רקע
שמואל שרירא
על אנסקי ו"הדיבוק": יומן

אנסקי

“מוזר היה אורח חייו ופליאה נתיבתם”. 1


בימי נעוריו היה מחובשי בית־המדרש בעיר מולדתו ויטבסק, אשר ב“רוסיה הלבנה”.

כאן, בתוך כתלי בית־המדרש, נתפש להשכלה בנוסח הימים ההם. יחד עם חברו ח. ז’יטלובסקי ויתר מרעיו המשכילים, היה לומד לימודי קודש בגלוי, וקורא בספרים חיצוניים בסתר. ובליל יום חמישי לשבוע, ליל־שימורים לתורה בימים ההם, בנפול תרדמה על תושבי העיר, היו משכילים אלו לא רק מחליפים את ספרי הקודש בספרי החול, כי אם גם מקניטים את ה“כביכול” בעבירות לשמה של ההשכלה. ודווקא בתוך כתלי בית־המדרש, בבחינת לכבוש את המלכה בביתה.

לא תמיד נעמו לחִכם עבירות אלו. בזמן הראשון עוררו בם גם בחילה… אולם הם עמדו בנסיון והתגברו על חולשתם זו, כי גדולה היתה בעיניהם עבירה לשמה של ההשכלה. אנסקי אוהב היה לשוחח על “חטאות נעורים” אלו, ובכשרון רב היה מתאר את תעלולי הנוער בימיו.

בעודו צעיר לימים עזב אנסקי את בית־המדרש ויצא לנדודיו הגופניים והרוחניים.

והימים – ימי תנועת “חופש העם”, שצררה בכנפיה את טובי האינטליגנציה הרוסית. לתנועה המהפכנית התמסרו אנסקי וז’יטלובסקי בכל נפשם ומאודם, אלא שז’יטלובסקי היה בעל ההלכה ואנסקי – בעל המעשה. הוא “הלך אל העם”, ודומה היה כי ניתק לא רק את הקשרים עם בית־המדרש, אלא גם את הקשרים עם עמו.

היתה זו ריאקציה נפשית קשה נגד כל התורות, שהרביצו בו הוריו ומחנכיו מבית־המדרש הישן. אף פעולתו הספרותית של תקופה זו מוקדשת כולה להווי הרוסי. אחרי נדודים רבים ורדיפות איומות, שנתנסו בהם כל מהפכני רוסיה בימים ההם, עובר אנסקי לפריז ונעשה למזכירו של לברוב הידוע. ואף כאן הוא נשאר זר לעמו.

רק בראשית המאה העשרים הוא שב בעבודתו הספרותית לנושאים יהודיים, אולם הרוח הלאומית שהתחילה לנשב אז בחזקה ברחוב היהודי ברוסיה, ובמקצת גם מחוצה לה, לא השפיעה עליו. בשירו “די שבועה”, שנעשה אחר־כך להימנון של ה“בונד”, הוא לועג בדברים בוטים ל־“בני הגבירים, השבעים והמשכילים, הקוראים את היהודי לציון”.

