפוצה המוגזמת של הפורנו והסמים והמתירנות־ללא־גבול, אבל קיבלה את כל אלה כגזירת גורל שאין טעם להילחם נגדה. היא אמרה לעצמה, אני מתארת לי, שזה הזמן החדש, סוף המאה העשרים, ואנחנו בני השישים ומעלה כבר לעולם לא נבין אותו, אז מוטב שנשלים איתו.

ואגב, לידיעתך: היא גם השלימה עם כך שהומואים ולסביות זו תופעה בלתי־נמנעת, מוטציה מסוימת של הטבע. כמו שלפעמים נולד עגל עם שני ראשים, או שיש עצי זית אנדרוגינוסים, שלא נותנים פרי. אני מקווה שלא נעלבת. אל הטבע אי־אפשר לבוא בטענות, כי הכול טבעי אצלו. על־כל־פנים, היא הצהירה לא פעם שלהומואים ולסביות מגיעות זכויות שוות כמו לכולם.

אבל ביחס אלי… כמה פעמים היתה אומרת לי: כשאני מצלצלת אלייך בערב, את תמיד לא בבית. לא בשמונה, לא בעשר, לא באחת־עשרה… איפה את כל הערבים?

אין לך מושג כמה הייתי מתרגזת עליה. הייתי משתוללת ממש. מה, את מפקחת עלי?! הייתי צועקת, את לא יודעת שאני מוציאה את הנשמה על הלימודים שלי, אחרי שעות שאני מותשת לגמרי מן ההשתרכות ברחובות עם היקית הזאת, גברת בלומנטל? שיש לי קורסים בערבים? סמינרים? שהעיניים כבר יוצאות לי מהחורים מרוב שאני יושבת בספריות ומאמצת אותן לפענח את האותיות הקטנות של האנציקלופדיות? ואם אני יוצאת לבלות לפעמים – אסור לי? אסור לי?! הייתי צועקת עד שהגרון נקרע לי.

יופיטר! כשאתה כועס, סימן שאתה לא צודק! היא היתה מצטטת לי איזה פתגם שבטח אמא שלה בפולניה היתה משננת לה. ונצרה לעצמה מה שהיתה חושבת עלי.

מה היא חשבה עלי? היא ידעה שאני לא אחת שיוצאת עם כל מֵייל־שוֹביניסְט שיש לו בראש להשכיב אותי. כל סטודנט לפילוסופיה או לספרות בבניין גילמן יודע שאני לא נותנת. שאני לא בובת גומי מחנויות הסקס. במצפון נקי אני יכולה להצהיר שמחוץ לתחום ה״עיסוק״ שהיה לי – אם להשתמש במונח של מס־הכנסה – אני ברה וטהורה כמו מרים הבתולה. זאת שהיה לה אימקיולייט קונספשן, הריון ללא דופי, או ללא ביתוק, אפשר לומר.

אני מתארת לעצמי שבין הסטודנטיות שלכם אין אפילו בתולה אחת. אני צודקת?

מה את צוחקת? באמריקה מתחילים מוקדם, לא? בנות שתים־עשרה, שלוש־עשרה… בעצם, גם אצלנו זה כבר ככה.

אני? אני, כפי שאמרתי לך, לא התעסקתי עם בנים בכלל…

את העובדה הזאת אמא שלי ידעה. אז מה נשאר לה לחשוד בי? אולי שאני, עם הדעות האנטי־אנטי שלי, חברה באיזו קבוצת מחתרת שמתכננת לכבוש את השלטון במדינה…

או שאני לסבית… למה את צוחקת?

נחזור לעניין. אני מקבלת הזמנה, הפעם לכתובת הפרטית שלי, להופיע (להופיע! מה אני, שחקנית? בדרנית?) ביום זה וזה, בשעה זו וזו, לחדר מס. 6 ברחוב הורקנוס 17, קומה ג׳, הנושא: בירור.

והמזמין – את לא תאמיני! משרד הביטחון! הלב נפל לי לתחתונים. אני – לבירור במשרד הביטחון?! מה אני? מחבלת? טרוריסטית? אש"פיסטית? אולי מרגלת? מה קרה להם? מה המדינה הדפוקה הזאת נטפלת אלי?

ומצד שני, אני אומרת לעצמי: איזה כבוד! איזה כבוד! אני הקטנה באלפי מנשה, עובדת שכירה במכון בריאות, מוזמנת למשרד הביטחון! אם כך – אני חשובה, לא?! סלבריטי! עוד מעט יזמינו אותי לטלוויזיה!

וכשאני יוצאת מן הבית ללכת להופעה, אני חושבת: אולי זו מתיחה? מה פתאום משרד הביטחון ברחוב הורקנוס? לא בקריה? אני עוברת לפעמים ברחוב הורקנוס. רחוב קטן ושקט שגרים בו אזרחים מן השורה…

אני עולה לקומה ג׳ ברחוב הורקנוס. בית מגורים תל־ אביבי רגיל, על הדלתות כל מיני שלטים מאוירים, כמו - “פה גרים בכיף יורם ודנה והכלב סטף”, עם ציור של ראש כלב, או “שולה ומושי נחשון וגם מוקי החביב” על גבי לוח מעץ זית בצורת לב, על דלת שלישית ״חבר, אתה חסר״, וכו'. אני דופקת על דלת מספר 6 – חדר קטן שאין בו כלום מלבד שולחן ושלושה כיסאות, ומאחורי השולחן גבר רחב, כבן 50, חולצה לבנה פתוחה, שרוולים מקופלים, שיער קצר מאוד, רק ספיח של שיער בעצם, ועיניים ירוקות קרות. על השולחן בקבוק מי־עדן וכמה ניירות. אני מתיישבת מולו ומסתכלת סביבי: לאן נקלעתי? כך נראה משרד הביטחון? ולפני שהוא מספיק לפנות אלי, אני שואלת: אני לא טועה? פה זה משרד הביטחון?

את לא טועה, הוא מאלץ חצי גיחוך על שפתיו. זאת לשכה של שירות הביטחון הכללי.

השב״כ! הולם בי ליבי. אם כן זה חדר החקירות של השב״ב! ומה שצפוי לי עכשיו זה עינויים! אבל על מה? מה עשיתי?

יש לנו כמה שאלות אלייך, הוא מוזג לי מי־עדן לכוס. ולאחר שאני לוגמת: את נפגשת עם נספח התרבות של נציגות קטאר בישראל, נכון?

אני בשוֹק.

ובו־בזמן אני תופשת שני דברים: אל״ף, שהפשיסט ההוא שפגש את הקטארי בכניסה לחדר שלי, הלשין עלי לשב״כ אחרי שמס־הכנסה שיחרר אותי זמנית מעונש; ובי״ת, שהיה זה אחד מהגורילות של השב״כ ששלף את הרשמקול והקלטות ממגירת הקונדומים שלי. מקצועי מאוד. אפילו הבוס לא הרגיש איך הוא חדר לחדר שלי ויצא ממנו עם השלל.

במחשבה שנייה – לא צריך להיות מקצועי במיוחד. אני מקבלת ארבעה-חמישה-שישה קליינטים בלילה. את רובם, מלבד את הקבועים, אני לא מכירה. בדרך־כלל אני לא עושה דברים קינקיים, אבל אם מישהו משלם אקסטרא והוא זריז מספיק, והוא זהיר מספיק - הוא יכול להושיט יד אל המגירה אפילו באמצע הזיון – נגיד כשאנחנו ב־69 ואני עם הראש בצד השני – להוציא ממנה מה שיש בה, לשים תחת המיטה, וכשהוא קם ומתלבש, הוא מבריח את זה לכיס הז׳קט, ויוצא.

הם יודעים עלי די הרבה עכשיו, אמרתי לעצמי.

נפגשת? אני אומרת לאחר ששבה אלי רוחי, אינני יודעת אם אפשר לקרוא לזה נפגשת.

אלא איך?

אני מתמלאה אומץ שמפליא אותי עצמי, ואומרת: אני מספקת לו שירותי מין.

החוקר, בפנים קפואות, אומר: כן, זה ידוע לנו. אבל יש לכם פגישות. פעם בשבוע בערך?

כן, בערך.

ויש לכם שיחות. על מה אתם משוחחים?

למה הוא חותר? אני תוהה. הרי אף פעם לא הושמעה בינינו מלה בענייני ביטחון, או בעניינים פוליטיים כלשהם…

משוחחים? אני אומרת. אני לא משוחחת. הוא מספר לי כל מיני מעשיות אקזוטיות כדי לשעשע אותי. כך הם רגילים שם בקטאר, אני חושבת, לפני שהם שוכבים עם שפחות־המין שלהם…

החוקר שותק. מעיף עין על הנייר שלפניו.

מי זה “המהנדס”? הוא שואל.

המהנדס? אין לי מושג על מה אתה מדבר…

הוא לא דיבר איתך על “מהנדס” פלשתינאי?

פתאום נדלק אור אדום במוחי: אני השארתי, כנראה, את הרשמקול פתוח כשביקר אצלי הקטארי, וכך נקלטו בו הדיבורים שלו! וכולם רשומים אצלם!

נזכרתי שהיה פעם “מהנדס” פלשתינאי בשם יחיא עיאש, שהיה אחראי לרציחתם של עשרות ישראלים והשב"כ חיסל אותו באמצעות טלפון ממולכד. וכבר זמן רב מחפשים את היורש שלו. אז זהו, כנראה. הם חושדים שהדיפלומט הקטארי יודע משהו עליו וסיפר לי, ואני בסוד העניין, אולי אפילו שותפה לקשר הטרוריסטי.

אבל לא זכרתי שהקליינט האדיב שלי אמר משהו על “מהנדס”, ואמרתי כך לחוקר.

הוא נתן בי מבט נוקב, לא מאמין, אחר־כך אמר:

מי זה אבו סהולה?

אִבּן סהולה, תיקנתי אותו, צוחקת בתוכי, למרות כל הפחדים. אלה מן השב"כ החליטו, כנראה, שהוא אחד המחבלים המבוקשים. אם יש אבו נידאל ואבו מאזן ואבו עלי ואבו אבי־אבות־אבותיו, למה שלא יהיה מחבל ששמו אבו סהולה?…

מיהו אִבּן סהולה? הוא שואל.

אמרתי שהוא משורר עברי שחי בספרד במאה ה־13 ואני, כסטודנטית לספרות באוניברסיטת תל־אביב, כותבת עליו עבודה.

והמשורר העברי הזה מעניין את נספח התרבות של נציגות קטאר בישראל…

מעניין אותו? הוא אולי שאל עליו, אני כבר לא זוכרת.

הוא הציע לך תשלום?

בעד מה? הוא משלם לי בעד השירותים המיניים שאני מספקת לו.

ומלבד זה…

אולי טיפ… הוא נדיב מאוד…

הוא לא הציע לך לשלם לך בזהב?

בעד מה?

בעד הידיעות שאת מעבירה לו.

אני מעבירה לו ידיעות? איזה ידיעות אני כבר יכולה להעביר לו?

על אבו סהולה, למשל…

על אבן סהולה? זה סוד צבאי? בטחוני?

תלוי באיזה מובן משתמשים בשם הזה…

הם השתגעו?! אמרתי לעצמי. הם חושבים שזה שם צופן של מחבל או של מבצע פיגוע, ואני שותפה לזה? החוקר הזה עשה רושם שאפילו אם ישימו לו ברזל מלובן על התחת, הוא יישאר קפוא.

כל מה שאני יודעת על אבן סהולה, אמרתי, הוא שהיה המחבר של משל הקדמוני ושל כמה חיבורים פילוסופיים וקבליים…

הוא הציע לך לנסוע איתו לקטאר, אמר החוקר, כקובע עובדה.

מה?! צעקתי, הוא הציע לי לנסוע איתו לקטאר?!

את מכחישה?

זאת עלילה שפלה! צעקתי. ועכשיו כבר הייתי היסטרית לגמרי ולא יכולתי לשלוט בעצמי. התפרצתי עליו, שהם נטפלים אלי רק מפני שאיזה פשיסט גזען מנוול רצה להתנקם בי על זה שאני שוכבת עם ערבי והעליל עלי דברים שאין להם שחר והם מאמינים לו מפני שהם פרנואידים, מפני שכל המדינה הזאת פרנואידית ונדמה לה שהיא מוקפת אויבים, מבחוץ ומבפנים, וכולם יש להם רק שאיפה אחת בראש – להשמיד אותה, לשחוט את כולנו, שתהיה פה שואה שנייה, אז בגלל זה כל מי שנפגש עם ערבי או מוסלמי, הוא מרגל או בוגד בעיניהם…

הוא לא הפסיק אותי. כשנגמרה לי הנשימה והשתתקתי, אמר:

את יכולה ללכת עכשיו. כשניפגש שוב, אני מקווה שתהיי די נבונה לא להכחיש דברים שיש עליהם ראיות חותכות.

יצאתי לרחוב. הייתי מיואשת. מי יכול לעזור לי? עם מי אני יכולה להתייעץ? עם אף אדם בעולם לא, מפני שאם אספר מה עובר עלי, ייוודע מה ה“עיסוק” שלי. ייוודע להורי, ייוודע לחברים שלי. אני במלכוד טוטלי. ראיתי לנגד עיני את הפגישות הבאות, עם החוקר הזה, או עם חוקרים אחרים, ונזכרתי בכל צורות העינויים בחדרי החקירות של השב“כ, שקראתי עליהן בהזדמנויות רבות – שק על הראש, כפיתת הידיים מאחורי הכיסא, יריקות, סטירות, בעיטות באיברי המין, ואם את אשה, אולי גם אונס, הכול אפשרי… החוק אומר שמותר להשתמש רק באלימות מתונה… איזה צחוק… מה זו אלימות מתונה… ומי בשב”כ שם לב לחוק בכלל…

ניגשתי לקיוסק בפינת ירמיהו וביקשתי פחית של דייט־קולה. שמתי על הדלפק עשרה שקלים, פתחתי את הפחית, וכשספרתי את העודף, ראיתי ששם לי רק שקל וחצי. אמרתי, נתתי לך עשר שקל, למה אתה מחזיר לי רק שקל וחצי.

את נתת חמש שקל, לא עשר, הוא אומר לי. מה, אני משקרת לך? צעקתי, אם אני אומרת שנתתי עשר אז נתתי עשר! תסלחי לי מאוד, הוא אומר לי, את נתת חמש. כל-כך התרגזתי, שהנחתתי את הפחית על הדלפק בחוזק כזה, שכל הקולה נשפכה על השיש, וצעקתי: קח אותה! אני לא צריכה את השתן שלך! איזה מדינה מזורגגת! כולם מרמים את כולם! – ומיהרתי להתרחק משם.

אני יודעת. לא הייתי צריכה. אבל אחרי מה שהיה לי בחדר החקירות הזה, ובידיעה שאין לי אף אחד בעולם –

שאלת אותי פעם אם יש לי חבר ואמרתי שאין לי. זה לא היה נכון. יש לי. הוא לא פה בארץ. ומובן מאליו שהוא לא יודע כלום על מה שאסור לו לדעת. שום חבר אמיתי לא היה מוכן להשלים עם כך, אלא אם כן הוא ג’יגולו שאני בשבילו מין כספומט שתוקעים לו בחור והוא פולט כסף. החבר שלי חי בגרמניה והוא גרמני. אל תיבהלי. הוא הגיע לארץ בפעם הראשונה עם קבוצה של “וידֶרגוּטמַאכן”, שזה, בקיצור, לכפר על עוונות אבותיהם הנאצים נגד היהודים. היה שנתיים בקיבוץ, כמתנדב. איך הכרנו? בפגישה של סטודנטים ישראלים עם צעירים מגרמניה. מצא חן בעיני מה שהוא אמר שם, שהקיבוץ הוא מה שהסוציאליזם בגרמניה שלפני היטלר רצה להגשים ולא הצליח. ניגשתי אליו אחרי הפגישה וסיפרתי לו שאני עצמי נולדתי בקיבוץ, אם כי הייתי בו רק עד גיל שלוש, כי הורי עזבו, והבעתי לפניו כמה הסתיגויות שלי מדרך החיים הקיבוצית, בייחוד במה שנוגע לחינוך המשותף, וסיפרתי לו על פדופילים שמתעללים בתינוקות, ועל מעשי אונס וגילוי־עריות. גם ציננתי קצת את ההתלהבות שלו מן הדמוקרטיה הישראלית. “דמוקרטיה בפועל, בחיי יום־יום, בבית וברחוב, ביחסים בין בני־אדם,” כפי שהתבטא. אמרתי לו שאצלנו, במה שקוראים “יחסי אנוש”, לא כל־כך מבדילים בין דמוקרטיה לסתם גסות־רוח, ומלבד זה, הדמוקרטיה הפוליטית שלנו מוגבלת בעיקר ליהודים. הוא בחור משכיל מאוד, למד פילוסופיה באוניברסיטת היידלברג, וכבר כמה שנים עובד במחלקת התרבות של עיריית מינכן, כנציג של “הירוקים”. פעמיים־שלוש בשנה הוא מגיע לישראל, בכל פעם לשבועיים־שלושה, ואז אני לוקחת חופשה מן העבודה הליילית שלי ואנחנו יוצאים לטיול בארץ. הוא שוכר מכונית ואנחנו נוסעים לים־המלח, לאילת, למכתש רמון, או לצפון, כולל רמת־הגולן. אם כי מסיבות עקרוניות, אני בדרך־כלל לא נכנסת לשטחי הכיבוש. הוא משוגע לטבע ולעתיקות – מה שאלי לא מדבר כל־כך – אבל לטייל איתו זה כיף לא־נורמלי. מה אומר לך? יש בינינו חיבור כזה, גם מבחינה מינית וגם במובן רוחני, שאני לא יכולה לתאר לי בן־זוג יותר אידיאלי ממנו. וסליחה אם זה מעורר בך סלידה.

שמו פרנץ, כמו השם של שוברט. הוא מתבדח איתי ואומר שהיחסים בינינו הם הסימפוניה הבלתי־גמורה. אוהבים, ולא יודעים אם נתחתן אי־פעם. כשאמא שלי רצתה להתגרות בי, מה שהיה קורה לעיתים קרובות, היתה אומרת שאני לעולם לא אתחתן. ובעצם, גם אני עצמי, מילדותי חשבתי כך. הייתי ילדה מכוערת. ממש מכוערת. קצרת־רואי, משקפיים, לא צוחקת, לא מדברת, מרירה, מקנאה, עומדת מן הצד כשכל הילדים בבית־ספר משחקים ורועשים. רק כשהתבגרתי, כשצמחו לי השדיים ונעשיתי יותר בטוחה בעצמי, השתנה גם המראה שלי. טועה מי שחושבת שאת נעשית יפה יותר, מושכת יותר, על־ידי ניתוחים, מתיחת־פנים, ברית־מילה לאף, סיליקון לשדיים, תמרוקים, דיאטות… כל זה לא עוזר הרבה. את נעשית יפה יותר כשאת חושבת שאת יפה יותר, כשאת מאמינה בעצמך שאת יפה יותר. זה מה שמשנה אותך. תאמיני לי. אני אומרת את זה מניסיון.

פרנץ בחור יפה. בלונדי, גוף אתלטי, בלורית שובבית שנופלת על חצי המצח, עליז ויחד עם זה לא שחצן, יודע לחשוב, יודע להקשיב, והוא אוהב אותי. כבר פעמיים הייתי אצלו בגרמניה, וההורים שלו, אנשים נחמדים שאף פעם לא היו נאצים, מקבלים אותי כמו בת. מאוד פרו־ישראלים. את מינכן אני מכירה כבר יותר משאת ירושלים. מאריינפלאץ, קרלספלאץ, בית העירייה העתיק, רובע השעשועים שוואבינג, הפינאקוטק הישן, הפינאקוטק החדש… עיר נהדרת, יפה־פייה, עם אוצרות אמנות מפה עד הודעה חרשה. פעם נכנסנו ל״הופבראוהאוז" שזה מרתף הבירה הגדול ביותר בעיר. אם את רוצה להכיר את הרוח הגרמנית האותנטית, יותר נכון את הרוח הבווארית, את צריכה להיכנס לאולם הזה. המון גרמנים יושבים סביב שולחנות, מלצריות שמנות עם סינרים כפריים מגישות כוסות בירה מקציפה, כל כוס כמו חבית, בקושי יכולתי להרים אותה מהשולחן, על הבמה תזמורת עם מנגנים בלבוש בווארי טיפוסי, את יודעת, מכנסי עור קצרים, כובעים ירוקים עם נוצות, שרים שירי־עם גרמניים, וכל המון היושבים באולם שרים איתם בקולי־קולות, קצת בפראות, אבל יפה, כשהם מרימים את כוסות הבירה למעלה, כאילו מצדיעים… פרנצי אומר שהוא מרגיש לא נעים כשהוא שם. מזכיר לו את היטלר ואת כל החלאה הנאצית, שיחד תיכננו את תפיסת השלטון במרתפי הבירה האלה.

תראי, כשאת בגרמניה, אז יש את הקטע הזה של השואה, כמובן. את לא יכולה לגמרי לשכוח, גם אם את רוצה. אני לא בטוחה אם את זוכרת את השיר של אברהם שלונסקי

---

כמה זמן עבר מאז שנסעת לאמריקה?

שש שנים?! יה־אללה איך שהזמן עובר! לא להאמין!

אז מה שלמדנו בספרות בטח כבר שכחת.

בקיצור, בשומר־הצעיר, בכל יום שואה היינו קוראים את השיר של שלונסקי, “נֶדֶר”, שעד היום אני זוכרת כמה משפטים ממנו בעל־פה. “עַל דַעַת עֵינַי שֶׁרָאוּ אֶת הַשְּׁכוֹל…” טה־טה־טם טה־טה־טם… ואחרי זה: “נָדַרְתִי הַנֶּדֶר: לִזְכּוֹר אֶת הַכֹּל, לִזְכֹּר – וְדָבָר לֹא לִשְכּוֹחַ!”

אז את כן זוכרת. כל הכבוד!

אבל עם פרנץ היו לי הרבה ויכוחים על הנושא הזה. הוא טוען שכל העם הגרמני אשם בזוועות שנעשו ביהודים. שכולם ידעו על מחנות המוות ולא מחו ולא גילו שום התנגדות. לכן גם לו עצמו יש רגשי אשם. אני אומרת לו תשכח מזה. גזענות זה בכלל לא עניין אתני או לאומי. זה לא שלגרמנים יש גנים כאלה שעושים אותם גזעניים או אכזריים במיוחד. אם היינו חושבים כך, אז היטלר היה צודק עם תורת הגזע שלו. מה קרה בביאפרה? בקמבודיה? ברואנדה, בין שבטי הטוטו והמה־שמם? או לא מזמן ביוגוסלביה בין האלבנים והסרבים? לא טבחו שם מיליונים? נשים וילדים? לא נעשו מעשי זוועה איומים? ומה אצלנו בישראל? לא הורגים ערבים חפים מפשע? לא מענים? לא מתעללים? לא הורסים בתים? ומה היה בסברה ושתילה? נכון, לא החיילים שלנו ערכו שם את הטבח, אלא הפָלַנְגוֹת, אבל אנחנו היינו אחראים על האזור ולא מנענו מהם! אז אנחנו לא יכולים להגיד שידינו לא שפכו את הדם הזה! אם כן, גם יהודים וישראלים מסוגלים להיות פשיסטים ונאצים, לרצוח, לאנוס, להשפיל, לרמוס את הכבוד!… איך את יכולה להשוות? אומר פרנץ, יש הבדל עצום בין… אין הבדל! אני מתריסה נגדו, בעיקרון אין הבדל! אפילו ג׳ורג׳ שטיינר, שהוא פילוסוף יהודי, כותב באיזה מקום שהיטלר למד מן היהודים את תורת הגזע ואת שנאת הזרים… בין היהודים היו תמיד אנטישמים מבחילים, שונאי עמם, הוא אומר, ומזכיר לי שמות כמו אוטו ויינינגר, קרל קראוס, ועוד. מסתבר שהוא די בקי בהיסטוריה יהודית, יותר ממני, וגם האינקוויזיטור טורקוומאדה היה ממוצא יהודי, הוא מוסיף… ככה אנחנו מתווכחים ומתווכחים – ובסוף מתנשקים ונכנסים למיטה.

פעם הוא הציע להסיע אותי לדכאו, זה מחנה־הריכוז שנספו בו אלפי יהודים ולא־יהודים - את הצוענים, אגב, העולם שוכח, מפני שאין להם רשת של יחצ"נות עולמית כמו לנו, היהודים – שעה וחצי במכונית ממינכן. אמרתי לו, פרנצי, אני יודעת שזה לא בסדר, אבל אני לא מסוגלת. אני נכנסת לדיכאון נורא בביקורים כאלה. אפילו אחרי שביקרתי ביד ושם, לא יכולתי לישון שלושה לילות. ואם אני באה הנה להיות איתך שבועיים, אני לא רוצה להיות מדוכאה. הוא הבין אותי ולא הפציר…

שמת לב? דכאו - דיכאון. אליטרציה.

באחד הביקורים שלו בארץ, ביקש לראות את הקיבוץ שבו נולדתי. נסענו למעברות, ושם הוותיקים זוכרים אותי, מפני שכשהייתי בת עשר, וההורים נסעו לחו״ל, באחת השליחויות הרבות של אבי מטעם בנק הפועלים, הס הפקידו אותי לחודש שלם אצל משפחה אחת שהיתה ידידה שלהם מהימים היפים ההם, כשכולם עבדו בטוריות ואכלו קדחת. סיירתי איתו במשק. הרפת, הלול, מטע הבננות, בתי הילדים… היום הקיבוץ כבר לא מה שהיה. כמעט לכל אחד יש או מכונית או טרקטורון, ויש להם מועדון שהוא כמו פאב, ומחסן מצרכים שהוא כמו מיני־מרקט, והחברים קונים בתלושים ששווים כסף. בצהריים נכנסנו לחדר־האוכל, ומולנו מתיישב בחור שהיה איתי בפעוטון לפני שעזבנו את הקיבוץ. אני לא יודעת איזה שד תקף אותי להיכנס איתו לוויכוח על ההפרטה שהם החליטו להנהיג אצלם. אמרתי לו: מה קרה לכם? לאן נעלמו האידיאלים שלכם? לאן נעלמו השוויון, השיתוף, הערבות ההדדית? אתם נעשים קפיטליסטים! – אנחנו קפיטליסטים?! אמר בלעג. המשכתי להתווכח איתו, והתרתחתי כל־כך, שהתנפחו לי הוורידים כצוואר וחשבתי שאני נחנקת. פרנצי לא הבין מה קרה לי. לקח לי את היד ואמר: רוּאִיג, רוּאִיג, כלומר, הירגעי, הירגעי. כשהסברתי לו שטענתי נגדם שהם לא סוציאליסטים, שבשבילם סוציאליזם ואחוות־עמים זו רק סיסמה לאחד במאי, אמר שלדעתו אני לא צודקת, כי הכול יחסי, ובהשוואה למה שהולך בעיר…

הוא טיפוס כזה. תמיד ינסה לעגל את הקצוות.

