א    🔗

דמותו של המספר ש. בן־ציון משובצת וקבועה בתוך האסכולה המהוללת של מנדלי מו“ס, וכל אלה ששויכו אליה הוכרו והוכרזו קלסיקנים של הפרוזה העברית החדשה, ומספר מספר מהם מוקף כבר הִלה של שבח מסוים ועומד; ש. בן־ציון ידוע ומפורסם, בעיקר, כבעל “נפש רצוצה”, זה הספור, או מחזור הספורים, שתכנם תאור ריאליסטי מובהק של חיי ילד יהודי בעירה, של הוריו ומוריו, קרוביו וחבריו וכל אשר מסביב לו; ככל המספרים הטובים השיכים לאסכולת מנדלי מו”ס — עשה גם ש. בן־ציון את דבריו אספקלריה נקיה ובהירה עד תכלית, נתונה במסגרת קצובה ואינה זזה מתבניתה, וקצותיה, כמקובל לפי הטעם הקלסי, לטושים בקו ישר ודק, כדי לשבור מעט את האור, אבל לא לעשות, חלילה, את האור הזה כולו שברירים, שהוא בחינת משחק וקלות־דעת, כמובן; מנדלי מו“ס, רבה הגדול של האסכולה, הוא היחידי שהשכיל, בתוקף כוחו הבלתי־מצוי של סטיריקן אשר בו, לעשות את אספקלריתו הגבוהה גם כמו “ראי עקום”, אבל כל חבריו ותלמידיו לא ההינו לעשות כן — ודאי גם משום שכולם־כאחד ראו עצמם מחנכי־דור ולא־נאה ולא־יאה להם לעסוק במעשי־קריקטורה, המבדחים את הדעת; מנדלי מו”ס בקש להשכיל, כי על־כן לחנך ממש לא הוכשר, משום אפיו הסנגויני, מחמת אי־יכלתו לכבוש את צחוקו למראה המגוחך, ואין ספק כי גם לנפשו עצמו היה ממלא שחוק פיהו בחשבו על הנפשות שתאר בספוריו, שלעולם היו בעיניו בחינת “טפוסים”; ואלו ש. בן־ציון היה, בלי ספק, מחונן בהומור, אבל סטיריקן לא היה מימיו; וההומור כשלעצמו לא שמש אצלו אלא נעימת־לואי, חשאית ככל האפשר, מה שקורין בלעז “סורדינה”; בגיל מאוחר כבר, לאחר שמלאכתו החנוכית בעיקרה נעשתה, פרץ ההומור ממנו בכל עוזו הטוב ומיטיב כמו ב“סנדלים בלים”, אבל דוקא לגבי בן עם זר ולא יהודי; וכן הדבר גם ברצותו להפעיל את האירוניה ואף משהו סטירה: בצורת משל שועלים עשה זאת, בספורו המחורז “מעשה בשליח צבור, שעשה בחכמת הדבור”; ואולם, “נפש רצוצה”, “מעבר לחיים”, “הגט” ועוד — ספורים ריאליסטיים הם, ואם כי הם שופעים שירה, הרי עיקרם הגדול והטוב הוא שהם ספוגים רצינות ממשפט עד משפט ואפשר לספרם, אם מותר להתבטא כך, גם מעל דוכן־הוראה, מעל קתדרה גבוהה, המחיבת, כמובן, קודם־כל כובד־ראש.

ב    🔗

ש. בן־ציון פתח ביצירתו הספרותית באותה תחושה היסטורית גדולה, שהיתה אותה שעה נחלת כל היוצרים הנבחרים למיניהם — שהאומה הישראלית שטה בלב ימים כשהיא נתונה בתוך ספינה סדוקה; ש. בן־ציון אמר שירה מתוך אותו מצב־נפש שאדם נותן קולו בזמר בשעת אסון ודאי, ויש בכך גם משום הסחת־לב הכרחית וגם משום אסוף־כוח בסתר ובקשת תחבולה לעשית־נס; ויותר מאשר אצל כל מספר אחר מן המספרים העברים בדור ההוא נתן להבחין אצל ש. בן־ציון תקופות נפרדות ונבדלות ביצירתו; האחת, זו שאפשר לראותו כבעל “נפש רצוצה”, והשניה — כבעל “מגילת חנניה”; בתקופה הראשונה נטל ש. בן־ציון על עצמו לספר לבני עמו, כי סירתם סדוקה ואינה נתנת עוד לתקון, אלא להחלפה, להחלפה בסירה אחרת שלא תמצא לא על־ידי חסד, ולא על־ידי חכירה, ולא על ידי קנין, אלא על־ידי בניה מחדש, מחומר של עצמם ובכוח עצמם; בתקופה השניה — אנו מוצאים כבר את ש. בן־ציון נמנה עם אותו חבר אישים מופלאים, ל"ו גלויים, העושים נסים לעמנו, הבונים בלב־ים ובתוך סירה סדוקה ומטלטלת — את הסירה החדשה, סירת־ההצלה.

