(מנאום בנשף מנדלי, בנוער העובד סניף ת"א, סיון תרפ"ח)

לא הייתי מוכן לנאום הערב ואיני יודע מה להשמיעכם, אם דברי זכרונות על ר' מנדלי מו"ס שזכיתי להיות בקרבתו כעשרים שנה, או לספר לכם על מנדלי הסופר וספריו. אשתדל לעשות מעין תערובת מזה ומזה.

אבל קודם כל אני שואל את עצמי, איך היה מרגיש את עצמו מנדלי במסבתכם בא“י. חושבים את מנדלי ללא ציוני, ויש מרחיקים ללכת ואומרים, כי לא היה “חובב שפת עבר”, כלומר שהתנגד כביכול לתחית הלשון העברית פה. לא כדאי במסבתכם להרבות דברים בבטולה של סברה מגוחכת כזו בנוגע לאמן, שהוא הוא אשר נתן לנו ע”י יצירת חייו את הסנקציה וההיתר לדבר עברית חיה. איך אפשר לשאול על יוצר הסגנון העברי החי, אם היה חובב שפת עבר וציוני, אם לא? מי שמשלם שקל או מודה באיזו נוסחא רשמית של “אני מאמין” – הוא ציוני ו“חובב”, ומי שנתן כל חייו על יצירת הסגנון העברי החי, מי שהלשון העברית, קדוש קנינינו, היתה זורמת בדמו ונעשתה לבשר מבשרו, הוא עדיין צריך להביא ראיה על כשרותו הציונית?

ודאי שמעתם שהיה מעשה ומנדלי נפסל בקהל “חובבי שפת-עבר” ע"י ציונים ותיקים, וכל שכן שנפסל מלבוא בקהל ציונים.

פעם אחת נזדמן לי לשוחח עם מנדלי בענין יחסו לציונות, וספר לי בהומור רב, כדרכו, ע“י מקרה מגוחך שאירע לו בהיותו עוד בּז’יטומיר בתור מורה בביהמ”ד לרבנים. בעת ההיא שמש בביהמ“ד ההוא בתור מורה לתלמוד גם החכם המפורסם בדורו, ר' ח”ז סלונימסקי. ויהי היום ושני המורים, אברמוביץ וסלונימסקי, יצאו מביהמ“ד ונשתקעו בשיחה בענין חמור. כך הלכו והתוכחו ונכנסו בטעות לבית הדומה לבית ר' מנדלי, כשעודם מתפלפלים ובאו לחדר המשכב ונשתטח עלו המטות. עודם מתפלפלים והנה נכנסה מן המטבח בעלת-הבית עם התרוד ביד והיא שוחקת מתוך הנאה. מנדלי שהיה קפדן שאל את בעלת-הבית: מה לך פה? והיא אומרת: “ר' אברמוביץ, הקב”ה יאריך ימיך, יש לי זכות גדולה לראותך בביתי שלי ואתה שואלני: מה לך פה?” כך, אומר מנדלי, עושים עלי רושם דברי הציונים. הם באים לבית שלי. ציון וא“י הם שלהם? א”י היא שלי יותר משלהם. אני גדלתי מילדותי בא"י שבחומש ונושא אותה בלבי, כלה שלי – ואנשים באים ושואלים אותי: מה לך פה?

ביתר ברור נראה הדבר בלשון. אני מחליט, שאלמלא מנדלי לא היה לנו היתר לדבר עברית. הוא ברא בנו את הרצון לדבר עברית. הוא העלה את הלשון למדרגה כזו – שנברא בה עצמה כביכול הרצון להיות מדוברת.

מנדלי כתב שלשה כרכים מלאים וגדושים. אם נשים על כף המאזנים את הספרות שבימינו – הרי שלשת הכרכים בצמצומם וברכוזם הלשוני – הם יכריעו. יש נפח ויש משקל. חתיכה קטנה של מתכת כבדה – זהב, למשל, – מכריע שק מלא נוצה. נדמה לי שהיד כורעת תחת כובד הכרכים של כתבי מנדלי. לא חשוב מה שספרים אחרים נקראים בהתענינות יותר מרובה. ספרי מנדלי יצאו מקריאת-התענינות ונכנסו לתחום של למוד, כמסכתא וכמדרש, שבהם מרוכזים כחות יצירה של אישים ושל דורות רבים. מנדלי קפל את יצירת הדורות בכרכיו. וכמו שבאגדה יש: “הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה” – והרי הוא שכב על ד' אמות? ואומר על זה המדרש: “מלמד שהקב”ה קפל כל א“י מתחת למראשותיו”, ובמובן זה אפשר לומר כי ארץ הרוח, ארץ הלשון, היתה מקופלת תחת מראשותי הזקן הזה ובכרכיו מקופלות התוצאות של כל העבודה הלשונית הרבה.

