(קוים-מספר למהות דמותו)

בספרות העברית, שיש לה ככל הספרויות “שלשלת” שלה, זרועים פה ושם היחידים, העומדים ביחידותם, בין שהם חוליה בשלשלת ובין שהם בבחינת יוצא-דופן.

ניכר: הם לא נבראו להיות רק גלגל או בורג במכונה הגדולה ששמה “ספרות”. כל אחד מהם הנהו תכלית לעצמו.

ואם קשה מנת-חלקם של היחידים בכלל, קשה שבעתים גורל היוצא-דופן, קשה קליטתו בספרות כמו באדמת טרשים.

ואף-על-פי-כן: כבש לו ספרו המוזר של גנסין מקום מכובד בארון הספרים, בין יתר נכסי הספרות הקיימים.

הוא הופיע, או נזדקר לעינים, לא בדרך הכבושה, ומאחוריו כאלו נסמן תלם, חריץ עמוק. דיבורו התנהל בכבדות, בקושי, כמחרשה גדולה זו, שסכינה ננעץ עמוק בקרקע-בתולה. הוא פסק פסוקים, שצירופם היה חושף מחוזות סמויים, שלשום תייר לפניו לא היתה בהם דריסת רגל.

ובקרייתנו היה נחשב זמן רב לעילג, מפני שספרו לא ניתן בנוסח הרגיל, שהקורא יהא רץ בו כבדרך הרבים, שיהא מנחש למפרע לפי דפוס-הנפש המקובל, מה שיבוא בדף שלאחר זה. והרווחה רחקה לרוב מלב הקורא, שכאילו נתקל פה על כל צעד ברגבים, והוא נרתע ומיטלטל ונשבת משלוותו. שהרי הכל כאן ההיפך הגמור מהמושכלות הראשונים שבלב. אין פה מאומה מן הרגש המוסכם ומהלך-נפש הידוע בעל-פה. והכל מעורבב, מפתיע ומשומם, כה מפותל ומשומם.

אבל דקי-הטעם שבנו, עברם רטט למראה נפתולי סגנון זה, שאינם אלא פיתוחים מאליפים של האופי הגנסיני האחד, שאינו נכנע לשום נוסח, זולת זה של עצמו.

הוא היה “חי וכותב את לבו, חי וכותב את עצמו – וכותב בדמע. אפשר שהוא הכשרון היותר אמיתי, ובכן, איפוא, הכשרון היותר גדול שהיה לנו”.

מספד זה קשר עליו פרישמן במותו.

נטע מופלא זה מה טיבו?

תרכובת התכונה שלו היתה קצת משונה. אופיו ינק מכמה וכמה תחומים. שעל-האדמה שראה והרגיש בראשית, היה לו קוטב-ההתרשמות (בת-שירתו היתה בבואה נאמנה לו כל ימיו). אולם לא פחות מכך היתה השפעת ספירת-הרוח שנשבה עליו מן השפה העתיקה. היתה בנפשו ההפקרות, שכל עצמיות איתנה מחוננת בה, אך לא נסתפג אף כמלוא טיפה דם-היוחסין שלו, יחוס הרבנים, שהיה הומה בעורקיו, ושכאילו שם חח ברוחו. יחסו של אוריאל אל מארקו ואל נאַטאַשאַ הוא חזק, אלמנטרי, יחס של “שקץ”, – אולם מאידך גיסא אין האשה, זו “המגילה הסתומה” מופיעה לגנסין, אלא כשהיא עטויה רדידי-משי ולוטת-צעיף, כמו מבעד דוק-עין של צורבא מרבנן.

היה בו מזה ומזה – והחטיבה שבו לא נפגמה.

כחברו הגדול ברנר, הציץ גם הוא לתוך התהום, אלא שלמראית הלוע נתן בשיר קולו.

הוא העדין, הדק, האיסטניס שבספרותנו – מי סבל כמוהו מצוקת רעב? היש אף שורה אחת בספרו, שתהא מתַנה את זאת – זה לב האציל שאוכל במדוויו.

 

א. נ. גנסין    🔗

התוגה הגדולה, כי בתוגה

הגדולה – הגאולה.

