תולדותיו    🔗

מעטים ורעים היו ימי המשורר הלירי הגדול הזה. אך עשרים וארבּע שנים חי עלי אדמות. בּשנת 1828 נולד ובשנת 1852 מת. כמעט מחצית שנותיו עברו עליו בּיסורי מחלה קשה ומענה מאד, היא מחלת השחפת, אשר היתה לו מורשת אבות ונגלתה בּו בּהיותו בּן ארבּע-עשרה, והוא אז עליז, שמח, ושותה מחדוַת חיי-הנוער בּמלוא לוגמיו בּסביבה ספוגה ורויה אהבת-הורים ומורים עם רוך ידידות-רעים.

ולא לחנם היה הנער מיכה יוסף אהוב וחביב לכל יודעיו ומכיריו, כי מלבד יפי פּניו וחן מראהו, גם נכר בו עוד בּשחר ילדותו שאר-רוח וכשרונות בּלתי-מצוים. בּן שתים-עשרה ידע את השפות: רוסית, פּולנית, גרמנית וצרפתּית, ובאיחור זמן קצת גם איטלקית, ויותר מכל את הלשון העברית, אשר בּעודנו ילד מוטל בּערישתו כבר תפשה אזנו את משק כנפיה על ראשו, כי משכן אביו המשורר אד“ם הכהן שמש בּית-ועד לראשוני משכילי ווילנה, לחכמיה וסופריה, ש”השפה היפה, השרידה היחידה" היתה שיחם והגיגם ולכל בּה חיי רוחם. ספירה זו, שגדל ונתחנך בּה מיכה יוסף בּנערותו, מלאה אותו חבּה עצומה לשפת-ציון עם תשוקה עזה ונמרצה להכיר לדעת את סגולותיה, לתכן את רוחה ולדבקה בּו. בּעת ועונה אחת הגה בּספרי הנביאים ובספרי ווירגיל והומיר ויקרא את שירי ר' יהודה הלוי ור' שלמה בּן גבירול עם שיריהם של מיצקביץ, של שילר וּויקטור הוגא. אבל בּיחוד היה כרוך אחרי יצירות החוזים העברים, אשר שקד עליהם שקידה מתמדת, שאינה פּוסקת.

בּשנתו השלש-עשרה עשה מיכה יוסף את הנסיון הראשון לתרגם לעברית משירי משוררי-הנכר, הקדמונים, והחדשים, אשר מצאו חן בּעיניו. בּזה חקה את גדולי הסופרים העברים שבּאותו זמן, שעבודתם הספרותית התחילה בּדברי תרגום מן השפות הלועזיות. את שיריו המתורגמים היה מסתיר מעין איש וגם מעיני אביו, כי פּקפּק בּיכלתּו והבּיט על תּרגומיו כעל מעשה-נערות, שאינו כדאי להטריד את הגדולים אפילו טרדה של שעה קלה. בּענותנותו זאת נשאר גם לאחר שנתפּרסם לפּייטן גדול. אבל – כך ספּר לי פּעם אחת הסופר ר' קלמן שולמאַן – בּלילה אחד נרדם הנער כשהוא יושב ומתרגם את שירו הידוע של שילר “העלם על שפת הנחל”, וכשוב אביו מעסקיו לביתו וימצא את השיר המתורגם, התפּלא מאד וכמעט שלא האמין למראה עיניו. כל כך מצוין היה התרגום. למחר הראה אד"ם את התרגום להמשכילים בּאי-ביתו, וגם הם השתוממו על יפי לשונו וסגנונו, ויקראו לנער ויאַמצו את ידיו להמשיך את עבודתו, ואז – כן חשו לו עתידות – יהיה למשורר גדול כאביו (משורר יותר גדול לא יכלו המשכילים שבּאותה עת לצייר להם). פּני מיכה יוסף התאדמו ויתחמק ויצא מן החדר.

אולם התהלות, אשר פזרו לו הסופרים המשכילים, ועל כּולם דבריו המעודדים של אביו, אשר העריץ אותו מיכה יוסף מאד ויחסרוהו מעט ממלאך השירה, פּעלו אליו במסתרים, כי מאז נסה לכתוב גם שירים מקוריים. אבל בּעת ההיא לא נפתח לבּו עדיין לפני ההרגשה הלירית הדקה. גרם לכך מצד אחד הסביבה החיצונית העכורה והמעציבה של הגיטה הליטאית, ומן הצד השני התאמצותו לצאת בּעקבות אביו ולקחת לו לסמל ודוגמה את שיריו שנושאיהם היו ענינים מפשטיים ופּרובּלימות נפתרות לא על-ידי רגש שבּלב, כי אם על-ידי מחשבות שבּמח. אפשר מאד, כי הרבּה השפּיעו בּדבר השיחות, שהיה הנער המתרגם רגיל לשמוע בּחוג המשכילים והסופרים מבקרי-בּיתם ושנסבּו לא על היופי וההוד והנעימות ועל האמנות ומלאכת-מחשבת, אלא על דברים שיסודתם בּמהות האמונה והכפירה, הדעת והמות, שכר ועונש והשארת-הנפש וכיוצא בּטימות כאלה, שאין בּהן כדי לעורר את הרגש, ולהזין את הנשמה. רק כעבור איזה זמן השתחרר המשורר מן ההשפּעות האלה יותר ויותר ומעט, מעט מצא את נתיבותיו אל השירה הלירית.

מתוך תולדותיו של המשורר, שנתפּרסמו עד כה בּרבּים לא בּפּרוטרוט, כי אם רק בּראשי-פרקים שלהן, אין לדעת בּדיוק איזה הוא השיר הראשון המקורי שלו. עד כה האמינו רבּים, כי שירו המקורי הראשון של מיכל היה השיר “האחוה” (כתוב ליום הולדת אחיו הבּכור נח אריה לבנסון), אשר לפי הערת אביו המוסר אותו לדפוס, חובּר בּשנת תר"ה, היינו בּהיותו בּן שבע עשרה שנה. השיר הזה, אם כי מרובים בּו הרעיונות המופשטים על הרגש, והרעיונות לעצמם הם תמימים יותר מדאי, כמו בּירור המובנים השונים של מלת “אחוה” בּלשון העברית וכדומה, אף-על-פי-כן אפשר למצוא בּין שורותיו ניצוצות של כשרון פּיוטי גדול וגם של אמנות לשונית וסגנונית. אבל עפּ“י מאמר אחר שנדפס בּעת האחרונה בּקובץ הרוסי “еотижереП” (כרך שלישי) יוצא, כי שירו המקורי הראשון של מיכל היה לא “האחוה”, כי אם שיר אחר לגמרי, שכתב אותו שנה קודם לכך, והוא אז בּן שש עשרה שנה, תחת רושם ההתפּעלות העצומה, שנתפּעל בראותו את ה”לוח לשני אלפים שנה" מעשה ידי אחד ממכיריו, יעקב גורדון שמו. הואיל והשיר הנזכר הוא אופיי מאד לראשית צעדיו של מיכל על שדה היצירה הפּיוטית העברית, וגם לא לא נדפס עדיין בּשום מקום מלבד בּהקובץ הנזכּר, הרינו להביאו בּזה בּמלואו:

מַה יָקָר לָאָדָם מַשְׁכִּיל מַה נָעִים

לַרְהִיב עֹז וֶאֱיָל בִּמְעַט שָנָיו

וְלָשִיּם עֵינו אֵלֵי כָל – הָיָה לְפָנָיו

לְפַעֲנֵחַ שָם צָפְנַת שָנִים הָאַלְפַּיִם

אַךְ מֵהֶם נוֹרָאוּ אַף יָקָרוּ

לָדַעַת עֲתִידוֹת עוֹד בַּתֹּהוּ יִשְכָּבוּ

עֵת לֹא עוֹד נוֹלְדָה, יָמִים לֹא יֻצָּרוּ

אַהָה! עֵת עַצְמוֹתָיו בַּקֶּבֶר יִרְקָבוּ.

כֵּן בּרְעָדָה וָגִיל בַּלּוּחַ קָרָאנוּ

בַּלּוּחַ זֶה יָדֶיךָ, יַעֲקב, כּונָנוּ,

לָדַעַת מַה יֶהִי שָנִים מָאתַים,

עֵת יִמַח זִכְרוֹנֵנוּ מֵאֶרֶץ הַחַיִּים.

לָשִים משְטָרוֹ עֲלֵי מַזָרוֹת בִּגְבֹהִים,

לִפְקוד בָּל מַעֲרְכוֹת צִבְאוֹת אֱלֹהִים.

לָדַעַת חֻקוֹת קֹר, חֹם, אוֹר וָאָמֶש

לְצַפֵּה הֲלִיכוֹת עוֹלָם, הֲלִיכוֹת שָמִש.

לָכן יַעֲקֹב יוֹדוּךָ אַחֶיךָ,

וּמִיפּי כָּל-משְכִּיל יְבֹרָך-נָא שִׁמֶךְ,

וּמִסִפְּרךָ זֶה כִּי יִרֶב תּוֹעֶלֶת,

יֵאָלָם מְחָרֵף אַף תִּדּוֹם אִולת.

השערתו של בּעל המאמר הרוסי, כי השיר הזה הוא נסיונו המקורי הראשון של מיכל, מוצאת לה תוקף גם בּתכנו גם בּצורת בּנינו הטכני. הרעיון היסודי של השיר הוא – בּוסר, ואינו אלא פּרי תמימות ילדותית. אם מחבּר הספר יודע, למשל, להגיד עפּ“י חשבּונות תקופות ומזלות, כי יום הראשון לחג הפּסח שלאחר מאתים שנה, יהא חל לא בּחמישי לשבוע, אלא בּששי, הרי זה נחשב בּעיני המשורר כאלו “חדר אל ערפלי העתיד וכספר נגלו לפניו כל האותיות מראש”, והוא עומד לפני ה”לוח" בּרטט של התפּעלות. לקוי הוא, כמו שאמרתי למעלה, גם הצד החיצוני של השיר. המשורר הצעיר לא הקפיד על דיוק הריתמוס, לא השגיח בּכללי י“א תנועות ומלעיל, בּיתדות ובּסוגרים וגם לא נרתע לאחור מפּני “שוא בּראש המלה” וכיוצא בּזה, מה שאיננו מוצאים בּשיריו המודפסים של מיכל, ובּכלל זה גם בּשירו ה”אחוה", שעל כל פּנים הוא מן המוקדמים בּזמן, שבּהם הוא מדיק בּדיוק קלאַסי את המשקל והמדה והסגנון מלוטש מעשה יד אָמן.

