הוא קרא לעצמו אורח בהיכל הספרות, אבל בעצם היה הוא בעל הבית האמיתי. דבר זה הורגש מדי היכנסו להיכל זה. “בעלי הבתים” המדומים, שהיו מטיילים שם לרווחתם ולהנאתם, ביו נרתעים מיד במבוכה, עם בואו, ובאודם הפנים מוכרחים היו לפַנות לו את מקום, והוא דיבר אליהם את דברו הקשה, וכאילו כדי לפייס אותם היה שב מזמן לזמן ומוסיף בבת־שחוק קלה על השפתיים: בעצם, הלא אתם “בעלי הבתים” ואני איני אלא אורח בלבד… ושוב היה מדבר איתם משפטים – תרתי משמע, – משפטים בהירים וצלולים, חטובים ומלוטשים, כדרך מורה עילאי, והיה מורה להם את “דרך הרוח” וגם את “הלשון ודקדוקה”.

כשמזדמן לידך אחד המאספים מאותם הימים הרחוקים ורואה אתה מה כתבו הסופרים האמיתיים כביכול, ובעיקר איך כתבו, אתה מרגיש כמה אירוניה, מדעת או שלא מדעת, יצוקה בכל אותם דברי הצטדקות בהקדמה ל“על פרשת דרכים”, – “לו הייתי סופר אמיתי” וכו'…

כי כאחד המעטים הנאמנים, כאחד האמנים המבורכים (כשופמן בבלטריסטיקה) ידע לשקול ולספור כל מלה היוצאת מתחת עטו. “ושם בכבלי דממה את כל זיע של הנשמה”¹…

והנשמה היתה נתונה לצרת “היהדות”. כלומר, אף כאן אין ההגדרה נכונה כל־כך, כי צרת היהדות, כלומר אבדן האידיאל הלאומי אינו דבר נבדל לעצמו אלא חלק עיקרי מ“צרת היהודים”… כי הוא ידע היטב את “הצרות הנוראות והנדודים התכופים, שהגדילו עד לאין קץ דאגת כל איש לנפשו ולביתו”. בתקופת הפרעות בכל תחום המושב היהודי ברוסיה בשנת 1905, ידע אחד־העם גם להיות בין מארגני הגנה עצמית (עיין מכתביו), והוא, קר־המזג, דרש שעל הכרוז להגנה תבואנה חתימות האנשים הידועים בעם, לא כחבריו שהשתמטו מזה מחמת קטנות־הדעת שבמורך לב.

אכן, יסוד נפשו של אדם זה היה, סוף־סוף, הצד המוסרי, השאיפה ל“תחית הלבבות”. מכאן מוליכה הדרך אל “בני משה”, הארגון־“המיסדר”, שהקים; מכאן גם ראייתו של עצמו כמכהן במקדש, כעומד על הבמה. הבמה היתה לו הספרות, “השילוח”, חיבת־ציון. וכשהוא עולה על הבמה להשמיע את דברו, אין הוא בא להתריע סתם על תקלות שונות. הוא יוצא למערכה. “ידעתי כי דברי אלה יעוררו עלי חמת רבים. אבל לחוב קדוש (ההדגשה שלי – מ. ז. ו.) אחשוב לי לפרסם את האמת”.

את עמו הכיר. ידוֹע ידע כמעטים מאוד, מי הוא זה העם העתיד לבנות את המדינה היהודית. הוא ידע “כי ההמון הגדול רחוק מאוד מאהבת־ציון” (“אמת מארץ ישראל”), הוא גם חש ב“שטף העז, הקורע אותנו אברים־אברים” (“תעודת ‘השילוח’”). אחת לאחת מנה את “המידות המגונות תולדות המסחר”, שדבקו בעם, את קלות הדעת של המנהיגים ואת ה“חיים של בזיון ופיזור־הנפש של המונהגים. הוא, שנזהר כל ימיו שלא לקנתר, הנה, מדי הגיעו לתאר, אגב אורחא, את המצב האמיתי שבו שרוי העם, הריהו קופץ רגע מתחומי השלווה החיצונית ומתיז אמרות, שבשינויי־נוסחה קלים היו מתאימות לעטו של ח. ב. צלאל ב”המעורר" הלונדוני… “עתה שאין לנו אלא פרכוס אברים מדולדלים (ההדגשה כנ"ל) יעשו בעלי הלשון איש כישר בעיניו”, מפליט עטו המר ב“אמת מארץ ישראל”. והלאה: “על כן נראה בכל מעשי הישוב מעין ספקולציה על הבורסה, אשר על דגלה כתוב: עושר או מות”…(ההדגשה של אחה"ע). וב“שלוחי עם עני”: “עבדות ושנוררות בארץ ישראל, מליצה רמה עם רוח נמוכה בחוץ־לארץ, זהו כל מה שרכשנו לנו בעבודת עשרים שנה”…

מבלי משים עולים על הלב הדברים שכתב י. ח. ברנר עשרים שנה לאחר זה, לרגל מלאות ארבעים שנה לישוב החדש בארץ.