גנסין

ארבעה סיפורים הם בעצם, ולא יותר, – אולם כל פסוק ופסוק שבהם הוא הפתעה של אמת, שרק אדם כאורי ניסן גנסין מסוגל היה לעקרה מחביונה. כל אחד מאתנו עלול, מפאת טבע ברייתנו האנושית, להיות כלי-קיבול למאורעות הרווחים בספוריו, באשר הם תמצית ההרגשה של כולנו, – אולם עם זה הם בלבד מסגולותיו העצמיות של אוריניסן (כשם שנהג לחתום מכתביו), מבחירי המין-האנושי. רק הוא ידע לבור כך את ה“צמוקים” מעוגת-החיים, כי לא ידע כמעט שום איש לפלוט כמוהו את הטפל. האם מפני שחוצצו ימיו, ניתן לו לקפל שכבות חויות למכביר בהעלם אחד? קוראים אנו את דפיו הגבושים-גדושים, ומתוך רתת-האותיות מתחוור לנו, שלא “סך אלוה בעדו”. גורל-האדם עומד כאן מפולש בערייתו… (כותרות-יצירותיו בלבד שוברן כבר בצדן: “הצדה”, “בינתים”, “בטרם”, “אצל”. ומלגו הכל מאידך גיסא, ומעבר זה היו מזדמנים עמו ברנר ושופמן, כידוע). אמן זה שהיופי הוא כל תכליתו, ושכל העוית-נפש שלו עדה לכך, – סגנונו מלא רכסים, הדורים ועקוב, חליפות וצבא עמו, כמעט דיסהרמוני, הואיל ובעט בכל ביטוי שמן המוכן, הואיל והכל כאן מעשה-בראשית. כל אשר יקרא פה, תמיד כמו באותיות פטיט, מבהיק לעינינו בחידושו, כאילו הוא נראה בהארה אחרת. אנו מובאים בזה לאזורי-תבל מוזרים, אך ממשיים, שלא דרכה בהם עוד רגל אדם. הסביבה וגבוריה חדשים לנו לגמרי. והאיש אשר ינחנו ביפה-נוף זה הוא פקח מאין כמוהו. וגדולה מכך התוגה לבלי מצרים, שניתנה לו למנה. שורש כל דבר אינו נכחד מעיניו, ולכן העצבות קשה מהכיל. כעין בושם של פילוסופיה דקה, בתורת מסקנא שמאליה, נודף למרחוק. החיים הם מעמסה כבדה מנשוא, אך כרוכים בעקבה גם הפרוק לרגעים, ובעיקר נגוהות הנופש. ביד זהירה אנו מוסעים דרך מדבר החיים, במעגלי שממון-המציאות, אך דוק-האהבה העדין המחפה עליהם, מכפר על הפשעים. האהבה ביצירתו של גנסין – בה בלבד טעם-החיים היחידי. הגלריה של הנשים הפלאיות (ואצלו כולן מופלאות) בספוריו מוגבלת, אולם בלב כולן ינוה איזה ערגון בלתי-נשבר, בלתי מרווה, של מגע-קסמים שבנפשות. סמי מכאן תאות-בשרים, אלא זיקה עילאית שביחסים. עולם-פלאות.

– “מאי הוה עלה – רבונו של עולם, מאי הוה עלה!”

הוא כשלעצמו, בן-הרב מפוצ’פ, עם כל חוש-היופי וההרמוניה הפנימית שבו, הריהו לכאורה מרוסק. לכאורה, אין כמוהו אכסטריטוריאלי, כדבר ר' ב., כלל-אנושי: וירטאוז פַּר אכסלנס. לכאורה, ארץ-ישראל הממשית בטלה בעיניו מפני גוש פוצ’פ מכורתו, שמעורה ומשורש היה רק בתוכו. ועם זה הנהו אוד מוצל באפרה של היהדות הנשרפת (ראה מכתביו לאביו). אין מתום. לפנינו תרכובת הרמונית של אישיות רצוצה, מיוחדת במינה, שמהוה הויה פלאית: עין חדה כשמיר, הבוקעת את קליפות החיים ומעמידתם בעירומם; כולו מועקת-היקום עד כדי לחץ-לב וחוסר-נשימה; וממעל להם פרושים נגוהות-אהבה וחמדת-חיים. ועל כולם מרטטים לב חנון ורחום, וכנור-נפש של משורר-עולמים. כדאיים הם החיים על כל שממונם, ושלילתם תחשב לחטא. את דוד רטנר מצאו אמנם מוטל מת בחדרו, ברם נפתלי חגזר (קרי: אורי ניסן) חי וקיים וממשיך את קיומו ויודע ועד כי “אדם יש לו תביעות תמיד”… “חבק בידו האחת את מתנה הרכה (של מינה) ובשנית הגיש את ראשה אל פיו ונשק לה בשפתיה הרכות והחרדות. ואחר-כך היו שוב הבבואות מפרכסות וצפות במים”. אולם מתוך מועקת-ההויה ולחץ עד לחוסר נשימה, קרס ונשבר דוקא הלב של גנסין, הפיטן הרָגיש והסולד, עד לבלי כלכל קושי ושעבוד-החיים.

ומדפדף אני בספרו, אין נפקא מינה איזה דף יעלה לי הגורל. את גנסין אפשר לקרוא לסירוגין, הואיל ואין הפיסקא האחת נשענת על כתפה של חברתה, הואיל וכל אחת מתכלכלת מלשדה לבד. מעלה זו, – רק הסופרים הגדולים נשתבחו בה.

כי זהו סוד האַלמוות: עלה ירוק, רענן, רווה תמיד כביום צמיחתו.

ועכשיו, עשרות שנים אחרי הידעך נר-החיים של גנסין, – אף-על-פי שחלו תמורות ושינויים בעולם, לא התנדפה כמעט במאומה אוירת-ההויה הפנימית, האצורה בדפי יצירתו. אותה מועקת-הנשמה שמקדם-קדמתה, היא מנת-גורלה של האנושיות תמיד. וכל תמצית-החיים על כל אביזריה שבספר זה, לא נתמעכה ולא נמר טעמה. אכן זהו ספר מוחלט, שזמנו בכל הדורות.

