חוּס אֱלֹהַי מִמְּעוֹנָךְ

עַל חֲבַצֶּלֶת שׁרוֹנָךְ

(משירי חסדאי)

 

הקדמה    🔗

קורא יקר!

מצאתי לחובה נעימה להביא לפניך קובץ זה משירי חבצלת ז"ל בת אחי חיים חבשוש, מחברת הספר “התמסרות” בעריכת פנחס שדה שיצא לאור בהוצאת צ’ריקובר.

קובץ שירים זה נמסר לי על ידי חבצלת בחיים חיותה לשם הוצאה לאור – לפי בקשתי. בשליחותי זו שלתי נעלי מעל רגלי, וטיפלתי ביראת כבוד בהוצאה לאור, כהבטחתי למנוחה.

אני שמח, שזכיתי למלאת צוואתה – שנאמרה לי שלושה ימים לפני מותה – והקובץ לרשות הקהל הרחב!

בסיום: לא אוכל שלא לציין כאבי וצערי על שאני מדבר על חבצלת שאיננה… ועל כי שירת חייה באמצע נפסקה! יהי רצון ושמה ינון בקרבנו לעד.

מרחשון תשמ"ז (נובמבר 1986)

המוציא לאור

דודה: יחיאל חבשוש

עַל חֲבַצֶלֶת

“…וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ… וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל…”

(שמות ג, ב)

כָּךְ נִדְמָה… עַד… עַד… שֶׁבָּחֲרָה בַּמָּוֶת..!

מִשִׁירֶיהָ:

"…שָׁקְעָה שֶׁמֶשׁ בַּיָּם,

שָׁקְעָה שֶׁמֶשׁ בַּיַּעַר,

שָׁקְעָה בַּאֲגַם עוֹלָם"…

ואני משלים:

שָׁקְעָה שִׁמְשֵׁנוּ בַּקָבֶר!

“שׁוּרִי חֲבַצֶלֶת שְׁרוֹנִים. חֶלְקֵךְ בְּעֵדֶן תִּנְחֲלִי. בִּזְכוּת שְׁנֵי לוּחוֹת אֲבָנִים, הֵיכַל מְלָכִים תַּעֲלִי. תִּרְאִי לְהוֹד פָּנִים בְּפָנִים: משֶׁה סְגֻלַּת מַקְהֵלִי. תִּשְׁתִּי לְכוֹס יֶשַׁע בְּעִטּוּר, עִם אִישׁ יְהוּדָה הָאֲרִי”.

(ר' שלם שבזי, מתוך השיר מס' קע"ג - הוצאת חסיד)

 

ואלה תולדות חבצלת ז"ל    🔗

סיפור חייה, יצירותיה, מותה    🔗

לאחי חיים, השם ישמרו ויחַיוֹ, ולאשתו תורכיה לבית ר' יחיא עזירי אלנאצר תבורך מנשים, נולדו שבעה בנים ובנות. הבכור יוסף, אורה, שרה, ישמרם יוצרם, שמעון הי“ד, ציון, אילת הי”ו, וחבצלת ז"ל, חמישה נולדו בתימן, אילת וחבצלת נולדו בארץֿישראל.

אתעכּב כאן על תולדותיה של חבצלת ז"ל.

נולדה ברח' נחלת בנימין 80 בתל־אביב ביום י“ד בניסן תש”י, 30 במרס 1950. לאחר שעברה את מסלול לימודיה מהגן ועד התיכון בתל־אביב, יצאה לקיבוץ בית העמק שם אחיה חבר בו, שהתה בקיבוץ שנה וחזרה לתל־אביב. כאן שהתה תקופה קצרה ועברה לגור באילת, שם גרה אחותה שרה. לאחר שהִיה באילת, נדדה חזרה אל מקום הולדתה, אל תל־אביב רבתי, במטרה לחיות בקרב משפחתה ולהידבק באורח החיים אשר אהבה.

בשִׁבתה בתל־אביב עבדה בכל מיני עבודות שנזדמנו לידה, החל בפקידות בדואר ובמקומות שונים. אדיר היה חפצה לקיים עצמה ממעשה ידיה, ולהוכיח יכולתה בנושא זה, להתקיים, ואפילו בלי עזרת ההורים והמשפחה. אהבה מאוד את החיים ורצתה להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם.

