א 🔗
רגש מיוחד, רגש של כאב, ממלא את לבנו בשנה זו, ביום הזכרון – עשרים בתמוז – היום, שבו נפקד ויצא ממערכתינו ראש ההסתדרות הציונית המדינית ומחוללה, ד"ר תיאודור הרצל.
אותה שעת הכושר, שאליה צפה וקוה הרצל בגעגועים עצומים כל כך, הגיעה. בחוש ההיסטורי המיוחד שהיה מחונן בו, כאילו חש את קרבתה לפני עשרים שנה, בצאתו אל הקהל במחברתו “מדינת היהודים” לעורר את שאלת ארץ-ישראל לעם ישראל בתור שאלה עולמית, שכל עמי תבל חייבים לטפל בה. מה שנראה לו ולכולנו כאגדה – מתקרב עתה אל המציאות. מאורעות העולם העמידו את השאלה הציונית על הפרק ואותן הדלתות שהרצל דפק עליהן בלי תוצאות, כאילו נפתחות מאליהן.
והרעיון הראשון העולה על לבנו ביום הזכרון הזה הוא: הוי, אלמלי היה הרצל בתוכנו! אם יש רגעים שבהם יש ערך גדול לאישיות בתנועה ציבורית – אין רגע גדול מזה. בפעם הראשונה בתולדות גלותנו עלינו לנהל לא פוליטיקה הזיית של שלמה מולכו ודוד הראובני, כי אם פוליטיקה ממשית להיעשות שותפים במעשה יצירה של מפת העולם החדשה. ובשעה זו נחוצים היו לנו כשרונותיו של הדיפלומט היהודי הראשון, שהראה את הדרך, איך לנהל פוליטיקה עברית לטובת העם העברי וארצו ההיסטורית.
איך שתהיה דעתנו על הדיפלומטיה ותפקידה בעתיד, בכל אופן עלינו להודות, כי למרות השפעתה הגדולה של הדימוקרטיה, – ביחוד הרוסית – על הפוליטיקה החיצונית בשעת התרת הקשר הגרדי העולמי, לא תרד עוד בפעם זו הדיפלומטיה מכסאה וחלקה יהיה גדול גם הפעם במשפט העמים, שהרי חוץ מרוסיה יש עוד ארצות וממלכות, שבהן לא הגיעה עדיין הדימוקטיה למלוכה.
עד עכשיו לא היתה לנו האפשרות לחדור במידת הצורך אל הספירות החולשות על גויים, בגלל המצב המיוחד שנמצאנו בו, בעקבות המלחמה העולמית. ברוסיה היינו מוחרמים ומנודים, נרדפים ומדוכאים ולא יכולנו להכשיר את הקרקע אל השעה הנאותה; ביתר הארצות היתה שאלת האוריינטציה מקום הכאב של הסתדרותנו. היא לא יכלה לנטות לצד זה או אחר, להכריע את הכף, מבלי להרע לעניני העם העברי בארצות אחרות. הנייטרליות היא בלי ספק שיטה נחוצה והכרחית במצב זה, אבל ביחד עם זה קצצה את כנפי התנועה ואסרה את ידי המנהיגים. הם לא יכלו לעשות צעד, שיהא נראה כנטיה מן הניטרליות. לעבוד לשם מטרותיה של התנועה בתנאים מיוחדים אלה – דרושים היו כשרונות דיפלומטיים יוצאים מגדר הרגיל.
האם היה הרצל, כיהודי אוסטרי, יוצא מן המבוכה בתנאים סבוכים אלה? על זה קשה להשיב. אבל בזכרנו את הכשרון המיוחד שהראה הרצל באותן השנים ובאותה התקופה, שלא נראו בהן אותם האופקים המגלים עכשיו; בזכרנו את יכולתו להעביר את סירת התנועה דרך סלעי מגור בלי מכשולים ולרכוש חיבה לרעיוננו בין תקיפי העולם באותם הימים, ששאיפתנו נראתה כדמיון יפה, שאינו מתאים אל המציאות, – יש שנדמה לנו, כי הוא היה מוצא גם ברגע זה את הדרך הנכונה אל ראשי הממלכות, שבהן תלוי פתרון שאלתנו.
