אף על פי שבקראנו כל ספור וספור של ג. שופמן, במפורד, נדמה לנו שעיקר יצירתו בצורתה, — באותו צמצום חגיגי וקצור שיש בו משהו מרשמיות אדישה, שקולה ורצינית של דין־וחשבון מעשי אשר לדַיָן פוסק במשפטו, — הרי בקראנו את כתביו בבת אחת, בזה אחר זה, מתברר לנו, כי עיקר יצירתו הוא — תכנה. אלא שהתוכן של ג. שופמן שאנו מצינים כעיקר לו, אינו במובנו המקובל והרגיל: אין זה התוֹכן, שמגדירים אותו כ“מלבב ומרתק” בהנאה של פבולה מזעזעת (— מושכת) מסביב ל“גבור” או “גבורים”; אין זה תוכן של עולמות פרטיים־מובדלים, אין הוא נותן דמות של ארץ אחת, לא דיוקן של עם אחד מסוים, אין הוא צר צורה מונוגרפית־ספוּרית לדור או למשפחה; את ההגדרה הנראית לי נכונה ביותר למהותו של תוכן זה, נתן ג. שופמן עצמו בשמו של ספור אחד גדול: אדם בארץ. תוכן זה, על פרטיו הרבים והשונים (השונים גם בחזרותיהם) — מבליט לבסוף אישיות, יוצר אשר אופי לו, אופי מוצק ומיוחד, עקשני במיוחדותו; קוו הראשון של אופי זה, — ראיתו המרוכזת ומרכזת, ראיה האומרת כולה: “יצר לב האדם רע מנעוריו”; נדמה לי, לגבי ג. שופמן אין כל טוב בעולם, שיהא עלול לשחד ולרכך את ראית הרע שלו, הרע בכל גלוייו. לגלויים שממילא הוסיף הוא גלויים רבים משלו, ממשיים ברעתם בתוך אפיו של האדם, גלויים שעל־פי ראשונותם וחריפותם האַנקדוטלית, ששופמן משוה להם, נראים הם לפעמים, כהמצאות של קטיגור חכם ושנון, ואף על פי כן, לא יולידו בך אפילו צל של ספק באמתותם ושרשיותם; לא ג. שופמן הוא האמן שיבנה ספור על דמיון־שוא, על ענין שאין בו מציאות בטוחה, שהוא בבואה נאמנה לכלל האדם; כי מה צורך לו בדמיונות, אם המציאות הנראית לו עשירה מהם?

הפחד, דוקא פחד האדם מפני האדם, הוא יסוד ראשון, ולאחר מערכת לא קטנה של יסודות אחרים ושונים, — גם יסוד אחרון בעולמו של ג. שופמן; בספריו הראשונים עדין אין זה פחד, אלא “פחדנות מטושטשת”, — אדם שאינו בביתו, אדם “בבית זר” רואה את עצמו — “כנתון בתוך המון כלי זכוכית יקרים תלוים בשערה”. פחד זה, עצם מציאותו ביותר: לקסרקטין, לבתי־חרושת, לבתי־חולים, לבתי־כלא, (והאדם אשם בגרימתו) מעלה את כעסו ושנאתו, אבל הוא גם משכהו ומושכו למקום המצאו, אל סמטאותיו האפלות ביותר: לקסרקטין, לבתי־חרושת, לבתי־חולים, לבתי־כלא, בתי־זונות ועוד. יסוד הרע והכעור, שאדם משתמש בו כדי להרע לחברו — ודאי יודע שופמן, כי לא מן האדם בלבד הוא, אלא שבאפיו הוא שלא לראות את המקור האחר, אשר אין לשנותו ולהיטיבו; משום שאדם הוא, אדם בארץ, אין מענינו ש“יתמו חטאים”, אלא חוטאים (ודוקא בסמוך לכך רואה אני צורך להדגיש, כי יכלתו האמנותית של ג. שופמן אינה נותנת מקום להנחה של טנדנציוזיות ביצירתו, אף־על־פי שהטנדנציה שבדיעבד — חיה ומתעלה בה). יסוד הרע והכעור במציאותו המופשטת־אלמונית בעולם אינו גורם לפחד, אולי גם לא לצער; הפחד נגרם רק בשעה שיסוד זה נעשה כלי־זינו של אדם בחייו וביחסיו עם זולתו, ובעיקר בשעה שהוא נהפך למין רכוש יקר לבעליו, לאוצר שאדם שומר עליו מתוך רכוז כל מעיניו, משכללו ומטפחו ואפילו מתוך הנאה מסותרת, — אינטימית לעצמו. כאן אין כבר אפשרות של יחס סולח מתוך הבנה; כאן יש — לפחד, לפחד מאד.