 

מכתביו    🔗

“המכתבים הם חלק מנשמת אדם”

(אורי ניסן לחוה דרוין)

רק שישים ממכתביו קובצו ב“הצדה” (קובץ זכרון לא. נ. גנסין) ש“הנם רק חלק קטן מכל המכתבים הנמצאים תחת ידינו ושהבטיח להמציא אלינו” מלקט-המכתבים, שמעון ביחובסקי. אלה ניצלו כאודים מוצלים, והייתר, רובם ככולם, נתכסו במשאון. אולם גם משארית הפליטה הזו, נשקפים לנו חיי-האמן, במלוא סבלם לכל אפסיהם: שטח-חיים של ט“ו שנים, החל משנת הח”י שלו עד פליטת נשימת-אפו האחרונה. רושם קריאתנו במכתביו, כאילו ראינו עכבר מתלבט בכתלי הכלוב, נואש ללא מוצא. מנוח משהו לכף-רגלו, מצא בקן-הוריו: פּוצ’פּ. משהו ואך לשעה קלה, כי אף בפוצ’פ נשמע תכופות חיבוט גפיו בסורג כלובו. העלם שידע מנוחה כי נעמה (לאחר נדודיו שב תמיד לנוח בחיק-הורתו), תעודתו היתה – הפירכוס" (כהגדרת עצמו בפני ר' בנימין). הוא קרטע כדג שנמשה מן המים.

אין לומר שגנסין מחוסר היה ענינים בחייו. מלבד שהספרות היתה ראש מאוויו (עוקב היה בלהיטות אחרי כל צעדיה, וכמה היה מטפח בנפשו אידיאַל של “נסיונות”), תפסו את לבו עניני הציונות: חינוך הנוער, ספריות, נשפים וחזיונות. כל כמה שייראה הדבר מוזר, אין לכחד שגם חלחלה באורי ניסן נימה של “עסקן”; שהרי אפילו בפתח-תקוה שהתהלך בה כ“בלתי-נראה”, ניצח על החזיון “פאמיליע צבי” לפינסקי, שבוצע ע"י “חובבי הבימה” המקומיים.

יותר מאשר בביוגרפיות ובמאמרים עליו ייחשף לעינינו גנסין במכתביו אלה. בעודו באבּו שולטת היתה בו רגשנותו; לניב הנאה היה עוד כוח-שליטה עליו. בהיבשלו – בולם היה כבר את יצרי-ההבעה. שואף היה שכל דברו יהא אמת. חריפות ההרגשה הזו, הנהייה לאמת ללא רוויה, בוטאו נמרצות באגרותיו לחוה דרוין. הנפש היתה מדובבת אמנם גם במכתבים המאוחרים, אך ללא כל כחל מליצה. פשט, – ללא רמז וסוד.

זהו גנסין, האמן הקפדן, החרד על קוצו של דיוק במכתביו כבסיפוריו. אלא שחופש-התנועה, שמזכתהו אוירת-הידידות במכתביו, משווה לאישיותו נועם מיוחד. הואיל ובמסיבת מרעיו ומשפחתו לא חגר את ה“קורסיט” (כמבטאו) שהשתמש בו בהיראותו על פני חוץ. גניחי קא גנח במכתביו כבסיפוריו, באשר אחד סבלו פה ושם, אלא שכאן הנהו עוד יותר ממשי, יען שנושאו אינו גבור מופשט: הרי זה אורי ניסן שלנו. והסבל הוא באמת רב לבלי-הכיל. הוא, המעורה בטבורו לרגבי פוצ’פ, נגזר עליו טלטול לבלי הפוגות, והגעגועים והחרדה לידידי-הנפש מכרסמים את הלב. שמא תדעו אתם, גלגול-מחילות הלזה מה תועלתו? התרוצצויות הללו מה טיבן? ומפני מי הוא בורח? מפוצ’פ לוורשה, מוורשה לקיוב, יקטרינוסלב וּוילנה. מהתם לפוצ’פ וחוזר חלילה. ו“לאחר שאינו מחכה כבר לכלום ואין לו מה להפסיד”, הוא נמלט לברנר, ללונדון. ולאחר ש“הפסיד” בלונדון גם פליטת-הפליטה, הנהו מודיע להוריו במוצאי יו“כ שבחוהמ”ס הוא יוצא לא"י. “מילא, מ’דאַרף זיִך ווייטער האָצקען” (ניטל להיטלטל הלאה).

ועל כל התלבטויותיו ועם התחבטותו בצפרניו כצפור בסורג – סוגרו, מפליט הנהו עוד מעין דברי-עידוד מלונדון לאביו הרב מפוצ’פּ, שבעצם יש בזה בעיקר משום חיזוק-עצמו; "ואני מצדי אין לי להוסיף לך אלא שיכול אתה להיות בטוח, שבכל אופן לא תבייש זקנתנו את ילדותנו. יושב אתה באהלה של תורה ואין אתה יודע את הנעשה מסביבך; אבל את שבעת מדורי הגיהנום כבר עברנו – ויהדותנו ניצלה. אילו היינו יודעים, שהדור הבא אחרינו ידע את היהדות כמונו, ויגדל יהודים, לפחות, שכמותנו!