אחרי מהפכת 1905 שב אנסקי לרוסיה. כשהשתררה ברוסיה, אחרי ימי החופש הקצרים שעלו ליהודים בדמים כל כך מרובים, הריאקציה החשוכה, התחיל אנסקי לחזור בתשובה, וניעורו בו גם הגעגועים לבית־המדרש הישן. הכרתיו בשנת 1910. בימים ההם, ימי השתוללות המאה השחורה לכל גוניה, צמצמה את עצמה העסקנות הציבורית היהודית בפטרבורג (כיום – לנינגרד) בירת רוסיה בשתי חברות ליגליות: “החברה היהודית להיסטוריה ואטנוגרפיה” ו“החברה היהודית לספרות”. מובן מאליו הוא, כי לא הצטמצמו חברות אלו בשאלות מדעיות וספרותיות בלבד. מבליעים היו באספותיהן את השאלות האקטואליות של החיים הציבוריים היהודיים. ובשתי החברות הללו היה אנסקי פעיל מאוד. כשנתעוררה בשנת 1912 עלילת הדם והמיניסטר למשפטים הצורר שצגלוביטוב ניגש לביים את משפט בייליס, התחילו קברניטי החברות לארגן את ההגנה. שאלה זו עמדה לפעמים לדיון גם באסיפות החברות שנזכרו לעיל. קברניטים אלה, עורכי־דין מפורסמים, מתבוללים למחצה, לשליש ולרביע, נוטים היו לטשטש במקצת את אופיה הלאומי של ההגנה ורצו לצמצמה בשטח המשפטי גרידא. הם שאפו למעט עד כמה שאפשר בפרסומת ומה גם שלא היה ידוע עדיין, כי דווקא שצגלוביטוב השתדל ללכת בדרך ימי הביניים. אז יצא אנסקי למלחמה נגדם.

בלב כואב ודואב סיפר לי אנסקי על המתרקם בחדרי חדריהם של סנגורי ישראל הלה. אחד מהם גם העליב אותו באופן קשה מאוד בשיחתו איתו על ענין זה. ולא נח ולא שקט אנסקי עד שעלה בידו להשפיע על קורולנקו ז"ל – חסיד זה שבאומות העולם – שיבוא לאחת האסיפות של “חברה היהודית לספרות”, בה ידובר בשאלה זו.

קורולנקו בא לאסיפה זו בלוייתו של אנסקי. בנאומו הדגיש קורולנקו, כנראה תחת השפעתו של אנסקי, כי מושלי עמו מעמידים למשפט לא את בייליס, כי אם את כל העם היהודי, ולפיכך על מנהיגי היהודים לארגן את ההגנה לא על בייליס, אלא להוכיח לכל העולם כולו את השקר שבעלילה זו ולתת לענין את הפרסום הדרוש. “אני מביט על עצמי” – הוסיף קורולנקו בקול נרגש – “כעל אשם בדבר, שכן מתוך עמי יצאו מעלילים אלו, לכן אני מרשה לעצמי לחוות את דעתי בענין זה”. וסח לי אחר־כך אנסקי, כי דבריו של קורולנקו השפיעו, ושימשו מפנה חשוב בארגון ההגנה במשפט זה.

כידוע, באו אז למשפט זה, שנערך בקיץ שנת 1913 בקייב, כתבי כל העיתונים הגדולים שברוסיה ובחוץ לארץ, ונבלותו של המשטר הצארי הרוסי נתפרסמה בכל העולם. אולם היו הרבה עיתונים פרובינציאליים, שלא יכלו לשלוח כתבים מיוחדים. לאלה דאג אנסקי. הוא העמיס על עצמו את הטורח הרב הזה. מדי יום היה שולח דינים וחשבונות על מהלך המשפט, כתובים בכישרון רב, לכל העיתונים הללו, ובכל רחבי רוסיה קראו ההמונים והשכילו לדעת את האמת על עלילת הדם שהעלילה הממשלה על עם ישראל.

ובאותן השנים, בשנות 1912–1913, התמסר אנסקי לעבודה היסטורית־אטנוגרפית חשובה. על פי יוזמתו נוסד ועד מיוחד לאיסוף חומר היסטורי־אטנוגרפי בערי ישראל בתחום המושב.

אנסקי קרא לועד הזה בשם “ועד להצלת החומר ההיסטורי־אטנוגרפי שנצטבר במשך דורות, משיני השלטון”. גם “האקדמיה הממלכתית למדעים” סמכה את ידיה על פעולתו של ועד זה, ונתנה לו את הגושפנקא שלה. בלי גושפנקא זו אי אפשר היה אז לצאת לדרך, שכן בכל עיר ועיר השגיחה המשטרה בשבע עיניים על כל איש חדש שבא לעיר, ומה גם כשצריכים היו לבוא אנשים אחדים – אנשים שאינם מן הישוב – העוסקים בדברים משונים של צילומים, קניית חפצים עתיקים, רשימת שירים וכדומה.