טוב, זה דרך אגב. נחזור לעניין שלי.

אז אחרי האירוח הנחמד שזכיתי לו בלשכה התמימה של השב"כ, היה רגע שאמרתי לעצמי: אני לוקחת מזוודה, יוצאת לשדה התעופה בן־גוריון, טסה לגרמניה, ושלום על ישראל. לא חוזרת למדינה המטורפת הזאת. ושישקו לי בתחת כל הפקידים והשוטרים והחוקרים של המשטר המושחת הזה. לפרנצי יש במינכן דירה נחמדה בלודוויגשטראסה, קרוב לאוניברסיטה ולספרייה הלאומית, חמש דקות מתחנת התחתית, דירה מצוידת בכל מה שליבך חושק, טלוויזיה, אינטרנט, מכונת כביסה, מייבש, מיקרוגל, הכול, אני הייתי רוכשת את הגרמנית תוך חודש־חודשיים, גם עכשיו אני יודעת קצת, והוא, בתור עובד במחלקת התרבות של העירייה היה מסדר לי איזו עבודה, ללמד עברית, למשל. הרבה גרמנים רוצים ללמוד עברית בזמן האחרון. הייתי יכולה גם ללמד ספרות עברית באוניברסיטה אם יש להם מחלקה עברית. נדמה לי שיש.

אבל כששקלתי את הדבר במוחי, חשבתי: איזה שערורייה תפרוץ פה כשייוודע הדבר! איזה חגיגה לידיעות ולמעריב ולכל המקומונים והצהובונים ולמהדורות החדשות בטלוויזיה! בתו של בכיר בבנק הפועלים, שעבדה במכון ליווי, נמלטה מן הארץ לאחר שנחשדה בהעברת סודות צבאיים לאויב! את מתארת לך? וההורים שלי – הם לא יוכלו לעמוד בזה! פשוט לא יוכלו! ואיזו סנסציה זו תהיה באוניברסיטה… ומה יהיה עם העבודה שלי על אבן סהולה ועם האמ.איי. שאני חותרת אליו…

אגב, יש הסכם הסגרה בין גרמניה וישראל? את לא יודעת. גם אני לא.

בעצם, הייתי יכולה לפנות לאמנסטי. הייתי נחשבת לפליטה מרדיפות פוליטיות, ואם אינני טועה, פליטים כאלה מחוסנים נגד הסגרה, בהתאם לאמנות הבינלאומיות. לא בטוחה. אולי.

בקיצור – אחרי שיקולים רבים הגעתי למסקנה שבריחה לגרמניה לא באה בחשבון. ירדתי מזה.

את מתגעגעת קצת לישראל, לפעמים?

לְמה? לחברים הישנים, לפאב של מורדו, למפלס הכינרת, לקבר רחב הזונה, לעברית, לבלגן, לישראל באופן כללי…

בכלל בכלל לא?

ושם את מרגישה בבית?

זה נכון מה שאת אומרת ש״המולדת היא בלב", אז מה המסקנה? שלא משנה אם את חיה בישראל או באמריקה?

תראי, הדעות שלי בעניין הכיבוש, השלום עם הפלשתינאים וכל זה, לא רחוקות משלך, אבל לא כל מי שחי בארץ יש לו חלק בעוול שנעשה פה! אני חיה פה ואין לי הרגשה שאני שותפה לעוול!

את שוכחת שתל־אביב זה לא בשטחים!

בכל־זאת, טוב שבאת ל״חופשת מולדת". אני, על־כל־פנים, שמחה לראות אותך.

טוב, נעזוב את זה. נחזור לחיים הקטנים שלי.

המשכתי לעבוד, כמובן. היו לי התחייבויות, כלפי עצמי וכלפי אחרים, ולא הייתי רשאית לפטור את עצמי מהן. הבן־עזאי המשיך לבוא, כמימים ימימה, כמלילות ילילה, ולהביא לי את פרי שקידתו האינטלקטואלית. קניתי רשמקול חדש, שמרתי עליו בשבע עיניים, והקפדתי לקחת אותו איתי תמיד אחרי העבודה. הנספח התרבותי של נציגות קטאר נעלם משום־מה. אולי הזהירו אותו.

אם היה משהו שהרגיע אותי בתקופה הקשה ההיא, היה זה היחס של הפרופסור שלי אלי. אני הבאתי לו, בעל־פה ובכתב, את המידע שצברתי על הנושא של עבודתי, והוא שיבח אותי מאוד על חריצותי ועל התובנה שאני מגלה.

כשאני שומעת את המלה “תובנה”, אני קופצת לדום. הפרופסורים שלנו זוֹרים אותה בהרצאות כמו זעתר על בייגלה. אני נתקלת במלה הזאת במאמרים בכיריים ובוויכוחים מלומדים בטלוויזיה, והיא תמיד מעוררת בי כבוד. אז שמחתי מאוד שיש לי תובנה.

גם הפועל “להַפְנִים”, שנעשה שכיח מאוד בזמן האחרון, בייחוד בטוק־שואס על נושאים פסיכולוגיים, מעורר בי כבוד. והייתי גאה בעצמי כששיבח אותי הפרופסור על כך ש״הפנמתי" לתוכי את החומר, “הפנמתי” את איברי השירה הנשגבה של אבן סהולה, כדבריו.

דיגדג אותי לומר לו שבכל לילה אני “מפנימה” לנרתיק שלי איזה איבר פרוזאי פרוע. וזה לא תענוג גדול.

על־כל־פנים, ראיתי לשמחתי שהיעד של השגת האמ.איי. בספרות מתקרב והולך.

מכיוון שעברו שישה שבועות מאז המפגש הטראומטי שלי עם השב"כ ולא שמעתי כלום מן הרשויות העליונות של המדינה, הנחתי שחזרה להן השפיות, והבינו שאני לא טרף בשבילן.

טעיתי.

ביום ה־45 למפגש ההוא, בא זימון שני. הפעם הנושא הוא לא “בירור”, כמו בפעם הראשונה, אלא “תשאול”. הלכתי, ככבשה לטבח, לרחוב הורקנוס 17, דפקתי שוב על דלת מס. 6, ישבתי שוב מול הפר הזה, קפוא־הפנים.

תשמעי, יש לנו מדינה אוֹרוֶולית! קראת בטח את 1984. “האח הגדול”, ה“ניו־ספיק” וכל זה. מייד מן השאלות הראשונות שלו הבנתי שיש להם מאגר עם כל הפרטים האישיים עלי. כמו על כל אזרח במדינה הטוטליטרית הזאת, אני בטוחה. הוא ידע איפה נולדתי, איפה למדתי, שהייתי חברה בשומר־הצעיר מגיל 14 עד 17, שבצבא שירתתי בבסיס חיל־אוויר והייתי המזכירה של סא“ל ראובני – ובתור כזאת היתה לי נגישות לחומר סודי – שאחרי הצבא ניסיתי להתקבל לטכניון כדי ללמוד הנדסה – מה שמחשיד אותי מאוד, כמובן – אבל אחרי שנכשלתי במבחן בפיזיקה, הלכתי ללמוד ספרות באוניברסיטת תל־אביב… ולא רק עלי הם יודעים הכול, גם על הורי ועל אבות־אבותי. הוא ידע, למשל, שסבי מצד אמי נולד בטרנופול שבפולניה, או גליציה, שהגיע לארץ ב־1923 והיה חבר בפרקציה הקומוניסטית, פק”פ, שנאסר בידי הבריטים וגורש מן הארץ, וחזר ב־1932, שהורי היו חברי קיבוץ מעברות במשך 13 שנה… בקיצור – הכול!

ומה היה מוקד ה״תשאול" הפעם? איזה קשרים יש לי עם שר החוץ של קטאר, שיח' חאמד בן ג’אסם בן ג’אבר אל־תאני!

ואני חייבת להוכיח שאינני יודעת מי הוא, שרק את שמו שמעתי פעם, ושמעולם לא נפגשתי איתו, ולא יכולתי להיפגש איתו, כי מעולם לא הייתי בקטאר…

לא נפגשת איתו בגרמניה? הוא יורה חץ לעיני.

כן, גם את זה הוא ידע: שהייתי פעמיים בגרמניה, שיש לי שם חבר ושמו פרנץ…

תשמעי, הרשת שלהם ושל המוסד פרושה על פני כל כדור הארץ! זה ידוע!

איתו?! בגרמניה?! אני פולטת צחוק ציני.

ועכשיו מתחילה חקירת שתי־וערב על מה בדיוק עשיתי בגרמניה בכל יום, בכל שעה…

הוא ידע אפילו שביליתי ערב ב״הופבראוהאוז"…

את ידעת, כמובן, הוא אומר, שזה מקום פגישה של סוכנים חשאיים ממדינות ערב.

לא, לא ידעתי.

אולימפיאדת מינכן ספטמבר 1972, אומר לך משהו?

מייאש! ממש מייאש! אין לי כוח לספר לך איך הוא עינה אותי שעתיים־וחצי עם השאלות האבסורדיות האלה. יצאתי משם מותשת, כמעט ללא רוח חיים.

לומר לך משהו? אחרי חקירה מתישה כזאת, ששוטפת לך את המוח עד שאת לא יודעת בין ימינך לשמאלך, את מתחילה לחשוב: אולי אני באמת העברתי סודות מדינה לאויב… את מתחילה להבין מה קרה במשפטי מוסקבה ובמשפטי פראג, כשאנשים חפים מכל פשע הודו בפשעים שלא ביצעו…

למחרת בלילה החלטתי לספר על כל מה שעבר עלי לאיש היחיד שהייתי יכולה לסמוך על נאמנותו, והיחיד שחשבתי שהוא עשוי לעזור לי.

וזו היתה הטעות הפָטָלית שלי.

בן־עזאי ישב בחדר, שמע כל מה שסיפרתי לו מאלפא עד אומגה, היה המום, אבל אחרי שהתאושש והקדיש לכך עשר דקות של מחשבה, אמר: את אל תדאגי. אני אטפל בעניין. יש לי קשרים. הם יירדו ממך יותר מהר משאת חושבת.

הייתי רגועה. הייתי באה הביתה בשתיים, שלוש, לפנות־בוקר, עושה לי כוס תה־מנטה, שותה אותו עם שוקולד נסטלה, קוראת משהו חצי שעה, עיתון או ספר, שוכבת לישון, חולמת חלומות מתוקים –

מתוקים? את מתארת לך שאחרי שש־שבע שעות שארבעה־חמישה־שישה חמורים חודרים לגוף שלך, חותרים וקודחים בו, דשים וכותשים, מחטטים בתוכו עם הזין שלהם כמו אצבע שמחטטת בתחת של תרנגולת הודו שחוטה – באים לך חלומות מתוקים? את יודעת איזה חלומות אני חולמת? חולמת שקופים קופצים מן העצים ובועלים אותי, חולמת שגורילה מתנפל עלי בג’ונגל ואני צועקת ואין מי שיציל אותי, חולמת שאלף דבורים עוקצות אותי וכל הגוף שלי מתנפח מן העקיצות שלהן. אני מנופחת! ניפחו אותי ואני מנופחת! אל תצחקי. הרבה פעמים אני מרגישה שאני בהריון ואני נפוחה כמו בלון. לפני כמה לילות חלמתי שאני רוכבת על גמל במישור צחיח, כמו בסביבות מצפה־רמון, אני שומעת מישהו קורא בשמי מאחורי, אני מפנה את ראשי ורואה, להפתעתי הגדולה, שבן־גוריון, עם רעמת השיבה שלו, צועד מהר־מהר בעקבות הגמל, כאילו מנסה להשיג אותו. אני מושכת חזק ברצועת המתג, עוצרת ומחכה. כשהוא מתקרב מאוד, אני שואלת, אתה אלי? הוא מחייך אלי יפה ואומר, יש לך איזה רבע שעה בשבילי? אני מבינה מה הוא רוצה, יורדת מן הגמל, ניגשת אליו, אוחזת בידו ומובילה אותו אל צל של סלע עצום. אני אומרת, יש פה מערה, נוכל להיכנס לתוכה ותעשה איתי מה שאתה רוצה. הוא מצטחק ואומר, את יודעת מי שוכב שם במערה? דויד מלך ישראל! אז את רוצה שאנחנו ננאף שם? ואני מסמיקה נורא מבושה, איך יכולתי להעלות במוחי מחשבה בזויה כזאת! ועוד עם בן־גוריון! כשכתוב במפורש “לא תנאף”! ואני מתעוררת, מיואשת לגמרי מעצמי.

אין חלומות מתוקים! את יודעת מה עושה עיסוק כזה כמו שלי לבחורה כמוני מבית טוב? הוא עשה אותי רעה. צינית ורעה. אני שנאתי. רוב הזמן שנאתי. ומי ששונא הרבה – נעשה רע. ומי שהוא רע – אין לו חלומות מתוקים.

אם כי… לומר לך עוד משהו? לדעתי, הזונות – סליחה על הביטוי – הן בחורות הרבה יותר הגונות מרוב הנשים שאני מכירה. קודם כול הן כנות. לא צבועות. אומרות מה שהן חושבות. גם כשהן מקללות, זה בדיוק מה שהן חושבות. הן אפילו לא מזייפות אורגזמות עד כמה שידוע לי. ואצלנו במכון התחלפו כבר יותר מתריסר בחורות, ועם כולן היה לי קשר טוב, כך שאני יודעת מה שאני מדברת. הן אפילו תמימות, הייתי אומרת. אחת הרוסיות שהיו איתי, למשל, ליזבטה. היא כל־כך תמימה! היא לא חושבת שיש בזה משהו רע כשהיא שוכבת עם גברים בעד כסף. מלוכלך כן, אבל לא רע. יש לה אמא חולה באוקראינה והיא שולחת לה את רוב הכסף שהיא מרוויחה. והיא מקווה שכשיהיה לה מספיק, היא תתקבל למדרשה ברמת־השרון ותלמד אמנות, כי יש לה כישרון לציור, ותתחתן, ויהיו לה ילדים. כשהיתה מדברת איתי על זה, רציתי לבכות. ויש לה לב כל־כך טוב! תמיד היתה מוכנה לעזור לבחורות האחרות במכון כשהיו זקוקות למשהו. ואני בטוחה שגם כשהיא שוכבת עם הקליינטים, היא עושה את זה מלב טוב.

את בטח אומרת לעצמך: אה, הרומנטיקה המזויפת הזאת, “הזונה עם לב הזהב.” אבל אני מדברת מניסיון. תאמיני לי.

לפי דעתי, הזונות הן מלח הארץ.

מי הם “מלח הארץ”, את חושבת? אלה “יפי הבלורית והטוהר”? מה, הם טהורים כל־כך?

את אומרת שכתוב ״יפי הבלורית והתואר״? - איזה “תואר” יש להם, לכל החתיארים האלה שבערב יום העצמאות הם שרים שירי מולדת בקולות צרודים על הדשא המלוקק בכפר שמריהו ומנגבים חומוס ושותים בלאדי־מרי? הם “מלח הארץ”? אנחנו מלח הארץ הקדושה הזאת! ממולחות ומשופשפות משדיים עד פּוֹת! ממגד שדיים מעל עד תהום רובצת תחת!

מה את צוחקת? יצא לי קַלַמְבּוּר ככה בלי לחשוב, בהיסח הדעת.

קראתי באיזה מקום שגם המשיח בא בהיסח הדעת…

תשמעי, ביקר אצלי פעם ערל אחד, חשמן או תשמישן של איזו כנסייה אורתודוקסית בירושלים, שתוך כדי שיגול סבל מייסורי מצפון נוצריים, אז אחרי שגמר, כדי לנקות אותו ואותי, סיפר לי מה אמר ג’יזוס כרייסט לראשי הכוהנים של בית־המקדש: תדעו לכם, צבועים חראים שכמותכם, שהזונות יגיעו לפניכם אל מלכות השמים!

תאמיני לי, הזונות הן אולי החומר האנושי הכי טוב שיש לנו במדינה הדפוקה הזאת. וחבל שמנצלים אותן רק בשביל סיפוק היצר המיני. אפשר היה להשתמש בהן למטרות נעלות יותר. חינוך, תרבות, סעד, מה לא.

כבר סיפרתי לך מדוע נעשיתי… תקראי לזה איך שאת רוצה – זונה, יצאנית, פרוצה, מופקרת, נפקנית – כל אלה סינונימים, כפי שאת יודעת מתורת הספרות.

אגב, אני מתפלאה עלייך שהחלטת ללמד ספרות דווקא. אפילו זו ספרות נשים. אני מנסיוני יודעת שמי שלומד ספרות באוניברסיטה, ופרופסורים מלומדים מאוד מרביצים בו את כל הפרפנליה המדעית של קונסטרוקטיביזם ודה־קונסטרוקטיביזם וכו׳ וכו׳ – את לא מסוגלת כבר לקרוא סיפור או רומן מתוך הנאה. את רק מנתחת. מן־התחת. את קוראת ספרים ישר מן התחת שלהם.

לפי עניות דעתי זה גם לא כיף גדול ללמד ספרות נשים. למה דווקא נשים? יש הבדל גדול – עקרונית, אני מתכוונת – בין וירג’יניה וולף ובין פּרוּסְט? אם כי, דרך אגב, פרוסט היה הומו, ווירגיניה וולף היתה קצת לסבית, כידוע. אז מה ההבדל? ולפני שגילו שג׳ורג׳ אליוט היא אשה, היו אומרים על דניאל דירונדה שזו ספרות נשים? ותדעי לך שאני, בעיקרון, פמיניסטית לאללה, אבל אני פשוט לא בנויה ליחסים כמו שלך.

אם כי, עלי להודות שכשאני חושבת על הלסביות, נדמה לי שיש בזה… איך לומר?… משהו נקי יותר, רוחני יותר, מאשר ביחסים שבהם איבר זר וגס חודר בתוקפנות לניקבה הכי אינטימית שלך… אולי אני טועה…

לנסות? לא, אין לי שום משיכה לזה.

תראי, אני מצטערת. את יודעת כמה אני אוהבת אותך. אבל עם כל הכבוד שאני רוחשת לז’אנר הזה של יחסים – אני לא. אני מקווה שאת מבינה אותי.

ואם נחזור לעניין לימוד הספרות – אמרתי לך: אני הלכתי לספרות לא מפני שזאת היתה המטרה שלי, אלא מפני שנכשלתי בפיזיקה ולא התקבלתי לטכניון, ואת, שהצטיינת דווקא במקצועות הריאליים בתיכון, צריכה היית, לדעתי, ללמוד אלקטרוניקה. בזה היית מועילה הרבה יותר לאנושות מאשר בהוראת ספרות, אפילו שזו ספרות נשים.

ואם לחזור לעניין המקצוע העתיק ביותר בעולם, כמו שנהוג לומר – הייתי רוצה לכתוב פעם מין חזון נבואי כזה שהייתי קוראת לו “חזון הזונה המיוזנת”. “מיוזנת”, מפני ש״מיוזנים" יש רק פעם אחת בתנ״ך, בירמיהו. “סוסים מיוזנים מַשׁכִּים היו”, ואף אחד לא יודע בדיוק מה זה, מזוינים, או מוזנים, או מאובסים, וגם אני לא יודעת. יש “חזון אחרית הימים”, “חזון העצמות היבשות”, יהיה גם “חזון הזונה המיוזנת”.

אם כי הנביאים התייחסו בבוז לזונות. מלבד לרחב הזונה, בגלל התפקיד הלאומי שמילאה בכיבוש הארץ. “הכזונה יעשה את אחותנו”, “תחת כל עץ רענן את צועה זונה”, “מצח אשה זונה”, “איכה היתה לזונה קריה נאמנה”… כשהתחלתי לעסוק במקצוע הזה ליקטתי את כל הפסוקים האלה מהתנ״ך. במשלי מצאתי פסוק שהצחיק אותי נורא: “שית זונה ונצורת לב”. מה, הם ידעו אז אנגלית, שאלתי, שאמרו על זונה שהיא “שית”?

ב״חזון הזונה המיוזנת" הייתי כותבת איך הזונה, עם היוזמה שלה, תכבוש את העולם בבוא היום – ולא רחוק היום הזה – תשתלט עליו, ותשליט בו את טוהר המידות, היושר, המצפוניות… וכמו שישו גירש את החלפנים מחצר בית־המקדש, כך היא תיגרש מן הארץ הקדושה את כל הבני־זונות הנואפים הצבועים.

את יודעת, מאז שנכנסתי למקצוע הזה התחלתי להתעניין בהיסטוריה של הזנות. וכשקראתי קצת, פה־ושם, גיליתי דברים מדהימים! היית משערת שביוון הקדומה זכו הזונות לכבוד גדול בחברה? שלושה מעמדות של זונות היו להם שם: ה”דיקטריאדות" היו המעמד הנמוך ביותר, שקיבלו רק חינוך מיני, על כן היו הזולות ביותר; ה״אאולטרידות“, אם אני מבטאה נכון את השם, ידעו גם לחלל בחליל והיו משעשעות את הגברים בסימפוזיונים שלהם, כשהיו שותים ומתווכחים, מתווכחים ושותים, ובינתיים מתנים אהבים עם השָׁאפות המחונכות האלה; והמעמד הגבוה ביותר היו ה״הטָאירָאי”, שהיו לא רק יפהפיות, אלא גם משכילות מאוד ובעלות כשרונות אמנותיים, והשתתפו בוויכוחים הפילוסופיים והפוליטיים, וכמה מהן היו מפורסמות בעולם העתיק לא פחות מקליאופטרה. אחת לאמיה, הזונה של תלמי מאלכסנדריה, אחת לאיס, שכל בני האצולה האתונאית היו מאהבים שלה, אחת אספסיה, הפילגש של פריקלס, שסוקרטס בעצמו ובכבודו הביא אליה את ידידיו, והיא היתה השליטה האמיתית של אתונה – וכולן תרמו חלק גדול מהכנסותיהן לצורכי ציבור, לבניית מקדשים, בתי־ספר, ועוד ועוד.

תרשי לי להציע לך משהו: כשאת מלמדת ספרות נשים, תקדישי כמה שיעורים לתולדות הזנות ביוון וברומא, וספרי לתלמידות שלך על הזונות המפורסמות ההן. תראי איך שאת קונה אותן! תראי איך הן יעריצו אותן, ובהזדמנות זו גם אותך!

אז מה, “זונה” זו מלת גנאי? למה?!

תשמעי, כשאני יושבת לפעמים בבית־קפה, או בקפטריה של האוניברסיטה, ומצותתת לשיחות של הנשים – הצעירות והלא־כל־כך־צעירות – ושומעת אותן מדברות בלי בושה על הבגידות שלהן במאהבים או בבעלים שלהן, איך הן מרמות אותם, מערימות עליהם, זאת מספרת שיש לה שיעור יוגה בערב, זאת שהיא יוצאת לטיי־צ’י, או למדיטציה טרנסצנדנטלית, זאת הולכת לשמוע הרצאה בקבלה, וכו' וכו', והן צוחקות יחד, איך הצליחו לסדר את הגברים המטומטמים שלהן – אני תופשׂת שה“מכון” שעבדתי בו היה כנסיית “הלב הקדוש” לעומת זה…

אחת מהחוג לספרות עברית, צעירה נשואה, בת 25 בערך, סיפרה לי פעם, בלי בושה, שהילד שלה, בן השנתיים, הוא לא של בעלה אלא של מאהב שלה, והוא לא יודע מזה ולא יידע לעולם, היא מקווה. אז למה את מספרת לי? שאלתי אותה, והיה לי גועל מזה. ומה היא ענתה? מפני שאני מוכרחה לספר את זה פעם למישהו, ועלייך אני סומכת…

כשאני שומעת דברים כאלה, ואת השיחות של הבחורות הבוגדניות שמתגאות בבגידות שלהן, אני חושבת: באיזה עולם אני חיה? האם זאת המלה האחרונה של הפמיניזם הפוסט־מודרני?! הרבה יותר מוסרי להיות לסבית!

אני מסכימה איתך לחלוטין: אין בלסביות שום דבר בלתי־מוסרי!

טוב, נחזור לעניין היחסים ביני ובין השלטונות.

כפי שאמרתי, עשיתי טעות פטאלית כשגיליתי את הפרשה לבן־עזאי.

כי דווקא לאחר שהוא נכנס לעניין – והוא עשה כמיטב יכולתו לחלץ אותי מהצרה שנקלעתי אליה, בזה אין שום ספק! – חל מפנה של מאה־שמונים מעלות בחקירה, שהביא אותי עד עברי פי תחת.

הוא “משך בחוטים”, כמו שסיפר לי, באמצעות אנשי הארגון שלו, ש"צ, שיש להם קשרים עקיפים עם כל המי־ומי, במשטרה, בשב”כ, במוסד, ואלה דיברו עם מי שדיברו, וניסו לשכנע אותם שאני חפה מכל חטא ועוון ופשע, בתו המהוגנת של מנהל מחלקת השקעות בבנק הפועלים, סטודנטית חרוצה ושקדנית לספרות תור הזהב בספרד, ואין להעלות על הדעת, וכו' וכו'…

אבל דווקא זה היה מה שהגביר את חשדם. אם ארגון כזה, הידוע בהשקפותיו האנטי־ממסדיות, ויש סבורים האנטי־פטריוטיות, מתערב בעניין, וכל־כך איכפת לו ממני, משמעו של דבר שיש מאחורי רשת שלמה, שאני רק אחת מעושי דברה, והרשת פרושה, כנראה, על פני ארצות רבות, באירופה ובמזרח־התיכון. החקירה התחילה להסתעף ולהתרחב.

קודם כול, זימנו את בן־עזאי עצמו ל״תשאול". ומכיוון שהיו ברשותם הקלטות עם כל המידע שהעביר לי, דרשו לדעת מה לו, אדם שעסק במשך שנים בעניינים ציבוריים בלבד, והיה זמן־מה חבר כנסת, מה לו ולאבן סהולה? מה מסמן השם הזה? מה הוא מסווה? מה מסתתר תחת “הקוסם המצרי”, שהוא מזכיר אותו בשיחותיו איתי? האם יש קשר בין “הקוסם” לאבו קאסם? מה פירוש ״מַהֲלָל העצה הנכונה״ – שזה שם אחד השערים במשל הקדמוני - לאיזו “עצה נכונה” התכוון? עצה למי? מתי? מי זה בדיוק אזופוס? איפה היא ארץ “צוען”, והאם אין זה שם צופן למצרים? מה אופי היחסים בינו ובין הזוג כלילה ודימנה? מי הם בכלל? מה הלאומיות שלהם?

