רקע
נורית גוברין
מבוא: יצירתו של יעקב פיכמן בעיני הביקורת

 

יצירתו של יעקב פיכמן בעיני הביקורת    🔗

א    🔗

הביקורת הראשונה, שזכה לה יעקב פיכמן, קדמה לפרסום יצירותיו בדפוס. ולא בכתב היתה, אלא בשיחות שבעל⁻פה על שירים שבכתב⁻יד. הביקורת הושמעה מפי ביאליק בפגישותיו הראשונות עמו, והיתה מסתייגת בעיקרה.1 פיכמן שלח לי.ח. רבניצקי שירים בשביל המאסף “פרדס”, שבינתיים נפסקה הופעתו, וביאליק, שקרא שירים אלה בתחילת שנת תר“ס, חודשים מספר לפני שנתפרסמו שירי פיכמן הראשונים ב”גן שעשועים" של פיורקא, זכר אותם ואמר בפגישתו הראשונה עם המשורר הצעיר: “שירים נאים, אם גם לא נקיים מהשפעה זרה. אבל – אין דבר! מי זה נקי בראשית דרכו?”

“הביקורת” השנייה נאמרה בשיחה פנים⁻אל⁻פנים ברחוב, כאשר ביאליק קרא בפנקסו של פיכמן שניים⁻שלושה שירים קטנים, מאלה שנתפרסמו אחר⁻כך ב“הדור”: “– אין דבר – כתוב, – כתוב!” וכשהפציר בו פיכמן שיאמר דעתו במפורש " –כלום באמת הניח דעתך פוֹאֶט זה?" השיב לו ביאליק תשובה, המלמדת על אישיותו היוצרת של פיכמן לכל אורך דרכו: “– אם הניח דעתי? לא אגיד זאת. נדמה לי, שאתה זהיר בקפיצתך יותר מדי. זהו מה שנוטל יותר מחצי כוחך. משבח אני בך מידה זו של זהירות. אבל – יצירה זקוקה לבטחון…”2

השיחה השלישית בין פיכמן לביאליק נסבה על שירי פיכמן, שנתפרסמו באחד מגליונות “הדור”, ובה יצא המשורר הצעיר מלפני שופטו ב“שן ועין”. כיוון שמדובר היה בדברים שבדפוס ושוב לא בנסיונות שבכתב⁻יד, מתח ביאליק על פיכמן את מידת⁻הדין. כך מספר הוא עצמו על אותה ביקורת קשה: “בדברו לקח אחד מגליונות ‘הדור’ והתחיל מנתח שיר אחד, שבעיני היה לא רע קודם, ואחר ניתוחו היה מוטל לפני כפגר מת. – רואה אתה? – אמר – לכאורה יש כאן כל הסממנין, ששיר צריך להם. המשורר לקח בחנות הפיוט מעט קינמון, מעט פלפל, ומעט ‘לאקריץ’… אין השיר חסר לכאורה דבר – אינו חסר אלא ניגון אמיתי, צורך פנימי אמיתי… מה מוסיף לנו ‘שיר’ שכזה? את מלאכת הניתוח של שיר זה שב’הדור' זכרתי ימים רבים.”3

ב    🔗

חמישה תאריכים יש לזכור בבואנו לסמן את ראשית יצירתו של פיכמן, שניים מהם ידועים יותר, ושלושה – ידועים פחות. התאריך הראשון הוא כ“ה ניסן תר”ס (פיכמן היה אז בן י"ח), שבו ראה אור שירו הראשון, “שיר אביב”, בעיתון⁻הילדים “גן שעשועים”. חודש לאחר מכן נדפס באותו עיתון תרגומו “משירי לרמונטוב”. שניהם נכתבו, כנראה, פרק זמן ניכר לפני הדפסתם4, והם בוסר.

התאריך השני הוא זה, שבו מקובל לקשור את ראשית עבודתו של פיכמן בספרות: כ“ד תמוז תרס”א, זה היום שבו פורסם השיר ב“הדור” של פרישמן: “אמרתי אתייצב מרחוק”.5

התאריך השלישי מציין את תחילת פעולתו של פיכמן בביקורת: מאמר על ביאליק ב“הצופה” הוורשאי (1904). לדברי פיכמן, נכתב מאמר זה באקראי מחמת צורך במעות לשכר⁻דירה, אבל המקרה, כמסתבר, היה מוצלח מאד. ביאליק, “בעל⁻מחשבות” [א. אלישיב] וי. קלוזנר “היו מלאי⁻התפעלות והיללו את המאמר. ומאז עשיתי את הביקורת קבע עבודתי.”6

על חשיבותו של פיכמן ועל המעמד שקנה לו בספרות העברית ארבע שנים בלבד לאחר שהחל בכתיבת ביקורת תעיד העובדה, שבן⁻אביגדור מסר לו לעריכה כתבי⁻ד של סופרים חשובים וכבר בשנת תרס"ח (והוא כבן כ"ו, ועדיין לא פירסם שום ספר משלו), ערך את מהדורת כתביו של מ. מיידאניק והוציא את כתביהם של יהודה שטיינברג, מ.א. גינצבורג, הלל צייטלין ואחרים, שלהם אף הקדים מבואות. המבוא לספרו “הטוב והרע” של סופר כהלל צייטלין היתה כעין מתן “סמיכה” לכתיבתו המסאית של פיכמן.

התאריך הרביעי, תר“ע/1909, מציין את ראשית הכינוס של שיריו בדפוס. ראשית זו באה לעולם בדמותה של חוברת צנומה בשם “אגדות ושירים” בת 27 עמ‘, המכוונת “לילדים ולנערים” בהוצאת “מקרא” של “תושיה” בוורשה. היתה זו חוברת⁻נפל. פיכמן כותב עליה במכתבו לביאליק מיום 3.1.1910: “[– – –] בימים האלה יצאה חוברת קטנה בשם 'אגודות ושירים’– הוצאת ברקמן – ואינך יכול לשער עד כמה קלקל המו”ל האומלל את שירי ב’תיקוניו’ ובייחוד את אגדתי הקטנה ‘האוצר’ – שבכל הדיאלוג האידיוטי אין אפילו מלה אחת משלי. אם תזדמן לך חוברת זו, תכיר בוודאי בעצמך את עקבות העריכה הבורית, ותדינני לכף⁻זכות.”7

התאריך החמישי, הידוע, הוא שנת תרע"א, שנת הכינוס הרציני של שיריו בספר “גבעולים” (וורשה, הוצ' “תושיה”) בעזרתו של בן⁻אביגדור. מכאן ואילך מתבססת ומתרחבת יצירתו על תחומיה השונים והמגוּונים.

ג    🔗

בהתאם לציונים ביוגראפיים אלה של ראשית יצירתו, יש להתבונן בביקורת המוקדמת על פיכמן, ולחלקה לשניים: זו שנכתבה לפני “גבעולים” וזו שהגיבה על “גבעולים”.

עד שכינס פיכמן את שיריו ב“גבעולים”, לא הקדישה לו הביקורת מאמר מיוחד. בסקירות שסקרו מבקרים את כתבי⁻העת, שבהם נתפרסמו שיריו, נכתבו עליהם מדי⁻פעם כמה שורות. בין הראשונים שעקבו אחר כל מה שיצר בשירה ובפרוזה היו ביאליק וברנר, שעודדו אותו, כל אחד לפי דרכו, והדפיסו ברצון את יצירותיו. בשיחה בע"פ, כאמור, לא חשך ביאליק דברי ביקורת מפיכמן, אבל בכותבו לאחרים, לי. קלוזנר, למשל, הוא מזכיר אותו לשבח.8 אמנם, במסתו “שירתנו הצעירה” לא הזכיר ביאליק את שמו של פיכמן בצדם של אותם בני “כת רביעית אומרת שירה: כהן, שטיינברג, ואחרון אחרון שניאור”.

הראשון שהזכיר את שירי פיכמן בביקורת שבדפוס הוא כנראה, צ. שאפשטיין, שהיה אז בעל מדור לביקורת בשם “בשוק החיים והספרות” ב“המליץ”. דברי הביקורת מכוּונים לשיר “לפני סער”, שנדפס ב“לוח אחיאסף” לשנת תרס“ד. המבקר מתפעל מן השיר הקטן ומציג אותו למופת: “רק טורים אחדים ובכל⁻זאת הפעולה מה⁻חזקה היא, והמחזה מה⁻נפלא!”9 מן הראשונים שהזכירו את פיכמן בביקורתם היה גם ש. פרלמן. דבריו שלו מתייחסים לכמה שירים שנדפסו ב”לוח אחיאסף" לשנת תרס"ה. המבקר חש בייחודם של השירים, בשכלולם; אבל ספק הוא אם מסקנתו נעמה לאוזנו של המשורר הצעיר: “מר יעקב פיכמן הוא צייר הטבע, שיריו משוכללים הם מצדם הטכני. שלמים מאד ועשירים בצבעים. אבל בכל זאת אינו משורר אלא מעתיק; אינו מכניס רוח חיים בציוריו, אלא מתייחס באובייקטיביות אל מראה⁻עיניו, באותה ה’אובייקטיביות' של האנשים שאינם מרגישים כלום, אלא שסיגלו להם את צבעי השירה ויודעים להשתמש בהם. הוא אינו אמן, שהתרומם לידי גובה בהסתכלות האובייקטיבית, אלא פשוט – אינו משורר ואינו מרגיש כמשורר, והאובייקטיביות שלו פירושה אינדיפרנטיות גמורה ליופי ולחזיונות הטבע”.10

הבאנו את דבריו במלואם, משום שתחושה זו מופיעה גם בשלב מאוחר יותר בדברים מדברי הביקורת עליו: פיכמן הוא “צייר הטבע”, בשיריו יש שלמות הצורה, אבל הוא “אובייקטיבי” ו“אינדיפרנטי”. הדברים האחרונים מובלטים על⁻ידי חלק מן המבקרים, ששירת פיכמן אינה מדברת אל ליבם; אחרים מוצאים ב“אובייקטיביות” של המשורר, בעמידתו המצודדת⁻משהו, בריחוק המסוים שבינו לבין העולם שעליו הוא שר, טעם לשבח.

מבקרים אלה הם הטובעים בשלב זה את מטבעות⁻ההערכה שיצרו את הרושם הראשון, הקובע והמכריע ביחס לקווי אופיו של פיכמן המשורר ולטיב שיריו. כבר בשנת תרס“ה נאמר ברשימת ביקורת ב”הצפירה“: “אנו מקשיבים בו [בשיר של פיכמן] את הטון היסודי של מוּזַת⁻המשורר הצעיר הזה, שהולך ונשנה כמעט בכל שיריו: צער בלתי עמוק, מרפרף, כאד קל ונמוג”.11 ברנר מכנה את פיכמן בשנת תרס”ח בשם “פייטן דק ומילנכולי⁻הרגש;12 בשנת תרס”ט כותב צ. ח. על השיר “עזובים נאות קיץ”: [– ––] זהו כוחו של המשורר המחפש את הזוהר ואת הנוגה בתוך האפלה והשממון. [– – –] תמיד כשהוא מגיש שיר, מתוח חוט של חן על חרוזיו ומורגשה בהם איזו אריסטוקראטיות ויפי⁻נפש מיוחדים.“13 גנסין פונה אל פיכמן במכתב משנת תרס”ט בפנייה: “חביבי, חביבי, המשורר הנוגה”, ובמכתב אחר, כשנה לאחר מכן: “חברי הנוגה והטוב, כמדומה”.14

ניתן לומר, כי רושם ראשון זה היה נאמן למהות היסודית של שירת פיכמן, ואף לא נשתנה ביסודו ובעיקרו בתקופות היצירה הבאות. מהלכה של הביקורת על יצירתו, עם כל התמורות שחלו בו, נשאר, בקוויו הכלליים כפי שנקבע בראשית דרכו, עוד לפני פרסום “גבעולים”. מובן, ששירת פיכמן עצמה, נתגוונה, התרחבה בהיקפה, גדלה בכמותה ונתעשרה בצורות ובתכנים, גם הביקורת שליוותה יצירה זו לא שקטה על שמריה. אף⁻על⁻פי⁻כן, הרי בעיקרו ⁻של⁻דבר עמדה הביקורת המוקדמת על תכונתו היסודית של המשורר, שלא נשתנתה במשך כל דרך יצירתו. כל הנסיונות של הביקורת לגלות פנים חדשות בשירת פיכמן מתרחשים בתחום הטכניקה והמושגים הביקורתיים ואינם משנים את טיבו של הזיהוי הראשוני, שנקבע באורח אינטואיטיבי ועל סמך העיון בצרור הקטן של השירים המוקדמים.

ד    🔗

מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור חמישה⁻שישה מאמרי ההערכה, המפורטים פחות או יותר שנכתבו על שירת פיכמן בשנים תרע"א⁻ב, עם הופעת “גבעולים”. בהערכות אלו מתגלה בבירור היחס הכפול אל שיריו. מחד⁻גיסא– הזדהות והנאה, ומאידך⁻גיסא – יחס של שיעמום ואדישות. עם זאת מתגלה בהערכות מידה רבה של אחידות בסימון המהות המיוחדת של השירים.