עוד מילדוּתה ניכרו בה עצמיותה ועצמאותה, ניחנה בנפש עדינה ורגישה, על הכל הסתכלה בעין בוחנת וביקורתית, אך דבריה היו מאוד עדינים ונעימים לאוזן. העריכה מאוד את הוריה ומשפחתה ואהבה אותם. קידשה את אורח חייהם, אך על פכּים קטנים ביקרה אותם, בעֶדנה, ותמיד בצדק.

ככל שבגרה התגבשו אצלה דעות ברורות על החברה וניסתה לנתץ מסגרות וליצור לעצמה דפוסי חיים משלה. אך התיצבה בתחילת הדרך וחזרה אל צור מחצבתה, אל פנימיותה, אל הדרך שסללו אלה שקדמו לה.

עוד מקטנותה ניכּרה בה יכולת ההבעה, הקליעה למטרה במשפטים קצובים. הגדירה עניין מורכב במלים קצרות וברורות. ניחנה ביכולת של הסתכלות מעמיקה וזה אחד הגורמים שהעכיר את רוחה בחינת: “יוסיף דעת יוסיף מכאוב”. היתה תמימה בשלמוּת, קיבלה כל הנאמר כְּמובן מאליו, מדדה את החיים מסביבה במידת עצמה. מה היא כֵּנה, ישרה, זכּה וברה, אף אחרים כאלה.

הרבתה לקרוא, ממש בלעה ספרים וידעה להבחין בין טוב לרע. קראה ספר של פנחס שדה “החיים כמשל”, וזה מלהיב דמיונה. בדרך משלה ולפי דחיפה פנימית מטלפנת לסופר וקובעת פגישה. דברים שקורים יום־יום בין בני אדם, אך, כאן הדברים מתפתחים בצורה דראמאתית, מקבלים צורה ופושטים צורה על דרך ההערכה ההדדית.

חבצלת, שהשם חנָנהּ בהבעה עזה, בכֵנוּת תהומית, ביושר עילאי, כותבת על רגשותיה, מביעה אותם בכתב, או יותר נכון יוצקת רגשות אלה על הנייר, כמדברת אל עצמה ועם אלוהים שיְצרהּ. המכתבים נשלחים אל פנחס שדה, תוך יחס של הערכה, תום, טוהר, למקבל המכתבים.

וזה מובן מאליו, ילדה יצאה לאויר העולם ומביעה רגשותיה בכנות ובגילוי לב ללא גינונים ומסוה על־פני הדברים, המתקת לשון והעמדת פנים – הכל נעשה אצלה בלב טהור ונפש חפצה, בחינת דברים “שבֵּינוֹ לבֵינהּ”. ויש להבינם כפשוטם בָּאמת הצרופה שבהם ויש לקבלם כִּלשונם בלי הסברים, כי הם מאותם הדברים שהנביא ירמיהו אמר עליהם: “ונלאיתי כלכל”. חבצלת לא יכלה לשָמרם בתוכה, לנָצרם בנשמתה. ואילו שמרה אותם רק לה לעצמה ייתכן שהיינו מאבדים את אחד הגילויים הנפלאים של דברי חבצלת על רגשות נעלים באדם. אך מה קרה במקרה זה? מקבל המכתבים – מתוך שיקולים משלו – החליט להוציא המכתבים ש“בינו לבינה” בעריכתו לרשות הציבור. והוא בחר שם לסֵפר המכתבים: “התמסרות” על כיווּן אחד, כלומר עַם הנשים ובראשן חבצלת מתמסרים לאליל ששמו פנחס שדה. והוא בחסדיו המרובים מסכים להיות הקרבן, האנוס.

פרסום ספרה, ששמו נקבע על ידי העורך “התמסרות” ותמונת המחשוף שבשער, בצורה שנעשה, חשׂף את רגשותיה הטמירים ביותר לעין כל, וזה יצר בקיעים בנשמתה וציער אותה מאוד. הדבר גרם לה תהִיה בחיים, כי אנשים הצביעו עליה ברחוב וזה חרה לה מאוד. חלק מהביקורת הגדילה עשׂה, הפרסומים ברבּים שנעשו בעתונות מצאו דרך לאותה הכוונה של שם הספר והמחשוף שבשערו. נדמה שנתנה להם הזדמנוּת פז, לרחרח במבושיו של הגבר, ולהתבשם מתחתוני אשה. זה מה שרצו, להסתאב חזק חזק!

