הקדמה לספר “זכרונות” מאת יצחק שריון/יוסף יואל ריבלין ירושלים: הוצא ע“י בן המחבר, תש”ג

עִם הַסֵּפֶר    🔗

כשנזדמנתי פעם לבית רבי יצחק שריון ז"ל בסוף ימיו, נגולה השיחה על ירושלים במשך חמשים השנים האחרונות. רבי יצחק שריון שהיה מטבעו ממעט בשיחה, שפך הפעם את שיחו לפנינו, ונגלה אוצר של זכרונות האצור בתוך תוכו של השתקן. עוררתיו אז לרשום זכרונותיו על ספר, ודברי מצאו הד בלבו. מאז הקדיש את שנותיו האחרונות לרשום בחרט אדם ריאלי בעל עינים פקוחות את מגלת חייו וחיי הישוב. בשיחות שלאחר-כך, אחרי שכתב כמה פרקים וקרא לפני כמה מהם – נתגלה שיותר ממה שכתב נשאר עוד בזכרונו. אחרי שיחות כאלה היה חוזר ומרחיב דבריו ומוסיף גם פרקים שלמים.

פרקים אחדים, מן האחרונים, הם כנראה רק “ראשי פרקים” מעין “תכנית” שבקש לדבר עליה, ובאו רק בקיצור נמרץ, מעין רשימה. ואולם גם בהם יש דין-וחשבון נאה של התקופות ההן וכדאי היה להדפיסן.

הנני מוסר את הספר בסגנונו של רבי יצחק שריון ז“ל, סגנון ריאלי של איש המעשה. רק תקונים קלים שבקלים בסגנון הרשיתי לעצמי, באופן שלא נשתנה הספר גם בסגנונו מן המטבע שטבע, בו המחבר, מטבעת “תלמיד-חכם” ו”משכיל" כאחד, שגם שבילי התרבות של הדורות האחרונים נהירין לו. אין צריך לאמר שלא נגעתי בתכן. הוספתי רק הערות קצרות להאיר הדברים במקום שמדובר ביחוד על אישים ירושלמים שאינם ידועים למדי. על הידועים לא העירותי. כן יש הערות מספר עניניות, ואולם במקום שהענין דורש ברור רב עברתי בשתיקה.

בנוגע לשמות הפרקים הרי חלק נכבד נקבעו על-ידי המחבר בעצמו. בפרקים מספר קבעתי השמות ברוח הקודמים. את הכותרות לפסקות סדרתי אנכי לפי התכן.

כביר היה רצונו של רבי יצחק שריון ז“ל למסור את הספר לעריכתו של בן-דודי המנוח רבי אליעזר ריבלין ז”ל חוקר ירושלים, ואף אמנם קרא רבי אליעזר ז“ל את כתב-היד, והעריך אותו עד מאד, והיה נכון לערכו לדפוס. ואולם, בינתים נפטרו לבית עולמם גם שניהם, וקבלתי עלי ברצון את העריכה. בנו הגדול של רבי אליעזר ריבלין ז”ל, ר' בנימין ריבלין הי“ו, שהיה רגיל בדרך אביו ז”ל בענינים אלה, עזר לי הרבה בסדור הדברים. ההעתקה הראשונה מכתב-היד נערכה על ידו בנאמנות ובכשרון.

זכרונות אלה היו שעשועיו של רבי יצחק שריון ז“ל בימיו האחרונים, ומצפה היה לראותם קבועים בדפוס, ואולם לא כן רצה ה‘. הוא נפטר בז’ אב תש”א, וכיום שנתים אחרי פטירתו מוציא אותם בנו יחידו מר אהרן שריון הי"ו, לקיים מצות אביו ולהקים את שמו על נחלתו הרוחנית.

ירושלים אב תש"ג יוסף יואל ריבלין

רבי יצחק שריון וספר זכרונותיו

(י“א ניסן תרל”א – ז' אב תש"א)

