א

כל סוג מסוגי הספרות גורל פרטי לו; לפעמים נראה לך הדבר, כי גם בשדה זה מצויה כמין מלחמת־מעמדות, רחמנא לצלן, שהלא אף כאן אתה מוצא סוג אחד שהוא “מיוחס”, או “אציל”, וסוג שני — נחות מעלה, ממש פחות־ערך, וזה רק בתוקף מסורת ומורשת, ולא בזכות עצמית ואישית כל פעם; האם אין מקובלת על כולנו בדרך כלל ולכתחלה, בלי השהית המחשבה מראש, כעין דעה־קדומה, כי המשל לעולם אינו דומה בערכו, נגיד לליריקה? אפילו הבלדה, שהיא כעין שאר־בשר למשל, — נהנית מ“יחס מיוחד” אצל כולנו, בזכות ליריקה, שמדתה כזית, שבה היא מתבשמת, מה שאין כן המשל עצמו, אעפ“י שהוא בחינת אב־המשפחה; ואולם המנער מעצמו את אבק השגרה שביחס כהנ”ל, המהלך בלב־פתוח ומעין בדעה־רעננה, הבוחנת תמיד מחדש, גם את הנבחן כבר מאה פעמים ופעם, — הוא יופתע לטובה מן השירה הגדולה, המיוחדת במינה, השמורה בכוַרתו של המשל; גם אם כונתו הראשונה של הממשל היא דידקטית, אם אינו משורר בכל הויתו — נמצא שהוא מוריד ולא מעלה את כונתו; וטעות פטלית טועים הסוברים, כי מי שיש בידו “נמשל” חשוב, או “מוסר השכל” בעל־ערך לכל־הדעות, אם חכם ושקדן הוא, ימצא ויחבר כבר “משל” הראוי לבוא בקהל; רק תמימים עד למדרגת סכלות אינם משיגים ואינם יודעים, שדוקא במשל אורבים הכשלונות הרבים ביותר למוסר; ועל־כן צריך הממשל לכוח מבורך אשר ידע להעלים לחלוטין את הכונה בכלל, שה“מוסר” זקוק לסיועו של ה“השכל”; לא יתכן בשום פנים ואופן למשוך חשד, כי היחס בין המשל לנמשל כמוהו כיחס שבין תומך ונתמך; כי בעולם הרוח (וגם בחיי האמנות) — הכל תומכים, ואלו הנתמך לעולם מכשיל; אם היופי והאמת אינם בחינת בני חורין זה כלפי זו, אם אינם שוים בכוח, זו מול זה, והם מבקשים לסיע אחד למשנהו — שניהם נזוקים; וכן ממש הדבר גם בענין הצורה והתוכן אשר ביצירה האמנותית; כל שהמוסר הוא בעל משקל מוחלט, כן צריך שגם ההשכל יהיה בעל משקל מוחלט, וכשם שהנמשל נשגב, כן הכרח שהמשל יהיה נעלה, עד שיהיו, כאמור, שניהם “תומכים”, גם אם אף אחד מהם אינו זקוק לתמיכה; ועל־כן: אין ממשל משלים בעל שעור קומה אלא זה שהוא במדה שוה בעל־מוסר ובעל־השכל (וכי השכל משמעותו שירה, ננסה לצין להלן).