ייתכן, שלוּ ידע העורך והמבקרים תאבי הפרסום, לְמה הם מובילים, היה נמנע פרסום הספר, וחבצלת היתה אתנו כיום ומבועי יצירותיה היו מפַכִים – אותן יצירות שאנו זקוקים להן – שיש בהן כנות, עזוּת ביטוי, שלמות נפשית, דברים שמדובבים את נפש האדם.

כדרכה של ביקורת, ציינה מובאות מהספר בהקשרן ושלא בהקשרן, חיפשו משפט נועז, סירסו אותו והגישו אותו לציבור להוכיח מה עצמת “התמסרותה” של אשה לגבר. הכוונת העורך קלעה למטרה. מהספר נשארה בולטת “מקרינה” ה“התמסרות” ומחשוף.

חבצלת נמנית עם יצורים רגשיים עדיני נפש, ורק היודע אצילות נפשה וחִין ערכּהּ יכול היה להבין מה עבר עליה מאז ה“פרסומים” ומה גודל המשבר שפּקָדָהּ.

אביה והמשפחה היינו עדים לְמה שהתחולל בקרבה ולייסורי הנפש שפקדוה. חָרב עליה עולמה. היתה שרויה בליקוי מאורות. עננה ירדה עליה כאילו משמים וליוותה אותה לכל מקום. בשכבה ובקומה; בלכתה בדרך ובשעת מנוחתה; בלֵילהּ וביומה. כל נסיונותי להוציאה ממועקת נפשה לא הועילו, אמונתה באדם שבצלם נברא, התנפצה לרסיסים. בתמימוּתה לא יכלה לשער שהאדם “רע מנעוריו” ומסוגל לרצוח וחיוכו על שפתיו, לרמוס ערכים מקודשים בנפש חפצה, להתיחד היום עם הדמות “המתמסרת” בקדושה ובטהרה ומכל הלב, ולמחרת, תוך שיקולים אפֵלים, להציגה בכל מערומיה בהקשר לדברים שלא בהקשֵרם. העיקר: “רְאו איך הגבר נערץ. במרכז ההתרחשויות”. שומו שמים, מה מסוגל אדם לעשות לחברו, לנערה תמימה. לבת החוה אשר עליה נאמר: “אם כל חי”, לגבי דידי האשה בספר “התמסרות” של חבצלת, דמתה כאילו אלוהים יצָרה לשפחה, לאליל הגבר, וכל זה כלפי היצירה הנפלאה ששמה אשה. אילוּ מושגים מעוּוָתים קיימים בדורנו זה. אפילו בהרמוני השייכים קיים יחס נסבל לאשה, ומובן שאשה היא בצלם אלוהים וכבודה ועצמיותה ועצמאותה מקודשים.

בלב שותת דם ובעין דומעת אני מציין: אלו שטיפלו בחבצלת – אומר בלשון המעטה ועל דרך הסניגוריה – לא למדו מאמר התנא: “איזהו חכם? הרואה את הנולד”, אלא: “עשו כמעשה זמרי וביקשו שכר כפינחס”. הם עשו הכל לבזותה, להכלימה, להשפילה, לגדעה, לאבדה ולכלותה.

ואכן הצליחו במשימתם, הכינו לה חבל התליה… כיום נחה מנוחת עולמים בבית הקברות שבחולון. גבורתה העילאית עלתה על מנדיה ומנאציה. שָׁמה היא בָּזה להם ולסובב אותם, ונפטרה מעולם בו נמצאים ערלי לב שלִבָּם לב אבן.

אני מקווה שמכאן יניחו לה לנוח בקברה אשר כרתה לה, כמוצא מעולם “תרבותי” זה.

לסיום, חבצלת גדולה היתה לנו: לאביה ולאמה ולמשפחתה הענפה, ואיננה! שירת חייה באמצע נפסקה בידי אדם. וַחֲבָל!

קווים לדמותה    🔗

חבצלת אָהבה החיים אַהבה עזה, רצתה למוֹץ מהם כל שניתן ולא תמיד ניתן לה, כי החיים כמים האדירים, שמהלכים בערוץ הנחל ואין האדם מסוגל להוליכם כחפצו לאפיק שרצוי לו: כוחם יותר מכּוֹח האדם.

