כל ימי נצטערתי על שלא זכיתי לראות את מנדלי, והנה לאחר שקראתי את הפרקים הנעלים עליו ב“הראשונים כבני־אדם” (אחד הספרים המעטים, החשובים ביותר, שנתפרסמו אצלנו בעשר השנים האחרונות) לי. ד. ברקוביץ, באתי על סיפוקי במקצת.

הנה אני רואה אותו יושב אל שולחן־הכתיבה, כשהוא שרוי בחבלי יצירה. “משהוּ חסר לי כאן”… והנה הוא מתפעל בשעת טיול מיפי הנוף השוייצי ואומר: “שוייצריה יפה היא, אלא שחסרון אחד יש בה – ההרים”… והנה אין דעתו נוחה מ“מגילת האש” (וכותבי־המסות יתנו אל לבם!) ונתפייס אחר־כך ב“הבריכה”. “ואתא מיא וכיבּה לנוּרא” – אמר על כך לבן־עמי.

תוך כדי דיבוריו ומשליו השנונים נגע פעם עצמו באותה נקודה “עדינה”, אשר בשלה נמצאו בימינו מקטרגים עליו. זה היה אגב קריאת־תגר על “משא נמירוֹב”. “אף אני אינני מן הסופרים המתוקים, שרק נופת תטופנה שפתיהם לעם, אף אני גורס את הפסוק: חוֹשׂך שבטו שונא עמו… אבל במה דברים אמורים?” וכו' וכו'.

מצדדים שונים ומנקודות שונות אני רואה אותו. הנה הוא “נשען בערפו אל דופן הכסא, זוקף קצת את ראשו למעלה וסוקר בעין אחת יהירה את איש שיחו, כבוֹחנוֹ, אם ראוי הוא לשמיעת דברים אלו”.

וכאילו כדי לקבוע בלבנו את דמות־דיוקנו של סבא הנהדר שלנו עד תום, מביא ברקוֹביץ את דברי בן־עמי. “איש העם והאהבה”, דברים הנוגעים עד הלב והמדביקים גם אותנו ברחשי געגועים והתרפקות: “… אני זוכר אותו כמו חי – ויודע אתה כיצד? כאילו אני רואהו כאן לנגד עיני!.. אַי, ר' מנדלי, ר' מנדלי, בגן עדן תהא מנוחתו!.. הלא חי הוא, חי עדיין!.. הנה הוא יושב עמי, ואני שומע את קולו מדבר… מי בדה את השקר, כי ר' מנדלי מת? שקר הדבר – חי הוא!.. חי בספרות, חי בכל מקום, בכל פינה שאתה פונה!.. כלום יודעים היו המצפצפים התל־אביביים שבכאן, עברית חיה מה היא, אילמלא טרח ר' מנדלי בשבילם?.. הלא כולם לקחו ממנו ושׂמוּ בכליהם: שלום־עליכם, ביאליק, אפילו אני… ומי לא? אפילו הזאטוטים הללו המצפצפים שבכאן… ואתה, ברקוביץ, גנב שכמותך, כלום לא גנבת ממנו בחשאי ושׂמת בתרגומי שלום־עליכם?.. תן תודה!..”

יש לקנא בברקוביץ על שזכה לעמוד במחיצתו של מנדלי ולדבר עמו פנים אל פנים, אבל גם מנדלי ראוי לקנאה על שזכה לתיאורו של פורטרטיסטן־אמן ורב־עדינות כי. ד. ברקוביץ.