יהא נא לבכם בטוח בנו, יקירי!"

ובסופי-הסופות, בהגיעו, לכאורה, למחוז-החפצים ככולנו, – נשאר אטום ועמום, ללא סיפוקים כלל. איררו הגורל, לאורי ניסן, ולא ראה נחת בא"י המכורה שהיתה לכולנו באביב-חיינו מקור-חיים, גורם דוחף ומניע את מאוויינו וכוחותינו לבלי הרף. ריק מכל, ערירי, התהלך גנסין בארץ, ערטילאי, ללא התערות וללא תיקון, כשציציות-שרשיו נגררות לארץ. גושי-הפיוט, שהיו צפים כגלידי-נהר בנפשו (קטעי המנגינה של “בטרם”), לא הרכו גם הם את קשי-רוחו ולא הפיגו את עגמתו שרבצה כנטל נוקשה במעמקיו בבחינת “וימש”. וליוליה הנהו מריץ מכתב קצר מ“עמק שושנים”, המשקף את הלך-נפשו, שבאותה שעה, בכל מערומיו: “רבה התוגה, יוליה, במה נזכרתי? ולמה? המדוחים הללו שם, במדינת-הדמדומים הרחוקה, היו אורות לבבי מזהירים. זה היה בשכבר הימים. את, כמדומה, ישנת אז, עכשיו – מהם שכבר היו לצללים ומהם שעדיין גוססים… יוליה, יוליה. שקי לגוליה ואל תעניני”.

ולאביו הנהו מביע את רשמיו מא“י בדברים מרים אלה: “בדבר א”י, לדעתי אינה תכלית בפני-עצמה, אחרי שכבר אני רואה, שאם תחליט אתה לנסוע ולהתישב בכאן, אהיה מתנגד גמור לזה, משום שלא זאת היא המנוחה ליהודי שאינו סוחר ביהדותו. הנשמה היהודית היא בגלות ולא פה: פה ישנם רק יהודים שלבושים קפוטות ארוכות ומגדלים את זקנם ויהודים שלובשים קצרים ומגלחים את זקנם. הצד השווה שבהם שכולם אינם שווים פרוטה. ערמת הדשן של נשמתנו שנשרפה אצלכם היא. אני יודע, שדברים אלה יגרמו לך צער, אבל צער זה אינו ולא כלום כלפי הצער הגדול שהיה מראה עיניך גורם לך אילו היית בכאן”.

ודכדוך-נפשו נגלה בכל מערומיו בשורות-הבעתה בשפת-האם להורתו אהובתו: “און אין דער פריה, אז עס הייצט זיך אויס די אויווען, ביז עס ווערט פארטיג די בולבע צו אנבייסען און דו זאגסט תהלים, ניט פארגעס און פערווארף אפאר ווערטער אויך פאר מיר – פאר אפערוואגעלטע נשמה, וואס “לעכצט” נאך אשטיקעל מנוחה¹.”

ומנוחה רחקה ממנו. ולאחר שביקר את הכותל המערבי פעמיים ועלה להר הזיתים, וראה טור-מלכא ובמגדלו של כלבא שבוע היה ועוד במקומות קדושים ולאחר שהלך “לשאול לשלומה של רחל אמנו” (זיקתו לארץ כשל מנדלי: לירושלים של מעלה), צרר שוב את חפציו, והחל לערוך “גלות” שלו מחדש.

ומדומני שלא דקתי בלשוני במשפטי האחרון. הגם כי טלטולי-רוחו לא פסקו מעולם, הרי מעת שובו מהארץ. פסקו נדודויו. השתקע בבית-אבא בעקשנות ללא תזוזה² ובהומור דק הנהו מתאר זה במכתבו לפיכמן: “באמונה, חביבי – מטתה של אמא רכה תמיד כדי להפיל תרדמה מתוקה, ואני אדם חלש, ל”ע, ויצרי כ“כ חזק – – – אילו ידעת את ההרווחה שמסביבי עכשיו ואת הקונפיטות המחכות לי שם אל התה, שהילדים ודאי ילקקו אותן אם אהיה מתמהמה”.

