“פטיפי בשיריו, האנושי הטהור שהתפשט מכל לאומיות הוא לו לעינים, ומשום כך כמוהו כגיתה בשירתו, ולפיכך גם גדול כמוהו”

תומאס קרליל

 

א.    🔗

אחד מסימניו של הגאון הוא, שיצירתו אינה פוסקת מהיות אקטואלית – אקטואלית במובן המדעי: כוח שפעל בתקופתו, פועל לדורות. סודו של דבר הוא, שיצירת הגאון יסודה בסבל-האדם המשותף גם לו והיא משמשת אש-כיסופים וגאולה מן הסבל וגם מורת-דרך אליה; ומשבאה הגאולה שוב אין אקטואליותה פוסקת: כנס-הנצחון לטוב על הרע. על אלה נמנה גם גאון הליריקה ההונגארית הקלאסית שאנדור פטיפי, ששירתו חרגה מתחומי מולדתו והיתה לנושאת דגל המהפכה בכל העולם התרבותי כולו.

 

ב.    🔗

בעונת קרבות נאפוליון, שבאו אחרי המהפכה הצרפתית, התעמס על העם ההונגארי לחצה הכפול של הריאקציה: האבסולוטיזם האוסטרי של שושלת-האבסבורג מבחוץ, ושלטון הפיאודאלים ההונגאריים מבפנים. במלחמת עשר-השנים היתה הונגאריה אוסם-הכוח הראשי לווינה הקיסרית: הארץ הנתונה בידי שני אויביה אלו, נאלצה לתת קרבנות עצומים הן בכוח-אדם והן בחומר להגנת הריאקציה הפיאודאלית, הזרה וההונגארית גם יחד. אוסטריה החזיקה בהונגאריה גם כמייצרת חומר גלמי וגם כשוק לסחורותיה. אך בהשפעת רעיונות הריפורמה באירופה הלך והתחזק המאבק נגד האבסולוטיזם ובעד שחרור האיכר העובד מבין צפרני שלטון העריצות, המחניק את בית-הנשימה. וכבר הופיעו בעלי-אומץ, שיסורי העם הריחום ברוח גבורה, ודרשו – תוך אימת עונשים חמורים – אי-תלות לאומית גמורה וגם משטר סוציאליסטי ואפילו קומוניסטי בארץ. ובהשפעת זרם הריפורמה השמיעה גם האסיפה הלאומית את הסיסמה: אינדוסטריאליזציה לאומית וזכויות-חופש אלמנטאריות לעם ההונגארי. אלא שבמאבק המהפכה של שנת 1848 היתה חסרה עדיין להונגריה השכבה הרחבה של פועלי-תעשיה ושל אזרוחה עירונית, שיעמדו בראש העם ויטלו לידיהם את הנהגתו. אותו זמן הופיע עלם-משורר צעיר לימים, שהרגיש ראשון, מה חסר במולדתו: אחדות מלוכדת להמוני העם, המתעוררים להכרת גורלם המשותף. משימה כבירה זו, לעורר את העם, את עובד-האדמה העורג לפיסת-קרקע משלו, ושגופו ונפשו הם קנין-השררה, הסיקה את נפשו של בן-הכפר האמיד ומילאה אותו עד אפס-מקום. וכך היה שאנדור (אלכסנדר) פטיפי בן העשרים למשורר הלירי והאפי, העממי ביותר בעולם. שני יסודות-איתנים להטו בלבו של העלם-המשורר: שנאה בלי-מצרים לאויבי¹ עמו – השלטונות הגרמניים-אוסטריים, והאצולה ההונגארית המתעללת בדלת-העם; ואהבה בלי-מצרים לעמו בפרט ולצלם-אלהים באדם באשר הוא אדם, שחובה היא לשחרר את היצר הטוב שבו – את חשק העבודה והיצירה לטובת כל האנושות כולה. ואופי שירתו הוא יחידי במינו בשירת העולם. עם לימוד בשירתו אתה משתומם וקובע, שנסוכים בה כל סממני-התכונות שגאוני-המשוררים מחוננים בהם: מעין יצירתו הוא העם, חייו ששונו וסבלותיו; לא כמסתכל בעם בחמלה שבעליונות, אלא כסובל עמו יחד סבל גופני ונפשי כאחד; מלא אופטימיזם שבאמונה באדם, הרוצה להשתפר ולהתעלות למדרגה מוסרית עליונה; אין הוא תקוע במה שלמעלה מתפיסת אנוש, בשום מיסטיקה ערפלית, המטשטשת את החוש לדרך אל גאולת האדם מסבלו; אין לפניו לא גזעים ולא עמים, אלא חטיבה אנושית אחת, שהוא ועמו הם חלק אורגאני ממנה; אין הוא מכיר בשום יעוד מיוחד של איזה גזע מן הגזעים או עם בעמים; נאמן הוא למקור מחצבתו הלאומית, ממשיך את שלשלת-הזהב של מסורת עמו באופי-היצירה המיוחד לעמו, שהמשורר יוצק בו מטבעות-ערך עולמיים; שונא ומבזה את מלחמת אדם באדם, אך מצית את עמו למלחמת-איתנים באויבי העם והאנושות, והוא עצמו מקריב את חייו למלחמה זו; ועל כולם: פשטותו הבהירה, העממית, שאין דומה לו בה בשירת-העולם. כל מה שיצא מתחת עטו, לרבות האפיקה שלו, כתוב בסגנון שירי-עם, המושרים בפי הנוער הכפרי ושנוצרו בידי עובדים אלמונים על-יד מדורת-הזרדים בערבי קציר ובציר, או על יד האח בערבי החורף, המאגדים אגדות-עם על גבורי העבר הפודים, או על נבואות-עתיד מנעימות ומעודדות. תכונתה העיקרית של שירה זו היא התמימות גלויית-הלב, שאינה יודעת לא לב-ולב ולא בושת-כזבים והתגנדרות קרתנית, שתוכה רימה מוסרית. במושג “עם” או “לאום” ראה פטיפי את המוניהם של עובדי-האדמה והעמלים למיניהם, ולפיכך דיבר בלשונם-הם ובסגנונם-הם והיה לועג לשפת “המליצה הנעלה”, המנגנת ככלי-זמר הצועניים לבושי-סמוקינג באוזן האציל מושחת-המידות בבית-המרזח של “בני העליה”.