עִתים התעקשה להתיצב בפניהם, להוכיח יכולתו של בן אנוש לעצרם. עתים סחפו אותה ובנס ניצלה מהם ומהמונם. ושוב אגרה כוח ורצון וניסתה במחשבה שהפעם תצליח. כל חייה היו כאלה, בחינת “כי שבע יפול צדיק וקם”, ניסתה לא להיכּנע, למרות החולשה שבאדם ובה, לעומת איתני הטבע. מאבקּה דָמה למאבק שקיים בין גלי הים לאדמת החוֹף. האדמה ניצבת וגלי הים מנסים שוב ושוב לנגוס ממנה. ונדמה שמעולם ועד עולם מנסים הגלים לכבוש האדמה ולא ניתן להם. והאדמה ממאנת להיכּבש. אדיר היה חפצה, ככל מרבית הנשים, להקים בית ולהביא בנים לעולם. כאילן הנותן פירות ולא כאילן סרק. ליהָנות מהיצירה שהבורא הועיד לאשה, פִּריה ורבִיה. הוי מה רב חפצה מה גדול היה רצונה. ואיש לא יכול היה למוֹד את חפצה בנושא זה שלמענו היתה מסוגלת לכל קרבן. הכלל, לא זכתה למילוי משאלות לִבּהּ. הגורל התאכזר לה. כל נסיון שנעשה על ידה, להגשים מטרתה, נכשל.

חבצלת צמחה בתוכנו כעץ רענן ששולח פֹּארותיו לצדדין והֵצל סביבו והֵניב פרי וישוֶה לו. וכולנו התברכנו ושָׂבענו נחת ותלינו תקווֹת מרובות בעתיד טוב ומרנין.

לפתע נעקר האילן שגדל בחצרה של משפחתנו, בשׂוֹרת אימים התבשרנו: חבצלת שרוֹננו איננה.

בשורה רעה בפי אליכם     🔗

לא עוד תהלך אִתנו לא עוד אמרי שפר נשמע מפיה לא עוד תחרוז חרוזיה ותמשוך בעֵטהּ ותספר לנצח את שלִבּהּ מרגיש ועיניה רואות. נָדַם הקול, שָׁבת הדובר אלינו. אך דמותה הרוחנית, כתביה, ירחפו בינותינו.

חבצלת שרוננו התהלכה בינינו והפיצה ריחה והראתה קסמיה הרוחניים. ואנו מקוֹרביה ידענו יכולתה ועָצמתה בכתיבה. התבשׂמנו במה שכתבה ואמרה, והיינו תמהים ומופתעים מיכולתה הגדולה, להגדיר ענין, לתת לו ביטוי הולם.

צנועה היתה, ככל בני המשפחה אשר אין עיניהם נשואות לפרסום. הענוה שכנה בקרבה. כתבה מה שכתבה לה לעצמה, לביתה ולמעריצים ומעריכים שידעו חִין ערכה.

כבר נאמר לעיל, אָהבה את החיים אהבה עזה, כי לכך נוצר האדם, סברה, ובצדק, כי לא באה לעולם זה לשם שנאת החיים אלא לשם מַצּוֹת הטוב שבהם. הבורא ברא את ברואיו שייהָנו מכל אשר יצר בחיים. וכך היא הבינה אותם. התורה מצווה עלינו ומייעצת לנו: “ובחרת בחיים!” החיים הרוחניים והגשמיים. כשאני מתבונן היום אל חייה ועבָרה של חבצלת ומנסה לשחזרם, נזכר אני באחד הפסוקים שמשׁה רבנו שאל לבוראו: “הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך”. משה רוצה לדעת דרכיו של הבורא ומה הן אַמות המידה שבהן דן את ברואיו. ומה היתה תשובת הבורא למשה? “וחנוֹתי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם”. כלומר, זה סודי. סודו של הבורא ואין אדם יכול לדעת סוד זה. רק לקבל את הדין ולומר: “הצור תמים פָּעֳלוֹ כי כל דרכיו משפט, אֵל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא”.

חבצלת, השם חננהּ בכשרון עצום, ביכולת ביטוי נפלאה עזה נמרצת וכנה ונוקבת בצדקתה. זו גדולתה וזה גודל האסון במותה בלֹא עת.