א    🔗

שבעים שנות חייו של ר' יצחק שריון (זאלקינד), כשהם לעצמם פרק מענין הם בחיי אדם מישראל, שעלה לארץ. יליד משפחה חב"דית מיוחסת בשקלוב הוא. הזקנים והדודים נכבדים, בעלים בעמם יודעי תורה ואנשי-מעשה במסחר וגם עסקנים צבורים. לאביו הוא נולד אחרי צפיה רבה וכליון עינים. אשתו הראשונה של האב מתה בעלומיה, והשאירה אחריה רק בת יחידה. האשה השניה אין לה ולד, ואחרי עשר שנות נשואים הוא נפרד מעליה בשלום ובמישור. חן של רומן יהודי נסוך על הנשואים השלישים. ביריד הוא נפגש עם אמו של יצחק, ומתקשר אליה בחבלי אהבה. האם יחסנית גם היא ממשפחת רבנים וסוחרים, וכפי הנראה “אשה גדולה” בעלת הון ועסקים ועל כלם מנוסה מאד בחיים: אלמנה היא ובן לה ושלש בנות מבעלה הראשון. שליטה היא האשה ומתנה עם אביו, כי הוא צריך לעבור אליה לעיר דיסנא. הוא קבל את התנאי חסל את עסקיו בעיר שקלוב, בא אל דיסנא, ונכנס לנהל את מסחר המנופקטורא שלה וכן את בתיה. בכספו הוא הרחיב את בית המסחר וגם בנה בית חדש על אחד ממגרשיה, בית חומה גדול ויפה (עמ' 10).

אחרי צפיה רבה זוכה האב לבנו יצחק. רך ויחיד הוא לאביו. רק אחרי שש שנים נולד בן שני שמחה. ילדותו הראשונה של יצחק זאלקינד עוברת עליו בחוג משפחה מאושרת. אך לא לארך ימים. רק בן עשר הוא כשאביו נופל למשכב. האב מרגיש את קצו הקרוב ובדרך למקום מרפא, הוא מבקש מאמא כי תובילהו לעיר מולדתו שקלוב, כי רוצה הוא למות שמה ולהקבר בקברות אבותיו (עמ' 11). גופו נשתתק, והוא מת בבית מורשת אביו בשקלוב, באין בניו אתו. “אני מתאר תמיד – כותב יצחק שריון בן השבעים – את גדל צערו כאשר לא ראה לפני מותו את שני ילדיו הרכים, שהיו יקרים לו כל כך”. “אבא היה בהכרה עד רגעיו האחרונים” (עמ' 11).

הוא גדל בבית אמו האלמנה יחד עם אחיו בתוך הבן ושלש הבנות מבעלה הראשון. המצב החמרי אינו רע. האשה מנסה שוב כחה במסחר, אך עד מהרה היא מחסלת מסחרה, ומתפרנסת על שכר דירותיה. בכבוד ובאומץ-לב היא נושאת את משא חייה ועמלם.

חנוכו מכוון כנראה בכוון ברור: תורה והשכלה. עד גיל שלש עשרה הוא לומד “בחדר”. בגיל שלש עשרה הוא לומד גם למודים כלליים. בן חמש-עשרה הוא עומד במבחן של “בית-ספר עירוני ממשלתי, גומרו בהצטיינות ומקבל פרס: ספר הסטוריה רוסית רב הכמות והאיכות הנמצא אתו עד היום” (עמ' 13). הוא מתכונן ל“גמנסיה”. עובר מדיסנא למוהליב להכנס לתוכה. אך אינו מתקבל: הנומרוס קלוזוס הרוסי בעוכריו.

“מוהליב” כשהיא לעצמה משפיעה עליו, ומכריעה בחייו לעתיד לבוא. זו היא אותה “מוהליב” המלאה תורת שקלוב וחכמתה, זו, שקלוב, שתלמיד הגר“א רבי בנימין ריבלין “בנה אותה”, ושרבי שמריה לוריא וחתנו יוסף צוקרמן אחריו העמיקו שרשיה. כאן גם המקור לאהבת ארץ-ישראל מיסודו של הגר”א ותלמידיו. אין כאן אהבה אפלטונית, אלא אהבה שאתה “עליה לארץ”. מסביבה זו עלו ראשונים לארץ תלמידי הגר“א בשנת תקס”ח רבי מנחם מנדיל מק“ק שקלאב ובנו רבי נתן נטע, רבי סעדיה, רבי ישראל משקלאב בעל “פאת השלחן” ורבי הלל ברבי בנימין ריבלין משקלוב. חתנו של רבי הלל, רבי שמריה לוריא עולה גם הוא בשנת תקצ”ג.

