[התרגום מובא ברשות המתרגם]

קשה לדבר על משורר גדול, כמעט שאי אפשר להביע בבהירות מספקת את כל שמעוררים שיריו בנפשך, סערת הרגשות המתחוללת על ידם – כמעט תמיד אינה ניתנת להיכתב במילים.

עבורי ביאליק הוא משורר גדול, התגלמות נדירה ומושלמת של רוח עמו, הוא דומה לישעיהו, הנביא האהוב עלי ביותר, דומה לאיוב – הנשפט את האלוהים.

ככל הרוסים אינני מכיר היטב את ספרותם של היהודים, אבל כיון שאני מכיר אותה, נראה לי שלא היה לעם ישראל – לכל הפחות במשך המאה ה- XIX – משורר בעל עוצמה שכזו, יופי שכזה.

ברוסית שיריו של ביאליק מאבדים, מן הסתם, חצי מכוחם, משפעת דימוייהם, אך גם מה שניתן לנו ע"י התרגום מאפשר

לחוש את יופי שירתו הזועמת של ביאליק.

וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם –

וַאֲנַחְנוּ – אֲנַחְנוּ הַמְעָט!

דָּמִי מֻתָּר – הַךְ קָדְקֹד, וִיזַנֵּק דַּם רֶצַח,

דַּם יוֹנֵק וָשָׂב עַל-כֻּתָּנְתְּךָ –

וְלֹא יִמַּח לָנֶצַח, לָנֶצַח. ¹

רק אדם בעל עוצמה רוחנית בלתי רגילה, בעל זעם קודש יכול לדבר כך – מי יתן ויעורר זעם זה את גאוות העם בליבו הלוהט של המשורר.

אבל ככל המשוררים הדגולים, ביאליק הוא כלל אנושי ובקראך אחדים משיריו, כבר לא על היהודי ליבך נכמר עד כדי יאוש, אלא על עצמך ועל עמך.

אָכֵן נָבַל הָעָם, מָלֵא נִקְלֶה וָרוֹשׁ,

כֻּלּוֹ רָקָב וּמְסוֹס מִכַּף רֶגֶל עַד-רֹאשׁ!

שֶׁלֹּא הֵקִים מִקִּרְבּוֹ בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב

רַב פְּעָלִים, אִישׁ חַי, אֲשֶׁר יִפְעַם בּוֹ לֵב,

וּבַלֵּב יִבְעַר זִיק, זִיק מַרְתִּיחַ הַדָּם,

וּבָרֹאשׁ יִגַּהּ שְׁבִיב מֵאִיר דֶּרֶךְ הָעָם;

אֲשֶׁר יֵקַר לוֹ שֵׁם כָּל-הַגּוֹי וֵאלֹהָיו

גַּם מֵהוֹן וּמִפָּז – מֵאֱלִילֵי הַשָּׁוְא;

אֲשֶׁר מְעַט מַשָּׂא-לֵב, הַרְבֵּה אֱמֶת, עֱזוּז,

שִׂנְאָה עַזָּה לִמְנָת חַיֵּי עַבְדוּת וָבוּז,

חֶמְלָה גְדוֹלָה כַיָּם, רַחֲמִים רַבִּים כִּגְדֹל

שֶׁבֶר עַמּוֹ הָאֻמְלָל וּכְכֹבֶד הָעֹל –

כָּל-זֶה יֶהֱמֶה בַלֵּב, יֶהֱמֶה יֶחְמַר כַּיָּם,

כָּל-זֶה יִבְעַר כָּאֵשׁ, יִבְעַר יַצִּית הַדָּם,

כָּל-זֶה יִרְעַם כַּהֵד תָּמִיד יוֹמָם וָלֵיל:

“קוּם עֲבֹד, קוּם עֲשֵׂה, כִּי עִמָּנוּ יַד-אֵל!”

ובהמשך:

אָכֵן אֹבֵד הָעָם, שֹׁאֵף חֶרְפָּה וָרֹק,

אֵין לְמַעֲשָׂיו יְסוֹד וּלְפָעֳלוֹ אֵין חֹק.

אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשׂא,

הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב, אָבְדָה עֵצָה מִגּוֹי.

לִמֻּד שֵׁבֶט וָשׁוֹט – הַאִם יָחוּשׁ כְּאֵב

חֶרְפַּת נֶפֶשׁ בַּצָּר מִלְּבַד מְדוּשַׁת הַגֵּו?

דברים אלה, דברי יאוש גדול, לא רק על לב היהודי הם נופלים כגחלים לוחשות, לא ולא…

עבורי, אחד משיריו החזקים ביותר של ביאליק הוא “בעיר ההריגה”, בו הוא שופט ללא רחם את הרוצח, וגם – בצדק –

את הקרבן על כניעתו לרוצח.

דרך ליבו של ביאליק עברו כל יסורי עמו, ולב המשורר – קולו עמוק ומצלצל, כפעמון גדול.

את חמתו ואבלו הוא מביע בדברי תוכחה נביאיים, אבל גם הדיבור הפשוט, החביב והאנושי לא זר לו. כשהוא מסוגל – הוא כותב ליריקה נהדרת.

כללית, הוא אדם אמיתי ורחב אופקים, אין בעולם דבר הזר לו. הוא אוהב את עמו נואשות, הוא מדבר אל עמו בחימה נוקמת, פוגע בו, צועק בקול ביירוני:

וְאִם-אֶגְוַע מְזֵה חָרוֹן עַל מַפֶּלֶת מִקְדַּשְׁכֶם –

יְהִי מוֹתִי דּוּמִיָּה;

אַל-תַּרְגִּיזוּ עַצְמוֹתַי, אַל-תְּטַמְּאוּ אֶת-זִכְרִי

בְּדִמְעַתְכֶם רְמִיָּה.

שִׁבְעָה מְדוֹרוֹת לְגֵיהִנֹּם – הֵם שְׂרָפוּנִי בְּחַיָּי –

יִשְׂרְפוּנִי בְּמוֹתִי,

קְלוּ אֶת-לִבִּי, זְרוּ אֶפְרִי, אַךְ בְּיוֹרַת דִּמְעַתְכֶם

אַל-נָא תִשְׁפְּטוּ אוֹתִי.

וְאִם-אֶרְקַב בַּקֶּבֶר – הָבוּ אֶרְקַב לָבֶטַח,

וְאֶחֱלֹם רִקְבוֹנְכֶם;

וַאֲכוּל הַתּוֹלָעִים שִׁלְדִּי יִשְׂחַק לְאֵידְכֶם

וְהִתְפַּלֵּץ לִקְלוֹנְכֶם.

אך זוהי חמתו של אוהב, החימה הגדולה של לב עממי, כי המשורר הוא ליבו של העם.

מבעד לסחרור הזעם, האבל והיאוש, כקרן אור בהירה מאירה אהבת המשורר את העולם, את החיים, אמונתו האיתנה בכוחותיה החיוניים של היהדות.

"אֲנַחְנוּ גִּבּוֹרִים!

דּוֹר אַחֲרוֹן לְשִׁעְבּוּד וְרִאשׁוֹן לִגְאֻלָּה אֲנָחְנוּ!

אמונתו זו של ביאליק לא מוטלת בספק גם אצלי. עם ישראל הוא עם חזק ברוחו, הנה הוא הנחיל לעולמנו עוד משורר גדול…

מקסים גורקי

[המאמר של מקסים גורקי פורסם ב“יברייסקאיה ז’יזן”, 1916]