לא פעם היו לנו עימותים עם שועלים קטנים מהשלטון הפרובינציאלי, שהתעניינו בנו ובמעשינו ודרשו באנשים. ביִחוד היו אלו מחמירים בערים הקרובות לגבולות. אולם, כשהשארנו להם את תעודת האקדמיה הממלכתית עם החותמת הגדולה מאירת העיניים, נסתתמו טענותיהם. ולא זה בלבד, אלא גם הציעו את שרותם, כנדרש בתעודה זו.


בקיץ שנת 1912 יצאה המשלחת לדרך. בראשה עמד אנסקי. השתתפתי גם אני כעוזרו וגם כמדריכו במנהגי היהדות.

בערי התחום, צריכים היינו לכבוש את אמונם של החסידים והאדוקים, והרי אנסקי ברבות הימים שכח את כל מנהגי ישראל! קניתי לו איפוא טלית ותפילין, ולימדתיו להשתמש בהן. גם את התפילות שכח, אולם נשתמר בזכרונו פרק ק“ד שבתהילים – “ברכי נפשי”. על הפרק הזה היה חוזר במקום “קריאת שמע” וגם במקום “שמונה עשרה”. בקיצור, היתה תפילתו – היתה כולה – “ברכי נפשי”. על שאלתי מדוע זה זכתה תפילה זו להתאזרח במוחו יותר משאר פרקי התפילה, אף על פי שבחוגי האדוקים אומרים אותה רק בשבתות ימות החורף, הסביר לי אנסקי, כי בימי נעוריו נתפעל מאוד מתאורי הטבע שבפסוק זה, ובשעות הפנאי היה מהרהר בהם, וע”כ נקבע במוחו.

כאמור, צריכים היינו לרכוש את אמונם של החסידים. אי אפשר היה לו איפוא לאנסקי להופיע בעירות ישראל כאנסקי הסופר. החלפנו איפוא את שמו הספרותי בשמו האמיתי – ברבי שלמה רפופורט. בקהל חסידים לא הייתי גם קורא אותו בשם משפחתו, אלא פשוט “ר' שלמה”. לחסידים אלו צריך הייתי גם להסביר מה ראינו על ככה להטריח את עצמנו ממרחקים, מפטרבורג הבירה, לשם איסוף ניגונים, סיפורים, חפצים עתיקים וכדומה – “סחורה” משונה בעיניהם.

סיפרתי להם, כי ר' שלמה רפופורט זה הוא אחד מעשירי פטרבורג, ובהיותו חשוך בנים נדר נדר לאסוף שרידי העתיקות של עם ישראל, כדי להראות העמים והשכנים את יופיה של “כנסת ישראל”. סיפור זה נתקבל על דעתם, ואנחנו רכשנו את אמונם לא רק של החסידים, אלא גם של הרבנים. אמנם זקנו הגזוז עורר חשד, אבל לאיש פטרבורג המקורב בבחינה ידועה למלכות, מחלו עבירה קלה זו.

בבתיהם של החסידים והרבנים היינו מסדרים סעודות “מלוה מלכה” או סעודות מצווה אחרות – “תיקון”, היינו נותנים ביד רחבה – וכטוב לב החסידים במאכל ובמשקה היו ממלאים פיהם רינה, והפונוגרף שלנו היה עומד בפינה וקולט לתוכו את ניגוני החסידים עם כל ה“בימבומים”. לפעמים היה אף אנסקי נסחף לתוך הזרם, ושר איתם כאחד מהם.