ואולם בבואנו ביום זה להזכיר את שמו של הרצל אנו מוצאים נחמה אחת בזה, שירושתו של המנהיג המנוח נמצאת בידים אמונות: בידי ההסתדרות הציונית הגדולה, שיצאה זה כבר מגדותיה ותחומיה הצרים ותהי להסתדרות עצומה ורבת השפעה על החיים העבריים והכלליים. ואם הרצל היה מוכרח עדיין ליצור את המוסד, שעליו לדבר בשמו, יש כבר למנהיגינו עכשיו אורגניזציה רבת הכמות והאיכות, שקולה הולך מסוף העולם ועד סופו. ואם הרצל היה צריך לחדש, לעורר שאלה שלא רכשה לה עדיין פרסום, הגענו לזמן הזה, שבו מרפרפים באויר כל אותם הרעיונות, שהשמיע הקונגרס הראשון בבזיליה, נעשים לקנינו של כל הצבור העולמי, ומוכרזים בתוך הסיסמאות על דבר החירות הלאומית המתהלכות עתה ברשות הרבים.
אחרי מותו של הרצל היו מתנגדינו, שלא יכלו למעט את דמותו של הרצל, מונים אותנו ואומרים: “מאושר היה החולם הישר, שזכה למות בטרם באה תנועתנו לידי מפח נפש”. “משמת הרצל – אמרו הם – פרחה נשמתה של התנועה הציונית והיא עתידה לשוב לעפרה”.
אבל תקותם זו נכזבה. התנועה הקטנה בימי הרצל היתה, בכוח השאיפה הכבירה של העם לארץ מולדת, לתנועה גדולה, כבירה, עולמית. יורשי הרצל נהלו את סירת התנועה לאט לאט על-פי מורה-הדרך שהיה בידם. הם בצרו את התנועה מבפנים, הכשירו את העם והארץ לקבלת החירות בארץ תקותנו, שלא היה לנו בה מצב איתן. נוצרו חיים חדשים, הוכשרו התנאים, החיינו את הנשמות. ולא בתביעות של חוב היסטורי בלבד נבוא עכשיו אל העמים, כי אם בשם המציאות וההוכחות המעשיות שיש לנו בנוגע לאפשרות עבודתנו בארץ-ישראל. ובגולה הכתה הציונות גלים ותהי לתנועה לאומית כבירה. היא התיזה את רשפיה וניצוצותיה לכל עבר וכל הגולה היתה כמדורת אש: אין כמעט אף מפלגה אחת בישראל, שתכפור בתביעותינו הלאומיות בצורה זו או אחרת. נצחון פנימי זה ודאי שיביא לנו גם נצחון חיצוני. אי אפשר הדבר, שראשי העמים לא ישימו לב אל התביעות של בני העם המכיר את עצמו ומודה בישותו הלאומית.
ואמנם רואים אנו בעליל, כי אותם העמים, שגלי הדם שטפום וגרפום אל ים הדמים לא לשם כיבוש, כי אם לשם שחרור העמים, – כאמריקה – מעוררים שאלת ארץ-ישראל לעם ישראל בתור פתרון הכרחי לפרובלימה של חירות הלאומים בעולם. ואין כל ספק, כי מנהיגינו ימצאו את הדרך בתוך הנתיבות הללו, שכבר נסתמנו מאליהם על ידי החיים והמציאות.
אם עכשיו או לאחר זמן, אם היום או מחר, אך המחר הלאומי מוכרח לבוא. אין מים אשר יוכלו לכבות את אש האהבה והתשוקה לארץ מולדת, שנדלקה בלבו של העם העברי לפני עשרים שנה, אחרי שעומם הרגש הזה במשך שנות מאות רבות, והיה מהבהב ועולה אך בצורה מיסטית, משיחית. אין מכשול ואין פגע לרצון הכביר של טובי האומה, שהוא הולך ונעשה לאט לאט כמעט רצון כללי של כל אלה מחלקי העם, המודים בשייכותם אל האומה הישראלית ואינם כופרים ביעודנו הלאומי בתור עם. ושם האיש שנתן דחיפה להתעוררות הרצון הזה, לא ישכח מלב יורשיו. והיום העשרים בתמוז ישאר בתנועתנו הלאומית כיום אבל, שבו אנו מסתכלים בדמות דיוקנו של המנהיג הגדול וממנו לומדים להיות כמוהו בשאיפה הטהורה והעמוקה להושיע את העם ולהחזירו לארץ מולדתו ההיסטורית.
