(ליום הולדתו השמונים)

בתוך האוירה הסוערה ב“השחר” של סמולנסקין, בצבץ ועלה בן-יהודה במאמרו הגועש “שאלה נכבדה”. הוא נראה לאחרים כבעל-דמיון, ועם זה נכתב המאמר בפשטות גמורה, כמו שמדברים על דבר ממשי. דיבּר על “תחית עם ישראל ולשונו בארצו”, לא בנוסח חזון, אלא כעל ענין המובן מאליו. לגבי סוג יוצרים כאלה, שהעמסה עליהם שליחות עליונה, דבר זה טבעי מאין כמוהו. בן-יהודה הבין מיד את תפקידו שמוּנה לו בחיים: תחית הדיבור העברי. הוא גורלו ומנת חלקו, ומעתה מועדות פניו רק אל המטרה הזו. והוא גם הגורם והמניע לעלייתו לארץ, שהרי בגלות לא תתכן תחית הדיבור העברי. והארץ כשלעצמה, לא היתה לו חזות-הכל. לולא כך, לא ניתן היה לגרוס גם אוגנדה. שפע המצוות-של-עשה שהיה מקיים, היו רק נקודות-ההיקף מסביב לנקודת-המרכז הזאת. רבות עשה בפינות שונות, ביחוד בתחום התרבות, בקנה-מדה ממלכתי, כבטוי השגור היום בכל קולמוס (וביחס אליו לא תהא זאת מליצה), – אולם הכל היה מכוון רק לתכלית יחידה אחת: תחית הדיבור העברי. והוא שחולל את הפלא הגדול ביותר: מלון הלשון העברית, הישנה והחדשה. מלון מדעי גדול בעשרה כרכים, הכולל כל המלות שבתנ“ך, שבתלמוד ומדרשים, ושבספרי הפוסקים, המחקר, החכמות, הפיוטים, השירה והמליצה עד ימינו אלה ו”כמו“כ המלות שנתחדשו בזמן האחרון, ומספר רב של מלים אשר יצר המחבר למושגים ישנים וחדשים, אשר לא מצא להם כלל מלים בספרותנו או שהמלים אשר מצא אינן טבועות במטבעת הלשון העברית”. בקצרה: מלון שבאומות מתוקנות זה מעשי ידי אקדמיה שלמה עשה בן-יהודה לא מתוך גורם מדעי, אלא אך ובעיקר מתוך צורך תחית הדיבור העברי. רבים ומומחים גדולים הם המשיגים מבחינת מדע-הבלשנות הצרוף על כמה שגיאות שבמפעל זה, ביחוד בשטח החידושים, אך אם הוא נזקק היה לשמוש במושג חדש, לא נרתע אחור, אלא כאילו הערה עליו רוח ממרום, צלל כאמודאי למצולת המעמקים המרובים, ולא שב ריקם. יש ויעשה פעמים כמתכונת ולא יבהל גם מחקות בשעת ההכרח. הכל כשר בעיניו, ולבד ששפתנו העתיקה-החדשה לא תהא נופלת מרעותיה. זוהי אחריותו כלפיה.

וכל זה נוצר הודות למזג אופיו השלם. כי תמיד היה תמים עם עצמו. בעיניו לא הספיקה רק גלילת פרשיות-התחיה לנגד העינים, מבלי לקיימן. הוא מסקנתי היה בדעותיו ובמעשיו. הוא ידע חובה מהי. כדי להקרא חובב-ציון, – צריך להסיע את גופו, בכבודו ובעצמו, לציון. ובציון גופא מרובות הן חובות-האזרח. מלחמה עם החשוכים מורדי-האור, מלחמה לערכי-התרבות החדשים; ושוב בפעם המאה ועל כולם: השלטת הדיבור העברי בפי הכל. והוא עיקר העיקרים ועליו יהרג אדם מישראל ולא יעבור.

