א    🔗

דורות על דורות היתה הספרות העברית חסרה את סוּג הפרוזה, וכל עיקרה — שירה, עיון ובלשנות; ואם חרג פה ושם מישהו מן המסגרת המקודשת, וסִפר משל או אגדה, ואפילו השירה שבהם לא היתה מובהקת, לכללה של פרוזה לא הגיע בכל זאת; ולא פלא על־כן, כי בבוא המפנה ההיסטורי, היסטורי מאד, והתחילו לחבר ספור־מעשה עברי ולרקום ממש רומן “ככל הגויים” — היתה להיטות בלתי־שכיחה לפבוּלה ורק לפבוּלה; שום איש, לא המחבר ולא קוראו, לא דאג לנשמת הספור, אלא לשאֵרו; כל המרבה בשר בספורו ונותן בו איזו אינטריגה של ממש, קושר אדם לחברו בקשרי משא־ומתן עניני, עד כמה שאפשר פחות דמיוני ופחות פיוטי — הרי זה משובח; “הרי זה בדיוק כמו־בחיים” — היתה העטרה המהוללת ביותר לראש פרוזאיקן; ספור שיש בו מן הקריקטוּרה, או מן האוּטוֹפיה — לא נחשב כפרוזה, ואם נתקבל בכבוד, להערצה לא זכה! ומה גם מספר של מצבי־רוח או כותב רומן שיהיה כמין פנתוֹמימה, נוגע ולא נוגע בעניני אהבה, רומז על רצונות ואינו מגלמם כמו, מספר על חיוכים ועל קריצת־עין בלבד — כל אלה חס להם לבוא בגדרה של פרוזה הראויה לשמה; אכן, ספק גדול הוא אם ספוריו המאוחרים של י. ד. ברקוביץ, שהם מזיגה מאושרת של ריאליזם צרוף עם שירה נשגבה, שירה שאינה מורכבת מבחוץ על הריאליזם, אלא נובעת ונוטפת הימנו ומתוכו כנבוע וכנטוף השמן הטוב מן הזית ממש, זה שגרעינו קשה מקשה, ספק גדול הוא, אנו אומרים, אם ספורים מאוחרים אלה, האמנותיים בכל תג ותג שלהם, היו זוכים בפרס ובהתלהבות כשם שזכה ספורו “משקה’לה חזיר” על נתח הפבולה השמנה שבו; צריך לגלות עכשיו ולדעת את מדת הכרת הטובה שרחשו כל לבבות הקוראים העברים למחבר הרומן “לבדה” — כי הנה זכוּר אני שבני עירתי ברכוני ברכת מזל־טוב על שהגעתי לגיל זה שבו הותר לי להנות מקריאת חבור נערץ זה; בשום פנים ואופן לא ישוה היחס שהתיחסו לרומן היסטורי־דמיוני כמו “אהבת־ציון”, אל זה שהובע לגבי הרומן הנ“ל הלקוח־מן־החיים; כי הרומן “אהבת־ציון” קרע חלון ב”חדר" של הרבי והכניס אל תוכו אוֹר ואויר, אהבה אנושית וגלוי עדין של יצר חי, ואלו רומן כמו “לבדה” היה בחינת אוחז בציציות־הראש, מוציא מן ה“חדר” ותוקע את הקורא בלועם ממש של החיים האנושיים הנכספים כל־כך; ואל נא תדמו בנפשכם, כי הננו נוקטים כאן לשון של אירוניה: אדרבא — כונתנו לצין בפרוש, כי יש ושעה מסוימת, שעה של משבר ומפנה, משוה משקל וחשיבות לאנשים אשר כשלעצמם חסרים הם את אלה; כן — אותו כותב ספורים עברים, ששמו נשכח כליל אצל הקוראים — עזרא גולדין, שא. נ. גנסין הקדיש לו אחד משלושת מאמרי־הבקורת שלו ונתח את “ספוריו” ברצינות ובקש להוכיח את חוסר כשרונו לחברם כראוי, עזרא גולדין זה והדומים לו — ואפילו שמ“ר ברומן העברי שלו “העיר הנדחת”, שבכינו על עמודי הטרגיוּת הקלוקלת שלו, עשו גדולות למען הפרוזה העברית. הם יצרו קוראים־בפועל לספרות העברית. אפילו מספר כג. שופמן, שהכתיבה האמנותית היא לו אמנם עיקר ראשון וראשי, אלא שאין זו מונעת ממנו לתת גם פבולה גלויה ובריאה בספורו — אי אפשר היה שיתגלה כפרוזאיקון עברי ראשון, לא כל שכן מספרים שהפבולה אצלם נחבאת אל הכלים וגם שם לא תמצאנה בנקל, אף אם בנרות דולקים חפש תחפשנה; ומותר לומר, משום־כן, כי בדרך נכונה ובאופן אורגני קמה והתפתחה הפרוזה העברית: — בראשית היתה פבולה; אותה בקשו, עליה שקדו ואחריה נמשכו הקוראים כמושכים בעט־סופר; ומה שבא לאח”כ — גם אם בא בדרך של קפיצות, נועזות פחות או נועזות יותר, מהן גם לוליניות — אף אם לא היתה כאן טבעיות מלאה, סכנה מוחלטת לא נשקפה עוד מכך.