כ“ג תמוז תרע”ז “העם”, מוסקבה.
ב 🔗
שש עשרה שנה עברו עלינו מיום שהלך מאתנו תיאודור הרצל. שש עשרה פעם נבלו פרחי-האביב בעולמו של הקדוש ברוך הוא ואילנות השירו את עליהם ואת פרים. ואולם עדיין חי בלבנו הריח הרענן של אביב תקופתנו החדשה; עדיין דמותו של המנהיג שופעת אורה במעמקי נפשנו ומרעידה את כל מיתריה הטמירים. ידוע ידע הלב לשמור על הדמות החביבה בתוך כל הסופות והסערות שעברו עלינו.
הפקחים והנבונים – הוי, כמה מרובים הם בעולמנו! – יודעים תמיד לחשב את השעה, מתי יגיע האביב ויועמו נגהות השחר ויכהה זוהר החלומות. האומללים! וכי אין הם מרגישים שהאביב והחלומות הם מציאות עליונה על עליונות ותקיפה מתקיפות, אשר פריה קים אף לאחר שנבלו פרחיה? וכי אין הם יודעים, ששחר נעורינו חי בנשמתנו ומאיר את שביליה הכמוסים לכל ימי חיינו?
כמה עלובים הם ההגיון המפוכח והשכל הישר, כשאנו באים לבדוק לאורם סודות-חיים מופלאים; כמה עלובה היא ההסתכלות הסבתית הרגילה, כשאנו אומרים לראות באספקלריתה את האישיות הגאונית, את דמותו וגורלו של הגבור! וראה זה פלא: לגבי דמותו וגורלו של הרצל נוטים גם הנבונים והפקחים שבנו להסתכלות המיתית. מרגישים אנו, כי איש הפלאות והקסמים הזה אינו חוליה פשוטה בשלשלת רצופה של עילות ופעולות; כי את השפע המופלא, רב החידות והרזים, היוצא מן האישיות הרצל, אין לעקוד על גבי מטה סדומית של סבות ומסובבים. אנו עומדים לפני החידה התמוהה של כח ראשוני ויסודי, כח יוצר ומחולל ומאיר נתיבות חדשות, שלא ניתן להנסח נוסחא הגיונית, ובהכרח אנו עושים אותו מיתוס; בהכרח אנו רואים אותו כראות כח ראשית ומקור, כהתגלות יסודית של כח יצירה, הנושא את חוקיו בו בעצמו ונכנע לפקודתו הפנימית, פקודת רצון וחירות.
הרצל, שידע את הלשון הנפלאה, אשר “יוצר אמן יגלם בה הגיג לבבו, ומצא פתרון לחלום לא הגוי”, מספר בלשון זו על הרגע הגדול, שבו נגלתה לו אמתו הגדולה. הוא מעיר, ששמע כקול משק כנפים מעל לראשו, בשעה שכתב את מדינת-היהודים שלו. דברים אלה יכולים לשמש פירושי ציורי יפה ל“הסתכלות המיתית” שלנו. זה סוד היצירות הגדולות, הכובשות דרכים חדשות לפני האנושות: בשעת ברכה זוכה אדם פתאום לעלית נשמה, עלית מהות והכרה. נשמתו מתאזרת, חושפת את מהותה הפנימית, מצילה את עצמה, כביכול, מן המפולת, דולה משכבותיה העמוקות כחות עתיקים-חדשים של רצון ויצירה, של מרידה וקרבנות, ומחדשתם במפעל, ועל המפעל אנו יכולים לעמוד רק כנתינתו: מתוך עלית-נשמה.
הרצל נעשה מיתוס לעמו ולדורו; נעשה מיתוס לאומי. ואנו עומדים ותמהים: וכי די היה בנפשו מן היסוד הלאומי, הדרוש לשם כך?
