א    🔗

ספר שיריו של שמעון האלקין “על האי¹” הוא פרי יצירה של עשרים וחמש שנים (תרע“ח-תש”ג). זוהי תקופה ארוכה ורבת חליפות ותמורות בחייו של אדם, ובפרט בחיי משורר בעל נפש עשירה ודרוכת-סער כהאלקין. ואילו אופי שירתו וניגונה הפנימי נסתמנו כבר בשיריו הראשונים. רק במידה של יתר אקטואליות ויתר צמצום וליכוד בניב בתקופת הבגרות, לעומת אותו עודף של יחידיות וגודש של רגש וציור שבשירת עלומיו.

אך בכללם הם מהווים חטיבה שירית אחת, כולה לירית-רומנטית, רצינית מאד ועמוסת-הגות. המוטיב היסודי שבה הוא – נפתולי אלהים שבאדם הנקלע תמיד בין שני צירים – בין זיקה ליש ובין שאיפה למופלא, בין היסוד הארצי שבו והיסוד הרוחני-אלהי. אתה מוצא בשירה זו עירנות רגישה וסופגנית יחד עם ספקנות כאובה החותרת מתחת ליש; כליון-נפש דתי וצמאון אלהים תוך כדי התלבטות שבכפירה והרגשת אימה שבריקנות; תפיסה אידיאלית של אהבה מתוך הערצה שבקדושה המתערפלת על-ידי צלה של התאוה המלווה לה לזו והספוגה אף היא צער והרגשת אשמה שבחילול הקדושה, יש בה, בשירה זו, הרגשת-טבע חריפה, תפיסת-יופי קוסמית ואהבה עמוקה לכל יש וכל רטט חיים, יחד עם הרגשת יתמות ובדידות בפני עולם פלאי זה, בלתי-מובן והרה פחדים ואימים.

מזיגה זו של רגש ומחשבה, של כיסופים אכסטאטיים והתבוננות שכלית, של רחשי-תפילה והתפרצויות של הטחה, עושה את שירתו של האלקין חטיבה מיוחדת בשירתנו הצעירה, זו שיצאה בשנים האחרונות לתפיסת-עולם והערכת-חיים חדשה ולערכי שירה וצורות-ביטוי אחרים, ונעשתה ערה יותר, מהירת-תגובה יותר – בית-קליטה לאקטואלי ולשוטף ולרושם הבלתי-אמצעי. האלקין, אם כי גם הוא נתפס, בכוח המאורעות הכבירים של השנים האחרונות, לרוח הזמן, הרי בכללו נשאר נאמן לאידיאלי השירה הקלאסית, זו היונקת ממקורות ראשונים, תנ“כיים ושנתבשמה הרבה מריחה ומרוחה של השירה האנגלית הקלאסית הספוגה אף היא אותו רוח תנ”כי-הומאני.

שירתו של האלקין יש בה, בלי ספק, יסודות רומאנטיים-פילוסופיים מובהקים. היא מעוררת, מגרה ולפעמים אף מרגיזה במתיחות הקיצונית שבה, במיצויה הרב ובאימוציונאליות המחודדה שבה אבל תמיד היא מושכת ומרעידה את הלב ברוך הפנימי שבה, בנפשיות שבה, על אף קליפתה, הסגנונית הקשה.

היו ימים שהבקורת הרשמית שלנו לא היתה בטוחה במשפטה ביחס לשירתו של האלקין. היא לא גרסה את האינטלקטואליות שבה, את הרומאנטיקה הפילוסופית, וראתה אותה כשירה רעיונית בעיקר. ואולם, מי הציב גבולות לכחות הנפש והרוח? ומה הוא הקו המבדיל בין רעיון וחוויה, בין פילוסופיה ושירה? כלום אין החוויה רעיון בראשיתה, איזו אידיאה הבוקעת מתוך ערפילי הנפש כסילון-אור פתאומי ומרעידה את הלב ברעד-פלאים? ואילו עיקרה של פילוסופיה הוא לא במחשבה הספיקולאטיבית שהיא משתמשת בה, אלא במיתוס שבה, בשירה האנושית שבה, הנובעת מתוך צורך-נפש זה הטבוע באדם לדעת את עצמו ואת העולם.

רעיון זה משמש גם נושא לאחת ממסותיו הספרותיות של האלקין, שבה הוא מוכיח שעיקר כוחה של כל שירה גדולה הוא בזה שאין היא מבחינה בין רגש ומחשבה, אלא היא “מתאזרת להיות ארשת להוויה כולה”. שירת הרגש, במובנה המצומצם, זו הרכרכה, הנמוגה בתוך עצמה, אינה נותנת לקורא “לא את המרחקים המחזקים את הרוח ולא את הכנפים לעוף בהן”. ואילו “שירת השכל” במובנה הרחב, יש בה, בתפיסתה המקיפה והכוללת, כדי לתמוך את האדם המודירני, המחפש לו דרך ונקודת משען בחלל הריק שנתהווה מסביבו לאחר שאבדה לו האמונה התמימה².

כמובן, לא על-פי תיאוריה תחילה יצר האלקין מה שיצר ובדרך שיצר. התיאוריה באה אחר כך. ואילו כזה היה טבע שירתו מלכתחילה. אף זו אינה מבחינה בין רגש ומחשבה – ושנים אלה ממוזגים בה כאחד. היא “שירת השכל” רק באותו מובן של תפיסת “המרחקים”, של ראיית דברים מתוך אספקלריה עולמית. ואילו מקורה של ראייה זו היא בתהייה שבלב, בהרגשת מסתורין זו של האדם, שהוויתו שלו הזעירה ובת-החלוף משולבה בהכרח-גורל ברקמת ההוויה הנצחית, והוא תוהה על שתיהן מבלי שידע את תכליתן.

בקשת הטעם התכלית לקיומנו בעולם, הכאב ש“בחפץ-הדעת” החותר מתחת ל“חפץ-החיים”, הטראגיות שבקרע הנפש ובאלם הנפש של האדם, ועל-כולם – הכרת הקרע הראשוני שבעצם היקום, הכרח טראגי זה של הבריאה שריתק את היוצר ליצוריו, ואת אלה יחד – ל“כורח הוויה” ול“כורח אלם” – כאלה הם המוטיבים (מוטיבים אלה כבר נתקלנו בהם בספוריו הראשונים, ביחוד – ב“יחיאל ההגרי”). האלקין הוא מסוג המשוררים המחפשים, התובעים, השואלים לנתיבות עולם ולחקרי לב איש. וכדרך כל המחפשים והשואלים מאז-מעולם אין תשובה גם בפיו. שירתו אינה מביאה אתה בשורת-פדות או משמעות-פתרון ואינה מקרבת אותנו לאיזה חוף-מבטחים. העולם נשאר בה בחינת “תיקו” נצחי, והאדם נשאר עם יגונו ושכולו. “אלא האדם ביתומו ובודד ישאר ביתומו…” ואף על-פי כן יש רווחה. התשובה היא בעצם השאלה, בעצם הבעת הכאב. יש שכר בדמעת-סתר ובלחש תפילה לא-נשמעת, החוזרים אל הנפש וזורים בה תנחומים (“שכר”); יש פורקן בפרץ ההטחה, בעצם הכפירה, שאינה אלא “צד שני לאמונה” (“עד שיפוח היום”); יש פדות באהבה, שעם שהיא נידונה לאכזבה, הריהי מבליעה את המוות בחיי דורות, כציפורת גוועת זו המנחילה את צבעי רקמתה “לברק עין ילדה כמהה וזיו כוכב נולד” (“ליל אהבה”). יש, סוף-סוף, רווח והצלה בשירה, בשיח הלב המשתפך למנגינה והמתרקם לפרחי יגון ולחרוזי יופי; “שר לבב את שירו – ודאג וטהר ונדם” (במות אהבה").