ב    🔗

בדרך המורגל והמובן, הרי סופר — “מהפכן” הוא בתחלתו, ובכתביו הראשונים דוקא הוא מוציא את כל חצי “מקוריותו” מאשפתו, ואלו לאחר זמן — דעתו מתישבת עליו והנו חוזר אל דרך־המלך, אומר ועושה כשאר בני אדם בעלי כשרון; אולם א. נ. גנסין נתגלה שלא באופן הרגיל הנ"ל, אלא להפך: — בשלושת ספוריו הראשונים (“ג’ניה”, “מעשה באוטלו”, “שמואל בן שמואל”) הריהו מספר ככל המספרים הבינוניים שבאותו זמן, שעיקרם הראשון היא הפבולה, המתפתחת דרגה אחרי דרגה ובמרכזה או בסיומה — אתה מוצא כמין “צמוק” — רעיון, או בדל־רעיון, אם חברתי הנוגע לסביבה המצומצמת, ואם אנושי־כללי, החשוב ויפה לכל אדם באשר הוא אדם; כל פעם הרי זה ספור־מעשה שכיח מאד וגם הכתיבה — רגילה שברגילה; אכן, עכשיו בהכירנו את א. נ. גנסין על כל מה שיצר, הננו חוזרים וקוראים את שלושת הספורים הראשונים ונקל מנקל הוא למצוא גם בהם את יסודותיו המקוריים במיוחד של א. נ. גנסין, אלא שאינסטינקט בריא השיא אותו עצה נכונה מאד: אי אפשר לו להופיע בספרות העברית בכל קומתו הרוחנית העצמאית, שהיתה טבועה בו וטבעית אצלו, כי היא תראה בלתי־טבעית ויוצאת־דופן ולא תתן להקלט ולהכות שורש; ואלו כפיפות־הקומה דוקא, סִגול הסגנון הסטנדרטי, שהיה מנוגד לטבעו — הם הם שסיעו בידו להכנס אל הקריה ולבצר לו מבפנים את המקום השונה בשביל עצמו; זאת אומרת: אופן כניסתו בשער — לפי מדתו של זה היתה, ורק בתוך הבית חשב ומצא שאפשר לו לקום ולעמוד מלוא כל קומתו שלו, משום שלא כשער־ההיכל כן גם תקרתו, כי גבוהה היא מעל כל גבוה (כשם שהיא נמוכה מעל ראשו של הנמוך). ודאי קשה הוא לנחש ולשער מה היה קורה, דרך משל, אלו הפסיק משום־מה א. נ. גנסין לכתוב, מיד לאחר פרסום שלושת ספוריו הראשונים — האם היה נמצא מבקר חכם כזה שהיה קורא בהם בעיון ומוכיח בעליל, כי לפי כמה וכמה פרטים, בתוכן ספורים אלה ובסגנונם, ברור לו מאד, שכשרון מקורי גדול של מספר עברי התחיל, אלא שלצערו לא בא על גלויו המלא; הה, אלו היה לנו הבטחון, שמבקר כזה יתכן שיקום וימצא זאת, כי עתה היתה לנו זכות להתגאות בכוחה הנפלא של הבקורת! אולם, בשעה זו, לאחר שא. נ. גנסין נתגלה כמו שנתגלה בספוריו המאוחרים, אם יש מי האומר, כי שלושת הספורים הראשונים “רגילים” הם, ואין בהם מאומה מן הגנסיניוּת — אינו אלא מגלה חסרון־הבחנה גמור והעדר מוחלט של כשרון להשואה ולהקשים, של שכל מנתח ובונה כאחד; אדרבא, יורה לנו איש ויגיד מי אחר, מלבד א. נ. גנסין, עשוי היה לצין כי “תלמידות הגמנזיה השתעלו ברוחה עצורה”. (ההדגשות שלי), “מרת גולדין גם היא מצאה לנחוץ לקום מכסאה במהירות־מדודה”, “דבר־מה אשר רק הד־זכרו בלבד עלול להשפיע אורה־סואנת ועצמה־דופקת בכל בתי־הנפש”, “זמן רב נעניתי מתגרת אותן המחשבות המרות, אשר הדומיה הצפעונית כמו הוסיפה ארס מכוה לעקיצותיהן”, ועוד ועוד מטבעות של תארים גנסיניים, של צירופי־לשון, של דקויות מוחשות שבמחשבה אישית מא' ועד ת'; ואם כן הדבר, הרי ממילא מובן, כי כשם שהספורים האחרונים באים ללמד על הראשונים, כן מלמדים ומלמדים הם עצמם על הספורים האחרונים — וחשיבות לא קטנה לדבר זה וכדאי לעשות בו.