בכלל היה בו, באחד העם, בתחילת דרכו הספרותית (בכרכים הראשונים של “עד פרשת דרכים”) הרבה מן היסוד המורד, הריבולוציוני, כפי שאנו נוהגים לקרוא לזה היום. אם אחרי־כן, ברדת שמשו הספרותי, יצא כנגד ברנר, – בעד מאמרו הידוע של זה ב“הפועל הצעיר”, שהיו בו ביטויים נגד השעבוד למסורת, – ונזף בו נזיפה קשה, שהתמיהה בעיקר בצמצום ההשגה כלפי עצם הענין (“תורה מציון”), הרי העציב הדבר מאוד, וביחוד, יען כי הוא עצמו בשחר יומו הספרותי, בעוד שנישא צעיר ובודד ב“דרך הרוח”, העיז לכתוב: “ולב האומה נתמלא הכרה ברורה וחזקה: הכרת אפסותו המוחלטת והשתעבדותו אל הכתב” (“דרך הרוח”, ההדגשה שלי – מ.ז.ו.).

אף בפזמון של “אתה בחרתנו” הטיל מרה בדברים בוטים, שלולא היה כותבם אחד־העם לא היו סולחים לו זאת לעולם.

וכך הוא, “האורח”, מדבר אל “בעלי” הספרות ב“אדם באוהל”:

“יום צרה הוא גם יום תוכחה. תשתמש־נא ספרותנו בשעת הכושר, ותחת לקרוא את ההלל על ישראל ועל לאומיותו, על יפיפותו של שם וחכמתו וצדקתו, תחת לנטוע בלב בני עמנו גסות־רוח המביאה לידי עצלות ושטות – תחת כל אלה תפקח־נא את עיני העם על מחסוריו הפנימיים, ועל התכונות הנשחתות הממררות את חייו, על חסרון אחדות וסדרים בכל דרכיו וכל מעשיו, על האהבה העצמית המושלת באישי העם במידה נוראה, על אהבת ההתראוּת וההתנאוּת המכסה תחתיה שפלות פנימית, על הנטיה להתחכמות יתרה בכל הדברים, המעידה על עניות דעת וחוסר הגיון ישר – וכאלה וכאלה אשר תבקש ותמצא; תדבר נא כל זאת באזני העם, השכם ודבר, השכם ודבר בלי לסגת אחורה ולהתיאש”.

כך דיבר האיש, אשר הביקורת המלהגת מאז ומעולם בפרזות הספרות העיתית הדביקה לו את התואר “שולל”.

אכן הוא היה גם שולל.

כי אדם זה, בשעה שיצא לעולם הספרות, הביא אתו כבר מן המוכן רעיון אחד, אשר אליו שיעבד את כל מחשבותיו וידיעותיו עד היום ההוא, בין אלה ששאב מתוך ארון היהדות שמבפנים ובין אלה שרכש בהיכלי המדע אשר מבחוץ. ומכיוון שכך, היה שרוי כל ימיו בתוך התחום הצר של סכום דעות מסויימות, מוגבלות על־ידי הדרך האחת העולה אל המטרה האחת. מכאן גם השגגות שחטא, ומכאן השקילה הנצחית על מאזני “הצורך והיכולת”.

כי הלא מופלא הדבר. הוא, אשר ביחס לרעיון הציוני בכלל העמיק והרחיק לראות, כאחד המעטים; אשר ביחס לבנין ה“בית” לקוויו העיקריים בעתיד הביע דעות הפוכות מאלו של המהנדסים השונים אשר קיבלו על עצמם את עצם מלאכת הבנין, הוא לא ידע להוקיר את ערך הדיבור העברי לעצמו, וכן לא העמיק לתפוס את שאלת הפועלים ואת מקומה של שאלה זו בבנין “המרכז הרוחני” שלו. גם ביחס לדיבור העברי וגם ביחס לשאלת הפועלים, נבואותיו וחששותיו היו קצרי־ראות.