רגילה היתה חבצלת לבקר אותי, כל זמן שאני בא לארץ ושוהה בה, והיתה לה ולי שמחה מיוחדת. ביקורה שונה מכל ביקור של בני המשפחה. כל אחד התעניין בעיקר בשלומי ובשלום משפחתי.

חבצלת מבקרת ומתעניינת בשלומי ובמה אני עושה. היא יודעת שאני עוסק באיסוף חומר של המשפחה לפחות במה שנוגע למאתיים השנים האחרונות, והיא מעודדת אותי לאמור: “אני רוצָה לראות כרך ראשון. אני תאֵבה ללמוד על משפחתי, רוצה לדעת מי אני ומה הם השורשים שלי ומה הן הדמויות של המשפחה ופועלן!” בשיחות כאלה תמיד קטעתי דבריה וציינתי בפניה: “את אחת הדמויות המזהירות במשפחה” ועודדתי אותה להמשיך ליצוֹר כי יצירתה בחינת בת קול משמים ואסור להפסיקה. והיא עתידה להדהד בעולמו של הקב"ה ותתפוס מקום מכובד הראוי לה במשפחה ומחוצה לה.

שאלה אותי לא פעם: “מדוע רק אתה מבּני המשפחה מעודד אותי? ואכן, זה גורם לי סיפוק”. אמרתי לה: “אנשים עסוקים כל אחד בעניניו ואין להם זמן לעיון ומחשבה ומי שלא מתעניין לא מעריך וזה ההפסד שלו”. סיפרתי לה שאביה חיים, אחי, הי"ו, שאל אותי על הספר “התמסרות”, ומה שנאמר עליו ומסביבו. אמרתי לו: “כולו נכתב ברוח הקודש על־ידי בתך חבצלת. זהו שיר השירים של ימינו. השם ‘ההתמסרות’ לא היה מוצדק ודחיקת היצירה לשם הזה - משווע! כדאי היה לקרוא לו ‘התעלוּת’… אך לעורך שקרא לו התמסרות… פתרונים?…”

על האשה ותפקידיה הנעלים נאמר בספר הספרים: “אֵם כל חי” (בראשית ג, כ), על כל המשמעות הנעלה שהבורא ייעד לאשה, ומי שעושה מהאשה כלי שרת בלבד, מוכיח על רמתו השכלית מוסרית וחוסר הבנה על ייעודה הנעלה.

חבצלת לא היתה ראויה שידחקו אותה לקרן זווית של אהבהבים והתמסרות ותמונת חשיפה בשער הספר כי היא שרה לנו מחדש את שיר השירים: “ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין” ואיך אנחנו קוראים שיר השירים. בהתרגעוּת, בהתרוממות הרוח ובאהבה אין קץ לנאמר בו. כך היה צריך להתיחס לספרה, יצירתה, לשירתה, התרגעותה. התפרקותה בנושא מה שהגדירו חכמינו ז“ל כדברים שבינו לבינה”.

מה מקוּדש מרגישותה של האשה שעליה נאמר שהיא אֵם היצירה, אֵם כל חי? ואִם חנן השם את חבצלת לתת ביטוי כֵּן שגיא נפלא – על האשה ורגישותה, היא מילאה את שליחותו של יוצר האדם על־ידי בת קול שבּה ניחנה.

ביקשתי את חבצלת מספר פעמים: הכיני לי חומר, שירים או סיפורים משלך כדי להביאו ל“ספר המשפחה” כדי שתתפוס מקום מכובד הראוי לה. לאחרונה שאלה אותי: “אתה מתכוון ברצינות?” אמרתי לה: “הביאי עתה את החומר ואטפל בו מיד”.

ביום שישי האחרון סמוך למותה אמרה לי: “הדוֹד, הכנתי בשבילך תיק שירים משירַי”. והמשיכה בעליצוּת: “אבל איך תשים דברי ואותי בין הרבנים אבות המשפחה ומה ההלכה אומרת על כך?” אמרתי לה: “שיריִך הם ‘שיר השירים’ ואין ספר מקודש מזה. ביחס לאבות המשפחה – יקבלו דבריך ואותך באהבה הערצה וחיבּה!”