אין ספק שנגוהות-חסד גם רווחו בנפש. שהרי “אצל” היה כבר דבר שבעין, מסויים. ואין לחשוד שהחיוב המוחלט של יצירה רבתי זו, לא היה בגדר טעימתו. וודאי לא היה נעדר סיפוק-היוצר. אך עם זה אין לומר שמנוחתו זו נעמה לו תמיד. הוא איש ה“כספית”, שההתרוצצות היתה מנת גורלו, לא יכול היה לישב בשלוה, כביכול, לעולם“. שניות-מאוויו – אהבתו את שלוות-הקן ונהייתו לנדודים – שלא סבלה מזיגה, סיכלה את שווי- משקלו. ויש שאותות-עצבנותו, מן הצלפה-עצמית ללא צידוק, מעידים על מצב-רוחו הנדכה, של חמש שנות-הכלא האחרונות בפוצ’פ האידילית שלו, ומָראים אנו את ה”מאידך גיסא" של המוניטין: “וגדול, גדול היה הכאב, שגרמת לי היום. וגדול היה פי שנים, בראותי, כי את אשר יגורתי תמיד אמנם בא, בא לי ואני, אני הוא שהסיבותי בכל אלה, אני ואסוני זה אשר אתי תמיד – זו נפשי המקומטה והמפותלת, שכחת-אלוהים זו ונתיבת הפתלתול שלה הנגואלות, שלולא את, שהיית מה שאת, ילדה מצויינת וטהורה שלי, היית זה כבר פוטרת אותה ברקיקה אחת והולכת ומתרחקת ממנה והלאה, כשם שהולכים ומתרחקים בשאט שבנפש מאת כל דבר טמא וחלאה, חוה, אהובה, ילדתי, היושבת בסתרי לבי! בתוגה כה גדולה את מדברת באמונה-בכוחות, שהספקות ירומו בה רימה, ונפשי אני הומה, נפשי אני האכולה רותחת והומה: רואה אתה? אם יש בדברים אלו שלה יותר מהרגשה חולפת שבנפש – חיינו שאתה, אתה האשם בזה ולא אחר, אתה ה”גדול" הפתלתול, האוכל את כל אשר סביבו, אכלת גם את נפשה, כחלודה זו, האוכלת בברזל. ובמה? במה? הלא רק בנשמת הרוח, שאתה נושם אצלה, רק בנשימה שאתה נושם…"

והנה בה הפירכוס האחרון שלו. לוורשה הלא-רוחמה, משוללת הקסמים בעיניו, נדד גנסין, לעבודה ולעריכה, לכאורה. ושם היה משתכר “עד כדי מחיתו ומחלתו, וכנראה לא יהא לדבר סוף, מלבד, כמובן, אותו הסוף אשר בשבילו גם נולדנו לעמל”. אולם לאחר זמן מועט נתחוור בוודאות שבעצם לא לבתי-מערכות היו מועדות פני גנסין, אלא לבתי-החולים ולסנטוריומים שבוורשה. הָראו לנו בעין ובמוחשיות יסורים שלו “כשאתה סובלם, הרי אתה מפרפר במיטה בלילות לא-שנה, מרגיש את כל הגיהינום שבחוסר האחיזה ושב”פערפאלען" שבדבר ולא כלום – למחר אתה מדבר וצוחק וכולי" ושולח אגרות סטואיות לר' יעקב טוקורוב הישיש, כתובות ברוח שוקטה, כאלו היה הדבר כולו מתיחס לגוף זר. ולמחרתיים ישלח עוד מכתב מרגיע, והפעם למשקה היקר שלו (הוא המשורר משה הופנשטין) ושוב אותו ההומור החנון ובזו בת-הצחוק הבתולית “אח, ידידי היקר – זוהי האמת היחידה הקיימת לעד: ראשי האילנות של אותו מקום… מי כבר מדבר ע”ד קורסיט? אילו היו משיבים לי, לפחות, את ה“הויזען” ואת הנעלים, כי שוכב אני בבית-החולים של התינוק ישו רק בתחתונים, במחילה, לבד וכוח אין ומה יהיה הסוף, משקה – ל“אלהים” פתרונים! כתוב לי, אח טוב, כתוב, כי בדבריך אני מוצא תמיד איזה דבר. שכחתי. בדבר מחלתי – הס. אל תגידה בגת, כי איני רוצה, שיוליכו את הקול לבית הרב בפוצ’פ. הלא תבינה. אח, משקה, משקה – העוד יבוא יום ונצחק יחד את צחוק המתים הנוגה שלנו? רואה אתה! באו ימים, שגם על צחוק שכזה אתה חס! משקה! היקר שלי! אני מחבקך ומנשקך".

נראה, שאורי ניסן אפילו לא חלי שזוהי פליטת שארית-הפליטה של לבו; שעם שירת-הברבור הלזו נופחה נשמתו בנשיקה…

תרצ"ט

 

“אצל”    🔗

כאשר באו “נתיבות” לידי, וכאשר התחלתי לעבור על ספר זה דף אחרי דף באותה ההסתערות שתתקוף את האצבעות ברגע הראשון למראית ספר חדש, והאותיות רחפו לעיני – האותיות העבריות שלנו, אשר לא זכרו ימות טובה כאלו לנוי, לרחבת ידים ולשמחת הנפש, – והנה קם וגם נצב “אצל” “לדוד פרישמן לחג יובלו”. ולא ידעתי מהו הדבר אשר יניע את ידי וימריצנה לתכן בזרת רחבו, למנות מספר לדפיו. למה? ואולם מיד לחשני לבי, כי כל התהלות והתשבחות אשר פזרו הסופרים לדוד פרישמן לחג יובלו להבל דמו בעיניו לעומת שי זה אשר הגיש לו בידיו גנסין אורי ניסן (אלי, מה משונים ומכוונים השמות, בם הכתיר הגורל את סופרנו!) טרם לכתו מאתנו.