גם הפעם היתה תגובת ביאליק מן הראשונות. אמנם, היתה זו תגובה כללית ביותר ואף מתחמקת במקצת: “את דעתי על שירתך אתה יודע מכבר. עתה – כששיריך יהיו מקובצים במקום אחד – בוודאי יקבעו את פרצופך המיוחד לך בספרות. יש ביניהם שירים מצוינים ויש גם שורות ובתים קלושים קצת, אבל ריח אחד דק נודף מכולם, הוא הריח המיוחד רק לשיריך.”15

ברנר מקדיש ל“גבעולים” רשימה מיוחדת, לבבית ביותר, ומסקנתה היא: “לא! אם יאמרו לי: פובליציסטיקה וסיפורים אין בספרותנו – לא אחלוק: ואולם שירה לירית אמיתית – יש ויש לנו. בגבעולי פיכמן בלבד יש לפרנס את הנפש הבודדת וההומיה ימים רבים!” ברנר עומד על ייחודו של פיכמן בשירה העברית בהשוואה לשמעונוביץ [שמעוני] ובהשוואה למה שהדור רגיל לו בשירים אחרים: “האמן קודם בהם [בשירי פיכמן] לאדם; הפייטן קודם בהם ליהודי. אמנם, אין כל ספק שבשדה שלנו צמחו ועלו הגבעולים האלה, למרות מה שמוטיבים לאומיים באופן ישר אינך מוצא בהם אלא מעט מזער;– [–– –].” ברנר מיטיב לצטט, הוא מבליט בציטוטיו את המוטיבים המיוחדים לפיכמן, ששירתו היא אמנם שירת⁻טבע, אך טבע זה הוא “שונה ורחוק מזה, שהדור הצעיר העברי גדל בו.”16

ב“השילוח” נתפרסמו שתי ביקורות על “גבעולים” בהפרשי זמן קצרים. האחת, של קלוזנר, מייצגת את הגישה המסתייגת משירי פיכמן, שאמנם "מעלתם העיקרית – לשון רכה וחדשה, נחת, צניעות, תום. אבל אין בהם לא עוז⁻ביטוי לא מקוריות⁻ההתרשמות. נראים הם לי כשדות ישרים וארוכים ועטופי⁻שלג ביום חורף בהיר. העין נהנית מתחילה מן הרחבות והלובן המסמא, אבל עד מהרה היא מתייגעת מן המונוטוניות. אין שלל⁻גוונים, אין רכסים ואין בקעות, אין יופי מעורר ומלהיב. זוהי הסיבה, ששירים אלה נדפסים ברצון – אין סיבה שלא להדפיסם – ונקראים ברצון – אין סיבה להתרעם עליהם – אבל הם משתכחים עד מהרה. אין בהם מעלות ומורדות, אין אפילו פגימות, שיתעכב עליהן הקורא, ועל⁻כן סוף⁻סוף לא יתפסו מקום בתולדות השירה העברית.17

את הגישה המנוגדת לזו של קלוזנר ביטא א.ד. פרידמן, שהכתיר את רשימתו בשם הלקוח מאחד השירים ואשר יש בו, לדעת הכותב, כדי לסמל את מצבו של המשורר בעולם: “יליד המרחקים הנאוים”.18 לדעתו של פרידמן, המשורר “מתהלך בינינו כחולם בהקיץ, כזר לנו, מרגיש הוא בנפשו איזו משיכה ל’הריו הרחוקים' והוא מתגעגע על מולדתו הרחוקה”. הגדרה זו מיטיבה להבליט את אחד המוטיבים היסודיים של שירת פיכמן, ואמנם רבים מן הכותבים על פיכמן חזרו ונזקקו למובאה זו, (יעקב רבינוביץ, חיים תורן). ואף לאחרונה הובלט מחדש “מוטיב הנדודים וההלך” אצל פיכמן (דן מירון), זה שפרידמן כבר נגע בו.

א. ד. פרידמן עמד על התחושות היסודיות האופייניות לשירי פיכמן: עצבות, פאסיביות, זרות, יגון⁻בדידות, תפיסת נוף מיוחדת, יחס מיוחד חיובי אך גם מסתייג אל החיים. הוא ניסח בבהירות את ההנחה, שפותחה אח“כ במאמרים מיוחדים רבים בדבר יחסה, או יותר נכון חוסר⁻יחסה של שירת פיכמן אל “המציאות”, אל החיים ואל שאלות האומה (גם ברנר נתן דעתו על עניין זה, אך הגיב עליו במרומז בלבד). פרידמן הבליט צד מהותי זה של שירת פיכמן: “כי חושב הוא את עצמו בנכר בינינו ומתאמץ להימצא מחוץ לחיים.” את כשלון האידיליה “בוקר אביב” הוא מסביר בכך, “שלבו של המשורר עומד מרחוק לחיים שהוא מצייר.” מסקנתו של פרידמן ששירי פיכמן אהובים עליו וזכורים לו תמיד היא: “לשונו פשוטה ביותר מפני שהיא לשון⁻הלב. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. [– – –] והעיקר: כלום אפשר לדרוש מנפש ‘חולת⁻רוך’ דברים עזים? – משורר זך⁻רגש אף לשונו צנועה.” פרידמן המשיך לעקוב אחרי יצירותיו של פיכמן, שהתפרסמו בכתבי העת השונים, והירבה לכתוב עליו. במאמר ההערכה על מאסף “כנסת”, הוא מקדיש פרק מיוחד לפיכמן, ובו הוא חוזר ומבסס את דעותיו ביחס לשירת פיכמן ולמקומו בתולדות השירה העברית: אם יבוא איש וישאל: מי הוא אצלנו משורר לירי טהור בלי שום תערובות של פאתוס ציבורי, לאומי או פילוסופי, מי הוא האמן הסובייקטיבי ביותר והרך ביותר? אחת תוכל להיות התשובה: פיכמן.” ברשימה זו הוא אף מגיב על טענות שנשמעו כנגד שירתו של פיכמן. הוא הופך את טענות המתנגדים למעלות ולסימני⁻היכר ראשונים במעלה של המשורר: “הוא משולל פטריוטיות – יאמרוּ אחדים, הוא איננו לאומי – יאמרו אחרים. אכן זוהי אמת וזוהי תהילתו. הוא איננו לא משורר לאומי ולא משורר ציוני. הוא – משורר אמיתי.”19

ביקורתו של ה. ד. נומברג על “גבעולים”, היא, כנראה, מן הדברים האחרונים שכתב סופר זה בעברית ואף היא מבטאת את אלה שאין שירתו של פיכמן מדברת אל ליבם ביותר.20 נומברג נזקק למשל כדי לאפיין את טיבו של המשורר. הוא טוען, כי “יש בו [בפיכמן] הרבה ממידת הנשים, שרפיונן הוא יופיין וגבורתן.” והשוואה זו עומדת במרכז ביקורתו. “הפצעים האלה והגעגועים האלה הם של האשה, אשר נשארה בבית והיא יושבת על יד הנר הקטן, והלב תוהה וכמיה ונכסף וטובל בשיפעת געגועים.” ועל סגנונו של פיכמן: יעקב פיכמן נוח לו שישתמש בשפה פשוטה, רכה, בלי חידושים, ואפילו בלי סימני יצירה. יש נשים, שרק תלבושת פשוטה בתכלית הפשטות מקבילה ליופיין." נומברג התאכזב מן הקריאה בספרו של פיכמן: “כל דף מחזק את ההכרה, כי יש ליעקב פיכמן הסגולות ההכרחיות לשיר שירה טובה, אחרי כל דף אתה אומר בלבך: עוד מעט ויבוא הפלא, אותה השירה העמוקה, הנחרתת תיכף בלב ולוקחתו שבי. אבל – יעקב פיכמן אינו מקיים הרבה.” המבקר מצטט משיר וקובע: “אל נא תאמינו לו, אם מרמז הוא לכם על סופה שעברה ועזבה אחריה את הברוש עם ענפיו הנשברים [– – –].” (טענות בנוסח דומה יישמעו מקץ שנים גם בפיו של מבקר אחר, שאף עליו עושה שירת פיכמן רושם דומה: לאחר שהוא מצטט מאחד משיריו הוא מעיר: “אין מן הצורך לקבל את הדברים האלה כמות שהם.”21

נומברג היה, אולי, הראשון,אשר הבליט במודגש את השפעת שירי ביאליק על כמה משירי פיכמן, שלא לטובתו של האחרון. אמנם, כבר א. ד. פרידמן מזכיר את ביאליק בקשר לפיכמן, אבל כוונתו היא להדגיש בכך את השוני שביניהם, ואילו נומברג – את ההשפעה היתרה שהשפיע המשורר הבכיר על הצעיר. גם בעניין זה הלכה הביקורת בשתי דרכים אלו כאחת והזכירה את הזיקה של שירת פיכמן לשירת ביאליק על שתי פניה: השוני המהותי בהרגשה ובקליטת⁻העולם, בצדם של צירופי⁻לשון ביאליקאיים מובהקים. נושא זה, שנזכר פעמים רבות בדברי ההערכה והביקורת על שירת פיכמן, טרם נבדק בדיקה יסודית ושיטתית, והוא אחד מן האספקטים של שירת פיכמן, המצפה לגאולתו במחקר.

רשימת הביקורת של פ. לחובר על “גבעולים” ב“הצפירה”22, חרגה מיתר דברי המבקרים בכמה ניסוחים ואיפיונים מתמיהים ביתר, שנדמה, כאילו למשורר אחר נתכוונו. לאחר הצגתו של פיכמן לפני קהל הקוראים כמי ש“הוא הנודע פחות בתור משורר משדרות הקהל, קהל הקוראים” מכיון שהוא צנוע ושפת שפת⁻הלב אינה מובנת לבעלי המוח שלנו, קבע לחובר, כי “שירת פיכמן בכלל, היא שירת הצהריים, בשעה שהשמש עומדת מעל לראשינו, [– – –]. אין חלקו של פיכמן בין אותם המשוררים, שהכל ‘חד להם את חידת העולמית’. [– – –] אין לו עסק הרבה בנסתרות,כי הוא מסתפק גם ביופי הנגלה ושמח בו. [– – –] אין שום דבר חידה סתומה בעיניו והכול מתבאר לו בנקל, כי הכול גלוי וידוע לפניו ביותר.”

מתוך תפיסה זו, מקבל לחובר את האידיליה “בוקר אביב” והוא רואה בה “אחת האידיליות היותר יפות שיש לנו בספרות העברית החדשה”, בעוד שקודמיו, א. ד. פרידמן ונומברג, טענו, כי “נוח היה לה וליעקב פיכמן שלא נבראה משנבראה” (נומברג). קביעתו זו של לחובר, כי שירת פיכמן היא “שירת הצהריים”, נראה שהיא נובעת מ“טעם הדור”, ששפע האור והשמש בצהריים נקשרו אצלו עם מושג התחייה הלאומית וההתחדשות התרבותית. באמת, נמצאת הנחה זו מופרכת על⁻ידי רובם הגדול של שירי פיכמן המוליכים את הקורא דווקא לשעות ערב, לעונת הסתיו, לאור⁻דמדומים וכד‘.23 לחובר חש אמנם שאין הדברים פשוטים כל עיקר, ועל כן ביסס את דעתו על משהו מעין תהליך או התפתחות בשירי פיכמן: “בתחילה אמנם עוד ‘החשכה גוברה’, אלא שהאור מתעצם אחר⁻כך והולך [– – –].” עם זה, מפנה הוא את תשומת הלב לכך, שפיכמן “היה הראשון בספרותנו, שהראה על היופי המיוחד של הבציר והסתיו.זהו צעד מיוחד בספרותנו.” בסוף דבריו מגיב לחובר ברמז גלוי על קביעתו של קלוזנר, ששירי פיכמן אינם עתידים לתפוס מקום בתולדות השירה העברית: "אם עתיד פיכמן להיכנס ל’תולדות השירה העברית’ או לא– דבר זה מניח אני למי שעתיד לכתוב תולדה זו, אבל, חושב אני, שאם עתידים משוררים אחרים מן הצעירים להיכנס ל’גן⁻עדן' זה, אז ייכנס בוודאי גם פיכמן, ולחינם, לפי דעתי, הטריח את עצמו אותו סופר החושב את עצמו לממונה על שערי גן⁻עדן זה, ומחלק כבר, לאלה שאינם מורדים ב’מלכות השמים' שלו, את הש“י עולמות המזומנים להם לעתיד לבוא, לחינם הטריח עצמו להקדים ולסגור בעדו שערי הגן.” כידוע, שערי הגן לא נסגרו,ומקומו של פיכמן מובטח בו.

ה    🔗

לאחר “גבעולים” חלה הפסקה ארוכה מאד בכינוס שירי פיכמן, למעשה, לא שב המשורר לכנס את שיריו אלא בשנת תרצ“ה, שבה ראו אור שני הספרים: “ימי⁻שמש” (פואימות) ו”צללים על שדות" (שירים ליריים). מסיבה זו לא הרבתה גם הביקורת להקדיש מאמרי הערכה מיוחדים ומפורטים לפיכמן, אם כי אין לומר בשום אופן, ש“נשכח” בשנים אלה. בכל הרצנזיות על כתבי העת, שבהם השתתף כמשורר, כמבקר או כעורך, נזכר שמו והוקדשו שורות רבות ליצירותיו. אבל מעטות הן העבודות, העושות חשבון יצירתו השירית הכוללת, שנכתבו במשך עשרים וחמש השנים האלה.

אחת מעבודות אלו היא מסתו של ח. גרינברג (תרע"ד)24, שבה כבר מרוכזות כל המסקנות הקודמות על אופייה של שירת פיכמן, בחינת מובן מאליו, ומשמשות נקודת⁻מוצא לדיון במשורר ובשירתו. לפי גרינברג, פיכמן “הוא המשורר היותר אינדיבידואליסטי בין משוררינו הצעירים. אמנם, אין דרכו לשיר על עיקרי האינדיבידואליות ואין בו מסערת המלחמה של היחיד כנגד הציבור.” במסה זו חוזרים ונשנים התארים, שמכאן ואילך אין הערכה עליו ועל שירתו יכולים בלעדיהם: צנוע וגלוי לב, יגון שקט ובהיר, עונת הסתיו היא גילוי העולם בעירומו בדידותו הטובה וחלומותיו השלווים. “הנה כי כן יודע פיכמן להרים את האפטיה עד לידי מדרגה שירית, הוא יודע למצוא את מיתריה הנסתרים והצליח ליצור בשירתו הצעירה, אם מותר לומר כך, את 'פאתוס האפטיה.”