הנער החבד“י יצחק זאלקינד “מבקר, ביחד עם הלמודים הכלליים, בשעורי הגמרא ומפרשיה שהיו נלמדים בבית הכנסת של צוקרמאן במוהליב” (שם עמ' 15). כאן הוא שומע את דרשות “המגיד מקמיניץ”, ש”מטרת דרשותיו היו לעורר ולחזק את השיבה לאידיאלים של עם ישראל העתיק, לאהבת התורה ולכל הקנינים הקדושים של האומה – וחתר להכניס ללבות שומעיו אהבה מיוחדת לארץ-ישראל" (עמ' 14), אהבה שלפי האמת ינקה עוד עם חלב אמו בדיסנא. קופת רמבעה“נ היא הסמל לזה (עמ' 3). “דבריו של המגיד מקמיניץ נקלטו היטב במחו ובלבו, והוא עשהו לציוני גמור” (עמ' 14). “הגזרות התכופות” ברוסיה “הממשל העריץ והשפלת כבוד היהודי המאיסו עליו החיים בארץ הזאת” הד “בני ביל”ו” מגיע אליו, ו“בהשפעתם ובהשפעת נאומיו של המגיד מקמיניץ גברה בו האהבה לארץ-ישראל” והוא “גומר בלבו להשתדל ככל האפשר לבוא ארצה” (עמ' 15).

ב    🔗

לא מתוך קרע נפשי עוזב יצחק זאלקינד בן השבע-עשרה את הגולה. אין כאן “התחדשות” והפסקת קשרים עם כל עברו. מתוך הרמוניה נפשית שלמה עם אלה האידיאלים שעליהם גדל ונתחנך הוא עולה לארץ. סמלית היא דרך עליתו: העוזר לו לסדר דרכיתו באודיסה הוא חסיד ברסלבי “שלפי תורת רבו מהר”ן מברסלב חייב כל יהודי, ומאנשי שלומו בפרט לגור בא“י, ואם אין לו אפשרות זאת, אז לבקר לפחות פעם אחת בחייו בא”י, ואם גם זאת אי-אפשר לו, חייב הוא לעזור במיטב יכולתו לכל יהודי שירצה לנסוע לאה“ק” (עמ' 16). יצחק שריון לא רק שהוא “כותב לר' נתן זה מירושלים לעתים קרובות” אלא גם מתקשר לסוג עולים זה ו“עוזר לעניים מאנשי שלומו – של ר' נתן – שהיו נוסעים לירושלים תמיד במיטב יכלתו”(עמ' 18).

וכמו כן סמלית היא פגישתו באניה עם הרב רבי ישעיה אורנשטיין “חסיד חב”די" כמוהו “תורני גדול ופקח” וירושלמי ותיק – כבר היה הדור השלישי בארץ – “המקרבו אליו קירבה יתרה, בראותו בו מין אבירות… בחברתו מבלה הנער את הזמן באניה באופן נעים מאד” (עמ' 18). כך בא הנער במגע לא רק עם חסידות חבדי"ת, אלא גם עם זרם מיוחד בירושלים, עם זרמו של הרב מבריסק. הנער מעכל גם את זה בתוך נשמתו, ומשהו נוסף על הקפיטל הנפשי שלו.

וגרם לו מזלו שגם בירושלים לא נעשה “תלוש”. הוא בא לבית מלא תורה עושר וגדולה כאחד, לבית דודו רבי משה ויטנברג – חסיא אשתו של רבי משה היא אחות אביו של יצחק שריון. – עד מהרה הוא נקלט בתוך חיי ירושלים בלי כל יסורים – אם לא להביא בחשבון “קדחת” ו“מלריה” שאי-אפשר בלעדם – מתערה בארץ, וממשיך את חייו חיי יהודי תורני ומשכיל כאחד. אין הוא נתפס ל“תלישות” מצד אחד ואין הוא תלוי בחסדי זרים מצד שני. רק באחת הוא מתחדש: הוא מחליט להתעתמן. ו“אם כי ידע על המצב הפוליטי הגרוע שבו היו נתונים הנתינים העותומנים, אבל בהיות רצונו חזק להשאר בא”י הסכים גם לזה" (עמ' 24) ו“בתור יהודי לאומי ההולך להתערות בארץ אבותיו הרגיש בו חובה מוסרית להחליף את שם משפחתו הלועזי בשם משפחה עברי… חבל מאד היה לו לעזוב את שם המשפחה שלו “זלקינד”, שהיתה ידועה ברוסיה למשפחה חשובה מאד, אך גברה בו ההכרה לקרוא לו שם משפחה עברי מקורי… יום לפני הרשמו כאזרח עותומני הוא לומד ישעיה פרק נ”ט. הפסוק י"ז “וילבש צדקה כשריון” תופסו בלבו. השם “שריון” ערב לו בתור שם משפחה… וכך הוא נרשם בשם שריון (עמ' 24, 25). ונכון הוא, השם “שריון” נתק אותו מן העבר ומיחס העבר, וכן היה בעינינו. בחינת “אינקוגניו” התהלך מעתה בירושלים “זלקינד” היחסן. וזאת למודעי, שבני-ירושלים בודקים ביחס. אכן קרבן היה זה שהקריב על מזבח “הלאומיות המודרנית”.