לא תחשדוני, איפוא, כי פנִיה היתה מלכתחילה במשפטי. אדרבא, מבלי טורח יתיר לא עלה לי מעולם העיון בדבריו של גנסין. הרגש הרגשתים אמנם תמיד אך בין לא בנתים. לא בלי מורך נגשתי גם הפעם אל הקריאה. הגם שהאותיות הצהירו כ"כ. ואמנם, מכירים גם עכשיו את גנסין מאז, מכירים אותו מתוך קפיצתו מענין המתחיל סוף סוף מתחוור ולהיות כשורה ומובן, – לענין אשר הסתבכותו ופתרונו שוב בערפל. מכירים בקטעים הרחבים והארוכים אשר לא יתנו מנוח ורוָחה, כן, מכירין את גנסין מאז. אולם אז לא הכירו את גנסין של עתה. כי היכן כאן הקפאון של אז והיכן חשקו הנמרץ של הקורא להגיע למקום מנוחה? והיכן שם זו העדינות האסתטית, זו השפה המורכבה וגם ברורה, כי היא ברורה ומדויקה, קלסית, היכן זו השלמות?

“אצל”. ספר יקר זה – אחרית אונו של גנסין. התחבט והתלבט תמיד. אל תאמר האפיל והאהיל – זוהי תכונת סופר; רבה מאלה היא התחבטותו להביע. שופמן ידע להביע יחד את ההעלמה, אשר מידה היא בכל אנוש אסתטי. וגנסין נלחם. וכאן מוכרח היה לבוא הקול לעזרתו. בפירוש שמענו “אויה”. כאן נאלץ כבר לדבר. כ"כ הרבה שפון וטמון בלב – מי איש וישא אתו נטל זה הקברה?

ואשנס את לבי ואקרב אל “אצל”, אל א. נ. גנסין. אך הפעם בא עוד שמו בין הסופרים החיים – וחסל. אפשר יוציאו כתביו ואליהם יסופחו קטעים אשר טרם ראו אור ושוב יפגש שמו בהוצאה חדשה. יחרת שוב שמו על ניר חדש, אשר לא משמשה עדיין בו היד, אך כצל כל זה יבוא. המחבר במרחקים הנעלמים. הגם – אימתי לא היה גנסין במרחק הנעלם? מלה זו “מרחק” הרי תהלום גם יצירה זו. ובכל אלה, ובכל אלה – מה שונה הוא ההד…

והעיקר פה תמיד – כל שבמחבא היקום ובסתר הנשמה. והט אזנך ושמע: “… ומתחיל מסתכל בכונה רבה אל המים שמתחת. בראש ההר אשר מנגד היתה דולקת וגוססת מדורה אחת יתומה, שאותה כנופיא השיאה אותה, בטרם שנתפזרה והלכה אל הנקיקים אשר במורד, ובבואתה היתה מאדימה ומקפצת בתחתית המים, מתחת לחשרת הצל הגדול של ההר, שהיה מתנדנד שם וחולם. ואצלה היתה מתנודדת, פרקים מתגדלת ופרקים מתקצרת, תמונה אחת בודדה, שבבואתה המרפרפת אי אפשר היה להכיר בה יותר מזה שהיא של אדם. ואפרים נשא את ראשו והביט אל ראש ההר אשר מנגד. שם היתה באמת מטפלת אצל המדורה היתומה תמונה אחת גבוהה למדי של אשה וצלה היה גדול והיה שחור והיה מרקד אצלה”.

רחש-לחש. מלה זו של גנסין כאלו משתהוּ לסוד האמת והחיים מתוך מעמקי המעמקים. הוא הסוד העושהּ מעשיו באור ובמחשך, ביום ובלילה, אלא מהומת החיים תאפילהו. כי ככה ישוחחון אלינו הסופרים ממין זה: אמרתם אך חייכם העיקר. עכשיו הא לכם “חיים” והגידו אם לא לכם המה. אדרבא, אמרו אם אין אמת בהם. הכחישו אם יש לאל ידכם.

ואף הטבע מצא בו גואל וככה ירא א. נ. ג. ללבו: “… מאחורי ההרים צפה ויצאה הלבנה, כשהיא כבר כחולה וטהורה. והקבוצות הקטנות של האילנות, שהיו פּזורות בככר כחולה וטהורה. והקבוצות מזה, זזו, כביכול, והשליכו בבת-אחת מכתפותיהן את החשכה הכבדה שבתחלה היו בטלות ומבוטלות בה; וזו צנחה לה, ככתפיה זו הצונחת לה מכתפו של אדם, ונשארה מוטלת, כשהיא מכונסה ומכווצה כלה, לרגל האילנות, וצמרותיהם הובלטו והיו מתמרות באד הצח והמבהיק, שהתחיל זוחל בכבדות ומתפזר שם ופה, והיו מבליטות כל בד ובד לבדו, והיו ברורות ומבוררות, כצמרות הללו של הזיה, שאתה מוצא לפרקים בציורי הצירים המשובחים. היו נגוהות. ואולם אלו הנגוהות הקפואים והגיחו והפכו את השטח שמסביב לשיש חולם, הזכירו נגוהות אחרים ולבנה אחרת. וצר היה ללבב”.