בשנת תרע“ט עלה המשורר לארץ על⁻מנת להשתקע בה; נוף ארץ⁻ישראל החל לכבוש את שיריו, והביקורת החלה לעסוק בשאלה, אם ניכר שינוי בשיריו עם חילופי הנוף והמראות. אחת המסקנות, שנתקבלה, כמדומה על דעת המבקרים השונים היא, כי למרות השינוי בנוף לא ניכר שינוי בשירים. בשנת תרע”ט כתב צבי ויסלבסקי במאסף “ארץ”, שיצא באודיסה: “שיריו של פיכמן ‘יהודה’ אף⁻על⁻פי ששמים חדשים וארץ חדשה היו לפני המשורר ועודדו את בת⁻שירתו, לא גילה נעימות חדשות. בשירים אלה אנו נפגשים זה 15 שנה [– – –].”25 גם יהודה קרני מגיע לאותה מסקנה: “פיכמן הלך ועמו הלכה בת⁻שירתו לארץ⁻ישראל.ושם – אותם הרטט והמוסיקה הדקה, אותו היגון העדין והחלום, אותם הרעד והרוך.רק הנושא הוא אחר.במקום ליטה ונגב⁻רוסיה – יהודה והגליל – אמנם בצירוף קווים ספציפיים ממראות⁻הארץ, שבִלתם אי⁻אפשר היה לדבר כלל על אמת אמנותית בשירי⁻פיכמן הארצישראליים. פיכמן הוא כולו זעזועים ורעידות. ולפיכך, אפשר שפיכמן הוא המשורר המוסיקלי שבכל משוררינו. מאמין אני, שעתיד פיכמן סוף⁻סוף לתת לנו שירת הטבע הארצישראלי לאחר שיסתכל בה הסתכלות מרובה, לאחר שיחיה את חייה ויספוג לתוך נפשו לא רק את הרטט והרעד של הארץ, אלא גם את המוצק והחזק, את הבולט והעז שבה – את הר⁻סיני, ואז יברא לנו פיכמן גם סגנון מתאים אל סגנונו של סיני.”26

בשנת תרע"ט הופיע קובץ המסות הראשון של פיכמן, “בבואות”. תגובות על פעולתו של פיכמן בביקורת ניתן, כמובן, למצוא בשלב מוקדם הרבה יותר. גם כאן עומדות התגובות בסימן היחס הכפול. מחד⁻גיסא שבח רב לדקוּת ולקשב של המבקר, שהוא “מסור מאד אל הדבר שהוא דן עליו”, ויותר מזה לאהבתו הגדולה “אהבת⁻לב, אהבת⁻נפש לשארית מחמדינו, לספרות העברית.” (ברנר; הדברים נכתבו בתרס"ח)27. מאידך⁻גיסא– דברי אזהרה והסתייגות, ודווקא מפי ביאליק, שקירב בדרך⁻כלל את פיכמן אל הפרוזה. ביאליק מזהיר את המבקר הצעיר (בתרס"ט) מן השימוש המעורפל במושגים וכן ממידת⁻החסד היתירה שהוא נוהג במבוקריו. הוא קובע: “יפה הזהירות; אבל מן הזהירות – שלא להיזהר יותר מדי.”28

גם ביחד לביקורת של פיכמן נקבעו, איפוא, מטבעות ההערכה המקובלות בשלב מוקדם ביותר. הופעת "בבואות, לא הביאה, מבחינה זו, לשינוי עקרוני. הספר זכה לתגובות מעטות ביחס, אולי בגלל מלחמת העולם שאך⁻זה נסתיימה, ואולי גם בשל כך, שהופץ במספר טפסים מועט. אחת הביקורות המעטות הללו היא זו של א. אפשטיין.29 אפשטיין מציג אותו כמבקר הידוע היטב לקהל וכמשורר לירי המקובל על חוג מצוצמם של קוראים איסטניסים. גם הבחנה זו בין קהל הקוראים של הז’אנרים השונים ביצירת פיכמן עתידה להופיע פעמים רבות (ישראל כהן, משולם טוכנר, י. האפרתי ועוד). גם דעה אחרת של אפשטיין, כי “אמנם מאמריו של פיכמן אינם אלא פרקי שירה בפני עצמם, מין שירה בפרוזה, פרוזה המגיעה למדרגה של אמנות”, חוזרת ונשנית פעמים רבות ביותר, כמעט בכל ההערכות, שנכתבו על ביקורתו ומסותיו, וגם מי שאינו מקבל דעה זו כפשוטה, מסבירה על פי דרכו. גם הגדרתו כמבקר אסתיטי, שנקודת המוצא של ביקורתו היא “נפש היוצר בתור חידת פלאים של הבריאה”, נעשתה שגורה ומקובלת בהערכת פיכמן ובהבנתו.

ביקורת נוספת על “בבואות”, שנתפרסמה ב“מקלט” (ניו יורק תרע"ט) בחתימת ש. ג. [שמעון גינזבורג], פותחת אף היא במשפט, שנעשה אחר כך כמטבע שגור וקבוע בביקורת על פיכמן: “פיכמן אינו פוסק להיות משורר, אף בשעה שהוא כותב דברי ביקורת.”30

ו    🔗

בין השנים תר“ף–תרצ”ב מועטים היו דברי הביקורת שהוקדשו לפיכמן; לעומת זאת, רבו דברי הפולמוס והוויכוח עמו בשאלות שונות.

דברי ההערכה והביקורת נסבו בעיקר על ספר שירי הילדים “ערבה” (1922) (א. אפשטיין, א. ד. פרידמן, א. ברש ועוד), על סיפורי הילדים שלו, וכן על הפואימה “רות” (יעקב קופלביץ [ישורון קשת], א. ברש, נ. גרינבלט [נתן גורן], נ. זֶוִין ועוד).

בין המסות המוקדשות לכלל יצירתו הספרותית, חשובה במיוחד היא מסתו הקטנה של יעקב שטיינברג (תרפ"ז)31, שחותמו המיוחד של כותבה עליה ומבוטאת בה השקפתו על “השורה” ביצירה ועל תפקידו של ה“משל”, המגלה ועם זה חד “חידה שאיננה משיחה את עצמה עד⁻תום”. שמץ הסתייגות ניכר בדברי שטיינברג לנוכח קלות⁻הכתיבה של פיכמן, שהיא חשודה עליו מראש, אך סופו שהוא נכבש לשורות השיר ולהמיה העולה מהן ומאמין לכותב. “יגון⁻היצירה של פיכמן הוא יגון ההיקף הסובב עם הדברים; הזעף של סוף⁻דבר אין למצוא אצלו, על כן אין אצלו הבדידות עם הרוח הרעה.”

מאמר הביקורת הארוך והמפורט ביותר מתקופה זו (תרפ"ג) נכתב ע"י שלמה צמח,32 ועורר פולמוס מיד לאחר פירסומו, ועדיין מתווכחים עמו או מסכימים לו רבים מן הכותבים על שירת פיכמן וביקורתו. צמח ניסה לסכם את פועלו של פיכמן כמשורר וכמבקר בשני פרקי דיון נפרדים. בראשון ביקש לקבוע את מקומו של פיכמן בתוך חבורת המשוררים בני⁻גילו, והגיע למסקנה, כי פיכמן ניסה בתחילה להיסחף בזרם של שירת דורו: “גם הוא ניסה להיות משוררה של המלה החזקה, של האיתנות. אך הטבע התאכזר בו ולא הניקהו אף בכוח של התאמצות”. ולכן “יום גדול בחיי המשורר” היה היום בו “מצא את עצמו” כלומר, הרגיש, כי “הדבר החדש שהוא מכניס אתו בשירה העברית הוא הוא הרפיון”. אבל לאחר שגילה זאת, “שיריו נהיו מהודרים משהיו, אולם לא יפים משהיו. ועוד: הם התאבנו”. צמח שייך לאותם קוראים, ששירת פיכמן משאירה אותם משועממים במקצת, אם כי הם מודים ביופייה ובכוחה, אף כי ניסוחיו אוהדים יותר משל קודמיו הנוקטים גישה דומה (למשל: “אמנם אין הוא [פיכמן] מרעיש את לבך לעולם, אבל הוא מושכו כמעט תמיד”). טבעי, אפוא, שגם הוא מצטרף לשוללי האידיליה “בוקר אביב” בטענה, כי פיכמן ניסה בה לשיר בסגנון הדור, שתבע קול⁻ענות⁻גבורה והסתערות אל האור ואל השמש מבלי שיהיה לו הכח לכך. צמח לא חידש הרבה מבחינה עקרונית, עיקר כוחם של דבריו הוא בעוז הניסוח הישיר והבהיר שלהם.

דברים בוטים וקשים הרבה יותר השמיע צמח בעניין פיכמן המבקר. הוא אינו מתעלם ממעלותיה של ביקורת פיכמן, אך מכיוון שתפיסת הביקורת שלו היא שונה, שונות הן גם דרישותיו מן המבקר. עיקר טענתו כלפי פיכמן בעניין זה היא, שביקורתו “היא אקט של תרבות ולא של ביקורת”, וכי “פיכמן מטשטש את הטוב ואת הרע גם יחד ומביא את ההופעה לידי נייטראליות, לידי עמק השווה.” ולכן “ביקורתו נשכחת ואינה נדפסת בזכרון, הלא כה דרכה של כל הופעה נייטראלית. בהווייתה היא פועלת. אולם בזכרון אינה נחרתת. כי היא נשטפת בהמון הופעות דומות לה עד שאין בכוחה לקבוע לה מקום מיוחד לעצמה”. מסקנתו של צמח היא, כי “יסודות המבקר מעטים בפיכמן. הם מעטים מאד. [– – –] פיכמן הוא משורר, ואם הוא כותב על ענייני ספרות וסופרים, כמשורר אשר טעמו עמו ואשר הספרות היא מענייניו הקרובים מאד אל לבו הוא כותב, אבל הביקורת, כלומר, יצירות זולתו, לא הן המקור ליצירתו. ואין זה מקטין אף במשהו את ערך טעמו ומאמריו. [– – –] בביקורתו הוא המשך, ולא כבש לעצמו מרחקים חדשים”. טענה אחרונה זו, אף היא נעשתה שגורה בביקורת ולא אחת שימשה קרן לנגח בה את פיכמן ועמו את אגודת הסופרים או את המשמרת “הוותיקה” בוויכוחים על “צעירות” ו“זיקנה”, על שירה “חדשה” וצעירה וכיוצא בזה.

ז    🔗

שנת תרצ“ב, היא שנת יובל החמישים של פיכמן, היתה גם שנת מיפנה מנקודת מבטה של הביקורת. בחודש כסלו הוקדשו ליצירתו שלפיכמן על תחומיה השונים מאמרים, הערכות, פרקי⁻זכרונות וסיכומים כמעט בכל כתבי⁻העת והעיתונים העבריים. דעת המסכמים היתה, שמקומו של פיכמן קבוע ועומד משכבר בין גדולי הספרות וזאת למרות העובדה, שעד אז הופיעו רק ספרים בודדים משלו. היטיב לנסח זאת מ. קליינמן ב”חזון השבוע" שלו ב“העולם”: “לפי זמן פעולתו בספרות אפשר לחשוב את פיכמן כמעט בין ‘זקני הדור’ והוא עתה בן חמישים! כי הוא הנהו כיום לא רק אחד מעמודיה הכי חזקים של ספרותנו העברית, אלא גם אחד מראי הכוחות המעמידים שבה, שעוצרים בעד המרוצה הבהולה של הסופרים הצעירים, שתמיד יש בה לא מעט מן הסכנה.”33 וטשרניחובסקי בברכתו לפיכמן בראש גליון “מאזנים”, שהוקדש לבעל היובל, כולל את פיכמן יחד עם כל “חברי אותה ‘הכנופיה הצעירה’ שלפני שלושים, שלושים וחמש שנה לערך, נכנסה לספרות העברית” – ואין כמותו חש בתרומה החשובה שתרמה לה חברה זו, ופיכמן בתוכם: “אם לא נתקיימו חלומות⁻הפלאים שחלמנו במלואם, אם לא הגענו אל אותה המטרה שאמרנו להגיע אליה, הרי סוף⁻סוף עשינו דבר⁻מה. ואילו היינו באים להשמיט עתה את אותו פרק בספרותנו הנקרא על שמנו, יהיה העדרו ניכר וניכר.”34

מאותה שנה, מאותו יובל ואילך, נתרבו ההערכות ודברי הביקורת המוקדשים ליצירתו של פיכמן; ריבוי זה היה קשור בכינוס יצירתו לתקופותיה. ספריו של פיכמן החלו רואים אור בזה אחר זה, פעמים מדי שנה בשנה, ופעמים תוך הפסקה של ארבע שנים בין ספר לספר: ספרי שירה, אסופות מסות, ספרי ילדים, מהדורות חדשות, ספרי לימוד, ספרים שיצאו בעריכתו, דברי אחרים ששקד על כינוסם והקדיש להם מבואות, אנתולוגיות וכיוצא בזה.

הערכות רבות נכתבו לרגל פרסים שזכה בהם ולרגל יובלות: שנתו השישים, השבעים והשבעים וחמש. וגם לאחר מותו הוסיפו ימי הזכרון להיות מועדים לכינוס פרקי ההערכה וזכרונות על האיש ויצירתו.

