שירת אברהם סוצקבר היא מזיגה מיוחדת־במינה של מלאכת מחשבת יקרה – כעין מילוי פיתוחי־שן בפספסי־זהב, קדיחת פנינים וחריזתם, קביעת אבן־אודם באבזם של יהלומים – עם זעווה ומצוקה וייסורי לא־אנוֹש. אמנות־היקר מתוכו וממהותו היא נובעת. הזעווה באה לו מבחוץ, נאכפה עליו מסבלותיו וסבלות דור־עמו, נתכתבה בזכרונו ונפשו עד אין מחיקה. ואם שבעתיים ישמח על מיפעלי אום מתחדש בציון, ואם עשרת מונים יטול בשעשועי־חושים אגב נסיעות במיקרב ובמרחק, תקום הענוּת ותשווע משורותיו מחדש.

ספרו החדש של סוצקבר,¹ “אודה אל היונה”, שלושה חלקים בו.

החלק הראשון, המעניק את שמו לספר כולו, עשוי עשר כמו־סוניטות, ותוכנן: שיחה חשאית בין המשורר ובין בת־שירתו, המופיעה לפניו בדמות יונה – שיחה וּוידוי וחשבון־עולם. ולמה אני אומר “כמו סוניטות”? כי מבחינה טכנית אין הן סוניטות כל עיקר. כל עלה מעליהן בנוי שש־עשרה שורות, המחולקות לארבעה בתים; והשורות נחרזות זוגות־זוגות, וכל אחת מהן יצוקת הכסאמטר. אף על פי כן, ההגיון של שרשרת־סוניטות מרחף על פני ה“אודה” כולה כדוגמה רחוקה וחבויה.

בלעטל פאפיר, ביסט אַ דעדענקמאל,

א געסט בזיט די טויב אין דיין חומר,

בלעטל, אין דיר, ניט אין מאַרמאר,

איז אייביק דאס פנים פון טרוימער.

דאַ, צווישן אַפקלאגגען דויע,

פאַרזוּנקענע ליימיקע פאַרמען,

זַאמל איך זילבערנע זילבן,

צו קענען מיין טייבעלע קאָרמען.

תרגומו בקירוב: “פיסת נייר, הרי את מצבת־זכרון. קן תבנה לה היונה בחומר שלך. פיסה, בך, לא בשייש, יונצחו פני החלום. כאן, בין הרים גולמיים, שקועים, טיטיים, – אאסוף הברות של כסף, בשביל שאוכל להברות את יונתי”.

מעולפות שורות ה“אודה” שלג־פלוסין של חזה־היונה; אלם (אל“ף צרויה, למ”ד סגולה) הנחתך בסכין, ומרגליות ניתכות ממנו באימה; חרגולים מקישים; שברון לבנה.

מתעכר ראי־השירה באש שהיא כולה חשיכה; בחזוּת־תינוקות, ציפורי־זהב, המוטלים שלדים־שלדים. רמץ מכסה ארץ ושמיים. נשרף ההיכל והעמודים נסים על נפשם בחיות. בחורבן זה, האם לא יאשם האיש המפטם את יונת־שירתו בצלילי־פנינים, בגרעיני־חמד?

אך היונה המרקדת, היונה המנהמת, מעמידתהו על מזמור־הטבע המתנגן “גלית ויערית ועולמית”. נופלת לפניו אבן־אלגביש ממרומים, ריחה ריח־כוכבים, והיא – “מוזיקה תחת צלעות־זהב”. והאבן – המזוּהה באורח־סוד עם היונה – מצווה עליו לשאוג, להלל, להחיות ולצייר. ונותנת לו היונה שלוש טיפות־דמים לסימן, בטרם תהיה הלבנה מצבה למראשותיו.

הוא עצמו נעשה “לבת־השלגים, הליבנה הצחור, הראי, בת־קול לדממה”. אין חיים אלא בתוך שירה. במלכות־השיר, הוד ונצח נשקו.

החלק האמצעי של הספר נקרא “פילים לעת לילה”, והוא קציר של נסיעה באפריקה ב־1950. כאן אוסף מוטיבים מאוהלי־הכושים, מנהרות־תנינים, ממיכרות־יהלומים בקימברלי. פה שירי־טקס להוריד גשם ולהצית חשק, קללה לראש סוחר־קופים הבא לחרוש בשר נערה צעירה בשלושה־עשר שוורים שהוא מביא מוֹהר לאביה.

במדור הזה – שירים אחדים שטעם־קדומים בהם, מעין מה שמורגש ברסיסים אחדים בתנ"ך, כגון זמר הסיוּם וההתפארות של למך לפני שתי נשיו, עדה וצלה. אחד משבח שור־פר שלו בלשון זו:

מִזְמוֹר־הַלֵּל לַפָּר

בּוֹאוּ, הָבוּ הָדָר לְשׁוֹרִי.

מִי יִדְמֶה לוֹ?

אָבִיו – הַשֶּׁמֶשׁ.

אִמוֹ – הַלְּבָנָה.