את עונת-הקיץ היה מיכל מבלה עם אבותיו מחוץ לעיר. ישיבתו בּחיק הטבע השפּיעה עליו בּמדה מרובּה לרומם את רוחו ולפתּח בּו את חוש היופי עם דקות ההרגשה. שם התחיל קורא מעל ספר-הטבע ומתעמק מתוך התרגשות נפשית בּפלאי-הבּריאה וצאצאיה; שם גם צמחו כנפים לדמיונו.

המקום, אשר בּחר לו לבנסון לישיבת-קיץ, קנה לו פּרסום גדול בתולדות השכלת יהודי-ליטא, ובּכמה פּנים טבוע חותמו על ראשית צעדי הספרות העברית החדשה. הוא נמצא בּקצה עיר ווילנה לפאת מזרח בּיפה-נוף בּין הר גבוה, שעליו צומח יער-ארנים ובין הנהר הקטן ווילייקה, השוטף לרגליו בּהמולה חרישית. בּמחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה עמדו שם בּשורה אהלים קטנים, שישבו בּהם יהודים מבּני השדרות העניות, בּעלי-מלאכה ותגרנים פּעוטים, אשר לא השיגה ידם לגור בּתוך העיר מפּני יוקר שכר המעונות. אבל לא ארכו הימים והאהלים האלה דלי-המראה התרוממו משפל מצבם. המקום הזה זכה על גבהו ואוירו המבריא וקרבתו אל היער הנחמד לבונישוק ולהנחל הזך המוקף עלי-ערבה ושיחים סבוכים, למשוך אליו לירחי-הקיץ את בני-העיר האמידים, הזקוקים לנופש ולרוח צח. בּיחוד חמדו אותו ה“משכילים” לשבתם. בּשנות הארבּעים הראשונות בּאו לגור בּאחד האהלים האלה גם הפּייטן אד“ם הכּהן עם בּנו חלוש-הגו מיכה יוסף. מאז היה בּתוך היערים, ההרים והעמקים הסמוכים, העוטים כּולם יפי ירקרק מופז, עולה ובּוקע תמיד הד שיריו המפורסמים של אד”ם “דל מבין”, ה“חמלה” ה“תמורה” וכיוצא בּהם מושרים בּלוית מנגינות מחובּרות לדבר. עוד מעט וכמו התלבּשה הסביבה כולה מחלצות-הפּיוט. הרי ליבונישוק היו להרי הלבנון, מן העבר השני של נהר ווילייקה, נשקפה ירושלים בּיפיה ומאחריהם – בּית-לחם. בּמקומות האלה היו הצעירים והצעירות מפזזים ומכרכרים ויוצאים בּמחולות כבנות-ציון לפנים בּכרמי עין-גדי. מובדלת ומופרשת היתה פּנה שקטה וצנועה זו מן העולם הגדול, עולם-המעשה; מלחמת-ההשכלה עם שאונה והונה לא חדרה אליה. קודש היתה כולה להרוח הרומאַנטי, אשר רחף על מראות-הקסם שלה, ואשר פּעל בּיחוד פּעולה כבּירה על הסופרים והמשכילים תושבי-המקום. אצלם נעשה הרוח הזה נרדף עם הרוח המתנשא על שדמת ציון וירושלים. הוא ששם דבריו בּפי מרדכי אהרן גינצבּורג בּמכתביו על ארצות-המזרח, ממנו ינק קלמן שולמאַן את שירת ציוריו הדמיוניים מחזיונות ארץ-ישראל, שכל-כך התענגו עליהם בּני-הנעורים בּדור-העבר, ופה קבּל יהודה ליבּ גורדון את האתערותא הראשונה ליצירת הפּואימה שלו “אהבת דוד ומיכל”.

מושפּע מאותה סביבה צלחה רוח השיר גם על מיכה יוסף. מאז הבּקר היה מטפס ועולה על ההרים, מקפּץ בּבקעות ובעמקים, משתרע על הדשא, מאזין ומקשיב לסוד שיח בּעלי-כנף ולארשת זיז-שד. יש שנעלם ליום תמים ובּשעה מאוחרת בּלילה נמצא שוכב חוזה על אחת הגבעות כשעיניו נעוצות בּככבים המתנוצצים ממסלותם בּתכלת-השמים. הדר הטבע וחמודותיו מלאו את נפשו רגשי התפּעלות אין קץ, וכאשר לא יכל למלט משא רגשותיו, הריק אותם בּשיחות-חברים או שנתן להם בּטוי על גב הנייר בּפּרוזה או בּפּיוט. בּין הכתבים הפּרוֹזאיים הראשונים בּלשון העברית, שכתב אותם מיכל בּסביבה נחמדה זו ושלא נתפּרסמו בּדפוס עד היום, נמצאים מאמרים אחדים על-דבר הרי-האַלפּים¹ וארזי-הלבנון. שם תרגם גם את הפּרקים הראשונים של “הריסות טרויא” ושם נצנצו בּדמיונו שרטוטי יצירות פּיוטיות חדשות, שהעלה אותן על הנייר בּהמשך הזמן כשנתבּגר כשרונו הלירי, וזה היה כעבור שנה בּשבתו בּבּרלין.

בּאותו זמן התמיד מיכל גם בּלמוד ובקריאה. ידיעתו את הלשון הגרמנית היתה לו מפתח אל הספרים בּחכמת ישראל, הכתובים בּשפה זו. על פּיהם למד לדעת את דברי ימי העם העברי, את קורות התפּתחות שירת ישראל בּתקופותיה השונות, את מחקרי לשון עבר ובּקורת המקרא. בּכל הדברים האלה התעניין מאד לעומקם וידע לדון בּהם ולהשמיע את השקפותיו עליהם כזקן ורגיל, ויהי לפלא בּעיני רבּים.

בּאמצע החורף של שנת 1847, והוא אז בּן תשע-עשרה שנה, שבה מחלתו לתת בּו את אותותיה. חליו העציב אותו מאד וידכא את רוחו בּו. הוא ידע, כי ימיו ספּורים בּעוד נפשו מלאה חמדת החיים. פּעם אחת² ראה בּחלומו את המות הולך וקרב אליו וייקץ משנתו כולו רצוץ ושבור. לא הוקל לו גם בּתחלת האביב, אחר שעבר לשבת בּנאות-דשא, כי היו הימים ימי-גשמים וקור. על מעמד נפשו של המשורר החולה בּעת ההיא מעיד המכתב הבּא לקמן, שכתב אותו עם כניסת הקיץ לקלמן שולמאַן, שהיה ידידו היותר מקורב אליו:

"הנני יושב בּדד בּחצי הלילה, כל אנשי הבּית נמו שנתם ואני ער, שנתי נגזלה מעיני, מחלתי לא תתן דמי לי אף בּלילה; זו מחלתי תכבּיד עלי אכפּה, אף תצעידני מהר למלך בּלהות – כי מאנה הרפא. נואלה עצת הרופאים, כל חכמתם נבערה, הם לא יעלו ארוכתי, אך יאריכו חליי ללא הועיל, ואני – … כבר נואשתי מחיים ואתעתד למות – אך מדוע זה יתנהג בּעצלתים? מדוע לא יעשה לו כנפים? אהה! היצור הנמאס בּתבל הוא האדם! כל ימי עברו את גשר החיים המתנודד הנהו זעום התולדות, וכל היקום מתקומם לו – וגם המות הנחם הנורא והאחרון הזה – המות – גם הוא אכזרי!! הה רחפו עצמותי!… שם יצפו יגיעי-כח הולכי שחוח תחת סבל זוקן וחולי, עיניהם כלו מיחל לו אף יושיטו לו ימינם, אך הוא יחלוף ולא יבן לו, ולא יניף את חרמשו לבצור קנה יבש, זה הוא מנת האדם האובד בּכל היקום!

וכל היקום מה הוא?! עננה נוסעת על כנפי רוחות סוערות, הרת יללות, טעונת אנחות, מלאה דמעות ודם… מסע העננים הזה – עין איש לא ראתה לו תחלה ותכלה – נוסע הוא מימות עולם ממקום נעלם בּדרך נסתר אלי מטרה כמוסה וחתומה… לפעמים ירוב הבּרק מתחת חשרת העבים, אחריו ישאג הרעם… עדת הנשיאים תתנודד מעט… ומעדתם נפקד אחד – ומבּלי שים לב נוסעת העננה הלאה, עדי ירוב הבּרק שנית… אך עד אָן נשאוני כנפי דמיוני?! מה לי העננה כולה אם אנכי העב אשר יבּדל מהר מעדתם… אהה יד ההוה הויה בּי מחדש, היא קצצה כנפי דמיוני ותשם ידה בּין שנינו…

מראש המגדל קול הפּעמון נשמע שתים-עשרה פּעם. אנכי עודני ער, גם מחלתי לא תישן בּקרבּי – כנר הכּהה הזה הגוע לעיני, ילחך עתה את שאר השמן מסביב לו ויחשך – כן ידעו נר נשמתי… ואני הנני נכון לעזוב את החלד ולרדת בּדמי ימי שאולה – לעזוב אבי ואמי, אחי ואחיותי, רעי ומיודעי; אבי השחת, אמי הרמה, אחי המות ורעי הקבר! הנני רואה אותי שוכב על ערש המות, קול בּוכים הומה מסביב לי, אבות יאנקו, אחי ואחיותי יילילו, ודעי ינהו ויאנחו… הנני רואה אותי יורד ושוב בּקבר, ממעל לי אשמע קול פּעמי המבקרים, ובכי מאד נורא עוד יריע לי מעל. הנה עיני רואות את המבּט האחרון, אשר עוד יבּיטו עלי הורי בּהניחם אותי בּדד בּזרועות הנצח האיום – אנכי הרואה את ידי הכותבת עתה איך תרום תולעת, הנני רואה את לבבי כי ירקב, ואת קדקדי כי מתקו רמה… אחה! מה נורא המות, ומה נעימים החיים!! אנכי מעודי כן דמיתי, כי נכון אנכי ללכת למות, אך בּדמי ימי – בּאביב עלומי, בּן תשע עשרה שנה למות?! – – – אהה! עוד לבּי מלא חמדת החיים, עוד יקר לי אור השמש, עוד אחפּוץ למוץ ולהתענג מזיו כבוד מלוא כל הארץ, עוד יפשוט יעוף רוחי על רחבי אין קץ, הה! חחים, חיים! – חיים חפצתי! חפצתי?? – והנה עתה רופפו ידי ועצמותי עששו, חמרי החיים יחמרו יבּיעו בּקרבּי, עורקי יחפּזו ותקצר רוחי – עתה, עתה אראה את המות, הה! המות הולך וקרב אלי, ובא בּעוד ימים.. . המות – אויה לי!…