כל אותה כלות-נפש הפלסטית של ליל-הלבנה ההוא הזך-מטשטש, לבנה המזכירה אחרת בנגוהותיה האחרים, וכל אותה הכנופיא המסתתרת בתוך הנקיקים: צל האשה שעל יד המדורה היתומה אשר ימינה שלוחה לשם-מה אל המדורה הלוחשת, הקול הכבוש של הכנופיא וצלצול צחוקה של עלמה שנפסק סופו, כל אלה המשתקפים בתוך בבואת המים המתנדנדה, הרי לא באו אלא להעלות אורות וניצוצות בפינות נידחות שבנשמתנו, הרי לחשוף יאמרו אלו כל שמעבר לדעת והכרה. אך לגלות מה שבהרגש הבלתי אמצעי.–

והאוזן מה ערה. והעין מה חדה. אה, עד היכן מגיעים באמצעותן של אלה! אין לשער. פתאם תופע עליך נהרה – לא שיערתה. אמת מן השמים. “צלצול שאינו נתפס אלא לאזני יחידי סגולה, ולהללו הרי זה מסוגל לגלות קצה איזה אופק חדש בפירוש נפתל”.

הנה פרצוף – וראית עולם מלא. הרגשות, התנודות והתנועות שבקרב – יעלו ויראון. כי כל תג יתַנה. כל רושם הפנים ימלל על אדם ומלואו. כי זינה אדלר “גבוהה למדי ולא יתר מדאי ופניה היו סגלגלים וחורורים תמיד ואישוניה היו תמיד מרוחקים ותמיד דולקים והקרומים החלבוניים שלהם היו גדולים ולבנוניתם היתה קצת כהה ומלאה זוהר, וכשהיתה מביטה אל פני אדם, כסבור היה זה משום מה, שהוא ידידה משכבר הימים, והיה מתחיל מסתכל בה יפה יפה ומוצא שאולי אפשר להטיל ספק בדבר” –

הפגשת מימיך צורה זו? וכן יתר הצורות. לא תהא אחת דומה לחברתה. ריבה זו, כיתר הגבורים העושים בספר, עלילותיהם ומצבי נפשותיהם, איש איש ואשה אשה, מעולם אחר המה כולם, כל אחד ואחד מעולם אחר. וכולם כסמלים יעשו לעינינו. ורק בנפשנו יתעללו הקוסמים הללו, לעורר בה נשכחות, להזכיר, להעיר ולהאיר. ולכך, יש כי ישתמש המשורר סתם במלת גוף “זה” או “זו”, כי לא המוחלט כאן העיקר, כ"א הענין הסתמי. “זו שהורידה את הלולאה”.

וכי זכרון זינה יעלה לפניו, יאמר: “ככה יש, למשל, אשר אדם בנדודיו יזכר פתאם דָלִיַת לִבְנֶה אחת רכה ולבנבנה ויפהפיה, שפגשה ולא השגיח בה בצדי הדרכים הרחוקות והחשופות, השטוחות כלפי אור צהרים שוחק, שיד האלהים טלטלה אותו לשם בשחר ילדותו – יזכור ויחזור וישכחנה מיד שוב. זינה… היתה זינה אחת. הה! רבות רבות בשנים חמה מטפטפת ויוצאה במזרח ומאדימה כדם ונופלת לים הגדול ובכל יום ויום בני אדם מתרגשים ובני אדם נפגשים ובני אדם נפטרים וחלומות נארגים וחלומות ישא רוח, וזינה – מי יהא זוכר את זינה? האם לא אגדה נושנה ואינה ברורה היא אשר זכר פתאום משחר ילדותו? בארצות ובמדינות, אשר רגלו לא דרכה שם, ובדורות ותקופות אשר אבותיו לא זכרו אותם, היה היתה ריבה אחת”…

"ואפרים – ראשו היה מוטל בכפיו הפזורות, שהיו מחבקות ותומכות אותו, ופניו אל חלקת המים, הקפואה בנגהה וזורמת לאטה, ושפתיו פוטרות ופוטרות בלחש:

– בארצות ובמדינות אשר רגלי לא דרכה שם, ובדורות ותקופות, שאבות אבותי לא זכרו אותם, היה היתה ריבה"…

מה רחוק… והכי לא יקרה לך כזאת, כי יעלה על נפשך זכרון חם מתהום חייך, והוא ילפתך ובדידותו תבעתך, וחשת ערירותם של חייך כי עברו, אשר הפכו זכרון וכאלו לא חיית אותם, ונתת אל לבך והשיבות, כי חיינו אינם אלא זכרון חוור… כל החיים כולם זכרון – ויותר לא דבר…

והאינטואיציה מה בטוחה, מה ודאית. וכי ישמע “קול כבוש מחמת לב מהסס של גבר היה משום-מה בטוח בו שאותו המדבר, הריהו מדבר וממשמש תכופות בשפמו”. והרואה זו “האורה הדובבת מבפנים. זו שאינה שולטת ביצרה ופולחת את הצחוק בקרניה האלמות והרוחשות”. ולא זה בלבד, אלא חשוף יחשוף מה צחוקו של אדם עלול לגלות ולעולל בו ברגע ומה בפי השלווה שאחריו. וגם יש כי “תבוא ללבו פתאם אותה דמות קלה של הרגשת פתאם שבהארה” – לזה האיש הרי בהכרח גולה עמוקות נקרא.