הרע והכעור במהותם הסטטית (זו שבידי שמים) — הם חדפעמיים וחדגוניים, גדולים־כבירים, אבל גושיים־גלמיים ולא מסוכנים; לא כן הם במהותם הדינמית (זו שבידי אדם). כאן הם רבי־פנים, רבי כוח פועל והורס, חיתיים־אַפוקליפטיים; כאן יש להם סגולה של צמיחה מתמדת, לא צמיחה של מין אחד, אלא צמיחה שבהרכבה עצמית, הבאה מאליה, הרכבה מפתיעה והולכת: כעוּר על כעוּר ורע על רע, מטמורפוזה שבמטמורפוזה. את האהבה לרע והכעור אצל האדם ראה ג. שופמן; מפני העובדה, שהאדם היא קרקע פורה ומפרה רע וכעור, נבהל הוא.

השנאה לאדם הרע, לחוטא דוקא, היא יסוד שני אצל ג. שופמן; ובשנאתו זו נבחן האמן שבו (כי הוא איש בעל אופי מיוחד ועקשני): אין זו שנאה על־תנאי, כי אין בה אף שמץ של אמונה (אולי גם לא רצון, שממילא תמים הוא ושטחי) לבעור הרע ועקירת הכעור מן העולם; — הוא מראה רק באצבע על האדם העושה רע וכעור; כי אותו, את היחיד בכל פעם, שונא הוא שנאה־שביסוד ממש. רשעיו של שופמן הם כמעמד שלם שהוא שונאו, אלא שאין זה מעמד חברתי־כלכלי; ואם כי אין יפים מספוריו של ג. שופמן לתכלית ספרות מעמדית־מהפכנית — אין בהם בכל־זאת ולא־כלום מן הצד השני שבמטבע זו: אין בו כל רמז לעולם שישתנה לטובה. והיא הבחינה: — נפש ספוריו של ג. שופמן היא האמנות, ולא הטנדנציה, לא במחשבה תחלה ולא בדיעבד. כי אכן שנאה זו שנאה צרופה היא, שאין עמה סיגים של כונות להבנות ממנה, — דבר זה מוכיחה נעימת ההומור שביצירתו; הומור זה, שהוא יסוד הכרחי לכל אמנות באשר היא חיה — כוחו לרוב פגום מאד מפני שגירותו והכרחיותו והוא ממית גם בעלי כשרון אמתי, — ורק במתן צבע ופנים מיוחדים להומור זה יציל האמן את מעשה כשרונו; ההומור של שופמן הוא הומור ש“אינו־נראה”, כמעט שאיננו מרוב ישותו; הוא כבוש ומסותר (לא מסתתר) ברצינות העשויה קפולים דקים מאד למטרה זאת, קפולים שאינם פוגמים במאום את חלקת הרצינות ושטיחותה ההכרחית. הומור זה אין אתה שומע ואין אתה רואה אותו, אלא נזכר בו, לאחר זמן ולאחר מקום. בכל כתביו של שופמן אין כמעט ספור אחד אידילי עד סוֹפוֹ, אלא שהטרגיות מסופרת אצלו פעמים רבות מאד בנעימה של אידיליה — הוא הוא ההומור בריחו בלבד, אותו ריח דק, שאין אתה שומעו אלא ממרחק רב, לאחר התפשטותו ובנדיפתו ודקותו הוא עומד שעה ארוכה מאד. גם כוחו הסרקסטי אינו בא לידי בטוי בסממניו המיוחדים לו, אלא בסממני הרצאה רהוטה, בלי כל העויות כמעט. משום כן יש ספורים רבים שאתה קוראם ככרוניקה בעתון או כמאמר פופולרי־רציני, — כמו הספור “שירי הברודיים” או “בקצוי הכרך” (: “בחורף שקועה הסימטה בחצי תרדמה. הגם שהביקור בכל אחד מבתים נמוכים ורעועים אלו עולה בזול כל־כך, בכל זאת מעטים ה”אורחים מאד"). י"ז שורות יש בספור “גבור”, שכתיבתן היא ככתיבה כרוניקלית־מעשית, והן אוצרות בתוכן כמות של סרקזם והומור, העלולה, על־ידי מהילה יפה, לפאר תריסר ספורים רבי ענין.