עתה הנה אבדו כל רעיוני, והגיוני ספו תמו, מתו כל מורשי לבבי בּקרבּי ובנפשי שוררת דממת וחשכת-צלמות. ההוה והעתיד יערכו לעיני תמונות מבהילות, צלמי בּלהה, מראות מות, קבר, רקבון ורמה… אך מבינות לפחדי-בּלהות אלה תופיע תמונה יקרה לעיני, היא תָאֶר לי את המאפּליה הנוראה מסביב לי אף תפיץ צללי צלמות אלה מעל עיני. התמונתך היא שולמאַן?! התמונתך היא היקרה לי בּחלד? – אותך זכרתי מחמל נפשי והנחמתי! לו גם תהרס מכונת גויתי, אם אך אהבתנו לא תמות ולא תמוש, והיא הלא בּת אל-מות היא! וחיה נא וצלח בּחלד אשר אני עוזב – ואך זאת הנני ומבקש ממך ידיד עולם, כי בּמותי לא אמות גם בּקרב לבּך, ובּרקוב גם גויתי בּקבר אל נא ירקב שמי בּזכרך; זכור את אוהבך אשר אהבת עולם אהבך".

אבל בּאו ימי השמש והאורה והביאו למיכל מרפּא וישע לפי שעה. בּימים ההם התאמץ להסיח דעתו ממחלתו ולהבּיט אל העתיד מתוך תקוה מרובּה. בּשקידת-משנה שב רוחו לעבוד בּו בּאותו זמן התעמק בּחקר-אלוה והגה בּספרי הפלוסופים העברים של ימי-הבינים, ונטיה מיוחדת היתה לו להציע את ספקותיו ופּקפּוקיו³ ותמיהותיו לפני רעיו המשחרים אותו, ואגב שיחה היה מפליט פּיו מחשבות-מרגליות, שהפליאו את השומעים. הארודיציה שלו בספרות התלמודית, בּהלכה והגדה, בּמדרשים ובּילקוטים, גדלה מיום ליום, ואיש לא יכול להבין מאין בּא לבּעל הגו חסר-האונים הזה כח גדול כ"כ של שקדנות. בּאותו קיץ הרבּה גם לכתוב, ובּיחוד דברי-תרגום מגרמנית ופּולנית; אבל הוא גנז את כתביו אתו בּקופּסתו בּמצאו, כי עדיין לא הגיעה השעה לפרסם אותם בּרבּים.

כך עברה שנה שלמה על מיכל ללא-מכאוב, מה שהגבּיר את תקותו ואת תקות הוריו, כי כבר חלפה הסכנה מעליו. אבל בּקיץ שנת 1849 חזרה אליו מחלתו, והפּעם בּיתר עוז מאשר בּתחלה. אז נסע בּעצת הרופאים הווילנאיים לבּרלין; משם שלח אותו רופא-המלכות הפּרופיסור שֶנליין לזאַלצבּרון לשתות ממי בּארה. אבל המים לא העלו לו ארוכה, והוא שב לבּרלין ויבלה בּה את ימי-החורף. בּבּרלין התודע אל אברך משכיל וסופר יליד-רוסיה, ששמע שעורים בּפילוסופיה בּאוניברסיטה מפּי שלינג, וישב שם עם אשתו ובתו הילדה. זה היה שניאור זקש, שנתפּרסם בּהמשך הזמן כחוקר ומלומד בּספרות ישראל העתיקה, ושבּשבתו בּנעוריו בּעיר מולדתו זאַגר היתה לו השפּעה מרובּה על חבורת המשכילים הראשונים בּליטא ובּזאמוט, וביניהם גם על אברהם מאַפּו. זק“ש הכיר תיכף את כשרונותיו הפּיוטיים של מיכל, את רוחב דעתו בּמושכלות ואת מעלות-נפשו המצוינות, ויקרבהו אליו משעה ראשונה ואילך. ומיכל אף הוא עמד על חין ערכו של זק”ש ויכרות אתו ברית-ידידות. בעצת זק“ש התחיל גם מיכל ללמוד פילוסופיה מפי שלינג, ומאז היו שני הרעים מאירים זה את עינו של זה בּמחקר ובאמונות ודעות, וכך הלכו והתקרבו האחד אל השני, עד שנעשתה ברית-ידידותם לאהבת-אחים, שמצאה לה עוז ותוקף מיוחדים בּחבּתם המשותפת אל הלשון העברית. מושג על-דבר אהבת מיכל וזק”ש אפשר לקבּל על-פי הדברים האלה, שכתב קלמן שולמאַן בּאחד ממכתביו לזק"ש אחרי מיתת המשורר: “כאשר הלכתי עם בּן-אדם זה לשוח תחת השיחים ונשיח בּרגשי-קודש על-דבר אמת וענוה צדק, אז התנשאה נפש המשורר הנעלה מיכה, ובּקדוש הלך נפשו קרא: קניתי לך רע יקר ומאד נעלה, צוד צדיתי לך נפש טהורה, נפש זכּה מאין כמוה, נפש זקש! והיום או מחר כבוא חליפתי, ואפרד מעליך לנצח, אז תחיש מפלט לרחשי לבבך ותשפּוך הגות רוחך בּמשכיות לב החכם המרומם הזה”⁴.

בּאותו החורף, תרגם מיכל, בּשעות שרפתה מחלתו ממנו, את הספרים השלישי והרביעי מיצירתו של ווירגיל “איניאידאַ” התרגום נעשה על-פּי העתקתו של שילר “הריסות טרויא”. בּהקדמתו לתרגומו זה הוא אומר: “אנכי – אחד הבּנים בּילדי בּני-ציון. המתגלגלים תחת שואה, על גלי אבני-קדש אשר השתפּכו בּתוך חרבות מקדשי לשוננו הקדושה, ללקט לנפשם חלוקי אבנים ולחוננם כאבני-נזר, ולקמוץ למו מעפרותיהם ולרצותם כעפרות זהב – אנכי בּקראי את המחבּרת הזאת והתבּוננתי אל טובה ואל יפיה, קנאתי לשפתנו זו השרידה היחידה מכל מחמדינו ההיו לנו בּימי-קדם וערבתי את לבּי לקרבה אל המלאכה, ולהעתיק גם אליה את הספר השלישי והרביעי מ”הענעאידע" אשר יכילו קורות הריסות עיר התהלה טראָיא ומשבתיה".

עוד בּשנה זו יצא הספר “הריסות טרויא” בּדפוס על-ידי אבי המשורר בּווילנה, ונתקבּל מאת המשכילים והחכמים בּרוסיה וגם בּמערב אירופּה בּדברי תהלה ושבח. בּגדולי הז’ורנאַלים העברים – הגרמנים, כמו ה“אוריענט”, “מאַגאַזין פיר דיא ליטעראַטור דעס אויסלאַנדעס” ואחרים, הרימו את התרגום על נס, וגם היו מבקרים כאלה שאמרו, כי בּמקומות הרבּה הוא מצטיין בּחריפות מבטאיו ובקצורם הנמרץ מתרגומו של שילר. המליץ קלמן שולמאַן אומר בּתוך שאר דברים בּהקדמתו הקטנה ל“הריסות טרויא”: “מי האמין לשמועתנו, כי השיר המרומם הזה, אשר גם המליץ הנפלא, אבי כל תופש כנור בּבני אשכנז שיללער, התאונן, כי רק בּזעת-אף ויגיעת-נפש העפּיל עלות על תועפות הררי-עזו, יורק עתה אל שפת עבר צחה ונמרצה, וביד נער צעיר ורך, ויעמוד טעמו בּו, אף ריחו לא נמר? צאו נא וראו בּני ציון היקרים! מפעלות בּן פּורת, בּן חכם, לכו חזו בּכורי פּריו, פּרי-חמד, אשר הביא לכם תשורה בּכלי טהור, כלי קדש”. הד"ר מאיר הלוי לטריס, שנחשב לאחד מגדולי המשוררים העברים שבּאותו זמן, כתב על מתרגם “הריסות טרויא” כי “הזמרה בּכנף רננים עליו מרחפת, ואור עולם יהל על פועל כפּיו”.

אולם עם כל התהלות והתשבּחות, שפּזרו חכמי-ישראל שבּמערב למיכל על תרגומו המוצלח של “הריסות טרויא”, נמצאו שלשה מהם, והם הד“ר יום-טוב ליפּמאַן צונץ, שמואל דוד לוצאַטו (שד"ל) וד”ר יחיאל מיכל זק"ש, אשר השיאו עצה לעלם המשורר, כי “יעזוב שירי בּת אל נכר וישיר שירי בּת ציון”. בּמובן זה השפּיע על מיכל גם שניאור זקש. המשורר נשמע לעצת המלומדים הנזכרים, ומאז עזב את התרגומים התחיל לעסוק בּעבוד היצירות הפּיוטיות המקוריות שלו, שתכניותיהן עלו לפניו המחשבה עוד בּימי שבתו בּנאות-דשא בּווילנה.

עוד בּמשך החורף הזה כלה מיכל לכתוב את ספרו “שירי בּת ציון”, הכוללת את ששת הפּואימות הללו: “שלמה”, “קהלת”, “נקמת שמשון”, “יעל וסיסרא”, “משה על הר העברים” ו“ר' יהודה הלוי”, בּצירוף הקדמה קטנה, שהוא מבּיע בּה תודה להחכמים המלומדים הנזכרים למעלה על אשר הורוהו “את הדרך ילך בּה בּמישרים בּמלאכת מעשה השירים”. אופיים הם דברי המשורר המבארים להקורא מה ראה על ככה לנוע על קורות העבר הישראלי הקדמון ולשיר שירי ציוֹן.