שני שותפים באישיותו של אדם: היסוד האישי, יסוד של מטרות מכוונות, של הכרה ודעת, של חירות ורצון; והיסוד הלאומי, יסוד של מגמות סמויות, של טבע וירושת-טבע, של אינסטינקטים ונטיות ותכונות, שהנחילתו האומה. ה“מוּכר” שבנשמתו של אדם, הכרתו ומחשבתו, רצונו ומיאונו, תכליותיו ואמצעיו, בידיו ניתנו והם ענין ליסוד האישי שבו. ואולם ה“בלתי-מוּכר”, המעין האירציונלי שבמדור התחתון שבנפש, אורותיה וצלליה הגנוזים, ה“טבעיות” הכבירה, האלמנטרית שבה, מן היסוד הלאומי הם באים. וזה סוד הגאוניות: מזיגה יפה של שני היסודות האלה. הגאון הלאומי זוכה לשני שולחנות עשירים כאחד: נשמתו היא הרכבה מוצלחת של שני היסודות; טבע וחירות, אינסטינקטים ורצון מתמזגים בו לחטיבה הרמונית אחת. וכאן מקור השפע הברוך, מקור קרבת-הנפש והשפעת-גומלין שבין הגאון הלאומי ואומתו. האומה נושאת את היחיד היוצר על נחשולה, והוא נושא לה את נפשו, טובע את חותמה, נותן צורה לחומר משלה ומממש את מהותה.
וכי מצאנו מזיגה והרכבה כזו בנשמתו של הרצל? ודאי שהיסוד האישי שבה הגיע לידי שלימות וחוסן שלא מן המדה הרגילה, והוא שהטביע את חותמו הבהיר על כל אפיו ומעשיו, אבל ודאי גם כן, שהיסוד הלאומי שבנשמתו היה חיוור ופגום, שחסרה לו ה“טבעיות” הלאומית, הכאוטית והתקיפה, שעושה את הגאון בן לאומתו ואב לה. ואף על פי כן הרי ידע הרצל למצוא מסלות לנשמת האומה ולמעינותיה הכמוסים, הרי נעשה יוצר-אמן לאומתו (גם הפוליטיקה הלאומית היא אמנות, אולי החשובה והקשה שבאמנויות) וטבע את חותמה. אכן, אין זה אלא אחד מפלאי האישיות הגאונית, שאין אנו יודעים למצוא להם פתרון ונוסח. ברגע גדול של חזון-יצירה אינטואיטיבי נגלה לו הדרך ללב העם, נמצא לו ה“ניצוץ המחשמל”, המלהיב את הרוחות ומטיל סערה ללבבות. ביום שגלה הרצל את האמת הגדולה שלו נעשה לפה לעמו, למשאת-נפש של דורות, לאידיאל רווי-געגועים של אומה. בכחה של אמת זו הרעיד את נשמת האומה עד עמקי מצולותיה ועורר כחות יצירה וקרבנות, שהיו ספונים בגנזי הדורות. דברו של הרצל נעשה כח מחולל ומהפך עולמות, כח מחיה ומאיר נתיבות.
ומכאן חיוניותה של הדמות. ימים רבים עברו – שש עשרה שנים שלימות – ועדיין חיה ופועלת בלבנו הדמות. ימים מעטים עברו – רק שש עשרה שנה! – וכבר היא נעשית לנו מיתוס.
החולם הגדול הולך ונעשה מיתוס, מפני שהחלום הגדול הולך ונעשה מציאות.
לפני עשרים וארבע שנים – ביום הששי ליולי שנת 1896 – עמד הרצל לפני קבוצה קטנה של אנשי-המעלה מאחינו שבאנגליה והרצה להם את האמת הגדולה, שנגלתה לו בעצב ובזעזועים נפשיים עמוקים. זה היה נאומו המפורסם בקלוב של המכבים בלונדון. הג’נטלמנים שמעו את דבריו מפני הכבוד, ואפשר שאותה שעה הוטל ללבבות מעטים גם הרהור מפרה, שגדל ועשה פרי ברבות הימים. וזה היה הכל.