שש שעות ישב אצלם, סיפר לי. לא ביום, אלא בלילה, ולא באותו חדר ברחוב הורקנוס, אלא באיזה צריף בתוך פרדס, כנראה בסביבות מגדיאל. שש שעות עינו אותו בשאלות, ולא הועילו לו השתדלויותיו להוכיח שכל רצונו היה לעזור לי בעבודתי האקדמית. כל ההסברים שלו, לא רק שלא התקבלו על דעתם – מה פתאום הוא עוזר לי, הוא לא קרוב ולא גואל שלי, ולמה כל זה נעשה ב“מכון בריאות”, שלמעשה זה בית זונות? – אלא שעוד הגבירו את חשדם.

לפני שיצא מחדר־העינויים ההוא, ביקש מהם רק דבר אחד: שלא ייוודע הדבר לאשתו.

הם הבטיחו לו שאם ישתף פעולה איתם, ימלאו את בקשתו.

אין דבר שהוא פוחד ממנו כמו זה שאשתו תדע שהוא מבקר בבית־זונות. רועדות לו הביצים. היא תתגרש ממנו. בשבילו זה יהיה אסון. הוא אוהב אותה.

תשמעי איזה זרוע ארוכה יש להם, לכוחות הביטחון שלנו. בוקר אחד, בעשר, מעיר אותי צלצול הטלפון. פרנצי, ממינכן. הוא מספר לי שאתמול ביקר אצלו בעירייה אחד ישראלי שהזדהה בשם איתן קרומר. אמר שהוא נציג של חברת מחשבים שיש לה מפעל בכרמיאל, וביקש שיפגיש אותו עם תעשיין מקטאר השוהה בגרמניה, שהוא מעוניין בקשרי מסחר איתו, כי שמע ממנהל מחלקת ההשקעות בבנק הפועלים, שיש לו קשרים טובים עם נציגים מנסיכויות המפרץ. את בתו אתה מכיר בוודאי, אמר לו.

הביקור הזה, אמר פרנצי, הדהים אותו. מה לו ולנציגים ערבים מנסיכויות המפרץ, מה לו ולקטאר? איך הגיע אליו דווקא? מאין לו שהוא מכיר אותי? כל זה נשמע לו כמו איזו סצינה מספר של ג’ון לה־קארה! אלמלא היה זה ישראלי, הוא היה שופך לו בפרצוף את הקפה שעל שולחנו. אבל הוא רק אמר לו בשקט: תסלח לי, אדוני, טעית בכתובת. האם אני מכירה את האיש הזה, איתן קרומר? אולי הוא נשלח מה“מוסד” לסחוט ממנו אינפורמציה כלשהי על ארגון ניאו־נאצי, שהם סבורים משום־מה שיש לי גישה אליו?

היה לו כאב־בטן נורא אחרי הביקור הסיוטי ההוא, ובלילה הוא לא יכול היה לעצום עין.

הרגשתי כאילו הגג מתמוטט עלי. תיבת פנדורה נפתחת והשדים יתעופפו לכל עבר. עכשיו ייוודע הכול גם לפרנצי, והסוף ליחסים בינינו. אמרתי לו שאני לא מכירה שום איתן קרומר, ושאני חוששת שמאחורי זה מתרקמת מזימה מצד מישהו שמעוניין לסבך אותו ואותי כדי לסכסך בינינו – אולי אותו משוגע שמאוהב בי, מחזר אחרי כבר חצי שנה, ואני דוחה אותו.

אַבֶּר דוּ ליבְּסְט מִיך, אמרתי בגרמנית. כן, הוא אוהב אותי, מאוד, ולא נרשה לשום איש בעולם להעכיר את האהבה שבינינו.

אני, למעשה, משוגעת עליו. וקנאית נוראית. פעם צילצלתי אליו למינכן וברקע שמעתי מין רחשים מוזרים. שאלתי: תגיד, יש אצלך מישהי? – לא! למה את שואלת? – נדמה לי שאני שומעת מישהי… – מה פתאום?! – תדע, פרנצי, אמרתי לו, אם אני אגלה יום אחד שיש לך מישהי, אני טסה לגרמניה, נוחתת בדירה המלוקקת שלך, ודופקת לך כדור בראש. אתה יודע שהייתי חיילת כצה״ל. מצטיינת…

את יודעת מה הוא ענה לי? אולי זה יגיע לי. בתור גרמני…

אני אומרת לך, הוא אחד מחסידי אומות העולם. שווה שאני אטע עץ על שמו, ביער הזה, על־יד יד ושם.

כן, אז מייד לאחר שסיפר לי על איש המוסד, טילפנתי לאבי, במשרד שלו בבנק הפועלים. עלי לסתום את הפרצות במהירות האפשרית, אמרתי לעצמי, לפני שיגיע השיטפון ויסחוף את כל היקר לי.

שאלתי מה שלומו, מה שלום אמא, והוא נשמע נינוח. ומכיוון שלא היתה שום נעימה של חשד או דאגה בקולו, די נרגעתי. בכל זאת, שאלתי אם הוא מכיר מישהו בשם איתן קרומר. קרומר? לא, לא מכיר. למה את שואלת? אמרתי שבא אלינו מרצה חדש לאוניברסיטה, איתן קרומר, ואמר שהוא מכיר אותך. מרצה לכלכלה? שאל. כן, נדמה לי לכלכלה, אמרתי. אם כן, יכול להיות שהוא פנה אלי באיזה שאלה בקשר להשקעות פיננסיות. הרבה פונים בשאלות. מתי נראה אותך אצלנו?

בן־עזאי הפסיק לבוא, וכך נפסקה זרימת המידע האקדמי אל המאגר שלי. הנחל חרב. איך כתוב שם בישעיהו או בתהילים? “כאיל תערוג על אפיקי מים…” איש טוב, הבן־עזאי הזה, אבל מה? חלש אופי, פחדן. בהמשך תביני למה.

בפגישה הבאה עם הפרופסור שלי אמרתי לו שלדאבוני עלי לעשות פסק־זמן בעבודתי על אבן סהולה. קרה משהו? פקח עלי עיניים מודאגות. עניינים נשיים… העליתי חיוך עגום על פני. מצטער… אמר הפרופסור בצער כן. מה תיאר לעצמו? סרטן הרחם? הפלה?

שלושה שבועות לאחר הטלפון המבעית מפרנצי, נופל המבט שלי על ידיעה בעמוד הראשון של הארץ, על סגירת הנציגות של קטאר בישראל ועל ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם הנסיכות. ידיעה מבהילה ממש! ובעמוד השני, בכתבה של הכתב הפוליטי, המשלימה את הידיעה הנ״ל, אני קוראת שמ“מקורות יודעי דבר” נודע שמאחורי צעד בלתי־צפוי זה עומדת פרשה של “יחסים רומנטיים” בין אחד מעובדי הנציגות לבין צעירה ישראלית, בתו של “אחד מעמודי התווך של הכלכלה הישראלית”. פרשה זו, נאמר, גרמה לתקרית דיפלומטית שגררה אחריה את ניתוק היחסים. ובסוף הכתבה נאמר שניתוק זה גורם הפסד גדול למדינה, כי כתוצאה ממנו תבוטל העיסקה, שכבר הוסכם עליה, בדבר הזרמת גז מקטאר לישראל דרך צינור שיעבור בים־סוף ויגיע לנמל אילת, דבר שהיה חוסך מיליארדי דולרים למדינה.

המעגל סביבי הולך ונסגר, אמרתי לעצמי. לא רק שחושדים בי במסירת סודות לאויב, אלא שאני גם אשמה בהפסד של מיליארדים למדינה. איך אוכל לכסות את ההפסד הזה? ואם ישפטו אותי לעשרים־וחמש שנות מאסר עם עבודת פרך – האם יהיה בזה פיצוי על הנזק הגדול שגרמתי?

צער רב גרמה לי הידיעה שבגללי עלולה המולדת שלי להפסיד כל־כך הרבה כסף.

את מכירה את הפסיכולוגיה של הישראלים? – אין דבר שמסקרן אותם ומגרה את דמיונם כמו ידיעה על יחסים רומנטיים בין צעירה ישראלית לדיפלומט זר. ועוד ממדינה ערבית, ועוד יותר, עם נסיך. אין כמעט אדם אחד במדינה שלא יתרום את חלקו בסברות ובהשערות המכוונות לגילוי הסוד הזה, השמור לפי שעה בחדרי החדרים של לשכות משרד החוץ או משרד ראש־הממשלה, ואשר כמה עיתונאים מועדפים, המקורבים לאנשי המפתח, זוכים בגישה אליו. מי מה מו, שואל כל אחד, עם צחוק ממזרי על שפתיו. הם יגיעו אלי! אמרתי לעצמי, הם יגיעו!

שאלתי את אבי אם קרא את הידיעה על קטאר, ומיהו, לדעתו, אותו “אחד מעמודי התווך של הכלכלה הישראלית” שבתו השאפתנית ניהלה רומן עם דיפלומט מאותה נסיכות. אני לא הגעתי עדיין לדרגת “אחד מעמודי התווך,” צחק אבא, "ואם כך בתו אינה את… אל דאגה. איש לא יחשוד בך״ – "אני כבר שנים מחכה לנסיך־החלומות שלי,״ צחקתי. – “הוא יגיע, יגיע, אבל אינני בטוח שיהיה רכוב על חבית של נפט… גם לא על גמל…”

התחלתי לחשוד בכל אדם שהיה מעיף עלי עין. הולכת ברחוב ומפנה בכל רגע את הראש לאחורה לראות אם לא עוקבים אחרי. נכנסת הביתה, נועלת את עצמי, סוגרת את התריסים ומציצה אם מישהו לא אורב לי בין השיחים. כל צפירה של מכונית בלילה הקפיצה אותי. העבודה במכון נהפכה לעינויים, כי חשדתי בכל אחד ששוכב איתי, אולי הוא שוטר סמוי, שליח של השב״כ, או אפילו עיתונאי. עיתונאים הם כלבי ציד חסרי כל מעצור ומצפון.

במשך שלושה־חמישה שבועות, עד הסנסציה הבאה – כי כל סנסציה מוחקת את הקודמת לה ומשכיחה אותה – הספורט הלאומי בישראל היה לנחש מיהו הכלכלן הידוען מן העשירון העליון שבתו וכו'. זו היתה שיחת הערב בסלונים של ליל שישי, זה היה הנושא המפוטפט ביותר בבתי־הקפה, במספרות הצמרת, בבריכת גורדון, ובמזנון הכנסת, כמובן. וזה גם מה שהיה בוקע מדי פעם מן הטלפונים הסלולריים שבחורות מצמידות לאוזן כשהן קונות בסופר, או חוצות את הכביש. האם הכוונה לנגיד בנק ישראל? אבל בטוח שיש לו בת, לנגיד הזה? אולי זה המנכ״ל של כור? של כלל תעשיות? של בנק דיסקונט? אולי ראש התאחדות התעשיינים? אבל האם הבת שלו בגיל המתאים להרפתקאה כזאת? לעומת זאת, מי אומר שזה עניין של גיל? גם אשה נשואה באה בחשבון! כבר היו מקרים כאלה, ודווקא עם דיפלומטים זרים.

אני, אפשר לומר, הסתתרתי בין השיחים, שלא יראו אותי, שלא ישמעו. הסתובבתי רק עם ג’ינסים ומשקפי־שמש דיזל והייתי מצותתת לבִּרבורים האלה ולא מוציאה מלה מהפה. כשהיו פונים אלי, מה הניחוש שלי, מה, אין לי דעה בעניין שאני שותקת? הייתי אומרת שזה בָּלון שיתפוצץ כמו שהתנפח. המצאה של איזה עיתונאי חסר מצפון כדי להתפרסם, לקבל קידום בעיתון שלו, או כדי להעלות את הרייטינג.

אבל באותו זמן קרה לי משהו מוזר מבחינה פסיכולוגית. משהו שאפשר לקרוא לו בשפה מדעית, פרדוקס פסיכולוגי: התחלתי לחלום, בשינה ובהקיץ, על קטאר, כעל מין גן־עדן עלי אדמות. השם קטאר עצמו העלה ניחוח משכר של קטורת באפי. זכרתי אומנם משיעורי הגיאוגרפיה שקטאר היא חתיכת אדמה שוממה, כאילו זרועה מלח – אבל בדמיונותי היא נראתה לי כארץ אגדה. גן טרופי גדול, ובין עצי התמר, הקוקוס, התאנה, הרימון, המנגו, האפרסמון, מקפצים קופים קטנים ושובבים, מעופפים תוכיים ססגוניים, מתהלכים טווסים לאט, בגאווה ובצעד מלכותי, ופורשים את הזנבות שלהם לראווה, כמו מניפות ענקיות, ועל הכול שפוך זוהר נפלא שממש מסנוור את העיניים. ובתוך כל זה אני מטיילת לי בשלווה, מקשיבה לציוצי הציפורים, לצווחות הנחמדות של הקופיפים מענף לענף, והולכת לעבר הביתן שבאמצע הבוסתן, שם מחכה ומצפה לי בחיר ליבי, הוא הנסיך חסן־אבו־חסן, או בלשון המקום – האמיר חסן־אבו־חסן.

ואז -

את לא תאמיני!

הלבישו עלי תיק של בגידה במולדת!

פנטסטי, לא?

אני, שנולדתי בארץ הזאת, שגדלתי עד גיל שלוש בקיבוץ, ששירתתי בצה״ל, שעוסקת בשירה עברית של תור הזהב בספרד, הבת של בכיר בבנק הפועלים, שמרוויחה ביושר את לחמה ואת שכר־הלימוד שלה, שמעולם לא היתה חברה בשום קבוצה קיצונית, מימין או משמאל – אני בוגדת במולדת!

אפשר להתפלץ מהמדינה הזאת!

כל כוחות השחור חברו יחד נגדי – המשטרה, השב״כ, משרד הביטחון, משרד המשפטים, המוסד –

מאחורי גבי, בלי שהרגשתי בדבר, הם ליקטו כל פירור של ידיעה עלי מכל מיני מקורות שאין לי מושג עליהם, עטפו הכול בפירושים הזדוניים שלהם, כרכו יחד, והעבירו לפרקליטות המחוז!

הפרקליטות בחשה בחומר הזה, בישלה ממנו דייסה של ראיות כביכול, והעבירה אותו לתובע הכללי.

כך ששלושה חודשים לאחר ה“זימון” האחרון שלי לחדר העינויים ברחוב הורקנוס, אני מוזמנת למשרדו של התובע הכללי, שמבשר לי שייערך משפט נגדי, באשמת בגידה במולדת, עבירה שהעונש המקסימלי עליה הוא 25 שנות מאסר, והוא שואל אותי אם יש לי עורך־דין שיהיה מוכן לקבל על עצמו את ההגנה עלי.

אני כבר השלמתי עם כך שהכול יכול לקרות במדינה האוֹרוֶולית הזאת. אם המשטרה היתה מלבישה עלי תיק שחנקתי את אבי והטבעתי את אמי באמבטיה – הייתי מאמינה.

אמרתי שאין לי עורך־דין. אני יכולה להגן על עצמי.

התובע חייך. נתן בי מבט קצת־אוהד קצת־ספקני, ואמר: בכל זאת הייתי מייעץ לך. התיק הוא מסובך, את לא תתמצאי בפרטים, את לא מכירה את סעיפי החוק… אם אין לך אפשרות כספית לשכור עורך־דין, המדינה תספק לך. כך מחייב החוק.

איזו נדיבות! אמרתי לעצמי. המדינה שאני בוגדת בה מעמידה לרשותי סניגור שיגן עלי מפניה! כל הכבוד לדמוקרטיה! אחרי שתי דקות אמרתי: בסדר.

אם לא יועיל לא יזיק, חשבתי. מה איכפת לי? על חשבון בעל־הבית!

בקיצור, מינו לי סניגור, את עורך־דין גזוזי.

גזוזי הוא איש נמוך, שמנמן, שחרחר, כבן ארבעים־וחמש. העיניים שלו מתרוצצות הנה והנה, יש לו תנועות זריזות והוא מדבר מהר.

ישבתי במשרד העלוב שלו בקומה האחת־עשרה של בית אל־על, שהיה מלא תיקים ישנים ומרופטים. הוא שם יד על התיק שלפניו ואמר, בפנים של יום־כיפור: תיק קשה, אבל נעשה כמיטב יכולתנו.

פתח אותו והעביר לצידי, שאקרא את כתב־האישום.

למעלה, בראש הדף, היה כתוב באותיות גדולות:

מדינת ישראל נגד גב׳ כך וכך, רחוב פאיירברג 22, תל־אביב

ומתחת לזה -

קראתי, וכמעט התפקעתי מצחוק.

אני – כלומר, מאטה הארי הישראלית – מואשמת –

תשמעי טוב: הנ״ל, העוסקת במתן שירותים מיניים תמורת אתנן, יצרה קשר עם פעיל של ארגון אנטי־ציוני, אנטי־ישראלי, המכונה ש״צ, הדוגל בהקמת קונפדרציה ים־תיכונית שמשמעה ביטולה של מדינת ישראל – על־מנת להעביר ידיעות בעלות חשיבות בטחונית עליונה לידי גורמים פלשתינאיים עוינים, באמצעות הנספח התרבותי של נציגות קטאר בישראל, תוך שימוש בשפת־סתרים שהצופן שלה שאול ממחקר אקדמי. את שכרה עבור הידיעות שעמדה הנ“ל להעביר לידי הגורמים הנ”ל, היתה הנ“ל אמורה לקבל בזהב משתגיע לקטאר בעזרת הנספח הנ”ל ואחרים –

את רואה לאן הביאה אותי ההתעסקות ב״תור הזהב"?

אמרתי לגזוזי: הכול שקרים.

כן כן כן, לקח לידו את המסמך, אבל יש פה… יש פה קובץ גדול של ראיות ש… שלא יהיה פשוט להפריך אותן…

כשהתחלתי לספר לו מה באמת קרה. איך הכרתי את בן־עזאי, על מה דיברנו, ועל מה דיברתי עם הנספח מקטאר וכו' וכו', ראיתי שבשעה שאני מספרת מה שמספרת, העיניים שלו נוצצות, המבט שלו צולל לפסוקת שבין השדיים שלי, והוא מתעניין בכלל בדברים אחרים… הוא מקרב את הפנים שלו לשלי ולוחש באינטימיות: ובמיטה הוא היה בסדר, הבן־עזאי הזה?… היה גבר?… וכשדיברתי על הקטארי, הוא שוב לוחש לי, במבט מחורמן: אומרים שאלה מחצי־האי ערב, יש להם… כמו לסוס, את יודעת… זה נכון? או שהוא מלביש פתאום העוויה של סבל על הפנים שלו, כאילו מרחם עלי: את בטח סבלת מזה… כל לילה עם גברים שאת לא מכירה… מה זה עשה לך?

רציתי לקום וללכת. אבל חשבתי: איך אני אסתדר לבד מול כל כוחות השחור? מוכרח לעמוד לצידי מישהו שיודע את החוק ויכול לגלות בו פרצות שונות…

ומה שהטריד אותי באותם רגעים יותר מכול, הוא לא גודל האיבר של בני המזרח, אלא מה יהיה כשייפתח המשפט? כל הארץ תרעש, והרעש הזה יגיע, כמובן, לאוזניים של אבי ואמי. זה ימוטט אותם! אין דבר שעלול להמיט עליהם חרפה נוראה יותר מאשר שבתם היא גם זונה וגם בוגדת במולדת האהובה שלהם! וגם לגרמניה יגיעו הדי הרעש הזה. שורצים פה כתבים של עיתונים גרמניים, כמו שפיגל, למשל, ופרנצי שלי יקרא שהאהובה שלו עוסקת בזנות ובגדה במדינת היהודים…

כשהבעתי לפניו את דאגתי, הרגיע אותי ואמר שכבר הובטח לו שיינתן צו של בית־משפט לאיסור פרסום שם ומקום מסיבות בטחוניות, וכן שהישיבות תהיינה סגורות בפני קהל ועיתונאים. אם כי, הוסיף, מעדי התביעה ומערי ההגנה אי־אפשר יהיה להסתיר את זהותך, זה ברור לך, אני מקווה.

אם כך כל הארץ תדע! אמרתי בבהלה. מדוע כל הארץ? אמר, הם יושבעו על סודיות!

אמרתי שקראתי פעם שב״פרשה" המפורסמת משנות השישים גם כן נתנו צווי איסור מסיבות בטחוניות וכו' וכו', ואת הנאשם העיקרי כינו “האדם השלישי”, אבל איזה עשרים־אלף איש במדינה ידעו מה שמו, ועוד שבעים אלף ניחשו נכון מיהו… אין להשוות! אין להשוות! זילזל גזוזי בחששותי. שם היו מעורבים בעניין גדולי המדינה, בן־גוריון, לבון, שרת, ספיר, ובמקרה שלך… הבה נודה: מי שמע עלייך?

מַיינד יוּ! אמרתי, אבי איננו אנונימוס, הוא מנהל בכיר בבנק הפועלים!

אנחנו נדאג שלא ייוודע לאיש שאת בתו של אביך…

היו לי הרבה ספקות אם אומנם כך יהיה, ושאלתי את מי הוא חושב להביא כעדי הגנה.

עוד נשקול בדבר, אמר. בינתיים חשבתי על הפרופסור שלך באוניברסיטה, הוא יוכל להעיד שאותו גיבור של הפרשה, אבו סהולה…

בשום פנים לא! קפצתי ממקומי. לא בא בחשבון!

מדוע? חשבתי שהוא יוכל להעיד קודם כול שאבו סהולה הוא לא מחבל פלשתינאי אלא משורר מימי־הביניים, כפי שסיפרת לי, ושנית, הוא יוכל גם למסור עדות אופי עלייך… אמרת לי שהוא מחבב אותך.

כמעט פרחה נשמתי. לא בא בחשבון, חזרתי ואמרתי בשפתיים רועדות. אם הוא יידע במה אני עוסקת בלילות, ויידע שאיזה זנאי עזר לי בעבודה על אבן סהולה, זה הסוף שלי! לא רק שאין מה לדבר על אמ.איי., שעמדתי לקבל או־טו־טו, אלא שכל האוניברסיטה תדע! זו תהיה החגיגה השנתית של האלמה מאטר!

לעוד איזה עדים תקרא להגנתי? שאלתי.

לזה שהעביר לך את כל המידע על אבו סהולה…

אִבְּן סהולה! התרגזתי. אִבּן! אִבְּן! אִבְּן! לא אַבּוּ!

שיהיה אִבְּן. אז נביא את הידיד הזה שלך, בן־עזאי שמו, לא?

זה הגיוני, חשבתי. אבל אם בן־עזאי פוחד כל־כך שייוודע לאשתו, איך יסכים להופיע כעד?

אנחנו נדאג שהדבר לא יגיע לאוזני אשתו, השיב גזוזי על ספקותי. איך תדאג?

איפול מוחלט! איפול מוחלט על המשפט ועל הפרשה כולה! שום הדלפות לתקשורת לא יהיו! אני אישית אדאג לזה!

קשה לומר שדבריו הרגיעו אותי. בלב לא שקט קמתי ממקומי.

אינני יודע אם את מודעת לכך, אמר לפני שפניתי לצאת מן החדר. במקרים חמורים כמו שלך, הנוגעים לבטחון המדינה, עוצרים את החשוד עד תום ההליכים, בדרך־כלל. אותך לא עצרו, למזלך. את צריכה לברך על כך.

באמת לא עלה על דעתי שיעצרו אותי. אותי? בתא מטונף אחד עם זונות ומכורות לסמים? זה היה עלול להיות איום ונורא! מה, אני לא קראתי מה הם עושים לעצירים?! לא קראתי על “תנוחת צפרדע”, על “קמבז”, על “שבאח”?!

למה לא עצרו? שאלתי.

אני דאגתי לכך. הוכחתי למשטרה שמכיוון שהדיפלומט מקטאר עזב את הארץ, והנציגות נסגרה, אין כל חשש שתעבירי ידיעות לאויב. ואחרי שהוציאו נגדך צו איסור יציאה מן הארץ, הם יכולים להיות שקטים ולהשאיר אותך במקומך.

אני מודה לך, אמרתי.

אבל… אבל אני רוצה שתדעי שהם מקיימים מעקב צמוד אחרייך…

מעקב?… הציף הדם את פני, הם הולכים אחריי…

לא הולכים, שוכבים… העלה גזוזי גיחוך נבזי על פניו. והוסיף: כדאי שתדעי שבכל לילה, אחד מאלה שמבקרים אותך במכון, כאילו לקבל את השירותים שלך, עלול להיות סוכן מוסווה של המשטרה או השב״כ.

העברתי בדמיוני את אלה ששכבו איתי בשלושה־ארבעה הלילות האחרונים, ולא מצאתי שום סימן, בצורה או בהתנהגות שלהם, או בתנוחות שלהם, שיאמר לי מי מהם הוא סוכן מוסווה.

איך אני יכולה לזהות אותם? שאלתי.

איך?… גזוזי הסתכל בי, חייך, העביר את מבטו החרמני על גופי, מן החזה עד המפשעה, וצחק: אולי כשהוא מגיע לשיא האורגזמה, נפלטת צעקה מפיו: אל אל ישראל!…

זה לגמרי לא הצחיק אותי. יצאתי בלי לומר שלום.

לא היה תענוג גדול לחזור לעבודה במכון, בתנאים כאלה.

כעבור שבוע מזמין אותי עורך־הדין שלי שוב אל משרדו.

אנחנו בצרה גדולה, הוא מבשר לי. הידיד הטוב שלך במעצר.

בן־עזאי?

כבר שבועיים. חשוד כשותף לפשע הבגידה. צירפו אותו לכתב־האישום, לפיכך לא יוכל להופיע כעד מטעמנו.

הייתי המומה. יותר משדאגתי לעצמי, ריחמתי עליו. עכשיו אשתו יודעת הכול והיא תתגרש ממנו. ואולי, כנקמה בו, תפרסם את הדבר ברבים. תתקשר עם איזה כתב שאפתני… ומלבד זה… אין ספק שמענים אותו שם, במעצר. הוא בוודאי מכחיש את כל ההאשמות, איך אפשר שלא, והם ב“לחץ פיזי מתון”, שזה למעשה שק על הראש, אזיקת ידיים לאחור, מכות חשמל בביצים וכו׳ וכו', מנסים לסחוט ממנו הודאות. מה, לא קראתי מה הם עושים שם לעצירים בטחוניים?!

