א

קראתי בימים אלה בעתון ספרותי צרפתי מסה עיונית של איש־מדע, המקדיש את דבריו לכוכב־הלכת נפטון ביום מלאת מאה שנה לגלויו על־ידי לא־וריה, גלוי שהוא, לפי דעתו של הכותב, אחד המאורעות הגדולים ביותר של המאה הי“ט, ואין אדם רגיל מסוגל אפילו לשער עד היכן הדברים מגיעים; מובן מאליו, שאין כל סבה לפקפק בנאמנות ההערכה של חכם מדעים ובקי בהשתלשלות הגלויים וההשפעות של המאורע, ואין הבדיקה המפורטת והמדויקת נתנת אלא למי שצבא־השמים ומאורעותיו הם לו ענין מתמיד ולא שבהזדמנות יחידה וחגיגית; אולם למקרא אותו מאמר נתחזקה אצלנו התעוררות ראשונה ומהוססת — להזכיר בדרך של עיון ודיון מאורע גדול אחר מן המאה הי”ט, הלא הוא דבר מלאת מאה שנה לפרסום הרומן הראשון — “אנשים עניים” — על־ידי פ. מ. דוסטויבסקי; נתחזקה זאת ההתעוררות והיתה לצורך הנפש והדעת — מתוך שקנאנו במדת הבטחון שאותו איש־המדע מיחס לחשיבותו של מאורע ואינו חושש אפילו, כי הרבים, שאי־אפשר להם לדעת מה שהוא יודע, יראו משהו הפרזה בדבריו; ואלו אנו מהססים להעלות בדעתם של הקוראים מאורע שחשיבותו מוּכרת והשפעתו העולמית — למעלה מכל ספק היא, ולא רק בשדה הספרות בלבד, כי מי עוד כפ. מ. דוסטויבסקי ויצירתו זעזעו אישים ועמים, קבעו דמות של דור וקבעו נפשות בעולמנו? ללא כל חשש של הפרזה אפשר, לדידנו, לומר בלשון מליצית, אמנם, אבל נושאת אמת לאמתה בקרבה, כי כהשפעה הגדולה, בדרכים שאינן נראות לעין הכל, מגלויו של כוכב־הלכת נפטון מצבא השמים, כן השפעתו העצומה, גם היא בדרכים שאינן נראות לכל, נוסף על אלו הנראות והידועות, מהתגלותו של כוכב־הלכת פ. מ. דוסטויבסקי, בין צבא־הרוח־והיצירה עלי אדמות; מאורע היסטורי וחותך־גורלות הוא התאריך העגול של מאה שנה מאז הופיע לראשונה שמו של יוצר גאון זה וראוי הדבר שנזכירהו, לו גם “על־רגל־אחת” ובצמצום שבצמצום של יריעה.

ב

הכניסה כשלעצמה של פ. מ. דוסטויבסקי אל הספרות הרוסית — עטורת נצחון היתה מראש, כי ככה מספרת הכרוניקה: “על פי עצתו של הסופר גריגוֹרוֹביץ‘, שעמו גר בדירה אחת, הביא דוסטויבסקי את הרומן שלו למשורר נקרסוֹב; נקרסוב השיג מיד את כשרונו הבלתי־שכיח של המחבר וגם את ערכה של היצירה החדשה; בלילה מהר, ביחד עם גריגורוביץ’, אל דוסטויבסקי כדי להכירו פנים־אל־פנים לשפוך לפניו את רגשי התפעלותו; למחרת הביא נקרסוב את כתב־היד למבקר בלינסקי, שקרא את הרומן ודרש שיביאו לפניו תיכף־ומיד את הסופר המתחיל; הסופר הצעיר והמבקר בעל התהלה והסמכות של התקופה מצאו לשון משותפת זה עם זה”.