וארא בחזון את המשורר, כי ידו רוטטת וחורתת תיבה על הניר המבהיק בקדושה, זהירות וודאות. ואמנם, שגגה היא שיצאה מלפני. דוגמאות אלה למה? במה יצדק הפסוק האחד מחברו? מה אשמיט? הרי כל הספר כולו אינו אלא גילוי אחד של אמיתיות הנפש, אשר גלה לא גילה אותן עדיין איש. כי א. נ. גנסין ידובב שפתי דברים אשר עליהם יאמרו אחרים – אפשר מחוסר און ואומץ – כי השתיקה יפה להם. אצלו נשמות לא תהמינה – אלא תדובבנה, ידברו בשפת אדם כדבר איש אל רעהו.

ובשל אלה שירתו כבדה היא. הואיל וההרגשה עטתה חרצובות מלים – והן אשר יכבידו ויבליעו. עקב אשר שפתו היא שפת ההרגש הערטילאי – נעדרת לעתים היסוד הגשמי המוחש. כבדה היא שירתו גם בשל תפיסתה המדויקה ופלוסופיותה, הנוקבת את החיים בשאלותיה וספקותיה והרגשת האמת שבה. והעיקר בגלל צירוף-המלים, זו הקונסטרוקציה הנפשית המוזרה והמשונה אצלו מכפי הרגילה. ואתה, הקורא, אם מקומות מצאת אשר לא יובנו לך – אל תפטיר בשפה. הכל יפורש לעיניך כאשר תשוב לקרוא בספר זה שנית, שלישית. כי דע: לא ירדה כאן אף מלה לשוא. בכל חיות ואמת. ולא באה המלה של גנסין, המאלצת אותך לפרקים להפסיק את קריאתך ולבקש פתרונה במלון, להעשיר את שפתך ואוצר מלותיך, אלא מתוך הכרח באה, מתוך דיוק והרמוניה. כל אלה דע לך.

ולפתע פתאום נאלצתי להגביה ראשי מתוך הספר ולשוח את נפשי לתומי: אכן שפתנו אתנו, היא שפתנו העבריה אשר תדע להביע נסתרות לא ברמזים ולא תלא. ספרות עברית צעירה ישנה בעין – אם גם לא נרכיבה על גבי ספרי הענק שלנו. כזאת דברתי אל נפשי ואוסיף לקרוא. והביטה נא וראה: גם לאמנות תכלית יש – אמת שמה. ומלחמה בלתי אמצעית לה בזיוף ובשקר.

הנה מצבי נפש, שיחות, אשר לכאורה לפי טבע ענינם היו צריכים להטביע חותם בלתי שכיח על הפנים – והפנים נשארו למרות אלה כשהיו. ראשונה תשתאה למראית אלה, אך מיד ראית ונוכחת שזהו אמת והיפוכו שקר. שקר שבאפקט ושבמלאכותיות.

ולא עוד: הגבורים ב“אצל” ידברו תמיד כבני אדם מן הישוב. הגם שמי כמותם יודע נאמנה את הנעשה מעבר לדיבורים, מאחורי הקלעים שבלב? הכל הם יודעים – בדברם דברים סתם, ככל בני תמותה.

וכך הגעתי לאותו הפרק הנשגב, פרק ה', אשר בספר “אצל”. וכאן נפתחה, – נפתחה ממש – התהום לעינים. בו נגלו דברים אשר לא יגלה אותם איש אלא באחרית הימים. דברים, אשר רק העומד על עברי פי הפחת יראה אותם – ומת…

ולפתחו של המות התיצבו כל הנפשות – אף אחת מהן לא נעדרה – במערומיהן. קוּפל לו הוילון. ואין נסתר מנגד העין. הכל כה שקוף, כה זך.

כאשר ימות איש, תתרחק ותתקרס שארית הפליטה ברחמים ואהבה, כאילו נעשו גוש אחד – ואין תחרות וקנאה שולטות. על שום מה?

ברם החיים הולכים דרכם הלאה. המות לא ישים קץ למאוייהם. דינה היקרה לנו לכולנו מתה עלינו, רוחמקה – שילדות ובגרות ישמשו אצלה בערבוביה – אותה הילדה הבשלה לעינינו, ממש בשלה ברואים, ממשיכה להחליק צוארו של אפרים עת יצורי גוה רוטשים. כך הם החיים.

והאהבה סובבת הולכת סביב אפרים. האהבה. אלהים, מי ישיב לנו זו משכבר הימים, אשר האושר מעורה בה בהכרח? האהבה אשר מילאה בתי נפשנו אורה ונחת בכל רגע תמיד? אל אלהים! מה נשתייר לנו הימנה? מה בה עוד מלבד העגמה המסלסלת ונוחה?

ואפרים לא ישא סבל ירושה. איש בלא יהדות. פרובלימה זו אינה ענין לו ולא כל שכן שאינה מנקבת בו ואינה מרגיזתו, וממילא לא יחתור להתמזגות יהדותית ואנושית. כי לא ידע דאגות אחרות זולת דאגות אנוש.

איש יהודי סתם. חדש בעולמו בתכלית.

תרע"ג