מה נעשה? שאלתי.

נעשה חושבים!

ואחרי רגע:… ואני חייב לגלות לך שבינתיים הגיעה המשטרה אל חשבון הבנק שלך בבינלאומי הראשון, אחרי שקיבלה היתר גישה אליו מן הרשויות המוסמכות, וכן אל הכספת שלך באותו בנק. מצאה שיש לך חיסכון של 53,000 ש״ח בפיקדון שקלי, וכן 1,250 דולרים, 730 דינר ו־12 מטבעות גיני זהב. ואין ספק שישתמשו במידע הזה כראייה נוספת לקשרייך עם הגורמים העוינים.

אבל זה מהטיפים שקיבלתי! זעקתי. אסור היה לי לקבל טיפ? גם מלצריות מקבלות, לא?!

ישאלו מאין לך דינרים, זהב…

תראה, אני אף פעם לא שאלתי למוצא הלאומי של הקליינטים שלי. אני מניחה שהיו ביניהם גם מירדן או מעדן או מגן־עדן, אני יודעת? איזה ראייה יש כאן לבגידה במולדת?

אלה שהזכרת… ערבים…

מה הגזענות הזאת! התנפלתי עליו. למה צריך להפלות אותם בשירותים מיניים!

לא אמרתי שצריך… התקפל גזוזי, רק ציינתי עובדה… והם עלולים להיטפל לעובדה שהיו לך קשרים עם ערבים…

לא היה לי מה לדבר איתו יותר. ראיתי שתהום פעורה בין עולם ההשקפות שלי ובין עולם הדעות הקדומות שלו.

ודבר ראשון שעשיתי אחרי שיצאתי ממנו, רצתי לבנק לראות אם לא כייסו אותי, הנבלים האלה. איך אני יכולה להיות בטוחה שלא שמו בכיס את הדולרים או את הדינרים מן הכספת?

ספרתי את כל השטרות, המטבעות, גם שתי טבעות היו לי שם – הכול היה במקומו, תודה לאל. לפחות זה.

שלושה חודשים אחר־כך נפתח המשפט, והבשורה הרעה שהקדימה אותנו היתה שבן־עזאי הוכרז כעד מדינה ובתוקף עיסקת טיעון הוצא מכתב־האישום.

פירושו של דבר: אם היתה בגידה בכל הפרשה הזאת, היתה זו הבגידה שלו בי.

הוא הודה בכל ההאשמות. הודה שהעברנו – אני והוא – ידיעות בטחוניות לאויב.

כלומר, הודה בשקרים, כדי לצאת נקי מהעסק ולא לשבת במאסר.

את מתארת לך לאיזו נבזות עלול אדם להגיע?!

וזה האיש שבטחתי בו, שראיתי בו ידיד, אחי־עזר ואחי־סמך, כמו שאומרים.

באיזה עולם אנחנו חיים?!

ואחרי שהודה - אשתו תסלח לו? בחיים לא!

בקיצור, ישבתי על ספסל הנאשמים באולם בית־המשפט המחוזי, שוטר מימיני, שוטר משמאלי, שלא אברח להם, הפרקליט שלי מאחורי –

בית־המשפט!!!

חיל ורעדה.

ואל האולם נכנסים, בצעדים של מארש האבל, שלושה שופטים נכבדים בגלימות שחורות, פנים תשעה באב, כמו שמתאים למשפט חמור כזה, שמשום־מה הזכיר לי את משפט אייכמן, רק פלא שלא הכניסו אותי לתא של זכוכית. מצד אחד של האולם התובע, אדם לא צעיר, עם שיער שיבה, גבוה, עושה רושם אמין, מצידי מגיני, מושיעי, איש־חסדי, עו"ד יהושע גזוזי, מעיין בניירות שלפניו –

וכבר בהתחלה -

גזוזי קם, מבקש את כבוד השופטים לדחות את הדיון כי הוא לא הספיק לעבור על כל החומר וללמוד אותו…

החומר? על איזה חומר הוא מדבר? יש לו בכלל חומר? אני שואלת את עצמי.

כבוד השופטים מתלחשים ביניהם כמה דקות, אחר־כך פותח כבוד השופט האמצעי את פיו ואומר שהבקשה נדחית, ומוסר את רשות הדיבור לתובע להשמעת נאומו.

מה אומר לך? סיפור ההאשמה של התובע היה תפור כל־כך יפה, כל־כך הגיוני, שלב אחר שלב, פרט לפרט, מעשה־אמן ממש, שאני הייתי מוקסמת! הקשבתי בפה פעור, בעיניים גדולות של ילדה בת שמונה שמספרים לה את אליסה בארץ־הפלאות, שכחתי בכלל שמדובר בי ובהאשמות הנוראות כלפי. חשבתי שאילו היה מביא את החיבור הזה לפרופסור שלי, בתור עבודת גמר בספרות יצירתית, הוא היה מקבל בי. איי. צ’יק־צ’ק.

הסיפור הזה גם נשמע משכנע כל־כך, שלא ייתכן בכלל שאינו נכון: גברת צעירה, בת טובים, סטודנטית לספרות, שנאלצת, מסיבות משפחתיות שלא זה המקום לפרט אותן, להרוויח את לחמה ואת שכר־הלימוד שלה בסיפוק שירותי־מין במה שנקרא “מכון בריאות”, מקבלת אל מיטתה אדם מבוגר ממנה בהרבה, נשוי ואב לשניים, שהוא גם פעיל בארגון אנטי־ציוני, אנטי־ישראלי. הוא, תוך כדי שיגולים מגולל לפניה את השקפותיו הפוליטיות, ומכיוון שהשקפותיה גם הן דיסידנטיות, בהיותה מרירה על החברה שהביאה אותה למצב משפיל זה, היא מתרשמת מכוח השכנוע שלו, נשבית בקסמיו, ונענית לפיתויו לשמש כלי להעברת ידיעות לאויב. הוא מדיח אותה לרקום קשרי ידידות עם אחד הקליינטים הקבועים שלה, דיפלומט ממדינה ערבית, ובאמצעותו מעבירים השניים מידע בעל ערך בטחוני עליון לידי כמה מראשי המחבלים המתועבים והאכזריים ביותר –

טוב, לא אחזור כאן על כל הסיפור. תוכלי לקרוא אותו. הוא התפרסם, לאחר כמה חודשים, בעיתונים. ללא הזכרת שמי, כמובן, כי פרסום שמי נאסר בצו בית־המשפט.

לחשתי לגזוזי שנאום התובע משכנע ביותר. כל הכבוד לו.

וגם די אוהד, הוספתי.

הוא פתח עלי עיניים נדהמות: אוהד?

כן כן, היתה לו אמפתיה לנאשמת…

שלושת השופטים התלחשו ביניהם, ואחר־כך פנה השופט האמצעי אלי:

אבקש את הנאשמת לקום.

קמתי, וברגע שנפגש המבט שלי במבטו, אמרתי לעצמי: רגע, אני לא מכירה את האיש הזה? לא ראיתי אותו איפה־שהוא?

השופט: האם את מודה באשמה ששמעת אותה מפי התובע?

שיגעון! קראתי, בקול שהידהד בכל האולם.

סליחה? שם השופט את ידו על אפרכסת אוזנו הימנית.

שיגעון! חזרתי ואמרתי, מה, אתם לא נורמליים להאשים אותי כמין סיפור כזה של אפס־אפס־שבע? מה אני ג׳יימס בונד? אני לא מתוחכמת כמוהו!

גבירתי! את מתבקשת רק להשיב על השאלה אם את מודה או לא מודה באשמה!

באותו רגע אמרתי לעצמי: כן, אני יודעת מאיפה אני מכירך אותו.

מה, זה לא מובן מאליו? חייכתי אל השופט.

אני מבין שהנאשמת אינה מודה באשמה, הכריז השופט כשמבטו מכוון ישר אל עיני.

הצחיק אותי שהוא מדבר אלי באופן רשמי כל־כך, כאילו מעולם…

ורגע לאחר מכן הקיש בפטישו על השולחן והודיע שהישיבה הסתיימה.

אסור לך לדבר בסגנון כזה, נזף בי גזוזי כשיצאנו מן האולם, הם עוד עלולים להאשים אותך בזילות בית־המשפט.

לך תזדיין! לחשתי לעצמי.

ובדרך הביתה נזכרתי שהשופט הראשי הזה, שהיה מבקר אצלי פעם בחודש בערך, אדם בן שישים ומשהו, בעל מראה מהוגן ועיניים תכולות, היו לו דרישות מוזרות מאוד, ביזאריות, שבעדן הוא היה משלם אקסטרא אחרי שהיה מתפשט מכל בגדיו: שאשב ערומה על ברכיו, שארכב עליו כשהוא עומד על ארבע, שאלפות את צווארו בשוקי, ובאמצע הזיון היה לוחש לי באוזן, “צדק צדק תרדוף, צדק צדק תרדוף”, מה שהדליק אותו נורא… בהתחלה סירבתי להיענות לשגעונות שלו, בייחוד שהיו לו זרועות שעירות מאוד. שערות ביצבצו לו מכל החורים, אבל הוא שילם מעל ומעבר, וחבל היה לי לוותר על ההכנסה הנוספת…

בישיבה הבאה הופיע עד המדינה.

הוא לא העז להעיף מבט אחד לעברי, ואני לא הסרתי את עיני ממנו, מקווה לצוד נצנוץ אחד שלו, אך ללא הצלחה.

עמד על דוכן העדים והשיב על שאלות התובע.

מר בן־עזאי! (אני אשתמש גם פה בשם הבדוי, כפי שהתחייבתי בהתחלה), פונה אליו התובע, הגד נא לנו בבקשה ממך, מיהו אותו אבן סהולה, שאתה והנאשמת הרביתם כל־כך להזכיר אותו?

אִבְּן סהולה, עונה העד בקול של סריס, הוא שם כיסוי לאבו סאלח…

מה?!!! התפרצה מפי צעקה שזיעזעה את כל האולם, ומבטי כל היושבים בו, שוטרים, קציני צבא, אנשי משרד הביטחון והשד יודע מי עוד, נפנו אלי בתדהמה.

זה עובר כל גבול! קפצתי ממקומי, איך אפשר עד כדי־־כך…

אך הפטיש של השופט השתיק אותי: אבקש את הנאשמת לשבת בשקט ולא להפריע למהלך המשפט.

כלומר, אומר התובע, זה שם כיסוי לשמו של המבוקש שהיה אחראי לחמישה פיגועים בשנה האחרונה, שגרמו את מותם של עשרים ושמונה יהודים.

כן, משיב עד המדינה בהרכנת ראש.

הגד לי בבקשה, מרים התובע את עיניו מן הניירות שלפניו, מה פירוש המילים… אני רואה כאן מתמליל השיחות שהיו בינך ובין הנאשמת, שהשתמשתם כמה וכמה פעמים במילים העבריות הנדירות כל־כך “פּידיוֹם” ו״פִּיד". מה באות המילים האלה להביע?

המילים האלה, עונה העד בקול נמוך ורועד, שבקושי אפשר לשמוע אותו, באות לסמן “פידאיון”.

אני התפוצצתי. הוא עצמו הסביר לי פעם את פשר המילים האלה - “פִּיד” זה אסון, “פּידיוֹם” זה גאולה.

כלומר, מרים התובע את קולו, כנופיות המחבלים, האם לזה הכוונה?

נכון, אדוני.

התובע מעיין בניירותיו – שלוש או ארבע פעמים… אתה משתמש בשיחות עם המתלמדת שלך בביטוי “כולו מחמדים”. אני מצטט: “וַיִשָׂא עֵינָיו וַיַרְא אֶת הָאִישׁ הָאוֹרֵחַ, אוֹר זוֹרֵחַ, כּי כֻּלוֹ מַחְמָדִים”. אנא באר לנו בטובך, מיהו “האורח” הזה, שהוא איש “מחמדים”?

העד מהסס. שוקל משהו בדעתו. אחר־כך מתגבר על היסוסיו. איש המחמדים, הוא אומר בקול שבור, הוא מוחמד…

מוחמד הנביא?

לא. מוחמד אל־חלים חריזאת…

המחבל?

כן, המחבל.

כלומר, “מחמדים” הוא שם כיסוי ל״מוחמד", אני מפרש נכון?

כן, אדוני.

ומדוע ההתייחסות אליו היא אל “איש אורח”?

כי למעשה הוא בורח מפני החוק ומגיע לכפרו בחזקת אורח לשעה.

אני מבין. ומהו ה״כֶּרֶם" שאתם מדברים עליו?

הכוונה לעבדול־כרים.

וה״תאֵנים" שאתה משבץ אותן במשפטיך?

הכוונה לאבן חמד א־תאני, שר בממשלת קטאר.

מה היה תפקידו של אבן חמד א־תאני במבצע הזה שעמדתם להוציאו אל הפועל?

תפקידו… עד המדינה מתבלבל. הוא לא שינן מספיק את העדות שהוכתבה לו. תפקידו, הוא אומר אחרי לבטים רבים, היה להעביר לאבו סלאח ידיעות על מקומות המסתור של הנשק שעמדנו לספק לו.

הייתי מלאת התפעלות. איזו עלילה מעניינת ומתוחכמת! אני הקטנה עמדתי לספק נשק למנהיג המחבלים! איך לא הייתי מודעת לכל זה?

התובע: מה מציינות שתי המילים “סַלּוִנים וסָרָבִים” בלשון־הסתרים שלכם?

השופט הראשי קוטע לרגע את רצף החקירה: סליחה, התואיל לחזור על מילים אלה, “סַלּוֹנִים וסָ…” זה בעברית?

התובע מסביר ששתי מילים אלה, הלקוחות, כנראה, מאיזה טקסט ספרותי ימי־ביניימי ששימש את הנאשמים כלשון־סתרים, אין להן מובן ברור בעברית. על־פי אבן שושן “סַלוֹן” הוא מין קוץ, ו״סָרָב" הוא מרדן. הקשר ביניהן מפוקפק, אלא אם כן רואים אותן כמילות־צופן. והוא מצפה לתשובת העד.

העד, בן־עזאי המנוול: “סָרָבים” הוא הכינוי ל״מתאבדים“, ו״סַלונים” לסייענים של השלטונות הישראליים.

מדוע הם מכונים “סַלּוֹנים”?

כי בתור מלשינים ומשת"פים הם זוכים להתארח בסלונים של אלופים וסגני־אלופים.

התובע: אמור לנו, בבקשה, איזו משמעות יש לסיפור דלהלן שאתה משמיע באחני ידידתך, הנאשמת בבגידה?

וכאן הוא קורא מן הנייר שלפניו את הטקסט שאני מכירה אותו יפה כל־כך מתוך משל הקדמוני, זה שהשמוק העומד שם על דוכן העדים, הואיל לפרש לי בשעתו בבקיאות כה רבה, שאני עצמי התפעלתי ממנה:

“אִישׁ הָיָה בִּכְּפָר חֲנָן, וַיְהִי לוֹ בֵּית חֶמְדָה… וַיִתֵן מִסְפּוֹא לַחֲמוֹרוֹ, וַיִתֵן מַיִם לִרְחוֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִים הַנִּלְוִים אֵלָיו וַיֹאכְלוּ בְּבֵיתוֹ… כַּמָּה גְדוֹלָה מַעֲלַת הַשְׁבָחִים בְּהַכְנָסַת אוֹרְחִים…” וכו'.

ועכשיו, כשהוא עומד על דוכן העדים בבית־המשפט, מפרש ידידי החולירה את הטקסט הזה כך:

כפר חנן הוא בית חנון שבצפון רצועת עזה. בית חמדה היא ביתו של אחמד מוסטפה סאלים, שאירח את מוחמד אל־חלים חריזאת, כמנהג הכנסת האורחים המקובל אצל המוסלמים, ונתן לו מקלט מפני המג"ב הרודף אחריו.

יפה, אומר התובע בסיפוק רב. עכשיו אבקשך להסביר לנו למה מכוונים השמות “צועַן” ו״תוֹגַרמה" ומה הקשר ביניהם ובין הפעולות שאתה והנאשמת הייתם מעורבים בהן?

“צועַן,” אומר החלאה בן־עזאי, היא מצרים, ו״תוגרמה" היא גרמניה. התוכנית היתה להעביר את אבו סאלח למצרים ומשם לגרמניה, אל בית הידיד של הנאשמת במינכן…

מה?!! קפצתי ממקומי, ואלמלא החזיקו בי השוטרים בזרועותי, הייתי מזנקת אליו ומנקרת את עיניו. אתה מעיז להעליל על… צעקתי.

אך השופט שוב השתיק אותי והזהיר אותי שאם אתפרץ עוד פעם אחת, יוציאו אותי מאולם בית־המשפט.

אני ארצח אותו, הבטחתי לעצמי. אני ארצח אותו. אני יודעת איפה הוא גר. אני אארוב לו ליד פתח ביתו בגבעתיים, וברגע שייצא, אתנפל עליו עם סכין בידי.

להמשיך לדווח לך על כל השקרים שהתעופפו שם באולם בית־המשפט? זה ייקח שעות.

התובע הפיקח הזה נטפל לעוד איזה קטע מתוך משל הקדמוני, על סוחר אחד שקנה אצל רוכל ערמומי “אבָנים גדוֹלוֹת וִיקָרות” כדי “לתַקֵן כְּלֵי מִלְחֲמָה וּלְחַדְדָם”, והטינופת בן־עזאי פירש לו את הקטע כרמז להברחת נשק מצה״ל…

תשמעי, הכי מצחיק היה כשהתובע ציטט איזה פתגם בארמית שאף אחד לא הבין אותו: “צערָא כוַורדָא סומקא לסוּסיא חִיוְורָא”, שזה מהטקסט של משל הקדמוני, וביקש מעד המדינה לתרגם אותו. החרא הזה עמד מבולבל, מפשפש בשכל המעוות שלו מה פירוש המילים האלה, ולא מצא. אולי חמש דקות עמד כך, אדום כמו עטרה של זין, וכל בית־המשפט מחכה שיפתח את הפה המסריח שלו. השתדל להיזכר! מנסה התובע לנער את זכרונו, אבל זכרונו המעופש לא מתנער. אני רואה שהשופטים מאבדים את סבלנותם, מתלחשים ביניהם, כאילו שואלים זה את זה אם מישהו מהם מבין ארמית ומסוגל לתרגם את המילים, לבסוף רומז ידידי השופט הראשי, אביר פעלולי המשגלים, לקצרנית, שתיגש אליו. היא ניגשת, הוא מסתודד איתה, היא יוצאת מן הדלת האחורית – כולם מחכים בשתיקה לאיזה מאורע היסטורי שיתרחש עוד מעט – אחר־כך היא חוזרת כשבידה כרך עבה. מניחה אותו לפני השופט והוא מדפדף בו הנה והנה, ושני השופטים האחרים גם הם מדפדפים, מעיינים, מקרבים את הפנים לדפים, הימני מסיר את משקפיו כדי שיראה טוב יותר את האותיות הקטנות, והם רושמים משהו לעצמם –

הבנתי שזהו מילון ארמי־עברי, והם מחפשים את פירושי המילים הקשות –

אילו היו שואלים אותי, הייתי אומרת להם ברגע, מפני שדווקא את זה זכרתי טוב, וכמעט צעקתי אליהם מן המקום: בורים! אנאלפאביתים! הצער הוא כמו ורד אדום לסוס לבן – זה התרגום, אידיוטים שכמוכם!

אז בסוף ההתייעצות הגורלית ההיא, משמיע השופט הראשי את פסק־דינו:

הצער הוא כמו ורד אדום… וכו'.

עכשיו חוזר התובע אל עד המדינה: מהו ה״וורד" שעליו דיברתם ומהו ה״סוס"?

העד הדבילי מבולבל לגמרי. ממש רחמנות. הוורד… הוא מגמגם, הוורד… אבל נאלץ להודות לבסוף: אינני זוכר.

התובע עובר לשאלה הבאה: אתה מרבה לשבץ בדבריך אל הנאשמת את המלה “מַהֲלָל”. למה הכוונה?

על השאלה הזאת עונה המנוול באומץ: הכוונה לעבדול כרים אל־הילאלי.

כלומר, המחבל שתיכנן את פיגוע הדמים שבו פוצצו את עצמם שני מתאבדים והרגו 17 אזרחים ישראלים חפים מפשע.

כן, אדוני.

ועכשיו אבקש שתבאר לנו את הקטע הבא מתוך תמליל הקלטת של שיחותיך עם הנאשמת…

והוא קורא:

“וַיִקָחֵהוּ וַיִבְיאֵהוּ אֶל בֵּית רְפִידָתוֹ אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב, וַיִתֵן לוֹ כִּכַּר כֶּסֶף בְּמַתָּנָה, וַחֲמֵש חֲלִיפוֹת שְמָלוֹת לוֹ לְמָנָּה, וּמִזְהַב שְׁבָא לִיטְרָא אַחַת מְזוּקֶקֶת, שְׁבוֹ, אֹדֶם, פִיטְדָה וּבָרֶקֶת.”

על איזה כסף מדובר, על איזה זהב, על איזה אבנים טובות, ולמה נועדו כל אלה?

זוהי רשימת השלמונים שהיה עלינו לשלם למבריחי הגבול שאמורים היו להבריח את אבו סאלח מרצועת עזה אל נתב״ג ומשם במטוס לגרמניה.

ומכת המחץ: תסביר לנו מה מובן הקטע שאקרא לפניך…

והוא קורא קטע מן הקלטת, שזה כמובן ציטוט ממשל הקדמוני:

“נוֹעַם חֶלְקִי, וּכְלֵי נִשְׁקִי, חֶמְדַת חִשְׁקִי, טוּב מַטְמוֹנִי.”

והחלאה מסביר: נועם חלקי הוא חלקה של הנאשמת במשימה, וכלי נשקי הוא הנשק שהיה עליה להעביר לחמדת חשקי, כלומר לאחמד שוקרי. טוב מטמוני הוא מטמון אמצעי החבלה בגרמניה…

את תופשת? הם החליטו להשחיל את פרנצי למסכת השקרים הזאת! אולי גם להעליל עליו שהוא נאצי אנטישמי שונא ישראל, ולכן עוזר למחבלים הארורים!

באיזה עולם אני חיה, אני אומרת לעצמי כשאני שומעת את הכזבים הנבזיים האלה!

כשהישיבה נגמרת אני אומרת לעורך־הדין שלי: אני מבינה שהעסק אבוד. על הפנים. הם ארגו סביבנו רשת צפופה של כזבים שקשה יהיה להיחלץ ממנה…

שם המשחק הוא קוּל, אומר לי גזוזי, קוּ-וּ-וּ-ל, קור רוח. אני ארסק אותו, את עד המדינה הזה. אני אפצפץ את כל תשובות ההבל־הבלים שלו, אחת־אחת…

אני מפקפקת, ושואלת את עצמי אם לא כדאי לי לגלות לו מאין אני מכירה את השופט הראשי. אולי הוא יוכל להשתמש במידע הזה. אבל לאחר שיקול קצר ביני לבין עצמי, אני מחליטה לשמור את זה כקלף אחרון. אם יגיעו מים עד נפש, אטיל אותו כפצצה באמצע אולם בית־המשפט.

בישיבה הבאה היה הפרקליט שלי אמור לנהל את חקירת־הנגד כלפי עד המדינה, וכשרק התחילה, הוא די הפתיע אותי. אולי הוא לא כל־כך מטומטם כמו שחשבתי, אמרתי לעצמי. הוא פנה לשופטים והעלה טיעון שאיש לא ציפה לו: השימוש בתמליל הקלטות הוא בלתי־קביל, לדעתו. מנוגד לדיני הראיות. הוא הסתמך על קובץ התקדימים של המשפט הבריטי משנת 1927, שבו נפסק במפורש, בחתימת הלורד צ׳נסלור, שתמלילים כאלה אינם יכולים לשמש ראיות נגד נאשמים.

לכמה רגעים ארוכים נשתררה מבוכה גמורה בבית־המשפט. השופטים החליפו מבטים ביניהם, התלחשו, היה ברור לגמרי שהם הופתעו ולא ידעו מה לעשות עם הטיעון הזה. התובע פישפש בקדחתנות בניירות שלפניו, הופך אותם הנה והנה, אובד עצות

---

אבל לבסוף התעודד, וכאילו זרח עליו אור ממרומים, אמר:

כבוד השופטים, חברי המלומד לא היה מודע כנראה לעובדה שבשנת 1927 לא הומצא עדיין הרשמקול וממילא לא היו קלטות במציאות! איך יכול היה המשפט הבריטי להתייחס לעניין מלכתחילה!

הבעה של תמיהה גדולה השתפכה על הפנים של שלושת השופטים.

אבל הפרקליט שלי לא השתופף ולא השתפן: מחברי המלומד נעלמה כנראה הידיעה שההקלטה המגנטית הומצאה כבר בשנת 1900 וכבר בשנת 1902 הוקלט קולו של הזמר המפורסם קָרוּזוֹ והושמע בגרמופון, ובשנת 1918 כבר יצאו לאור אלבומים של תקליטי רוב הסימפוניות הידועות, כך שגם אם לא היה עדיין בנמצא רשמקול, היֹה היו הקלטות!

השופטים נבוכו עוד יותר, ולאחר התייעצות קצרה הכריז השופט הראשי: נייתי ספר ונחזי. הוא קרא שוב לקצרנית, נתן לה הוראה כלשהי, היא יצאה, וחזרה כעבור חמש דקות ובידה שוב כרך עבה. מרחוק אפשר היה לראות שזה כרך של האנציקלופדיה בריטניקה.

שלושת השופטים התקרבו זה לזה, הפנים כמעט נוגעות אלה באלה, וכמו כלבים שמצאו עצם בחצר האחורית, התחילו שלושתם לרחרח את דפי האנציקלופדיה.

אחרי כמה דקות הכריז השופט הראשי: בית־המשפט יוצא להתייעצות קצרה. הישיבה תתחדש בעוד עשרים דקות.

הפרקליט שלי לטש אלי מבט שכולו אומר ניצחון.

הסתכלתי לאחור לראות מי ומי באולם ועיני נתקלו בעוד שני מכרים ותיקים, אחד שבפעם הראשונה אני רואה אותו במדים, קצין גבוה במשטרה, לפי הסמלים שעל הכותפות שלו, והשני טיפוס מסתורי מאוד, עם עיניים שקועות בחוריהן ועצמות לחיים בולטות.

אהלן וסהלן! חייכתי בתוכי, ברוכים הבאים לצל קורת משפטי! מצטערת שלא יכולה לשרת אותכם ברגע זה. לא פנויה. תבואו בפעם אחרת. יוּ אַר וֶולְקַאם!