אמנם לא תמיד מוצא האלקין תנחומים בשיר. כל שיר, כמו כל יצירה בכלל, אינם, בעצם, אלא בבואה דלה וכהה של החזון המתרקם בנפש, ואין צורך לומר לגבי משורר כהאלקין שחננו אלהים (יותר נכון – שניסהו אלהים) בשפע-עושר פנימי, רב מהכיל ועמוק מהריקו. טראגידיה זו של השירה, הטבועה בעצם מהותה, צער-ביטוי זה, או – בלשונו של האלקין – “אלם נפש” זה, מתגלה אצלו מצד אחד בקשיות לשונית ובכבדות של ניב, ומצד שני – בגודש סגנוני וציורי הבא, כאילו, לחפות על החלל שבין הדמות החזויה ובין לבושה המילולי; מצד אחד – עוצר רב וצמצום במסגרת של סוניטה או כליל-סוניטות, ומצד שני – השיר הארוך, השורה הרחבה והמונומנטליות של “הבית” בעל שבעת החרוזים. בשירו גדול-הכמות “בין-סלעים”, שיר הומה ותוסס, אף כי הוא נתון בחרוזים “סלעיים” כבדי-ביטוי, קובל האלקין על נפשו, זו “העשירה ועניה בעניות” הנושאת בתוכה הוד עולם ואימיו הגדולים – והיא מתלבטת במצוקת-אלמה; חתומה היא כלפי חוץ. אלהים הנחיל אותו מכאב רעבונו ומאלם-עוורונו גם יחד. לא ניתן לו “רשף-הקסמים” שידליק את שירו בלהב-ביטוי; חסר הוא את “רסיס-הפלא” שבכוחו לגבש את ההיולי התוסס בנפש לחרוזי שיר – שיר אהבה לאדם או הימנון-תפילה לאלהים, שלבו ונפשו כלים להם ואת הדרך אליהם לא ימצא. ואשר על-כן הוא בורח אל הסלעים, אולי ילמד מהם את סוד הדממה. יש בשקט-קפאונם ובשתיקתם הנבונה, הקשובה אל עצמה, משהו מן התנחומים וממנוחת-הנפש שבקבלת עול ההכרח.

האלקין חוזר על מוטיב זה בכמה משיריו (“צפיה”, “שאיני הדרך”, עם כל צעד" ועוד), וביחוד בפואימה הגדולה שלו “ברוך בן נריה”, שחותרים בה כמה הדים אוטוביוגראפיים. ברוך וירמיהו מסמלים, בלי-ספק, את שני הצירים שבאישיותו ובהרגשת-עולמו של המשורר עצמו – את היסוד ה“ארצי” והיסוד ה“אלהי” שבו, אך יחד עם זה הם מסמנים גם את השפע הפנימי של המשורר ואת חבלי הביטוי שהוא מתחבט בהם. ברוך, בתפיסתו של האלקין, הוא איש-טבע, בעל נפש רגישה וקשובה, סופגת כל ניד-חיים וכל רחש אדמה. אך הדיבר אין בפיו. משורר אילם “קשוב וגלוי-עינים”, כטבע עצמו, ככל אותם היצורים האלמים החיים את יפיים ללא הגות וקול וללא צורך-מבע. והיה מאושר על-פי דרכו, אף כי מקומו היה בין עניי-עם בשער האשפות, עד שנפגש עם ירמיהו ונעשה תלמידו וסופרו. ועם זה בא הקרע הנפשי, קרע ההכרה. כוח ביטויו האלהי של “איש האלהים” העמיד אותו, את “איש האדמה” על פגם-אלמו, שלא חש בו מקודם. ולא עוד אלא שסערת נאומיו הנפלאים של הנביא שטפה את נפשו, סחפתה ועשאתה כלי ריק. מתוך אש קנאה אוכלת, מתוך שנאה והערצה ואהבה אין-קץ גם יחד, נרצע על-כרחו לרצונו של איש-האלהים, לאימי-חזונו ולחסד-ברכתו – למתת-גורל זו של ארשת, שנמנעה ממנו. הוא נעשה “לוח-אבן” לחרות בו דברים, שהיו זרים לעצם רוחו. ואף על-פי כן היה רושמם באהבה ובאמונה, חרד על כל מלה ואות, כאילו היו דבריו שלו, ילדי-כאבו ושעשועיו – “קורא דגר ולא ילד”.

מה שיש בשירים אלה כדי להתמיה הוא – הפאראדוכסליות שבהם; את כאב-האלם מביע האלקין דוקא בעושר-ביטוי מופלג, כשם שאת הרגשת השכול והיתמות שלו הוא מטביע בעתרת אור וקסמי טבע ובשפע צבעים מתרוננים. אך בעצם הרי כאן חזיון פסיכי רגיל של התרכזות כוחות הנפש בנקודות הכאב; הגודש בצבעים ומראות בא, בלא ידיעת בעלים, כתריס בפני אותה הרגשת חולשה ואימת הריקנות. ואילו את ביטויה היפה ביותר וגם החזק ביותר של הרגשה זו נתן האלקין דוקא בשיר קטן מאוד – “אל הלטאה” – שבו, ברמזי התיאור הקצר של תנועותיה המופחדות של בריה עלובה זו, של רטט גופה ואלם קפאונה, הוא צמצם בכוח סוגיסטיבי ובדרך סמלית את כל האימה וחוסר-הישע שבחיינו בתוך עולם זה המאיים בתהומיותו. (בכלל, שיריו הקטנים של האלקין נראים לי, מבחינת האחדות הפנימית ומבחינת הבהירות והגיבוש האמנותי, יותר שלמים משיריו הגדולים ופואימותיו הארוכות, שהיסוד התוסס והרגשי מרובה בהם על היסוד האַפּי).

