"ביוטופ", הרומאן החדש של אורליקסטל-בלום (הוצאת הקיבוץ
המאוחד, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה 2022), כולל אורליקסטל-בלום התגברה על השונוּת המהותית בין שלושת
הסיפורים הקצרים, והשלימה את הטמעתם בעלילת הרומאן אורליקסטל-בלום תיארה את החֵלכאים ואת התמהונים הללו
בקווי-זיהוי קצרים, מדוייקים וכה ברורים, שיתכן כי הסבת הרומאן מחלקו הראשון כסיפור קומי-סאטירי, המתרחש כולו
בעיר ת"א, אל מטרתה האמיתית של אורליקסטלבלום בסיום הזה מימשה אורליקסטל-בלום באמצעות "אפילוג" קצרצר
(פחות משלושה עמודים) את עקרון העלילה האהוב עליה
קסטל־בלום במשפחה מ"העשירון העליון" משכונת
"תל־ברוך צפון", מעוז השובע והעושר בחברה הישראלית. מהתיאור המוקצן של
קסטל־בלום ברומאן הזה משתמעות המסקנות הבאות על החיים בארץ: המקום המסוכן
ביותר ליהודים ואכן, למטרה זו שילבה
קסטל־בלום בעלילה את פרופ' רפי פְִִִִִּּרוֹפֶטה, מרצה לספרות עברית, שהיה בעבר, לפני להחלשת האפקט של של הסאטירה תרם גם המינון הנמוך של ההקצנה
בתיאור התופעות שהחליטה קסטל־בלום לתקוף ב"טקסטיל בשלב ההוא
הסיטה קסטל־בלום את סיפור־המעשה מהסאטירה על הפרוייקט הבטחוני המופרך של
עירד לפרשייה קומית: קשייה
את העיון בקובץ הסיפורים החדש של אורליקסטל־בלום (להלן:
אק"ב) מוצע להתחיל בקריאת הסיפור "צל"ש". אק"ב, החל מ"לא רחוק ממרכז העיר" (1987) ו"סביבה עויינת"
(1989) ועד "המינה ליזה" (1995) ו"הספר החדש של אורלי קסטל־בלום" (1998).
אל החרדה האמהית התוודעה אורליקסטל־בלום לראשונה באופן
אישי, כשילדה את בתה. * * *
לעתים נדירות זוכה יוצר צעיר למבול הסופרלטיבים, שהונחתו
על אורליקסטל־בלום, מרגע שהחלה לפרסם. אורליקסטל־בלום: "כל הזמן התייחסתי לעצמי בספקנות. אורליקסטל־בלום: "הביטוי הזה, 'איך היא יכלה לעשות את זה,
הרי היא אמא', מצחיק אותי. אורליקסטל־בלום: "כשכתבתי את השורה האחרונה הזאת אמרתי
לעצמי, תראי איך את מתייסרת, אבל מדי פעם יש מלה
קסטל־בלום וצפורה דולן). בה במחצית הראשונה של המאה הזו, כגון: הסיפור הקצרצר (סנאית גיסיס,
אתגר קרת ועידן רבי), הסיפור הקצר (אורלי קסטל־בלום, צפורה דולן, גדי טאוב,
מירה מגן, בלהה קלישר־הזז ואחרים) והסיפור הקצר־ארוך (דן בניה־סרי, סביון סיפורים באחת התבניות הקצרות הללו, שבמניפולציה של עריכה
הוצגו כפרקי רומאן (כגון: "היכן אני נמצאת" של אורלי קסטל־בלום, "עקוד" של
אלברט סויסה ו"אמא יש רק אחרת" של דבורה רפלר־זילברשטיין).
מבחינה זו, אפשר לומר, ספרה של אורלי קטסל בלום "המינה ליזה"1 הוא דוגמה נאה ל"רוח הזמן" בימינו; שכמוה
גם קסטל־בלום. זוהי השאלה הגדולה הנוגעת לא
רק למספרת של קסטל־בלום, אלא, כידוע, לנו עצמנו ולמציאות אשר בה אנו טובלים יגאל שוורץ מבטיחנו נאמנה שאני זה אינו
מצוי "בסיפורת של קסטל־בלום", "לפחות לא במובן המודרניסטי של המונח הוא אשר אמרתי – "המינה ליזה" של אורליקסטל־בלום אין כמוה
עכשווית ואקטואלית בכל רמ"ח אבריה, נתונה כולה
אז אפשר למשל, להעניק לנושא מתיחת־פנים רעילה, כפי שעשתה
אורליקסטלבלום ב"טקסטיל". על אף שזמיר נזהרת מאוד מפני הסאטירה שמאפיינת את הטקסטים
של קסטלבלום, בכל זאת קשה שלא לחוש בחיצי הלעג
להם מקור
השפעה, ישירות ובעקיפין, ביודעין ושלא ביודעין – ביניהם יהושע קנז, ומצעירי
הצעירים גדי טאוב, אורלי קסטל־בלום ואתגר קרת, אם להזכיר שמות אחדים בלבד.