השופטים חזרו ונכנסו לאולם, תפסו את מקומם, וידידי ומשגלי הוותיק, השופט הראשי, הודיע על החלטתם המנומקת: היות ובשנת 1927 כבר היו קיימות הקלטות מגנטיות, גם אם טרם הומצא הרשמקול, והיות ודיני הראיות המנדטוריים תקפים גם במשפט הישראלי, לפיכך אנו פוסקים שהקלטות שנמצאו ברשותה של הנאשמת, והמשמשות כראיות לכאורה בטיעוני התביעה, הן קבילות לענייננו, אלא אם כן תוכיח ההגנה שהן סולפו, שונו ממקורן, או שנעשה בהן שימוש נפסד, או הוטל בהן פגם כלשהו שלא כדין.

הסניגור התבקש להתחיל בחקירת־הנגד של עד המדינה.

הפרקליט שלי בלע את כשלונו, השפיל עיניו לניירות שלפניו, והחל בחקירה.

מר בן־עזאי, פנה גזוזי אל העד, אתה אדם נשוי ואב לשני ילדים, אמת?

העד הודה שאומנם כך הדבר.

כמה שנים אתה נשוי?

שבע־עשרה, ענה העד.

אני מניח שאתה בעל למופת ואב מסור לילדיך. אמור נא לנו, כמה פעמים בשבוע אתה מקיים יחסים עם אשתך?

בית־המשפט היה המום. התובע קפץ ממקומו וקרא: מתנגד!

אני כמעט התפקעתי מצחוק: פצצה כזאת לא הייתי מעלה על דעתי שיזרוק הסניגור הדבילי שלי. לאן הוא מוביל? מתנגד! מתנגד! חזר וקרא התובע, זוהי חדירה גסה לרשות הפרט, מנוגדת לאחד מחוקי היסוד של מדינת ישראל, ואין לה שום רלוונטיות לדיון שלפנינו!

אם היא רלוונטית או לא, זאת עוד נראה! הטיח הסניגור שלי כלפי התובע. כבוד השופטים! אחד מחוקי היסוד של מדינת ישראל הוא גם זכות הציבור לדעת…

ולסברת הפרקליט המלומד, התערב כאן השופט הראשי, זכות הציבור לדעת כמה פעמים בשבוע שוכב העד עם אשתו?

הנוכחים הבודדים שבאולם פרצו בצחוק.

ומייד הודיע השופט: ההתנגדות מתקבלת.

גזוזי, מובס, חזר אל הניירות שלו.

הגד נא לנו, פנה שוב אל העד, באילו נסיבות הכרת את הנאשמת?

בן־עזאי הפחדן הרכין את ראשו וענה בלחש: במכון…

במכון למדעי היהדות?

במכון בריאות, לחש העד כמובל לטבח.

היית חולה? שילח גזוזי גיחוך רחב לעברו.

בן־עזאי השפן שתק.

כבוד השופטים! ניסה התובע להציל את עדו, אינני תופש מה הטעם בשאלות הקנטרניות האלה, אלא אם כן מבקש חברי המלומד לחדור שוב לתחום חיי האישות של העד!

השופט פסק: הסניגור ימשיך בחקירה.

הסניגור היה מרוצה.

אני מניח שלא תכחיש, פנה אל העד, שמטרת בואך אל מכון הבריאות היתה לקבל את שירותיה המיניים של הנאשמת. נכון או לא?

שתיקה כהודאה.

ספר נא לנו, אם כן, איך היתה הפגישה הראשונה שלך איתה, האם היא זכורה לך כמוצלחת, מבחינה מינית…

התובע פרץ במחאה: מתנגד! מתנגד!

אבל כאן קרה משהו –

את לא תאמיני!

הבן־עזאי החנון הזה התמוטט. נפל לארץ. התעלף.

מהומה גדולה. מכל צד רצו אליו. מישהו הביא מים, שפך על פניו. קראו למד"א, חובשים נכנסו והוציאו אותו באלונקה אל האמבולנס.

השופט הראשי הכריז שהישיבה סגורה.

לא הבנתי מה קו ההגנה של הסניגור שלי, וכשיצאנו מן האולם שאלתי אותו על זה.

אני אוכיח, אמר, שהעלילה שהוא מעליל עלייך באה כנקמה על הכישלון המיני שלו. על האימפוטנציה שלו.

אבל זה היה רק בהתחלה, אמרתי, אחר־כך הוא היה בסדר, פחות־או־יותר…

בשבילנו, לצורך המשפט, הוא היה אימפוטנט גמור. מובן לך?

טוב, אם זה קו ההגנה, אמרתי לעצמי, מי אני שאתנגד?!

למחרת מצלצל גזוזי אל הדירה שלי:

את לא מתארת לך מה קרה – עד המדינה שלנו נלקח לאיכילוב והוא שוכב שם משותק!

משותק?! צעקתי בבהלה.

ראיתי בדמיוני את הבן־עזאי הזה שוכב משותק בבית־החולים, לא יכול להניע את הידיים, הרגליים, השפתיים, פרחה לי הנשמה. שאני אהיה אשמה גם בזה, שגרמתי שיתוק לבן־אדם… דבר כזה על מצפוני…

מה יהיה עכשיו עם המשפט? שאלתי.

לעת־עתה, המשפט תלוי ועומד…

מנסיוני, אמרתי, או תלוי או עומד, לא יכול להיות גם זה וגם זה.

גזוזי צחק: המשפט זה לא החיים. שני דברים שונים.

אז אם עד המדינה משותק, אמרתי, העסק גמור, לא?

המשפט לא עומד על עד אחד! אמר. לתובע יש עדים נוספים! נחיה ונראה. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. אולי אצליח לשתק גם את העד הבא, צחק.

הישיבה הבאה של בית־המשפט התקיימה כעבור שלושה שבועות. עד המדינה לא התאושש, והיתה שמועה שהוא במצב של צמח.

ממש ריחמתי עליו. היו לנו כמה לילות יפים, ובעיקר, הוא עזר לי המון! המון! איך אני יכולה לשכוח את זה? צמח… זה נורא!

את יודעת כמה הוא תרם לי? אני נזכרת שהוא הכיר את כל המהדורות של משל הקדמוני, את הראשונה שיצאה בדפוס ב־1491 עם ציורים של המחבר עצמו, ואת השנייה שיצאה בוונציה ב־1547, ואת זאת שיצאה בפרנקפורט שעל האודר ב־1800 והיה כתוב שם בהקדמה שהיא יצאה תחת ממשלת אדוננו המלך האדיר והחסיד והמיוחס וכו' וכו', והכוונה היתה למלך של פרוסיה, פרידריך וילהלם השלישי ירום הודו… היתה לו בקיאות עצומה, לבן־עזאי הזה… הוא - צמח? איום ונורא! ממש היה לי חבל עליו. אוצר יקר. אבל מה יכולתי לעשות? לבכות על חלב שנשפך?

בהתחלת הישיבה היה איזה דין־ודברים, או שקלא־וטריא כמו שקוראים לזה, בין התובע, הסניגור שלי והשופט הראשי, שלא הבנתי ממנו כלום. שאלתי את גזוזי מה זה “הביאס קורפוס” שהם מזכירים כל־כך הרבה. אמר לי שזה “יש לך את הגוף”, או ״תביא את הגוף״. איזה גוף? נבהלתי - הגוף שלי? אל תדאגי, הרגיע אותי, זה רק ביטוי משפטי כזה לגבי צו הבאה של עציר או של עד. אחר־כך דיברו על תקנות הגנה לשעת חירום על־פי דבר המלך במועצתו 1922. ושוב לא הבנתי. מה עניין מלך למשפט שלנו? גזוזי הסביר שזה שייך למשפט הבריטי, כלומר המנדטורי, וכו' וכו' ושלא אשים לב. זה לא ענייני.

או־קיי. אחרי כשעה התחיל המשפט עצמו –

ואני רואה עולה אל דוכן העדים – לא! לא ייתכן!

חבר שלי! סטודנט מהאוניברסיטה! ליאור לוי!

כעד התביעה!

מה קורה פה? הוא? נגדי? אני לא מאמינה!

עכשיו תשמעי. ליאור לוי הוא חומד של בחור. ממש חומד. תמים כזה. ישר. כשהוא שומע על עוול שנעשה על־ידי מישהו למישהו, הוא מסמיק מבושה. שמעת דבר כזה? לא שהוא עשה עוול והוא מתבייש, אלא הוא מתבייש על זה שמישהו עשה עוול! שמנמן כזה, פני ירח מלא…

תראי, אני מכירה בני־אדם.

תאמיני לי, אני מכירה.

כן, אני מכירה.

נכון, אלה שהיו באים אלי למכון כמעט לא היו מדברים. נכנסים, גומרים, יוצאים. אצל אחד זה לקח עשר שניות, אצל השני עשר דקות, והשלישי, שיגמור כבר, לכל הרוחות, הייתי אומרת לעצמי, כמה זמן הוא חושב מגיע לו בעד מאה וחמישים שקל! אז את תוהה, איך אני יכולה להכיר אותם? הם מתנשמים, מתנשפים, נאנחים, נאנקים, ולפי זה הייתי מכירה אותם, כי אצל כל אחד זה אחרת, והנשימה היא הנשמה. אז אני מכירה אותם, או־קיי?

זה לא כל־כך שייך לעניין, כי עם ליאור אני אף פעם לא שכבתי. אמרתי לך פעם, מבחינה מסוימת אני בתולה. עם ליאור נפגשתי מדי פעם, היינו באמת ידידים. אבל לשכב? שנינו לא חלמנו על זה.

ופתאום הוא מופיע כעד מטעם התביעה?! אלוהים!

התובע מתחיל בחקירה.

ב־13 באוגוסט של השנה שעברה ביקרת, יחד עם הנאשמת ועם עוד חמישה אנשים, באוניברסיטת ביר־זית, נכון?

נכון, עונה ליאור ביושר.

התמים הזה לא משער כלל שטומנים לו מלכודת.

עם מי נפגשתם שם?

את השמות אני לא זוכר. עם סטודנטים ערבים מביר־זית…

תיזכר. היה שם אחד בשם פואד מחמוד אל־קייסי?

אני באמת לא זוכר. היו שם עשרה או שנים־עשר משלהם, אני לא זוכר את השמות.

ואני כבר מבינה לאן הרוח נושבת.

מה היתה מטרת הפגישה שלכם עם שנים־עשר צעירים ערבים שאת שמם אינך זוכר?

באנו להביע את הסולידריות שלנו איתם בגלל העוול שנעשה להם, אומר ליאור בתום־לב, ולא שם לב שמאחורי השיח אורב לו זאב שבעוד רגע יקפוץ עליו.

כמעט צעקתי: זאב! זאב!

העוול… אומר התובע. איזה עוול?

שסגרו להם את האוניברסיטה כעונש על זה שאחד מהם, שהיה בחמאס, הניח חומר־נפץ מול הבית של סגן יושב־ראש הכנסת.

ועל כך לא מגיע להם עונש, לדעתך.

אנחנו נגד עונש קיבוצי, אומר ליאור, הוא מנוגד לאמנת האו"ם.

אז אתם, אתה והנאשמת היושבת כאן, וחבריכם, הלכתם לשם רק כדי להביע סולידריות.

כן, אדוני.

ואם אומר לך…

עכשיו באה סידרה של שאלות שכל אחת מתחילה ב״ואם אומר לך…" כמו שליפות של חרב מתוך הנדן כדי לנעוץ בחזה של היריב.

ואם אומר לך שהלכתם לשם, אל קן הצרעות הזה, החממה של החמאס בשטחים, אוניברסיטת ביר־זית, כדי להעביר להם תצלומים ומפות של נקודות אסטרטגיות בישראל, מה תאמר על כך?

זה לא נכון, אדוני.

ואם אומר לך שאותו פואד מחמוד אל־קייסי, מנהיג ידוע בחמאס, נמצא בקשרים מחתרתיים איתך ועם החבורה שלך כבר זמן רב, מה תאמר על כך?

אני אינני יודע דבר על כך. זה לא נכון, אומר ליאור המופתע.

ואם אוכיח לך שנפגשת עם פואד מחמוד לפני הפגישה שהודית בה, מה תאמר על זה?

לא זכור לי דבר כזה, אני לא מכיר אותו.

וכאן קרה משהו מדהים!

התובע הממולח שולף מתוך האוגדן שלפניו תצלומים מוגדלים, ומציג אותם לעיני ליאור, לעיני השופטים, לעיני הסניגור שלי ולעיני: תצלום של ליאור במדי רב־טוראי בצה״ל על רקע של טנק מרכבה, תצלום של ליאור בגן הפעמון בירושלים, תצלום שלו עם קבוצת חיילים בטרמפיאדה בצומת גולני, ולבסוף – תצלום שבו נראים הוא ואני ובינינו צעיר ערבי שלא זכרתי מיהו, עומדים כשזרועותינו זה על הכתפים של זה, על רקע שער שכם, בידו הפנויה של ליאור איזו חוברת או ספר, ובידי הפנויה ספר שזיהיתי אותו: פירוש לכתר מלכות של אבן גבירול.

האם אתה זה שנראה בתצלומים אלה? מצביע התובע על דיוקנו של ליאור בהם.

כן.

תוכל לומר לנו מיהו הערבי שעומד בינך ובין הנאשמת ליד שער שכם?

אני לא זוכר. אני לא זוכר שאי־פעם הצטלמתי עם ערבי ליד שער שכם.

זה תצלום מבוים, לדעתך?

אין לי מושג.

ואם אומר לך שהערבי שעומד בינך ובין הנאשמת הוא לא אחר מאשר פואד מחמוד אל־קייסי, המחבל הרוצח מן החמאס שיש לו דם על הידיים, מה תאמר על כך?

זה לא יכול להיות.

כך. תוכל לומר לנו מהו הספר שאתה מחזיק בידך בתצלום מספר 4?

אמרתי כבר, שלא זכור לי בכלל תצלום כזה.

ואם אומר לך ששם הספר הוא Specrometry and its Applications in Organic Chemistry מאת ג’י אייצ' ביינון, האם זה מזכיר לך משהו?

כן, עונה ליאור התם, הלומד כימיה באוניברסיטה, יש לי ספר כזה, אני לומד בו…

כך. עכשיו תאמר לנו בבקשה, איך הגיעו התצלומים האלה לרשותו של פואד מחמוד אל־קייסי?

ליאור, כמוני, כמו כל הנמצאים באולם, היה המום. הוא לא ידע מה לומר.

אני אומר לך איך הם הגיעו, ירה התובע לעברו. אתה הבאת את הספר הזה להוראת הכימיה האורגנית ויישומיה אל אותו פואד כדי שילמד ממנו איך לייצר נשק כימי!

וכאן רעם קולו של התובע כמאיים בהוצאה להורג: נשק כימי, מר ליאור! אתה התכוונת לתת בידי האויב נשק כימי להמיט עלינו שואה! אתה, סטודנט ישראלי, יליד הארץ, רצית לעשות יד אחת עם האויב במזימה להשמידנו!

ליאור החוויר. נאלם דום.

התובע, גם הוא חיוור, עשה הפוגה קצרה, כדי לאסוף כוח להתקפה הבאה, אחר־כך אמר בשקט: אתה מכיר את הגברת הצעירה שיושבת שם, על ספסל הנאשמים?

ליאור העיף מבט לעברי, ושנינו חייכנו לרגע.

כן, מכיר.

היא חברה שלך?

כן, חברה טובה, העיף ליאור חיוך לעברי.

חברה טובה, למרות כל מה שידוע לך עליה?

רק דברים טובים ידועים לי עליה, אמר ליאור באומץ.

וידוע לך, כמובן, העיסוק שלה…

העיסוק?… פנה מבטו של ליאור במבוכה, מהתובע אלי וממני אל התובע. אצלי הלב הפסיק לדפוק לרגע. – עד כמה שידוע לי היא עוסקת בשירת ספרד…

יפה! יפה מאוד! קרא התובע, מרוצה. אם כך גם ידוע לך בוודאי מהו הספר שהיא מחזיקה בידה בתצלום.

הספר… אני חושב שזה משהו על שירת אבן גבירול…

אומר לך מה שם הספר: אל האין – ונבקע, זה שם הספר. אתה מבין את פירוש המילים האלה?

עד כמה שזכור לי משיחותי עם הנאשמת, אמר ליאור, זה פסוק מכתר מלכות של אבן גבירול…

נכון, אבל מה פירוש המילים שאלתי – שאג התובע בחלל האולם. ולאחר שנח רגע מן המאמץ של מיתרי הקול, אמר בשקט: שמעת פעם על ביקוע הגרעין? אני בטוח ששמעת…

ושוב בקול אדיר: באמצעות רמזים חשאיים מתוך הספר הזה סיפקה החברה הטובה שלך, המקדישה את ימיה ואת לילותיה לשירת ספרד, הוראות לחברכם, המחבל הנתעב, איך לבקע את הגרעין, במילים אחרות, איך לייצר נשק אטומי! מה זה “אל האין - ונבקע, ואל היש - ונתקע, ואל העולם - ונרקע”, אם לא רמזים לביקוע האטום ולריקוע העולם, כלומר, לפיצוצו?! אתה תופש לאיזה שפל מדרגה ירדתם, אתה והחברה הטובה והתמימה שלך?!

וכשהוא פונה אל הבימה: כבוד השופטים! לא ייאמן ממש לאיזה ציניות מסוגלים להגיע סטודנטים של אוניברסיטה, המתקיימת מכספי משלם המיסים הישראלי ומתרומות הבאות מיהדות העולם – לנצל את המדע הטהור ואת השירה הטהורה לקידום המטרות הטמאות ביותר, שכל כוונתן היא להשלים את המלאכה שלא השלימו אותה הנאצים!

הסניגור שלי קפץ על רגליו: אני דורש מן התובע לחזור בו מדבריו! לא ייתכן שבבית־משפט ישראלי יטיחו בצעירים יהודים את כינוי הגנאי נאצים!

נשתררה מהומה באולם. נשמעו קריאות “בושה! בושה!”, קריאות אחרות כמו “זה מגיע להם!”, והשופטים התייעצו ביניהם כמה דקות, ואחר־כך פסקו: למחוק את המלה “נאצים” מן הפרוטוקול.

הסניגור שלי היה מרוצה.

התובע ניגש אל דוכן השופטים, הניח את התצלומים לפניהם, השופט הראשי העבירם מיד ליד, אחר־כך הורה למזכירה שתרשום: מיצג מס. 1, מיצג מס. 2, וכו'.

גזוזי קם וביקש מן השופטים להעביר לידו את התצלומים לעיון. השופט הראשי הבטיח שימסור לו אותם בגמר הישיבה.

עכשיו גם ליאור יצורף לכתב־האישום, אמרתי לגזוזי כשיצאנו מן האולם. כן, כנראה, אמר, אבל הוא יצטרך למצוא לו פרקליט אחר. אני לא אוכל להגן על שניכם.

וכשהיינו כבר בחוץ, ליכסן אלי מבט ממזרי: אז מה, אצל אבן גבירול יש באמת רמזים על ביקוע הגרעין?

אולי, אמרתי. בכתר מלכות יש הכול. שמש וירח, כוכבים ומזלות, איך נברא העולם ואיך הוא ייגמר… אני בטוחה שיש שם גם רמזים על המפץ הגדול ועל החור השחור.

גזוזי כיוון אלי את הגיחוך המחורמן שלו: אז יש שם גם חור שחור, מה?!

הסניגור שלי, ואת זה אני זוקפת לזכותו, עשה מאמצים עצומים להפריך את עדויות התביעה, ומה שהטריד אותו יותר מכול היה הקטע עם התצלום, שבו אני וליאור כאילו תומכים את המחבל הזה, פואד מחמוד אל־קייסי, משני הצדדים, אני עם הבקיאות שלי בלוחמה אטומית, והוא עם הניסיון שלו בלוחמה כימית. אמרתי לו: זה בולשיט! שכח את זה! כל אידיוט מבין שזה תצלום מפוברק! מה, אני נפלתי על הראש לספק נשק השמדה למחבל פלשתינאי ועוד להצטלם איתו?

אף פעם לא הצטלמת עם הערבוש ההוא? הוא שואל.

קודם־כול אני מבקשת מאוד, בנוכחותי אל תשתמש בכינוי הגזעני הזה. לעולם לא. אבל לעולם, אמרתי. שנית, אני לא זוכרת שאי־פעם הצטלמתי עם הבחור ההוא. אני לא מכירה אותו. אני לא חושבת שהוא השתתף במפגשים המשותפים שלנו עם סטודנטים פלשתינאים. מסקנה: התצלום הוא קולאז'. השב״כ או המשטרה מצאו איזה תצלום ישן שלי ושל ליאור, עומדים בקמפוס של אוניברסיטת תל־אביב, עם ספרי הלימוד שלנו, העמידו בין שנינו את פואד, והדביקו את שני התצלומים במומחיות.

את זה צריך להוכיח, אמר גזוזי.

ואחרי שקיבל את התצלומים מן השופטים, הלך לאחד מצלמי העיתונות הוותיקים וביקש שיגלה, באמצעות מכשירי הרנטגן או האולטרה־סאונד שברשותו, אם התצלום הוא אותנטי או קולאז'.

ומה שקרה הוא זה: אחרי שבועיים, כשהלך לקבל את תוצאות הבדיקה, אומר לו הצלם, מצטער, באמת מצטער, התצלום הלך כנראה לאיבוד, חיפשתי וחיפשתי, אני לא מוצא אותו בשום מקום… מוכן לשלם את הנזק…

אני התפוצצתי כששמעתי את זה. צעקתי על גזוזי: אתה תופשׂ מה שקורה פה? הצלם־עיתונות הזה פשוט גנב את התצלום! הוא מסתיר אותו אצלו! הוא ישתמש בו! הוא יפרסם אותו בעיתון ברגע שימצא לנכון! ואז מה קורה איתי? – אני אבודה!

זה יפליל אותו, אומר השפן גזוזי בקול רך כשמן סויה, הוא עלול לקבל עשר שנים על זה…

הוא יקבל עשר שנים ואני אקבל שבץ! בערה חמתי בתוכי.

ופתאום הפנים שלו זורחות מאושר: בעצם… אולי זה לטובתנו… אם אין תצלום אין הוכחה…

ואז יפלילו אותך על העלמת ראיות, אמרתי.

אבידה שלא מדעת… נזכר גזוזי באיזו הלכה תלמודית שלמד אי־פעם, אל תדאגי. אני אצא מזה בשלום. וגם את.

המוח של הסניגור שלי מפליץ ניצוצות של רעיונות גאוניים כמו עמוד של מתח גבוה. כששאלתי אותו בפעם העשירית איזה עדי הגנה הוא מתכוון להביא, הוא שלף ממוחו המצאה גאונית שאפשר להשוות אותה רק להמצאת הנורה החשמלית של אדיסון:

אנחנו נביא את פרופסור ישעיהו ורשבסקי מן האוניברסיטה העברית בירושלים. מומחה בעל שם עולמי לערבית קלאסית ולפיוט של ימי־הביניים.

הייתי המומה: איך זה נוגע בדיוק…

נוגע ונוגע. הוא יוכיח שכל השירה הזו, של אִבּן סהולה ושל אִבּן גבירול ושל יתר האבנים, מושפעת באופן ישיר מן השירה הערבית והלשון הערבית, כך שכל הביטויים שלדעתם הם רמזים סודיים לאיזו מחתרת טרוריסטית, הם טבעיים וקבילים.

לא היה לי מה לומר על כך.

ובישיבה השישית או השביעית של בית־המשפט, מופיע על דוכן העדים הפרופסור ישעיהו ורשבסקי, אדם כבן שבעים־וחמש או שמונים, חובש כיפה על הקרחת, ונושא את נאומו.

הנאום ארך שעה וארבעים דקות. מתוך כבוד לפרופסור, שהוא חבר האקדמיה ללשון העברית וגם חבר האקדמיה למדעים, לא העזו השופטים להפסיק או לקטוע אותו.

מעניין אותך לשמוע מה אמר? אני, אחרי החמש דקות הראשונות תפשׂתי שאני יכולה להפיק תועלת מן ההרצאה הזאת בשביל האמ.איי. שלי, זאת אומרת אם ירצה השם יתברך ולא יסגרו אותי לעשרים־וחמש שנה, והתחלתי לרשום את מוצא פיו של המלומד העולמי.

הוא פתח בסקירה היסטורית על הכיבוש המוסלמי של ספרד החל משנת 711 לספירה, כשהמשכילים מן הקהילה היהודית התחילו להשתמש בערבית גם בכתיבה. אחר־כך עבר לדבר על משה אבן־עזרא דווקא, ואמר ששירת החול שלו מושפעת מן התחביר והסגנון הערביים, ובעיקר מן ה״נסיב", שהיא השירה האירוטית הערבית. אחר־כך דיבר על ההשפעה המכרעת של הדקדוק הערבי על הפיוט העברי. ומכאן התחיל לשרשר שורה ארוכה של דוגמאות להוכחת התזה שלו, והראה שהמדקדקים העבריים של ימי הביניים היו פלגיאטורים. אבן ג׳נאח, בכתאב אללמע שלו, העתיק פרק שלם מספרו של המדקדק הערבי אלמברד, כתאב אלמקתדב. והספר של המדקדק הקראי אבו אלפרג׳ הרון, משהו כמו אלכתאב אלמשתמל פי אללגה אלעבראניה, כלומר, “הספר המקיף על שורשי הלשון העברית וענפיה”, הוא פלגיאט של המדקדקים הערבים אבן אלסראג' ואלאצול, וכו' וכו'…

מלבדי, שרשמתי את הפנינים האלה ללא ליאות, כל הנוכחים באולם, לרבות שלושת השופטים, נרדמו. כמו באגדה ההיא על היפהפייה הנמה, כשכל השומרים והמשרתים בארמון שוכבים רדומים כמו פגרים.

מתי השופטים התעוררו?

כשהפרופסור ציטט מן הקוראן את המילים: "ומתלה קולה תעאלי… וכדלך מעאנה מא נהית ענה פאמיתהם… אסתתקו אלמות…״ כנאמר בסורה ב׳ בקוראן, עמוד 172, דהיינו, יהיו ראויים למוות כי האל ימיתם, ולא ימותו גם הם גם אתם…

כאן נקפץ השופט הראשי מתרדמתו כאילו צרעה עקצה אותו, וקרא: מי ימותו? מי מדבר פה על מוות?!

הפרופסור אנין־הדעת נבהל מן הגערה, נעלב, אסף את הניירות שלו, ירד מן הדוכן, ויצא מן האולם.

