המודרניסטים אין דעתם נוחה מהיינריך היינה. יותר מדי הוא פשוט בשבילם, יותר מדי הוא קל ומובן. (כל ההבדל בינינו הוא בזה, שאנחנו איננו מבינים את הבלתי־מובן, והם אינם מבינים את המובן). פּטר הילה, למשל, בהקדמתו־המלצתו לשירי אלזה לסקר־שילר נוגע דרך־אגב גם בהיינה וב“פיליטוניותו” ולא לשבח. ברם כל המודרניסטים הללו למיניהם, כל כמה שהם מטפסים על הכתלים, עדיין לא הגיעו עד קרסוליו.
שירו הקטן הידוע, בן שמונה השורות, על האורן בצפון, הרואה בחלומו תמרה במזרח, שיר קטן זה בלבד מכריע את כל שירי המודרנה גם יחד, ועד היום הוא מזדקר ללא חבר מתוך השירה העולמית – כאורן הבודד הלז… אגב, שום פייטן לא הפליא לנסח כמוהו את ענין השירה בכלל. “כשהילדים שרויים בחשכה, – הוא אומר בשיר־הקדמה אחד – הם שרים בקול, כדי להפיג את פחם”. כלום יש הגדרה קולעת יותר?
כל שיר ושיר שלו הוא דמעה תוך בת־צחוק, דמעה שנהפכה לאבן־חן. את כל כאב האהבה־הקנאה הוא מוסר בשירו־“חלומו”, בו ראה את אהובתו נישאת לאחר:
"מלה בלחש אומר החתן,
הכלה מתאדמת, אבל אינה כועסת".
ואין הדברים כפשוטם בכל ה“חלומות” הללו. אותה נערה בלונדית, שבמו ידיה תפרה בשבילו את התכריכים, עשתה את ארונו, אף חפרה לו קבר, – האין אהובתו זו מסמלת את גרמניה יותר מאשר הרעיה את כנסת־ישראל בשיר־השירים? היינה חש עתידות… אכן, אהבה אומללה היתה זו, אהבה רבת־כאב – ללא הדדיות.
לא לחנם חייך גיתה, כשהוא, היינה, שיבח בפניו, בשעת ביקורו בוויימר, את השזיפים הסכסוניים. פירושו של חיוך זה היה: לא לעולם תאכלו את השזיפים הטובים שלנו, לא לעולם!
אבל נעבור נא מהרמזים והניחושים אל הדיבורים המפורשים. בדפים האחרונים אשר ל“דת ופילוסופיה באשכנז” (בתרגומו של ש. פרלמן, הוצאת “לגבולם”) הוא מנבא לימינו אלה ממש ומדבר דברים ברורים. באיצטגנינוֹת שלו חזה כבר אז, בעצם לבלובו של הרנסנס הגרמני, את צלב־הקרס, ולא רק שלא ראה סתירה בין שני אלה, אלא תפס את שניהם כעשויים מעור אחד.
“…המהפכה האשכנזית לא תהיה רכה וענוגה יותר משום שקדמה לה הביקורת של קנט וכו'. יקומו קנטיאנים, אשר גם בעולם התופעות לא יאבו להכיר בכל יראה שהיא, ובלי חמלה, בחרב ובקרדום, יחתרו את כל קרקע חיינו האירופיים, כדי לעקור אף את האחרונים בשרשי העבר – – הנצרות ריככה במעט אותה תשוקת־קרב בהמית גרמנית, אך לא יכלה לכלותה; ובהישבר באחד הימים הקמיע הבולם, הצלב, שוב תעלה ותסאן פראות הלוחמים הקדמונים – – אז יקומו אלוהי האבן הישנים מערימות הנשיה וינערו את אבק שנות־האלף מעל עיניהם, וטוֹר עם פטיש־הענק יזנק לאחרונה וניתץ אל הדומים הגותיים – – וכי תשמעו באחד הימים קול אדיר מתפוצץ, כאשר עוד לא נשמע כמוהו בדברי ימי עולם, וידעתם: הרעם האשכנזי הנה הגיע למחוז־חפצו. לקול הרעש הזה יפלו הנשרים מתים ממרום ארצה, והאריות אשר בקצה מדבר־אפריקה יאספו זנבותיהם – –” וכו' וכו'.
כה ניבא היינה לפני מאה שנה בערך, בעצם ימי גיתה־קנט! והדברים הולמים את המציאות הנוכחית כל כך, עד כי מתעורר חשד, שהדפים הללו היו להם לעינים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.