הַפַּיִט אֵינֶנוּ בֵּית-וַעַד לִבְנֵי-שׁוֹעַ,

אֲסַפְסוּף חֲבוּרָה בִקְהַל-עָם מִשְׁתַעֲמֶמֶת,

מִתְכַּנֶּסֶת לְפַטְפֵּט פִּטְפּוּט אִמְרֵי-שֶׁפֶר,

דְּבָרִים בְּטֵלִים, הֲבַאי וּמִשְׁלֵי-אֵפֶר.

הַפַיִט הוּא בִקְתָה פְתוּחָה לְכָל עֵבֶר,

לְכָל יְלוּד-אִשָּׁה, לִבּוֹ בוֹ מְשַׁוֵּעַ

לִתְפִלָּה זַכָּה, לְרִנָּה מְטַהֶרֶת –

בְּקִצוּר: בֵּית-כְּנֶסֶת בּוֹ אֶפְשָׁר לְהוֹפִיעַ

גַּם בְּהִטְנוֹת-קַש וְגַם יְחֵף רַגְלַיִם.

ומכאן הצלחתו לאין-דוגמה בתולדות הליריקה: שיריו נקלטו מהר בפי המוני-הכפר, שבני הנוער גם התאימו להם נעימות-עם המושרות עד היום הזה ברחבי הארץ. אך המפליא ביותר בשירתו של פטיפי הוא: מזיגתן של שתי תכונות מנוגדות לכאורה, שקשה לתארן יחד – להט הסערה הפראית של ערבות הפוּסטא, המישור ההונגארי, בכפיפה אחת עם הפיקחות החריפה, האספרי השנון לא רק בלעגו, כי גם ברגשנותו טובת-הלב עד כדי אמהות רכה וענוגה – העולה בקנה אחד עם אכזריותו לשונאי העם, המולדת והאנושות. העירום שבגילוי-לבו אינו יודע שיגרה של “לשון נקיה” שירית; אופיו האישי השלם בתכלית, פראותו המקסימה ורצינותו המיושבת בטעם-זקנים, נושאים בקרבם את גורל העמים והעולם. וכל זה בנער מגיל השבע עשרה עד עשרים ושש.