תאמרו: אינדיבידואליזם נפרז, פרישות רומאנטית, התעלמות מן הזולת ומן האקטואליות הממשית. ואמנם הוא עצמו מתאונן באחד משיריו שנפשו מתלבטת בסגור עצמה כבמעגל קסמים ללא-מוצא, שהאדם “נעול לפניו” ושירו “מתלבט ונענה בכבליו”. אך כל עצמה של קובלנה זו, של התלבטות זו, כלום אינה ביטוי פאתיטי לגעגועיו על הזולת, לזיקתו החמה ל“אחים הבודדים” הזקוקים לרחמים כמוהו, הבודד אף הוא? באחד משיריו האינטימיים ביותר, שיר אהבה בעצם (ב“ימים ששה ולילות שבעה”) אנו מוצאים שורות מאלפות כאלו:

……. תְּחִנָּה

נָשָׂאתִי פַּעַם, שָׁט עִם עֲנָנִים,

אֲשֶׁר עֱנוּת אָדָם מִדּוֹר עַד דּוֹר

אָחוּשׁ, דְּוַי הֶעָתִיד וְהֶעָבָר.

זוֹ תְּחִנָּתִי לִי בָּאָה; לִבִּי צָבַר

בְּכִי דּוֹרוֹת-עוֹלָם, צְמֵאִים לָאוֹר…

ואמנם, כמה משיריו מכריע בהם היסוד האקטואלי, כמו בשיריו הארץ-ישראליים, וביחוד באלה המוקדשים לזוועות השנים האחרונות, (“חיילים ברכבת”, “כעופות סומים”, “נופש”, “סליחות תש”ג" ועוד). ובעצם הרי כל חיפושיו ולבטיו ונפתוליו הנואשים, הממלאים את שיריו, אינם, בצירוף אחרון, אלא ביטוי אישי-סובייקטיבי לפרפורי הדור, למשבר הרוחני-מוסרי של תקופה אחרונה זו שבין שתי מלחמות העולם.

גם זוועות החורבן שלנו נתפסת אצלו בצורה אישית – כחרפת-לב, כהרגשת חטא ואשמה כלפי רבבות אחינו האבודים, שגם אחרי ביעותים כאלה ואחרי כשלונה המוחלט של ההשגחה האלהית, עדיין העולם בזיוו עומד והדר הטבע ננעץ, על כרחך, לתוך עינך והלב רוטט בחשק-חיים, ורגש הבושה והחטא מבקש להתפרק בשיר, להתעטף בטלית של מלים נבובות: גבורה, קדושה ועוד – –

עַד עוֹלָם לֹא יִמַּח חֵטְא הַחַי, בָּמוֹת אַחַי, קְלוֹן אָדָם,

עַד עוֹלָם לֹא יִמַּח קְלוֹן שִׁירַי, שִׁיר הַחַי, עַל הַדָּם.

(“הררי החולות במישיג”)

אכן, האינדיווידואליזם של האלקין אינו אלא צורת תגובה מיוחדה, פרי ראייה משלו – מפנים הנפש. מראות חוץ מתערטלים אצלו מהוויתם האוביקטיבית ונהפכים לרחשי נפש, לבבואות אימפריסיוניות. הרומאנטיקה שלו אינה זו הבורחת מן החיים; אדרבה, היא פרי תפיסה יותר מלאה, פרי הרגשה יותר חריפה, צער העולם נעשה צערו האישי, כשם שחידת חייו הפרטית משתרבבת אצלו לחידת ההוויה כולה. זוהי אותה רומאנטיקה טראגית-הומאנית, שהיא פרי השירה העברית בת-הדורות, זו שבמרכזה עמד תמיד האדם – האדם מול אלהים ומול ההוויה – שירה מוסרית בתכלית, שכוחה בארשת הצער שבה, בחישוף הטראגיות ושילובה של זו בטראגיות ההוויה כולה, ושמתוך כך היא מקילה מעלינו את יגון הבדידות.

 

ב    🔗

מהות שירתו של האלקין, שסומנה למעלה בקויה הכוללים, מתבלטת ביחוד בשירי האהבה שלו. בשירים אלה מצטלבים כבנקודת שריפה כל קוי האור והצל שבנפשו של משורר מפולג זה, שהחיים היו לו חידת פלאים וסבל טראגי כאחד. הוא לא ידע את האהבה הפשוטה, הטבעית, שאינה מבקשת חשבונות רבים. האהבה היא לו מתת וגורל, גילוי אנושי וחוויה מיסטית. אמנם מתחילה, בשירת נעוריו, היה אומר גם הוא “דברי זמן” וקושר כתרים לאהבה מתוך התפעלות והתרוננות נפש. אהבתו אז היתה קוסמית – לאשה, לטבע, לפלא האלוהי הרוחש בכל הבריאה כזרם בלתי-פוסק, שבו מתרוננים “דורות אבות ודורות באים”. האהבה נושאת את זרע העתיד, כנשוא הדבורה את אבקת הפרחים להזריע בה דורות של שושנים וחבצלות. ולא עוד אלא שהיא הורסת את החיץ שבין הוויתו הדלה של האדם ובין הוויתה הכוללת של האלהות; “עין הנערה” היא הפתח אל זבול השחקים… (“ליל אהבה”).

אך התפעלות-נעורים זו לא ארכה הרבה. ואפילו בעצם ההתפעלות הזאת, בעצם הקוסמיות שבהרגשתו כבר היה טמון גרעין ההפרדה. האהבה ניתקה ממקור חיותה הארצית, הטבעית, ונעתקה לספירה עילאית-מיטאפיסית. ואי-מזה הגיח כאב ההכרה, שאין מאוויי הגוף והנפש מתמלאים לעולם ושאין בהתלכדות בשרים משום ריפוי ליתום אדם ובדידותו. גזירה היא על כל נשמה “כי לא תשק נצח לרעותה”. הנפשות העורגות זו אל זו לעולם הן תועות ונפרדות. כל אחת ביתמותה ושכולה, ותפלתן נשארת אלמת (“דוממים”, “בימים ששה ולילות שבעה”).

ואף על פי כן גבר הפלא. גברו העלומים. ובשיר ההימנוני “ליל אהבה” עדיין מצלצלות בעוז שורות כאלו:

אֵל דְּרשׁ בְּמֻפְלָא

וְאַל הַעְמֵק שְׁאָלָה;

פָּנִים-מָה, אָחוֹר,

מַה-מַטָּה, מַה מָעְלָה?

אֱמֶת רַק אֶחָת

יֵשׁ בְּאֹפֶל הַיָּעַר;

אֱמֶת אַהֲבָה

תַּצְרִיחַ כַּסַּעַר…

ואפילו בסוניטה הבאה בסוף השיר, הנשמעת כאנחת פכחון לאחר ההסתערות ההימנונית, עדיין הוא נאחז באהבה כבעוגן-הצלה:

מִי יִתְּנֵנִי בִּבְדִידוּת-יָמַי

רַק אַהֲבָה עוֹרֶגֶת וּדְמוּמָה

וַאֲבָרֵךְ שְׁכוֹלִי, יְתוֹם דָּמַי,

וְאֶאֱרֹג אָרְגָם לַנֶּפֶשׁ הִנּוּמָה.

לַנֶּפֶשׁ תְּהִי מַעְיָן, תָּמִיד חָדָשׁ

וּלְאֵל חַיִּים תָּמִיד בָּהּ תִּתְקַדָּשׁ.