שפע זה של דברי הערכה וביקורת, פרשנות וניתוח, אם גם העיד על התעניינות ביצירתו והביא לגילוי אספקטים שונים בה, הוליד גם סוג של כתיבה “נוסחאית” על פיכמן, כזו המטשטשת את סימני⁻ההיכר המיוחדים שלו, ויוצרת רושם בקורא, כאילו הוא אחד מ“דורו של ביאליק” ואין בינו לבין שאר המשוררים בני זמנו אלא שינויים שאינם מהותיים. אותו ייחוד, שהדגישו בו המבקרים הראשונים, נעלם לעיתים בין מטבעות⁻הלשון השגורות, שחלק מהכותבים על שירתו סיגל לעצמו. טשטוש זה בולט במיוחד בחוסר ההבחנה בין הביקורת של פיכמן, לבין שירתו. מחוסר הבחנה זה נובע היחס הזלזלני⁻הכוללני אל פיכמן, האופייני לרבים עד היום. כיוון שכתיבתו הביקורתית⁻המסאית היתה ידועה יותר לקורא, וכיוון שסוג זה של ביקורת, שנהוג לכנותה “אימפרסיוניסטית”, איננו מקובל היום, נוטים רבים להתייחס אל פיכמן כאל תופעה שאבד עליה הכלח. תופעה זו, אגב, יצרה גם את הרקע שנתן מקום לכמה מן המבקרים הצעירים בשנים האחרונות “לגלות” מחדש את שירת פיכמן ולמצוא טעם בייחודה.

מה היו הכיוונים העיקריים של הביקורת עליו במיטבה, החל משנת תרצ"ב? כיצד חוזרת שירת פיכמן ונגלית לבני⁻דורנו?

ח    🔗

את הנושאים שבהם בעיקר עסקה ביקורת פיכמן ניתן למיין (אמנם, באורח שרירותי כלשהו) לפי חמישה מדורים.

1) הקשר בין השירה לבין שאלות הדור

ראשוני המגיבים על שירת פיכמן כבר ציינו את העובדה, שאין בשירה זכר לשאלות העם ולבעיותיו המיוחדות; היחס לתופעה זו, כאמור, היה כפול: היו שדרשוה לגנאי והיו שראו בכך חיוב וסימן⁻היכר מיוחד במינו למשורר הפועל בתקופה, שבה נתבעת הספרות לתת ביטוי למאורעות סוחפים וסוערים. בהמשך התפתחותה של ביקורת פיכמן הועלתה השאלה מחדש כמה פעמים. נית לחלק את הכותבים על שירת פיכמן בעניין זה לשניים: קבוצה אחת טוענת, ששירת פיכמן דבר אין לה עם שאלות הזמן, וכי היא קשובה לעצמה בלבד. כך למשל, טוען סדן, "כי אם תבדוק תמצא, שמנגנון⁻ההגבה שלפניך כאן לא בא מתוך התנכרות על עקמומית⁻הזמן ולא מתוך הכנעה לה אלא מתוך התעלמות ממנה [– – –].35 לדעתו של א. קריב יש להפריד בשאלה זו בין דברי הפרוזה של פיכמן ובין דברי השירה שלו, ואם בתחום השירה מכונס המשורר בתוך נפשו, הרי בתחום הביקורת הוא מתאחד עם קולה של התקופה: “ואולם אם דברי הפרוזה שלו שקויים גם הם שירה, ומיסוד של שירה שאינו מתערטל לעולם, הרי שתי רשויותיו הנושקות זו אל זו צופות שני עברים שונים. [– – –] מעגל בתוך מעגל, שהאחד החיצוני פתוח אל מרחבי החיים מסביב, והאחד צופה פנימה. במעגלו הפנימי מתייחד המשורר עם נפשו, [– – –] במעגלו האחד הוא איש השותפות הגדולה, [– – –] וידבר עם דורו ובשם דורו. [– – –] בשירה יקשיב אל קול לבבו, בפרוזה – אל קולות רבים שהם יחד קול התקופה.”36

לדעת הקבוצה האחרת, טעות היא לומר, כי שירתו מתעלמת משאלות הדור וכי אדישה היא להן ואינה מגיבה עליהן כלל. מקורה של טעות זו ברושם הראשון של הקריאה. לאמתו של דבר, יש בשירים תגובה והתייחסות לבעיית הזמן, אלא שהיא עקיפה ומוצנעת וקל לקלטה דווקא ממרחק הזמנים. כך היא, למשל, מסקנתו של ב. י. מיכלי. לאור בדיקתן של עשרות מובאות מתוך השירים הוא קובע כי “כך מתנדף והולך הרושם הראשון, שנקנה ברפרוף, על נפשו הענוגה של פיכמן, הפתוחה אך ורק למראות נוף ואטומה לגעש ימינו. אפשר ועינוג כאן אבל אטימות אין כאן. מפרשיו מפולשים לרוחות הזמן, אך עם זאת ‘ניבו אחר ואחרת שליחותו’,”37 גם משולם טוכנר טוען, שקובצי שיריו האחרונים של פיכמן מפריכים את ההנחה, כי “פיכמן חצה את דורו לא במקום התורפה אלא בשולחו, לא במערבולת, כי אם בנתיב המרגועים.” ויתר על כן, גם כשמביא טוכנר בתי⁻שיר משירת פיכמן, המעידים על עצמם, שהם מתנכרים לכל תפקיד ושליחות, אין הוא מאמין להם וטוען, כי בחלקם מקורם “בניב⁻עלומים מתרברב” ובחלקם ניתן בהם ביטוי בלתי⁻ישיר, בדרכו המיוחדת של המשורר לבעיות הזמן: “אין פירושו של דבר, שנעימתו של פיכמן נקייה מכל תגובה לחרדת זמנו. את האימים הגדולים אמנם לא ידע, וסיוטי⁻אחרית לא ביעתוהו, אולם את ענות הדור חש אף הביע לפי סולם צלילים עצמי ומקורי משלו.”38

לדעתו של ישראל כהן, עצם ההגדרה של פיכמן כליריקן אמיתי כבר היא כוללת תשובה על שאלה זו: “ליריקה אמיתית היא פרי של אורך⁻רוח, של הבשלה איטית, של בירור וליבון. לפיכך אין הליריקנים מיטיבים לשיר שירת⁻חברה ושירת מהפכה במובן המקובל. הם אישיים ביותר, פרטיים ביותר. כוחם ב’לשם ייחוד' עצמם. כל זמן שהם נאמנים לעצמם אינם מחברים הימנונים לאומיים ולא שירים אקטואליים או שירי⁻לכת. יש משוררים בחינת שופרות ויש משוררים בחינת זמירים. הראשונים ‘מלווים’ את החברה ו’נותנים ביטוי' לכל מאורע; האחרונים נותנים ביטוי רק לנפשם ומלווים רק את המתרקם בתוך⁻תוכם. אכן, בסופו של דבר, האחרונים מבטאים את הדור ומשאירים ניר נצחי ללבטיו ולא הראשונים, הקמלים בטרם⁻זמן.”39

2) שירת הנוף

זהו הנושא העיקרי והמרכזי אצלו, ומרבית דברי הביקורת מתרכזת בו. הודגש בהם, כי פיכמן מבכר את עונת הסתיו על פני כל שאר עונות השנה וכי יחס מיוחד לו לשעת הערב, שעת הרוך והדמדומים, הנראית לו כשעת האמת והפיוס; הודגש בהם, כי הוא מבכר את נוף השדה הקצור, את היופי שבכמישה ושבעירום על הפריחה השופעת. היו שניסו לקבוע את סולם הצבעים, הקולות ועוצר המילים המיוחדים לשירי הנוף של פיכמן;40 התחקו על שורשי המוטיבים המיוחדים לשירת הנוף שלו, על אופייה של ראיית הנוף שלו, על הנעימה העולה מתוך שירים אלה. תשומת לב הופנתה לתופעה, שמראות נוף, מקומות, שעות ועצמים חוזרים ומתוארים פעמים רבות בשירים. יש שפירשו חזרה זו לחיוב, כגון י. זמורה: “שירי הטבע שלו, אין בהם שירים של התבוננות, אלא שירים אבטוביוגראפיים. לא את הגשם סתם, לא את העץ הפורח בכלל, לא את בושם השושנה בעלמא ישיר, אלא גשם מסוים, במקום שהיה, ביום מפורש ובשעה נקובה – ממש כמאורע אישי שמתארע לאיש, כפגישה חשובה עם מישהו, ודווקא פגישת גומלין, שכן היה שיג ושיח בין הנפגשים, בין המשורר לגשם, או בינו לבין העץ הפורח, הלא משום כך אתה מוצא אצל פיכמן שהוא שר וחוזר על גשם, או על ציפור, או על חודש מחדשי השנה – שכן לא תמיד זהו אותו גשם או אותה ציפור.”41 כך גם דעתו של ש"י פנואלי: “ואמנם זה כוחו של פיכמן, שמראהו האחד מתחדש יום יום בשיר.” “וחוזר שירו ונישנה, כהישנות החלום האחד, הארוך, בחייו של אדם, שרק שינויים מעטים במראותיו הגלויים, ואין כל שינוי בתכניו הנסתרים.” “ואף⁻על⁻פי⁻כן נראית כל חזרה שלו כחידוש עיקרי, כגילוי חדש בעיצומם של הדברים.”42

לעומתם, יש הרואים בחזרה זו מגרעת, לדעתם זוהי הסיבה לשיעמום הפוקד את הקורא בכמה משיריו" “גם כשמוצגת בשירתו עמדה בלתי שיגרתית כלפי החיים, הרי החזרה על אותה עמדה, השימוש באותם צירופי⁻לשון והגודש של הכרזות כלליות על חיי אדם ועל ערכם של חיי אדם גורמים לכך, שרושם השיגרה והמונוטוניות לא ייעלם כאן.”43

התיאור “משורר הנוף” נעשה כה מקובל ושיגרתי, עד כי רבים מהכותבים עליו היום, עם שהם מודים, כמובן, בנכונותו, מרגישים צורך לעצמם להתנצל לפני שהם באים לחזור ולהשתמש בו. אופיניים לעניין זה הם דבריה של לאה גולדברג: “לאמתו של דבר, אלמלא היה תואר זה כה גדוש ומצמצם, אפשר היה לומר עליו, כי הוא ‘משורר הטבע’ בספרות העברית.”44

כמה מן העוסקים בנושא זה הקדישו מקום מיוחד למקורותיה של שירת⁻הנוף שלו. הקשר בין נוף בסרביה ונופי שירתו ותפיסת הנוף שלו בכלל – תוארו בהרחבה תוך מיצויו של הנושא – בעיקר ע"י אותם סופרים ומבקרים, אנשי בסרביה, שפיכמן היה קרוב ללבם ולרוחם גם בשל המוצא המשותף (א. אוירבך; ק. א. ברתיני; שלמה הללס; ישראל זמורה; ב. י. מיכלי; מ. קופרשטיין; חיים רבינזון ואחרים).

במסגרת הדיון בסוגיית הנוף בשירי פיכמן, כללו מרבית הכותבים גם דיון בפואימות התנ“כיות וההיסטוריות שלו. הכללת סוג זה בשירי הנוף שלו מקורה בהשקפה, המקובלת כמעט על כל חוקרי פיכמן ומבקריו, כי “שיריו האֶפּיים אינם אלא שירים ליריים בהרחבת⁻הדיבור.”45 או בניסוח אחר: “הפואימות אינן במובן ידוע אלא ריכוזים של חוגים ליריים בודדים.”46 בפועימות התנ”כיות וההיסטוריות של פיכמן הדגש אינו בעלילה, אלא ברחשי⁻הנפש ובהגות⁻הלב,47 והחידוש והמיוחד שבהן אינו במה שהוסיף על התנ“ך או על בעלי⁻האגדה, אלא בתיאורי הנוף, שבתוכם פועלים הגיבורים, נוף, הקושר את הדמויות אליו ומכריע בגורלן, עד כדי כך,שהוא נעשה, לעתים, הגיבור האמיתי של הפואימה. מכאן המסקנה של מבקרים רבים, כי “משום כך אין להייחס לשירתו של פיכמן, שעניינה בדמויות כנעמי, יואב ושמשון כאל שירה אֶפּית שזיקתה למקור התנ”כי היא זיקה של ממש. המוטיב הוא רק כוח דוחף נוסף לחוויה הסובייקטיבית, המנותקת במידה גדולה מן הרקע ההיסטורי העובדתי.”48 “אם נתבונן במה שהוא קורא בשם ‘בלאדות’ באותו ספר, [‘פאת שדה’] נמצא שהן עיקרן שירי⁻טבע.”49

זו הסיבה שכה מעטים הם דברי הביקורת שהוקדשו במיוחד לפואימות ההיסטוריות והתנ“כיות של פיכמן, הללו נדונו בעיקר במסגרת הדיון בשירתו הלירית, או בשירת הנוף שלו, או עם צאת ספרי הפואימות שלו “ימי שמש”, “דמויות קדומים” ועוד. כמעט הכול מזכירים את הקדמותיו לשני ספרים אלה, שבהן הוא מסביר את יחסו לנושא זה ואת דרך עיסוקו בו, המחקרים המעטים שהוקדשו לפואימות כשהן לעצמן עומדים על הנסיון לתהות על מהות הפואימה התנ”כית של פיכמן, על נקודת המוצא שלו, על השינויים שהוא משנה מן המטבע המקראי, על הפואימות ההיטוריות נכתב עוד פחות מאשר על הפואימות המקראיות וכמעט לא ניתנה הדעת לשאלות כיצד עיבד פיכמן את המקורות ההיסטוריים, כיצד איפיין את הדמויות, מהי השקפתו ההיסטורית. ברוב המקרה הסתפקו בהערות מעטות על נושאים אלה, או ברמז על כך, של חשש מסילוק שכינה המתואר ב“אבל דוד” יש אולי מקור ביוגראפי; הועלתה ההשערה שבשיבה המאוחרת של רות הזרה הבאה מרחוק לארץ אהובה יש הד לקורות המשורר ובני דורו; – אמרו שסערות הנפש של הדמויות ההיסטוריות הן למעשה סערות התקופה ולבטיה, וכיוצא בזה הערות, שיש בהן כדי לשמש אחיזה לדיונים מיוחדים בבעיות אלו. עם זאת, יש בכמה מן המחקרים שנכתבו על הנושא הנדון משום פתיחת פתח למחקר מקיף ויסודי של התפתחות הפואימה הפיכמנית. בין אלה שכתבו על כך: ק. א. ברתיני, מ. טוכנר, מ. רובולוב (שקדיש לכל פואימה מסה מיוחדת), בנציון בנשלום, ירדנה הדס וש"י פנואלי (שכתבו על “עליית הבעש”ט", והאחרון השווה במסה מקיפה את גישתם של סופרים שונים לנושא זה).50