היצירות הלשוניות בספרות האמנותית מתחלקות לשלוש צורות ראשיות, צורת התאור: העולם החיצון ומלואו מושגים דרך חמשת החושים של האדם (חמשת החושים נקראים פתחי עולם, כי דרכם משיגים את העולם): ע“י העינים משיגים את עולם הצבעים, ע”י האזנים – את עולם הקולות וכו'. החושים הם הכלים להשגת העולם – ולתאורו.

אחריה הצורה הספרותית: בספור אמנם יש פעמים גם משהו מן התאור, אולם התאור נכנס לשם עד כמה שיש בו צורך לספור. הספור האמיתי, הנקי, הוא זה שכל פסוק מפסוקיו היא תנועה לפנים, התקדמות, שהם לא כן אינו ספור.

הצורה השלישית היא הליריקה: ההרגשה, התגובה הפנימית של האדם על העולם החיצוני.

יש צורה רביעית: הדרמה והעלילה, דבר בפני עצמו, המורכב משלש הצורות האלה. מכולן נטלה הספרות שלנו את התאור והליריקה. שתים הנשארות לקויות אצלנו. לא אעמוד על הגורמים, העובדא היא שעד היום לא הצליחה ספרותנו ביותר לא במקצוע הספור ולא במקצוע הדרמה.

*

אבי הצורה התאורית האמנותית הוא מנדלי מו"ס. אפשר למצוא אצלו גם מן יתר הצורות – בכלל אי אפשר למצוא יסודות “פשוטים” נקיים מהרכבה. – הוא היה הראשון אשר צייר. ומפני שהציור מצטרף מן חמשת החושים – הוא היה הראשון שלמד חושינו לשמוע, לטעום, למשש.

כל חמשת החושים מפותחים אצלו במדה גבוהה (מן הסופרים הממשיכים אותו – שניאור הוא תלמידו המובהק בשיר, שמפרנס את כל חושיו מן העולם החיצוני), ואם מנדלי היה הצייר הראשון בספרותנו – הרי הוא הנהו הצייר הגדול ביותר.

יזכרו אנשים מה היתה ספרותנו עד מנדלי. אם נקח את מאפו הרי פרנס את המוזה שלו מן העבר הרחוק אשר ידעו עפ“י ספרים, כי המולדת הראשונה היתה התנ”ך, ואנו ראינו, מששנו ושמענו את העולם התנ"כי, אבל לא בחמשת החושים שלנו. הגיטו היהודי, ההוי הגלותי – אלה לא מצאו את ציורם עד מנדלי. גם סמולנסקין צייר את ההוי היהודי, אלא הוא בא להוכיח וליסר. בוז ושאט-נפש – אינם אמצעי לציור ההוי, אלא לחריקת-שן ודישת בשרנו בשוטים ובעקבים.

ואף שמנדלי היה גם הוא בתחלתו מוכיח – הצייר והאמן התגבר בו.

הוא נתן לנו את הציור, שנוכל להשיגו בכל חמשת החושים.

איני חושב ששפת מאפו וסמולנסקין היתה אמצעי מתוקן לתאור החיים וההוי היהודי. הלשון הזו לא היתה לשון עברית שנתפרנסה מן ההוי היהודי בכל הזמנים. הם פסחו על לשון ההוי שלנו ואחזו בלשון של ימים עברו.

אין אדם מדבר בפיו ובלשונו בלבד. האם מדבר בכל גופו: בעינים, בחוטם, בנשימת לבו. כל הגוף ומה שבאדם משתתף בדבור. העיקר הוא הג’סטה (התנועה). הלשון שעד מנדלי היתה חסרת התנועה וההעויה וגם חסרת נגון. הן לכל יהודי בן שבט אחר אצלנו יש נעימה אחרת בדבורו. כל לשון יש לה נגון שלה. זאת היא הנעימה, הנגינה. גם בכתב השתדלנו לברוא סמנים לכך, ואלה הם פסקי הטעמים – במקום הג’סטה. הלשון שעד מנדלי היתה חסרת צבע ותנועה. תמיד נדמה לי שהלשון שלהם, של מאפו וסמולנסקין, היא מימית. כאילו הדם שבלשון הולך ומתמיים ומאבד את הגוונים השונים. ולשון שאין לה תנועה והעויה, אין בה פלסטיות, ממשות, ואינה מתקרבת אל הממש. כל לשון שאין לה הרגשה כאילו אותיותיה בולטות ואתה יכול כאילו למשש בהן – היא כלשון מתה. מנדלי היה הראשון שנתן ללשון את הפלסטיות, הממשות, הצבע והג’סטה, ואם תרצו לומר – גם טעם וריח. הרי מנדלי הרא הראשון אשר כתב על התבשילים והמאכלים של השולחן היהודי. הם היו מתוארים על ידו באופן שהיו מגרים את היצר ועוררו את האמוציות. רק לשון כזו נותנת היתר ומביאה את האדם לידי רצון לדבר בה. ואלמלא לשונו שלו – איני יודע אם היינו מדברים כיום בלשוננו.