ואילו משנת תרפ"א ואילך משתנה הקול. לתוך שירי האהבה שלו משתרבבים צלילים חדים, ספקניים, לפעמים גם סאטיריים. יחד עם פרפורי כאב של נפש מעונה השואפת לאשר לא-יושג, אתה מוצא בהם גם לעג מר של אדם שנתנסה הרבה, והוא יודע, תוך כדי געגועיו וכמיהותיו שאינם מתרווים לעולם, את טעמה התפל של “אהבה נהיה”.

בחינות שונות אלו שבאהבה ניתנו בבת-אחת בשירו הגדול “דוממים”. ארבעה מונולוגים בשיר. נערה ובחור, משורר וסלע מהרהרים, כל אחד על-פי דרכו וטבעו, בסוד האהבה ונפתולי גילוייה הטמירים. המונולוג של הנערה מלא רוח חן ותום של עלומים. נחמדה היא נערה זו בניצני אהבתה הראשונים, בקאפריסיות שלה ובתעתועיה הקטנים והחביבים, ספק מתוך בישנות טבעית, ספק מתוך רצון לקנתר את בחורה זה “השוטה” שאינו מעז לגעת בה ולרדוף אחריה; “הכזה הוא גבר? מגבר שכזה הרי חזקתי אני!”… יש הומור וקלות ורפרוף שעשעני בתיאור דמותה של הנערה המזכירים את זהרי הצחוק שבשירי האהבה לטשרניחובסקי.

כנגד זה יש כובד ורצינות בהרהוריו של הבחור המפרפר ברשת של רגשות מסובכים. עקוב הלב והוא נקלע בין אהבה ותאווה. רגש הקדושה וההערצה מתערפל ותחלל על ידי שאגת הבשר ופרץ הדם המסתער –

מְקוֹר מַאֲוַיַּי, מִקְדַּשׁ מַאֲוַיַּי

אַל-נָא יִפְגֹּם בָּךְ מַבָּטִי, זוֹעֵק כַּדָּם!

מכאן כאב ההססנות שלו, היראה מפני הדלחת הזוך שברגש, ומכאן התפילה-הקובלנה שלו לפני אל החיים:

אִם גְּזֵרָתְךָ הִיא בָנוּ, אֵל שֶׁנַּחֲלֹק

אִתְּךָ בַּכְּאֵב, אִתְּךָ בַּכֹּרַח, מֵרָצוֹן – –

מַדּוּעַ לֹא תָּחֹן אוֹתָנוּ שִׂמְחָתְךָ,

שִׂמְחַת הָאַהֲבָה בְּךָ הַמַּשְׁכִּירָה,

אֲשֶׁר חָפְשִׁית כַּלֶּהָבָה תַּמְרִיא אֶל-עָל,

לֹא יַאַסְרוּהָ בִּכְבָלִים סִיגֵי-הַשֶּׂפֶק?…

המשורר, שאינו אלא גלגולו של הבחור בגיל יותר מפוכח, סובל את הרהורי שניהם. ברגש של צער וחמלה הוא מסתכל במשחק זה של אהבה, משחק שאין לו טעם ושכר בלתי “רגעי השכחה המועטים”, ובסור השכרון יתעופף הקסם, הזיית האושר תתנדף כהנדוף חלום, וסופה – משנה יגון ובדידות; “כי את הקיר אשר בין נפש לרעותה – לא תהרוס, לא תהרוס האהבה”.

אלא שאין להימלט ממנה. היא – גורל ושעבוד. גם לאחר כשלונה תתפרץ כפעם-בפעם בסערת-חשק, שאין לו גמול אלא הישנותו זו בלבד. וכך יהא גם גורלם של שני העלובים הללו שהחרידם בעצם נשיקתם הראשונה –

… נָשׁוֹק יִשְּׁקוּ עוֹד אַף יֵלְדוּ

עוֹד דּוֹר נוֹשֵׁק כַּאֲבוֹתָיו, וְאַחֲרָיו

נוֹשְׁקִים לְדוֹר וָדוֹר, הַיִּלּוּדִים לָמוּת,

הַמְּחוֹלְלִים בְּחַיֵּיהֶם מְחוֹל הַמָּוֶת…

התפיסה הפילוסופית-מיסטית של האהבה ניתנה במונולוג של הסלע, שאף הוא נעשה שותף לחזיון טראגי זה של אהבת האדם. לבו, לב האבן נזדעזע ממגע גופם של שני הצעירים, מרטט אהבתם ומכאב הקרע שבנפשם. קרע זה הרי טבוע בעצם יסודה של ההוויה. האלהות, כביכול מתוך חפץ-יצירה עיוור, התפוררה בקדמת הבריאה לפרדים, והיא עורגת מתוכם למליאות ראשונה, כערוג “צלילי השיר המפורדים לרנן האחד”, אלא שגזרה, כביכול, על עצמה, על הבריאה כולה, את הכורח והאלם. כורח-אלם זה מסתמל בסלע. דורות אין-חקר מאז ניתק מחיק-בראשית, גם בקרבו, כמו גם “בכלא הכוכב, הגל והלטאה”, עירגון אלהי זה, כשהוא עיוור וקפוא אל עצמו. והנה נגע בו האדם, זה אשר באהבתו, בטראגיות שבאהבתו, באה הטראגיות של האלהות לידי הכרת עצמה. נזדעזע הסלע – “השווע הקדמון” פילח את כל קרביו –

הֲכֵן פֹּרַד הָאֵל, פֻּזְּרוּ צְלִילָיו לָעַד

וְלֹא יַכִּיר לָנֶצַח יֵשׁוּתוֹ אֶחָת?

תפיסה כמו-פאנטיאיסטית זו, החותרת ברוב שיריו, באה לידי ביטוי נהדר בקבוצת הסוניטות שלו “בימם ששה ולילות שבעה”, המזכירות בחיטובן ובעומק ההגות שבהן את סוניטות האהבה לשקספיר, אלא שכאן הן סובייקטיביות יותר; אל הרנן המילודי מצטרפת חרדת-לב והרעיון הפילוסופי נבלע בהמית הנפש, בארשת הכאב הרוחש מבעד לעילופם של הדברים וצמצומם הסוניטי. כמה מהן מפליאות ביפיין, בקסם ביטוין המגובש והשקוף כאחד: ³

יוֹנָה רָאִיתִי, אֲפֹרִית-כְּחֻלָּה,

בִּרְחוֹב שׁוֹמֵם, בְּחֹרֶף יוֹם חִוֵּר,

בִּלְטֹשׁ רְקִיעַ-אֹפֶל שַׁח, עִוֵּר,

תְּבַלּוּל בָּאֲדָמָה הָאֲמוּלָה.

וְאֶחֱרַד: הֵן זֹאת יוֹנָה רָאִיתִי

וְזוֹ אֵימָה אָז, בְּשֶׁכְּבָר יָמִים,

שָׁט עוֹד בְּמֶרְחַקִּים נַעֲלָמִים

וְנֶפֶשׁ הָאָדָם עוֹד לֹא הָיִיתִי.

