במקום שבו אין צל, האדמה נסחפת, נעלמת. נשאר ישימון צחיח. טרשים.
בראשית היה החורש. אנו פוסעים בשביל, שנסלל לא
מכבר על־ידי שלוש מאות וחמישים ילדי "השומר הצעיר", לנשק אותם. מושבה השוכנת על טראסה אחת בלבד, יכולה למנות
שלוש מאות. ארבע מאות פרטים. יש כאן אלפים מהם. לפחות חלק
ממנה.
השנה עורכים ניסיון של השקיית עצי־הדולב בטפטפות. נראה אם
יעזור. היו תוכניות לנקז את המים ההולכים לאיבוד על
האספלטים של תל־אביב.
הזונות היהודיות שהכרתי בלודז' היו הגונות ותמימות יותר מהרבה גברות
מכובדות בתל־אביב, ששוכבות רק עם הבעל בכל פעם שהיו לנו צרות
עם השלטונות, כשמישהו רצה להסגיר אותנו, אסתרק'ה היתה נעלמת לאן־שהוא עם
מפקד המשטרה "הפסלים נמצאים למכירה
בגלריה בתל־אביב, כי רציתי להעביר אל הצברים את הדמויות האלה, שכבר אינן
קיימות. כשאני מוכר תמונה, הקונה חושב שגם קנה חלק
ממני, וזה אני בשום אופן לא מוכן". השופט התעצבן עלי,
כבר שלוש פעמים הייתי אצלו וקיבלתי על־תנאי, אז שלח אותי לשלושה חודשים
בכלא דמון.
ומהדק בכל כוחך ובצדפים ובכפיסים ובאבנים – הכל היה חוזר בקלות ונגרף
אל הים ונשטף ומשתטח והכל נמחק ונשאר חלק מתחיל ומיד
מפליג ואיננו שם, וצריך רק שיהיה בידו איזה חפץ שישמש כממש הנוקשה שבמשחק,
כלי או שבר כלי, חלק – יש ציור מוזר של אנשים
שנושאים בידיהם את ראשיהם הכרותים וצוארם חלק בלי ראש. ככה זה להיות שחוט? בצנור הבד שסופו נעוץ בתוך מעי הקטר
פנימה, ושלרגליו בלתי מורגש ופעור עיניים עמד זה הקטן, ולא עונה על לאן
נעלמת אמא חובקת ואמא חובקת חזק, ואמא בוכה בקול, ואחרים מסלקים
איזו דמעה שהיא, ואמא מאמצת אל ליבה, ולא איפה נעלמת
בראשית שנות השבעים תיאר אבות ישורון ב"שיר מתל־אביב
("השבר הסורי אפריקני") את מסעותיו בארץ־ישראל בשנים הראשונות מאז עלייתו
ועד הגיעו לתל־אביב, מקומות שגר ועבד בהם ואנשים שחי במחיצתם. ארגון
החלל והזמן במסגרות נוקשות ואחידות, בדומה לארגון השרירותי של השיר לפי
שלוש מלים לשורה ושלוש שורות גם כאן לא נעלמת האקזוטיקה לחלוטין, היא אף מפעילה כוח
שאין לעמוד בפניו; את שירת הסירנות המיתולוגיות מחליפות אפי הוא גם הממד העלילתי שקיים בספר – התנועה בין
שלוש הערים, שהיא מעין תנועת התעלוּת.
בראשית שנות השבעים תיאר אבות ישורון ב"שיר מתל־אביב
("השבר הסורי אפריקני") את מסעותיו בארץ־ישראל בשנים הראשונות מאז עלייתו
ועד הגיעו לתל־אביב, מקומות שגר ועבד בהם ואנשים שחי במחיצתם. ארגון
החלל והזמן במסגרות נוקשות ואחידות, בדומה לארגון השרירותי של השיר לפי
שלוש מלים לשורה ושלוש שורות גם כאן לא נעלמת האקזוטיקה לחלוטין, היא אף מפעילה כוח
שאין לעמוד בפניו; את שירת הסירנות המיתולוגיות מחליפות אפי הוא גם הממד העלילתי שקיים בספר – התנועה בין
שלוש הערים, שהיא מעין תנועת התעלוּת.
אשמדעה נעלמת. קריסטה
מצטלבת, מתפללת. טראומה יוצאת חרש). מנו: אמונה – אביב הנצח.
גוג: חושבני, יש בזה משהו. מן: (בראש מורד, לוחש לה, כתשובה) אהרוס אותם, אחריבם, רשעים (אשמדעה נעלמת). חלק צועק, חלק מתחיל
בורח. הדהוד כמפצצה אטומית). נחכה שנות אלפיים ועוד שלוש מונים שלושים ושש, וייוולד האדם, א־דם,
אַל־דם.