כשאנו סוקרים את מהות יצירתו כולה, עלילות-חייו ואינטנסיביות פעלו – מתחוור לנו, שכל אלה נעשו מתוך הברקת-נפש ממושכה אחת, בבחינת “קרן עור פניו”. מבלי התחשב במקרי-חייו הטפלים, הרי מגלת-חייו, יורה רותחת אחת, עשויה יריעות יריעות של מהפכנות, פילוס ארחות-חיים בלתי סלולים. כל סדרי-הויתו של בן-יהודה היו בלתי-שכיחים, נועזים, – שכרוכים בעטים סכנות, מפח-נפש ואכזבות. בעלומיו היה נגוע-ריאות, משוחף מסוכן. פרופיסור מומחה וינאי, אסר עליו את הנשואין ואת עליתו לארץ (כי, לדעתו, מספר שנותיו חוצצו), ובן-יהודה הפר עצת הרופא בציניות מופרזה, הודות לחיוניותו העקשנית עשה את הנמנע לאפשר, ויצר בפרך את מפעלו הכביר והכריע את החולי. ובבואו ירושלימה, בעל משפחה, רצוץ ושבור בגופו, בראותו שהישוב הישן התיצב כנגדו כנד, כגוש-קרח, הסתער בשצף-קצף על אדיקותו, חניטותו וקפאונו (וכידוע, שברבות השנים נמס הקרח), אך בשעתו היו התוצאות: רדיפה עד חרמה, מאסרים, ירידה-לחייו. וכל אלה המעשים נעשו על ידי איש חלוש, הֲרֵה בצילי-השחפת. ובדיבור העברי הקיצוני, לא בלבד ששם את עצמו לקלס בפני הבריות בכלל, אלא שנראה ומקובל היה לשוטה בתוך אחיו ורעיו, שיחד עמו עדרו במערכת תחית הלשון, ונבאו, כידוע, שעתידים בניו להיות אידיוטים. ברם, לא תיקר בעיניו גם עקדת-בניו לשם יעודו, – אולם אין מעשהו זה נחשב בעיניו בכלל לקרבן, מפאת הסיפוק שבהגשמת התפקיד, באשר ענין זה לרוחו הוא כדבש למתוק.

בשעה שמנדלי מוכר-ספרים התכונן להשלים בנפשו עם הגלות, כלומר: לגבש הימנה ציורי-הוי קלסיים ומראות-חמד רומנטיים, באותה שעה התפרץ אליעזר בן-יהודה מעם הגולה לארץ. זנק כארי ובכח עקר את עצמו מהגלות, והסיע את גופו, נתח-עם מפרפר, למעֵבר לחיים הגלותיים אל החיים החדשים, אל ארץ-ישראל, והפך את קערת הגלות על פיה. לא לעשות כווני-חן מחומר-הגלות, מתרבות-השעבוד אנו מצווים כרגע, אלא לשבור את הגלות ולשוב אל הקו שמלפני הפיזור, – לזה עלינו לשאת את נפשנו כיום, עלינו לחשוף את ידנו מאז, ולהציב לנו שם במקום הולדתנו.

כל האסכולה של מנדלי לא הבינה את בן-יהודה. הם היו שקועים בטיפוח אמנות-הוי ובשכלול ה“נוסח”. ובן-יהודה אוה לעצמו יותר, להיות באותה שעה חלוץ, ובכר לוַתר על כל שכיות התרבות האירופית העשירה, מאשר לרפד עצמו בתפוחי-הגלות. וקיים את המקרא “לכתך אחרי במדבר, בארץ לא זרועה”, ועסק בבנין המולדת וחידש פני תרבותנו הקדומה. והם לא הבינוהו, לא לרוחו ולא לפעלו. הלצה נאה הוא אמנם משָלו של מנדלי (בפרק “משלי מנדלי” בספרו של ברקוביץ “הראשונים כבני אדם”) על-דבר זיקתו שלו לארץ-ישראל, כיחס אדם לביתו שהרי זאת אדמתו, גפנו ותאנתו (בניגוד לציונים שנכנסו בטעות לארץ-ישראל שלו, והשתטחו בה כגראפים). אכן לאמתו של דבר היה ר' מנדלי רק בעל-בית רומנטי בארץ-ישראל בעל-בית על-פי דרוש. אולם לחיות שם ממש, לסבול מחסורים, להיות צפוי לכל מיני מרעין בישין ולאכול “קדחת” בשתי המשמעות – לזה, בעצם, מסוגל היה רק טפוס מסוגו של אליעזר בן-יהודה.

ל“שגעונו” הקדוש, פרי גבורת רוחו, נשאר נלהב ונאמן עד נשימת-אפו האחרונה. עד-ראיה הייתי פעם באחד הביקורים שלו בפתח-תקוה, לפני חצי יובל שנים, למקרה מיוחד במינו (מיוחד, אבל לא לגביה). אירע לו, שנכנס למלון “ירקון” ופנה לעוזרת בשאלה “היכן בעל האכסניא?” ונענה הימנה, מחמת בורות, בתשובה-שאלה: “וואס וויללט איהר עפיס?” דיה היתה תשובה ז’רגונית זו להוציא אותו כולו מגדרו ולהבריח אותו מהבית הזה כמו מהדליקה… ועקשנות מופרזה זו, לשם החיאת הדיבור העברי, הנלוזה והמשונה, כביכול, היא שהביאתנו, בתחית תרבותנו בכלל ובמדע הבלשני בפרט, עד הלום.