“הנה שירי בּת ציון, שירי בּת עמך תחזינה פה עיניך, כי מח לי ולך אל ארץ צור וטרויא אַרצות נערצות ולאומים עצומים, אשר היו עתה כלא היו, ומה גם לנו ולאלהי-הנכר, אשר היו להם אז, אשר עתה כבר נעו נפלו כולם ויאבדו בּתהו. הנה בּת ציון בּת עמנו עומדת עוד על יד הריסות ארצות קדם האלה, הנה עליה לבדה שב אחור צר חרב הזמן (בּטן וקבר לכל היקום) וברזל מגלו קהה ופנים קלקל, כי אלהיה חי לעולם ולשמו מקטר מוגש מאפסי תבל עד קצה. לכן, ידידי הקורא, אשר עמך עמי ואלהיך אלהי, קומה נא ולכה עתה עמדי, כי על כנפי שירי אל אדמת-קדש אשאך היום (ואם גם בּעלוה אדונים זולתנו, הנה אך לנו היא, כי בּנהרי נחלי דם ודמע קנינו לנו את עפרות-קדשה). שם מחזות-שדי אראך מראות אלהים, מלך בּיפיו, נביא בּקדשו, חכם בּחכמתו, גבּור בּגבורתו, ולוי בּשירתו גם מוצאי ערב ובקר על הררי ירושלים תחזינה עיניך. שם מימי הירדן המפכים עוד לגדות אדמת-קדש; לקול המית ארזי-הלבנון, אשר יניעו עוד ראשם על משבתי-ציון, שם תסלח לקול המשורר קול מארץ יצפצף אשר קול מליו נחבּאו בּין קולות שדי אלה, ואולי תאצל לי גם בּרכה, כי שמתי לנכח פּניך זכרוני-קדש, זכרון ימי-קדומים, שחרות ימי בּת עמנו”.

בּצמצום קרוב לדוחק חי המשורר כל עת שבתו בּבּרלין, כי לא יכול אד"ם אביו, שמצא אז את פּרנסתו בּעמל רב מהוראה בּבית-הספר, שלשלוח לו כסף כדי מחיתו לרוחה. אבל מיכל היה חושך מפּרס-חדשו הדל, שקבּל מווילנה, וקונה בּפּרוטותיו האחרונות כרטיסים לשעורים בּחכמות ומדעים, ויש אשר גם הרשה לעצמו לבקר את התּיאַטרון בּלילות, שהציגו בּהם על הבּמה את חזיונות גדולי הדראַמאַטורגים הקלאַסיקונים. הוא היה אומר אז בּשיחות-רעים, כי בּקוריו בּתיאַטרון פּותחים בּכל פּעם בּקרבּו מעינות מפכים שירה וזמרה וממתיקים לו את יסורי-חליו. בּמכתב לאחד מידידיו הוא מתאונן, כי סר לראות את נפלאות דרזדן, אבל מחוסר כסף לא יכול להתמהמה שם יותר מחמש שעות.

עם בּוא הקיץ נסע מיכל בּעצת הפּרופיסור שנליין לשתות מי בּאר בּריינהרץ. אבל גם שם לא נתן לעצמו מנוח, כי ישב והגה בּספרים, גם עבּד ולטש את הפּואימות שלו והחליף מכתבים בּעניני ספרות וחכמת ישראל עם אביו ועם גדולי החוקרים והמלומדים. אדם הכהן מספּר, כי בּאגרת אחת בּאר לו בּנו המשורר את כל שיטתו של הפּלוסוף שלניג בּדעת אלהים. עם שד“ל היה מתווכח בּדבר רוח כתבי-הקדש. בּתּחלה היה מיכל מחסידי בּקרת המקרא, אבל תחת השפּעתו של שד”ל היה למתנגדה. על זה מעידים הדברים האלה, שכתב בּהערתו להפּואימה שלו “קהלת”: “צר לי על חכמת הבּקור – קריטיק – אשר היתה בּימים האלה למלאכה ולא לחכמה ומגמת פּניה אך לבלע כל קדש ולברוא אך חדשות וליחס כל ספר אל מחבּר אחר ולעת אחרת”.

מי ריינהרץ פּעלו לטוב על מצב בּריאותו. אבל לבּו נמשך כל עת שבתו שם בּגעגועים גדולים לרעיו וידידיו אשר בּבּרלין ולחיי-הרוח של המטרפּולין הגרמנית בּכלל. בּמכתב אחד, שכתב מריינהרץ לזק"ש, הוא מבּיע את געגועיו בּדברים הללו:

"עופה נא אלי על ראש הר נופל – ריעזנגעבּירגע – הר נשפּה ומצוק, שם תחזינה עיניך עלם יושב ערירי, דלת ראשו יכוף לרוח, בּימינו היוני העתיק האָמער, ועיניו תפנינה על כל אפסים לחזות נפלאות נוראות והוד איום מסביב לו, כרגע יזכרך רע נצח, יזכרך ונפשו עליו תשוח. או רדה נא עמדי אל מחילות צור ומערות סלע, שם בּתהו לא-דרך – ריינערצער לאַבּירינט – הרחק מאדם ושאון כל חי, שם אל קול המית ערוץ נחל וזרם קיר המפכים מימיהם כרעם בגלגל, שם אשמעך מדבּר אלי. חי נפשי, רע אהוב, כי מן ההרים אשא עיני אליך וממעמקים קראתיך! לא מעת עזבי אותך, לא מימי האביב אזכרך. אנכי מימי החורף אזכרך. הימים האלה היו אביב אהבתנו ולנצח לא עוד יבּולו! לא דמעות עיני, לא תוי עטי יתארו לך את המית נפשי בּהעלותי על לבבי את לילי הסתיו אשר עברו לנו, לילות כשעות ושעות כרגעים, עת חקרי לבּנו השכילו ויהגו על כל ישנו בּארץ, אז נטעת בּלבּי אהבת הפילוסופיא אהבה נצחת אשר כל עוד רוח בּאפּי לא תתום.⁵

ובּשולי הגליון כותב המשורר החולה דברים אחדים, ורובם גרמנית, אל ידי שני, זּירזוביץ שמו, שישב בּדירה אחת עם זק"ש: “הודיעני גם אתה מחדשות בּרלין וחדשות בּתי-הצחוק אשר תוכל דעת אותם פאָן דען טעהאַטר צעטטעלן. וועלכע בּעקאַנטע שטיקע ווארדן געגעבּן? ווירד ראַהעל באַלד קאָממען? וואַגט נאָך דער שרעקליכע ליטקע אין העלדנ-ראָלען אויפצוטרעטן”?⁶

את כל ימי הקיץ בּלה מיכל בּריינהרץ. פּעולת המים עליו הלכה הלך וטוב, ונראה היה כמו מצא פּה בּאמת את מעין-הישועה. זה אמץ את לבּו בו, ונפשו הצעירה נתמלאה תקוה ומחשבות גדולות לעתיד לבוא, שרמז עליהן בּמכתב אשר ערך לזק"ש בּטרם צאתו מריינהרץ לשוב בּרלינה. בּמכתב הנזכר הוא אומר: “זיע ווערדען זיך ניכט קינפטיג מיט מיר צו שעמען האבּען. יא, איך האפפע דען קינפטיגן ווינטער גראָסעס צו ליעפערן; איך קאן איהנען ניכט זאגן וועלכע אונענדליכע פּלענע מיין געהירן ערפיללן, אונד וואָלטע איך יעצט, זאָ קענטע איך בּענדע פיללן – אבּער עס האָט צייט! – ר' יהודה הלוי האבּע איך געענדיגט אונד עס איזט מייסטערהאַפט געלונגען. אויך האבּע איך שאָן מיינע הקדמה צו די “שירי-ציון” פערטיג. מאָרגען שיקע איך זי צום פאטער”.⁷

בּעת ההיא התחוללה מהפּכה בּהלך מחשבותיו של מיכל בּעניני אמונות ודעות. הוא התחיל נוטה להרהורי-כּפירה, ומזלזל בּאלהיו ובעמו, בּנגוד לזק“ש, שהתחזק בּרעיון האמונה יותר ויותר. בּמכתבו אל זק”ש, הנזכר למעלה, כותב המשורר: “לא אעשה בּנפשי שקר להאמין בּשוא נתעה, כי עתיד אנכי לעלות על מוקד אש בּעד עמי ואלהי. לא! לו ירא ייראוני בּכאב קטן ותפשתי שם אלהי! ולו אך יאמרו אך לענות נפשי כרגע, אז לבול-עץ אסגוד ולפסל אשתחו. ערום לבּי ואין כסות למזמותי! כאשר הנני כן אתראה! כי גם ידעתי, כי אך כסל והוללות הוא לסבול בּעד אמונה. איך האבע קיינע רעליגיאָן! מיין בּרודער די מענש-הייט! די וועלט מיין פאַטערלאנד! מיינע רעליגיאָן די טוגענד! אָפּפער דער רעליגיאָן בּרינגען איזט דומם, ניעדריג אונד זיננלאָז, אונד האט נור איממער בּיי ראָהען ווילדען ערבּרמונגס-לאָזן מענשען שטאט געפונדן. ואם אתה תכתוב לי, כי עתיד הנך להקריב את נפשך בּעד האמונה, לא אאמין לך, דען עס איזט אויסגעמאַכט: ווער פעהיג איזט זיך פיר זיינע רעליגיאָן צו אָפּ-ערן, איזט אויך פעהיג איהר אַנדערע צו אָפּפערן. אך את הצדקה אוהב עד נצח, לא את הצדקה הנמצאת בּספרי-האהבים (ראָמאַנען) ובשירי הרועים לגעסנער, אַבּער די פּראַקטישע מענליכע טוגענד”.⁸

אולם פּעולת ריינהרץ היתה רק כברק-אור מתעה. כי מעינותיה לא העלו ארוכה להמשורר החולה, ותקותו נהפּכה לאכזב. בּשובו בּרלינה ככלות קיץ שבה מחלתו לענותו בּיתר כּח. שבועות אחדים התהפּך על משכבו בּברלין, ובּראשית חורף שנת 1851 שב מדוכאַ בּבשר ונפש אל בית הוריו ווילנאה.