יצחק שריון נכנס מיד לחיים, חיים ממש. תחלת עבודתו היא פקידות בעסקי דודו, שכן ספרא-רבא הוא לא רק בעברית, אלא גם ברוסית, שפה שהוא יודע על בוריה. ואולם אחרי נשואיו, בהיותו כבן שמונה עשרה וחצי, את נכדת אחיו של רבי משה ויטנברג, שר“מ ויטנברג הזמינה, כנראה, לבוא לארץ, להנשא לו, אחרי היותו סמוך לשלחנו של דודתו ודוד אשתו, בשכר עבודתו, הוא מיסד לו ביתו, נכנס לחדר “דירה” בשכונת ניסן בק שמחוץ לעיר, ואף מיסד בית-מסחר לניר וצרכי כתיבה בחנות ששכר לו אצל שער יפו בפנים העיר” (עמ' 30), כנראה באותו “סכום פצויים” בעד עבודתו – שקבל מר“מ ויטנברג – סך אלף פראנקים זהב (בערך ארבעים לירות שטרלינג)” (עמ' 29).

בזמן ההוא היו לא רק “ריחים על צוארו”, אשה, אלא גם ילד נולד לו שמת אחר-כך בגיל של שנה (עמ' 30). יצחק שריון נעשה בעל בעמיו בירושלים, וחיי ירושלים הם חייו, כל אותן הצרות שעברו על בני ירושלים בהתפתחותה עוברות גם עליו: עד שהוא זוכה “לבן של קימא” יחיד, הוא קובר שלשה “שני ילדים וילדה אחת, שמתו בהיותם קטנים מסבת הקושי והצער שהיה פה בגידול בנים בכלל ולנו בפרט. בהיותנו פה אני ואשתי גלמודים בלי משפחה ובלי קרובים” (עמ' 45). הר"מ ויטנברג ואשתו, הקרובים היחידים בירושלים היו זקנים באים בימים בגיל של שבעים בערך.

ואולם יצחק שריון במרצו הכביר, בישרו המסחרי המופלא בידיעותיו בשפות הגרמנית והרוסית מלבד העברית, מצליח בדרכו. בית-מסחרו הקטן נהפך ברבות הימים לאחד בתי המסחר היותר גדולים והיותר מבוססים בארץ. מ“שכונת ניסן בק” הדלה הוא עובר ל“שכונת-אחוה”, ומכאן הוא הולך ומגיע עד השיא האחרון בירושלים לוילה נהדרת ב“רחביה”. ובאותה מדה הוא לוקח חלק גם בעניני הצבור הירושלמי ועֵר לכל מפעל. ראשית פעולתו הצבורית הוא “בעל-קריאה” בשכונת ניסן בק ובמנינו של הרב מלובלין, אך עד מהרה הוא מתחבר לטובים והערים שבצעירים ילידי ירושלים בעת ההיא, ומיסד עוד בשנת תרנ“ה את אגודת “אחוה” במטרה “לעזור לאותם הצעירים המשתוקקים לעזוב את חיי הבטלה ולהתמסר לחיים של כבוד, להתעסק בעבודה תורנית ומדעית או במסחר ועבודה” (עמ' 37), אגודה שהקיפה ברבות הימים לא רק את שאר ערי הארץ: יפו תל-אביב, צפת, טבריה, חברון, פתח-תקוה וחיפה… אלא פרשה רשת סניפיה גם עד ניויורק ולונדון שעשו הרבה למען ארץ-ישראל ומוסדות החסד שבה, בעיקר בזמן המלחמה העולמית” (עמ' 38), והוסיפה גם שכונות חדשות ויפות ביחס לזמנן לא רק בירושלים, אלא גם ביפו וטבריה (39). הוא חבר פעיל גם באגודת “בני-ישראל” הידועה במלחמתה במסיון (עמ' 39, 40), וכן באגודת “המכבים הקדמונים” מיסוד יהודי אנגליה (עמ' 41). הוא גם הגזבר הראשון לאגודה הציונית שנוסדה בירושלים (עמ' 179). הוא נמנה בראשוני מיסדי המזרחי כאן ואף מ“מ היו”ר של המזרחי. אף הוא היה בין החותמים על כתב רבנותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל כרב ראשי לארץ-ישראל. ואף הגיע להיות חבר המועצה לעיריה עם הכבוש האנגלי. גם בעניני צדקה וגמילות חסדים עסק. הוא הסופר לרוסית – בלי קבלת שכר – למוסדות וליחידים הזקוקים לה בקשר עם רוסיה (עמ' 34–35). ואולם גולת הכותרת של מפעלו הצבורי, הוא סדור עזבון דודו רבי משה ויטנברג, עזבון של חצי מליון רובלים לטובת ירושלים, אלמלא הוא היה העזבון הזה יורד לטמיון. בצדק הוא חותם פרקו “מפעלי רבי משה ויטנברג” (פרק י"ג): “זכרה לי אלהי לטובה השתדלותי הרבה ביסוד הדבר הגדול הזה”.

