(בנשף קבלת-פנים בת“א, אייר תרפ”ז)

ברוך-השם, יש לי מעט נחת-רוח הערב. זכורני נשף מעין זה באמריקה, שהיו בו במשך זמן, בערך כזה שעבר עלינו פה עד עתה, כעשרה סקנדלים לפחות. אני אמרתי לחברי באמריקה, שכאן אין לנו מחלוקת של לשונות. בחוגלה נחרב, לצערנו, הכל ואין להם שם כלום זולת הלשון. וכדאי להם, כמובן, “לההרג” עליה. הלשון – אף על פי שהיא קודמת לענינים אחרים (אף כי אומרים ב“ראשית היה הדבר”, אבל הפירוש הוא: לא הדבור אלא הדבר במובן עצם), אין הלשון אלא ראי החיים, האספקלריה אשר בה משתקפת המציאות. ואוי ואבוי לאומה, המעמידה את הכל רק על הלשון בלבד. לשמחתנו, כאן בארץ-ישראל, במקום שהכל, כל צדדי חיינו, מצטרפים לבנין החיים החדשים, לבנין המדינה היהודית, הלשון היא גם כן רק חלק. ואין לנו על-כן סבה לרכז את הכל מסביב ללשון. אנו נרכז את הכל מסביב לבנין הארץ, והלשון תבוא ממילא בתור הוספה “שלא על מנת לקבל פרס”.

רוצה אני להעמיד על טעותם את הצעירים, שהכל הוא רק לשון. במקום אחר אמרתי, שמנדלי נתן לנו בעבודתו סנקציה לעברית בתור לשון מדוברת. לולא מנדלי לא היינו מעיזים לחשוב על עברית כלשון מדוברת ולא היינו מגיעים ללשון עברית מדוברת במדה רחבה כזו. מסמולנסקין ומחבריו לא היינו מגיעים לכך. לשונם של אלה היתה לשון סטיליזציה, לשון שמלפני שלשת אלפים שנה. אבל מנדלי בגאוניותו המיוחדת כיוון את הרגע “בשעה שהשמים נפתחים” וזווג את שתי הלשונות. הוא שנתן מן הפלסטיות העברית לספרות האידית, והוא שנתן גם מחיוניותה של הלשון האידית לעברית. אבל הלשון האידית נבראה על ברכי הלשון העברית. התלמוד אומר, שמתורגמן קורא חייב לתרגם גם את רשימת השמות, שלכאורה אינם זקוקים לתרגום, שנים מקרא ואחד תרגום. וב“חדר” היו מתרגמים כל מלה עברית לאידית, ואפילו אם המלה נשארת בצורתה גם בתרגומה.

והנה יש בשתי הלשונות האלה איזה זווג מן השמים שלא ניתנו להפרד. שתיהן היו נושמות יחד, היו חיות יחד זו בצד זו, שתיהן היו יונקות מצנור אחד. במקום אחר דמיתי את העברית והיהודית לנעמי ורות. בה בשעה שנעמי ישבה בבית וחכתה למלכות, היתה רות יוצאת ללקט לה שבלים. אבל באותה שעה שהאידית עמדה לחתוך את עצמה מן העברית חדלה להיות שלנו. אולם תנוח דעת אורחינו. אני מאמין יותר לרוח-הקודש שלהם מאשר לדעותיהם הפובליציסטיות. הם שניהם, בדעתם, עשו את שליחות הלשון העברית, שניהם הם עבדי-עולם ללשון העברית. בקראי, למשל את דברי אש, הנני מרגיש מאחורי כל מלה אידית עומדת מלה עברית כחייל עם קנה-רובה. הוא עצמו אמר לי, שהוא משתדל תמיד לקרב את לשונו האידית ללשון ה“צאינה וראינה”. גם לחברי הירשבין יש ריתמוס עברי בכתיבתו. ואני אומר שוב, שאיני מתחשב עם דעותיהם הפובליציסטיות, כשם שלא התחשבתי עם דעתו הפובליציסטית של מנדלי. הייתי אומר לאוסישקין ולאחרים שהיו מקטרגים על מנדלי, שההודאה בעברית בתור פרוגרמה אינה נותנת לעברית אף את חלק האלף ממה שנתן מנדלי. משום שהאמית היתה שם ברוח-הקודש שלו, ולא בדעותיו הפובליציסטיות.

את שני חברי אלה ראיתי בראשית צמיחתם, וצמיחתם זו היתה מן העברית. אש בהכנסו בפעם הראשונה אל פרץ בוורשא, התחיל מדבר אליו עברית. אבל פרץ השיב לו דוקא באידית, משום שלא הבין את העברית המדוברת. ואני זוכר גם את הירשבין, שהביא לי ולפרץ את הדרמות הראשונות שלו בעברית. אבל אל נא נטפל בישנות. אני בדיעבד איני מצטער ביותר על ששני אורחינו אלה כתבו את דבריהם אידית. דבריהם לא ילכו בין כך וכך לאבוד. הם עשו את שליחותם. לפי שעה אין החרם דרבנו גרשון נוהג, כמדומה, בלשונות. אבותינו הקדמונים היו גם נוהגים לקחת נשים אחדות, כדי להעמיד ולדות הרבה.

איש לא היה מדבר כאן על לשונות. אבל רציתי שאורחינו ירגישו את עצמם בתוכנו, כאן בארץ אבות, כאחים. יהיו נא שלוים ושקטים: אין רודף כאן לשונות, ויסירו נא, בשובם מכאן, את החששות גם מלבות אחרים. ואני רוצה שבלכתכם לקשטיליה או לגראנאדה, תדעו תמיד, שיש מקום אחד ששם הננו בידינו ואין אנו תלויים ברצון אחרים. רוצים אנו, שהכל יתרכז במקום הזה. יבואו נא ויחזקונו, יבואו ויאמצונו. אנו נצרכים כאן לעזרת אחינו, שיבואו לחזקנו, כי מתי מעט אנחנו. ואני מברך את אורחינו, כי בשובם לחוץ-לארץ יהיו מלאים מכאובי געגועים אלינו, ובברכת כאב-מולדת לארץ אבות ישובו למקום הגולה שלהם.