בערים רבות נמצאו משכילים, שידעו מי הוא אנסקי. וכאן שבא אורח חשוב כזה, רצו ליהנות מזיוו ולהתחמם לאורו. שומה היתה איפוא עלי לרסנם ולהשפיע עליהם, כי יעמידו פנים כאילו אינם יודעים כלל מי הוא איש מסתורי זה, המבזבז כספים על דברים של מה בכך. בעקיפין היו עוזרים לנו משכילים אלו בעבודתנו. לעיירה ד' שבפודוליה באנו לפנות ערב ונכנסנו לבית־המדרש לתפילת המנחה. מצאנו שם כשני מנינים מתפללים. אולם מיד נודע הדבר למשכילים והתחילו לזרום לבית־המדרש. דבר זה התמיה מאוד את המתפללים הרגילים. ניגשתי לאחד מהם וביקשתיו, שיסלק את חבריו והצלתי את המצב.

במשך הזמן למד אנסקי את דברי החסידות ויכול היה לגלגל שיחה מסודרת עם הרבנים בלי כל קושי, אולם בזמן הראשון צריך הייתי אני לשמש כמליץ בינו וביניהם. על אף כל הזהירות לא פעם נתקלנו במשכילים. כידוע, השם “רפופורט” הוא שם של משפחת כוהנים עתיקה, ואמנם היה אנסקי כהן ונתייחס על שני בניו של ר' שלמה רופא מאופורטו. לא כולם יודעים כי משפחת רפופורט היא משפחת כוהנים, אבל בעיירה אחת נמצא רב בקי בדברים אלו, והוא שאלני: “איך מרשה לעצמו ר' שלמה רפופורט לבקר בבתי הקברות?” שאלה זו הפתיעה אותי, אולם מצאתי מיד תירוץ מספיק: הסברתי לכך, כי לאמיתו של דבר רק מצד אמו הוא נין ונכד למשפחת רפופורט הידועה, ברם כדי להשתחרר מעבודת הצבא, קיבל בשעתו את שם משפחת אמו. הסברה זו נתקבלה על דעתו של הרב, שכן כמעט בכל עיר ועיירה אפשר היה למצוא אז אחים בני אב אחד, שלכל אחד היה שם משפחה אחר – סגולה בפני עבודת הצבא. ומאז הכריז מיד בכל עיר שהוא “רפופורט” מזויף, ונפטרנו גם מצרה זו.

בבתי הקברות היינו מאספים חומר היסטורי רב. באין רואים, היינו שודדים את קברות הצדיקים, כלומר, שמנו בכלינו “פתקאות־בקשות” ו“לבני שמד”. “פתקאות” אלו הן יותר מענינות מאלה שמגיש החסיד לרבו החי, שכן בפני רבו אין הוא תמיד גלוי לב. לא כן הפתקה ששם החסיד על קבר רבו המת.

בעיר אחת קנינו אצל הגבאי של הרבי דשם חבילה של “פתקאות”, והשוינו אותן עם “פתקאות” שלקחנו מקברו של “הבעש”ט“. בפתקה אחת, למשל, שמצאנו על קברו של בעש”ט התאונן החסיד על כל מיני מרעין בישין, וביניהם גם על כך שהוא חושד באשתו כי היא בוגדת בו.

מעניינות מאוד הן “לבני השמד”. מנהג היה אז בעיירות ישראל שבאוקראינה: איש כי ימיר את דתו, יקחו בני משפחתו לבנה ויחקקו עליה כדברים האלה: “כשם שהלבנה נשרפת באש, כך ישרף לב פלוני בן פלוני לדת ישראל”. את הלבנה הזאת היו שמים על קברו של הצדיק. סגולה זו נחשבה לבדוקה ומנוסה.

חומר רב הוצאנו במדז’יבוז' – עיר מגוריו של הבעש“ט. כאן נמצאים קברותיהם של הבעש”ט ושני נכדיו, ר' ברוך ור' אפרים, ושל רב ר' יהושע השיל ומרגלא בפניהם של אנשי מדז’נבוז', שאין הם צריכים לנסֹע לרב מאפטא.