יצחק שריון הביא קרבן לאומי בותרו על שם משפחתו המיוחסת “זלקינד”. ואולם כנגד זה זכה לקבוע את השם “שריון” כאחד ראשי בתי-האבות בארץ.

ג    🔗

רבי יצחק שריון היה שתקן מטבעו “סגור”, ובמדה נפרזה סבל כנראה ממה שהם קוראים היום “רגש של נחיתות”, היינו מה שהיו אבותינו קוראים “צניעות”. לא הכיר בכחות עצמו. הרבה שנים היה לי, בן-ירושלים, האיש כחידה. נדמה היה לי כאלו הוא מתרחק מן הבריות. ואולם כשהתקרבתי אליו יותר בשנותיו האחרונות נתגלה לי ממש בהפוכו: אוהב את הבריות, ומוקיר רבנן. וחדה סתומה זו נתפרשה לי לחלוטין, עם הגיע האיש לשיבה. כשבעים שנה כבש את עצמו, וכאלו באחרית ימיו בא לידי הבעת כל מה שהיה בלבו להביע, ובצורה נפלאה, ב“ספר-הזכרונות” שלפנינו, שבלי-ספק יהיה אחד המסמכים ההיסטוריים לתולדות-ירושלים החשובים ביותר והנאמנים ביותר, כתובים בלי משוא-פנים למי שהוא, בידי אדם שלא היה תלוי במי-שהוא – אף גם פוליטיקה משפחתית זרה לו, כי לא בן “משפחה” ירושלמית עתיקה הוא, הנלחמת על “זכויותיה”. ונכתב הספר בידי אדם העושה “חשבון” עם עצמו באחרית ימיו. בן-שבעים התחיל לכתב אותו, בבחינת “וחשב עם קונהו”, עם הקב"ה. נתן לעצמו דין-וחשבון של חמשים שנות חיים בירושלים, מתוך ישוב-הדעת של זקן תלמיד-חכם ירא-שמים באמת ומשכיל כאחד, שדעתו הלכה ונתישבה עליו יותר ויותר.

לפני חבור ספרו זה, לא עסק יצחק שריון מעולם “בספרות”, אם לא להביא בחשבון "את הפיליטונים שהיה מתרגם לפעמים מהעתון – “ידיעות הבורסה” שיצא לאור בפטרסבורג – בשביל עתונו של בן-יהודה “הצבי” (עמ' 72, 73). ואולם גם כשרון ספרותי היה טמון באיש הזה. ופרקים רבים הם בבחינת “ספרות יפה” ממש, תאור חי בשפה ברורה ונאה מחיי ירושלים, המתעלים למעלה מספור “זכרונות” של אדם רגיל המוסר עובדות יבשות. פה ושם הננו מרגישים גם נימה לירית המובלעת בתוך הרצאת הדברים מתוך כובד ראש, ונפש המחבר כאדם על ששוניו ויגוניו משתקפת מהם.