3) פיכמן המבקר

על פיכמן המבקר, כמו על שירת הנוף, הרבו לכתוב. ניתן לומר, כי מפעלו הביקורתי זכה להערכות ראויות לשמן. קיימת מידה רבה של תמימות⁻דעים בסימני⁻ההיכר שניתנו בטיבה של הביקורת הפיכמנית וזאת גם בזכות העובדה, שפיכמן עצמו הרבה לכתוב בשאלה זו ולהביע דעתו על תפקידיה של הביקורת ועל אופייה. ולא זו בלבד, אלא שבביקורת שהוא עצמו כתב, היה נאמן להנחיותיו ולתביעותיו העיוניות. מלבד זה מגלה ביקורתו של פיכמן סימני⁻היכר עצמיים מובהקים, ומכאן ההרגשה, שמאמרים רבים שנכתבו בנושא זה אינם מחדשים, אלא חוזרים על מה שכבר נאמר בשינויי גירסא בלבד. התארים המגדירים את הביקורת של פיכמן הם בדרך כלל: ביקורת “אימפרסיוניסטית”, ביקורת “יוצרת”, ביקורת אסתטית" וכד'. הכוונה היא לכך, שכתיבתו היא בתחום המסה הביקורתית וחלים עליה חומרות המסה וחוקיה: אין היא מצווה על אובייקטיביות, אלא היא מטבעה סובייקטיבית ולשונה לשון האמנות. במסות הביקורת של פיכמן משמשים יסודות אוטוביוגראפיים ובחינות ביקורתיות בערבוביה; אין הבחנה בין אישיותו של היוצר לבין יצירתו; העיון ביצירה משולב תדיר במסגרת התיאור של האיש היוצר וסביבתו; מקור הכתיבה הוא בהרגשת הקירבה ליוצר והזדהות עמו. משום⁻כך עוסק פיכמן רק ביוצרים, שהעניקו לו חוויה והתרוממות⁻רוח, וביקורתו היא מעצם טיבה ביקורת חיובית, ביקורת של אהבה, הגם שאינה מתעלמת מליקויים. חישוף הלקוי נעשה בה בצורה מאופקת. להשלמת התמונה ניתן, בוודאי, לצרף עוד כמה וכמה סימני⁻היכר, שמנו הכותבים בביקורתו של פיכמן.

האחידות והקירבה הרבה, שנתגלו בין הכותבים על טיבה של ביקורתו של פיכמן, נעלמות כאשר מגיע תור הערכתה של ביקורת זו. מגמות, שנסתמנו עוד בראשית דרכו בסוג זה של כתיבה, נתבלטו ונתחדדו ביותר ברבות הימים. לא מעטים הם אלה הרואים בפיכמן את אביה הרוחני של ביקורת חסרת⁻דיוק וחסרת קריטריונים. מובן שיחס זה עומד בסימן האסכולות השולטות בביקורת כיום. קיימים, אפוא, שני מחנות בהערכת פיכמן המבקר, מחנה המחייבים ומחנה השוללים, ואלה האחרונים עושים לעתים רושם דווקא על אותו קורא, שאינו מכיר את הדברים מכלי ראשון.

בין אלה, שאינם גורסים את ביקורתו של פיכמן, או מרבים להצביע על ליקוייה, נמצאים י.קלוזנר, ב. קורצווייל, ש. קרמר וא. שאנן. בגליון היובל של “מאזנים” למלאות חמישים שנה לפיכמן, כותב קלוזנר: “אל תבקשו במאמרי הביקורת שלו הסברת הזמן והסביבה, הבנת התנועה בתור גורמת ליצירה, תפיסת⁻ההופעה מצד ההיסטורי וההיסטורי⁻התרבותי, כי לא תמצאו. אין הוא מבין את גדלות המאורעות הספרותיים שבאים ברעם וברעש, בקולות וברקים היסטוריים, [– – –] ולעומת זה בקשו במאמרי הביקורת שלו את נשמתן של היצירות הפיוטיות והספרותיות – ותמצאו אותה יותר מבכל מאמר ביקורת עברי אחר.”51

בשעה שיצא ספרו של פיכמון "דמויות מנצנצות " (1947), ניטש ויכוח חריף בין ברוך קורצווייל לר' בנימין על גבולותיה, תפקידיה ואופייה של הביקורת. לפי קורצווייל, משמש “קובץ רשימותיו של פיכמן [– – –] סימפטום להתפשטות של סוג מסוים של פייטוניזם בכל שדות ספרותנו [– – –].”52 הכותב מפריד לחלוטין בין ביקורתו של פיכמן לבין "ספר השירים רב המשקל ‘פאת שדה’ “; הוא טוען, למשל, כנגד מאמרו על יל”ג: “כל המאמר מלא וגדוש מליצות וחסר שמץ גישה ביקורתית, במקום להבין את יל”ג מתוך קאטיגוריות היסטוריות ולראות בו תופעה אופיינית לתקופה מסוימת ולרווחה, מסתפק המחבר ב’הלל גדול' ". וכן: “מרוב השתפכות איננו מקבלים שום רושם ברור לא על המשורר [טשרניחובסקי] ולא על יצירתו מתוך הרשימה על אורי ניסן גנסין.” “עצם קובץ זה הוא ההוכחה הברורה נגד הגדרתו של פיכמן לגבי המשורר, שהוא מבקר בכוח (על פי הרוב גם בפועל')”. “דמויות אלה ה’מנצנצות', הן מפרפרות יותר משהן מנצנצות ובעיקר פורחים שמות באוויר במעטה מילים לבביות, המשתדלות לעורר אווירה סנטימנטאלית לירית.”53

רשימה לבבית יותר הקדיש לפיכמן שלום קרמר, אם כי גם הוא חושף את חולשותיה של ביקורתו במפורט. נקודת המוצא שלו היא, כי,מי שיבוא על מסותיו של פיכמן באמות⁻המידה המקובלות, מי שיבוא לתבוע מהן אחדות כוללת, ליכוד רעיוני, תבנית ברורה, סדר של מוקדם ומאוחר, של עיקר וטפל – יהא מחטיא את מטרתו לגמרי." אין הוא מתייחס לביקורתו של פיכמן אלא כאל יצירה לירית. ואין לטעון כנגד חסרונותיה המפורטים בניסוח דלעיל. בהתאם לכך ניתנים הסברים לכל חסרון וחסרון, שמונים המבקרים “הקוראים במתכוון כדי לחפש מומים”, כדי שהקורא יתענג על “דקות התפיסה ונעימות הפיוט, יהא מתבסם והולך מדברי החן ומקסם הלשון” ויניח למגרעות.. והחסרונות בכתיבתו הביקורתית של פיכמן נמנים בדרך של “יש אומרים”, בעיקר, ביניהן טענות של טשטוש הרעיון מתוך חזרה כפולה ומשולשת עליו, טענת המיבנה המלאכותי של מסותיו; הפסוק הפיוטי המעוגל העובר למליצה; עודף הידידות שבביקורתו; המתינות היתירה והזהירות הכפולה והמכופלת. בצידן של תכונות אלה מבליט קרמר את מעלותיה וסגולותיה של כתיבתו הביקורתית של פיכמן, “איך יודע פיכמן לתפוס את הסופר הגדול והנערץ בחולשתו, ולא רק לתפוס אותה אלא גם להגדירה”; “אתה מוצא כמה וכמה דברים חריפים⁻מדהימים, כמה וכמה משפטים חרוצים להפליא, כמה אמתות מנוסחות בדיוק מרובה, כמה אשנבים פתוחים אל התפיסה היחידה שאין בלתה.”54

גם יעקב הורוביץ מנה את חסרונותיה של ביקורת פיכמן בדרך של “יש אומרים”, ואינו מביע את דעתו עליהם: “טענו, שפיכמן העורך דיבר אך במקובל, ואת הגושפנקה הספרותית שלו נתן אך למי שלא היה זקוק עוד לגושנקה; ואילו המבקר הספרותי פיכמן נהג ממש כעורך פיכמן, טענו אפוא, שלא פתח את הדלתות לדור הצעיר. שלא טיפח דור צעיר של משוררים וסופרים.” הסברו של הורוביץ, שבתקופה מסוימת נימנה גם הוא על אותם שטענו טענות אלה: “הוא חשש שבכל תוסס ומחדש יש גם מן ההורס. הוא רצה צמיחה אורגאנית, קמעה⁻קמעה, ובעיקר חלק⁻חלק, הוא רצה ממשיכים טובים לאלונים הגדולים שבצילם הסתופף – למנדלי האדיר, לארי ביאליק, למורה הדגול אחד⁻העם, הוא זכר אותם תמיד, אותם ואת אמת⁻הבניין שבידיהם, ולפי אמה זו מדד. האמנם צדק בגישה עקבית⁻נוקשית זו? כן, זוהי פרשה אחרת, שלא עתה הזמן לעמוד עליה.”55

בניתוח מעלותיה וחסרונותיה של ביקורת פיכמן מונה אברהם שאנן בין החולשות את המליצה הניכרת לעתים בסגנון הברור בד"כ, וכן סימנים של כתיבה מהירה “משל ביקש לצאת ידי חובה, או חוסר רצון להעמיק בנושא. שעה שהוא מבסס את דבריו על אימפרסיות ואינטואיציה, יש בהתפעלותו יסוד פיוטי קל, אך בשעה שהוא נאבק עם סוגיה המחייבת ניתוח והגיון של הנחה ומסקנה, אין בכתיבתו עקיבות מרובה, למרות מה שחייב עקיבות והבלטת אופי ואישיות בביקורת. “לעתים ניכר בביקורתו השימוש ב”מיטאפורה הנוחה הבאה להמחיש התרשמות סתומה בלי מחוורת לכותב ולקורא גם יחד.” מסקנתו של שאנן היא: “המושג של ‘ביקורת אובייקטיבית’ אינו קיים בעולמו. גישתו לביקורת מתבטאת, למעשה, בגילוי נקודות מרובות ככל האפשר לקירוב המבוקר אל טעמו של המבקר. הווה אומר, אובייקטיביזאציה גמורה של הביקורת, שבה קובעים רגשותיו, טעמו והתרשמותו של המבקר, ולעולם לא קנה⁻מידה אובייקטיבי כלשהו; להוציא קני⁻מידה שהתגבשו על סמך התרשמויותיו של פיכמן עצמו.”56

לנושא זה של איפיון דרכי הביקורת של פיכמן והערכתה שייך גם הדיון בקשר שבין תחום השירה שלו ורשות הביקורת שלו. גם לעניין זה נדרשו רבים מן המבקרים, והמסקנות ברובן דומות: “אלמלא נשאלתי לציין את תכונתו היסודית של פיכמן המבקר במושג אחד, הייתי משיב בוודאות – משורר” (מנחם ריבולוב). רוב המבקרים מסכימים, כי הצירוף של משורר ומבקר צירוף פורה הוא, ומקצתם דנים בשאלות הביקורת שלו, תוך כדי דיון בשירתו. אופיינית לדרך זו של כתיבה היא מסתו של פ. לחובר על שירתו: “בנוף זה של פיכמן מתגלית האתמוספירה. לא הממשי הוא כאן עיקר אל הזמרי; לא הדברים כשהם לעצמם, אלא מה שמתלווה עליהם.” ועל ביקורתו: “גם בביקורת כוחו של פיכמן גדול ביצירת אתמוספירה זו. הוא אינו יוצא לדון על היוצר מן הסביבה הקיימת, הממשית, כדרכם של מלומדים, אבל יוצר הוא לו סביבה אחרת, ממשית ולא⁻ממשית סביבה שהיא חלק מרוחו של היוצר ומתאימה היא לרוחו, סביבה שחלק גדול ממנה הוא ציור של נפשות וחלק ממנה היא מוסיקה.”57

אלה המפרידים בין תחום הביקורת לבין תחום השירה של פיכמן, עושים זאת לא ביחס ליסוד הלירי, שהכול מודים שהוא השולט בשני התחומים כאחד, אלא ביחס לכיוונים ולמגמות של שני אלה ביצירתו. כך טוען, כאמור, אברהם קריב, שבביקורת פונה פיכמן אל נוף הדור ואילו בשירתו הוא קשוב לעצמו. ואף משולם טוכנר אומר, שפיכמן נזקק בביקורתו בעיקר לפרינציפ אקטואלי, ואילו בשירתו הלירית הצרופה הוא מגיע ל“הבעת אדם” אוניברסאלית.