לא היתה פגישה או שיחה אתה שלא היתה בה שיחת חכמים, דברי הגוּת ומחשבה. תמיד הדברים היו ברוּמו של עולם. לוּ ידעו הנשים בנות דורנו שעמדה לפניהן נשמה גדולה ואיך נראו בעיניה בנות חוה, היו חייבות להקים לה מַצֶבֶת עַד על גישתה העילאית אל האשה ומעלותיה. בנושא זה, ידעה לתת את הביטוי ההולם למען דמותה של האשה, רגשותיה ותפקידיה.

חבצלת, נוצרה עם שתי נשמות. נוצרה גם עם בן זוגה, העט אשר בידה – הוא בן זוגה, חברה הטוב בחיים, בו כתבה וכתבה בכל עת מצוֹא. העט לא הרפה ממנה והיא לא הרפתה ממנו. בכל זמן ובכל עת שלא ידעה עוד כּלכּל בת קול אשר בקִרבּהּ, ישבה וכתבה, יצקה לתוך הניירות את אשר חשה בקרבה. היא כתבה להנאתה למענה. הפִּרסוּם לא היה מעסיק אותה, לא כאותם היוצרים שבלילה כתבו ובבוקר התיצבו במערכות למסור דבריהם לפרסום, להתחנן ולבקש שיפרסמו. היא נמצאת במצב הפוך. נתבקשה לתת לפרסום ולא נתנה כי הפרסום לא עִניין אותה; עניינה אותה הכּתיבה ותוּ לא.

חבצלת התהלכה בתוכנו ושלא בתוכנו. בתוכנו: אָהבה את הוריה, מסורת הבית, אוכל הבית, ומשפחתה אשר מסביב, לילות השבת והחגים. היה נדמה לה שהנשמה של האדם מזדכּכת בשעות כאלה. מתעלה מעלה מעלה. ה“ביחד” עָרב לה, קָסם לה. התאהבה בו. נתנה ביטוי לכך בכתב ובעל פה. יתרה מזו; היא ידעה מצב מחלתה ותלתה תקוה כי יכולים לעזור לה, בייחוד משפחתה הגדולה.

באחד מביקורַי אצלה בזמן מחלתה ישבנו בגן בית־החולים תחת עץ מֵצל ושוחחנו. מטרתי לעודדה ולהקל מעליה סִבלה ולו לשעה קלה. בהמשך השיחה פנתה אלי: “אתה דוֹד טוב האם תוכל לעזור לי?” ניסיתי להתחמק מתשובה כי חשבתי בלבי: עִם כל הרצון הטוב לא אוּכל לעזור, מי אני ומה יכולתי ללחום נגד גזרת שמיִם, נגד המחלה אשר מעכירה רוחה ומכרסמת אותה.

אחר כך שתקתי, שקעתי בהרהורים. אמרה לי: “למה הפסקת לדבר ואתה נראה עצוב?” כי באותה שעה בשרי נעשה חידודין חידודין: מתיצבת בפני חבצלת, מבקשת לעזור לה ואיני יכול לעזור ואין בפי מענה! - עניתי לה: “נזכרתי בקושי שבחיים שלי ובייחוד בפיזור המשפחתי שגורמים לי עגמת נפש וצער רב”. אמרה לי: “אני יודעת שענין זה מדאיג אותך מאוד” והציעה לי עצות מה לעשות. אמרתי בלבי, צדקו חכמינו שאמרו: “צרת רבים חצי נחמה”! דבר זה הסיט, ולוּ לשעה קלה, את מחשבתה מהמצב שהיא נתונה בו וייתכן שהוקל לה, לשעה קלה, והיה זה שכרי.

דודה: יחיאל חבשוש

 

שירת חבצלת    🔗

“אֲנִי חֲבַצֶלֶת הַשָּׁרוֹן”

אֲנִי הִיא וַחֲבִיבָה אֲנִי, אֲנִי הִיא שֶׁהָיִיתִי

חֲבוּיָה וּדְמוּסָה בְּצִלָן שֶׁל מַלְכֻיּוֹת, לְמָחָר

כְּשֶׁיִּגְאָלֵנִי הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מִצֵּלָּן שֶׁל מַלְכֻיוֹת,

אֲנִי מָרְטֶבֶת כְּשׁוֹשַׁנָּה וְאוֹמֶרֶת לוֹ שִׁיר חָדָשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר:

שִׁירוּ לַייָ שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה…"

(שיר השירים רבה ב')