*

לחקות את מנדלי אי אפשר. מנדלי הוא אמנם טפוס קבוצי וספריו ולשונו הם קבוציים. טפוסיו אף הם קבוציים. כל יהודי שלו הוא יהודי שביהודים וכל בעל-עגלה וטבחנית הם בעלי-עגלות שבבעלי-עגלות וטבחניות שבטבחניות.

ובכל זאת אי אפשר לחקות את מנדלי, כי למרות קבוציותו היה אינדיבידואלי.

אני קורא לו המחיה של הלשון העברית והחובב שפת עבר הגדול ביותר, למרות זה שלא דבר עברית. אל נא תמודו אמנים כמוהו בקנה-מדה רגיל. הוא הוא הלשון עצמה, לפי שהלשון זורמת בדמו. טלית שכולה תכלת פטורה מן הציצית…

*

התודעתי אל מנדלי שבכתב בהיותי בן עשר–אחת-עשרה.

בעלית הגג של זקני, שלפנים היה שם בשכנותו בית-דפוס ונתגלגלו שמה קרעי ספרים וקטעי לוחות ישנים – מצאתי שיור של לוח ישן ובתוכו היו פרקים מ“מסעות בנימין השלישי”. הייתי להוט אחר קריאה והבאתי זאת אל ה“חדר”, וכשהרבי היה נרדם הייתי משתטח וקורא.

הימים ימי הרומנים של שמ“ר. אולם כשקראתי את הפרקים האלו הרגשתי הרגשה משונה: ספק מציאות ספק דמיון, ספק כובד-ראש ספק התול ולגלוג, החיים בז’יטומיר כאילו נשתקפו בפרקים. הרגשתי את עצמי בתוך סביבתי. הטפוסים אמנם היו מגוחכים, ובכל זאת קרובים כל כך ללבי וידועים כל כך. עודני זוכר את סנדר’ל האשה ואת בנימין השלישי, שחכה לו על יד הריחים ולא מצאו, ואף זוכר אני אפילו את הפרזה: ו”סנדר’ל די אידנה (האשה) יושב על ספסל החלב וקולף קארטאפלעס". זה עשה עלי רושם משונה; וכן הסצינה איך בא חבוש מטפחת וחתיכת זקן מבצבצת מן המטפחת ואמר כי קבל סטירת לחי מאשתו.

כל זה – ספק דמיון ספק רצינות או ספק לצון – עורר בי רגשות סקרנות. מאד רציתי ללכת עם בנימין אל היהודים מעבר לסמבטיון הגועש, אך לצערי חסרו קונטרסים ואני נשארתי באמצע קריאה. וכן הייתי תמיד חולם על הסופר המשונה הזה ומשתוקק להכירו.

לאחר זמן נודע לי מי הוא מנדלי-אברמוביץ. במאסף “בן-עמי”, שיצא ע“י “היום”, נדפס “בסתר רעם”, ושם היה תאור הפוגרומים ותאור רחוב היהודים. כל מה שנודע לי על מנדלי מ”בסתר רעם" כאילו מחק ממני מה שידעתי עליו מתוך שאר ספריו העברים עד כה, והסגנון נדמה לי חדש לגמרי במקצוע התאור. הייתי מיעץ לקחת את “בסתר רעם” ולראות עד כמה הוא מובדל ואחר לגמרי מסגנון הדור ההוא. כמין אי ירוק קטן בתוך המים הרבים. לפתע בצבץ ועלה לפני מנדלי של אותו “מסעות בנימין” ותפסתי כי שני המנדלים, העברי כאן והיהודי שם, הם מנדלי אחד. זה החדש שבו והמבדילו מכל השטח הגדול מסביב לו.