מאז והלאה הלכה מחלתו הלוך והתגבּר, אבל אתה יחד נעשתה גם יצירתו הפּיוטית כמעין המתגבּר. בּשעותיו המרות מצא לו נוחם בּדעת הקהל על ספרו “שירי בּת ציון”, שהספּיק בּינתים להתפרסם בּדפוס. אך נודע טיבו של הספר בּרבּים, התחילו מבּיעים מעברים בפּה ובּכתב רגשי התפּעלות והערצה לה“כוכב החדש, אשר דרך על שמי השירה הלירית העברית”. גם המבקרים הלועזיים נתנו כבוד לשמו ויעלוהו למדרגת גדל-הפּייטנים העברים מימי ר' יהודה הלוי. תנחומות לנפש המשורר המדוכא בּיסוריו הקשים היו גם רעיו וידידיו, בּהם אַייזיק מאיר דיק, מרדכי פּלונגיאַן, יהודה ליבּ גאָרדאָן וקלמן שולמאַן, שהיו בּאים אליו יום, יום לשמור חליפות על מטתו. זה האחרון העתיק את דירתו לבית אד"ם, כדי שיהיה קרוב תמיד לבּנו החולה אשר אהבת-נפש אהבו. ומיכל התאמץ להסתיר את מכאוביו מעיני רעיו, כדי שלא להעציבם. המשורר יל"ג מספּר על-דבר יחוסו של מיכל לרעיו בּעת ההיא כדברים האלה: “ומי כמונו, כרעי-נעוריו, היודעים למוד את גדל רוחו בּכלכלו מחלהו שנים רבּות מבּלי האָנח? הן מדי דבּרו אתנו דבר תמיד כאיש העומד הכן להפקיד רוחו בּידי אל אמת, כאיש השם דבריו האחרונים בּאזני אוהביו הנשערים מאד. אנחנו נעוינו משמוע, והוא לא עוה פּניו בּדבּרו; אנחנו נאנחנו, והוא דבּר בּמנוחה וינחמנו; אנחנו בּכינו בּמסתרים, והוא הלך וישורר שירי בּת ציון”.

גם על משכבו בּחליו, בּעוד בּית-חמרו הולך ונהרס, הפיץ מיכל על סביביו אור וחום מזיו נשמתו הגדולה. בּכל פּעם לא נפטרו רעיו ממנו מבּלי לשמוע מפיו איזה חדוש בּמושכלות או בּפּיוט. בּשיחותיו אתם היה מעשיר את אוצר ידיעותיהם, מרחיב את חוג מבּטם ופּותח לפניהם עולמות שלמים של יופי ונעימות לא שערום עד כה. כדי לדעת עד היכן הגיעה השפּעתו של המשורר החולה על ידיו הצעירים, שבּקשו קרבתו, די לקרוא את דברי יל"ג אלו: “כשתיל זית רענן מצאתיו (הדברים מכוונים למיכל) בּמדבּר על דרכי. בּצלו חמדתי וישבתי אני ואחרים אתי ובּסנסניו אחזתי בּיום החלותי עלות בּהר (החיים) ונגוע בּקצהו”. “הימים היו לי ימי התפּתח הסמדר, ימי האפרוח היוצא אך יצא מקליפּתו. קו אור נבקע לי וארא כי קרוב יומי לצאת בּבּר לבקש לי זרעונים ואני עוד לא העליתי נצה ולא שנותי את חרטמי. כותלי בּית-המדרש החלו לנפּול ואני עומד רגלי האחת בּתוך ד' אמות של הלכה ורגלי האחרת בּארצות החיים, ובּהחלי להתהלך בּבּרכים כושלות ללקט אורות ואתי אין איש ואין סומך, פּגעתי על דרכי את שש ועושה צדק זה, וגם הוא אפרוח כמוני וכבר רוחו נכונה ונצתו צמחה, ויהי לי לעינים להורות לי איזה הדרך יחלק אור. צעדים אחדים עלינו יחדו, הוא עובר לפני כנר לרגלי, ואני הולך אחריו, הולך ושומר עקביו. אפס כי לא ארכו ימי לכתנו יחד”.

ובשעה שהעניק המשורר הגוע מאוצר רוחו בּיד נדיבה לאחרים, עוד בּקש ללמוד אף הוא עצמו ולקבּל תורה מפּי חבריו, ולתכלית זו החליף מכתבים עם גדולי החכמים שבּמערב: אופיים הם הדברים האלה, שכתב לזק“ש זמן קצר לפני מיתתו. “הודיעני נא, יקירי, את שמות החכמים, אשר גננו על הרמבּ”ם ועל מורה הנבוכים עת דבּרו עליו תועה חכמי צרפת, והודיעני נא אם נאמר בּתלמוד דבר רע על הפּרושים מן חכמי התלמוד עצמם כמו דברי יעזוס “חנפים” וכו'. הלא הרב משה בּן נחמן ראש המקובּלים, אשר ממנו יצאה הקבּלה השפּינאָזיס כדבריך? הודיעני נא והורני נאָ יקירי ותצא נא תורה ואהבה כאחד ממכתביך”?

ולא רק את תנובת-רוחו פּזר נתן המשורר הצעיר על ימין ועל שמאל, כי גם את פּרוטותיו האחרונות. לפי עדות רעיו וידידיו הקרובים אליו היה מיכל סמל החמלה והחנינה, רך-לב מאין כמוהו, אשר למראה דמעה בּעיני אחרים, נפתחו ארובות עיניו אף הוא. אַד“ם אביו מספּר על אדותיו את העובדות המעניינות האלה: " הכסף המעט, אשר נתתי לו כל שבוע להוצאה, הוציאו הוא תמיד אם לחסד ולחבריו אם לצדקה לעניים, ואנחנו לא ידענו, עד שגם העוגה לחם חקו לפת שחרית, נתן בכּל יום בּסתר לשאר-בּשר איש אביון וזקן, כפי שגלה לי זאת האיש הזה אחרי מות הבּן. אבל עוד התאמץ בּכל יכלתו להעלים צדקתו גם מן העני עצמו. ואך אחת אספר: כי כהרבּותו לאכול פּירות לרפואתו, ומוכריהם היו בּאים אליו יום, יום וביניהם היתה בּאה גם אשה זקנה וחולה נושאת סל גדול על זרועה והיה מרבּה לקנות מאתה, אך בּהפנותה לצאת עם משאה דרך הפּתח, היה הוא צועד אחרי בּלאט וינח בּנחת את כל מקנתו אל הסל בּקצהו אשר מאחריה, והיא לא ידעה. זו צדקה וזה שכרה: כי ימים אחדים לפני מותו רבּו ועצמו תחלואיו עד מאד, עד שלא נתן לאוהביו לבוא אליו החדרה וג”כ לבל ידעו את רעתו ויעצבו".

עם בּוא קיץ שנת 1851 העבירו את המשורר אל מחוץ לעיר. שם-בנאות-שדי, הונח קצת להחולה, וכדרכה של המחלה המשקרת הזאת חזרה והפריחה בּו את התקוה, כי חיה יחיה וישוב לאיתנו. אז התחיל להכין לדפוס ספר של שירים חדשים, ורובם של שירי-אהבה, שאמר לקרוא לו בּשם “שושנים וחוחים”. בּאותו זמן שבו ונעורו בּו געגועיו על בּרלין ועל ידידיו שם, והוא כותב לזק"ש: “הוי לבּי מלא כים מלים! הציקתני רוח אהבתי אליך! ומה אכתוב ומה אדבּר! כל מורשי לבבי, כל מעיני רוחי יהמו יחמרו נתפּצלו בּהגיגי בּך, כי חי האלהים (לא אלהי הנוצרים, היהודים או הישמעאלים, לא אלהי כל דת ואמונה), אך אלהי עולם אלהים אמת אלהי לבבנו. חי כל קדש, כל יקר ונשגב, כי חמודות אתה לי כל הימים ונפשי דבקה בּך לנצח נצחים. זכר אזכרה ואהמיה, כי היום הזה לפני שנה הלכנו שנינו בּערב אל הפריעדריכס-האין ושם בין קברות האנשים, אשר הערו למות נפשם⁹ שם השתפכה נפשי הלוהטת אל נפשך הטהורה והמרגשת ורעיונות רמות ונשגבות התמלטו אז מחקר לבבנו. אז שפכת רוחך עלי. דאנן זאגטן זיע מיר, דאָס איהרע רעליגיאָן אים גלויבּן, דאָס דאָס יידישע פאָלק אונד זיינע רעליגיאָן עוויג זיין ווער-דען, בּעסטעהע.¹⁰ הה עתות עדנים!”

לפני כלות הקיץ הורע מצב המשורר מאשר בּתּחלה. הוא התחיל יורק דם מגרונו בלי הפוגות וכמעט נפשו בו הובא אל העיר. אבל גם אז לא חפץ עדיין להניח מידיו הרועדות את הספר ואת העט, למרות האסור, אשר אסרו עליו הרופאים לעסוק בּשום עבודה רוחנית, כי בּנפשו הוא. כמו הרגיש המשורר כי עוד מעט ויכבה נר חייו, התאמץ בשארית כחותיו להריק מתוך נבכי נשמתו הפיוטית את כל מה שאפשר עדיין להריק ולהנאות בו את בּני-האדם…

הידיעה כי ימי המשורר העלם ספּורים, החרידה מאוד את לבּות אוהביו וידידיו אשר בּמערב, ואיש איש מהם בּקש להמתיק לו את רגעי חייו האחרונים. ובמה יוכלו לעשות לו נחת-רוח יותר גדולה אם לא בּמשפט כתוב על יצירות עטו? ושניאור זק“ש לוקח את הספר “שירי בּת ציון” ושולחו להבּלשן והחוקר הגדול בּדורו יש”ר, הנערץ בּפי מיכל, בּצירוף המכתב המעניין הזה: “המחבּר שירי בּת ציון אלה, הוא אחד מבּחירי מאהבי עלי ארץ, והוא צעיר לימים עד מאד, והמחבּרת הזאת חובּרה פה ולפני ועל פי עצתי, ועוד יעץ להחל לחבּר חבּורים רבּים כאלה, שירים ומליצות וספּורים, אשר על אדני ספרי-קדש הטבּעו. אך ה' חפץ דכאו החלו מימי עלומיו, והוא חולה בּמחלה, אשר ימותו בּה כל החולים ולא יקומו, היא המחלה הרעה, מחלת החזה ר”ל… ויבוא פה לדרוש בּרופאים לפני שנתים ימים ויותר. אך שוא תשועת אדם… וישב לבית אבותיו היקרים מדוכא ומעונה אלהים. ועתה גברה עליו מחלתו עד מאד וכפשע בּינו ובין המות כמעט, ולבּי עלי דוי עד מאד, כי לו יתרון הכשר בּחכמת השיר העברי, והוא בּעל מדות יקרות, ומאז שבתו פה עמדי דבקה נפשו היקרה לאהבה אותי עד מאד, וגם נפשי קשורה בּנפשו, והוא הולך למות בּדמי ימיו… ואני עם לבבי לסבב לו נחת-רוח כל עוד אשר הוא חי. לכן נפשי בּשאלתי ובקשתי ממך, אדוני היקר וידידי הנכבּד, ענה מהרה לידידי זה על אגרתו והגידה נא לו משפּטך על פּועל כפּיו, כי ידעתי גם ידעתי אשר נחת ינחת עד מאד בּדבריך היקרים".