שלושת הרומאנים
הגדולים "המשפט", "הטירה" ו"אמריקה"1 נתפרסמו רק
לאחר מותו של קפקא, וכן גם חלק מן הסיפורים תרבותה של תקופה אינה עומדת על יצירה
ספרותית אחת, ואף לא על שתים או שלוש יצירות. אשתו של אורצידיל החלה לספר, כי לפני שנים רבות, עוד בטרם נישאה, נדברה פעם
עם קפקא לפגישה בשעה שלוש אחר־הצהרים שצריך היה להתפרש כעוול משווע,
מתגלה בכל כך הרבה אספקטים וכל כך הרבה פירושים, עד שמידת הצדק האלמנטארית
נעלמת Amerika, 1927
הטירה מאת פרנץ קפקא, תרגום שמעון זנדבנק, הוצאת שוקן, ירושלים ותל־אביב 1967.
של ברדיצ'בסקי מתבלט, קודם־כל, במה שהוא נותן לנו כמה וכמה סיפורים וציורים
(בקובץ הנוכחי עיין, למשל: "שלוש וטרפה, מוסר את עצם מעשה הגזילה והשחיטה בפרטים של
פרוטוקול בית־דיני, מוצא לנחוץ גם לספר, ש"כל אחד, שלקח חלק ה' את "השולח
יד בקודש", ואף התחרטותו של נתן־אריה, והנידוי שגזר על עצמו קודם שנידוהו
אחרים, אינם אלא חלק ישעיה־נתן הגביר, ש"חלק גדול מהעיר כפוּת או עומד באיזה יחס
לביתו" ("ראשי אבות"), נדמה לו כ"מזל טמיר והשגחה נעלמת כונס בספר: 'בחינות והערכות, מבחר כתבים', הוצאת אגודת
הסופרים ליד מסדה, תל־אביב, 1970, עמ' 117–128.
אבל פעולתם זו שמדעת גוררת עוד אחת אשר נעלמת לא
לבד מן הקהל, כי אם אף מפועליה עצמם – תחית הלשון. – "בת שלוש מאות גרם"?
ב. על3) העלאת
בקר בנמל תל-אביב".
1–2) "שמענו שהשלטונות" – בכתב כפתור ופרח, אבל הבה נבטא
ונאזינה, ואולי (דברי הימים ב', כ"ד ו'). – וכאן מוטב:
להענות על הדרישה להעלות בשר בנמל תל-אביב, כמו: "ולא תענה
על ריב ובכן חסכנו את הטרוד ממתיחות יתרה
וחיסכנו שלוש מלים ושלושה רוחים בצדן.
כשמרים נעלמת ממהרת שרה לחלון וקוראת):
מרים, תזהרי שם ברפת. מתבונן בתות השדה): יפים להפליא, (שם
לתוך פיו) איזה ריח, טעם אביב ממש… ולוקח שוב מלא קומצו לתוך פיו. שלוש לירות.
כולם: (בשמחה): כן? שלוש לירות?
דוב: כשלושים לירות יכניס השנה.
אבא: הנה! דוב: לעגו לנו… אולם שאול הביא אתמול שלוש לירות מזומנים. מכירה
ראשונה. חנה: נו, בזה גם לי חלק. השגתי את הכסף… (מביטה מסביב) כמה טוב פה
אצלכם.
אחרות, מתנהלת כאן "הנדידה הגדולה" לא רק בימי החופש הגדול,
אלא במשך השנה כולה, קיץ או חורף, סתיו או אביב עם ביטול חלק ניכר מתוכניות הטיסה לחלל פוטרו רבבות עובדים, שהיו
קשורים במיפעלי-הענק שעסקו בבניית לוויינים משפחה שגרה בשכנותך שנה או שנתיים, וילדיה שיחקו עם ילדיך,
נעלמת בוקר אחד מהשכונה, מבלי לומר שלום. כבר
שלוש שנים שלא ראינו אותן".
הנער בן שלוש עשרה, וסבו שילחו ללמוד בלישטין אצל מלמד־גמרא מומחה. הדוחק מביא אותו לידי מלמדות, וכדי שלוש שנים הוא מלמד תינוקות בסוסנוביץ (1897־1900). מטעמים אקלימיים קבע דירתו ברמת־גן, פרבר בגבעות מאחורי תל־אביב. המערה, על הישן בה, נעלמת, והבחורים מוצאים עצמם משמימים בשדה; הגאולה, מוחטאת־ההזדמנות, שוב היא נדחית למועדה עד שלא קמה סוכנות לאומית הממונה על כך, פּתח ביאליק בעצמו בעשיית חלק ממלאכת־ה"כינוס" יחד עם ידידו י.