וְעֵת גָּלַשְׁתָּ אֶל אֹפֶל עוֹלָמִי

כְּיוֹנַת-אֵלֶם מוּל פְּנֵי יִסּוּרִים

עַתִּיק בִּי הִכִּירֵךְ סוֹד שִׁמּוּרִים

וְרָז צַלְמְךָ קַדְמוֹן הִכִּיר דָּמִי;

דָּבְקוּ בִּתְהוֹם הַנֶּצַח נַפְשׁוֹתֵינוּ

וּקְלָלָה שָׁם חָלָה בְּאַהֲבָתֵנוּ.

סוניטה זו נראית לי כנקודת-הריכוז של הקבוצה כולה (שלושים ושש במספר), לפי שבה באו במזיגה יפה שני היסודות החותרים בסוניטות; הסיפורי, ביטוי הענות של החוויה הקונקריטית, וההגותי-פילוסופי הנארג לתוך הקומפוזיציה ויוצר את אווירתה המיוחדה. שני יסודות אלה, שכל אחד מהם מובלט בחלק מסויים של הסוניטות, עושים, עם זה, רושם של אחדות פנימית; אחד הוא הטון הנפשי ואחת – התפיסה היסודית הכורכת אדם ואל, צער יחיד וצער עולם, במסכת טראגית אחת.

המשורר מתאר אחד מנסיונות האהבה שלו. זו היתה פגישה של “שתים נפשות כמהות”, שנידונו לכתחילה לכשלון. הכרח הפרידה היה טמון בעצם הפגישה. היא באה למשורר לאחר-זמן. ולא עוד אלא שהוא, המשורר העצוב, קורץ מחומר אחר, ועוד בשחר עלומיו כבר היתה בו “גזירת-האל” שיהא תועה בבדידותו “בשבילים נעלמים” ונפשו תהא לוטה בצל, חתומה בפני עצמו ובפני הנפש האהובה. הוא ירא את אהבתו זו שירדה עליו ככובד-גורל ושנהפכה לו למקור של יסורי-נפש; כי מה יוכל ליתן לה, לנערת הפלאים שהופיעה עליו עם שקיעה, בלתי אם את סערת דמו ואת יקוד חייו אשר יאכלנה דוגמת שאר הנפשות שנכוו בגחלתו? ואין זה ווידוי של אדם עיף-חיים ושבע-נסיון. סוניטות אלו נכתבו בשנות תרפ“א- תרפ”ב, זאת אומרת במבחר ימי עלומי. בעצם הרי האהבה היא תמצית הוויתו, טבועה בדמו ובנפשו. היא “אש-תמיד” בקרבו, “אך מזבחה ספון כבלב מערה”. הטראגדיה שלו היא שאין הוא יכול להתמסר כולו, להזדהות כולו עם הנפש האהובה.

“בכי-הדורות” שהוא מקשיב בלבו “ורסן-הבינה” הבולם את נפשו בעצם סערה, חוצצים בינו לבינה, אהבתו נשארת תמיד “על יד השער”. בסוניטה כ"ח הוא מתוודה:

עוֹטָה קַלְעֵי זָהָב וְאַרְגָּמָן

עָלַי הוֹפַעַתְּ, נֶפֶשׁ מִסְתַּתֶּרֶת.

* * *

וְיֵשׁוּתְךָ עֵת תַּרְתִּי, רָז הוֹדָהּ,

וְקֶלַע, קֶלַע חֶרֶשׁ יֵעָלֶה

לְמַבָּטִי בָּךְ, הָעוֹרֵג, כָּלֶה –

הָיְתָה נַפְשִׁי בְּלִי דַּעַת כִּנְצוֹדָה

בִּירִיעוֹתַיִךְ, וּבָךְ לֹא נָגָעָה…

מכאן הצמאון שאינו מתרווה, וכאן גם הכרח הפרידה יחד עם הגעגועים והנוחם וכאב האבדה המלווים לה לזו.

ואולם קרע זה שבאהבה, הגיל והכאב שבה, אינם, בתפיסתו של האלקין, אלא אותם של האלהות עצמה הערה באדם. כל גילויי ההוויה, על הפלא והאימה שבהם “גבישי-אהבה” הם, דמעות אלהים שקפאו באלם ערגונם. אך אחת היא אהבת האדם שבה יקיץ האל מדווי-קפאונו, ובה “באש היוצרת” שבה, ילחם במוות, בתהו, בצללי האופל העוטפים עולם ומלואו, שאף הם נובעים מטבע מהותו. והמשורר תוהה על זו האנטינומיה האלהית;

מָה תֵּבְךְּ, הָאֵל, בִּצְבוֹת דְּמָעוֹת זַכּוֹת

בְּלֵבָב עוֹלָם עוֹלֶה עַל הַמּוֹקֵד,

וּכְיֵצֶר לֵב עִקֵּשׁ אַתָּה עוֹקֵד,

שׂוֹרֵף נְבוּאוֹתֶיךָ הַנְּמַקּוֹת –

בְּעוֹד שִׂמְחָה תִּרְעַד בָּהֶן תַּמָּה

לִקְרַאת עָתִיד רַב-רַחֲמִים וָטֹהַר?

עַד אָנָה יִבָּלְעוּ מַרְאוֹת הַזֹּהַר

בְּתֹהוּ דָּם וָאֵשׁ, בֶּן בְּלִי-מְגַמָּה?

יָרֵאתִי אֵל! הָיִיתָ כְּמִתְעוֹרֵר

לְחֵפֶץ-חֶסֶד, צַעַר-הַכָּרָה,

לְשִׂנְאַת רָע, לְאַהֲבָה בָרָה,

רַק בִּי, בֵּין טוֹב לְרָע כִּי אֶתְפּוֹרֵר.

הַאַף אֻמְנָם אַךְ זֶה בִּי הֱקִיצוֹתָ

וּבִי אַךְ זֶה בְּאַהֲבָה בִינוֹתָ?

אכן לב האדם הוא נקודת-הכאב ש“בלבב-עולם עולה על המוקד”, מקום מקווה-הדמעות של האל, ששומה עליו לכבוש את רחמיו בעוד עולמו מפרפר ב“תוהו דם ואש”. וכשם שחולק לבב האל באדם כך חולק לב האדם באהבה. וגאולה אין לשניהם בלתי אם ההוד שבצער והשירה שבסבל. השורות האחרונות שבשירת פרידה זו כבר יש בהן מרוך התוגה שבהכנעה, שבקבלת עול החיים;

וּבְכָל זֹאת, הָאָחוֹת, עוֹד לֹא חָדַלְנוּ

מִכָּרֹעַ אֶל הַהוֹד, שֶׁלֹּא עָכַר

אוֹתוֹ הַכְּאֵב, הוֹד הָעוֹלָם כֻּלּוּ.