 

ג.    🔗

היום כבר ידוע לנו, שאבן-הבוחן לאנושיותו של אדם היא: יחסו לעם היהודי בכלל וליהודי בפרט. פטיפי לא הקדיש ביצירתו מקום מיוחד לענין היהודי: הוא לא הרגיש צורך בכך, אף רגע לא עלה על דעתו להפלות בין אזרחי מולדתו הפליית-גזע כלשהי. אך משניתנה הזדמנות לכך, יצא בהתרעה על צוררי-ישראל, שראה בהם את אויבי המולדת: “אזרחים גרמנים, אני מאשים אתכם לפני האומה ולפני ההיסטוריה, שאתם מפירים את האחדות בארצנו. שתים אלה, האומה וההיסטוריה, ישפטו אתכם! אתם הצהרתם ראשונה, שיהודים לא יתקבלו אל חיל-האזרחים, וכך זרקתם ראשונים טיט ורפש על הדגל הטהור של המהפכה ההונגארית, שעליו חרתנו את הצו: חופש, שוויון ואחווה!” אמנם הוא לא היה היחידי בנדון זה. היום, אחרי השתוללותם של המוני העם ההונגארי בטירוף הנאצי, קשה להאמין את העובדה, שהיא בכל זאת עובדה: בכל הספרות ההונגארית, לא בקלאסית ולא בחדשה, אין כל סימן לשנאת ישראל בשום צורה. להיפך, יוצריה החשובים ביותר של הספרות ההונגארית מדי נגעם בנושא יהודי יצקו טיפוסי-יהודים סימפאתיים, סובלים, אך תמיד מחונני הומור, האהודים גם בערמתם, ואין צורך לומר בחכמתם.

מלבד שיריו הליריים, שמספרם כשמונה מאות (אגב: היינה 498, בראנז'ה 414, גיתה 334 – שאורך חייהם עלה בהרבה על שלו, ובראנז'ה וגיתה הגיעו לשיבה) כתב 11 אפוסים (שניים מהם לא נגמרו), שני מחזות, רומאן אחד, כמה תיאורי-מסע ומסות על שירה וספרות בכלל. כן תרגם את "קוריולאנוס" של שקספיר (מאנגלית) וכמה משירי בראנז'ה ומורו (מצרפתית), משירי מור ושללי (מאנגלית), ומשל היינה (מגרמנית); תרגומים אלו הם יותר "בעקבות" המשוררים ההם. אך כדאי לציין, שתרגום קוריולאנוס שלו משמש עד היום להצגת המחזה בתיאטרון בלי כל צורך לסגל בו דבר-מה אל השפה ההונגארית של היום, שבינתיים (תוך מאה שנים), התפתחה בצעדי-ענק ככל שאר הלשונות התרבותיות בעולם. מפליא, כמה צעיר זה שלח את פארותיו קדימה אל תוך העתיד גם בשפת-התרגום שלו. וכל זה תוך חמש שנים, עד גיל העשרים ושש!

 