ואולם בעיקר חשוב הספר מפאת מסמך בלתי משוחד לתולדות ירושלים. יצחק שריון הוא יהודי תלמיד-חכם, שקבע עתים לתורה כל ימיו, וביחד עם זה “משכיל”, משכיל רוסי בזמנו, שהלך עם “הזמן” ולא עמד אף רגע: חנוך “החדר” ו“בית-המדרש” “השכלת שנות הששים”, “חבת ציון” ועד ל“ציונות” במלוא היקפה פעלו על נפשו, מבלי הביא כל משבר בנפשו, ובלי לבלבל עליו את עולמו. וכך הננו מוצאים ב“ספר הזכרונות” יחס חיובי לכל חיוב בבנין הארץ. אין בין כותבי הזכרונות של ירושלים המבין במדה שהבין שריון לחיוב שיש ברבנים “הכוללות” ו“מוסדות החסד” של ירושלים. ואין הוא מבחין בין חסידים לפרושים, ובין משכילים לקנאים. תמונותיהם של הרב מלובלין ורבי שמואל סלאנט מתוארים באותו שרד של יהודי מיושב ותלמיד-חכם, וכן תמונותיהם של רבי יוסף ריבלין לעומת תמונתו של רבי ניסן בק ולעומת שניהם גם תמונתם של נסים בכר וענתבי. ועם כל אלה הוא מוסר תמונה יפה של אליעזר בן-יהודה, שאשתו היתה בת עירו דיסנא, אם כי היה רחוק בהשקפותיו מבן-יהודה עד מאד. גם בין מוסדות ירושלים העתיקים ביותר כחדשים ביותר אין הוא מבחין: לכל הישיבות, לכל מוסדות החסד הוא מתיחס באותו חיוב, ומוצא בהם חיוב. ישיבת “עץ חיים” של הגרש“ס ו”תורת-חיים" שלכאורה הקימה כעין נגוד לה הרה“ג רבי יצחק וינוגראד, תואמות הן אצלו. “בית היתומים” של הרב מבריסק ו”בית חולי הרוח" של אשת הגרי“מ פינס אחד הם לו. אפשר הדבר שתורה זו למד מרבי משה ויטנברג דודו, שעצם עזבונו לכל אלה, הוא הבעת חיוב לכל בנין ויצירה בירושלים. ואפשר הדבר שיצחק שריון האציל בזה מרוחו על דודו בבואו לסדר עזבונו. רשומים לפניו בדין-וחשבון של חייו, כוללות, תלמודי תורה וישיבות, וכל מוסדות החסד של ירושלים העתיקה מענינים אותו ולעומתם גם מוסדות כי”ח, מוסדות “העזרה”, “בצלאל”. עד שנותיו האחרונות נפשו קשורה בעולם המתהוה. לא רק המכונית, הטיליפון והרדיו מענינים אותו, אלא גם “המקשר” ו“אגד”, על נמל תל-אביב הוא מכריז כעל שיא נצחון הישוב בארץ. הכל מגיע בנפשו לסינתיזה אחת, כל מה שיש בו חיוב ובנין הוא מתיחס אליו בחיוב ורוקם אותו בתוך מסכת חמשים שנות ירושלים שזכה להם וזיכה בהם אחרים.

ברכה מיוחדת לעצמה קובעים הפרקים המוסרים לנו על דבר המסחר וחיי הכלכלה בירושלים במשך חמשים שנה ודרך התפתחותם, לצד התמונה החיה של חיי ירושלים, חיי הנפש שלה בדור ההוא. בענין זה עומד לפנינו סוחר גלוי עינים, הרואה את הכל בעין סוחר בהירה. הוא אינו רק מוסר לנו ידיעות, של מומחה, שאין לנו דוגמתו במתארי-ירושלים של דורו, אלא גם הערכה מפליאה על כל הופעה ולעתים גם בקורת ברורה, לא בעין-רעה ולא מתוך “פניה” וכיוון ידוע, אלא דברים כהויתם. יצחק שריון היה מן השולטים בעצמם, מן הכובשים את עצמם. אין הוא חסר הומור. ואולם דק הוא ההומור, ולא זול, כשם שאין הבקורת שלו מתוחה בזעם, אלא מתוך כבוש עצמי, אפילו בשעה שהדבר נוגע לנפשו. גם ענינים לא יהודיים נרשמו. לחיי הרוסים בא"י, שאותם הכיר ביותר, מקדיש הוא תשומת לב מיוחדה.

זכה ר' יצחק שריון והעניק לנו “ספר זכרונות” נאה, נאה בתכנו ונאה לא רק בשפתו הפשוטה שנאמנות מדברת מכל שורה ושורה, אלא גם בסגנון נפשי משלו. ואם “הסגנון” הוא האדם, הרי משתקפת לנו מתוך הספר גם “אדם” נאה ויפה.

י. י. ר.