מכיוון שאפשר היה לו ל“מרכז הרוחני” להיבנות על ידי “המושבות הקיימות, למרות היות עבודתן נעשית ברובה לא בידי ישראל”, הרי שאלת הפועלים העברים אינה עומדת אצלו במרכז, ומכאן גם קוצר הראות ביחס למקום שתתפוס בעתיד התנועה הקבוצתית, שעליה הוא אומר “בסך הכל”, באדר תרע"ב: “בכל אופן אין לקוות להתפשטותה של שיטה זו, עד שתוכל להביא שינוי עיקרי בשאלת הפועלים בכלל”.

נאמנותו לדרך האחת והיחידה הביאה אותו גם לחטוא לספרות העברית ולצמצם אותה בתחומים הנחוצים לו, ליהדות, לעתידה של זו, כפי שהבין אותה הוא. מכאן תעודת “השילוח” ביחס לספרות היפה ומכאן המחלוקת עם “הצעירים”.

הוא הלא דרש מאת הספרות היפה כי “הציורים יהיו לא רק יפים ואמיתיים”, כי אם גם יכילו מחשבות רבות ענין ו“יהיו מכוונים איפוא למטרתנו (ההדגשה כנ"ל) לא פחות מן המחלקות העיוניות המנויות למעלה” (“תעודת השילוח”). כל אשר מחוץ ל“מטרתנו” היה זר לו.

ואולם המטרה האחת האירה באור נוגה רב את הדרך האחת. והדרך על כן ברורה, והעין ראתה מ“ראשית אחרית”.

ב“משה” מגדיר אחד־העם את מהות הנביא בזה, שהוא “יושב במדבר ומקבר את דורו ומחנך דור חדש”. אין ספק שהיו בתיאור זה רמזים אבטוביוגרפיים.

ברדיפה אחר הצדק המוחלט ואחרי המוסריות המוחלטת, בעמידה הנצחית על כבוד ישראל וכבוד האדם וכבוד הישוב וכבוד הספרות היה הרבה מרוח ההתעלות אשר לאדם המרגיש עצמו כוהן על הבמה. הוא הכוהן והם העם. ועליו לחנך אותם. אך אם אמנם חינך חלק מועט מן הדור הקם והעלה אותו למדרגת תלמידים שהרחיקו ללכת מרבם, שידעו “כיבוש העבודה מה תהא עליו וכל הטורח הזה למה?”, הנה את דורו־הוא לא קבר. הוא נזף בו, שפך עליו את חמתו, אך ידוע ידע כי אומלל הוא, חסר אונים, תועה באפלה וכי בעטיים של מנהיגיו ניטל כבוד ממנו.

על כן עמד הוא כל ימיו על משמר כבודה של האומה. כבוד העם, כבוד האדם, היחיד שבעם, חירות העם, חירות האדם, – אלו היו המטבעות היקרים לו ביותר, שהוא הפך והפך בהם; חופש הפעולה, העבודה העצמית, ביטול האפוטרופסות על הישוב, מלחמה בפקידות המנוונת, כל אלה הועלו ב“על פרשת דרכים” למדרגה גבוהה עוד אז, בתחילת היות פועל עברי בארץ.

בכל הכאב והמרירות נלחם לא רק נגד האדנות המשרדית של פקידות הבארון ויק"א, כי אם גם בזו האפוטרופסות־מתוך־אהבה של “חובבי ציון”, באשר היא מורידה את יצר הפעולה, כלומר “נוטלת את טעם החיים, את כבוד האדם, והאנרגיה שבו מסתתרת ומתנוונת”..

“Hands off”, – “הסירו את ידכם הקשה מעל הישוב, אם רוצים אתם בבניינו ולא בחורבנו”, הוא קורא “קריאה גדולה באזני כל ישראל”.

זה שנים רבות אשר בעטיין של מסיבות החיים האכזריות סילק עצמו האיש מעולם המעשה והספרות יחד. אכן, זכות יתרה היא לו כיום לעמוד אתנו ולראות את בפרי העבודה שנעשתה בארץ, והיא גם פרי עבודתו הוא, – “לאחר שכילה את מעשהו והשלים את המוטל עליו, לאחר שסבל נטל החיים ועמד כל ימיו כצור חזק בלב ים, מבלי נטות הצידה ומבלי להרכין ראשו לפני הגלים המתרוממים נגדו להעתיקו ממקומו”.

מנחם־אב תרפ"ו