יש ונדמה לך, כי לפי שופמן אין כל יופי וכח טוב בעולם, כי כל פעם שהוא מספר על אהבה ועל יופי אין זה אלא כדי להגדיל רע ולהאדיר כעור. אהבה יש ב“נקמה של תיבת־זמרה”, ב“אהבה”, ב“גלידה” — אבל בכל פעם אין היא אלא קפיץ מובהק לבגידה באהבה, להתעללות בה. אם יש אוהב־אמת הרי הוא אוהב אשת־איש דוקא, ורק עד שבעלה אוהב ומקנא אותה, משחדל זה לאהוב ולקנא — חדל גם חברו לאהוב. — כי מה טעם לאהבת אמת?

כל אלה מחיי העיר הם. ובכפר? את הכפר, את האדמה, את חיי הטבע אוהב שופמן אהבת־אמת, אהבה בריאה — ואף־על־פי־כן, לא יתן שופמן גם כאן לשחד את עצמו, את ראית הרע שלו, במעט הטוב, שיש בכפר; אכן, בהסתכלו מקרוב, בהיותו עם החיים האלה ובתוכם — גלה ומצא את הרע והכעור גם באנשי הכפר, שכגודל טבעיותם וכרבוי בריאותם כן גדולים ורבים וטבעיים כחות הרע והכעור שבהם. בית־מטבחים ממש! ומתגנב החשד ללבבך: שמא הנאה היא ששופמן נהנה ממציאותו של הרע דוקא? כי על־כן הוא מתמיד כל־כך בראית הרע ואין הוא מוקיעו, אלא מספרו כספר אַנקדוטה כמעט, שעיקרה הנאה לעצמו והנאה לשומעיה.

כל זה עד שקראת ספור אחד, שהוא יחיד כמעט באורו שבו, — מוחלט וגדול. אכן, החלטיות זו וגודל זה של האור, שגלה שופמן פעם אחת, ואולי דוקא משום שרק פעם אחת על כן הוא אוצר בו כל־כך הרבה — הוא מגלה אותו קו יסודי ויקר בו, שמצאו בדוד פרישמן: “נפש ענוגה ורבת־אהבה הסתתרה מתחת לשנאתו ועקצנותו, שמלאו את קסתו”. המכוון הוא לספורו הגדול — “אדם בארץ”. רע, רע ורע מסביב, “עשו”ים ו“המנ”ים מלוא כל העולם, כעור על גבי כעור ומעל כולם שוב כעור — תהום איומה, מזעזעת. גי־בן־הינום, עולם־של־זאבים, תן הוא האיש לאחיו. וכל זה כל כך סמיך ודחוס — עד שאין אויר לנשימה! ולפתע, לבסוף, כמו במקרה — “הילד פקח את עיניו וחִיך כלפי הקשת בענן, הקשת השלמה, מאופק עד אופק”, ובחיוך ילדים מקרי ורגעי זה גלה ג. שופמן בדרך יוצא־מן־הכלל, בהפתעה שכאלו מתנגדת לכל אפיו שנתן לנו ביצירתו רבת הענפים, את כל עולמו הגדול: — — “הכחות העורים, שכנראה, אינם עורים כל־כך השיגו סוף־סוף את שלהם: אדם יפה בארץ היפה”.

השלמות של ראיה אחת אצל היוצר, (ראיה־תכוּנה, שאינה משקרת לבעליה, שכן גם הוא אינו מתכחש לה) היא המכשירה גם לראיה שלמה אחרת, שאין הוא מנצל אותה, כי אין היא בת תכונתו, אלא בשעה גדולה אחת, שבה היא עומדת לו מתוך רגש הודיה ליחס־אצילים אליה. ועל־כן לא הרבה ג. שופמן לחזור לנקודת־אורו אשר הראה ב“אדם בארץ”, אלא המשיך בנאמנותו לכוחותיו הבטוחים ומצויים עמו תמיד.