נשתמר כאן גם בית־מדרשו של בעש“ט בכל צביונו העתיק. מאז נסתלק הבעש”ט לא סיידוהו ולא צבעוהו. גם רהיטי הבית נשארו כמות שהם. פשטותו של בית־מדרש זה מאלפת היא מאוד, ויש ללמוד ממנה הרבה על דרכי החסידות הראשונות. ועוד פרט אחד מעניין: בכל ערי ווליניה ופודוליה היו קיימים בתי־כנסת גדולים בהם היו מתפללים עפ“י נוסח אשכנז. באי בתי הכנסת הגדולים היו בעיקר המון העם, שרובם אף הם חסידים. ביתר בתי־המדרש ובקלויזים היו מתפללים עפ”י נוסח ספרד. מתנגדים ממש לא היו בערים הללו, ואולם במדז’יבוז‘, בצד החסידות מזמנו של הבעש“ט, נמצאה עד המלחמה העולמית קהילת מתנגדים מיוחדת עם בית־כנסת מיוחד ורב מיוחד. אותם מתנגדים אלו וגם רבם לא היו מתנגדים כלל ולא פקפקו אף רגע בקדושתו של הבעש”ט, אלא שנתקיימו כשריד מאותה הקהילה המתנגדת, שנוסדה בזמנו של הבעש"ט. קהילה זו נוסדה לפי המסורת על־ידי "ר’ אידל מתנגד" – בן דורו של הבעש"ט.

החסידים מספרים על ר' אידל זה, כי פעם חלה במחלה קשה. כשהרגיש בסכנה המרחפת עליו קרא לבניו והשביעם ב“תקיעת כף”, שלא יפנו לבעש“ט אם יחמיר מצבו. חשד בהם ר' אידל שלא יעמדו בניסיון ועשה מה שעשה. ואמנם לא הועילה גם השבעה זו. כשכלו כל הקיצין התיר הרב את נדרם של הבנים והם פנו אל הבעש”ט. אותה שעה עמד הבעש“ט בתפילת “והוא רחום הארוך”. חייך הבעש”ט ונענע להם בראשו. כששאלוהו תלמידיו אח“כ לפירוש חיוכו, הסביר להם כי חיפש זכות לר' אידל כדי להמליץ עליו בפני בי”ד של מעלה ולהמתיק את גזר דינו. והנה נזכר, שר' אידל היה נוהג בתפילת “והוא רחום הארוך” לכוון, כי לא יטעו היהודים ולא יֵשבו אחרי הבעש“ט. “כוונות” אלה של ר' אידל – הוסיף הבעש”ט – הצעתי לפני בית דין של מעלה, ובזכותן בטלו את גזר דינו.


ועל עוד ביקור אחד של אנסקי בעיירה אחת אספר כאן.

בדרך העולה מרובנה לברדיצ’ב – שתי הערים הגדולות ביותר בווליניה – נמצאת עיירה קטנה בשם מירופול. עיירה זו חצויה לשתיים על־ידי הנהר סלוטש. לאמיתו של דבר, זוהי עיירה אחת, אלא בספרי הממשלה וכן גם בפי העם נקרא חלק אחד בשם מירופול והחלק השני בשם קמינקה. בקמינקה זו חי לפנים צדיק גדול, אחד מגדולי תלמידיו של הבעש"ט, ר' שמואל. קברו הפשוט של צדיק זה נמצא בבית הקברות עתיק היומין של קמינקה והוא כולו מכוסה פתקאות־בקשות של המוני המשתטחים על קברו. וקבלה היא בידם של תושבי שתי העיירות הללו, כי קבר זה מגן עליהם מדלקות ומשטפונו של הנהר, העולה על גדותיו באביב.

על צדיק זה מספרים ספורי מעשיות של נסים ונפלאות למאות, אולם ביחוד מרובים הם הסיפורים על גירושי דיבוקים של המונים. דומה, שהתמחה צדיק זה בגירושי דיבוקים דווקא.