ג    🔗

עצומה עד לאין שעור היתה, כנראה, הכמיה בתוך אומתנו ליצירה פרוזאית עברית, ולא פחות גדול היה, יש להניח, גם הכשרון־בכוח ליצירה כזאת, והכל נתקפל ונתקפל במסתרים עד בוא השעה היעודה להתחיל במעשה ובפועל; כי ראו נא ראו באיזה קצב מזורז ובאיזה רבוי של צדדים נדלקה הקשת של מספרים עברים: — האחד עוד לא גמר את מחזור הרומנים מן ההיסטוריה העברית וכבר פתח השני בציור רחב של פרסקה ארכאית מן החיים החולפים ועוברים ומפנים מקום לאחרים ושונים מהם; עוד זה ממשיך ויוצר וכבר עלה השלישי על הדוכן והוא טוה והולך באריכות מפליאה מסכת ספורים סטיריים־אכזריים מן ההוי החברתי המושחת; והנה מספר המשליך אש־לבו כפּתים, נותן בזה אחר זה, אמנם בסגנון לפידרי מאד, ספורים בעלי משקל על לבטיו של היחיד בעם ובעולם; והנה כבר חמישי משרטט ביד חרוצה וקלה — טפוסים מעולם החסידות, וששי קם כנגדו ומעלה קריקטורה המערערת אשיותיה של החסידות; הנה מתעורר אפילו מבקר מובהק, ד. פרישמן, ומפיט בפרוזה מלוטשת דיוקנאות תנ“כיים וגם המשורר ח. נ. ביאליק נמשך לתוך מחול הפרוזה והוא מפסל תוך התלהבות כבדת־ראש כמה ספורים פיקנטיים בגודש של ריאליזם; והנה פרץ אל הקריה עלם גברתן ומעודן, י. ד. ברקוביץ העושה כלי־חרסינה מבזלתה של מציאות רגילה; וספק אם כבר מניתי בזה אפילו את רובם של הפרוזאיקנים ממדרגה ראשונה בספרותנו, והלא כל אחד מן הנ”ל, שהוא ראשון במעלה בסוגו, מוקף היה בכמה וכמה חברים או תלמידים, ממשיכי קו או סוטים הימנו, בכזית או יותר מזה, מגדילים את המעגל, מרחיבים את היריעה ומעמיקים את החריש; עכשיו, כשהננו מרוחקים קצת מאותם ימי־אביב מופלאים לפרוזה העברית, כשאנו עומדים בתוך הפרוצס של התקופה השניה להתפתחוּתה — עכשיו נתן לנו האופן הדרוש כדי שנראה ונשתומם על המראה הנהדר הזה של יצירה המתגלה כדמות מניפה גדולה ומרובת צבעים; אך שמא יש צורך לחזור כאן ולצין עוד הפעם את הצד השוה אצל כל הפרוזאיקנים השונים הנ“ל — הלא היא הלהיטות, מדעת ושלא מדעת, אחרי הפבולה בת־ממש; אפילו נלהב־לרמזים כמו י. ל. פרץ, וגם מאוהב בהרצאה פיוטית כמו ד. פרישמן — הבליגו על אפים הראשון ועשו אותו משמש־מרצון את הוד מעלתה הפבולה המוחשית, אשר חסרה, כל־כך חסרה, בספרות העברית, שלא יכלה להמשיך עוד את קיומה בלעדי זו הנעדרת הגדולה; בתרועת מלחמה ובעתרת דוֹרוֹנות יצאו כולם לקראתה — גם מבקר, גם משורר, אף היסטוריון ואפילו עתונאי; קרנה של השירה לא ירדה, חלילה, בישראל, אולם עלה עלתה קרנה של הפרוזה בעלת הפבולה, וכל אשר לא נסה כוחו בה ולא נתן לה לו גם מאחרית אונו — חשוד ומחושד