מבחינת הרצון לעמוֹד על אופי יצירתו של ג. שופמן אין טוב מן הקריאה הרצופה בכל כתביו, ספור אחרי ספור, המצטרפים לבנין רב אגפים וגדל־קומה ומבליטים את הקשר המהודק ביניהם, המוכיחים הוכחה נאה, כי יצירות בודדות אלה אינן מקריות, לא מעשה “מצב־רוח”, השונה בכל פעם, אלא גלים זורמים של נהר רחב־ידים ובעל אפיקים מחותכים, ההולך אל ימו הגדול. אלא שקריאה זאת מכבידה את אוירך, אויר כשל אֶדגר פו וש. בודלר. גם ברציפות הנושאים ממקור אחד, רציפות מענינת והולכת, אף על פי שהרוח בהם אחת היא, גם באויר כבד והולך — הרי ג. שופמן הוא הנובליסטן השלם ביותר בספרותינו. פחד לפחד, כעור לכעור, רעה לרעה — יצר המלחמה, יצרי מין (המסולפים דוקא), יצרי נצול, התלינות, שחיטת עופות ובהמות, רצח, שנאת־חנם, שנאת עם לעם, רמאות, ערמה, התעללות — כמה גבוה (כמה נמוך) הסלם, כמה מחניק האויר. קראו נא את שמחת הצופים במעשה התליה, הקשיבו לשיחות על כך, אשר ריר של הנאה נוזל מהן; אכן, נמצא אחד ששמע את כל אלה במורת־רוח, באי־רצון, הלא הוא האדון לאַנג, ה…תלין הידוע, אך, משום שהמעשה נעשה… לא לפי חוקי המקצוע (“האמן הזקן”).

זוהי מסגרת עולמו של ג. שופמן, ששבץ בה אבני־בנין ואבני־חן של יצירתו, שעל משקל כוחה ומדת יפיה של כל אחת מהן לסוגיה כדאי להאריך במיוחד.

ב    🔗

נדמה לי, שאין סופר עברי שני, שהרבה, כמוהו, לספר על ה“גויים”; הכונה ל“גויים” בספוריו, שלא קשרם בכל קשר שהוא עם יהודים, אלא — פשוט — מספר עליהם כספר על אדם, שהוא “גוי” רק משום שהוא “גוי”, ולא לרעתו הוא כתב עליהם משום שבאמת ובתמים אינו מבדיל בין אדם לאדם; משום שיש גרעין של אנרכיזם רוחני בעולמו. דוקא משום שלמותו גם בנקודה זאת, ראה ג. שופמן, בראיה של חושים בריאים, את השנאה העורת של ה“גויים” ליהודים ואת כעורה והוא מספרה בהבלטה רבה ובעקשנוּת. הוא יודע יפה את לב הרע, את כוח פריונו והדבקוּתו מאדם לאדם — ועל כן חזה עוד לפני שנים רבות את חזון הנַציוּת המנצחת. בספורים רבים ומצוינים מספר הוא על רעלה, על גסוּתה ושפלותה, ולא כספר ספור טנדנציוזי ו“אַקטואַלי” — כיין המשומר, כיין עתיק־ימים מפעפעת הנציוּת אצלו, שכן לא חדש הוא יין־רעל זה, לא מקרי ולא חולף, — שופמן שמע את קלוּחוֹ ממרחקי זמנים, הוא שמעו מדמם ומעשיהם של חילים, “מהפכנים”, מאסירים, עירוניים וכפריים; המלחמה הולידתו — כי רע גורר רע, ורע גדול והולך נוהג בהם. וכשם שספוריו של ג. שופמן יפים לטפוּח המהפכנוּת באדם, כן יפים הם גם לטפוח הלאומיות העברית. כמו שם כן גם פה, הרי זו ספרות שהטנדנציה בה היא בדיעבד. ושוב הבחנה מובהקת, שהעיקר ביצירתו הוא עיקר שבאמן ולא שבטנדנציה, יוכיחו אותם הספורים שבהם נדבקה שנאת־יהודי וכעורה גם ב…יהודים (“על המשמר” ועוד). ואת הרע ואת הכעור הזה. כעור שבכעוּר, כעור ההתכחשוּת — כמה הוא שונא, בכמה רצועות הוא מלקה אותו ושב ומלקה, כשם שהוא מלקה באכזריות משנה כל חלש הנוגש את החלש הימנו; בעקרבים של סטירה והומור שנונים מאד הוא מלקם. עד כדי הערצת החולשה שאינה מתגוננת מגיעים דבריו, כי יפה היא, כנראה, מן הכעור שבהתגוננוּת בערמה וגניבת־דעת.