מקרוב ומרחוק היו באים להתחנן לפניו שיגרש דיבוקים שנכנסו לגופותיהם של בני אדם או לגרש שדים שנכנסו לבתים. ומובן מאליו הוא, שאין דיבוק נכנס בגופו של אדם, אלא על חטא שחטא, וביחוד על נדר שהפר, על שידוך שביטל. אגב, ביטול שידוך נחשב בחוגי החסידים לחטא חמור מאד.

סיפורי מעשיות אלו אסף אנסקי, והם שימשו לו ל“הדיבוק”.

ר' עזריאל ממירופול הוא הוא ר' שמואל מקמינקה.

גם כל הסיפורים הקטנים וכן שמחות החסידים שביצירה זו הם חומר שאסף בעירה זו ובעירות אחרות.

בעיר זו קרה גם מקרה מוזר מאד. כשבא אנסקי בלווית שמש בית הקברות הזקן לבקר את קברו של הצדיק, מצא מצבה עתיקת יומין מכוסה כלה אזוב. אנסקי קלף לאט לאט את האזוב מעל לאותיות וראה לתמהונו הרב: “פה נקבר ר' משה ברבי משה”. כשהעיר לשמש על כך, ואמר לו שאין זה קברו של ר' שמואל, צחק הלה ואמר:

“משטה אתה בי; משמש אני כאן יותר מחמישים שנה, כל בני העיר יודעים שזה הוא קברו של ר' שמואל ואתה בא ואומר, שאין זה קברו של אותו צדיק”.

אנסקי, כמובן, לא הסתפק בתשובה זו ובקשו לקרוא אתו יחד אות אחרי אות. השמש החויר כסיד מהגלוי הפתאומי הזה. מבלי דבר דבר עזב את אנסקי, ורץ העירה והקהיל את הרבנים ואת יתר כלי הקדש. כעבור רגעים אחדים באו כלם לבית הקברות ואתם אנשים, נשים וטף. אותה שעה נחרב עליהם עולמם, ונגזל מהם קבר קדוש ששומר עליהם מכל מריעין בישין. חפויי ראש עמדו מסביב לקבר ולא ידעו מה לעשות.

אנסקי ראה בצערם והתחרט כבר על הגילוי המשונה הזה.

בכדי להרגיע את רוחם, הוא סיפר להם כי מתוך נסיונו הרב הוא יודע, שלפעמים יקרה שמצבה תזוז ממקומה מפני סבות שונות ותעבור ברבות הימים למקום אחר. הוא השפיע עליהם, איפוא, להאמין כי אמנם זה הוא קברו של הצדיק ר. שמואל, אלא שמצבתו נהרסה וברבות הימים זזה מצבה אחרת מקברו של מי שהוא וקנתה לה שביתה על יד קברו של ר. שמואל. יום תמים צבאו על בית מלונו חסידים מכל המינים כדי לשמוע את הסברותיו ושתו בצמא את דבריו. הסברותיו נתקבלו, כמובן, ברצון רב מפני שהם רצו להאמין בזה.

לא הייתי סולח לעצמי – סח לי אנסקי אחר מאורע זה – אילו לא היה עולה בידי להשפיע עליהם להאמין, כי זה הוא קברו של הצדיק. שלא בצדיה גזלתי מאת התמימים הללו נכס יקר וקדוש, ובקושי רב עלה בידי להשיב להם את הגזלה. ואתה צא ולמד כמה זהירות דרושה בענינים שכמו אלה".