השופט לא ידע מה לעשות מרוב מבוכה, ומחוסר ברירה סגר את הישיבה.

נאום מצוין, את לא חושבת? אומר לי מיסטר גזוזי כשאנחנו יוצאים, חבל רק שלא התאפשר לו לסיים.

ואחר־כך התייעץ איתי אם כדאי להביא כמה מן הלקוחות שלי כעדי הגנה.

הסתכלתי עליו וחשבתי: הבן־אדם הזה נורמלי? אולי צריך לשלוח אותו לשלוותה…

עדי הגנה? אמרתי.

עדי אופי! אמר. את לא יודעת שבהרבה משפטים מביאה הסניגוריה עדים המעידים על אופיו הטוב של הנאשם, על יושרו, הגינותו, ויש לזה השפעה חיובית מאוד על השופטים… ובמקרה שלך, אני בטוח שהלקוחות שלך היו תמיד מרוצים ממך, ורק ישמחו…

לא היה לי מה לומר על כך.

מה עוד אספר לך? אני פוסחת על כמה ישיבות, ועל ה״משפט זוטא" בעניין התצלומים, שממנו אי־אפשר היה להבין אם השופטים מקבלים אותם כראיות קבילות או לא, ועל־כל־פנים, גזוזי יצא ממנו נקי, ואני מגיעה אל נאומי הסיכום.

על נאום הסיכום של התובע אין לי הרבה מה לומר. הוא היה דומה מאוד לכתב־האישום, פלוס ניתוח עדויות התביעה, שכולן הוכיחו שיזמתי וזממתי סיוע לאויב במבצעי טרור והתאבדות שלו, והייתי עלולה להמיט אסון על המדינה ועל מאמצי השלום שלה, אלמלא נתפסתי ברגע שלפני שעת השי"ן… ובקיצור, הייתי “פצצה מתקתקת”.

הצחיק אותי כששמעתי את המילים האלה. זה שאני ממש “פצצה”, כבר אמרו לי לא פעם, ואפילו “פצצה מתוקה”, אבל “פצצה מתקתקת”?

את נאום הסיכום של הסניגור שלי אני קטעתי באמצע.

הוא פתח בשבחים על האופי הטוב, האדיב והנדיב שלי, על הצניעות שלי, על המוסריות והמצפוניות שלי, על אהבת המולדת שלי, על האידיאליזם שלי בשאיפותי לשלום ואחווה בין העמים, על השנאה שלי לאלימות ולמלחמה… כשעבר לדבר על העיסוק שלי, שבעיני רבים הוא “מפוקפק” ונחשב כ״כתם על האישיות", אמר שאומנם יש להודות שאין זה עיסוק מכובד ביותר, אלא שאני הגעתי אליו בכורח הנסיבות, כדי לממן את לימודי בשירה הספרדית…

כאן קמתי על רגלי ואמרתי: אדוני השופט, אני מבקשת להפסיק את דברי הפרקליט שלי. האם יורשה לי לומר כמה מילים?

השופט ממש השתומם. אני חושבת שבכל הקריירה שלו לא נתקל במקרה כזה, שהנאשם יבקש להפסיק את הנאום של הסניגור שלו. הוא התייעץ כמה רגעים עם שני עמיתיו, אחר־כך אמר: אם אין התנגדות לכך מצד הפרקליט המלומד עצמו, תוכל הנאשמת לומר את דברה.

הפרקליט המלומד שלי נעלב, והתיישב.

ואז הרבצתי נאום שאני מרשה לעצמי לומר שהיה לא פחות מרשים מן הנאום של סוקרטס לפני שופטיו, או של ז’אן ד’ארק לפני תלייניה.

כבוד השופטים, פתחתי את פי ואמרתי, אני רוצה לומר משהו על העיסוק שלי, שהפרקליט המלומד אמר שהוא לא מכובד ביותר. אז ככה: כפי שידוע, היצר האלמנטרי של הבן־אדם, ועל זה כבר נכתב בבראשית פרק ג', ופרויד פיתח את הנושא, הוא יצר המין. את היצר הזה צריך לספק. אם לא מספקים אותו, נגיד לגבר, הוא מתוסכל. על זה יכולים להעיד גם כמה מאלה שיושבים פה באולם, ולא אזכיר שמות, מפני שהאתיקה המקצועית שלי מחייבת דיסקרטיות. ובכן, כשהגבר מתוסכל הוא נעשה אלים, האלימות מובילה למלחמות. אנחנו, שקוראים לנו זונות, מספקות את היצר הזה, ועל־ידי כך מונעות מלחמות. תחשבו על זה, רבותי: מדוע בתאילנד אין מלחמות? התשובה היא פשוטה: מפני שיש שם מספיק זונות לכל האוכלוסייה, ואפילו נשאר עודף לתיירים מכל העולם. למנוע מלחמות זה לא מכובד? אני שואלת! תגידו אתם! ו אני רוצה להזכיר למי שלא זוכר, שאלמלא רחב הזונה, יהושע לא היה כובש את יריחו, ואולי בכלל לא היה ממשיך עם הכיבושים שלו, כך שאנחנו צריכים להודות לזונה ההיא שאנחנו עכשיו פה. ואם מישהו מכם קרא פעם את הסיפור של גי דה מופסן “כדור של שומן”, יודע שמי שהציל את הכבוד הלאומי של צרפת בזמן המלחמה עם פרוסיה לא היו הבורגנים המכובדים והצבועים, אלא זונה שמנה אחת, ‘כדור של שומן’ שסירבה לשכב עם אופיצר פרוסי, מתוך פטריוטיות אמיתית. כדאי לכם לזכור את כל זה לפני שתוציאו משפט על “עיסוק לא מכובד ביותר”.

זה אל״ף. עכשיו בי״ת. בניגוד לישראלים רבים – גם כאלה שנמצאים פה באולם, ולא אזכיר שמות – אנחנו מרוויחות ביושר את הכסף שלנו. לא גונבות, לא מרמות, לא מועלות בכספי משלם המיסים, לא עושות מיליונים מכל מיני עיסקות מפוקפקות, לא מקבלות משכורות עתק מן הממשלה, כמו רבים שמחממים את הכיסאות בלי להזיז אצבע. לא אזכיר שמות. אנחנו עובדות קשה. אפשר לומר קורעות את התחת, תסלחו לי על הביטוי. לפעמים עשרה שנים־עשר קליינטים בלילה, ולכמה מהם יש דרישות פנטסטיות, ושוב – לא אזכיר שמות. ואחרי ההמצאה של הוויאגרה, זה נעשה עוד יותר קשה. תביאו את זה בחשבון.

עכשיו בנוגע לטראש הזה, סליחה על הביטוי, שהתובע המלומד קורא לו בגידה במולדת. אז ככה: אני מודה שנפגשתי עם פלשתינאים. אם אתם רוצים שמות, נפגשתי, בנסיבות שונות, בתור סטודנטית, עם זיאד מוסטפה אל אחמד, ועם נואף איסמעיל א־רחמן, ועם עומר אחמד א־זהל, ועם עבד א־רחמן חריזאת, ועם סאמר מוחמד א־נאסר, ועם איסאם סאדק אל־קייסי, ועם עוד איזה תריסר, לא זוכרת את השמות של כולם ולא יודעת מי מהם היו מחבלים, זה לא כתוב להם על המצח, או־קיי? בדרך־כלל הם עשו עלי רושם טוב. אחלה בחורים, בלי קשר לפוליטיקה. ולי יש יחס מיוחד אליהם מפני שאני לומדת את השירה העברית בתקופת ספרד, שיש לה קשר חזק עם הערבית, ולכן גם עם הערבים. על אבן סהולה לא שמעתם, כבוד השופטים, אבל אולי יצא לכם לשמוע על משורר אחר, יהודה הלוי, שיש רחוב על שמו בתל־אביב. אז יהודה הלוי כתב את החרוזים האלה בשיר ששמו “אל הצביה”.

תקשיבו טוב: “חלי עקוד גידך למא/ אזרת בך אלחלי/ אנת אלחלי והדה ענדי/ גמלה שואגלי”

ובעברית:

הֲסִירִי חֲרוּזֵי צַוָוארֵךְ, לָמָּה הוֹסַפְתְ לָך הָעֲדִי, אַת הִיא הָעֲדִי, וְזֶהוּ אֶצְלִי עִיקָר עִנְיָינִי.

או: “גן מתא נקש יא חביבי/ פאנכר דנאשו/ אלגללה רכיצה/ בשתאת הפרמשו”, ובעברית:

אַל תִּיגַע בִּי, יְדִידִי, אֵינִי רוֹצָה בְּמִי שפּוֹגֵעַ בִּי, חָזִי רַךְ וְרָגִישׁ, דַּי לְךָ, מְסָרֶבֶת אֲנִי לְכָל אֶחָד.

אז אם ליהודה הלוי, משורר גדול לכל הדעות, היה מותר לערבב עברית עם ערבית, ועוד בעניינים אירוטיים, מותר גם לי להתערבב עם ערבים, אירוטיקה או לא אירוטיקה. ומה שנוגע לפוליטיקה, לפי דעתי, אם להיות אובייקטיבית, הם די צודקים בסך־הכול. אחד הקליינטים שלי מן המערכת השיפוטית, ולא אומר מי, כשהיה מתרגש יותר מדי, היה לוחש לי באוזן, צדק צדק תרדוף, צדק צדק תרדוף. אז אני למדתי משהו ממנו, ואני אומרת, יש צדק במה שהם טוענים. עוצרים אותם בלי משפט, ובמרתפי האינקוויזיציה של מדינת ישראל הדמוקרטית מענים אותם במהלומות, באזיקה לאחור, בקשירת שק על הראש, במניעת שינה, בהשמעת מוזיקה רועשת 24 שעות בלי הפסקה, בכבילה בתנוחת צפרדע, בחישמול האשכים, בקמבז, בשאבח…

כאן התרומם מאחד הספסלים באולם איזה גורילה עם פרצוף של רוטוויילר, נציג של השב״כ כנראה, וקרא לעבר השופטים: אני מבקש להפסיק את נאום השיטנה הזה נגד זרועות הביטחון של המדינה!

שלושת השופטים, כאילו היכה אותם הרעם, כמעט נפלו מן הכיסאות, והאמצעי דפק בפטיש והודיע שלנוכח הנסיבות הוא מפסיק את הישיבה.

כשיצאנו, הפרקליט שלי זרק עלי מבט של בוז, וסינן: את חפרת לך את הקבר שלך במו ידייך. אין לי מה לעשות איתך. תמצאי לך סניגור אחר. שלום.

אתה יכול לנשק לי, לחשתי לעצמי.

אבל אחרי יומיים הוא מצלצל אלי ומודיע לי שהכרעת הדין נדחתה בשישה שבועות. כך נמסר לו ממזכירות בית־המשפט. ובמה שנוגע להגנה, אי־אפשר להגן עלי אחרי הנאום המבריק שלי, שהיה למעשה נאום האשמה מוצלח ביותר נגד עצמי, שהצדיק את כל מה שטען התובע נגדי. הדרך היחידה שהוא רואה להפחתת העונש הצפוי לי, של עשרים־וחמש שנות מאסר, היא הסכמה לעיסקת טיעון.

לאיזו עיסקת טיעון עלי להסכים? שאלתי.

אנחנו נטען, אמר, שאת סבלת בילדותך מהתעללות מינית, נגיד שאביך אנס אותך מגיל חמש עד שתים־עשרה ואמך ניסתה להטביע אותך באמבטיה. זה גרם לך לדימוי עצמי נמוך ולהתערערות נפשית, שהביאה אותך הן לזנות והן להתחברות עם אויבי המדינה. אם התובע יקבל את הטיעון הזה, אני משער שיורידו לך את העונש לשתים־עשרה שנה. אם את מסכימה, אני אתחיל לפעול בכיוון הזה.

תקף אותי צחוק היסטרי כזה, שמיהרתי לסגור את הטלפון.

היה לי אם כן פסק־זמן של שישה שבועות.

מה שהלך פה בששת השבועות האלה!

טוב, את לא היית פה, את לא יכולה לדעת.

העסק־ביש הודלף. ומי שהדליף היה לא אחר מאשר הפרקליט המלומד שלי בעצמו ובכבודו. זה התברר לי מן הרגע הראשון.

הגאון הזה, שקודם חשב שהוא יבריז מההגנה עלי, החליט, במחשבה שנייה, שבסופו של דבר המשפט עשוי להביא לו רווח ותהילה. הוא ידליף לעיתונות את פרטי הישיבה האחרונה, בלי שמות, כמובן, כי על זה יש איסור בצו של בית־המשפט, ויציג את המקרה כמין “משפט דרייפוס”, מה שהצרפתים קוראים “קוֹז סֶלֶבְּר”, האשמת שווא בבגידה במולדת נגד צעירה תמימה העוסקת בזנות בעל־כורחה. אני אהיה הקורבן של עיוות הדין, והוא יהיה האמיל זולא, לוחם מלחמת הצדק, שיצעק “ז’אקוז!”, “אני מאשים!” נגד המדינה ו״זרועות הביטחון" שלה. תקום שערורייה גדולה, יהיה לחץ ציבורי אדיר לזכות אותי מכל אשמה. הלחץ ישפיע על השופטים, כמו במקרים רבים שהיו מעורבים בהם אנשי ציבור, וכך שנינו, גם אני גם הוא, נצא ברווח גדול מן העניין.

לא תאמיני, אבל זה הצליח לו! למעלה מן המשוער!

זה בדיוק סוג החומר שהעיתונים מתנפלים עליו בתיאבון עצום כמו זאבים על פגר של סוס! מה עשוי להביא רייטינג גבוה יותר מאשר סיפור שיש בו גם זונה וגם בגידה במולדת?!

אז ביום בהיר אחד מופיעים העיתונים בכותרות גדולות, 24 אינטש, לכל רוחב העמוד הראשון - “זונה תל־אביבית מואשמת בבגידה”, ומתחת לזה הסיפור, בהתאם לפרטים שהושמעו, פחות־או־יותר, בנאום הסיכום של התובע, בתוספת תבלינים מפולפלים, כל עיתון כיד הדמיון הטובה עליו. באחד דיווחו שהקשר של הזונה עם המחבלים היה באמצעות קליינטים שלה מן השטחים ששימשו כמתווכים, בשני כתבו שהקליינטים עצמם היו המחבלים, בשלישי סופר שהזונה הובאה לשכם, ושם, במיטתו של מנהיג החמאס, מסרה את כל הידוע לה על המיתקנים הצבאיים, ברביעי היה כתוב שנסעה לעזה ושכבה עם השיח׳ חוסיין ודרכו העבירה סודות לחמאס, וכו' וכו'.

בכל הכתבות האלה בער זעם פטריוטי אמיתי, כמעט לאומני, הייתי אומרת, על זונה מושחתת, מנובלת, חסרת מצפון, שהיתה מוכנה למכור את ארצה ואת מולדתה בעבור שק של מטבעות זהב, שבוודאי קיבלה מסעודיה או מנסיכויות המפרץ, ושעלולה היתה להמיט שואה על כולנו.

עכשיו את בטח שואלת: אז למה היה נחוץ לפרקליט הזה להדליף את העניין? הלוא הוא גרם רק נזק למרשתו ולו עצמו! הוא קומם על הזונה הזאת את כל הציבור היהודי בישראל!

לינץ׳ מאיים עליה!

אבל התברר שהגזוזי הזה באמת היה פיקח לא קטן. הוא אסטרטג ערום, לא פחות מחניבעל! השלב הראשון של המתקפה שלו היה למטרת הסחה. השלב השני היה חדירה אל לב האויב כדי להעביר אותו לצידו.

בשלב השני, הוא הדליף את תוכן הנאום של הנאשמת. כלומר, שלי.

ואז, בבת־אחת התהפך הגלגל. בזה אחר זה הופיעו בעיתונים מאמרים ורשימות שהגנו עלי בקנאות רבה מפני השלטונות והצדיקו אותי בכול, במה שאמרתי על עינויי הנחקרים ב״מרתפי השב״כ", ובמה שאמרתי על העוול שגרמנו לפלשתינאים, ושיבחו אותי על אומץ ליבי בחשיפת האמת המרה שמנסים להסתירה מאיתנו או להכחישה. תהיה זו חרפה, כתבו, חרפה למדינת ישראל, אם הרשות השופטת שלה תרשיע ותעניש את הצעירה האמיצה הזאת על היותה דוברת אמת ושוחרת צדק. “הצעירה הזאת, שאת שמה וזהותה מעלימים מאיתנו,” כתב אחד העיתונאים בעלי השם, “נאלצת, אומנם, שלא באשמתה, להשפיל את עצמה ולמכור את גופה כדי להרוויח את פת־לחמה, כי המדינה לא דואגת למקופחי הגורל, אבל לעומת זאת – איכה היתה לזונה קריה נאמנה…” והתכוון, כמובן, לקריית הממשלה.

העיתונים הוצפו במאמרים ובמכתבים שכולם הגנו עלי ותקפו את המשטרה, השב“כ, הפרקליטות, משרד המשפטים וכו'. בהארץ הופיע מאמר מערכת שהכותרת שלו היתה ״זונה אמיצה – אחותנו את!” ובאותו עמוד עוד ארבעה מאמרים, כולם כתובים באותה רוח. ועיתונאי ותיק אחד כתב רשימה סנטימנטלית תחת הכותרת “ליבבתיני אחותי זונה”. ובעקבות הצעה של אחד הקוראים להכריז על “זונתרום” בגלי צה״ל, כדי לאסוף כספים למימון ההגנה שלי במשפט, התנהל ויכוח מעל דפי העיתונים האם מן הראוי לעשות זאת או לא, שעה ששם הנאשמת חסוי.

וכך הפכתי בעיני רבבות קוראים לא רק לקורבן של עוול, אלא לקדושה מעונה.

ואחר־כך, יקירתי, אחר־כך החלה מלחמת גוג ומגוג.

כך אני קוראת למלחמה בין שני ענקי העיתונות בישראל.

בין השניים, לידיעתך, מתנהלת תחרות פראית, מלווה בחטיפות ובמעשי נקם, כמו בין שתי משפחות יריבות בסיציליה, מי יגיע ראשון לסיפור הלוהט ביותר.

הסיפור הלוהט במקרה זה הייתי אני, כמובן. אם כן, אלופי מירוץ מגוג וממגוג התחרו ביניהם מי יהיה ראשון להגיע אל הזונה התל־אביבית המפורסמת כדי לשמוע את הסיפור שלה מפי הסוס, אפשר לומר, ולמהר לפרסם אותו לפני שהיריב יספיק. אבל את שמי, את כתובתי ואת מספר הטלפון שלי אי־אפשר היה להשיג. עד כדי־כך לא ירחיק הפרקליט הנמרץ שלי לכת, למסור את הפרטים החסויים האלה לעיתונאים ולגמור עם הקריירה שלו לעולם. אבל זה לא הרתיע את כלבי־הציד, כמו ששום דבר לא הרתיע את הפפארצ’י לרדוף את הנסיכה דיאנה עד מותה הטרגי. השד יודע איך נודע להם שהזונה הנאשמת היא סטודנטית באוניברסיטה, שלומדת ספרות של תקופת ספרד. וכך הם הגיעו, האחד אל תלמיד והשני אל תלמידה, מן המחלקה שלי, ושניהם (ואולי זה אותו אדם?) סיפרו להם סיפורים פנטסטיים על מי שלפי הניחוש שלהם היא הזונה הנאשמת, תמורת סכומים שנעו, כפי ששמעתי אחר־כך, בין 10,000 ל־15,000 שקל.

וביום שישי אחד, זאת אומרת באותו יום עצמו, אני מוצאת כותרות אדומות גדולות במוספים השבועיים של שני העיתונים, בעיתון של גוג הכותרת היתה “ילדות קשה גרמה לבגידה”, ובעיתון של מגוג - “בגידה כתוצאה מילדות קשה”. כתבות ארוכות, כל אחת ארבעה עמודים, עם איורים ותצלומים, של בניין גילמן באוניברסיטה, ושל רחוב הירקון עם יצאניות מתחככות בקירות הבתים, ושל גן העצמאות, רק אלוהים יודע מה כל זה נוגע לעניין. והסיפורים היו כל־כך שונים זה מזה ואני בטוחה שבמקרה זה לא היה ציתות ממערכת למערכת, או מה שקוראים “ריגול תעשייתי”. לא תאמיני מה נכתב שם. נכתב שהסטודנטית הזאת, שנאשמת בבגידה היא, עד כמה שידוע להם, למספרים המהימנים, בת להורים ניצולי שואה. בכתבה אחת נאמר שהם היו באושוויץ, בכתבה שנייה, שנמלטו לברית־המועצות. בכתבה אחת, שהם התגרשו כשהנאשמת היתה בת שלוש, ובכתבה שנייה, כשהיתה בת שבע. בשתי הכתבות האם נישאה מחדש. בכתבה אחת, לפיזיקאי מרוסיה, בכתבה שנייה, לגרוזיני מכור לסמים. לפי שתי הכתבות האב החורג היה אלים והתעלל בבתו. כתוצאה מכך היא איבדה כל רסן, התפקרה, והיתה מתעסקת עם הבנים בבית־הספר ואחר־כך עם סטודנטים באוניברסיטה. זה היה ידוע. כך הגיעה לזנות במכון ליווי. אבל – וזה לדעת שני המספרים – הבחורה מוכשרת, תלמידה טובה, בעלת חוש מפותח לצדק, מתקוממת נגד כל עוול, ואם אומנם היה לה קשר עם מחבלים פלשתינאים, הרי זה רק מתוך האמפתיה שיש לה לכל סובל ומקופח. בכתבה אחת השם הבדוי של הנאשמת היה זהבה, בכתבה שנייה זהרה.

מיליון הקוראים של גוג ומיליון ומאתיים־אלף הקוראים של מגוג ממש התמוגגו מן הכתבות האלה. יותר נכון, הם התרגשו עד עומק ליבם. גל של אהדה וחמלה כלפי הזונה התל־אביבית מוכת הגורל, שוחרת הצדק, עבר בארץ. היה זרם כזה של מכתבי קוראים למערכות ושל תגובות באינטרנט, ממש שיטפון! וכולם הביעו תמיכה בזונה הנרדפת בגלל מלחמתה לצדק. לא ייאמן!

ומי שמיהר לקפוץ על הגל הזה ולרכוב עליו, היה הארגון הדיסידנטי של חברי הטוב, והמשותק עכשיו, נורא חבל לי עליו, בן־עזאי, הארגון שהזכרתי לך אותו בהתחלת השיחה שלנו. זה שמכונה ש״צ. ארגון קטן, אבל היחצ"נים שלו מוכשרים כמו שדים. אשפים, תרתי־משמע. הם אירגנו את האירוע שהיה השיא בכל הפרשה הזאת של המשפט שלי:

תארי לך – עצרת המונית בכיכר מלכי ישראל עם 437,000 משתתפים!

זה היה ממש שיא!

אבל לפני שאספר לך מה היה בעצרת הזאת, תרשי לי לסגת לרגע אל המעגל הפנימי שלי.

קודם כול, ההורים. כמו בכל הבתים בישראל, גם אצלם לא הפסיקו לדבר על המשפט של הזונה התל־אביבית, ומכיוון שקראו בעיתון של גוג או של מגוג, לא משנה, שהיא סטודנטית באוניברסיטה ולומדת ספרות של תקופת ספרד, הם היו בטוחים שאני יודעת מי היא, וכשהייתי באה אליהם, היו מנג’סים לי עם השאלות והחקירות שלהם. אמי היתה מזועזעת: בחורה ישראלית, ילידת הארץ, בת לניצולי שואה, שתבגוד במולדת ותעביר ידיעות ונשק לאויבינו?! לאן הגענו?! אני אמרתי, וחזרתי ואמרתי, שאני לא מאמינה. שזו עלילה. שאני לא יכולה להעלות בדעתי, ממש לא יכולה להעלות בדעתי, שאחת הסטודנטיות שלומדות איתי, אני מכירה את כולן, תהיה מעורבת בעסק שפל כזה. אני גם לא מאמינה שאחת מאלה עוסקת בזנות. מי? מי זו יכולה להיות? אני מעבירה לנגד עיני את כל החברות שלי, אחת לאחת… פשוט לא מתקבל על הדעת! למזלי, אבי תמך בי, ואמר שהוא בטוח שבסופו של דבר יתברר שכל העניין הוא בלון נפוח שהפריחה התקשורת כדי לזכות ברייטינג, שיתפוצץ בימים הקרובים ביותר. כבר היו דברים מעולם.

וקרה משהו שדי הלחיץ אותי. יומיים לפני העצרת אני מקבלת מברק מפרנצי שהוא בא אלי לביקור של שבוע. בדרך־כלל בשורה כזאת גורמת לי אופוריה. אין לי כיף גדול יותר מאשר להיות איתו. אבל הפעם, עם המשפט, והרעש בעיתונות… זה לא היה בדיוק התאריך האידיאלי. מה יכולתי לעשות? הרי לא אבריק לו אל תבוא, יש לי בחינות, יש לי וסת, דודה שלי מתה. חנטריש. אז כעבור יומיים, בשמונה בערב, אני נוסעת לקבל את פניו בשדה התעופה בן־גוריון. רצה אל זרועותיו כשהוא יוצא מאולם הנוסעים, אנחנו מתחבקים, מתנשקים –

לקחתי, כמובן, חופשה מן המכון. זה ברור.

זה היה ביום חמישי. ובשבת העצרת. היה לי בראש לקחת אותו לסופשבוע בגליל. נגיד ראש־פינה, או צפת. מה שיותר רחוק מכיכר מלכי ישראל. אבל הייתי תמימה. הוא כבר ידע על המשפט, על הזונה־הסטודנטית שעזרה למחבלים, ועל העצרת שעומדת להתקיים. כל זה היה בעיתונות הגרמנית. והוא נורא רצה להיות בעצרת הזאת. לא בא בחשבון לנסוע לגליל.

מה יכולתי לעשות?

ובכן בשבת, בשבע בערב, הולכים שנינו, שלובי זרוע, לכיכר מלכי ישראל.

כבר היו שם כמה אלפים.

וכשאני מסתכלת על מה שלפני, אני כמעט מתעלפת.

על סרט ארוך, לרוחב כל הבמה, כתוב באותיות כחולות גדולות:

כולנו עם האמזונה האמיצה! זכאית זכאית זכאית!

ומתחת לזה, על סרט שני:

נגד עינויים - בעד זיונים!

אני לא מאמינה למראה עיני! מילים כאלה בכיכר העיר? לעיני כול?! הלוא יש פה ילדים, וקשישים שמזדעזעים מביטויים כאלה, ואמהות פולניות שבשבילן זה כמו להאכיל יהודי דתי בבשר חזיר.