ואף על פי שלמדנו לדעת מתולדות הספרות בעולם כי כמה וכמה גדולי רוח ומשובחים ביצירתם הגיעו למה שהגיעו במשך ימיהם — בהדרגה, והתחילו בדברים רגילים מאד וצריכים היו להתגבר על אדישות של עורכים, להאבק על מקומם ואפשרות ההמשך לקראת השיא, — בכל־זאת נראית כל־כך טבעית העובדה, כי בפני פ. מ. דוסטויבסקי נפתח השער בהרחבה כזאת ובקידות של משורר מפורסם משמאל ושל מבקר מהולל מימין; תכנו של הרומן (בצורת חליפת־מכתבים) “אנשים עניים” אינו מחדש דבר והנו משתלב בשלוב קל בתכני הספורים של אותו זמן, אבל רדוּדה של היריעה חדש הוא לחלוטין; שלא כמו האחרים, מרבה פ. מ. דוסטויבסקי בפרטים, מאריך ב“פכים קטנים”, מוסיף חוליות על חוליות לשרשרת ומושכה בקו ישר־ישר, כאלו עד קצה העולם; הגבור הראשי שאצלו, או הגבורים המרכזיים, אינם “מוקפים” אצלו גבורים שניים ושלישיים, שארי־בשר וקרובים והמון־עם, הסובבים וכמעט תמיד מכסים בכבדם ובהקפם על העיקר; אצלו בנוי הספור לא כעגול בתוך עגול, אלא באורך; הנפש העיקרית, או כמה נפשות עיקריות, צועדות בראש, והשאר — הולכים אחריהם, גם בשורה רחבה, וגם בשורה ארוכה; ומכאן — גם הקפה הבלתי־שכיח של היריעה. וגם זה שהכל גלוי ופרוש לעינים; כל המאורעות בספוריו של דוסטויבסקי בתוך מקומות־ישוב מתרחשים, בארמונות נגידים וגם במאוּרות־עוני, אבל הוא כאלו מסיר בכוח אדיר את כל הגגות והורס את כל הקירות ומעמיד את כל הנפשות והמעשים כמו בשדה פתוח, בזירה עצומה בגלויה; ודרך זו של עצוב הספור חשובה מאד, כי על כן אין המספר מרגיש שיש לו קורא, שעליו להוליכו אחריו לכל פנה וקרן־זוית, לכל דירה ולכל חדר נחבא, אלא הוא מעמידו בנקודת־מצפה אחת, שמשם הוא רואה ושומע את הכל כאלו ממילא; ואת סגולות־ספור עיקריות הללו, שבהן מצטיינות כל יצירותיו של דוסטויבסקי עד המאוחרות ביותר, אתה מוצא גם ברומן הראשון של “אנשים עניים”, והן הן שמשכו מיד, לא יכלו שלא למשוך, את תשומת־הלב של משורר ושל מבקר, כי הבימוי היה שונה, היה אישי־מקורי, היה גרנדיוזי בחדושו, וממילא נראה גם המשחק וגם השחקן חדשים ומדהימים.

ג

מובן מאליו, כי כמו בכל יצירה ראשונה בעלת משקל, של מי שהתפתח והתגלה כגאון, אתה מוצא גם ב“אנשים עניים”, הרומן הראשון של פ. מ. דוסטויבסקי, את עיקרי עולמו — בנסתר, ברמז־דרמז בלבד; כן, — חשוב מאד ומענין עד אין קץ הוא, שיש ויש, לוּ גם כקוץ קוצו־של־יוד, ב“אנשים עניים”, מה שנתגלה בכוח אדיר לאחר־כך ב“החטא ועונשו”, ב“אחים קרמזוב” ועוד, ואף־על־פי־כן שונה יצירת־בכורה זו תכלית שנוי משאר יצירותיו הגדולות של פ. מ. דוסטויבסקי, כי כאן עוד נקט אמצעי של הומור ובקש לגלות בעזרתו דוקא, את תהום הטרגדיה שבה מפרפרות הנפשות שלו; ברומן זה, ובעוד שנים־שלושה ספורים קצרים יותר, היה הוא בחינת מחבר, המעמיד מן־הצד אספקלריה מלוטשת ובה משתקפים החיים על מאורעותיהם, ואם כי הדברים נוגעים עד לבך, מזעזעים אותך, ממלאים אותך רחמים גדולים ומעוררים בך רגשות מחאה ומרי — הרי בו בזמן אינך יכול להשתחרר גם מכוחו של הצחוק המחלחל בך מתוך שאתה רואה את הנדכאים־והחלכאים על העויותיהם המגוחכות, על השגותיהם הנלעגות; העובדה כאן טרגית, כמו גם לאחר־כך ביצירות דוסטויבסקי, אבל המראה והמחזה — רוח של הומור מרחפת עליהם; הה, בהמשך הזמן, מי עוד כדוסטויבסקי הגיע אל אותה דרגה של מתן טרגדיה בשלמותה ללא כל יסוד חשוב אחר? את הטרגדיה בצריפותה הגדולה ביותר הוא נתן, לא כסערה, שיש גם פרטים מצחיקים בטלטולים שהיא מטלטלת, אלא כעלעול, כהוריקן, כמערבולת של תוהו־ובוהו, כקטסטרופה מסוכסכת, שאתה בתוכה ולא על ידה, ועל־כן — לא צחוק ואף לא בכי היא מעוררת בך, אלא תפלה בלבד; יש אומרים שזוהי תפלה המרפה את הידים ומנערת מכוח ומרצון לשנות ולמנוע את הקטסטרופה, ויש אומרים, להפך — היא מחשלת, היא מחזקת, מרוממת ומכשירה אותך לשנות את עצמך ואת אשר סביב לך לטובה; וכוח חריף וחשוב הוא, הנמשך והולך מאז ועד היום, וזה, כמובן, נושא מיוחד, שכדאי לחזור אליו.