היא נשבעת,
שלא תיתן לקברן להיכנס לבית לקחת את הילדה, אך התינוקת נעלמת. בדרך כלל השתמשו ב'פואנטה' כדי לסמן אותו חלק בסיום של
בדיחה, שלמשמעוֹ או עם קריאתו מתחילים לצחוק. גם ב"מֵעֶרב עד צהריים" (ג 127) הפואנטה מצמצמת ומעמידה את הסיום
בסימן של אירוניה: בתל־אביב, במלחמה, בלילה אף בחלק זה יש שלוש אפיזודות
המתארות "פושט יד תימני ישיש" אחד. תל־אביב. 1960. ↩︎
העמודים: 58, 62, 65, 75, 80, 81, 85, 86.
ולגב' גרוסמאייר־דותן יש חלק נכבד ברווחי החברה! ולעיני קפצה ידיעה שקראתי אתמול ב"גלובס", על כך שכל
עשרים וחמש דירות בבניין רסקונוב ברמת אביב, בן שלוש־עשרה לא, לא, קטע אותו הרברט והרכין עצמו אל מושבו של יהונתן, הסכום שנשלח אליך הוא חלק…
חלק קטן, הוסיף פרנץ אבל לא חלק כחלק. אני כאילו עולה איתה עד שהיא נעלמת בחלל…
אתה תופס? אתה תופס איך הראש שלו עובד?
אם לטבע נותן לבן־אדם
ראש לה חלק לה חלק, קוֹממה, קוֹממה —
כספי (משלים): כמו קערה הפוכה. (נעלמת)
כספי מושך בכתפיו, נכנס אל פינתו וסוגר את הוילון. זה לה חלק, לה חלק, אין שערות,
פוליטיר…
ברבש: פוליטור־מניקיור? — שיילך לפאריס! (מדקלמת ומדברת בנוסח הטיפוס הרומנטי, כפי שהגדיר אותו טוני במערכה
א'): "יום אביב, יום זיו וזוהר; שטופת־שמש אתה רואה: שלוש שנים, ויש לנו, ברוך השם, מכל טוב.
טוני: והשקט הזה. האוויר.
אף תפיסה זו אין לקיים
כפשוטה, שהרי למעשה "נעלמת" הנמענת בהמשך האלגיה ואין לנוכחותה כל מסקנות
מבניות או הנביעה הישירה
של רגשות ומשמעויות מן הסיטואציה הקונקרטית נעלמת, עד לניתוק מוחלט ושתיקה
גמורה. ↩︎
"היי שלום" (155); "חדר ליד הים" (109); "אביב אפל" (227). ראי; בין ערוגות הגן ואילניו אביב
חדש מרקד" (ביאליק, "גבעולי אשתקד"). ↩︎
החומר שבמאמר, בנוסח אחר, הוא חלק ממחקר לקראת
התואר "דוקטור לפילוסופיה" הנכתב באוניברסיטת תל־אביב
האקסלי, חלק א'. כבר שלוש־ארבע שנים לא
התקשרתי אליה. זהרה הייתה ידידת חיק שלי, אם אפשר לקרוא לזה כך, במשך
שלוש שנות לימודינו באוניברסיטת תל־אביב. לאן נעלמת? ואם אין – לאן נעלמת הנפש לאחר מות
הגוף?
נכנסתי לחדרי בהוספיס וישבתי לנוח מן ההליכה הממושכת.
, לרקיע ולמעון הקודש הוא
שהן מתייחסות לישויות על־טבעיות, אלוהיות ומלאכיות, לתבניות קוסמיות,
למציאות נעלמת Merkabah Mysticism, and Talmudic Tradition, New
York 1965, pp. 43–55; י' דן, המיסטיקה העברית הקדומה, תל־אביב על זמנו
של ספר יצירה ראו: י' ליבס, תורת היצירה של ספר יצירה, תל אביב תשס"א,
עמ' 237–299. קובץ מחקרים, מנצ'סטר
1946, עמ' 1–24 (כונס באסופת מאמריו של אלטמן, פנים של יהדות, בעריכת
א' שפירא, תל־אביב ↩︎
מ' חיוטין, מלחמת לוחות השנה בתקופת בית שני, תל־אביב 1993, עמ' 75, ושם חישוב מפורט ומנומק.