וכן גם דעתו של נתן אלתרמן: “אכן, בה במידה שמפעלו הספרותי של פיכמן ברובד הביקורת וההגות, הוא מפעל חברתי מובהק [– – –] בה במידה נמצא כי שירתו היא אולי השירה הראשונה בזמן החדש, שאינה מקבלת שום גושפנקה העשויה לצרף לה משמעות של סיסמה או סמל לתהליכים החברתיים⁻לאומיים של הזמן.”58

4) שירת פיכמן בעיני הביקורת בשנים האחרונות

היש הצדקה לקביעת מדור מיוחד זה? האם ניכר שינוי⁻יחס של הקוראים ובעקבותיו של הביקורת אל שירת פיכמן בשנים האחרונות? קשה לומר, ששירת פיכמן “נשכחה” במשך השנים; תמיד היתה נחלתם של קוראי⁻שירה מועטים. בכל זאת נכתבו בשנים האחרונות כמה וכמה עבודות מחקר ורשימות, שניכר בהן מעין “גילוי” מחדש של שירת פיכמן, אם לא כולה, הרי כמה וכמה צדדים שבה, שבכוחם לקסום לבני דורנו. הרתיעה משירי פיכמן, גם בשל ריבוי הכותבים עליהם בנוסחאות מקובלות ונדושות, מתחלפת בנסיונות לרענן את דרך הכתיבה עליו ולחשוף בה צדדים ופנים שלא הובלטו עד כה, או שהובלטו שלא כהלכה.

רוב המבקרים החדשים נמנים עם הדור שכבר לא הכיר את פיכמן פנים⁻אל⁻פנים; וראשית היכרותם עמו באה באמצעות סיפורי הילדים שלו, שהיו מתפרסמים לרוב בעתונות לילדים. לימים, משנגלה להם כי פיכמן הנו “גם” משורר לגדולים, ניסו לגבש לעצמם את טיב יחסם לשירה זו.59 מעניינים הם דבריו של צבי לוז (נכתבו בשנת מותו של פיכמן), המתוודה, שהוא תמה על עצמו, “על שום מה קשה היה לי לגבש את יחסי אל שירה זו הפיכמנית, והרי לא הייתי מתקשה כלל לו ניסיתי לגבש את יחסי אל שירת שניאור או שלונסקי או אחרים מגדולי משוררינו.” הרגשתו של הכותב היא, שאיננו יחיד בעניין זה, “שכן לא עוררה שירה זו הדים רבים בלבות בני הארץ בכלל.” והכותב מיצר על כך: “אני חש מאד, כי הרבה היה לפיכמן לומר, וכי יכולים היו דבריו להיות חשובים לי וקרובים מאד,” אבל בשל ההתאפקות בטון ובוויתור על הגדולות, לא הוכשרו הכותב ודורו לקלוט את שירתו. לוז תולה את הקולר בצווארם של הקוראים ילידי הארץ: “ושוב הבינותי את אשר חששתי זה כבר (בלי קשר אל שירת פיכמן). את שהיה חסר לי ולשכמותי, בני הארץ והקיבוצים, חסרון, שבעטיו לא הוכשרנו להאזין אל סוד שיח, אל עיקר הנאמר בקול⁻דממה⁻דקה. אנחנו לא ידענו מימינו תפילה מהי, מהו צקון לחש, מה הן שפתיים דובבות וכמעט לא נשמע קולן, ובכל זאת גדולה המייתן מכל קריאות תרועה; כי דברי⁻אמת גדולים נאמרים בלאט⁻בלאט…”60

עוד קודם לכן כתב בעניין זה אליעזר רימלט (עם הענקת פרס עירית רמת⁻גן לפיכמן, בשנת תשט"ז): “הדור הצעיר שלנו, במידה שהוא נזקק לדברי פיוט ושירה אינו אוהב את האלגיה. הוא בורח מרגש הבדידות אל ה’חברה'. וכאשר אדם צעיר מישראל קורא ספרים ומשכיל, חי בריקנות נפשית או שמגלה בעצמו סימנים מדאיגים וחשודים של נטייה לניתוחים עצמיים הוא מחפש מקלט בהווי הרעשני של הבילוי בצוותא. תחושת ‘העצבות המתוקה’ רחוקה מהלך⁻נפשו של הצעיר בן זמננו. ובכל זאת אין ספק, שכעבור שנים שוב יגלו אצלנו את פיכמן. על כל פנים חלק חשוב מיצירתו, לא רק מבקרים ומורים, אלא גם הקורא של מחר.”61

כעשר שנים לאחר מכן כותב משה דור, שגם הוא הכיר את פיכמן לראשונה מסיפורי הילדים שלו: “אינני סבור, כי יעקב פיכמן הוא אחד מגדולי השירה העברית, אבל הוא משורר מינורי אותנטי במלוא⁻מובן⁻המלה.” גם הוא סבור, כי ההערכות על פיכמן טשטשו במשהו את דמותו ופישטוה מדי: “ייתכן, כי בה בעת גם היה מורכב מעט יותר משהניח לעולם החיצוני לשפוט.” משה דור מתרשם בעיקר מן הסוניטות שלו ש“יש בהן כאלה המעידות על כוח⁻צירוף בלתי⁻מצוי, פרי ראייה חדשה, הבלתי⁻שיגרתית מעיקרה.”62

בין המבקרים המודרניים, ניסו בעיקר גרשון שקד, דן מירון ויוסף האפרתי לגלות פנים חדשות בשירת פיכמן, ולקרבה לקורא הנמשך אחרי קריאה בלתי⁻שגרתית. על דרך זו מתחקה שקד על ראיית⁻העולם של פיכמן, שהוא מגדירה כ“אורגאנית⁻בוטאנית”, ובודק כמה וכמה מן האפיקים העיקריים בשירתו, שמטבע האורגאניות טבוע בהם, שכן נראה לו שמכאן נובע הרבה מייחודו של פיכמן בשירתנו החדשה. אין בו בפיכמן מידה זו של אקטיביות פעלתנית האופיינית לשירת התחייה (כגון לשירתו של שניאור), משום שעולם הצמח השולט בתודעו כופה עליו ראיית עולם פאסיבית, ואין בו מידת פאסיביות בדלית ברירה, כגון זו האופיינית לשירת המאה העשרים, שכן התפיסה האורגאנית שלו רואה בפאסיביות חוק עולם המשותף לה וליקום כולו."63

גם דן מירון מבליט בשירתו הלירית של פיכמן אותם מוטיבים. השונים והמנוגדים למוטיבים המובהקים של שירת “התחייה” בת ראשית המאה. לא עונת האביב ולא אור השמש, אלא עונת הסתיו, אהבת העירום ודלות הנוף, הם המציינים את שירת פיכמן. גם כאן מתוארת הרגשתו הנופית של פיכמן כבלתי⁻שיגרתית, השונה מטעם הדור וסמליו, הכותב מבליט את עמדתו של המשורר בעולם, שהיא עמדת ניתוק מעולם החובות והקשרים האנושיים, ומוטיב הנדודים וההלך הוא המציין אותו. “ניתוק זה של ההלך מכל אחיזה ומרכז הוא סימן היסוד של הליריקה הפיכמנית.” לדעתו, הבחנה אמתית בטיבו של ההישג הפיוטי שהושג בשירת פיכמן, “עוד תהלך את קסמיה הליריים על קוראים רבים.”64

יוסף האפרתי מצביע על כמה מסגולותיה של שירת פיכמן בדרך של השוואה בין שני שירים, של יעקב שטיינברג ויעקב פיכמן, שהם לפי צורתם שתי סוניטות המגלות דמיון חיצוני בנושא, כאשר בשני השירים משתמעת התנגדות להשקפה השיגרתית. האפרתי מתייחס לתפיסת החיים בשירי פיכמן לא כאל אמת⁻מידה עיקרית להערכתה, אלא כאל מרכיב ממרכיבי השיר, ומסקנתו היא, כי “שירתו מגלה משמעויות דקות המעמידות עולם עשיר בהרבה מכפי שאנו נתעים לחשוב על יסוד הכרזותיו הגלויות של המשורר.”65

גילוי שביל⁻היחיד של פיכמן, עמדתו הבלתי⁻שיגרתית כלפי העולם ושימושו המעודן בדרכי השיר, הם מן התכונות העיקריות שבכוחם מוצאים שיריו מסילות גם ללב הקורא בן⁻ימינו, ונראה, שהביקורת תוסיף להתמודד עם שירה זו לאור תפיסה בת דורנו.

5) נושאים שונים

לעומת כמה אספקטים ביצירתו של פיכמן, שנידונו על ידי הביקורת כל⁻צרכם, הוקדשו לאחרים מחקרים בודדים בלבד, או רק הערות בתוך הערכות כוללות על פיכמן. לעתים לא זכו לתשומת⁻לבה של הביקורת כלל.

בין הנושאים שזכו לכמה מחקרים, בייחוד בשנים האחרונות, אפשר למנות את המעקב אחרי כמה מוטיבים בשירתו של פיכמן, בצד מחקריהם של גרשון שקד ודן מירון, שכבר נזכרו, יש להוסיף גם את רשימתו של מאיר בוסאק: “מוטיב הניגון בשירת פיכמן”66; אביב עקרוני בודק מוטיב יסודי נוסף “חוויות היגון בשירתו של פיכמן”67 ועוד.

מעט מאד נתב על הפואטיקה של שירי פיכמן (להבדיל מן הפואטיקה המוצהרת שנידונה בדברי הביקורת שלו), על הצורות היסודיות בשירתו: הסוניטה, הפואמה הלירית, הבלדה; על טיבו של החרוז הפיכמני, מבנה הבית שלו וכד'. מי שהזכיר נושא זה, הזכירו בכמה הכללות, שיכולות לשמש נקודת מוצא למחקר מפורט ומקיף. רבים רמזו על המעבר שחל בשירתו מן הנגינה האשכנזית לספרדית, על השינויים ששינה בשירים רבים כשחזר וכתבם בהברה “הנכונה”. רווחת דעה, כי לא תמיד הי השינוי זה לטובת השירים, אך לא קיימים מחקרים בנושא זה כלל68. ידועה התופעה, שפיכמן הרבה לעשות שינויים, תיקונים, להוסיף או להשמיט בשיריו, וכי לעתים, ההבדלים בין נוסח ראשון לאחרון הם כהבדלים בין שיר אחד לחברו, אבל גם בנושא זה כמעט שלא קיים כל מחקר.69 הביקורת מיעטה לעסוק בשפעות שקלט פיכמן משירת העולם ומן השירה העברית שקדמה לו ומזו בת⁻דורו. כמה מן הכותבים הזכירו שמות של משוררים, סופרים ומבקרים בנשימה אחת עם שמו של פיכמן, ולפעמים גם בתוספת משפט על המשותף והשונה ביניהם, אבל אין שום דיון מפורט. הערות בעניין זה נמצאות אצל לאה גולדברג, א.ב. יפה, ח. רבינזון, ע. בן⁻גריון ואחרים, אבל קביעתו של ע. בן⁻גריון, כי “אישיותם היוצרת [של פיכמן ובני גילו] יונקת וניזונה מעצם הולדתה על פרשת דרכי התרבות ותולדות⁻העם. פיכמן ‘אירופי’ יותר מחבריו, ובמובן זה גם ‘מודרני’ מהם”70 – הנחה זו עדיין צריכה חיזוק ואישור ע"י המחקר.

היחס בין השירה המוקדמת לזו המאוחרת זכה להערות מספר בביקורת, ונקבעה כעין דעה, בהבדלי הדגשה שונים, ששירתו היא חטיבה אחת מראשיתה, וכי “אין תמורות של התפתחות ביצירתו של יעקב פיכמן, [– – –] כמו שנתגלה בראשית דרכו בעשור הראשון של המאה, הוא בשל ומבוגר וחכם⁻לב לכתחילה, כן הוא עומד לפנינו כל הימים.” וכן: “עם כל ההבדלים הגדולים שחלו ביצירתו של פיכמן נשתמרו תכונות היסוד שלה מראשיתה עד ימינו אלה” (הלל בבלי); או: “זימרת⁻ערבו של יעקב פיכמן אינה שונה במהותה מרינת⁻שחריתו. היא לא החליפה עיקרי תכניה ולא המירה צבעיה היסודיים” (ב. י. מיכלי) וכן: “הצורה היסודית של פיכמן היתה טבועה מראשית דרכו, ומה שעיבד ושיכלל במרוצת הימים האיר והרחיב את היקפו יותר מששינה את טיבו. [– – –] יצירה זו שעם ה’גבעולים' היתה מוגמרת כליל” (י. ליכטנבום).71 את ההבדלים בין שירים ראשונים לאחרונים, מציינים הכותבים בתארים כמו: “הסתכלות מחודשת”, “הבשלה אחרונה”, “התבגרות הבאה עם זיקנה” וכד', תארים המביעים את הרגשת הכותבים על טיבם של שירים אחרונים לעומת הראשונים, אבל הבחנה אינטואיטיבית זו עדיין לא זכתה להישען על תמיכתו של מחקר מודע ושיטתי בנושא.

בין הנושאים המיוחדים שכמה מן הרשימות עוסקות בהם יש לציין: “שירת ירושלים ביצירתו של יעקב פיכמן”72; “משהו על סגנונו של יעקב פיכמן”73 וכן נכתבו כמה מחקרים הנוגעים בפיכמן תוך השוואת גישתם של סופרים שונים לנושא אחד: “רעיון הגאולה בשירה העברית החדשה”74; “דרך סופרים בחסידות”75; “המלחמה ושואת ישראל בשירתנו”76 ועוד.

מספר השירים שזכו לאינטרפרטאציה מיוחדת, מועט מאד, וגם כאן יש מקום נרחב להעמדת השיר הלירי הבודד במרכזו של ניתוח ספרותי מפורט.77

ט    🔗

מבחר דברי הביקורת שכונס בספר זה, המבוא והרשימה הביבליוגראפית שצורפו לו, מטרתם להאיר את יצירתו של פיכמן מזוויות ראייה שונות, להעמיד את הקורא על קוויה העיקריים, על אפשרויות שונות של קריאה והתרשמות מן השירים והמסות ובעיקר לחבב עליו יוצר זה ולקרבו ליצירתו. במרכז הספר עומד פיכמן המשורר; המבקר והמסאי; לא נידונו כלל שאר תחומי פעילותו הספרותית הענפה, שגם בהם הרים תרומה חשובה ביותר: ספרות הילדים, תרגומים, ספרי לימוד פעילותו רבת השנים כעורך וכמהדיר ספרי שירה ופרוזה רבים.