יש"ר, שהיה אף הוא עצמו פּייטן, פלוסוף, בּלשן ואָמן גדול בּמלאכת-הציור ומחבּר כמה ספרים בּלשונות-הנכר בּמקצעות אלו, התרגש מאד למקרא שירי-מיכל, ולא אֵחַר מחוות עליהם את דעתו בּבּקורת מפורטת, שהיתה כעין אַפּותיאוזה להמשורר הצעיר. את הבּקרת הזאת קבּל מיכל בּעודו מתאבּק עם מר המות. בּקול נחר וכשהוא נושם בּשארית כחו קרא את דברי המכתב בּאזני רעיו היושבים על-יד מטתו, ועיניו התחילו זולגות דמעות-גיל.

בּימיו האחרונים לא הניח מיכל מידו את התנ"ך. ספר-הספרים המתיק לו את ענוייו היותר נוראים. בּיום שלפני מותו שאל אות אביו המשורר למקום כתבי-ידו. מיכל הראה לו בּאצבּעו על אחת מקופסאות שלחן-הכתיבה ויאמר בּכבדות:

– הנה הם; בּטחתי, כי הם לא יבּולו.

בּיום העשרים והשבעה בּשבט שנת תרי"ב (1852) מת המשורר, והוא בּן עשרים וארבּע.

מות מיכל היה אבל כבד לחובבי הלשון והספרות העברית שבּכל העולם. גדולי הסופרים והחכמים הספּידו לו מי בּפּרוזה ומי בשיר. היפה שבּקינות היא זו של ידי-נעוריו יהודה ליבּ גורדון, אשר חבּר לזכרו חזיון בּשם “הוי אח”, שנתפרסם בּדפוס בּ“השחר” בּשנת תּרל"ז, בּמלאת עשרים וחמש שנה למותו.

 

II. יְצִירוֹתָיו הַפִּיוּטִיוֹת    🔗

שלשה ספרי-פּיוט השאיר לנו המשורר האומלל בּירושה: א) “הריסות טרויא”, בּ) “שירי-בּת-ציון” וג) “כנור בּת-ציון”. השנים הראשונים נתפרסמו בּדפוס בּחייו, והשלישי – לאחר מותו. “הריסות טרויא” הוא, כמו שכבר העירותי בּפרק הקודם, תרגום החלק השני של הספר “אנֶאידא” מאת המשורר הרומאי ווירגיל, ולא מן המקור, כי אם על-פי ההעתקה הגרמנית. בּכמה מקומות קצר המתרגם וגם הכניס בּהם שנויים. בּשעתו, לפני יותר משבעים שנה, עשה התרגום רושם חזק מאד בּנועם לשונו ובצליליה העדינים והמוסיקאַליים, שלא נשמעו כמותם עד מיכל. “הריסות טרויא” היתה הנסיון הראשון והמוצלח ליצירת סגנון פיוטי קלאַסי בּעברית. אולם את עקבות מיכל הפייטן החובק בּדמיונו את העולם המצויר עם אנשיו וחייהם ורגשותיהם, עוד טרם נמצא בּספר זה.

הספר “שירי-בּת-ציון” כולל ששה שירים אֶפיים מקוריים, שיסודתם בּהיסטוריה הישראלית הקדמונית. ששת השירים האלה אין ערכם הפיוטי שוה: כל אחד מהם יש לו מעלותיו המיוחדוֹת ולקוייו המיוחדים. מה שמציין את כולם בּמדת אחת הוא – הטכניקה הנפלאה ואמנות הסגנון. בּשיר הראשון “האמונה והחכמה” המורכב משני חלקים (או משלים, כמו שקורא להם המשורר): “שלמה” ו“קהלת”, אנו מוצאים עדיין קצת מאותו היסוד החקרני, שבּנויים עליו כמעט כל שירי אד"ם אביו. אף הוא, מיכל, אינו יכול לשחרר את עצמו מן הרעיון, כי אין שיר בּא אלא ללמד, ובמבוא הפּואימה שלו “שלמה וקהלת” הריהו מקדים ומודיע, כי תכליתה היא “להורות, שהאמונה תנחיל לאדם נחת בּחייו ונעימות גם בּמותו, והחכמה בּאין אמונה תוליכנו שולל מכל נועם בּחייו ובאחריתו”. על-פי הדברים האלה אפשר היה לחשוב, לכאורה, כי עוד מעט וקרא לפנינו המשורר שעור בּחרוזים על הנושאים האנושיים הכולליים “האמונה והחכמה”. אבל לא מיניה ולא מקצתיה. אך נתחיל לקרוא את הפואימה, מתיצבות לנגד עינינו תמונות נהדרות מלאות פלאַסטיקה וחיים. אנו רואים את המלך שלמה בּהוד עלומיו, כשהוא שותה לרויה מחמודות החיים, כשהוא אוהב ונאהב, ולבּו מלא אמונת-תום, כי העולם הוא כולו שלו, וכי לנצח יהיה כה צולח ושמח. בּכל אשר יפנה משחקת התקוה לפניו, עד כי ישחק גם ליום אחרון. את מרירות-החיים אינו יודע, צוק-העתים ופגעי בּני-האדם כמו זר נחשבו לו. גם בּצער הספקות והפקפוקים המוסריים אינו מכּיר; הפּרובּלימה הנצחית הארורה: מדוע? אינה מעצבת אותו כלל, כי האמונה, שהיא “אזור מתניו”, מגינה עליו מכל הרהורי-שפק. כל זה מרומם את רוחו של המלך המשורר, וממיתרי כנורו מתמלטים שירי “הללויה” לטבע, לאדם ולאהבה. הפואימה “שלמה” כולה אומרת שיר לזיו הנוער, להאהבה “שלהבת-יה” ולתענוגיה, לקסם הנשיקה הראשונה, לשפעת החן והתפארת השפוכים על ציון וסביבותיה ועל חיי-הטבע השלוים והמרוממים של המזרח העתיק.

בּהפּואימה שכנגדה, בּ“קהלת”, מצייר לנו הפייטן את המלך שלמה בּזקנתו. התלהבות החיים עם ששונם והמונם כבר עזבוהו, את מקום התפעלות לקחה הבּינה והמחשבה נצחה את הרגש. הוא בּקש מאלוה חכמה, ובקשתו ניתנה לו; אבל החכמה הביאה לו מכאוב ושבר בּרוח, כי הרעידה את אמונתו בּו, –

שָׁוְא יִקְרָא לָאֱמוּנָה הִיא בּוֹ בָּגָדָה

הָהּ עוֹד הֵסִיתָה בּוֹ חָכְמָה אַכזָרִיָּה

אֻת שֶפק; הוּא לָהּ בֵּן לשְׁאוֹל יָלָדָה

הוּא הָפַךְ לִבּוֹ לִישִימוֹן וּשְאִיָה.

לבּו חלץ מרעים ומרעות, הידידות והאהבה נעשו לו מלים שנתרוקנו מתוכנן, תענוגיו כבר היו לו לזרא ויצאו מאפו, שבתה שלות חייו ושמחתו כעוף התעופפה. האמונה, צור מעוזו, התרופפה בּקרבּו ויאוש נורא התחיל מנקר בּמחו, ובמר נפשו הוא שואל: “מי יודע רוח האדם העולה הוא למעלה?” ולאחר שלא מצא תשובה על שאלתו זאת, וגם על שאלות אחרות של הצדק העולמי וחידת הטוב והרע, התפרצה מלבּו הקריאה: “הבל הבלים, הכל הבל!” הכל – ואפילו החכמה, שאין יתרון לה מן הסכלות, וזהו שהביא אותו לבּסוף לידי הכרה, כי “טוב יום המות מיום הולדו”.

בּפּואימה הזאת עולה ובוקעת כמעט מכל שורה פּסימיות קיצונית, היונקת ממצב-נפשו המדוכא של המשורר “הגוע מנוער”, שפחד המות לא פּסק מרחף על פּניו. אנחנו קוראים את הפּואימה ומאמינים לשמוע בּה את השתפכות נפשו של המשורר, המתעטפת בּיגונה, מה שמגבּיר את רושם הדברים בּיתר עז.

הפואימה “קהלת”, עם כל אריכותה היתרה קצת, היתה יכולה להחשב כפנינה יקרה בּאוצר השירה העברית, אלמלא צרף לה המשורר סוף, המקלקל את הרושם בּמקצת. המשורר משלים בּין החכמה ובין האמונה, ולא עוד, אלא שגם רואה אותם כתואמים בּבטן. מובן מאליו, כי הזדווגות זו אינה מניחה עוד מקום לשום שפק.

זֶה שֶפֶק שָם הוּטַל תַּחַת רַגְלֶיהָ (כלומר תחת רגלי החכמה)

יִשְכַּב דוּמָם וּבְּפִיו אֵין יֵש עוֹד רוּחַ.

והאמונה עושה נפלאות:

וּפִתְאוֹם עֵינֵי הַמֶּלֶךְ נִפְקָחוּ

וַיִּקְרָא: סוֹף דָבָר הַכֹּל תִּשְמָעוּ!

