עמנואל בן־גריון (1903–1987), בנו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, היה בן הדור הי"ח למשפחת רבנים וגדולים בתורה, ברצף של כשלוש מאות שנה, שאביהם הוא ר' אברהם הלוי איש הורוויץ, ולפי המקובל במשפחה, הם מצאצאיו של אחד ר' אהרן מברצלונה שחי במאה ה־12, שהעיד על עצמו שמוצאו מבית דוד. מורשת זו, שהיה לה תפקיד נכבד בעולמו של האב הסופר, מילאה תפקיד מרכזי גם בעולמו של הבן, חוקר הפולקלור והמבקר, שנפטר בשבוע שעבר, והוא בן 84.

מאז עלייתו מברלין (1936), עם אמו ועם ספריית אביו וארכיונו, התמקדה פעילותו בשניים: תחילה, עד סוף שנות השישים של המאה העשרים, פירסם ספרים ומאמרים בחקר הספרות העממית, האגדה והפולקלור, שהידוע בהם הוא ‘שבילי האגדה’ (תש"י), והיה אחד המבקרים הפעילים בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים והחמישים, שליווה דרך־קבע כל ספר וכל אירוע ספרותי במדורו הקבוע ב’דבר': “עם קריאה ראשונה”, ולעתים חרץ דינו של ספר לשבח או לגנאי.

המוקד השני, שנעשה לתחום הפעילות הבלעדי כמעט מסוף שנות השישים, היה טיפוח יצירתו המגוונת של אביו מיכה יוסף ברדיצ’בסקי והפצתה בקרב הדורות החדשים של הקוראים.

בתוכנית מפורטת רבת־שלבים, שעל הגשמתה שקד בעקביות ובמסירות צעד אחר צעד, הצליח יחד עם חוג מבקרי ברדיצ’בסקי ומעריציו, לתרגם ולהוציא לאור כתבי־יד שהשאיר אביו בגרמנית, להוציא מהדורות צילום של כתביו הנדירים מראשית המאה, לפרסם בוליטין קבוע מן הארכיון, להכין חטיבות אחדות ממכתביו לדפוס, בלווית מבואותיו והערותיו, לכנס בספרים את מאמריו על יצירתו של מי"ב ועוד רשימה ארוכה ומפוארת של פעולות, שתקצר כאן היריעה מלפרטן.

ביתו ובית רעייתו, הרקדנית פרופ' דבורה ברטונוב תבל"א, הועבר לחסותה של עירית חולון, והוקדש לארכיונו של הסופר ולזכרם של יהושע ושלמה ברטונוב, אביה ואחיה של רעייתו, והועמד לרשות המחקר, החוקרים והמבקרים. ויש לקוות שעירית חולון תדע לשמור ולטפח נכס רוחני רב־ערך ומיוחד במינו זה שהופקד בידה.

בהגיע עמנואל בן־גריון לגבורות, פירטתי ברשימתי “הבן והתלמיד” את פעילותו המחקרית הענפה והמגוונת ועמדתי על הבעיתיות הכרוכה בכך, שבן עוסק דרך־קבע במורשתו הרוחנית של אביו, כפי שניסח אותה בעצמו בפתיחה לספרו “הדורות והיחיד – פרק מי”ב" (תשל"ח):

“גנזי מיכה יוסף”, משמש כבית פתוח לחוקרים, לסטודנטים ולמתעניינים, שמרבים לפקוד את המקום. עמנואל בן־גריון לא כפה מעולם את דעתו על החוקרים, שעסקו ביצירתו של אביו, גם כשלא הסכים לכיוון מחקריהם או לדעותיהם, אלא העמיד לרשותם את ידיעותיו ואת כל החומר המצוי בידיו, מבלי לנסות להשפיע עליהם, והצליח ליצור סביבו חוג של חוקרים ושוחרים, שכינסוֹ לעתים מזומנות, והפקיד בידיהם, כהכנה לתקופה שבה לא יהיה עמהם, כדבריו, את מורשת מי"ב, בהתאם לתוכניתו רבת־השלבים לטיפוח מורשת אביו, שנערכה בעצה אחת עמהם.

הסטודנטים לספרות עברית, שביקרו בבית זה, כחלק מתוכנית לימודיהם, נכבשו, מיד עם כניסתם, לאווירה החגיגית והטקסית, הכמעט־פולחנית, של הבית והגרים בו. לכל פגישה כזו התכונן מחדש, קרא את דבריו מן הכתב בלשון חגיגית שאינה מליצית, כשלצידו תערוכה מייצגת מאוצרות הארכיון והספריה, וכיבוד קל מן העבר השני.

אך במיוחד הפתיע את הבאים גילוי־הלב שלו. לא היתה שאלה, שלא היה מוכן לענות עליה ותהיה ישירה, אישית, מבינה ואפילו תוקפנית ככל שתהיה. לא פעם הביך גילוי־הלב שלו דווקא את השואל, שלא ציפה לסוג כזה של תשובה.

ויש לזכור שהוא עמד תחת מטר שאלות של קבוצות סטודנטים כמה פעמים בשנה. לאחרונה אמר לי באותו גילוי־לב מעורב בהומור, שאפיין אותו: “אני מתכונן לכתוב ספר על חוויותי כמוצג מוזיאוני…”

באותה פתיחות וחתירה לאמת, ותהי אכזרית ככל שתהיה, דיבר על בנו ברוך־הכשרונות עִדוֹא ועל מותו־התאבדותו בבית־המשפחה בחדר־הסמוך, ואף העלה על הכתב בתיעוד חושפני, נדיר וחד־פעמי, תוך חשבון נפש אישי נוקב, את פרטיה של פרשה טראגית זו, בהציבו בכך “גל עד” לנשמתו של הבן (בספרו ‘בין שלשום למחרתיים’; תשמ"ד).

עמנואל בן־גריון היה פעיל עד יומו האחרון, בתוכניות ובמעשים, אבל הכין את עצמו לקראת פרישתו מן העולם במשך שנים הרבה. ב“מילות הסיום” לספרו הנ"ל לאחר הפרק המתאר את “היום האחרון ולאחריו” בחייהם של הבן והוריו, כתב:

סיון תשמ"ז

הערה ביבליוגרפית

– ‘מעריב’, כ“ב בסיוון תשמ”ז (19.6.1987), עמ' 2.