ג. שופמן, המספר את השנאה בכל גלוייה, לא יכול היה שלא לספר על שנאת היהודים או להתעלם גם משנאתו הוא, כי אם יהדותו של ג. שופמן אינה יהדוּת הרוצה נקמה כשם שאינה רוצה בהכנעה לשנאה אליה, הריהי יהדות ששונאה, — שונאה ובוחלת — את השונא (האין ג. שופמן רואה שגם בשנאה יש לפעמים מן הגניוס של טוב? או זהו יוצא־מן־הכלל מאוּשר?).

ג    🔗

כל מספר חשוב יש לו, בודאי, דעה משלו על הכתיבה ודרכיה, ונראה לי, שאין דעה זו באה בחשבונו של המעריך הערכה כללית את המספר כמספר דוקא. לא על־פיה, אם היא מתנגדת לו, יעריך המעריך את יצירותיו של זה. דעתו של ג. שופמן על דרכי כתיבה, על סופרים ומשוררים, שהוא מפרש בשמם, עברים ולועזים, ועל מלאכת הספור והשיר בכלל, יש לה, בלי ספק, משקל בשעת פולמוס מיוחד, ולא לעצם מהוּתו כאמן הנובלה העברית; אני אומר אמן דוקא משום שאיני גורס משורר, כגירסת ג. שופמן (ברשימתו “אל תאמר “אמן”, אלא “משורר”!”); המשורר הוא, לטעמי, חומר היולי יקר, ואין בו משום חשיבות של יצירה, אלא בשעה שהוא אמן, שאינו בנמצא ממילא אלא במקום שיש כבר משורר.

עולמו של ג. שופמן עולם של משורר הוא, הספורים שלו הם ספורים של אמן, השולט בחומר שלו שליטה מחושבת ומכוּונת; עולם זה אצל אדם, גם אם משורר הוא, הוא עולם של “חומר עכוּר”, של תוהו־ובוהו, שרוח אלוהים רק מרחפת עליו, אבל אינה חיה בו, כי התהו־בהו חד־פעמי, נצחי ומת. עולם זה בספוריו של ג. שופמן יש בו הכח של תוהו־ובוהו, אבל כוח זה לא היה דיו לבורא־העולם ואינו די גם לאמן, משום כן יש בספוריו של שופמן, — משורר ה“חומר העכור”, — צלילוּת של בנין, של הטלת משמעת וקביעת חשוקים לעולמו. שאם לא כן, היכן היא העוית הטבעית לכל פחד? מדוע אין הכעור בספורים אלה שותת וזב ומעלה ריח רע? למה אין הרע בהם מדבר גבוהה ומלהג בּסכלוּת? — אכן, — שופמן העבירם בכוּר של חטוּא אמנותי, שמם בסד של צמצום מלוטש, שהוא, לפי אפיו, אבל גם לפי הכרתו האמנוּתית — צו עיקרי לנובלה.

מספור לספור גדל והלך כוח הצמצום שלו. מתיחות (על־פי סוד מתוח מיתרים לכלי־זמר) שוה לנובלות שלו, ואין ספק שמפני כן גדול כל כך הזמר בספורי זועה ואפלה אלה; ומפני־כן אין די גם בנגינה שהערה בהם משוררם, אלא יש מקום לפרושי נגינה רבים, לאינטרפרטציה של אמנים־מבצעים ולקוראים־שומעים.

ג. שופמן הוא יוצר הנובלה הראשון בספרותנו, ואף־על־פי־כן העלה אותה מיד לדרגה פיוּטית־אמנותית, שאינה נופלת מדרגת הנובלות הטובות בספרויות אחרות. השפעתן של נובלות מלוטשות אלה, שכל עודף כאלו נוקע מהן, היתה גדולה מאד על סופרינו ומשוררינו, ממנו למדו לחרוש חרישה עמוקה וחסכנית ולזרוע זרע של קימא בשדות חדשים ושונים משדותיו. אבל בשדה הנובלה הטובה, המשוכללת, בת התוכן השלם לעצמו, אם כי הוא מגופו של עולם גדול שנובלה אחת ואפילו רומן צרים מהכילו, בעלת סגנון שתכוּנתו קבועה ומובהקה לאחד מפורש ולא לחברו, — בשדה נובלה זאת ג. שופמן הוא כמעט יחידי גם היום.