אבל מצד שני אני אומרת לעצמי, הלוא היום שומעים את המילים האלה, זין, זיונים, מזדיינת, לך תזדיין, וכו', בטלוויזיה בכל ערב, וקוראים אותן בעיתונים בכל יום, ואפילו בספרים של הסופרים והסופרות הישראלים הן מפוזרות כמו מלח ופלפל על המרק – מה שיותר, יותר בטוח שיימכר - אז מה אני מתפלאה?

ובכל זאת, לא העזתי לתרגם לפרנצי את הסיסמאות האלה ואמרתי שזה בערך כרוזים בעד שלום ואחווה בין העמים, לתפארת מדינת ישראל.

וגם מתוך הקהל, שהלך וגדל בינתיים, התרוממו הרבה סיסמאות: ״בושה למדינה - שחררו את הזונה!“, “אין זו אגדה – יוצאים מן הגדה!”, “שוויון זכויות – לעליזים ועליזות!”, “תנו לחיות לחיות!”, “קונדומים חינם - לכל העם!”, “אהבה וגאווה – להרשות את השיבה!”, “ויאגרה מסובסד – במקום כספים למוסד!”, “לטאטא את האבק – מאורוות השב”כ!”, ועוד.

ואז עלו על הבמה כמה אישים שאני מכירה וכמה שאני לא מכירה, כולם בחולצות פתוחות ובשרוולים קצרים, ונאמו בעוז ובלהט, כל אחד בסגנונו וכולם יחד בעד הצדק, והרמקולים רעמו, והקהל המטיר מחיאות־כפיים, וצעק במקהלה: “זכאית! זכאית! זכאית!”

מה בדיוק הם צועקים? שאל פרנצי, ואני לא יכולתי יותר להסתיר ממנו את האמת, בייחוד שבקירבתנו עמדו כמה דוברי אנגלית ותירגמו זה לזה את הנאמר על הבמה, והסברתי לו שכל זה הגנה על הזונה הזאת שנאשמת בבגידה, מפני שהקהל שהתאסף פה חושב שהיא לא בוגדת, אלא לוחמת לעניין הצודק, נגד דיכוי, נגד עינויים –

ומה את חושבת? שואל אותי פרנצי, היא בוגדת או לא בוגדת?

אני, כאילו נתקעה לי אבן בגרון. לא יכולתי להוציא מלה מהפה.

הרגשתי כמו מין התפצלות האישיות, סכיזופרניה: פה על הבמה מדברים עלי, ואני עומדת בקהל הזה, ואף אחד לא יודע שזאת אני שמדברים עליה, ופרנצי לא יודע, וגם אני כבר לא יודעת אם אני זו אני או אני זאת שמדברים עליה ונואמים עליה, וקוראים במקהלה שהיא זכאית זכאית –

ובאותו רגע תפשתי שבעצם החיים שלי הם משל. לא משל קדמוני, אלא משל עכשווי.

אבל משל למה?

פרנצי שאל אם אני מרגישה לא טוב, כי הייתי חיוורת, כנראה. אבל בדיוק אז עלו הזמרים על הבמה, וכשאחד מהם, אני כבר לא זוכרת מי, התחיל לשיר את “שיר האהבה” של יהודית רביץ אמרתי לפרנצי, בוא נלך כבר.

כשהגענו לחדר שלי הייתי כל־כך מדופרסת, שבאותו ערב לא הייתי מסוגלת לשכב איתו. אף פעם לא קרה לי דבר כזה. וקחי בחשבון שחצי שנה לא ראיתי אותו, ובדרך־כלל אפילו אם עוברים חודשיים ואנחנו לא נפגשים, אני די משתוללת כשאנחנו מזדיינים. והפעם… לא שלא שכבנו, שכבנו, אבל אני לא הייתי טובה. הייתי יבשה. הוא לא הבין מה קרה לי.

בכלל, אל תשאלי איזה שבוע היה לנו. כל יום רבנו. לפעמים כמעט מהבוקר. למשל, בבוקר אחרי העצרת, על הכוס הראשונה של הקפה אני אומרת לו, אתה יודע מה הכותרת הראשית בעיתון? “437,000 בעצרת למען הזונה התל־אביבית”! פרנצי תפס את הראש שלו בשתי הידיים: הם השתגעו? 437,000? אפילו בסין, עם המיליארד וחצי שלה, בקושי אפשר לארגן עצרת בטיאננמן עם 437,000! אצלנו בגרמניה, אחרי היטלר – לכל היותר היו 200,000. בפריז, בזמן מרד הסטודנטים, היו אולי 300,000, באנגליה, גם מאה אלף לא יבואו להפגנה או לעצרת. מתי שמעת על מספר כזה של מפגינים באמריקה? אולי פעם אחת, כשמרטין לותר קינג היה חי. ואולי בוודסטוק. אבל פה? עם החמישה מיליון יהודים שיש לכם? אחד מכל חמישה מבוגרים הגיע להפגנה הזאת? העיתונות שלכם יצאה מדעתה! היו שם בכיכר בקושי 80,000, חתול לא יותר מזה!… התווכחתי איתו. קודם אמרתי, טוב, אולי הם שגו קצת. אולי היו רק 435,000, טעות לעולם חוזרת. – על מה את מדברת?! טען נגדי, מוגזם, מוגזם, מוגזם! אחר־כך אמרתי שאנחנו עם עם תודעה פוליטית חזקה ועם עירנות בלתי־רגילה לעניינים של צדק, וכו' וכו', אז אין להתפלא –

התווכחתי כאילו רציתי להציל את הכבוד הישראלי, אבל ידעתי שהוא צודק, שזה ברווז שהעיפו היחצ“נים של ש”צ, שהם אשפים ממש, כמו שאמרתי לך, ויש להם סוכנים או נציגים או חסידים בכל תאי התקשורת. מישהו מהם צילצל באותו ערב לטלוויזיה והודיע ש־437,000 איש ממלאים את הכיכר, וכבר במהדורת החדשות הראשונה שידרו את המספר הזה, ומשם זה עבר לסי.אן.אן., ולבי.בי.סי, ולכל יתר רשתות הטלוויזיה בעולם, ולעיתונות -

אבל עיקר הריב לא היה על זה. הוא, עם הראש הגרמני שלו, שהלעיטו אותו מילדותו בחוק וסדר, חוק וסדר, לא תפש איך אפשר להפגין בעד בחורה – זונה או לא זונה – שמאשימים אותה בסיוע לאויבי המדינה ושלא הוכח עדיין במשפט שהיא לא אשמה. אמרתי לו: פרנצי, תזכור שהעם היהודי סבל מרדיפות כל ההיסטוריה שלו, לכן הוא רגיש כל־כך לסבל של אחרים, ואם הבחורה הזאת עזרה במשהו לפלשתינאים, הרי זה רק מתוך רגש של אהדה לסובלים!… – אבל מאשימים אותה שהיא עזרה לטרוריסטים, אז צריך להגן עליה? הוא אומר בקנאות. אני אומרת שזה לא הוכח, והוא אומר שלא הוכח ההפך, וכו' וכו', וכך זה נמשך בינינו שעות. אני אומרת לך, הוא נעשה יותר יהודי מיהודי! הוא מטיף לי – לי, הישראלית – שאנחנו מוקפים אויבים שלא השלימו עם הקיום שלנו בארץ, ולכן עלינו להיזהר שלא יקרה לנו מה שקרה ליהודים באירופה… את תופשת? ויום אחד הוא שואל אותי אם יש אפשרות שהוא יפגוש את הנאשמת הזאת… לא האמנתי למה שאני שומעת! מה קרה לך, פרנצי? אני אומרת לו, מה פתאום שאתה תפגוש אותה? הלוא אפילו את שמה לא יודעים, כי יש חיסיון על כל המשפט הזה, מסיבות בטחוניות! את מבינה, הוא רצה לפגוש אותה, כך אמר לי, כדי להבין, מבחינה פסיכולוגית, מה הולך בראש של בחורה יהודייה שמחליטה להתחבר אל אויבי העם שלה…

וככה יום־יום. אפילו שהביצועים שלי במיטה השתפרו, וחזרתי לנורמה שלי, לא הפסקנו לריב. ועל מה? על שטויות! אני מציעה שנלך לראות תערוכה של אימפרסיוניסטים במוזיאון תל־אביב, והוא אומר שיש לו מספיק אימפרסיוניסטים בפינאקוטק במינכן. הוא מעדיף ללכת לבית התפוצות. אני אומרת, הלוא כבר ביקרת פעם בבית התפוצות! לא, הוא רוצה לברר לעצמו משהו בקשר לתקופת מסעי הצלב. אני מציעה שנטוס לאילת ונבלה שם יומיים בלהשתזף על שפת־הים, והוא מת לנסוע לירושלים ולבקר – בפעם השלישית! – ביד ושם. פרנצי, אני אומרת לו, אתה רוצה להפוך את הפגישה שלנו לביקור של ניחום אבלים?… התעצבנתי עליו נורא.

רק ביום האחרון התפייסנו. שכבנו כל הבוקר במיטה והיו לי חמש אורגזמות. ליוויתי אותו לשדה התעופה, וכשהתנשקנו, ממש בכיתי. הבטחתי לו שאבוא אליו בעוד חודש או חודשיים, אבל ידעתי שזו הבטחת שווא, מפני שחל עלי צו איסור יציאה מהארץ.

כתוב באיזה מקום שבסוף מלחמת גוג ומגוג צריך לבוא המשיח. המשיח שלי בא אלי, יומיים אחרי שפרנצי נסע, בצורת טלפון מהפרקליט שלי: הכרעת הדין נדחתה בשלושה חודשים. אם כן. הוא אומר, לפי שעה הכול “תלוי ועומד”. ותשקלי בינתיים את עיסקת הטיעון שהצעתי לך.

בכל זאת אידיוט.

מתי את חוזרת לגולה?

מה, בעוד יומיים? כל־כך מוקדם?

חבל. היה לי רעיון שאם אספר לך את הסיפור שלי בלי הפסקה, יתמזל מזלי כמו לשחרזדה, שגזר־דין המוות שלה נדחה בזכות זה שסיפרה וסיפרה, אלף לילות ולילה. אז גם עלי, חשבתי, יחול בסופו של דבר חוק ההתיישנות…

נכון, אמרתי שבא לי משיח. אבל זה היה משיח שקר, מפני שדווקא בשלושת החודשים האלה של “תלוי ועומד”, נפלו עלי צרות על גבי צרות. שמעת על “חוק מרפי”? בטח שמעת. הלוא רק באמריקה ממציאים חוקים כאלה. אז “חוק מרפי” אומר שכל מה שמתחיל להתפשל מוכרח להמשיך כך. וזה בדיוק מה שקורה לי.

תשמעי, לילה אחד בא אלי למכון גבר גבוה, בן חמישים בערך, עיניים חומות, חיוך בהיר על הפנים, וכשאני מתחילה להתפשט, הוא עושה תנועה עם היד ואומר: תעזבי, באתי בעניין אחר.

אני חושדת, כמובן. בייחוד במצבי הנוכחי, כשנדמה לי שעוקבים אחרי, מחפשים אותי, וכו'. אבל הוא דווקא עשה עלי רושם הגון. אולי בגלל התסרוקת. גבר עם שיער חלק ושביל בצד תמיד עושה עלי רושם הגון. אז אני מתיישבת על המיטה ושואלת מה העניין.

אני הייתי אצלך פעמיים, הוא אומר כשהוא מתיישב על הכיסא מולי, אבל את לא יכולה לזכור, כמובן. באים אלייך כל־כך הרבה… אז תרשי לי להציג את עצמי. אני מו״ל.

ברגע הראשון לא תפשתי. אמרתי מייד: לי לא משנה נימול או לא נימול. אין אצלי הפלייה בין איבר לאיבר.

הוא צחק. מו״ל, אמר, מוציא־לאור. ואני רוצה להציע לך דיל.

והוא מרצה לפני את ההצעה שלו: הוא מכיר את הסיפור שלי. החקירות, ההאשמות, המשפט, הנאום שלי. יש לו מקורות משלו והוא לא רוצה להסגיר אותם. אז מה הוא מציע לי? שאכתוב את הסיפור הזה, בדיוק מה שהיה, פלוס הפרטים הביוגרפיים, והוא יוציא אותו לאור. הוא מאמין שזה יכול להיות רב־מכר אדיר, ואם אשאיר לו גם את זכויות התרגום, הוא מוכן לשלם לי בעד זה ארבעים־וחמישה אלף דולר. דו־לר! לא שקל!

הייתי המומה. הרי זה הסכום שדרש ממני הסחטן המנוול ואני לא השלמתי עדיין את פרעונו!

גימגמתי: אני… לא יודעת לכתוב… בקושי אני כותבת את העבודה שלי לאוניברסיטה…

אנחנו נעזור לך, הוא אומר. יש לי עורך, הוא יעבור על מה שתכתבי… להקליד את בוודאי יודעת, אז תקלידי את הסיפור שלך…

תגיד לי לשיר, אני אומרת. אני יודעת לשיר? אני ריטה? מדונה? דנה אינטרנשיונל? אני לא סופרת!

סופר זה לא מקצוע שלומדים אותו באורט או אפילו באוניברסיטה, הוא אומר. כל אחד יכול להיות סופר אם יש לו רצון, אמביציה, ומשהו מעניין לספר. תראי כמה סופרים צצים עכשיו בכל פינה אצלנו… אז מה את אומרת?

שתקתי כמה דקות. ארבעים־וחמישה אלף דולר! במכה אחת אני גומרת את החוב לאסיסטנט הנבזה ההוא ועוד נשאר לי המון עודף! ואז אני מפסיקה את העבודה המזוינת הזאת, אחת ולתמיד! “הצעה שאי־אפשר לסרב לה”, כמו שאומרים במאפיה.

תן לי לחשוב על זה כמה ימים, אמרתי.

לחזור אלייך ביום חמישי?

ביום ראשון הבא, אמרתי.

כבר לא יכולתי להתרכז בשום דבר. באמצע המשגלים עם הקליינטים שלי, הזדמזמו לי בראש מילים, משפטים, איך אני מתחילה את הסיפור הזה. נזכרתי בהצעה של הפרקליט שלי ל״עיסקת טיעון", וחשבתי שזו תהיה ממש פצצה אם אתחיל בתיאור האונס שלי על־ידי אבי בגיל שש… אבל מייד אמרתי לעצמי שזו תהיה נבזות לא תסולח, ועלי לכתוב רק את האמת…

ופתאום תפסתי את עצמי: את השתגעת? הלוא כך את חושפת את עצמך! כל מה שחסוי במשפט יהיה גלוי אם תכתבי את הסיפור הזה! כל הארץ תדע! גם כל גרמניה! זה איבוד לדעת!

כשחזר אלי המו״ל הזה ביום ראשון, אמרתי לו: מצטערת. לא יכולה. והסברתי למה.

את הפרטים הביוגרפיים אפשר להסוות, אמר המו״ל, אנחנו נעזור לך גם בזה. אף קורא לא יוכל לזהות אותך או את משפחתך על־פי הספר.

חשבתי עוד כמה דקות, ואמרתי: מצטערת. לא.

הוא ממש נדהם. בחורה צעירה, שמתפרנסת מעבודה מזוהמת השנואה עליה ללא ספק, מוותרת על ארבעים־וחמישה אלף דולר?!

עמד והסתכל בי כמה רגעים, אחר־כך אמר: אני מקווה שזו לא התשובה הסופית שלך. תזכרי שחלון ההזדמנות פתוח. אני עומד תמיד לרשותך.

והניח על השידה את כרטיס הביקור שלו.

הייתי די מרוצה מעצמי: ויתרתי על הכסף, אבל הצלתי את כבודי.

יהודים בספרד, במאה הארבע־עשרה, החמש־עשרה, שוויתרו על הררי זהב ועל משרות מכובדות בחצר המלוכה, ולא המירו את דתם – גם הם נהגו כך.

אבל העניינים התגלגלו כפי שלא יכולתי להעלות כלל בדעתי.

שבועיים לאחר מכן, בליל שישי, מופיע אצלי שוב המו״ל. בליל שישי ובמוצאי שבת אני בדרך־כלל לא עובדת. אלה לילות האופ-דיוטי שלי. אלא שהפעם ביקש אותי הבוס שבאופן יוצא־מן־הכלל אסכים לבוא למכון, מפני שמתקיים בעיר כנס בינלאומי של סוכני נסיעות ויש ביקוש מוגבר.

איך ידע המו״ל שאני עובדת באותו ערב? ידע. יש לו “מקורות משלו”.

בקיצור, הוא מביא איתו מוסף שבועי של אחד העיתונים, מושיט לי אותו ומחייך: קראת את זה?

אני מעיפה עין על הכותרת, תחת סרט אלכסוני צבעוני “תחקיר מיוחד”: “האם העביר שר הדלק והתשתיות מידע בטחוני לאויב באמצעות זונה תל־אביבית?”

חשכו עיני.

תקראי כשיהיה לך זמן, אומר לי המו״ל לפני שהוא יוצא.

לא, לא היה לי זמן לקרוא את הכתבה הארוכה, חמישה עמודים, עם תצלומים, מאת שניים מבכירי העיתונאים, מפני שהיה תור של ארבעה מאחורי הדלת.

ואת יכולה להבין בעצמך שבשקט נפשי כבר לא יכולתי לעבוד באותו לילה. וחבל, מפני שהקליינטים, מבוטצואנה, מאיי שלמה, מן האיים הקנאריים, היו נדיבים מאוד, וציער אותי שלא נתתי להם את התמורה המגיעה להם בהתאם.

רק כשהגעתי הביתה התיישבתי לקרוא את הכתבה.

זה היה תחקיר מפורט ויסודי מאוד, ששני הכתבים עבדו עליו במשך חודשים, כשהם שוהים לצורך זה בכמה ערים, בשלוש יבשות. אסיה, אירופה ואמריקה. כל הכבוד להם.

אקצר. חשדו של כתב א׳ התעורר כשנודע לו שכמות מסוימת של אורניום הועברה ממפעלי ים־המלח לנסיכות קטאר. נורה אדומה נדלקה בראשו: נסיכות קטאר? הוא נזכר שהיה קשר בין נספח התרבות של קטאר לזונה תל־אביבית שהובאה למשפט בגין בגידה. בעקבות חשד זה, טס הכתב לקטאר, מתחזה לבעל מפעל לייצור חומרי הדברה, ובמגעים שיצר שם עם אנשי עסקים נודע לו שאומנם נקנתה כמות של אורניום מישראל, שהיתה מיועדת לעירק, תמורת גז לדלק, ובתיווכו של איל נפט סעודי, בעל קשרים עם יהודים אמריקאים. מייד אחר־כך יצא כתב ב׳ לבגדד, דרך עמאן, מחופש לשיח׳ ירדני, ושם אושר לו שאומנם נתקבל אורניום שמקורו באחת מנסיכויות המפרץ, אך לא נאמר לו דבר על מעורבות ישראל בעניין. באותו זמן יצא כתב א' לפריז ונפגש שם, בתור סוחר יהלומים, עם איל הנפט הסעודי, והציע לו עיסקה של יהלומים תמורת אורניום. איל הנפט הפנה אותו אל בנקאי יהודי ידוע בניו־יורק, שכנגד עמלה מסוימת יהיה מוכן לבצע את העיסקה. הכתב לא ביזבז זמן ומיהר לטוס לניו־יורק. בפגישה עם הבנקאי היהודי, תורם ותיק למגבית המאוחדת, נודע לו שידידו, איל הנפט הסעודי, עומד בקשרים עם שר הדלק והתשתיות הישראלי בנוגע למכירת גז דלק לישראל מקטאר. הוא נדהם כששמע שהשר היה מוכן להעביר אורניום לקטאר תמורת הגז. אורניום משמש לייצור נשק אטומי, ואם יגיע לאחת ממדינות ערב המאיימות במלחמה נגד ישראל, הרי השר הזה, שעשה את המעשה תמורת עמלה של כמה מיליונים, יש לשער, עלול להיות מואשם בבגידה, אמר.

כשהצליבו שני הכתבים את המידע שליקטו, הם הגיעו למסקנה שהחוטים מובילים אל הזונה התל־אביבית. ממנה התחילה שרשרת המזימות להתגלגל. התברר להם שהשר היה מבקר קבוע במכון הבריאות שבו עובדת הזונה, הוא המליץ עליה לפני נספח התרבות הקטארי, כך נוצר הקשר ביניהם, שהוביל למסירת סודות המדינה לאויב, ובקיצור - לבגידה במולדת.

לזכותם של הכתבים עלי לציין שכיבדו את צו איסור הפרסום של שמי.

חיטטתי בזכרוני: היה לי שר בין הקליינטים? אבל איך יכולתי לדעת? אם כי… נזכרתי שאחד הקבועים באמת היה לו ריח של שר.

לא תאמיני מה התרחש אחרי שפורסמה הכתבה הזאת.

נציג של מפלגת השלטון בכנסת האשים את מפלגת האופוזיציה שהכתבה חוברה בהשראתה וביוזמתה, שכולה שקר וכזב ועלילה שפלה, ושתכליתה היחידה היא להבאיש את ריח הממשלה בעיני העם בישראל. מייד אחריו עלה על הבימה נציג האופוזיציה ובשצף־קצף אמר שזו בושה וחרפה להאשים את מפלגתו בפיברוק שקרים ובהכוונת התקשורת, שהיא עצמאית ואובייקטיבית, ולשווא מנסה מפלגת השלטון להעלים את האמת או להכחישה, כי בין־כה־וכה ידוע שהשר שבו מדובר כבר נתפס בעבר במעשי שחיתות, רמייה, מעילה בכספי ציבור, ולא ייפלא אם יוברר שהוא אשם גם בבגידה.

כאן קמה מהומה גדולה באולם הכנסת. ח“כים מן הקואליציה צעקו, אתם בוגדים! אתם תומכים באויבינו! אתם מוכנים להחזיר את הפליטים הערבים לרחביה ולטלביה ולקטמון, וליפו ולרמלה וללוד! אתם תמסרו להם גם את הגליל והנגב!… ולעומתם צעקו ח”כים מן האופוזיציה, אתם גזענים מושחתים! מחרחרי מלחמה! לאומנים צמאי־דם! בני־זונות!

אז התעופפו צעקות בערבובייה נוראה: אתם בני־זונות! אתם הפגנתם בעד הזונה הבוגדת! תעמידו אותה בראש הרשימה שלכם לכנסת!… אנחנו זונות? אתם זונות! כבר שלושים שנה אתם מדכאים את הפלשתינאים עם כלי הזין שלכם!… והמילים “זונה” ו״זונות" עפו כמו עפיפונים צבעוניים מעל ראשי הח“כים במשך שעה ויותר, עד שהכריז היו”ר על הפסקת הישיבה.

מה אומר לך, הדברים הגיעו לידי כך ששתי מפלגות קטנות שהזדהו עם האופוזיציה, הודיעו שהן עוזבות את הקואליציה, לממשלה לא היה רוב בכנסת, והוחלט על עריכת בחירות חדשות.

תארי לך שבגללי… אפשר להשתגע!… בגללי נופלת ממשלה בישראל!

וכשאני חושבת לאיזה בזבוז כספים זה גורר את המדינה הענייה שלנו… כמה מיליונים יוציאו עכשיו על תעמולת בחירות… איזה רפש ישפכו אלה על אלה ואלה על אלה… איזה לכלוך יהיה ברחובות… המדינה הולכת פייפן, וכל זה בגללי?

אבל איך יכולתי לשער דבר כזה… ומה יכולתי לעשות כדי למנוע אותו?…

ורעש האדמה הזה, שפוצץ הרבה בתים במדינה, פער סדקים גם בקירות הבית של ההורים שלי. הם התפלגו. אמי ירדה כסאח על השר ואמרה שלפני הכול, לפני הכול, כן?! שר שמחפש את סיפוקו אצל זונה, בייחוד שהוא נשוי ואבא לחמישה ילדים וסבא לשנים־עשר נכדים, לא ראוי להיות שר. בייחוד לא שר תשתיות, היות ותשתית הקיום שלנו בארץ היא טוהר המידות. אפילו הנשק שלנו הוא טהור. עוד מלפני המדינה דגלנו בטוהר הנשק. ולדעתה, הזונה השפלה ההיא שהוא היה מבקר אצלה קבוע, היא הדביקה אותו, לא, לא באיידס, אלא בווירוס הבוגדנות! כן, ממנה זה בא לו שהיה מוכן למכור את המדינה בעבור בצע כסף!…

כשהיית שומעת את אמי מדברת על הזונה הזאת, היית חושבת שהיא מפלצת.

אבי, להפך, הגן על השר. הוא אמר שהוא מכיר אותו אישית, נפגש איתו כמה פעמים בענייני מימון דלק, והוא אדם ישר מאין כמוהו, כי הוא מפשמישל. יהודים מפשמישל, אמר, היו תמיד ישרים והגונים. אבא של אבא היה גם כן מפשמישל, ועוד בילדותו סיפר לו שיהודי פשמישל מעולם לא נתפסו בשקר, שלא לומר בגניבה. ואף אחד מהם לא ביקר מעולם בבית־זונות. בכלל, בפשמישל לא היו בתי־זונות.

ההורים המסכנים שלי.

איזה אסון! אלוהים, איזה אסון!

תסלחי לי שאני מפסיקה. הדמעות האלה, כל פעם שאני נזכרת…

לילה אחד, באמצע שאני שוכבת עם קליינט שלי, דופק הבוס בדלת ואומר שאפסיק את העבודה מייד, מבקשים אותי בטלפון מהמשטרה.

זה עוד לא קרה, שיפסיק אותי באמצע המישגל. נבהלתי נורא, כמובן. הייתי בטוחה שגילו עוד איזו בגידה אצלי ועומדים להכניס אותי למעצר.

רצתי מהר לטלפון, ושם אומרת לי איזו קצינה תורנית שהיא מבקשת שאבוא לתחנת המשטרה של מרחב הירקון, במהירות האפשרית. מה העניין? אני שואלת. כשתבואי תדעי.

נורא התפלאתי, מפני שהיא דיברה בקול רך, חלשלושי, ובדרך־כלל במשטרה לא מדברים בקול כזה.

לקחתי מונית ונסעתי לתחנת המשטרה.

הקצינה התורנית מתייחסת אלי יפה מאוד, כאילו אני קורבן אונס או משהו, מובילה אותי לחדר של קצין אחד ומשאירה אותי איתו.

הקצין מבקש שאשב, מציע לי כוס מים קרים, ואחרי רגע אומר:

אני מצטער להודיע לך, ההורים שלך אינם בחיים.