שם ספרו של
אתגר קרת: געגועי לקיסינג'ר (1994) המעלה חיוך כבר עם ההיחשפות
לכותרת המגוכחת, וכך בספרה של אורלי קסטל־בלום: המינה ליזה (1995). למלחמה באפנות המתחלפות –"טרנד", בלשונה הסרקסטית – מוקדש
ספרה: הספר האחרון של אורליקסטלבלום (1998). אורליקסטל־בלום: כמו בתיבת נוח (1990).
דוד שחם: אני, קהלת (1994).
בספרה של אורליקסטל־בלום, היכן אני נמצאת (1990),
השאלה בכותרת אינה מובילה עוד לחיפוש או תהייה אחר "הבית שהרי המקום הישראלי עבור הנשים
ביצירותיה של קסטל־בלום אינו עוד מרחב ערכי רעיוני של מעורבות ושייכות,
דהיינו כאמור, קסטל־בלום, בכתיבתה הפוסט מודרניסטית, שלא כמו
אלמוג או ש' שפרה, "מתעתעת" בעמדותיה הביקורתיות לגבי שהרי מנחמה פוחצ'בסקי (העלייה הראשונה) ועד אורליקסטל־בלום (סוף שנות השמונים/ראשית התשעים) לא פסקה הסיפורת אורליקסטל־בלום, היכן אני נמצאת, תל־אביב, 1990.
– – –, דולי סיטי, תל־אביב, 1992.
כותבים על מה שמתרחש לא הרחק ממרכז
העיר, או שתי אצבעות מרחוב שיינקין, או שני צעדים מאצבעם השמאלית של
קסטל־בלום "לוקחים אותי, את אורליקסטל־בלום, את
יואל הופמן, דוד שיץ, הופכים אותנו על הגב, פותחים לנו את הרגלים וממיינים
על
ספריה של אורליקסטל־בלום פיסקה: "קראתי את ספרה הראשון 'לא רחוק ממרכז
העיר'. אורליקסטל־בלום ביטאה את הערכותיה על הכתיבה של אחרים
בראיון שהעניקה לאילת נגב (ידיעות אחרונות, 21.4.2000
בספרותנו היא ארוכה, וגם
סופרים מהמשמרות הקודמות תרמו לסוגה זו כרכים דלי־ערך, כגון: "טקסטיל"
(2006) של אורלי קסטל־בלום ו"המפץ הקטן" (2009) של בני ברבש, אמנה רק אחדות
מהדיסטופיות האחרונות שפרסמו הכותבים מהמשמרת
ההתפתחות מנוסח הכתיבה בדור שנות הששים,לזו
של שנות השמונים ועד ל"סיפורת החדשה" של שנות התשעים (למשל, אורלי קסטל-בלום, גדי טאוב, אתגר קרת). , ↩︎
על השוני בין עמדת ההשלמה של הספרות הזאת לבין
שבירת המוסכמות האירונית או הפארודית (בנוסח אורלי קסטל-בלום) של ספרות
דור שנות התשעים ראו חנה הרציג (1998) המצב שבו
כבר אפילו אין טעם לבעוט ואין מה לשבור
נאוה סמל, "תפוחים מן
המדבר" (1986) של סביון ליברכט, "סביבה עויינת" (1989) ו"היכן אני נמצאת"
(1990) של אורלי קסטל־בלום, "לקרוא לעטלפים" (1990) של חנה בת שחר, "סוגרים
את הים" (1990) של יהודית קציר, "זרים בבית" ספגה
באוניברסיטה, כאשר ראש החוג להיסטוריה הודיעה לה כי לא בחר בה, המוכשרת
יותר, לצרף לסגל החוג, אלא את אורלי
אורליקסטל–בלום מספרת ברומאן "טקסטיל" (2006) על התמחותו של דעאל
גרובר בשירות הסדיר. בהווה הוא מועסק על–ידי קבלן שיפוצים יהודי
בשיפוץ בית בכפר מעוז–ציון, שלפני המלחמה היה שמו א–קסטל. במשך שהותו במקום
הצליח צאדק לזהות את הבית שהיה של משפחתו, עד שנאלצה לנטוש את א–קסטל בסערת
המלחמה. מפתח הבית הזה ואת
קושאן הבעלות עליו, הטילה עליו למצוא באחד החדרים שרשרת זהב שהטמינה לפני
שנטשו את א–קסטל
שוליים רחבים של בדידות וזיקנה (יהושע קנז: "מחזיר
אהבות קודמות" ו"בדרך אל החתולים"), של ניוון (בסיפורי אורלי קסטל–בלום)
ושל אלימות ופשיעה (יצחק בן–נר ב"עיר מקלט").
מקבוצה גדלה והולכת של סופרות
נשים הכותבות על השואה בפרוזה, חלקן כבנות "הדור השני", כגון: לאה איני;
אורלי קסטל־בלום; יהודית קציר; אם להזכיר שלוש בלבד; והן חלק מקבוצה
גדולה עוד יותר של משוררות בנות "הדור השני