ד.    🔗

שירי פטיפי כבשו בסערה את אירופה ואמריקה דרך המון מתרגמיו ומעריכיו במסות, בהרצאות ומפי אמני הבימות בשפות שונות. לגרמנית תרגמו אותם ארבעים ושניים איש, לצרפתית תשעה, לאנגלית חמשה-עשר, לאיטלקית עשרים ושלושה, לספרדית ארבעה, לשפות הצפון: דנית, שבדית ונורבגית ארבעה עשר, ולפינית שנים-עשר, והקומפוזיטור הפיני מריקאנטו הלחין כמה משירי פטיפי וביניהם גם בשביל מקהלה. בתרגום רוסי הופיעו שירי פטיפי פעמיים עוד במשטר הצארי, ולפני שנתיים יצאו במהדורה המונית בתרגומם של ליאוניד מארטינוב וויליאן לווין. ליפאנית תורגמו בתחילת המאה הזאת, ובזמן האחרון יצאו מהם בתרגום סיני על ידי באי-מן, שכמו רבים ממתרגמי פטיפי באירופה למדו לצורך זה את השפה ההונגארית. מאות מסות נכתבו על שירתו של פטיפי ברחבי העולם. הרמאן גרים מונה אותו בין חמשת גדולי המשוררים שבכל הדורות. “נדמה”, כותב האסתיטאי הגרמני, “כאילו הומרוס, דאנטה, שקספיר, גיתה ופטיפי אינם אלא תמורותיו השונות של גאון אחד”. – את היינה תקפה ממש השתוממות למקרא שיריו והניעה² אותו לכתיבת שירו הידוע “1849”. פרייליגראת, אוהלאנד, הומבולד הגרמנים, בולבר האנגלי ומיצקביץ' הפולני מגישים למשורר הצעיר את זר-הדפנה בהתפעלות לא רגילה. הוגה הדעות האנגלי הגדול תומאס קארליל מעמיד אותו בשורה אחת עם גיתה הליריקן. כמה ממשוררי עולם כתבו עליו שירים. ביניהם הפארנאסיין הצרפתי פראנסוא קופיי (“על יד פסלו של פטיפי”); בגרמנית: גינתר ואללינג, בראכפוגל ובטינה פון-ארנים (מבחירות-לבו של גיתה – “פטיפי אל-השמש”); באנגלית: באורינג, ברוסית: פרוומאיסקי (שני שירים). – ויקטור הוגו משליב את שמו של פטיפי אל שירו על המהפכה ההונגארית “נוף אירופי”; הנריק איבסן מסר את כתב-יד שירו “אל הונגאריה” למוזיאון-פטיפי בבודאפשט. ביזמתם של שני העתונים הנורוויגיים הגדולים “ברלינסקי טידנדה” ו“פוליטקן” הוקם שם “בית פטיפי”. ומובן מאליו, שלשיאו עלה פולחן-פטיפי ברוסיה הסובייטית, שהוא הוא המשורר-למופת לכל דרישותיו של סטאלין-ז’דאנוב בשירה המתקדמת, שאחת מהן היא הפשטות העממית הבהירה ביותר.

 

ה.    🔗

פטיפי נולד בשנת 1823 בכפר ההונגארי קישקירש; אביו היה קצב. בטבעו הסוער לא עשה חיל רב בלימודים, ובגילו השש-עשרה הצטרף אל להקת משחקים נודדים – אך גם בזה לא הצליח. מכאן ואילך שקע בלימודי שפות עד שידע את משוררי-המופת העולמיים במקורם – אך בינתיים עבד קשה למחייתו, ויחד עם זה גם השתתף בעתונים. שתי יצירותיו הראשונות, שמיד נשאו את שמו ברחבי הארץ וביחוד בין ההמונים הכפריים, היו דווקא אפיים, האפוס הקומי “פטיש הכפר”, המתיז הומור עממי, שלא ידעו כמותו לפניו, והאפוס העממי הגדול “יאנוש ויטייז” (“יאנוש האביר”), אגדה כפרית רומאנטית, מלאה רוח גבורה ונימוסי גבורה שבאהבה, מסופרת בגנוני החן של הומור שבהפלגה תמימה ופאנטאסטית, – על בן-כפר, שבהרפתקאות של מעשי גבורה השיג את בת-המלכה לאשה: בתו של מלך ארץ האראלות (פייות): שיר-עלילה בן 368 מרובעים וכל השורות מחורזות. – בשנת 1847 עבר ברגל את כפרי-הארץ, ובכפר שנקלע אליו לפנות ערב ישב וקרא את שיריו באזני האיכרים על יד כוס יין – אך שיריו אלו כבר היו מהפכניים, יוקדים, מלהיבים, מכים בשוט-שירה את האצילים ואת מלכות-אוסטריה העריצה. ובינתיים לא מנע מהם גם את שירי-האהבה ושירי-היין שלו (הוא עצמו כמעט שלא שתה), שבני-הכפר שמעו בהם את הד-לבם שלהם. שירים אלה הציתו בלבם את המהפכה, שבבואה כבר היה פטיפי דבּרו ונושא דגלו של העם, ביתר דיוק: הוא עצמו היה הדגל. ומובן, שמיד עמד בשורות הצבא המהפכני – עזב את אשתו (נושא להמון שירי האהבה שלו) ואת ילדו ובחרף נפש נלחם ונפל בשדה-הכבוד בשנת 1849 “ואיש לא ידע את קבורתו עד היום הזה” – ובדיוק כפי שניבא לעצמו בשירו “חששה אחת”.