ב

הממשל הרוסי המפורסם א. א. קרילוב חכם־עתיק היה, בעל־מוסר המלא על כל גדותיו חיוניות רוסית, שופע שירה ועליצות־חיים, רציני בכל הגה מהגייו ואעפי“כ אינו פוסק מלצחוק, רואה ללב הנגעים והפגעים ומבקש תקון המדות והוא מנגן על כך השכם והערב בנגון של הומור זורח ופורח; איזה עולם גדול רתם זה “הדוד איבן” למרכבת הלעג העליז שלו: — חיות ועופות מכל המינים, רמשים ושרצים, עצים ופרחים, עובדות עם אגדות, ברנשים שונים, דקים כקנה ושמנים כשור־הבר, — יריד־חיים גדול, מרובה גונים, ממש גלגל צבעונין מרהיב עינים, כל אחד עם קול שלו, — חריקה וצפצוף, געיה ונעירה, קול תוף וקול חליל, קול נקישת ברזל בברזל מחריש אזנים וקול כנור מעודן, קול רנה וקול צריחה, בכי והתיפחות, — הכל הכל אתה מוצא בספרי משליו, ואעפי”כ אין כאן כל אנדרלמוסיה ושום ערבוביה, אלא אדרבא, — כל אחד מופיע בכל מלוא יחודו, מתגלה עד סוף כל מהותו; כל משל מן המשלים שופע דברים ואעפי“כ הוא תמיד מצומצם וקצר, כי א. קרילוב אמן גדול ללשון הרוסית, בעל מקוריות בלתי־נשנית ממש בתפיסת יסודותיה השיריים והשגת צפור־הנפש שלה; הוא מליצי? — ודאי שכן, כי לעולם אין משל בלי מליצה (אם כי לא כל מליצה טובה בשבילו), אלא שזו מליצה נקיה כל־כך, בהירה ממש, והראיה — לשון מליצית זו נעשתה לשון עממית; משפטים שלמים, פסוקים וחצאי־פסוקים, צרוף וחצי־צרוף נקנו על ידי כל העם ונבלעו בשיחותיו, וכמעט שאין יודעים כי מידי קרילוב הם; עד כדי כך הגיעה השפעתו של ממשל זה על הלשון הרוסית, המדוברת והכתובה, שאפשר לומר, כי אם יבוא אחד היודע את הספרות הרוסית על בוריה לתרגם איזו יצירה מיצירותיה, לא יצליח בתרגומו, בהרבה מקומות, אם לא ידע את משלי קרילוב על בורין; הוה אומר כי כאן לא המשל כשלעצמו הוא הכל, כי משקל רב מושקע גם בלשון החכמה, בצרופים הפיוטיים, והשנינות שלו לעולם לא תדע היכן היא נעוצה בעיקר, — במעמדו של הנושא או בתאור התמים והמתמם; אכן ליריקה אין במשלים, ואלו היה “שובץ” אותה בתוכם, כמו שעושים ממשלים מרצון ולא מכוח, כי עתה היתה זו מקלקלת את השירה האחרת שיש בהם; כי שירה מובהקת הם תאורי־הטבע של א. קרילוב העשויים בכונה לשמש רק “מסגרת”, או “רקע” לנפשות המשלים; ושירה טובה, נקיה מכל פסולת, הם גם המונולוגים והדיאלוגים של כל מיני דומם, צומח ובעלי־חיים, כל אחד ואחד ושפתו שלו, שפה אנושית בפי עצים ואבנים ועל לשונן של צפרים וחיות; ואם אמנם יש במשל משהו ממהותו של תיאטרון־בובות, ושל רקוד ודבור על פי משיכת־החבלים, — הרי בכוחו היוצר של הממשל אתה שוכח את הדבר הזה והנך שרוי תמיד באתמוספירה טבעית ומוחשית; לעולם אין לך הרגשה שאתה צופה כמו אל במה, אלא כאלו מעורב הנך עם בריות שונות ומשונות, נשא על גלי שיח ושיג, מוטס על כנפי צחוק על טפשות והנאה מחכמה חריפה; רשעים ושוטים נופלים מן הרי שזה כאלו מן המציאות הידועה לך, ואעפי”כ אתה מאמין באמת של הרצוי הזה, יותר מאשר בנכונותו של המצוי, כי א. קרילוב משורר ואמן הוא, המקים עם כל משל בנין שלם, מושתת ביסודות חזקים, חלונות קרועים בקירותיו, ויש לך אור ואויר, ואין אתה מרגיש ש“מגדל־שן” הוא זה, אלא ממש עולם חי וקים. —

ג

עובדה מענינת וגם מאלפת היא, שכל הממשלים המפורסמים לתהלה בעולם, כגון לפונטן הצרפתי, קרילוב הרוסי, גיי האנגלי, — משליהם דומים וכמעט כולם לקוחים מן המקורות של הקדמונים, מן היונים, ההודים והעברים ואעפי“כ הם מקובלים כממשלים מקוריים, בעלי כשרונות גדולים, ויש רואים אותם אפילו כגאונים במינם; הרי שלא תוכן המשל הוא העיקר, ואף לא מוסר־ההשכל, הדומה גם הוא בדרך כלל אצל כולם, אלא דוקא מדת השירה שבהם, הבנין השונה כל פעם של המצבים, הדברים הנבדלים תמיד המושמים בפיות של נפשות המשלים; והאם לא מאלפת היא העובדה, שסוקרטס בכלאו בקש להנהות עצמו ממשלי אזופוס, אלא שמצא שהמשל המוסרי, אם הוא פרוזאי, אין בו די כוח לגרום לעלית נשמה, והוא שניסה לשוות למשל ה”אזוב" (ככנוי המליצי שכנו בעברית את משליו של אזופוס) צורה פיוטית, להעבירו על פסים של מוסיקה? לאחר דורות רבים בא לפונטן הצרפתי והלביש בחרוזים את כל משלי אזופוס, אבל מי זה זוכר היום כי אין כאן אלא “תרגום” בלבד? וגם היודע את העובדה, אינו מקבל אותה, אלא מכחיש אותה בצדק; כרחוק מזרח ממערב כן רחוק הדמיון בין משלי אזופוס למשלי לפונטן, וההבדל העצום הוא לטובתו של לפונטן כמובן; אפילו משליו המחורזים של פדרוס היוני, הממשל הראשון בחרוזים, אינם דומים, לא בכוח הלשון, לא בשנינות מפוארה ולא בדמיון יוצר לאלה אשר אצל לפונטן; ומשלי קרילוב שוב לקוחים בתכניהם מאזופוס ומלפונטן, ואעפי“כ אין גם אלה דומים לאלה, אלא על פי סימנים חיצוניים בלבד, והעיקר שוב אחר, מיוחד מחדש, מקורי בהחלט; והאם צריכה עוד ראיה לכך? הנה היו ברוסיה ממשלים לא מעטים מחוץ לקרילוב, ורק שמותיהם זכורים מזמן לזמן — כמניצר, סומרוקוב ועוד — אבל המשלים, נשכחו כולם עד אחד; וכן הדבר גם בצרפת; ולא כל שכן בארצות אחרות; אפילו הממשל האנגלי גיי, שהוא בעל שאר־רוח והתופס מקום בתולדות ארצו, כיון שאינו מזהיר ואינו שנון כל צרכו, ולא מבריק בשירה נבדלת זו, — זכרו משתכח והולך ורק הבדיחה עליו ועל מול”ו עוד נשארה ותומכת ביצירתו; והבדיחה אגב, הלא היא: — המו“ל של גיי (באנגלית — עליז) היה אדם אחד ששמו ריץ' (באנגלית — עשיר), שהצליח מאד בפרסום דברי הממשל, וגם שלם לו סכומים גדולים, וע”כ אמרו: בסופו של דבר נעשה המו"ל — גיי, והממשל — ריץ'.