אביה של לטיפה, שייך הכפר, כופה עליה להינשא לאדם מבוגר,
והיא נעלמת מעבודתה בנטיעת הכרם הצעיר. ערביי הארץ
עוזבים אותה בתוך מהומת הקרבות, חלק מתוך שמנהיגיהם הסיתו אותם, חלק בגלל
הקרבות עצמם – אבל התוצאה אביב–קיץ 1980.
הספרות הערבית בעיניים ישראליות. מפגש. אביב 1987. הראבן, אלוף – "השאלה שאיננה נעלמת", מתוך הקובץ: "העלייה
השנייה, 1903–1914", עורך: ד"ר מרדכי נאור, סידרת / כתר, תל־אביב,
1983.
חורף, תל אביב, תשמ"ד, 1984. רק אתמול דיברתי עליך שלוש שעות עם בן־זימט מבלי לדעת
ששבת לפאריס. עצמך
חלק ממשפחת הזוחלים, אף פעם לא תפשו אותי, אף פעם. הסופר: בתל־אביב…. שתינו יחד…. טיילנו בלילה…. עכשיו אתה מאמין לי…
(האזעקה נעלמת)
(פורצת בצחוק) איך נבהלת… חה חה חה… מטומטם… זאת היתה אזעקת שווא…
והרכבת נעלמת שוב
במנהרה. וחושך עוטף את הכול.
לא, זו לא ההתחלה הנכונה.
לא רוצה את הסמל. והתמונה
נעלמת. ואחר־כך נוסעים לאורך הדרך הנפתלת שעל שפת המים הכחולים. כחול עמוק
כזה. תמונה מאלבום הזיכרון
הבתים ברחוב קרל נטר עמדו שלוש קומות מול שלוש קומות.
קרוב. בינתיים ראיתי כי בשלוש־עשרה השנים שלא הייתי בתל־אביב
(אלוהים, כבר שלוש־עשרה?!) כשחזר הביתה
היתה ציפי בת שלוש.
שלוש פעמים הצליח לחמוק מבית הוריו בתל-אביב, שעינם היתה פקוחה עליו יומם
ולילה, ולהגיע לחזית כדי להצטרף נעלמת!"
"נעלמתי?" גיחך ארליך. "רצתי בתעלות הקשר אל עמדת הפיקוד. כשחזרתי.. "
"לא חזרת! אתה נעלמת!"
אברום הסתכל בו, גיחך, ונד בראשו. אחר-כך קם וטפח על
שכמו. זה
חלק מן הענין. אין ברירה." — "לא,"
לחשה, "בתל-אביב."
יצירה סיפור חיים
/ דני טרץ', ויטק טרץ'
(זכרונות ויומנים)
בכל אופן, ביקרתי הרבה אצל זולא והיא הייתה גם מגיעה לתל אביב לפעמים. זה היה חלק מהתקופה הזאת. אתה מחויב, אתה חלק מהמאבק שלנו, המאבק המעמדי, ואתה נחוץ בתל אביב. יש לך תפקיד חשוב פה. אז אם כבר מדברים על קליקות, חנוך נהיה חלק מהקליקה.
ויטק אבל זה היה ב־71', דני, שלוש שנים אחרי. אתה יודע, כולם נעלמו, אתה נעלמת. שלוש הדניאלות היו חברות קרובות של הדרה. הן כולן למדו בבית הספר "גאולה" בתל אביב.
י"ט
אביב 2012. אביב גם אצלנו בלבבות. הרגשה טובה. שיחות
נעימות. שינה ארוכה ורגועה. אלה שקנית בווינה ואלה שקנית בניו יורק ואלה שקנית בתל אביב.
– כן, אני חושבת שהלכנו ברחוב בתל אביב. לאן נעלמת?? לא ראיתי אותך המון זמן. וההתמזגות ביניהן
היתה חלק נפלא מההתמזגות בין שנינו. לא נעלמת!
אף על פי כן איש מן הנוכחים
לא חלק על דבריו של הדורם. תמיר נתן מבט של תמיהה בזהבה. זהבה שתקה. מימיו לא לקח חלק
פעיל בוויכוחים, אלא שהערותיו הבודדות וקריאות הביניים הנדירות שלו העידו
על בטחון עצמי – בתל־אביב.
האֵם נתקעה בתל־אביב ואינה יכולה לחזור. האב נהרג. מה אני
עומד כאן? מה אני יכול לעשות? כפי הנראה נעלמת
מתוך איזה פתח חשאי שגילית בדירתו של זאב. פתח שלא היה ידוע אפילו לזאב. אני נוסע
לתל־אביב. שמא זקוק אתה לטרמפ?
– לא איכפת לי, יהא תל־אביב.
– כסית?
– יהא כסית.