 

ו.    🔗

בילדותי היה סבי מלמדני שירי פטיפי (הוא הכירו פנים אל פנים עוד לפני מלחמת השחרור) בעל פה, וביניהם שיר אחד, שאינו בנמצא בשום מהדורת שירי-פטיפי. זהו השיר האחרון בספר זה “עוד לוג יין”. בשנת 1930 בביקורי בהונגריה מסרתי זאת בקבלת-הפנים באקאדמיה לספרות ולמדע שם. נשיא האקדימיה, שהיה מופתע מאוד, לקח את השיר לחקירה. חברי האקדמיה קבעו מיד, שכל בנין השיר וסגנונו ולשונו – אופיו המוחלט של פטיפי הם. המיוחד שבשיר זה היא פנייתו של המשורר אל המוזג היהודי (אלה היו מקבלים אותו באהבה מיוחדת בעברו את הארץ ובביתם היה לן על פי רוב) וגם המלה האידית “דאקלי”, שפירושה טלית-קטן, בתרגומי: “כנף-ציציות”. (השם המקורי הוא “לייבצודאקל” (כסות-גוף), זה נתקצר ל-“צידאקלי” ולבסוף ל- “דאקלי” גם בפי היהודים שם שאינם מדברים אידית.) – אך כנראה, שעם כל האהדה ורגש-התודה לא היתה דעתו של משטר-הורטי נוחה לעסוק בחקירה זו, וגם ההערצה לפטיפי (שהיתה בעצם לא שלמה כל כך במשטר הפסידו-פיאודאלי ההוא) לא הכריעה את הכף לטובת החקירה.

 

ז.    🔗

תרגום עברי זה אינו נסיון ראשון לתרגם שירי פטיפי. ראשון תרגם משיריו שמעון בכרך משורר עברי בהונגריה אבי הפר' בנימין זאב באכר בעל “אגדת התנאים והאמוראים”) מובן, בסגנון המליצה שבתקופתו (במאה התשע עשרה). אך בחן עברי מיוחד במינו. את הפואימה הגדולה “השלוּח” (אפוסטול) תרגם מישהו לעברית, עברית רצוצה, אך אין לדעת אם את כולו. לידי נפל במקרה חלק מתרגום זה, גליון אחד, אך לא הצלחתי למצוא את שם מחברו ולא את מקום ההדפסה ושנתה.

 

ח.    🔗

עם צאת תרגום זה לאור, אני מזכיר בדחילו את ביאליק ז"ל, שהיה מאיץ בי שנים רבות "להכניס את “פרא-משורר” (כך היה קורא לו) אל תוך הספרות העברית, “זה יזרים דם חי במחזור דמנו הספרותי”, היה אומר ולא פעם פרץ וחזר ופרץ בקריאה: “גוואלד, מאין לו לשייגצל זה עומק כזה וגובה כזה!” – ואחר-כך: “מאין לקחת קצת פשטות כזו?” ומה אילוּ “זכה” ביאליק לדרך-שירתנו כיום, שהעלתה את “חוסר-הפשטות” לשיא עולמי?

אביגדור המאירי

הָאַהֲבָה וְהַחֵרוּת

לִשְׁתֵּיהֶן לִבִּי לָהוּט,

בְּעַד הָאַהֲבָה אַקְרִיב

אֶת נִשְׁמָתִי,

וּבְעַד הַחֵרוּת אַקְרִיב

אַהֲבָתִי.