הָיִינוּ כֵּאלֹהִים הַמִּתְעַנֶּה

בְּסֵבֶל כָּל בְּרוּאָיו, וְלֹא יְשַׁנֶּה

חֹק-הֶוְיָתוֹ וְלֹא יִפְרֹק עֻלּוֹ.

* * *

חֲיֵה בְּהוֹד וּסְבֹל!…

אותו מוטיב של פרידה בא גם בשירו הרומאנטי-פאתיטי “בצבת הרגע”, וגם בשירו המאוחר הכבוש והמהורהר יותר – “שיר נערה אל המשורר”. בזה האחרון מתבלטת ביחוד עמידתו הדלה של המשורר לגבי האשה האהובה, המוצאת את כל עולמה ברגע ההתמסרות ומקבלת אותו כמתת, כאושר-אם השוזר אותה בארג ההוויה וההשארה, בעוד שהוא נשאר כעני על מפתן “היכל האפלולית”, שהיא, האשה, משקיעה בו את עצמה ללא-שיור. “אין מעונן עוד בנו, הכל צלול” – כך אומרת-שואלת הנערה. אך “המבט האמהי” שנחרת בענייה לאחר “ליל-הכלולות”, מעורר בו, במשורר, את תוגתו הנצחית, ושוב יורד הצל על נפשו שבוית-המרחקים.

 

ג    🔗

היסוד המרכזי ביצירתו של האלקין, השירית והסיפורית כאחת, הוא בלי-ספק, מה שרגילים לקרוא אצלנו בשם “בקשת אלהים”. יסוד זה, כפי שראינו, חותר גם בשירי האהבה והטבע שלו, החדורים אף הם געגועים מיסטיים וכיסופי-אלוה. ואולם עצם המושג הזה של בקשת אלהים מקבל אצלו משמעות מיוחדה, אישית-מיתית, הייתי אומר – בלתי-יהודית.

בקבוצת שיריו “תפילות”, למשל, הוא תופס את האלהות כאם משפעת ומיניקה, שאין לפניה לא כיעור ולא יופי, שהיא גם ב“כחלולית היונה” וגם בנטפי דמה כשהיא מפרפרת בצפרני העיט אשר “ירעב רעבונה”… בכלל, אין הוא מבקש את היוצר מחוץ ליצירתו, בחינת “אלהים מקומו של עולם ואין העולם מקומו”. האלהות שלו תקועה בעצם ההוויה, בתוך פירורי-פרדיה, והיא רותקה בהם לנצחים. אין האדם חלק אלוה ממעל, העורג להתעלות מתוך בשרו ולהתדבק בקונו, אלא – אלהים מזדהה, כביכול, עם האדם; הוא בתוכו, בלבבו, בגופו ודמו, כשם שהוא בכל יצור – בצומח ובדומם, בניד-עלה וברחש-גל, באלם-סלע וברמז-כוכב. אין זה גם פאנתיאיזם, זה השוקט על חוקיותו ועל התאמת האחדות שבו. זוהי תפיסה מיתית-טראגית, פסימיסטית ביסודה, הנושאת בתוכה גרעיני הרס, געגועים רומאנטים למוות, לחידלון. בעצם זוהי התפיסה של הקבלה, ילידת הערפל הקאתולי והסבל של ימי-הבינים, שנתגלגלה בחסידות החב"דית עם הסימבוליקה שלה של “שכינתא בגלותא”, של “ניצוצות הקדושה” השקועים בקליפות והעורגים ומפללים, כביכול, לתיקון, לפדות, להתמזגות עם המקור, עם “האין-סוף”, שמשמעו גם אין, חדלון-היות. אלהים, לפי תפיסתו של האלקין, הוא הכואב והנענה בקרעי פרדיו ללא-גאולה וללא-פתרון לחידת הוויתו. ואילו האדם נושא את כולם – את כאב האלהים ואת כאב ההוויה – את שועת כל העולמות שנפרדו מבראשית וקפאו באלמם. האלהות מתהווה באדם; עיוורת היא בעוורונו של זה ומתפקחת עם התפקחותו שלו.

הרגשה טראגית זו באה לידי גילוי מלא ומחריד בפואימה הלירית “יוחי”, שיותר משהיא פואימה היא תפילה, שיש עמה שפך-לב ופרץ רגשות, כליון-נפש לאלהים יחד עם כיסופי מוות.

מי הוא יוחי? הרי זה יחיאל ההגרי (שבסיפורו הידוע), המפרפר ברשת יציריו וקורא לאלהיו ממעמקים; הרי זה המשורר עצמו, הנקלע, תוך כדי חיפושיו, בין עלייה ושקיעה. הוא נשא בקרבו מילדותו את הוד העולם ואת זהריו, והיה ככינור-פלאים המתנגן לכל מגע קל, לכל ניד ומשב. אך לבו לא ידע מעולם מנוחה. משהו היה חוצץ בינו ובין העולם, מטריד ומפחיד בצלו. הוא נתפס לאידיאלי הצדק והשלום, השתקע בחלומות ושאיפות, בגעגועי עבר ובחזיונות עתיד, התמכר לאהבה, לחמדת נשים, השתכר מהוד החליפות שבטבע ומפלאי גורלו של אדם. אך הלב נשאר ער בעצם שכרונו, חופש ושואל ומבקש פתרונים. ועירות פכחונית זו היא מקור ענותו הגדולה. זהו כאב הדעת וחפץ-הדעת; כוח ההוויה למה? מה תכלית ב“כאב האלם” וב“שמחה הדלה” שאינה אלא “ברק-תרמית” של אילוסיה? ומה טעם בעירגון הנצחי, בחפץ הדעת שאינו מתמלא לעולם? ועל-מה ולמה כל הסיבוב הזה ללא-מגמה וללא-פשר, כסיבובה של בהמת הדיש במעגל?

לבסוף נרמז לו הפתרון. בקעה ההכרה בתעודתו, תעודת משורר; הוא, המשורר, הריהו המבוע לכל העולמות האילמים; הוא הפה לתנות את יגונם, לתת ארשת לאלמם וחשכם, לחצוב קול לשועה האטומה העצורה בישותם. הוא אשר הוטל עליו לדרוש מענה מאת אלהים – “יבוא האור בלבב עולם נבוך!”

והמענה בא. מתוך הדממה הגיע אליו לחש-קול אלוהיו; כל ים הסבל והעינויים, כאב החשקים והערגונות אינם אלא פירורי-פרדים מתהום הצער של האלהים. הלא הוא הוא ההומה בלב כל יצור ובלבו של המשורר – ומי יחוש בצערו שלו? ומהו צער הרגע של בני-החלוף, אשר יתם עם תום קיומם לעומת זה של היוצר המרותק אל חשק היצירה והכבוד בפרדי היש לנצח? – “חדלו, חדלו ואחדל גם אני”. ויוחי הבין את הרמז; אין פדות לאלהים בלתי אם בחדלון ההוויה. עליו איפוא להיות לפה לאל ולמכאובו-נצח. הוא ישזור את מנגינות החידלון בלבב העולם, עד שכל היקום יבקש למות, ומותו יהיה פדות אלהים. ופעם, עם עגמת בין-ערבים שלעת האביב, כשהיה מצפה, יחיל ודומם, מתוך מערת-בדידותו, הגיעה אליו “שועת העולם האחת” לחידלון; “נחדל, נהיה כלא היינו – ויפּדה האל מאסוריו”… לב יוחי לא יכול להכיל את האימה שבקריאה, והוא נפל מת.