מה?!!! צעקתי. לא הבנתי מה הוא אומר.

התאבדו. ברעל.

אני התעלפתי.

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי על מיטה באיכילוב, בין שני וילונות, ועל־ידי יושבת אחת במדי שוטרת. כבר היה בוקר.

היא הניחה יד על ידי, ובחיוך ששמור לילדים מסכנים, אמרה: את מרגישה יותר טוב, מותק?

מותק? ממתי מדברים כך שוטרים אל זונה?

איפה אני? שאלתי, מטושטשת לגמרי ממה שהיה בלילה.

את בחדר המיון של איכילוב, מותק.

למה?! נפלטה צעקה מפי.

למה מה? מותק.

למה הם עשו את זה?!

השוטרת, אולי קצינת סעד, אולי מין פסיכולוגית ששולחים להורים שכולים או לילדים יתומים – ודווקא בחורה סימפטית – הסתכלה עלי בעיניים עצובות, אחר־כך הוציאה מן הנרתיק שלה שני ניירות, אחד קטן אחד גדול, ושמה לפני על הסדין.

הייתי המומה.

על הנייר הקטן היה כתוב, בכתב־היד של אבי: “לאן נוליך את החרפה?”

הנייר השני היה עמוד ראשון של עיתון. כותרת אדומה לרוחב העמוד צעקה: “שר הדלק והתשתיות זומן לחקירה במשטרה”, ולמטה ממנה שני תצלומים. באחד - אני. יד אחת מחזיקה בספר אל האין - ונבקע, ויד שנייה על כתף של מישהו לא נראה, כי הגוף נגזר ממנו. מתחת לתצלום: “נאשמת בבגידה”. בצד התצלום הזה תצלום של השר, ומתחת לו: “חשוד בבגידה”.

עצמתי את עיני. חשבתי שאני שוב מתעלפת.

עכשיו הבנתי: העיתונאי שגנב את התצלום מהאידיוט גזוזי, החליט להסתכן ולפרסם אותו בהזדמנות הזאת של המשבר הממשלתי. בתוהו־ובוהו שהשתרר במדינה, היה בטוח שגם אם יתבעו אותו על הפרת צו איסור פרסום, האופוזיציה תגן עליו.

אבי ואמי ראו את העיתון, אתמול בבוקר, כנראה, והחליטו להתאבד יחד.

אני רצחתי אותם.

מרגישה יותר טוב, מותק?

לא עניתי.

כן, זה אסון נורא, כששני ההורים מתים, ניסתה הקצינה־הפסיכולוגית לנחם אותי, אבל אין ברירה אלא להתגבר. במוקדם או במאוחר כולנו נמות. מה לעשות? זה גורל האדם.

מה אני צריכה לעשות עכשיו? שאלתי.

הקצינה עברה למסלול מעשי ואמרה: תראי, מותק, האחות פה אמרה לי שאת יכולה להשתחרר בעוד שעה. עד אז, היא מקווה, תתגברי על הטראומה.

לאן אני הולכת מפה?

ובכן כך. את ההורים שלך לקחו בינתיים לאבו־כביר, לפוסט־מורטם.

קצינה אינטליגנטית, ציינתי לעצמי, יודעת לטינית.

אחר־כך… אגב, יש לך אחים? אחיות?

לא. אני לבד, אמרתי. חסר היה לי שהאח שלי באנגוֹלה ישמע על כל הפרשה. ועד שייוודע לו, אלוהים גדול.

זה יותר קשה, כמובן… את יודעת מה? אני אצלצל לתחנה ואשאל מה הפרוצדורה.

היא שלפה את הטלפון הסלולרי שלה מהנרתיק, יצאה אל מעבר לווילונות, ורק אחרי עשר דקות בערך חזרה אלי.

טוב, ביררתי, אמרה. בעוד רבע שעה יבואו אלייך ויסבירו לך הכול. מצטערת, אני מוכרחה לעזוב אותך עכשיו, קראו לי לעוד משימה באופן דחוף. דומה למשימה הזאת, לא עלינו. תוכלי להסתדר לבד, מותק?

כן, אני אוכל. תודה על כל מה שעשית בשבילי.

היא טפחה לי על הכתף. תחזיקי מעמד, מותק, יש דברים יותר קשים בחיים. תאמיני לי. מניסיון אני אומרת לך. ותשתדלי לאבד את האֵבֶל.

אפשר לאבד אבל? שאלתי.

לאבד בעין! הצטחקה.

רק אחרי שיצאה תפשתי שהתכוונה לשיטה הפסיכולוגית הידועה, הגורסת שאת האבל צריך לעבד. כמו שמעבדים גינה.

כעבור חצי שעה נכנסו אלי שני יהודים, לבושי שחורים, מגבעות, פאות, זקנים, כל הציוד, גררו עוד כיסא מן המסדרון, והתיישבו על יד המיטה.

אנחנו מחברה קדישא, הציגו את עצמם. אחד בעל כרס עצומה כמו של אשה בחודש השמיני, והשני מצומק כזה. לחיים שקועות וזקן־תיש מדולדל.

מצטערים על מה שקרה, אמר הצימוק, השם נתן והשם לקח יהי שם השם מבורך.

מלאכי המוות הם נראו לי.

בעניין סדרי הקבורה, אמר בעל הכרס העצומה. הוציא מטפחת אדומה גדולה מכיסו וניגב את הזיעה מן המצח ומן העורף. ובכן, כפי שהגברת כבר יודעת, ההורים התאבדו. על־פי ההלכה, מי שמתאבד, קוברים אותו מחוץ לגדר. השאלה איפה. יש שלוש אפשרויות. קריית שאול, חולון, הירקון. קריית שאול הכי יקר. השאלה מה מוכנה הגברת לשלם.

כמה זה?

אפשר לדבר. לא נלך לרב. אבא של הגברת, עליו השלום, היה, כפי ששמענו, מנהל בכיר בבנק הפועלים, אז בוודאי יש קצת כסף במשפחה. אז מה הגברת אומרת? קריית שאול? אנחנו ממליצים. שם הכי שקט ויש ירק.

שתקתי.

לרשום קריית שאול?

עצמתי את עיני.

הגברת לא מרגישה טוב, אני רואה. לבוא יותר מאוחר? בעוד שעה?

קריית שאול, מילמלתי.

בחירה טובה. לא תתחרטי. עכשיו השאלה באיזה צד של בית־הקברות. אפשר מערב לגדר ואפשר מזרח. מזרח יותר קרוב לכביש, מערב יותר קרוב לים. במזרח יש רעש. במערב אפשר לראות את הים. המערב יותר יקר, כמובן. לרשום מערב?

פרצתי בבכי.

השניים השתתקו. חיכו עוד כמה רגעים, אחר־כך אמר הרזה: הלוויה תהיה מחר בשלוש. אנחנו עוד נתקשר על הפרטים. במשטרה נתנו לנו את הטלפון בדירה של הגברת.

כשקמו, אמר המצומק: על־פי דין ישראל אסור לגברת להתרחץ עד הקבורה. יש גם איסור על תשמיש המיטה.

למדתי משהו על דיני “תשמיש המיטה”.

אחרי שיצאו, בכיתי ובכיתי ולא יכולתי להפסיק. אני רצחתי אותם, אמרתי שוב ושוב לעצמי. לא הגיע להם. אנשים כל־כך טובים, כל־כך מוסריים, כל־כך נאמנים למדינה. מגיע היה להם להדליק משואה לתפארת מדינת ישראל ביום העצמאות. אמא, אני בטוחה, אף פעם לא בגדה באבא, ואבא, גם בזה אני בטוחה, אף פעם לא הלך אל זונה. ובוקר אחד הם פותחים את העיתון ומגלים שהבת שלהם היא הזונה הבוגדת שכל הארץ מדברת עליה, ושבגללה נפלה הממשלה. מחריד.

נכנסה אחות ושאלה איך אני מרגישה ואם אני חושבת שאוכל לקום, מפני שהביאו להם שלושה נפגעי תאונת דרכים והמיטה דרושה להם.

קמתי ולא ידעתי לאן ללכת. לדירה של ההורים לא היה לי מה ללכת. הם הרי בפוסט־מורטם. גם לדירה שלי לא רציתי ללכת. בשביל מה? לפגוש את הרוצחת? הסתובבתי ברחובות וקיוויתי שלא מזהים אותי, אחרי שהתפרסם התצלום בעיתון.

רק בערב הגעתי לדירה. במשיבון נשמע קולו של גזוזי: שמעתי ברדיו מה שקרה להורים שלך. אני משתתף בצערך. כדאי לנו להיפגש בהקדם האפשרי. יש עניינים דחופים לסדר. קודם־כול יש להסדיר חוקית את עניין הירושה. נוסף לזה – ביטוח החיים של הורייך, ביטוח המנהלים של אביך, הפנסיה המועדפת וזכויות השארים. אני מקווה שלא מיהרת לשלם את הוצאות הקבורה לחברה קדישא, כי לפי החוק ביטוח לאומי חייב לשאת בזה. נודע לי שהאח שלך באנגוֹלה ניתק יחסים עם המשפחה. וזה טוב. אני מעריך שתיפול בחלקך ירושה של כמה מיליונים, מפני שהבית של הורייך, הוא עצמו שווה בוודאי חמישה מיליון. אבל צריך להיזהר בהצהרה, מפני שטעות אחת עלולה לגרום לחיוב במס עיזבון. אני מוכן לטפל בכל העניינים האלה תמורת אחוזים, ובהתחשב ביחסים שהיו לנו עד עכשיו לא אדרוש הרבה. את הגנב שפירסם את התצלום שלך אני עומד לתבוע לדין ולדרוש בשבילך פיצויים גבוהים על הוצאת שם רע, צער, נזק, שבת ובושת. אתקשר שוב מחר בעשר בבוקר. להתראות.

צילצלתי לבוס שלי והודעתי לו שלא אוכל להמשיך יותר בעבודה. כן, אמר, שמעתי כבר מה שקרה לך. אני משתתף בצערך. אבל אחרי השבעה… לא תוכלי להמשיך אחרי השבעה? אמרתי שהחלטתי לגמור עם העבודה הזאת. חבל, אמר, הרבה אנשים שהבאת אותם לידי סיפוק יצטערו על זה. אני מקווה שזאת לא המלה האחרונה שלך.

הורדתי את השפופרת. לרגע גם לי היה חבל. הרגשתי כאילו אני חייבת לכמה מהקבועים שסיפקתי אותם והבאתי להם אושר, ועכשיו אני עוזבת אותם. נדמה לי שיש פתגם בצרפתית, שפרידה זה חצי מוות.

כל הלילה לא ישנתי. ההורים שלי לא זזו לי מהעיניים. ראיתי אותם שוכבים על המיטות שלהם, בחדר הוורוד עם התמונה של מיכֶּלאַנגֶ’לו על הקיר, שבה אלוהים מושיט אצבע לאדם ברגע שברא אותו, ועם התצלום של אבא הצעיר, בחולצת חאקי ובמכנסיים מקופלים עד הברכיים, מייבש את הביצות של ואדי חווארת. ראיתי אותם שוכבים ככה, מתים לגמרי, כבר לא רואים את התמונות שהם אהבו, וגם אותי כבר לא יראו לעולם. בסך־הכול, אהבתי אותם. רק חבל שאבא עם המושגים שלו מתנועת העבודה, הביא אותי לזה שהלכתי לעבודה שהיא “חרפה”. לא רק אני אשמה. גם הוא אשם, חשבתי. ובמחשבה הזאת נרדמתי לפנות בוקר וישנתי עד הצהריים.

אחרי הצהריים קמתי ונסעתי לקריית שאול. שמתי צעיף שחור על הפנים, כדי שלא יכירו אותי. אף אחד לא לחץ לי את היד. מבית הלוויות הסיעו את אבא ואמא בשתי עגלות, והרזה מחברה קדישא צעד לפניהן והכריז, צדק לפניו יהלך, כאילו הוא הצדק. השתדלתי להבין מה אומר עקביא בן מהללאל, אבל זה מחברה קדישא שילשל את המילים במהירות, ואי־אפשר היה להבין כלום. היה חם נורא, והדרך אל הצד המערבי של גדר בית־הקברות נמשכה ונמשכה, לא היה לה סוף. לא הבנתי איך הצליחו לסדר הכול תוך כמה שעות. לרחוץ אותם, להלביש אותם תכריכים, לעטוף אותם בטליתות, ונוסף לכול, לחפור שני בורות. כשהגענו למקום, ראיתי ששני היהודים מחברה קדישא רימו אותי. לא רואים משם את הים, וגם אין ירק מסביב. אבל כבר לא היה איכפת לי. שיהיה להם לבריאות עוד עשרת אלפים ש״ח.

מכיוון שאשה לא אומרת קדיש, ואין לי אח, כאילו, אמר את הקדיש היהודי הרזה, עם זקן התיש, מחברה קדישא. כשהרים את הקול ב“אל מלא רחמים שוכן במרומים”, הרגשתי שכל העיניים מופנות אלי, לראות אם אני בוכה, או להאשים אותי במות הורי. מה שנכון. אחר־כך, כשגילגל כל מיני פסוקים כאילו שואב איטריות אל הפה, ושוב אי־אפשר היה להבין מה הוא אומר, הגנבתי מבט לצדדים לראות מי העומדים מסביב, היתה שם השכנה של ההורים, בלה, ועוד כמה אנשים שלא הכרתי, כנראה פקידים של בנק הפועלים. פתאום קיבלתי כאילו מכה בראש: איך זה שאף אחד מהדודים והדודות שלי, מבני הדודים ובנות הדודים, מירושלים, מכפר־סבא, ממשמר־העמק, לא בא ללוויה?! הם מחרימים אותי, בסדר, אבל מה ההורים המסכנים שלי אשמים שהאחים והאחיות שלהם מחרימים גם אותם ולא באים להיפרד מהם?! מה הם אשמים?! וכשאמרתי לעצמי את המילים האלה, באו לי דמעות לעיניים… הוצאתי ממחטה לנגב אותן, יודעת שמסתכלים עלי בבוז ובשנאה: איזו צבועה! הרצחת וגם בכית?!

פתאום אני רואה שהאיש מחברה קדישא מתקרב עם מספריים, כאילו לדקור אותי בחזה, עונש על הפשע הנורא שביצעתי. באופן אינסטינקטיבי נרתעתי אחורה, אבל הוא משך אותי ביד, לחש “קריעה,” ועוד לפני שהספקתי להתנגד, או לומר משהו, גזר לי איזה עשרה סנטים מן הצווארון של השמלה התְרוגה שלבשתי, די חדשה, קניתי אותה רק לפני חודשיים בשק״ם, מחיר מבצע.

אחרי שגמרו לשפוך את האדמה על אבא ואמא, והידקו, ומעל זה הרימו מין תלולית שתקעו בה מקל עם השמות, התפזרו האנשים בשקט לחזור לבתיהם.

בדרך אל השער, אני מרגישה שמישהו מתלווה אלי. אני מפנה את הראש ימינה ורואה שזה מישהו שאני מכירה, אבל לא זוכרת מי ומאיפה. רק כשאמר בלחש, אני משתתף בצערך, זיהיתי אותו. זה היה המו"ל שביקר אצלי כמה ימים לפני כן במכון. לצערי, אמר, איחרתי ובאתי רק אחרי שכבר סתמו את הגולל. היתה לי ישיבה דחופה של ההנהלה. אני יכול להציע לך הסעה העירה?

נכנסתי לפז’ו שלו והוא שאל לאן להסיע אותי. הוא מתאר לעצמו, אמר, שאשב שבעה בבית ההורים, כי לפי המנהג יושבים בבית המת. דבר כזה לא עלה כלל בדעתי. שאשב לבדי בבית הריק? מה אני אעשה שם? אני אשתגע! בין־כה־וכה אף אחד לא יבוא לבקר. הסוף יהיה שגם אני אתאבד. ביקשתי שיוריד אותי ליד הבית שלי.

שמעת אי־פעם שזונה תפיל ממשלה? שאלתי כשנכנסנו העירה.

כבר היה דבר כזה, גיחך. שמעת פעם את.השם פרופיומו?

וסיפר על שערורייה שפרצה באנגליה בשנות השישים, כששר אחד, פרופיומו היה שמו, נתפס בקשרים עם זונה שהעבירה סודות בטחוניים לברית־המועצות, וכתוצאה מזה נפלה הממשלה. ואגב, אמר, הזונה הזאת, מנדי רייס־דייוויס, באה אחר־כך לישראל ופתחה מועדון־לילה בתל־אביב. כל הבוהמה היתה באה לשם.

יש לך על מה להתגאות, חייך, עשית היסטוריה!

כשעצרנו ליד הבית, שאל אם איכפת לי שיעלה איתי לדירה ונשתה קפה.

תעלה, אמרתי.

הייתי נכנסת לדיפרסיה עמוקה אם הייתי נשארת לבד מייד אחרי הלוויה הפלצנית הזאת וכל מה שקרה.

שתינו קפה, והוא חזר להצעה שלו שאכתוב את הביוגרפיה שלי. עכשיו, אמר, גם אין לך מה לחשוש מחשיפה. את כבר חשופה.

מלבד השם, אמרתי.

אלמנטרי, יקירתי! אמר. אם פירסמו שההורים שלך התאבדו בגללך, וכולם יודעים שהבת שלהם היא הזונה הבוגדת… אבל כדי לא לעבור על החוק, אין צורך שתזכירי את שמך.

ומי יהיה חתום על הספר?

נמציא איזה פסבדונים. לגבי שכר־הסופרים שלך זה לא משנה. החוזה יהיה איתך, בשמך המלא. ותזכרי: ארבעים־וחמישה אלף דולר. ויש לי שם מצוין לספר: “הזונה התל־אביבית”. מה דעתך?

גאוני! איך עלה על דעתך שם כזה?

יש לי חוש למה שהעם אוהב, אמר בענווה.

אוהב זונות? צחקתי.

אותך הוא יאהב. רק אל תכניסי לי פוליטיקה בספר. זה יסבך אותנו. חצי העם יאהב, החצי השני ישנא.

וכולם יקראו.

גם זה נכון. אז מה, נכין חוזה?

נדבר אחרי השבעה.

כן, את צודקת, אמר מתוך כבוד למנהג היהודי ולדת ישראל.

כשנשארתי לבדי, קרה מה שציפיתי. נכנסתי לדיפרסיה. תסמונת פוסט־טראומטית כנראה. חשבתי על זה שמעכשיו ועד סוף החיים שלי אחיה ברגשי אשמה על שרצחתי את הורי. לא די שיש לי רגשי אשמה על שגירשנו איזה מיליון ערבים מן הארץ במלחמת העצמאות, והרסנו להם מי יודע כמה כפרים, אז עכשיו גם האשמה הזאת. כמה אני יכולה להעמיס על המצפון המסכן שלי?

כל־כך ריחמתי על עצמי, שבלעתי שני קסַנַקְס.

וזה לא עזר הרבה, מפני שכשהגיע הלילה, ואני עכשיו פטורה מתשמיש המיטה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. שכבתי ערה, וכשאת שוכבת ערה במשך שעות באות לך כל מיני מחשבות. פתאום הרגיז אותי נורא כשנזכרתי שוב שהדודים והדודות שלי לא באו ללוויה. נכון, הם ניתקו את הקשר איתנו כבר לפני כמה שנים. הכול בגלל אמא. אמא היתה מטיפה טבעית, באופי, כמו למשל בילי גראהם אצלכם באמריקה. לדודה שרה בנהריה היא הטיפה מוסר על שהרשתה לבתה להתחתן עם עבריין מעכו, מכור לסמים. והלוא היא ניבאה לה שתתגרש ממנו בסוף, אז למה לא שמעה בקולה כשהזהירה אותה?! לדוד יוסף ממשמר־העמק היא הטיפה מוסר על שבנו לא מתגייס לצבא מסיבות מצפוניות. איך אפשר להשלים עם דבר כזה כשאנו מוקפים אויבים המאיימים להשמידנו?! ואל הדוד והדודה ברזילי בירושלים היא היתה באה בטענות למה הם לא מתקשרים, לא מטלפנים אף פעם, לא באים לבקר, כאילו אנחנו זרים להם, וכו'. אז כל הקרובים שלנו, נמאס להם מהטפות המוסר שלה, וניתקו את הקשר לגמרי. אולי הם צדקו. או־קיי. אבל גם אחרי המוות אי־אפשר לסלוח? לא באים להיפרד? – ושוב באו לי דמעות לעיניים.

למחרת צילצלתי אל הפרקליט שלי, גזוזי, וסיפרתי לו על ההצעה של המו“ל לכתוב ספר, ושאלתי אם יוכל לעזור לי בעניין החוזה. הוא ישמח לעזור לי, אמר, ושאל מה בדיוק מציע המו”ל מבחינה כספית. כשאמרתי מה הוא מציע, צעק לתוך השפופרת, עד שכמעט נקב לי את עור התוף: מה?! רק ארבעים־וחמישה אלף דולר כולל זכויות התרגום?! בעד ספר שיהיה בסט־סלר עולמי?! לפחות מאה אלף דולר צריך לדרוש! לפחות!… כשנרגע קצת, נתן לי שיעור מקיף בנושא היחסים עם מו“לים: הברנז’ה הזאת, אמר, ידועים בתור רמאים, גנבים ונוכלים. כולם, עד אחד. הם עושקים את הסופרים ללא נקיפות־מצפון. מגישים להם דו”חות חצי־שנתיים על המכירות, והדו“חות מזויפים. קשה לתפוס אותם ברמאויות, מפני שאין לסופר גישה למלאי במחסנים, והוא לא יכול לדעת מה הסכומים שהם מקבלים מהחנויות. בקיצור, צריך להיזהר מהם כמו ממגיפה, ולהבטיח הכול מראש בחוזה. הוא ידאג לכך. וחיזק את דבריו בסיפור זוועה, איך מו”ל מפורסם אחד עשק סופר מצוין, שמלמדים אותו באוניברסיטה, סופר תמים, שלא הבין כלום בחשבונות, ודיווח לו על מכירות של עשרים־שלושים ספר בשנה כשלמעשה מכר אלפים. ולמה קרה הדבר? מפני שהסופר התמים – יותר נכון הטיפש – חתם על חוזה כעיוור, בלי להתייעץ עם עורך־דין. הוא ישלח לי נוסח של חוזה, בידי שליח. נדבר מאוחר יותר על התשלום.

כבר באותו יום, לפנות־ערב, הגיע השליח, עם מעטפה גדולה ובתוכה החוזה. שנים־עשר דפים, 37 סעיפים. לא היתה לי סבלנות לקרוא הכול, גם לא הבנתי הכול. רק מהצצה ראיתי שהוא דורש מקדמה של מאה־וחמישים אלף דולר, שישים אחוז מ“המחיר הקטלוגי”, שאני לא יודעת מה זה בדיוק, וזכויות התרגום, השידור, ההסרטה, ההמחזה, ועוד ועוד, נשארות בידי “צד א׳”, כלומר, בידי.

ישבתי בכורסה, החוזה נח לי על הברכיים, ופתאום הרגשתי את עצמי סופרת מפורסמת. כאילו נולדתי מחדש. כאילו אני אישיות אחרת משהייתי כל השנים עד הרגע הזה. אולי אפילו יזמינו אותי לטלוויזיה, לתוכניות תרבות. וחשבתי, כמה חבל שההורים שלי לא יכולים להתכבד בכבוד שנופל בחלקי. הם היו מתגאים בי אילו ידעו שאני סופרת שמקבלת מאה־וחמישים אלף דולר שכר סופרים בעד ספר שיהיה רב־מכר עולמי, וגם מופיעה בטלוויזיה.

אחר־כך נזכרתי שבכל זאת יש פה איזו בעיה. כי אם השם של הספר הזה הוא “הזונה התל־אביבית”, והגיבורה שלו היא הבת שלהם, אז זה בכלל לא פשוט להורים…

אם כי, אמרתי לעצמי, הזונה הזאת היא בסך־הכול משל…

זאת אומרת שהחיים שלי –

משל?

הייתי כל־כך מבולבלת, שחשבתי שאני משתגעת. הסתכלתי אחורה על החיים האלה שלי, וחשבתי: מה עשיתי בהם? שכבתי עם גברים, ישבתי על ספרים, יש לי שני חורים שגמרו לי את ההורים, יש לי ראש פתוח, וגם מחזור בטוח, אני פרוצה… פרוצה לכל רוח –

שמת לב שאני מדברת בחרוזים? זה עוד סימן שאני הולכת ומשתגעת. את לא מרגישה שאני הולכת ומשתגעת?

רק אני? ומה עם המדינה כולה? לא הולכת ומשתגעת? אם ארבע־מאות אלף איש, או אפילו רק שמונים אלף איש, מתאספים בכיכר וצועקים במקהלה “זכאית, זכאית, זכאית,” על איזו זונה שנאשמת בבגידה, זה לא שיגעון?!

תרשמי מה שאני אומרת לך: המדינה שלנו לא נורמלית.

זה בטוח. אני יודעת מה שאני מדברת: היא לא נורמלית!

אבל בניגוד לך, אני יודעת שאני נשארת איתה עד הסוף המר. ואם כל המדינה מאבדת את הראש, אז גם אני, יחד איתה. אין לי ארץ אחרת.

אחר־כך נזכרתי במשל הקדמוני, שהעבודה שלי עליו נתקעה באמצע בגלל המשפט וההתאבדויות –

הוצאתי מן הכוננית הקטנה שלי את הספר הזה, פתחתי אותו בעמוד כלשהו והמשפטים הראשונים שנפל מבטי עליהם, היו:

״אִשְׁתְךָ הָיְתָה בְּעֵינֵי בְּחֶזְקַת הַצְנוּעוֹת – / וְהִנֵּה הִיא מִן הַזּוֹנוֹת הַגּרוּעוֹת! / כִּי הַיוֹם פְּגַשׁתִיהָ עִם פְּלוֹנִי הַבָּחוּר / רָצִים בְּאֵין אֵחוּר…״ ובהמשך: “וְעָתָּה שָׁבִים, סוּרוּ מִדֶּרֶך תְּשׁוּבָה / וּבַחֲרוּ לָכֶם דֶרְך עַזוֹת וּמְשׁוּבָה, / פֶּן יִקְרֶה אֶתְכֶם כַּאֲשֶר קְרָאַנִי / וְיִשְׁבֹּר הַדְרַתְכֶם הַיָגוֹן אֲשֶׁר שְׁבָרַנִי / וְתִהְיוּ לִמְשַׁל עַמִּים וְקִינָה / לְחֶרְפָּה לְמָשָׁל וּלִשְׁנִינָה.”

חזק, מה? כל מלה נוספת מיותרת. זהו. אני את שלי גמרתי.