ג    🔗

“נפש רצוצה” הוא פרק פרוזה טובה, פרוזה ריאליסטית ופיוטית כאחת, מי שהפבולה אצלו אורגנית, ואפילו הטנדנציה הברורה אינה מקלקלת את שורתה; אבל היום יש ל“נפש רצוצה” ערך כפול — כי על־כן היא יצירתו של בעל “מגילת חנניה” ו“מעשה הנזירה”; הרטרוספקציה הזאת מעלה, ולא מורידה, את ערך “הנפש הרצוצה” וכל הספורים הדומים של ש. בן־ציון; וכל מורה־לספרות חכם־ונבון, בהגישו לחניכיו את הפרק המזהיר ששמו ש. בן־ציון יוסיף, בלי ספק, חשיבות־אמת וענין־מרתק, אם יקשור זה בזה את הספורים “נפש רצוצה” וכל שסביבו עם הספור “מגילת חנניה” וכל שמסביב, ינתחם ויקנה אותם בדרך של היקש וגזירה־שוה.

ד    🔗

שש. בן־ציון השיג לאשורו את מהותו העמוקה ביותר של החנוך, שאין מגמותיו הגבוהות מתגשמות אלא בזכות מופת חיובי, בכל אופן יותר מאשר בתוקף של מופת שלילי — תוכיח העובדה הנמלצת כל־כך, כי העדר מופת כזה בהוה הוא שואל אותו מן העבר ההיסטורי־לאומי; ואם כי הספורים “מגילת חנניה” ו“מעשה הנזירה” כמוהן כפואימות בפרוזה, הרי יתרונותיהם האמנותיים לא מכוחו של הדמיון, אלא דוקא מזה, שש. בן־ציון העתיק עצמו לתקופה קדומה ותאר אותה, ואת הנפשות הפועלות בה, תאור ריאליסטי; אף־על־פי שכל המאורע הוא בגדר של הנחה והשערה, ואם כי ציורי הטבע, השיחות, המשא־והמתן — בדויים מלב מפליג על כנפי רצון ושאיפה — יש שורש לדברים, יש קרקע מוצקת לתוכן בשלוב מותאם עם צורה של הספורים; נמצא, איפוא שאעפ“י שיש בספורים החדשים, הארצישראליים, שנוי מרחיק־לכת, בכליו של ש. בן־ציון, כמו גם בתוכן אשר יש בהם — אין בכל־זאת משום התכחשות לטבע־ראשון של האמן ולאפיו־מדמו, ולא משום הפיכת־הקערה־על־פיה; רק שהכונה גדלה ורחבה, האחריות היוצרת נתחזקה, הנסיון החכים את האמן והוסיף זוהר לדבריו, אעפ”י שנזהר מאד והתרחק ת“ק על ת”ק מן הברק החיצוני, זה המפתיע והעלול לעשות את העיקר לרמיה; לא איש־סופר כש. בן־ציון יעשה כן, כי הוא המבדיל בידיעה ובהכרה בין בגד־בלי־רבב של תלמיד־חכם, בין משקל־נכון־ומדויק לבין שמלת־קצין מתרברבת, ולבין הצטעצעות בלשון־המאזנים; וברי לכל המבחין בערכים, כי סופם של ספורים כ“מגילת חנניה” ו“מעשה נזירה” להיות ספורי־קריאה נעימים ומקובלים על רבים וכן טובים, ולא כל שכן פרקי חנוך קלסיים של צעירי ישראל בבתי אולפנא מתאימים.

ה    🔗

ספק גדול הוא אם יש עוד ספרות אחת בין הספרויות הצמאה כמו שצמאה ספרותנו ליצירות של הומור, אם בשיר ואם בפרוזה; הסבות ידועות לנו ומוסברות, והעובדה כשלעצמה מענינת היא, מה גם שבעל־פה לא היו חסרים בני עמנו את חוש ההומור, ואוצרות הבדיחה והחדוד שלנו הם בודאי מן העשירים ביותר; ורק משישבו לשולחן היצירה העברית — היה יורד המסך על ההומור שלנו, והוא לא בא על בטויו האמנותי אלא לעתים רחוקות מאד, ביחוד בצורה מבדחת ומשעשעת באמת; ומקלט בטוח להומור בספרות העברית שמשה מאז ימי הבינים הצורה של המַקָמָה, עד כדי כך, שאפשר לראותה כמעט כתופעה עברית, אעפ“י שגלוי וידוע כי קנויה היא אתנו מידי הערבים; גם המקמות “סנדלים בלים” ו”מעשה בשליח צבור שעשה בחכמת הדבור" לש. בן־ציון עשויות בכשרון רב, ומפליא הדבר שהללו לא נתפרסמו עד עכשיו בחוגי שחקנים וקרינים בפומבי, כי ודאי לנו, שהן עשויות לשעשע ולגרום קורת־רוח לשומע, לא פחות מאשר לקורא.