ד

אין כל ספק כמעט, כי המשל, — יותר מכל סוג ספרותי אחר, — אין חשיבותו גדולה, אם אינו ראוי לבוא בקהל עולם כולו; משל לעם אחד וללשון אחת, כמעט שלא יתכן; מעצם מהותו, משום שנפשותיו מושאלות מן הפלורה והפאונה, הוא אוניברסלי, או שאיננו משל טוב; משלים עברים נכתבו מזמן לזמן, פעם ביובל ופעמים בתקופה, אבל אין אצלנו משלים, שמותר לנו להתפאר בהם במיוחד; מובן מאליו, כי המשלים המפוזרים בספר התנ“ך — ראויים לתהלתם ופרסומם, ושמא כדאי היה לאספם פעם יחד, — ומה גם אם נמצאים ציורים טובים כלואי להם — אם של ג. דורה, או הולביין, שציירו, כידוע, כמה וכמה ספרים מן התנ”ך (הספר “משלי” אינו שיך, כמובן, לסוג המשלים הנדון בזה); ערך לא מעט שמור גם ל“משלי שועלים” של ר' ברכיה הנקדן, הכתובים בפרוזה מחורזת, ואף נתרגמו בחלקם ובזמנם לרומית, נדמה לי; י. ל. גורדון פרסם גם הוא ספר בשם “משלי יהודה”, והם תרגומים, מקרילוב ולפונטן בעיקר, ואם כי יש במשלים אלה מכוחו הטוב של המשורר — הרי אינם יוצאים מגדרם הזמני והמקומי, ולא יבואו בחשבון יצירות אמנותיות; גם המספר יהודה שטיינברג כתב ספר משלים, בשם “בעיר וביער”, וכולם כמעט מקוריים, בדויים מדעתו, ואף על פי שיש בהם הרבה חריפות, — הריהם עשויים בכובד־ראש רב יותר מידי, בלי גרגיר של הומור, ואין דינם אלא כמין ממני הספורים האלגוריים; אכן, ממשל בעל שעור־קומה היה אליעזר שטיינברג, שכתב משליו באידיש, והם ספוגים ערכים יהדותיים, והעבריות שופעת מהם, ובכ“ז ברי הוא, שהללו ראויים להתרגם אפילו ל”שבעים לשון" וטעמם יעמוד בהם, ואולי גם יתעלה; קצב הדברים, התמונות, השיחות, התאורים, הלשון, מוסר־ההשכל, — הכל מבריק, הכל מלא תנועה; ואם ימצאו משוררים בעלי כוח להרקה אמנותית ומחוננים בתכונות של אֶספרי עברי יעשו מעשה ספרותי חשוב, אם יחזירו את משלי א. שטיינברג לתחום ראשון, שממנו באו; ועוד: משלי א. קרילוב עצמו נתרגמו פעמים רבות לעברית ויצאו בספרים מיוחדים, אבל כולם כאחד, מלבד תרגומיו של י. ל. גורדון אינם ראויים אפילו לעמי־הארצות, ועדיין הם מחכים שתקום תשוקה בלבו של אחד, בעל יכולת ומבורך הוּמוֹר טוב, אשר יטבע מטבע עברית למשלי־מופת אלה.