הָאֵל תִּירָאוּ מִצְוֹתָיו תִּקָּחוּ

זֶה כָּל הָאָדָם! – – –

האמונה נצחה את החכמה, חדלו הספיקות ואפסו הפּקפּוקים והלב נח מזעפו.

הפּואימה “משה על הר העברים” היא חציה אֶפּית וחציה לירית. המשורר מצייר את הטראַגדיה הנפשית העמוקה של המחוקק והמנהיג הגדול, אשר נשא את עמו “כנשוא האומן את היונק” והקריב את חייו לטובתו ולאשרו, והעם לא שלם לו כגמולו, כי השבּיעהו כעס ומכאובים כל הימים; אבל המנהיג נשאר בּאהבתו את העם, וכראותו את בּני-דורו הולכים וכלים לעיניו, נמוג בּצער ויגון. בּעניו היתה תנחומתו האחת, כי יכנס בּראש הדור החדש אל ארץ-החמדה, אשר נשא את נפשו אליה מתוך כמיה כל-כך נמרצה, והנה נשמע קול אלהים בּרעו: “ואתה לא תבוא אל הארץ!” המומנט ההיסטורי המעציב הזה, בּעלות משה על הר נבו לראות אך מרחוק את ארץ-הסגולה, מתאים התאם הארמוני בּרוח היגון השפוך עליו לבּת-שירתו של מיכל. בּהיות השיר הזה טבוע בּחותם כאבו של המשורר החולה, הרואה לפניו את העולם היפה והמזהיר ומרגיש, כי כל היופי והזוהר לא לו המה, לפיכך הוא מלא חיים ועושה על הקורא רושם חזק. רואים אנחנו לפנינו את המנהיג הגדול כשהוא עומד עצב ונכה-רוח ומבּיט בּעינים דולפות אל הארץ הקדושה, ועל ידו אנו מאמינים לראות את הפּייטן החוֵר והחולה, בּלכתו הלוך וקרב אל פּי קברו…

יותר יפה ממנו הוא השיר הבּא אחריו “ר' יהודה הלוי”. ציור געגועי המשורר לארץ-אבות והתרפּקותו על הדר הטבע המזרחי מגיע לגובה פיוטי-אמנותי, שלא רבּים כמותו בשירה העברית. מצוין השיר הזה גם בטכניקה שלו, בּעוז מדבּרותיו ובסגנונו המלוטש והמבריק, ובכללו הוא צריך להחשב כמרגלית יקרה בּאוצר היצירות הפּיוטיות שלנו. ראוי להעיר על ההטעמה שמטעים המשורר, כי אוהב הוא אהבה רומאַנטית את מולדתו העתיקה לא רק על יפיה הגשמי, אלא גם מפני הרוח המיוחד החופף עליה, הוא רוח החוזים הקדמונים:

הָאָרֶץ גַּן עֵדֶן שֵנִי הָיָתָה

בָּהּ עֵץ הַדַעַת כִּי רוּחָה רָמָה –

אֶרֶץ כָּל אֶבֶן בָּהּ מִזְבַּח אֵל חַיִּים

כָּל סֶלַע מָעֳמָד לִנְבִיא גָבוֹהַּ.

ערך יותר פּחות יש להפּואימות “נקמת שמשון” ו“יעל וסיסרא”. הפּאימות הללו אינם מצטיינות לא בּעוז הפּיוט ולא בּפּשטות. מורגש בּהן חוסר הדבר שקוראים לו סוד הצמצום, כלומר המדה הנכונה, הרחוקה גם מן הקצור גם מן האריכות, המטשטשים את בּהירות התמונה ומקלקלים על ידי זה את רושם הדברים. אין העובדות והמומנטים ההיסטוריים המצוירים בּהן מגלים לנו סבּות וטעמים חדשים וכמוסים, שאין העין הפשוטה יכולה לעמוד עליהם ומה שרגילים לסמן בּשם נשמת העובדות.

כחו של מיכל יפה וגדול בּיחוד בּשיריו הליריים, שנכנסו בּרובם לספרו “כּנור בּת ציון”, ונתפרסמו בּדפוס לאחר מותו על-ידי אביו. השירים הללו עושים עלינו רושם כבּיר מאד. על כולם מרחף כאב עמוק, ועל כן הם נוקבים ויורדים עד התהום, ובקראנו אותם אנו מרגישים, כי יש כאַן לפנינו בּעל-כשרון גדול, שהליריות היא דרכו הנכונה. שיריו הליריים של מיכל הם כראי מלוטש, שמשתקפים בּו נשמתו הכואבת, לבּו הפּצוע, עצביו הרפים, וריב שרעפּיו עמו עצמו ועם העולם כלו. מרה-שחורה עמוקה מוליכה ומלפפת את הפּייטן העלם, וכל מה שהוא מעורר עליו את מיתרי כנורו, יהא זה הדבר היותר יפה והיותר מרנין, מכיון שהוא יוצא דרך גנזי נשמתו, הוא נעשה כל-כך נוגה ומילאַנכולי, עד ששופך מעצבו ומיגונו גם על הקורא.

הנה מנעים המשורר זמירות להאביב השמח בּעיר הגדולה והעליזה בּרלין. הכל חי, הכל מזהיר, אבל העליצות אשר מסביב עוד מגדלת ומעמקת את הצער והיגון, השוררים בּלבּו של המשורר החולה, המרגיש, כי אביבו הוא כבר עבר עוד קודם שהתחיל…

מַשְמִים אֵשֵב בֵּיתִי, אָנוּש עַל שִבְרִי

עַל נַחְלָה מַכָּתי רוּחִי נֶעְכֻּרֶת –

הָח, בִּדְמִי יָמי יִהְיֶה לִבִּי קִבְרִי

וְיגוֹן נִשְמָתִי בּוֹ כָּאֵש בּוֹעֶרֶת!

(“חג באביב”).

כבר יבש מקור דמעותיו, כבר נלאה מרוב אנחותיו. בּעצב הוא רואה, כי אחריתו הנוראה הולכת וקרבה, והוא קורא:

הִנְנִי חָי, אַךְ עָיְפָה נַפְשִי לַמָּוֶת!

חַי אָנִי! אִם נִקְרָא לַמָּוֶת חַיִּים…

אִם עֶלֶם נוֹשֵא כָל עָקַת צַלּמָוֶת

עוֹד חַי יִקָּרֵא תַּחַת הַשָּמַיִם!!

המשורר מטייל בּרחוב הראשי “תחת האלוֹנים”, המלא תשואות מאדם רב, והוא מקבּיל לעומת החיים הסוערים האלה את דממת חייו הוא:

שֶקֶט תֹּהוּ בִּי וּמנוּחַת הַקְּבָרוֹת

כַּיַעַר אַחֲרֵי הִתְחוֹלֵל בּוֹ רוּחַ –

כַּצּי אחֲרֵי נֻפַּץ אֶל יָם הַסְּעָרוֹת

אוֹיָה! כִּי כֵן גַּם לִבִּי בִי ינוּחַ! –

והוא קורא בּחמת-רוחו:

הוֹי מַה נוֹרָא הוּא לָשִיש אֲלֵי קֶבֶר

עֵת בַּחַיִּים תִּדְבַּק נֶפֶש וָרוּחַ! –

ובאחרונה הוא צועק צעקה גדולה ומרה:

אָרוּר הַמָּוֶת! אֲרוּרִים הַחַיִים!

בּשירו היפה מאד “על החלי-רע בעיר בּרלין” אנו מוצאים מלבד כאבו העצמי של צעיר חולה, גם רעיונות יותר עמוקים. זהו “צער-העולם” הכללי, היאוש. אין החיים שוים כלום; כל העולם מלא רשע וחמס. הוא מטייל בּחוצות בּרלין, בּמקום שבּלעה מגפת החלי-רע כל-כך הרבּה קרבּנות אדם, ואין בלבּו מתעורר שום רגש של חמלה להגוססים והגועים, ולא עוד, אלא שרוצה הוא, כי יבוא קצם חיש מהר.

מוּת נָא גֹוֵע! מוּתה נָא וּמוּתָה!!

מִשְכָּבְךָ בַּקֶּבֶר הַלֹא אַךְ נָחַת –

אשְרֶיךָ! אָבְדַן וּשְאוֹל טוֹב מֵחַיִּים

טוֹבו מֵאָרֶץ– מִמְּעָרַת הָרֶצִח!

ואף-על-פי-כן אין המשורר יכול לראות בּצערם ולמראה אסונם לבּו זב דם, והוא מבקש, כי יבוא המות גם אליו, יען טוב מותו מחייו:

לֹא שָם עָרוּך תָּפְתָּה וּשְאוֹל לֹא שָמָה

אךְ פֹּה אֶרֶץ הֵם, פֹּה תִּרְאֵם עֵינִיךָ!

בּדברים פּיוטיים מלאים כאב נעכר ומזעזעים את הלב מצייר המשורר בּשירו “אבל יחיד” תמונה מעציבה זו: "אם רחמניה מבכה בּדמעות שליש את בּנה יחידה, שמת עליה בּעלומיו; המת אינו יכול לשכב בּמנוחה בּקברו; יללת אמו מרגזת את מנוחתו. אבל לא עברו ימים מועטים ומרוב צער ומצוקת-לב מתה גם האם… ובמותה שָלַו גם הבּן.

עַתָּה שָלָה הַנַּעַר וַיָּנוּחַ

וּבְּאָזְנוֹ קוֹל בּוֹכִים אַל עוֹד יָרִיעַ!

הֵן עִמּוֹ גַּם אִמּוֹ בַּבּוֹר תַרְגִיַע

לָכֵן לַיְלָה לֹא עוֹד יֵתַע הָרוּחַ.

וכך הם כמעט כל שיריו הליריים של מיכל. כל שורה היא מנגינת-בּכי, וכל מלה אנחה עמוקה, החודרת אל לב הקורא ושופכת עליו רוח של עצבות רכה ומתוקה.