לָבָן מֵרִאשׁוֹנֵי קִלוּחֵי־חָלָב

אֲשֶׁר לְאִשָּׁה

בְּחַלְּצָה שַׁד, הוּא לוֹבֶן־מִצְחוֹ.

בְּעֵינָיו עֲתִידוֹת יֵרָאוּ.

אַךְ הַס לָכֶם

מִקְרוֹעַ אוֹתָּן לִרְוָחָה

בִּרְגָעִים. תָּנֹמְנָה²

קַרְנָיו – תְּרָנִים שֶׁל אֳנִיָּה,

אוֹצְרוֹת־רָב בְּבִטְנָהּ תּוֹבִיל.

לְנֹגַהּ־תִּפְאַרְתּוֹ יִּשְׁנֶה חוֹק־בְּתוּלוֹת.

בְּדָמָן –

חוֹם פִּיוֹת לֹא־נוֹדָעוּ.

בּוֹאוּ, הָבוּ הָדָר לְשׁוֹרִי,

כִּי אֵין דּוֹמֶה לוֹ.

אֲשֶׁר שָׁם יִרְחָץ – יִמְתְּקוּ נְהָרוֹת.

מנגינה ילדותית אחת מסדרה אפריקנית זו, אנסה־נא לחרוז אותה עברית:

סְפִינַת הַצִּפָּרִים

סְפִינָה שֶׁל צִפָּרִים בָּאָה

אֶל חוֹף יָרוֹק שֶׁל זַנְזִיבַּר.

לֹא נִרְאוּ בָהּ בְּנֵי־אָדָם.

רַק עַם־כָּנָף פּוֹזֵם וָשָׁר:

זַנְזִי־זַנְזִיבַּר.

הַקַּרְבַּרְנִיס קוֹלִיבְּרִי הוּא,

עַל הֶגֶה יֵשֶׁב־לוֹ כַּשַּׂר.

לֹא מִקֶּדֶם וּמֵאָז

בְּזוּ סְפִינַת אִי־זַנְזִיבַּר.

בְּנֵי־עוֹף יָשְׁבוּ – מִקְהַל הַשָׁר:

זַנְזִי־זַנְזִיבַּר.

לְפָנִים נוֹשֵׂאת־רוֹבִים בָּאָה

סְפִינָה זוֹ אֶל זַנְזִיבַּר.

אַךְ הַקּוֹסֵם מַלוֹמִי

עַל זֹאת שְׁפָטָה בְּנָגָף מַר.

נָפַח אָז הַקּוֹסֵם מַלוֹמִי

מֵאִי־הַיֶרֶק זַנְזִיבַּר

אֶת נִצָנֵי גְרִי־גְרִי הָעֵץ

(כָּל צִיץ אַרְסִי שָׁנִי־בָּעַר).

בְּזוֹ סְפִינָה נוֹשֵׂאת רוֹבִים,

רוֹבִים מוּל פְּנֵי זַנְזִיבַּר.

עַל־כֵּן שְׁלָדִים שָׁם מֻטָּלִים,

וְעוֹף יִצְווֹץ וְאֵין מַבְעִית.

וְהַסַּפָּנִים הֵם צִפָּרִים

נוֹסְעוֹת־בָּאוֹת אֶל זַנְזִיבַּר,

וְלָהֶן קוֹלִיבְּרִי קַבַּרְנִיט,

עַל הֶגֶה יֵשֶׁב־לוֹ כַּשַּׂר.

וְלֹא נִרְאִים שָׁם בְּנֵי־אָדָם,

רַק עַם־כָּנָף פּוֹזֵם וָשָׁר:

זַנְזִי-

זַנְזִי-

זַנְזִיבַּר.

במסעו האפריקני, תוך חידושי־רשמים, כאילו רותכו אימות־העבר – בלהות של אש־גיטו ומחבוא־כפור ביער, וזחילה בתוך ביבים – במעמקי רוח־המשורר בל תזעזענה שטחיו הנגלים לים. אך הן חוזרות ומכות גלים בחלק השלישי של הספר, שצורתו פרק שירה־שבחריזה.

חלק זה מתכנה “אקוואריון ירוק”. האקוואריון – זהו מדור־הזכרונות האטום שבנשמה.

הגוון הירקרק־האפלולי של מדור נשמה זה יונק מכמה דברים:

"סכין ירוק חותך את האדמה.

נעשה ירוק,

ירוק,

ירוק.

ירקרוּקית של אשוחים אפלוּליים מבעד ערפל;

ירקרוּקית של אבנים רעוּלות־איזוב בעת גשם;

ירקרוּקית המתגלה דרך חישוק, אשר יד בן־שבע מגלגלתהו;

ירקרוּקית של עלי־כרוב בשברירי־טל, מקיזי דם מאצבעות;

ירקרוּקית ראשונה תחת שלג נמס בעיגול מסביב לציץ־פרח כחול;

ירקרוּקית של חצי־ירח, הנראה לעיניים ירוּקות מתחת לגל־ים.

וירקרוּקית־שלהבת של עשבים, חגוֹר לשולי־קבר.

ירקוּת לתוך ירקוּת זורמת. בשרים לתוך בשרים. והנה כל הארץ נהפכת לאקוואריוֹן ירוק.