פואימה זו, בכללה, עושה רושם מדכא ברוח הפאטאליות שבה, בת-קולה של אותה הפאטאליות הגורלית שבתמונת המתפללים לפתח מערתו של ר' שמעון בן-יוחאי ב“יחיאל ההגרי” (יחיאל-יוחאי-יוחי). גם שם ה“קול” שיצא מתוך המערה ידע אך תשובה אחת: “אין אתי כלום”. ואילו נגמרה הפואימה במיתתו זו של יוחי, היתה כאן, לפחות, שלימות של רושם ומתיחות, ואחדות של רעיון עם מוסר-השכל בסופו שמשמעו: כל הנכנס לפרדס סופו – מציץ ומת. ואפילו לשם כך תמיהני אם היה כדאי לכתוב פואימה גדולה כזו, בת שש מאות חרוזים ולהשקיע בה עושר של חזון ומחשבה ופיוט (שירו של ביאליק “הציץ ומת”, שהוא גם כן מסוג שכזה, ניתן בשורות מספר).

אמנם בסופה של הפואימה מתגברים החיים על מנגינת החידלון. אך עצם הסמל של נצחון החיים יש בו הרבה מן האכזריות שבתפיסה; איזה גולם-תולעת של אחד החרקים, שחתר מתוך האדמה לראות באור-עולם בטרם יחשך לעולמים, נגעה סערת חשקו באון השמש הדועך – ומיד נפסקה מנגינת החידלון, גרמי שמים חידשו את סיבובם וכל היקום שב לאיתנו. לא הקיץ אל יוחי, והתולעת זחלה ונחה על עינו – “עפעף העין הפקוחה לא זע – ויד המת לא נעה, לא נדה”. נוצח האדם על-ידי התולעת, וחלום הגאולה שלו ושל האלהות גם יחד הפך לפתרון תפל ומעליב.

מה רצה המשורר להשמיענו בסמל זה? שעולם כמנהגו נוהג? או שסופו של אדם רימה ותולעה? אכן, בקשת אלהים זו, התלבטות איובית זו, שלכאורה אין הוא יכול להשתחרר ממנה, הביאה אותו תמיד אל הבלימה. כך בסיפוריו וכך בשאר שיריו מסוגה של פואימה זו. היסוד האיליגי הגלום בכל שירת חייו נתחדד כאן לכדי מרירות, כמו גם בקבוצת הסאטירות Café Royal" " ויש שהאיליגיה מתמלאת הרגשת יתמות ובדידות כמו גם בקבוצת השירים הארץ-ישראליים (“זר”, “בנכר”, “בארץ הזאת” ועוד). ואולם בשום שיר אחר לא הגיע האלקין להרגשת שכול וכישלון כזו שבשירו הווידויי המאוחר “תרשישה” (תרצ"ה). כאן מתרונן היאוש הגלוי, האכזרי בעירומו. הכובד שבביטוי והערפליות שבניב כאילו באו כאן שלא-מדעת כדי לחפות משהו על הגילוי האינטימי-אישי שבשיר. הוא עוזב את ארץ-ישראל לאחר ששהה בה מספר שנים, כשהוא מיואש מעצמו, מאחיו ומאלהיו – “אל מצמיא ולא ירווה”. נשתבשה עליו דרכו אליהם ובאיחור זמן חדרה ההכרה – “כי רחקתי מאדם על-כן יותמתי מאלוה”. והנה הוא מתרחק גם מן המולדת האהובה מתוך הרגשת שפלות זו של אדם הבורח מן המחנה

* * *

אֶל תַּרְשִׁיעִנִי הַמּוֹלֶדֶת! לִבִּי מָה אֶחֶקְרוֹ

וּכְשָׁוְא מִקְסָם אֶזְרֶה אֶת שַׁוְעָתוֹ אֶל עָב אָפֹר

הַמִּתְנַבֵּא בְּאֹפֶק חִוַּרְיָן לְגֶשֶׁם קַיִץ?

אַל תַּרְשִׁיעִנִי, כִּי אוֹרֵךְ זָגִיג רוֹטֵט כַּחַיִץ

בֵּינִי וּבֵין לִבֵּךְ דַּוָּי בְּעֶצֶם יְקָרוֹ…

להט המזרח, “אור זגיג” זה של המולדת, העמיק-הרחיב את חרבוני נפשו. הוא מתגעגע אל קור הצפון ואל “קיץ-ההודים” שבצפון אמריקה. זהו תרשיש שלו. כיונה בשעתו הוא בורח מעצמו, מביתו, “מאשת-חיק ומתקוה נעה-נדה”, מפני השקר הנורא שבחייו – אותו הפילוג שבנפשו המקלעו מתהום אל תהום, מן הנזירות של “איש-האלהים” אל תוך “מערבולת החשקים המסעירים”. והוא הלא עוד בימי עלומיו גזר כרת על נפשו ואת מוקדי לבבו הקדיש לשמים. אך דמו, דם עיוור שלו, פליטת ירושה של אבות קדמונים, אדירי חשק, הטיל אותו תמיד אל “מכתש ההשארה”, הצמידו אל חיק האשה ולא רצונו.

והנה הביא בת קטנה לעולם, וזו נלחצת אליו, עם בלהות לילה, כאל צור-מחסה, מבלי שתדע כי מבטח-בוגד הוא אביה-מולידה התועה “בדרכים נעוות”. ואיך יכופר לו המעל הזה בפני תום-אימונה של הילדה? וכמה קודרים-נוגים הם החרוזים האחרונים:

אַשְׁרֵי אִישׁ אֵין-תִּקְוָה וְאֵין-אוֹנִים גַּם מִקַּוּוֹת.

אַשְׁרֵי מִי רֵיק הֻצַּג וְלֹא יֹאכְלֶנּוּ הַקָּלוֹן.

לִבִּי לְמֶגְרְפוֹת שָׂדֶה הַמַּשְׁחִירוֹת רָווֹת.

נִכְאָב מִבְּרֹחַ מִן הַכְּאֵב, מִשְׁאֹף לַחִדָּלוֹן

לוּ גַּם כְּחֹם הַשֶּׁמֶשׁ בָּאֲגַם אֹבַד, בַּסּוּף…

קול ענות חלושה עולה מן הדברים, כאנחת השלמה עם היאוש. והיינו חוששים מאוד למגמת דרכו זו של האלקין ולגורלו השירי, אילמלא היסוד הלירי ההומה-רך וספוג אהבה עמוקה לעולם ומלואו החותר גם בשיריו האיליגיים והסאטיריים. כאבו של האלקין איננו זה של האינדיבידואליסטן המבודד, שאין לו בעולמו אלא שיחו וכעשו שלו; זהו כאב הזולת המצטעק בנפשו. צלילי היאוש שלו הם פרי רחמיו הגדולים. אפילו ב“יוחי” יש שורות שבהן נרתע המשורר ממנגינת החידלון והוא נאחז בשרשי היקום –

מָה יִיף, יִיקַר לַלֵּב עוֹד עוֹלָמְךָ

בְּמִפְלְאוֹת קְסָמָיו בְּנוֹת-הַחֲלוֹף.