כבר ספּרתי למעלה, כי בּאחד ממכתבי מיכל לשניאור זק“ש הודיע לו, כי הוא חבּר קובץ של שירי-אהבה בּשם “שושנים וחוחים”. אבל הספר הזה לא נדפס לא בּחיי המשורר וגם לא לאחר מותו. שירי-אהבה אחדים אנו מוצאים בּספרו “שירי-בּת-ציון”. בּתּחלה החזיקו רבים בּהשערה, שנתמכה מאת זקני המשכילים בּווילנה, בּני-דורו של מיכל, כי חנה אהובתו לא היתה ולא נבראה, ואינה אלא יצירת דמיונו של המשורר. אבל השערה זו מוכחשת על-ידי אחד המכתבים, שכתב מיכל לזק”ש כשנה לפני מותו. בּמכתב זה נאמר בּתוך שאר דברים: “אין לי פּה כל בּווילנה; בּודד אני כערער בּערבה! קאַפּלאַן¹¹ – אין: הוא זנח את תורתו ויהי לפקיד בּבית-מכס הי”ש ונודד בּערי-ליטא; זה כארבּעה ירחים אשר לא ראיתי אותו, ויגוני גדול מאד! נשאר רק שולמאַן לבדו, אבל עוברים ימים ושבועות, ואין אני רואה את פּניו. כך נפוצו איש לעברו גם יתר ידידי ומכירי. ומה שנוגע ליתר משכילי ווילנה הלא יודע אתה, כי אין הללו שוים בּנזק הזמן שאבלה בּשיחתי אתם. אף אני עצמי נהפכתי והייתי לאיש אחר; אינני עוד אותו העלם קל-הדעת ושש לקראת החיים, שהייתי עד כה. כל חשקי העלומים ותענוגי-הנוער אבדו את חנם וזהרם בּעיני, ואני הלא אך היום מלאו לי עשרים ושלש שנים! ובשעה שאני מנשק ומחבּק את העלמה אהובתי, שאשאנה כחותם על לבּי (אתה יודע מי היא), רחוק אני ממנה בּמקום. רק זכרונך, ידידי היקר, וזכרון העיר בּרלין ושחר אהבתי אל העלמה¹² הזאת מעודדים קצת את רוחי". מכאן אנו למדים, שאהבתו של המשורר לא היתה דמיונית, אלא ממשית.

אחד הסופרים בּזמננו¹³ מחווה את דעתו על שירי-האהבה של מיכל בּדברים הללו:

אהבתו של מיכל היא טבעית, פּשוטה. אבל גם אהבה תמה, צנועה ויהודית בּאמת. המשורר אוהב את חנה בּהתלהבות, עד שלא נדע בּה את הגבול בּין התמימות והרגש:

מַה מִּנְחָה לָךְ אֵתֵּן יוֹם לָךְ הוּלֶדֶת

לוּ שֶמֶש יָרֵח מֵעַל זְרוֹעוֹתַי!

כּוֹכָב וְשחַר לוּ אַרְצָה הִגַּעְתִּי

מִנְחָה לֹא תִרְצִים לִי נַפְשִי מַגֶּדֶת…

כִּי שֶמֶש יָרֵח מִמֵּךְ יִקְדָרוּ

שַחַר יֶאֶסוֹף נָגְהוֹ מֵהוֹד פָּנַיִךְ.

המשורר עף בּמרומים, בּשמי-החשק, אבל מה צנועה שירתו –

מִשִמֵי רוֹם כִי עָפוּ

וּמִשָם הֵמָּה יִנְהוּ אַחֲרַיִךְ

גַּם שִירִי גַּם לִבִי לָךְ

אַהֲבָתִי עוֹלָם לָךְ אֶתֵּן.

אין בּשירה הזאת אף אבק של ארותיות, אף צל של חמדת בּשרים מגושמה. אהבת-ישראל היא צנועה וטבעית, אהבת אמנון ותמר.

יש שהמשורר בּאש דם-עלומיו ישקע באַהבתו וחמדתו בּלבד, כמו שנראה בּשירו היפה.

שָׁם אִתִּי בְּאָחוּ חַנָּה יוֹשֶבֶת

וַיְמִיני תְּצַחֵק בִּשְעַר תַּלְתַּלֶיהָ

וּלְחִבּוּק יָדִי וּנשִיקוֹת שַׁלְהֶבת

תִּקְצוֹף כְּרֶגע אַף תַּצְהִיל פָּנֶיהֶ…

חנה כבת ישראל מתחמקת מידו, והוא קורא לה:

מַה זֶה יָפָתִי! הוֹי מַה תִּתְחַמָּקי,

אַל נָא כֹה תִיפִי – אֲיֻמָה וּנְעִימָה!

וּבהֵן שִפְתוֹתַיִךְ אַל עוֹד תִּצְחָקִי

אָז בִּנְּשִיקוֹת פִּי לֶחְיֵךְ לֹא אַאֲדִימָה!

מבְּנוֹת כָּל אָדָם מַיָפִית מָה רוֹמַמְתְּ

מזִו שֶמֶש רֻקּמְתּ, מִיְפִי שוֹשַנִים

בִּצְחוֹק הֻצַּק עַל יָפְיֵךְ, הוֹי מַה נָעַמְתְּ

– בִּצְחוֹק כָּזֶה בָּרָא אֵל גַּן הָעֲדָנִים!

אבל יש שהמשורר “פּורע חוק מוסר” ועובר גדר הצניעות, ואז הוא רואה וקורא:

וּמַה תִּיפִי יָפָתִי! כּי תִּקְצוֹפִי

עֵת עֹז אַהֲבָתִי חֹק מוּסָר פּוֹרֵע

מַה נּורָא הוֹד אַפֵּךְ חָרוֹן וְיוֹפִי

וִישוֹבֵב נַפְשִי עֵת לִבִּי קוֹרֵעַ…

מֵעָצְבַת לִבִּי עֵת פָּנַי קָדָרוּ

עִת עֲנַנִּי תוּגָה אֶת מִצְחִי יָעִיבוּ

אָז מִנִּשְמַת פִּיךְ הֶעָבִים נִפְזָרוּ

וִיְפִי עֵינַיִךָ אֶת פָּנַי יֵיטִיבוּ!…

ואמנם חלילה לו למשורר העברי לפרוע חוק מוסר. הוא, המשורר, מצטדק על זאת בּשירו “האוהב הנשבּע”.

סִלְחִי תַמָּתִי! אִם חָק דַּת הַצְנֵעַ

עָבְרָה אַהֲבָתִי – עַתָּה אשְבֵעַ

כִּי הַצְנֵעַ לֶכֶת לֹא עוֹד אֲחַלֵלָה

אִם גַּם מֵאִשֵּך תּוַּקד נַפְשִי סֶלָה.

אבל לא למשורר החולה נתנו חמדות האהבה. מחלתו הרעילה את אהבתו ושירתו גם יחד, ובמר המות הוא עוזב את חנה, עוזב את החיים שהוא רואה ומרגישם – אבל משם לא יאכל.

גַּם אַהֲבַת חַנָּה יָפָתִי הָאַחַת

מִלֵּב קָרעְתִּי עוֹז אַהֲבָה כַּמָּוֶת.

מַה לָהּ אֶל לִבִּי? שָם עָרוּך הַשַּׁחַת!

אוֹר-חַיִּים הֲיִשְכּוֹן בִּמְקוֹם צַלְמָוֶת??

שיריו האחרונים של מיכל מחודרים פּסימיות יתרה, ואנו מכירים בּהם את השפּעת אביו. נפש המשורר מתעטפת בּיגון הכללי, והוא מתמלא יאוש. בּמחו מנקרות שאלות-ההויה ופּרובּלימות של האין-סוף. אחד מאלה הוא שירו היפה “אל הכוכבים”. בּשירו זה הוא מצייר את כמית נפשו אל האמת, את עריגתה אל האלמותיות ואל עולם יותר נעלה, ואת יחס-הבּוז שלו אל “הרשעה המתקדמת, תעושקה ובוכה, חומסה ומתפּללת”.

שירת-הבּרבּור של מיכל היתה, לפי עדות אד"ם אביו, שירו “התפלה”. זו היתה תפלתו האחרונה של המשורר הנוטה למות; בּה התנשאה נפשו אל הנצחיות, אל מקור הטוב. “בּשיר הזה השלים המשורר האומלל עם גורלו”. התפלה מרגעת את המשורר החולה. הרגעה זו מוצאת לה בּטוי בּדברים היפים האלה:

וּבְרוּכָה אַתּ הַתִּפִלָּה בַּת-הַלְּבָבוֹת!

הֵן בִּכנָפַיִךְ מַרְפֵּא אֶל כָּל שֶבֶר,

כַטַּל שֶיוֹרֵד פֹּה מִשְּׁמֵי הָעַרָבוֹת

תַּרְוִי לֵב אֱנוֹש תִּנְהִי רוּחַ גֶּבֶר!! –

 

III. מִיכַל הַמְּתַרְגֵּם.    🔗

מלבד “הריסות טרויא” תרגם מיכל כמה שירים ומשלים מלשונות שונות, ובכולם הוא מצטיין כאמן הלשון והסגנון. תרגום השירים הללו הוא יותר מוצלח מ“הריסות טרויא”, אפשר מפני שתכנם יותר קרוב ללב המשורר, ואפשר מפני שהם שייכים לזמן יותר מאוחר, בּשעה שכשרונו של מיכל כבר התפתח הרבּה. וזה מביא אותנו אל הרעיון המעציב, כי כשרונו של מיכל התגבּר רק בּשתי השנים האחרונות שלפני מותו. אך התחיל להתפתֵּח, קטף אותו המות.

בּיחוד הצליח למיכל תרגום השיר “ערל-קעניג” (מלך-בּלהות) מאת גיטו. הצלילים המילודיים של גיטו, הבּעת עצבון פחדו של הילד האומלל והדברים המשקיטים והמרגיעים של האב הנבהל, כל אלה מלאים עוז וחוסן גם בּתרגום העברי. השיר כולו עושה רושם נמרץ בּעצבותו ובּיופיו. לא כל-כך מוצלחים משלי לאפונטין בּתּרגומו של מיכל, ובּזה עלה עליו יהודה ליבּ גורדון. על כל פנים אנו רואים בּמיכל המתרגם יד אמן, אשר בּיכלתה להתגבּר על כל קושי שבּטכניקה. בּתור מתרגם גבוה מיכל משכמו ומעלה מכל המשוררים שקדמוהו. שפתו היא יותר עשירה, יותר מלאה תּנועה ויותר מצלצלת, וסוג השירים, אשר בּחר לו לתרגומיו מעיד על טעמו הספרותי היפה.