כבכל מבחר, כך גם כאן, הרבה תלוי בטעמו האישי של הבוחר, ומכיוון שרבים הדברים שנכתבו וראויים להיכלל בספר ולא באו בו בגלל קוצר המצע, מן ההכרח היה לדחות, לעתים, דברים חשובים, שבוודאי היה גם בהם עניין לקוראים. כך הדבר גם ביחס לרשימה הביבליוגראפית, שנכלל בה רק מבחר של מראי מקומות למסות ולמאמרים על פיכמן, מתוך כמה מאות שנכתבו עליו, מקצת מן המאמרים והרשימות שלא נזכרו ברשימה הביבליוגראפית נזכרו בהערות שבמבוא, ועל חלק אחר נרמז ברשימת העיתונים וכתבי העת המוקדשים לפיכמן. את המבוא אפשר לקרוא גם בלי ההערות, המיועדות לאלה, שעניין מיחד להם בחקר מקיף של יצירת פיכמן, במבוא הוקדשה תשומת לב מיוחדת לראשית צמיחתה של הביקורת על יצירת פיכמן, גם בשל העובדה, שזו משוקעת בכתבי עת שאינם מצויים בידי הקורא, ומהם נדירים ביותר.

יש להצטער על כך, ששירת פיכמן ודברי הפרוזה שלו, אם כי כונסו בכמה וכמה ספרים, הרי ברובם אינם מצויים בידי הקורא בן ימינו, לכל היותר ישנם בידו ספרי שירה ומסה בודדים ולא כולם, ובייחוד לא הראשונים. רבים משיריו של פיכמן, ובייחוד דברי הביקורת והמסה שלו, מפוזרים בכתבי⁻עת שונים ומחכים עדיין לכינוס מקיף ונאמן.78



  1. פיכמן, י. ‘שירת ביאליק’. מוסד ביאליק, תשי"ג, עמ' של–שלד.  ↩

  2. שם, עמ' של"ג.  ↩

  3. שם, עמ' של"ד.  ↩

  4. מלאכי, א. ר. “יעקב פיכמן (לתולדות חייו)”, ‘הדואר’ (1942 גל‘ כ“א, ליום הולדתו השישים. פרסקי, דניאל. ”מביכורי שיריו של יעקב פיכמן", ’הפועל הצעיר‘ שנת 51 כרך כ"ט (תשי"ח), גל’ 38 עמ' 14. בגליון זה, המוקדש ל“שלושים למות יעקב פיכמן”, חזרו ונדפסו שירים ראשונים אלה.  ↩

  5. ‘הדור’ (שבועון), א‘ (1901) גל’ 27, עמ' 11.  ↩

  6. גן, שמעון. “עם חתני פרס ישראל לספרות יפה, בביתו של יעקב פיכמן”, ‘דבר’, 10.5.1957, עמ' 5.  ↩

  7. “מכתבי יעקב פיכמן אל ח.נ. ביאליק”, המלביה“ד אונגרפלד, מ. ‘מולד’ כ”א (1963), עמ' 324–329.  ↩

  8. . ‘אגרות ביאליק’. כרך א‘ מס’ פ“ו, עמ' קפ”ב. האיגרת (מיום י“ד כסלו תרס”ד) מוקדשת להערכת ‘לוח אחיאסף’ לשנת תרס"ד, שיצא בעריכת קלוזנר. פיכמן נזכר כאן לטובה עם שניאור ויעקב שטיינברג.  ↩

  9. שארפשטיין, צ. “בשוק החיים והספרות”, ‘המליץ’, שנת 43 (כ“ד טבת תרס”ד) גל‘ 290. שרפשטיין כתב על פיכמן גם ב’הירדן‘, בעריכת רוקח, פרנהוף, לבנסארט, לבוב – סטניסלב, שנה א’ (תרס"ו–1906) חוב‘ 7, עמ’ 28–30. באותה שנה הזכיר גם המבקר מנדל פייטלסון בביקורתו על ‘חרמון’ לוח לשנת תרס“ד' בעריכת ג. באדר, את שירו של פיכמן: ”החלוצים“ שנדפס בו: ”שבלוני ביותר גם בתכנו וגם בצורתו שיר ‘החלוצים’ לפיכמן“. הדברים נתפרסמו ב‘הזמן’, (עתון יומי), פטרבורג, שנה ב‘ גל’ 8, ח' שבט תרס”ד עמ' 2–4.  ↩

  10. פרלמן, ש. “לוח אחיאסף (תרס"ה) (ביקורת)”, ‘הזמן’ (ירחון), שנה א‘, וילנה תרס"ה (אפריל–יוני 1905), חוב’ ה‘–ו’, עמ‘ 431. ב’לוח אחיאסף‘ תרס“ה נדפסו השירים: ”משירי החורף“ I. ”בין השמשות“ II. בלילה”, עמ’ 192– 194. באותה שנה הזכיר גם המבקר מ. בן⁻אליעזר (גלמבוצקי) בביקורתו על ‘השילוח’ כרך י“ד לשנת תרס”ד את פיכמן: “ראוי לשבח הוא שירו של מר יעקב פיכמן ‘זהרי סתיו’, שעושה רושם טוב, אע”פ שמשוררים רבים דשו בתכנו.“ ‘הזמן’, (עתון יומי), ווילנה, שנה ב‘ גל’ 17, כ”ה טבת תרס"ה עמ' 3. בחתימת L.  ↩

  11. . I.L. Ignis. “במכה”ע ומאספים", ‘הצפירה’ 1905, גל‘ 30. על החוברת הראשונה של ה’יודישע צוקונפט‘ שנה ב’.  ↩

  12. ברנר, י.ח. “חדשה ספרותית: ‘ספרות’, מאסף לספרות היפה ולביקורת, קובין ראשון, ורשה, תרס”ח“, ‘הד הזמן’ תרס”ח חזר ונדפס ב‘כל כתבי ברנר’ ב‘ (הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1960) עמ’ 284.  ↩

  13. . צ.–ח. “הספרות הגולה (ביבליוגראפיה) (‘רביבים’ א.) I.”, ‘הפועל הצעיר’, שנה ב‘ גל’ 2 (חשוון תרס"ט) עמ‘ 10–11. ביקורת על ’רביבים' ועל שירו “עזובים נאות קיץ” שם.  ↩

  14. “מכתבי גנסין ליעקב פיכמן”, ‘הצדה’, קובץ לזכרו של א.נ. גנסין, ירושלים תרע"ד, עמ' 60–61; 61–63. המכתב הראשון מ⁻15.2.1909 והשני מ⁻24.2.1910.  ↩

  15. ‘אגרות ביאליק’. כרך ב‘ מס’ רע“ד, עמ' קכ”א. ללא תאריך. כנראה, בקיץ תרע“א. לדעתו של א. ז. בן⁻ישי (‘דבר’ 20.6.58) אמנם העדיף ביאליק את הפרוזה של פיכמן על שירתו וברשימתו ”בין שירה לפרוזה" הוא מביא ראיות לכך.  ↩

  16. ברנר, י. ח. “‘גבעולים’, שירים מאת יעקב פיכמן, הוצ‘ ’תושיה', ורשה תרע”א.“ ‘האחדות’ תרע”ב בחתימת ח. ב. צלאל. חזר ונדפס ב‘כל כתבי ברנר’ (הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1960) עמ‘ 387. עוד מדברי ברנר על פיכמן, לפי מפתח השמות בכרך ג’ במהדורה הנ"ל.  ↩

  17. קלוזנר, י. “יער בציר”, ‘השלח’, כ“ד (שבט⁻תמוז תרע"א), עמ‘ 373. ביקורת על ’שלכת', מאסף ספרותי בעריכת ג. שופמן. תרע”א. במאסף זה נדפסו השירים: “צהרים”; “בליל זה האפל”; “בציר”. קלוזנר מגיב גם על “גבעולים” ועל שיריו ב‘העולם וב’השלח', לדעתו, כל השירים האלה הם ממין אחד.  ↩

  18. פרידמן, א. ד. “יליד המרחקים הנאוים (ביקורת)”, ‘השלוח’, כ“ה (תרע"ב), עמ‘ 361–366. מן הראוי לציין, שעורך ’השלוח' (י. קלוזנר) ראה צורך לצרף לרשימה זו הערה, המפנה את הקורא לתגובתו הוא ב”יער בציר" כדי לאזן את הרושם החיובי מדי.  ↩

  19. פרידמן, א. ד. “במשעולים” II., ‘התקופה’, ספר ראשון (טבת⁻אדר תרע"ח), עמ' 650 ואילך.  ↩

  20. נומברג, ה. ד. “משולחן הספרים. א. גבעולים, שירים מאת יעקב פיכמן”, ‘העולם’, שנה ה‘ (כ“ו סיון תרע”א), גל’ כ"ב, עמ' 2–4.  ↩

  21. צמח,ש. “יעקב פיכמן”, ‘שתי המזוזות’, מסדה, 1965, עמ' 13.  ↩

  22. לחובר, פ. “רשימות ספרותיות. ז. גבעולים, שירים מאת יעקב פיכמן”, ‘הצפירה’ שנה ל"ז (תרע"א), גל' 113.  ↩

  23. על שגיאה זו בפירוש יצירת פיכמן עמד בפירוט דן מירון. ראה מאמרו “על הליריקה של יעקב פיכמן”, ‘גזית’, כרך כ‘ (כסלו⁻אדר תשכ"ג), חוב’ ט‘–י"ב, עמ’ 28–33.  ↩

  24. גרינברג, ח. “יעקב פיכמן (מסה ספרותית)”, ‘העולם’, שנה ח‘ (ד' סיון תרע"ד) גל’ י“ט–כ‘, עמ’ 13–15. המסה נדפסה לרגל צאתה של מהדורה נוספת של ”גבעולים“ בשם ”שירים“, ורשה תרע”ד.  ↩

  25. וויסלבסקי, צבי. “בשולי גליון”. ‘ארץ, מאסף לספרות יפה ולביקורת’, אודיסה תרע"ט, עמ' 35.  ↩

  26. קרני, יהודה. “שאול טשרניחובסקי בן המזרח”, ‘השלוח’, ל"ה (אב תרע“ח–טבת תרע”ט), עמ' 207.  ↩

  27. ראה מראה המקום בהערה מס' 12.  ↩

  28. ‘אגרות ביאליק’. כרך ב‘ מס’ רמד, עמ' ע“ג. מכתב מאודיסה מיום כ”ב מרחשון תרס"ט.  ↩

  29. אפשטיין, א. “בבואות, דברי ביקורת מאת יעקב פיכמן. ספר ראשון, הוצ' מוריה, אודיסה תרע”ט", ‘ארץ’ עמ' 38–42.  ↩

  30. ש.–ג. “בבואות”, ‘מקלט’, כרך ג‘ (ניסן⁻סיון תר"ם), ניו⁻יורק, עמ’ 136–139. על “בבואות” נכתבו גם הביקורות: ארנסט, ש. ‘דאר היום’, שנה ד‘ (תרפ"ב–1921) גל’ 48; קמחי, ד. ‘הארץ’, שנה ב‘ גל’ 222.  ↩

  31. שטיינברג, יעקב. “יעקב פיכמן”, ‘הפועל הצעיר’ שנה 20 (י“ח חשוון תרפ”ז) גל‘ 5. חתום: י.ש. חזר ונדפס ב’רשימות‘, דביר, תרפ"ח, עמ’ 215–217. לא כונס יותר.  ↩

  32. צמח, שלמה. “יעקב פיכמן. המשורר. המבקר.” ‘עין הקורא’, ברלין, שנה א‘ (טבת⁻אדר תרפ"ג), עמ’ 21–34. חזר ונדפס ב‘שתי המזוזות’, עמ‘31–28. בין התגובות הראשונות על מאמר זה: ריבולוב מ. ’הדואר‘ שנה ג’ (תרפ"ג) גל‘ 239; מל,י. נ. “ביבליוגראפיה, במה לביקורת (להופעת 'עין הקורא,)”, ’העובד‘, ורשה, שנה ב’ (אייר תרפ"ג) חוב‘ 15, עמ’ 33–35.  ↩

  33. קליינמן, משה. “חזון השבוע (במלאות לפיכמן חמישים שנה), ‘העולם’, שנה 19 (כ“א כסלו תרצ”ב) גל' מ”ז, עמ‘ 931. הרגשה דומה מבטא גם י. אובסי: “דומה לפעמים, כי עבודתו הספרותית אינה נתונה בגבולות זמן ידועים וכי באיזה אורח פלא היה הוא תמיד מצוי אצל הכתיבה. תמהני אם גם הקוראים הוותיקים, שהגיעו לעונת הזיקנה, זוכרים בדיוק, מתי החל לכתוב.” ’מאמרים ורשימות‘, עמ’ ר'–ר"ה.  ↩

  34. טשרניחובסקי, שאול. “לפיכמן בן⁻החמישים. יקירנו פיכמן!”, ‘מאזנים’, שנה ג‘ (ל' בכסלו תרצ"ב) גל’ כ"ח עמ' 1.