נעימה היתה העבודה במחיצתו של אנסקי ואף התוצאות היו רבות. הוא היה איש חי ורב פעלים וגם איש רעים להתרועע וגלוי לב. אף על פי כן, קשה היה לי, למרות השתדלותי הרבה, לגלות מה בין אנסקי המהפכן לשעבר, זה שפרש זמן רב מעמו ולא רצה להכיר את אחיו, ובין אנסקי זה, המלכלך ידיו בשרידי הדורות שעברו ומתפעל מכל סיפור חסידי, מכל נגון, מכל רשימה היסטורית. רציתי לדעת אם הוא שב בתשובה שלמה אל עמו וקדשיו או לא. ניסיתי לא פעם לגלגל בעקיפין שיחה על נושא זה ולא הצלחתי. על הכל דיבר וסיפר ומכיון שהגענו לפרשה זו – נשתתק.


והנה באנו לעיר פ' שבפודוליה, כאן מצאנו חומר רב. קיים היה כאן בית מושב זקנים מלא וגדוש, ישישים מכל המינים, והצלחנו לדובב את שפתותיהם. עשינו להם סעודה שמנה ונתנו להם גם מתנות ובשכר זה שאבנו מלוא חפניים סיפורי מעשיות וזכרונות. עלה בידינו לקנות גם הרבה חפצים עתיקים חשובים. שמנו הלך לפנינו, ולבית מלוננו נהרו אנשים מכל המינים והציעו לנו “מציאות” שונות.

לא חסרו גם קוריוזים.

כך, למשל, הציע לנו אחד “שקל הקודש” בכתב אשורי, והשני בא והודיע, כי בעיירה הסמוכה נמצא ס' תהלים בכתב ידו של דוד המלך ממש, ואשה אחת הביאה מנורת נפט שבורה, מאותן המנורות הרגילות אז בעם ישראל, שכל “חידושה”, או יותר נכון כל “עתיקותה” היתה בזה שהעלתה חלודה באופן יוצא מן הכלל והיתה מאובקת כאילו בכוונה. האשה בתמימותה הצטדקה שלא ניקתה אותה, בכדי שלא לקלקל את עתיקותה. כמו כן בא אלינו איש צעיר בקי בשירים עממיים והמטיר עלינו שפע רב של שירי התיאטרון היהודי.

אולם, כאמור, הצלחנו מאוד בעיר זו בעבודתנו.

שעות שלמות היה אנסקי יושב וחוזר לפני על סיפורי החסידים, שהספקנו לרשום, ודורש ממני לחוות את דעתי אם לא קלקל במשהו. אז מצאתי לי שעת כושר לנסותו. שבנו פעם מבית מושב הזקנים ופרשנו כל אחד לחדרו. אז התחלתי לפזם קטע מ“השבועה” שלו, שהזכרתיה כבר, וששימשה כהימנונו של ה“בונד”. פזמתי את הקטע:

גבירישע קינדער, רבנים, משכילים

זיי רופען קיין ציון דעם איד

א לאנד פון הייליקע,

אלטיטשקע קרבנים

א קבר דעם עוויגען איד


כנשוך נחש קפץ אנסקי לתוך חדרי, והתחנן לפני שאפסיק את שירתי. העמדתי פני תם. אנסקי אמר לי אז: “הייתי נותן הרבה מאוד שנים מחיי, אילו יכולתי לעקור משורש את שירי זה”.

המלחמה העולמית הפסיקה את פעולתו החשובה הזאת על שדה ההיסטוריה והאטנוגרפיה הישראלית.

הפרעות האיומות, שחוללו חילות רוסיה ביהודי גליציה, פגעו בלבו הער והרגיש.

אחרי נפתולים רבים עלה בידו לחדור למקומות המסוכנים ביותר ולהושיט עזרה לאומללים.

אחרי שובו פעם מגליציה נפגשתי איתו. שבור ורצוץ היה ובבת אחת נזדקן. שאלתיו על נסיעתו זו, אולם עיניו זלגו דמעות ולא יסף לדבר.



  1. היומן נמסר לפרויקט בן־יהודה מאת אילת אלגור גורפינקל, נכדתו של שמואל שרירא, והיא גם הקלידה את תוכנו מכתב־היד של סבה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47906 יצירות מאת 2671 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!