עברו עשרים וארבע שנים. התכנית הדמיונית של הז’ורנליסט החולם נעשתה דרכה של אומה, נעשתה תעודה פוליטית לתקיפות שבממלכות העולם. ואחד מן הנוטבלים שביהודי אנגליה, אשר אליהם פנה לחנם בימים ההם, עומד עכשיו בראש ארץ חלומותיו, ותעודתו לפניו מטעם בריטניה הגדולה ומטעם אגודת-העמים: לסייע להגשמתו של חלום הפלאות ההוא.
האין גם בזה חלום? היש אשר יעשה ז’ורנליסט מודרני – מיתוס לאומי? ואם פנטסיה פוליטית של פיליטוניסטון תכריע את כף-המאזנים ההיסטורית?
אכן גדולים הפלאות והחידות בעולמנו מאשר יעלה על דעת הפקחים והנבונים; ויש אמת בחלומותיהם של אנשי הרוח מאשר בחכמתם של “אנשי המעשה”.
“הפועל הצעיר”, ט“ז תמוז תר”פ
ג. 🔗
בימי החג הגדולים אנו נוהגים להזכיר “נשמות”. יש נטיה עמוקה בלבנו לזכור בשעות הגדולות את הנפשות החביבות והיקרות, שהפרו את חיינו ושדמותם שופעת אורה בחביון נשמתנו. נטיה זו יש לה שרשים נפשיים עמוקים. אולי היא אב ותולדה כאחד של פולחן האבות והמתים, שבתחומה טבועה ילדותה של האנושיות.
ובימים האלה – הן לא נגזים, אם נקרא להם ימים גדולים – הלב פונה מאליו לדמותו ולגורלו של האיש, שזכה להרעיד נשמתה של האומה ולעוררה לקראת שחר חדש; בימים האלה אנו נזכרים בתיאודור הרצל. נזכרים אנו בו, והלב הומה וכואב על גורלו הטרגי של המנהיג המנוח. הנה הגיעו הימים הגדולים, שאליהם נשא את נפשו הגדולה, הימים שצפה בחזון אינטואיטיבי, הימים שהוא וחלומותיו ומעשיו הכשירום וסוללו את מסלתם. והנה נפקד מקומו בתוכנו. גן-החלומות שאיש-הפלאות המושל בחסד עליון במלכות הרוח נטע מסביב לנו במדבר הגלות, עלה ועשה פירות – והוא לא נהנה מהם. במרחקי אופק התכלת ראה את הרי המולדת, והוא לא הגיע אליהם. –
חלומו של הרצל נעשה לנו מציאות. מפני שמציאות היה למן הרגע הראשון – מציאות עליונה ועמוקה מן המציאות של ימות החול. זו היתה המציאות של הרצון הגואל והמפעל היוצר. חלום-מלכות חלם הרצל לעמו, והחלום הפרה לבבות קרובים ורחוקים; המציאות התפלה והשוממה של הגלות המנוולת לא המיתתו. בשעה שנגלתה להרצל האמת הגדולה שלו שמע ממעל לראשו משק כנפים. זה היה משק כנפיה של ההתחדשות והזדעזעות כל הכוחות הפנימיים. ולהתחדשות והזדעזעות כל הכוחות הפנימיים שבאומה נשא את נפשו, ועל כן נראה לו חזון-לבו ממשי כל כך, על-כן נעשה ממשי. הוא לימד את העם לדלות ממעמקים כוח יצירה וקרבנות ולהחיותו במפעל.