    בין קולם של חוגגי יובלו של פיכמן נשמע גם קולו של א.ד. פרידמן, שאינו יכול לשכוח גם בשעה זו את חשבונות העבר, והרי הוא תמה על חגיגות אלה דווקא בשעה זו. בדבריו ניתן הסברו שלו לשתיקות ששתקה הביקורת בעניין יצירתו: “בין התנכרות ‘קהל’ הקוראים ובין התנגחות ‘קהל’ הסופרים”. “קשה לי לתאר לעצמי איכה ידובר עליך, טהר הניב ורב האהב באווירה מורעלת זו של ספרותנו כיום? איך נקרא לחג במקום שבו זקנים וצעירים גוועים מרהב ונמקים בתוך אניות⁻הדעת באין קשר חי לקשרם יחד ובאין חיבור לחברם אל קרקעם המשותף.” ‘מאזנים’, שנה ג‘ (ל' כסלו תרצ"ב) גל’ כ"ח עמ' 8–9.  ↩

  35. סדן, דב. “בין תהום ודוק, עם ‘ימי שמש’ ליעקב פיכמן”, ‘בין דין לחשבון’,דביר, תשכ“ג, עמ‘ 42. נדפס לראשונה ב’דבר‘, כרך י’ (ז' אייר תרצ"ה), מוסף לשבתות ולמועדים, גל' כ”ד, תחת הכותרת: “פרקים בשירה”.  ↩

  36. קריב, אברהם. “יעקב פיכמן”, ‘עיונים’, דביר, תש“י, עמ' 139. נכתב בטבת תש”ו.  ↩

  37. . מיכלי, ב. י. “יחיד ודור בשירתו”, ‘יעקב פיכמן בשיר ובמסה’. עמ‘ 19. חזר ונדפס ב’ליד האבנים‘, דביר, תשי"ט עמ’ 40. נכתב בתש"ב.  ↩

  38. טוכנר, משולם. “יעקב פיכמן ודורו”, ‘מולד’, כרך ג‘ (ניסן תש"ט) עמ’ 42–47.  ↩

  39. כהן, ישראל. “יעקב פיכמן”, ‘שער הסופרים’, עמ‘ 133. נכלל גם בספרו ’דמות אל דמות‘, דביר, תש"ט, עמ’ 61–62. נדפס לראשונה ב‘הפועל הצעיר’, כרך ל"ט (כ“ב בטבת תש”ו) גל‘ 15, עמ’ 10–11.  ↩

  40. ריבולוב, מנחם. “יעקב פיכמן”, ‘סופרים ואישים’, עוגן, תרצ“ו, עמ' פ”ב–צ"ד. מספר הכותבים על שירת הנוף של פיכמן הוא כה רב, עד שאין כל אפשרות להזכירם אפילו בשמם בלבד.  ↩

  41. זמורה, י. “יעקב פיכמן (במלאות לו 75 שנה)”, ‘דבר’, 16.11.1956, עמ' 4.  ↩

  42. פנואלי, ש“י. ”בפאת שדה של שירת פיכמן“, ‘דמויות בספרותנו החדשה’, ניומן, תש”ו, עמ' 66–70  ↩

  43. האפרתי, יוסף. “פיכמן ושטיינברג: שני שירים”, ‘הספרות’, א‘, מס’ 3–4 (סתיו⁻חורף 1968/9, תשכ"ט), עמ' 632.  ↩

  44. גולדברג, לאה. “יעקב פיכמן: המשורר ושירו”, ‘מולד’ כרך י"ז (אב תשי"ט) חוב‘ 132, עמ’ 344.  ↩

  45. גינצבורג ש. “יעקב פיכמן”, ‘מסות ורשמים’, ניו⁻יורק, תש"ה, עמ' 166–176.  ↩

  46. ליכטנבוים, י. “יעקב פיכמן. א. המשורר”, ‘סופרי ישראל’, ניב, תשי"ט, עמ' 105–114.  ↩

  47. זמורה, ישראל. “דמויות קדומים בראי הליריקה של פיכמן”, ‘ספרות על פרשת⁻דורות’, ספר שני, מחברות לספרות, תש"ו, עמ' 49.  ↩

  48. ברזל, הלל. “יעקב פיכמן – ליובלו ה⁻75”, ‘הארץ’, 23.11.1956.  ↩

  49. גולדברג, לאה. ראה הערה מס' 44.  ↩

  50. ברתיני, ק.א. “דמויות קדומים”, ‘גליונות’, כרך כ“ב (תשרי⁻שבט תש"ט) חוב' י”א–י“ב, עמ' 206–207. טוכנר, מ. ”יעקב פיכמן ודורו“ (ראה מראה מקום בהערה מס' 38); בבלי, ה. ”יעקב פיכמן“, ‘רוחות נפגשות’, עוגן, עמ' 47–58; בהט, י. ”התנ“ך ביצירתו של פיכמן”, ‘מולד’, כרך ח‘ (כסלו תשי"ב), חוב’ 44. עמ‘ 88–92; גינצבורג, ש. “יעקב פיכמן (מאמר שני)”, ’מסות ורשמים‘, עמ’ 170–176; שמואלי. “‘ימי שמש’ (פואֶמות מאת יעקב פיכמן)”, ‘הפועל הצעיר’, שנת 28, כרך ו‘ (כ“ו תשרי תרצ”ה), גל’ 2 עמ‘ 14–15; ריבולוב, מ. “דמויות תנ”כיות בשירתו של פיכמן (במלאות 70 שנה לחייו ו⁻50 ליצירתו)", ’מעולם לעולם, דברי⁻מסה ורשמי⁻מסע‘, עוגן, 1955, עמ’ 145–176, נדפס לראשונה ב‘הדואר’ (תשי"ב) בהמשכים; בנשלום, בנציון. “הבעש”ט בדרך לארץ ישראל“, ‘דבר’ שנה י”ג (כ“ו תשרי תרצ”ח) ‘מוסף לשבתות ולמועדים’, גל‘ 2, עמ’ 5; הדס, ירדנה. עלייה שהיא עילוי (עם קריאה ב‘עליית הבעש"ט’ של יעקב פיכמן)“, ‘משא’ (י”ט באדר תשכ“ו עמ‘ א’–ב'; פנואלי, ש”י. הבעש“ט באגדה ובשירה”, ‘משא’, י“ג תמוז תש”ך; הנ“ל, ”דרך סופרים בחסידות", ‘כרמלית’, ח‘ (תשכ"ב), עמ’ 158–171.  ↩

  51. ‘מאזנים’, שנה ג' (ל' כסלו תרצ"ב).  ↩

  52. קורצווייל, ברוך. “אנשי הפנים ואנשים מן החוץ” ‘הארץ’ 16.5.1947.  ↩

  53. קורצווייל, ברוך. “לאור קבצי⁻מסות חדשים”, ‘הארץ’, 18.4.1947. תשובתו של ר‘ בנימין, "’אור‘ ביקורת חדשה לדוגמא, משהו על יעקב פיכמן, על יל“ג ועל ב. קורווייל”, ’הארץ', 2.5.1947.  ↩

  54. קרמר, שלום. “פיכמן כמבקר ספרותי”, ‘חילופי משמרות בספרותנו’, דברי, תשי"ט, עמ' 320–325.  ↩

  55. הורוביץ, יעקב. “יעקב פיכמן בן השבעים”, ‘הארץ’, 7.12.1951.  ↩

  56. שאנן, אברהם. “הביקורת היוצרת' של יעקב פיכמן”, ‘הספרות העברית החדשה לזרמיה’, כרך ד‘ עמ’ 102–107. עוד על “הביקורת היוצרת” של פיכמן והערכתה כתב א. שאנן במלאות עשר שנים למות י. פיכמן, ב‘דבר’ 17.5.68, וחלקו עליו: ל. קופרשטיין, ב‘דבר’, 24.5.68; וג‘ שופמן, בכרך ה’ של ‘כל כתביו’ עמ' 177.  ↩

  57. לחובר, פ. “יעקב פיכמן”, ‘שירה ומחשבה’,דביר, תשי"ג עמ' 58–59.  ↩

  58. אלתרמן, נתן. “פיכמן הקיים”, ‘כתבים’, כרך ג‘, הקיבוץ המאוחד, 1962, עמ’ 156–158.  ↩

  59. ראה, למשל, דבריו של אוריאל אופק “פיכמן והנוער”, ‘דבר השבוע’, דצמבר 1961, עמ' 6.  ↩

  60. לוז, צבי. “לא הוכשרנו להאזין אל סוד⁻שיח, (עד שהשגתי עיקרו של פיכמן)”, ‘ניב⁻הקבוצה’, כרך ז‘ (אלול תשי"ח), חוב’ ג‘, עמ’ 597–598. לאחרונה חזר צבי לוז ודן במאמרו “נופי שלום וחזות התהום” ב“מתח בין היסודות הפסטוראליים שבנופים, הזרועים אור רומאנטי, לבין חזות התהום הבוקעת במפתיע מתוך נופי⁻השלום ומהפכת את משמעותם”; ב‘שדמות, במה לתנועה הקיבוצית’, גל‘ ל“ח קיץ תש”ל, עמ’ 71–80.  ↩

  61. רימלט, אליעזר. “על יעקב פיכמן”, ‘הבוקר’, 6.7.1956.  ↩

  62. דור, משה. “המאציל”, ‘על המשמר’, 28.6.1956.  ↩

  63. שקד, גרשון. “האדם כעץ השדה (בשירתו של יעקב פיכמן)”, ‘מחנים’, ט“ו בשבט תש”ך, עמ' 50–55.  ↩

  64. ראה מראה מקום בהערה מס' 23.  ↩

  65. ראה מראה מקום בהערה מס' 43.  ↩

  66. . בוסאק, מאיר. “מוטיב הניגון בשירת פיכמן (חמש שנים למותו)”, ‘הפועל הצעיר’, שנה 56 (7.5.1963), גל‘ 31, עמ’ 25.  ↩

  67. עקרוני, אביב. “חוויות היגון בשירתו של פיכמן”, ‘הפועל הצעיר’, שנה 62 (3.12.1968), גל‘ 9, עמ’ 17.  ↩

  68. אחרי סידור הקובץ בדפוס פורסם מאמרה של רות קרטון⁻בלום “בין גירסה לגירסה (עיון בפואימה ‘רות’ ליעקב פיכמן),” “מאזנים”, כרך ל“ב, חוב‘ ד’–ה', אדר⁻ניסן תשל”א, עמ' 320–329. במאמר זה נדונים בפירוט שינויי הגירסה בפואימה בשני נוסחיה,לרבות שינויים הכרוכים בחילוף החברה [המערכת].  ↩

  69. מכס, מאיר. “לשירת יעקב פיכמן”, ‘דבר’, כרך י“ב (כ“ה טבת תרצ”ז). גל‘ 11, עמ’ 5–6. זוהי אחת הרשימות המעטות שניתן למצוא בה הערות אחדות בשאלת השוואת נוסחי שירים בגבעולים” (תרע"א) וב“צללים על שדות” (תרצ"ה). מאמר מיוחד המוקדש לצד הפרוסודי של שירת פיכמן, עומד להתפסם בקרוב ע"י צבי לוז, כחלקו השני של המאמר השני הנזכר בהערה מס' 60.  ↩

  70. בן⁻גריון, עמנואל. “יעקב פיכמן במלאות לו 75 שנה”, ‘דבר’, 16.11.1956.  ↩

  71. קשת, ישורון. “על יעקב פיכמן”, ‘משכיות’, דביר,תשי“ד, עמ'65; בבלי, הלל. ”יעקב פיכמן“, ‘רוחות נפגשות’, עוגן, עמ' 47–58; מיכלי, י. ב. ”ניגון של ערבית“, ‘יעקב פיכמן בשיר ובמסה’, תשי”ב, עמ‘ 45; ליכטנבוים, י. "סופרי ישראל’, ניב, תשי"ט, עמ' 105–114.  ↩

  72. בן⁻ברוך, שלום. ‘הבוקר’, 8.6.1951. וכן ‘הבוקר’, 20.6.1958.  ↩

  73. זיידמן, י. א. ‘הפועל הצעיר’, כרך כ"ג שנת 45 (ה' כסלו תשי"ב), גל‘ 9, עמ’ 16–17. וכן הערה קטנה של ל. קופרשטיין על צירופי הלשון למלה ‘לב’ בשירי פיכמן, ‘דבר’ 18.6.1958.  ↩

  74. שטיינר, מ. ‘ספר היובל של הדואר למלאות לו שלושים שנה’, (תשי"ב), עמ' 309–323.  ↩

  75. פנואלי, ש"י. ‘כרמלית’, כרך ה‘ (תשכ"ב), עמ’ 158–171.  ↩

  76. מיכלי, ב. י. ‘דברי סופרים, מאסף סופרי א“י תש”ד’, עמ' 329–320, בנושא זה נכתבו כמה וכמה עבודות נוספות ושמו של פיכמן נזכר בהן, לעתים במספר שורות.  ↩

  77. בנושא זה יש להזכיר בעיקר את רשימתו של דב סדן על השיר “המפרשׂ”, ‘אסיף’ עמ' 270–274; את מחקרו של יוסף האפרתי (ראה הערה 43) על השיר “כי ירף זעף יום”; ואת דבריה של לאה גולדברג על הסוניטה “זאת האחת” (ראה הערה 44).  ↩

  78. יש להצטער על כך, שהכרך ‘כתבי יעקב פיכמן’ הוצאת דביר, תש“ך, רב בו החסר. לא שאינו כולל את ”כל כתבי פיכמן" (לשם כך היו צריכים יותר מכרך אחד), אלא שחסרות בו חטיבות רבות ונכבדות משיריו, שלא זכו לייצוג כלל (הספר ‘ערוגות’ אינו מיוצג כלל בכרך זה), חלוקת השירים בו למדורים היא שרירותית; ברובם לא נרשם תאריכם בצדם וכן נעדר המקור שממנו נלקחו; בייחוד יש לציין בצער, שפיכמן, שהרבה לכתוב מבואות לכתביהם של סופרים אחרים, לא זכה שייכתב מבוא לכתביו שלו.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47978 יצירות מאת 2674 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20558 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!