גם מעריציה המושבעים של המשוררת רחל מתעלמים בדרך כלל משתי עובדות המייחדות את שירתה. הראשונה – שכל 144 השירים העבריים שכתבה הינם שירים ליריים ולכן חלים עליהם הכללים של הסוגה הלירית בשירה, ובראשם הכלל, שכל שיר עומד לעצמו משום שהוא משקף חוויה בת-רגע, ואין לצרפו אוטומטית לאחיו כדי לסכם את תוכנם בהכללה משותפת על רחל. והשנייה – שפרט לשיר אחד שפירסמה בשנת 1920, השנה שבה הורחקה מדגניה, והוא השיר “הלך נפש” שהקדישה לא"ד גורדון, כתבה רחל את כל שיריה בשפה העברית, בשמונה השנים האחרונות לחייה, בין השנים 1931–1924, בהן כבר קיננה בגופה מחלת השחפת כמחלה פעילה.

החפיפה הכמעט מוחלטת הזו בין תקופת מחלתה ובין תקופת הכתיבה, הכשילה רבים מהפרשנים להציג את שירתה של רחל כחטיבה ביוגרפית מגובשת של שירים החושפים היבטים שונים מסבלה הגופני והנפשי כאשה מגיל 34 ועד גיל 41: מחלתה, בדידותה, ערירותה ותנאי העוני שבהם התקיימה. ולפיכך מוצגת רחל באופן מוכלל כמשוררת פסימית שהיתה מרוכזת רק בעצמה – דמות חריגה בתקופה החלוצית של העלייה השנייה, בה שוררו משוררים בעיקר שירים על עקשנותם של החלוצים כקבוצה מגשימת חזון המתאמצת להיאחז באדמת המולדת כדי להכשירה לקליטת מחנה גדול של עולים שיתיישב עליה בעתיד, והוא החזון הציוני שכבר קיבל בתקופת העלייה השנייה מתכונת מגובשת למדי של ציונות מעשית מול שני הדגמים המוקדמים שפעלו מעט לפניה: הציונות הרוחנית של אחד-העם והציונות המדינית של הרצל.

הכללה כזו סותרת את העובדה, שקרוב למחצית משיריה של רחל הינם שירי אהבה שאין שום הצדקה להצמידם לזמנם וגם לא לגברים מסויימים שנמנו עם ידידיה. שירי אהבה אלה עוסקים בחוויות על-זמניות וגם אוניברסליות (כך בשיר הידוע “זמר” משנת 1928), ואף שרבים מהשירים הללו מספרים על מכאובי פרידה מאהוב ועל הסבל הנפשי שמרגישה אשה אחרי כל פרידה כזו, הם בה-בעת גם שירים מנחמים המבטאים אמונה כי עד מהרה יימצא גבר אחר שיאמץ אל לבו את האשה הזו (כך בשיר הידוע “עץ אגס” משנת 1925).

קבוצה מכובדת נוספת משיריה של רחל הינם שירי זיכרון על הקשר הנפשי שנקשרה רחל לנוף הכינרת ולטבע הארץ, מאז עלתה אליה כעלמה בת תשע-עשרה בשנת 1909 ועד שיצאה להשתלם בחקלאות בעיר טולוז שבצרפת בשנת 1913. אלה היו שלוש השנים המאושרות ביותר בחייה, השנים שבהן היתה צעירה, יפה ומחוזרת, ושבהן התאהבה בארץ ובחרה את החלוציות כדרך חיים (השיר “שי” משנת 1930 מייצג היטב את תחושת האושר שפקדה אותה אז, בתקופת כינרת בחייה). ולכן, אין שום הצדקה להחיל גם על השירים האלה את מחלתה, בדידותה וייאושה בפרק האחרון של חייה, וגם לא כל פרטי מידע ביוגרפי מפוקפקים אחרים מאלה שהשתרבבו לסיפור חייה של רחל בשנים הרבות שחלפו מאז נפטרה בשנת 1931.

פרוט משאביו של שיר לירי    🔗

יתר על כן: הנודעים והאהובים ביותר מבין שיריה, והם השירים “רחל” (משנת 1926), “אל ארצי” (משנת 1926) ו“רק על עצמי לספר ידעתי” (משנת 1930), שנהוג לראותם כשירי סיכום על גורלה האישי בעשור האחרון של חייה, לא רק שתוכנם אינו מוגבל לעשור זה בחייה, אלא שהם גם אינם נענים למאמצים שנעשו על-ידי פרשניהם השונים לכפות עליהם את המידע הביוגרפי על חייה בעשור הזה (המחלה, הבדידות ותנאי הדלות שבהן התקיימה) כמכנה משותף לשלושתם. לעומת זאת לא טופל בכל אחד מהם העומק ההגותי שהוצפן בהם תחת לבושם הרטורי-אמירתי המצייר את תוכנם לקורא כפשוט וכמובן מאליו.

משום כך, אני מציע לעיין בשיריה של רחל ללא שום התנַיה חיצונית, אלא על-ידי התרכזות במשאביו השיריים השונים של כל שיר לעצמו מתוך רשימת המשאבים הבאה: המילוליים (משמעות המילים במרחב שבין המשמעות המילונית של כל מילה לבין המשמעות המושאלת שמיוחסת למילה בשיר כשהיא מצורפת למילים נוספות בתבנית מטאפורית), המבניים (חלוקת השיר לבתים, למשל), התחביריים (שימת לב לכל משפט בשיר ולהדרכה הניתנת לקריאתו נכונה בעזרת סימני הפיסוק שמשולבים בו), הווקאליים (החריזה והמִצְלוֹלים, שהם משאבים מוזיקליים), הריתמיים (המשקל והמקצב שגם הם משאבים מוזיקליים של השיר), וכמו כן: המשאבים הרגשיים וההגותיים שאינם נחשפים באופן מזוקק לקורא אם לא בדק תחילה את תרומת כל תומכי המשמעות הקודמים להבנת השיר במיטבו*.

בקריאה כזו, הבוחנת את מלוא השקעתו של המשורר בשיר, יפיק הקורא באופן מבוסס הן את תוכנו של השיר והן את כוחו האמנותי כיצירה חד-פעמית ועצמאית. כל קריאה אחרת, ובעיקר כזו המכפיפה את הבנת השיר למידע חיצוני (בין ביוגרפי-עובדתי ובין רכילותי-משוער) משבשת את ההפשרה של החוויה שהקפיא המשורר בשירו הלירי והיא בבחינת מסע ניחושים חסר-תכלית לשעֵר מה התכוון המשורר לומר בשיר במקום להקשיב לִדְבר השיר עצמו.

משום כך אני נוהג להמשיל את העיון בשיר הלירי כדיאלוג שהקורא מקיים עם המשורר על-ידי העמדת שירו במבחן הכְּמוּסָה. היכולת של הכמוסה לרפא מוצפנת במינון החומרים המדוייק שממציאיה קבעו לכלול בה כדי לקדם את הריפוי המלא ממחלה. המתרפא יכשיל את התועלת שהכמוסה יכולה לספק לו אם ישנה את המינון הזה או אם יוסיף חומרים אחרים להרכב החומרים בכמוסה. משל הכמוסה מניח שכל הדרוש להבנה מלאה של השיר מצוי בתוך משאביו של השיר עצמו ואין הקורא זקוק לשום סיוע חיצוני כדי לפרשו כהלכה.