קרב והתקרב אל המישרץ הירוק!"

ומה שורץ שם? נשמע עוד מלשון המשורר:

"מסתכל אני פנימה: אנשים שוחים כאן כמו דגים. פנים זרחניים עד בלי מיספר. צעירים, זקנים, וצעירים־זקנים כאחד. כוֹל אשר ראיתים בכל ימי חיי, והמוות משחם בהוויה ירוקה; כולם שוחים באקוואריון הירוק, במין מוזיקה משיית אורירית.

כאן חיים המתים!

מתחתם: נהרות, יערות, ערים – מפת־תבליט ענקית. וממעל צף־לו השמש, בדמות אדם־של־אש.

הנני מכיר ידידים, שכנים, ואני מטה לפניהם את כובע־הקש שלי:

– בוקר טוב.

עונים הם בבנות־צחוק ירוקות, כאשר תענה באר לאבן בטבעות שבורות".

מבקש הדג־המשורר, הכלוּא עם כל המתים שבאקוואריון, את פניה של אחת, הרעייה, האהובה, חלום־חלומות.

הוא מוצא אותה, קול־אהובתו קורא אליו, אלא שהיא מחוץ לזגוגית!

שתים־עשרה פעמים הוא חובט ראשו בחלון־הזגוגית על־מנת להתקרב אליה, להשמיע שיר באוזניה, לנשק אותה.

בפעם השתים עשרה הזגוגית מתנפצת. נפרץ האקוואריוֹן.

“היכן השפתיים, היכן הקול? והמתים, המתים – האם מתו?”

והמשורר מוצא עצמו בדד. אין איש עמו. ממולו – עשב. למעלה ממנו – ענף של תפוח־זהב, ואולי ילדים המשתעשעים בבועות־סבון של זהב.

אחרי פרק־ההקדמה הזה, הפיוטי־לעילא, באים סיפורי־אגדה מימי השואה, אגדות־אמת של מציאות־סיוט: האשה האריסטוקראטית, הנדיבה, חובבת האמנות והשירה, שבגיטו היתה לקבצנית צמוקה, דמתה לחנוטת־מצריים; ראש־ברונזה קטוע של פסל־סוס, הבוכה נטפי־כפור על גורלם של זקנה יהודייה וטף־טיפוחיה, בשרם טרף לשיני כלבים; שריד־גיטאות, שלד־אדם! – היוצא מקר ביב, אחרי תבוסת־השונא – ועכברון, שהיה לו ידיד בביבים, רוכב על שכמו, ומתפלסף עמו על אפסותה של נקמה, כי כל נקמה היא קטנה מדי. עץ חלול, הנגדע בידי פארטיזאנים לעשות אש לצליית שור שתעה ביער, ומתוך העץ יוצא יהודי בטליתו, ומספר כי כאן, במאורת־שועל שבשורש־העץ הוא דר זה חודשים עם אשתו; היא מהבהבת תפוחי־אדמה והוא אומר תהלים… “נס, נס. אילולא אמרתי תהלים, הן הייתי נרדם, והמשור שלכם היה מנסרני לגזרים”. ועוד מעשים ומעשיות, המכאיבים כדבורה מטילה עוקצה בבבת־העיין. הקורעים לב יהודי קרעים־קרעים כמו “שמות” מתוך ספר קדוש, הממזגים את דמו החי עם דם המומתים. דמי רבבות־זכריה שירתחו ולא ינוחו עולמית. והכול מואר באור־פּנינים של לבנה קרה, באור־יקרות של דמיון־משורר.

הרבה נוטלים את השם משורר מתפרסמים כמשוררים. אך משורר־אמת – באומה־ולשון אחת הכתוב מדבר – הם מעטים שבמעטים, אחד־שניים בכרך, כלושה־ארבעה בדור, ששה־שבעה בתקופה. לא אחת כיחשתי באידיש, משום קנאות לעברית, משום צפייה במרכבה היסטורית. אבל איני יכול להתכחש למשורר־אמת באידיש העומד לנגד עיני; וממילא הוא עד חי לחיוניותה של הלשון שהוא יוצר בה.

יש בסוצקבר סגולה זו שבמשוררי־אמת, שהוא מוּקסם מן הפראזה המקורית של שירת־אחרים, שהוא מרוּדף על ידה, נעשה שיכור ממנה – ולא פחות מכן, מרדפת אותו, מזדמרת בתוכו, הפראזה המקורית של עצמו, שעדיין לא נולדה, והוא נאבק עמה. כואב אותה, עד שהיא נחצבת בשלמות, רוטטת ופורחת במילוּאה. מתפלל משורר־אמת על מגע־החסד הזה עם בת־השיר, שהוא הוא פרס־הפרסים שלו, וכל שאר מיני פרסים והצטיינות הם כאיין בעיניו.

משורר־אמת, יקר משוּלש נודע לו: יקר הוא מפאת היותו נדיר ויקר־המציאות; יקר הוא ביקרת מרגליות, ספירים, ענבר ואלמוג; ויקר הוא, שהוא יקיר ואהוב ליודעי חפץ־כּפיו.