מעטים הספורים, ולא רק בספרות העברית, שהקריאה בהם תהיה משפיעה עליך השפעה של מראה־עינים, בעיקר; השפעה זאת אינה באה רק בכח התאור הצבעוני, שהיא סגולתו המיוחדת של מנדלי מוכר ספרים, — אלא גם בזכות עצם ה“נפשות” וה“עובדות”, המסופרות בספור זה; הגַלריה הזאת של טפוסים, גם אם תתואר בידי מספרי רגיל, לא־כל־שכן כשהיא מתוארת על ידי אמן גדול כרבי מנדלי מוכר־ספרים, — נראית לעיניך תוך כדי קריאה ומוסיפה להיות נִראית זמן רב לאחריה; ממילא מובן שמעטים הספורים, — ושוב: לא רק בספרות העברית — שעל פי תכנם יהיו ראויים, מראש ומלכתחלה, לשמש חזיון תיאטרלי.

הטפוסים האלה אשר ב“ספר הקבצנים”, אינם “אכסוטיים” על ידי אי־שכיחותם, אלא שהם “אכסוטיים”־מפליאים בשכיחותם דוקא בגולה היהודית, אולי עד היום הזה; כולנו, גם אם בני ארצות שונות ורחוקות זו מזו הננו, היינו צריכים לראותם; “היינו צריכים” אני אומר, כי לאמתו של דבר — לא ראינום כי לא רצינו לראותם, מדעת ושלא מדעת; אלו ראינום — לא היו כליותינו יכולות לשאת את תוקף מוסרן בגלל כך; עד שבא מנדלי מוכר־ספרים והלביש את המציאות הטרגית הזאת בלבוש גרוטסקה. גרוטסקה אמנותית זאת המיתה את מאוננו להסתכל במציאות, ועוד יותר: היא עוררה בנו רצון להסתכל בה; אנו נהנים, ואין אנו מרגישים כמעט במפנה החד הבא מן ההנאה הזאת אל התעגמות ומהתעגמות — לצער, מצער — לכאב, מכאב — להזדעזעות גדולה של לבנו, המכה אותנו.

על־פי תוכן הספור אין להשוותו, כמובן, ל“דון־קישוט” של סרונטס, כי אין כאן, לא אצל פישקא החגר ולא אצל אחד מבני־לויתו, — לא שאיפות נעלות, ולא מלחמה אבירית לשם משהו או מי שהוא, אבל האוירה של הספור הזה — יש בה, בלי ספק, מן האוירה שב“דונקישוט”; האם לא אוירת הרומנטיקה היא המעלה בזכרוננו את גבורו וגבוריו של סרונטס? האינטריגות הרומנטיות האלה של הקבצנים, האהבה הזאת למיניה, אהבה ה“תלויה בדבר” ו“אהבה” שאינה תלויה בדבר, זו מסירות־הנפש של אוהב ואהובתו ואוהבת לאהובה, אלה תכניות הבריחה, זו הערמה וההערמה מתוך תמימות־אהבה, המשכחת כל מציאות אכזריה, המבטלת אותה בעזרת דמיון קטם — האם אין כל אלה תכונות מבית האבירות של דון־קישוט.

כמדינה מובדלת ועצמאית בתוך מדינת־חיינו הכלליים נראית לנו זו, הקבצנות הגדולה אשר למנדלי מוכר־ספרים; קבצנות כמדינה עצמאית, כי על־כן חוקים ודינים משלה יש לה, כתות של “אצילים”, עריצים, שליטים ומושלים, ו…עניים, קבצנים, עבדים, שפחות — בתוכה לכשעצמה; ואין מורא חיינו (מדינת חיינו) חל עליהם, על היושבים במדינת הקבצנות, כי על־כן עצמאיים, מובדלים הם ושולטים בביתם.

ולא זו בלבד, אלא שיחסיהם עם בני המדינה האחרת מתקימים בעזרת “קונסולים” מיוחדים, הלא הם שמשי בתי־הכנסת ובתי־ההקדש; ועוד: אין עמים ויסוריהם מונעים מהם את ההסתכלות בבני המדינה הזרה להם; יש להם “השקפות” משלהם, המשותפות לכל בני־מדינתם, ויש “פטריוטיות” מהכרה והקרבה עצמית לשם ה…מולדת הקבצנית; האם לא “בוגד” הוא הקבצן אשר “ירד” להחליף את קבצנותו (מדינת הקבצנות) ב…עשירות, בחדלון הקבצנות? מלחמת ה“מעמדות” במדינת־הקבצנות אינה מתנהלת לעולם בעזרת כוחות מן החוץ!

וכמה יופי טרגי בזו דרגת ה“יחוס” (והנכס!) — המומים־כמעלות־טובות, אחת טובה מחברתה: חטוטרת, עורון בעין אחת, עורון בשתי עינים, הגדם, החגר וכו' “אשרו” גדול יותר; עשרו גדול יותר: כי גדולה יותר “זכותו” לקבצנות; — “חדות” חיים בה; אכן, גם צרות, גם יסורים בחיים אלה, אבל לא משום שחייהם כאלה הם, אלא משום שבכל החיים — יש צרות ויסורים.

אלמלא כשרונו הגדול של מנדלי מוכר־ספרים, זה כשרון השמוש בגרוטסקה האמנותית — לא היינו עומדים לעולם על כל התהומיות המזעזעת אשר בחיי הקבצנות היהודית (האם רק יהודית?); מי מאתנו לא יורעל ברעל של צער נוקב למראה המציאות של גיהינום זה בחיינו, בתוכם ועל־ידינו? — לפַּתֶטיוּת המלוה תאורים של יסורים וצער אין אנו מאמינים, כי תמיד ומן־הטבע הוא שפַּתֶטיוּת זו קטנה מן היסורים, שהיא מלוה ומתארת; לפתטיות המלוה תיאורים נלעגים־“שמחים” של יסורים — אנו מאמינים מאד, — כי פתטיות זאת חכמה היא. היא יודעת שכוחה קטן מנושאה; כל חכמתה אנו אוהבים אותה ומאהבה אנו מאמינים לה; ביחוד כשהיא, הפתטיקה של הנלעגות (הגרוטסקה), ניתנת בידי חכמים ובעלי־כשרון כמנדלי מוכר ספרים.

“ספר הקבצנים” למנדלי מוכר־ספרים — סוציאלי הוא, לא על־פי מגמתו הראשית, אלא לפי מהותו־ממילא והיא מעלתו החשובה ביותר. ה“מוסר־השכל” אינו מרומז אפילו בכונת מכון של המחבר, — הוא גדל ועולה בלבו של הקורא בלי דעת ובדרך הטבע. כל שהנאתנו גדולה ותענוגנו רב — ממשמע האוזן וממראה העינים (וכמה רב המראה!) — יגדל גם צערנו הפורה ומפרה אותנו להרהורים אנושיים. להתנערות מאדישות, מאדישות שהיא כמעשה ושתוף בעון.