היה מאד בקהלנו; וכי לא לפלא יחשב הדבר, כי בעוד הללו עומדים ועושים לקביעת משטר־יצירה חדש, הופיע פתע־לפתאום זה א. נ. גנסין והעמיד במרכזה של הקריה ההומה — מבצר־שן נבדל, שיש בו משהו מהפיכת הקערה על פיה? אכן, גם הוא לפרוזה כונתו, אלא שלאו דוקא הפבולה היא עיקר העיקרים שבה; הלא זהו ממש החזרת הגלגל לקדמותו — שוב ושוב שירה, עיון, לשון, ולא ספור־מעשה גלוי ובולט, אוסר מותרים ומתיר אסורים, לא אינטריגה חרוזה על חוט־שני, אלא מין פסִפס של מצבי־רוח, שאבן אינה דומה לחברתה, מין אריגה שאינך יודע אם בסופו נתן לך מרבד של ממש או מרבד של כושפים וקוסמים; הדיאלוגים הללו שלו — הן ממש מונולוגים הם בטנדו; והזמן הזה בספוריו של א. נ. גנסין — לא שנה ולא יובל הם מדתו, אלא שעה אחת בלבד, אבל מוזר ומשונה הדבר: כנצח־עולם היא השעה הזאת שאצלו! והאם אינה מאלפת העובדה, שאת האיש הצעיר הזה, שטפח על פני כל מהלך־המלך של הפרוזה העברית — קבלו אם לא בהתלהבות כללית, הרי בכל אופן בשלות־נפש, במדה נכונה של כבוד, אם כי שר וגדול כח. נ. ביאליק ראה בו גלוי בלתי־רצוי ובלתי־חשוב, ואף דחה אותו מעל הבמות שהיה קרוב להן; מה היא איפוא, הסבה לעובדה מופרכת זו? ודאי, הסבה האחת היא כללית: כל היצירה הפרוזאית באותם הימים דמתה לקהל נחשונים הקופצים, כל אחד בתורו ולעצמו, ראשונים אל ים הבלתי־ידוע; והסבה השניה פרטית היא: א. נ. גנסין אברך־משי היה, דמות אצילה, בעל נפש קוסמת ומקסימה; בנמוס רב, בהליכות מעודנות, בבטחון שבפשטות נעלה, עשה המספר מה שעשה, ועל־כן נתקבל בלי התנגדות גלויה בלי חשדות מפורשים, בלי כל אותות אי־רצון אם כי, כמובן, בסמני־שאלה, ובתמיהה כבפני חידה מורכבת וקשה; אכן — חידה אין כאן אבל יש ויש סוגיה מענינת, הלא היא סוגית המבשרים הגדולים, המקדימים ת”ק על ת“ק ימים, בחינת אותו משורר צרפתי, סצאֵו שמו, שבשר לפני עדן ועדנים את בואם של ס. מלרמה ופול ולרי; והלא א. נ. גנסין הנו בלי ספק מבשרה של דרך גדולה אחת בין דרכי הפרוזה העברית, זו שיוצר־למופת בה הוא קודם־כל ש”י עגנון, בשנוי תוכן ובשנוי צורה, כמובן, שהוא בו בזמן שוב ראשון לסוג פרוזה חדש; ובתקופת־זמן מאוחרת יותר, שוב בשנוי רב של תוכן, גם מא. נ. גנסין וגם מש"י עגנון, אבל מאותה דרך עיקרית, אם כי גם מרוחקים זה מזה, הם יעקב הורוביץ, ש. הלקין, המתחיל ס. יזהר, וביסוד אחד מיסודותיו גם א. שטיינמן; והנה־הנה גם צעירים מקרוב באו, והם נראים לנו כצאצאי הפרוזה המיוחדת הזאת; אכן, מידי מספרים אלה נתנו לנו עכשו המפתחות לפתרון “חידה” זאת, או להבנת סוגיה זאת, ששמה א. נ. גנסין.