הָהּ! לְאָבְדַן עוֹלָם לֹא הִתְפַּלַּלְתִּי,

וְלֹא אֶל חִדְלוֹנוֹ יִתְפַּלְּלוּ בִּי

אַחַי, פֵּרוּרֵי כָּל הֶוְיָתְךָ, אֵלִי

* * *

לַדֶּרֶךְ רַק נִדְרֹשׁ בְּעוֹלָמְךָ,

לְאוֹר, יָאִיר דַּרְכֵּנוּ בָּעוֹלָם –

לָאֵלֶּה הִתְפַּלַּלְנוּ, אֱלֹהִים.

ואילו בשיריו משנת תרפ“ד אנו שומעים צלילים ממין אחר – רעננים, ארציים, רווי-גיל וחדוות-חיים. עיף מטיסותיו הנואשות אל על, הוא נצמד לאדמה ומזין את עיניו במראות שקט של חיי כפר. הוא נהנה מן הדברים הפשוטים והגלויים, מתמידי-חיים ותמימי-היות, – מן השדות “הפורים רצינים ובטוחים”, מ”צפור מנתרה מקנה", מן המרחב השטוח שהוא כה קל לנשימה. עוד “חסדי שמים לא תמו” (“אוהיאו”), אך את כל עוצם געגועיו לאדמה, את כל כיסופי אהבתו לאור, לזוהר שמש ולחמודות ארץ, שפך האלקין בכוח-ביטוי לא-מצוי בשירו הנהדר “על שפת סנטה ברברה”, שיש לראות בו, בלי ספק, את שיא הישגו השירי על סף ימי הבגרות. זהו הימנון נסער לחיים, לחשק-החיים, סימפוניה של אורות מסמאים, של צבעים ומראות יוקדים. פה ושם עוד הומים צלילים נוגים, שרידי זכרון מחלום התעתועים של עברו. ימים רבים היה תועה כסהרורי בערפל, ניתק מן הארץ, נקלע בין רום ותהום, מתוך חיפושי אין-קץ אחרי אלוה מסתתר; הוא ערג למות “למוג, לחדול באין”, ולמצוא בחידלון את פתרון הרז המתעלם. ופתאום נסתלק הערפל מעל עיניו ולבו – ונתגלה כבודו של עולם ביפעת זהריו וצבעיו המשכרים. “את ארץ לבדך!” – לא ייעף מקרוא מתוך תמהון התפעלות ושכרון החושים, כמי ששב לאיתנו לאחר מחלה אנושה. הוא מתרפק עליה, על מכורת אדמה זו, כבן נידח על חיק הורתו –

רַק אַתְּ נוֹתַרְתְּ לִי, אֲדָמָה, אַתְּ לְבַדֵּךְ,

יוֹקֶדֶת, חֲמוּדָה וּמַרְהִיבַת-עֵינַיִם,

הִצַּתְּ דָּמִי בִּשְׁלַל צְבָעֶיךָ וָאֵהֹם.

כֵּן מֵעוֹדִי מַרְאֶה-עֵינַי לֹא הִשְׁכִּירַנִי,

וְזֶה גִּילִי, גִּיל מְעַנֶּה עַד צֵאת הַנֶּפֶשׁ,

עוֹד לֹא טָעַמְתִּי מִיָּמַי בְּשֵׁמַע-אֹזֶן,

בְּמַגָּע הָאֶצְבָּעוֹת הַמְּרַתְּתוֹת. רַק אַתְּ

נוֹתַרְתְּ, הָאֲדָמָה, אַתְּ. שֶׁצֶף תַּאֲוָה

מַסְעֶרֶת, חֲדָשָׁה, הֵצַפְתְּ עָלַי לְפֶתַע –

וּכְיֶלֶד עֲבָרוֹ גַּל-עֲלוּמִים בְּלֹא-עֵת

וּבְעֶצֶם שַׁעֲשׁוּעָיו חֶמְדַּת גְּבָרִים שְׁטָפַתּוּ

אֶפְחַד, אֶרְהֶה, הָאָרֶץ, בִּרְעָדָה אָגִיל…

לא שאיפות אל על ולא חתירות אל הערפל אלא – התפלש בחול והפקר את הגוף לצריבות חמה, לצליפות אור וללטיפות גל – התפנק והתעלף מחמדה. המיית ים מבשרת חירות וחדוה אין-סופית. וכאשת-קסמים, כווינוס, אלילת החמדה, נראים לו פני העולם המתגלים לו מתוך פינה ברוכה זו שעל שפת סנטה ברברה;

בַּת-גַּלִּים הַשְּׁקוּיָה יֵין-סְתָרִים דִּמִּיתִיךְ לִי, הוֹי סַנְטָה בַּרְבָּרָה!

בַּת-יָם הָרוֹטֶטֶת בַּיֹּפִי, מִקֶּצֶף אוֹקְיָנוֹס זִנֵּקָה

וּבְשֵׁלָה, עֵירֻמָּהּ הִתְיַצְּבָה עַל חוֹלוֹת חוֹף צוֹרְבִים וּבְהִירִים.

הֱצִיפֵךְ זֶה אוֹר-זֹהַר אַיֹּם, הוֹי אִשָּׁה חֲמוּדָה וְחוֹמֶדֶת,

וְדָמֵךְ הַוָּרֹד מִתְנוֹצֵץ בִּבְשָׂרְךָ הַקָּרִיר, עֵין הַשָּׁיִשׁ.

* * *

לִפְתִי צַוָּארִי, הַיָּפָה, וְאִינַק מִדָּמֵךְ הַמַּשְׁכִּיר!

אֶטְבָּל-נָא בְּשֶׁלֶג-שָׁדַיִךְ, אִצַּת-נָא מִלַּהַט-לִבֵּךְ

אֶגְוַע-נָא בְּעֹצֶר-חִשְׁקֵךְ וְאָשִׁיר שִׁיר-תְּהִלָּה גְּלוּי-עֵינַיִם…

אמנם, השיר נכתב בימי גיאות העלומים, ולא עוד אלא שבסוניטה האיליגית המשמשת חתימה לסימפוניה מתרוננת זו, שוב חוזרים וניעורים הגעגועים האלהיים. המשורר רוצה להיות כאלהים, “חדור וסבור כאל, היות רק רגע אל”. ואולם מי שהרה פעם בלבו דמות עולם מקסימה כזו “חמודה וחומדת”, שוב לא ישכחנה. ושוב ישוב אליה ברגעי משבר.

תש"ט