*

אני מדלג על תקופה ובא לתקופה שבה נתגלה לפני מנדלי מו“ס בתרגום ב”השלח" (“עמק הבכא”), ושוב היתה לי ההרגשה כי מנדלי היהודי ומנדלי העברי – האחד מתנה את השני ויש כאן מומנט שמאחדם לחטיבה אחת. עוד מן העמודים הראשונים של ב“עמק הבכא” התברר כי יש כאן יצירת סגנון חדש והוראת דרך חדשה בלשון העברית. דרך חדשה בסגנון ששלט אז, כי דרך זו נכבשה ע"י כל הדורות. אבל כאן היתה נקודת חזרה לישן וביחד עם זה גם נקודת חדוש. וראיתי כי זה הוא הסגנון. ויש כבר הרושם כי כך צריך לכתוב – זה הוא כוח ההוכחה של גאון אמתי. ספורו נמשך כמה שנים. הוא כתב מתוך חבלי יצירה, וטרדות מנעוהו. כשראיתי שהוא מתמהמה והוא זקן – נולד בקרבי רעיון לסייע לו בעבודה ואמרתי: לא אנוח ולא אשקוט עד שאראה את ספוריו באידית מתורגמים.

ביציאתי לאודיסה, ממקום נוח במובן החמרי, אל מקום בלתי נוח, היה הרצון להיות בקרבת מנדלי ולעזור לו בתרגומי ספוריו.

באתי לאודיסה והבקור הראשון אצלו היה בלוית חברי ש. בן-ציון. כשבאתי לחצרו מצאתיו ע“י השער בצאתו לטיול של יום שלו. כמובן שרעדו כל עצמותי בפני ה”זקן". הן עוד הייתי צעיר, ונדפס אז ספורי הראשון “אריה בעל גוף”, שנכתב תחת ההשפעה החזקה של מנדלי. חות-דעתו של מנדלי על ספורי היתה בשבילי בחינה, אם אוכל לקבל עלי לתרגם.

הזקן היה קורא כל מה שהיה יוצא בעברית. הוא היה אחד מהמבינים הדקים. והיה גם ערמומי בחוות-דעת שלו. היה עושה עצמו כלא יודע וכלא זוכר, כשהיו שאולים אותו חוות-דעת על דבר טוב שקרא.

שאלתיו ברעדה אם קרא את ספורי “אריה בעל גוף”. אך מנדלי אינו נחפז – “אה, כן, אריה בעל גוף? אה כן, כמדומה שקראתי. אכן קראתי!” והוא מוסיף – “כלום כדאי לאבד כל כך דיו על מנוול כזה? אני הייתי פוטר אותו בעמוד אחד”.

טיילנו במשך שלש שעות רצופות, והיה היום יום חם מאד. עיפתי ונשמתי בכבדות, אך מנדלי הולך הולך ודוקא אל מחוץ לעיר. חפצתי לסוכך עליו מפני החום בשמשיה שבידי, אך הוא ענני: “איני גורס את יציר-הציביליזציה הזה. לי מעטה שמש אחת בשמים”, וכשחזרתי העירה ודרכנו על המדרכה הראשונה אמר: – “הנה אנו מציגים עתה את כף רגלנו על חתיכת ציביליזציה”.

בשיחה השניה שאלתיו לתרגום ספוריו. הזקן דחה באמתלאות שונות. אין לו פנאי. הטרדות מרובות. ואולם באותו הזמן הפציר בו פרישמן לכתוב לו בשביל “הדור”, וגם אלי פנה בבקשה לזרז את הזקן, וע“י כך נתגלגלה לי הזכות להעשות “שותף” למנדלי לתרגום “פישקה”. חלוקת העבודה היתה כזאת: אני הייתי מתרגם כל פרק תרגום ראשון בביתי ומביאו לסבא. אחרי כן היינו עוברים שוב על הפרק שנינו ביחד ו”מתקנים“. מתרגומי לא נשאר עפ”י רוב שריד ופליט. אז, מתוך העבודה המשותפת, הכרתי לדעת את מנדלי ואת אופן עבודתו לכל “תגיה”. יום יום, במשך שנה שלמה, ישבתי עמו “בצותא חדא” כמה שעות ביום ולפעמים עד חצות הלילה. הרבה למדתי לדעת את הסבא באותן השעות ועוד יותר מזה למדתי ממנו.

היצירות של מנדלי אמנם אינן אלא כ“טפה מן הים” לגבי האיש ששמו היה מנדלי, ואולם גם בטפה זו יש כדי להחיות ולהשיב נפש. התעמקו ביצירותיו, למדו אותן. עולם מלא, יהודי ועברי כאחד, גנוז ומקופל בתוכן, ומי שרוצה להכיר עולם כפול זה ילך אצל מנדלי.