ואולם הטרגדיה של הרצל היתה זו, שארכו הימים, עד שגדלו ועשו פרי. עכשיו יודע העם להביא קרבנות לטובת המולדת המתעוררת לתחיה. הנה הכריז הועד הפועל של הסתדרותנו על קרן הגאולה של עשרים וחמשה מיליונים לירה. ואנו יודעים ומרגישים: העם יענה לקריאה, העם יביא את קרבנותיו ברצון ובחבה. במשך השבוע יאסף הסכום, שמנהיגיו דורשים ממנו לשם התחלת המפעלים הגדולים לבנין הארץ והאומה. והרי גם תיאודור הרצל פנה בשעתו אל העם בקריאה על קרן הגאולה, ולא של עשרים וחמשה מיליונים לירה, אלא של שני מיליונים לירה – ולא נענה; הרי היתה שעה, שלדבריו “כמעט הביא את הדבר לידי גמר” עם מושלי הארץ בימים ההם, עם הממשלה הטורקית, ולא היה חסר אלא ה“כסף הנבזה” הזה, והוא פנה על ימין ועל שמאל, השתדל “להוציא מן הסלע ולחפור זהב מתוך החלאה” והעלה חרס בידו. אותה שעה – ביום י"ח לחודש אבגוסט שנת 1901 – פנה לאחד מידידיו, למנדלשטם בקיוב, בדברים המרים האלה: “עד כדי ליאות דפקתי על הדלתות, והאספסוף הזה, אשר לו המטבע, אף לשמוע את דברי אין עם לבבו. למטר אש גפרית טעונות האבנים האלה כי ירכּו”.
אנו נזכרים בכל זה, והלב הומה ומתכוץ מצער ומכאב על גורלו הטרגי של המנהיג הגדול. הלא כה דברו של הרצל: “האלהים שובר את הכלים, שהוא משתמש בהם”, נשבר לפני זמנו כלי מפואר זה, שאלהי האומה השתמש בו לחפצו…
ובשעה זו אנו מרגישים עד שרשי מהותנו, שעומדים אנו על מפתן החדש והלב מלא חזון ומשא ותקות-געגועים וחדות-יצירה; אנו מרכינים את ראשנו לפני זכרו של המנוח הגדול, שפנה דרך לפנינו במדבר; אנו מרגישים את הצורך ליתן כבוד לשמו, להעלות את זכרונו על ראש שמחתנו.
אין עושים “נפשות” לצדיקים; מעשיהם הם זכרונם.
נלמד נא מן המנהיג המנוח את מעשיו, את מעשיהקרבנות. הן לא היה עוד כמוהו בתוכנו עובד את אלהיו בכל נפשו ובכל מאדו. לא קם לנו עוד כמוהו אדם, היודע להטיל את כל אשר לו, את כל כוח אישיותו וכשרונו, את כל נכסיו החמריים והרוחניים, לתוך כף המאזניים. אחד היה הרצל, שנתן מבלי למנות, שבזבז את כל הונו ההגון לצרכי התנועה ולא השאיר לבניו ולאשתו אלא את שמו הטוב בלבד.
נלמד אל מעשיו; יביא איש-איש מאתנו את קרבנו בשעה זו, והיה זה קרבן תודה וכבוד לזכרו של המנהיג.
“הפועל הצעיר”, 2.6.20.
ד. 🔗
הרצל ואחד-העם 🔗
עכשיו, עשרים וחמש שנים אחרי אותו מאורע, שנעשה לנו נקודת-היפוך לאומית, – אחרי הקונגרס הציוני הראשון – הגיעה כבר השעה להסתכל הסתכלות טהורה באותו הסכסוך ההיסטורי “הרצל – אחד-העם”, שבשעתו הטיל סערה בעולמנו הקטן.
דרך הרוח היא דרך הנגודים והסתירות, ויש אשר שני כחות, שלכתחילה יש בהם משום השלמת-גומלים וראוי להם שיצטרפו לאחד ויתמזגו להרמוניה פנימית, אינם מוצאים את דרכם זה לזה אלא מתוך דחית-איבה וסערת-מלחמה. כל אידיאה פועלת קנאית היא וקיצונית מתחילתה על-פי עצם טבעה: מדה זו היא כלי זינה במלחמת-הכבוש.
ההרצליות והאחד-העמיות הן צורות-תופעה יהודיות לשתי מדות כלליות של אמת ובקשת-אמת, לשני יסודות כלליים של חיים ודרכי-חיים. וגזירה נגזרה עלינו, ששני היסודות האלה לא יצטרפו לנו לאחד אלא אחרי כמה זעזועים ולבטי-לבטים.
הפרובלימות הגדולות, שבני אדם מתחבטים בהן, יש להן שתי מדות של תקון וגאולה. יש שהגאולה היא גאולת מפעל ומעשה. הרצון החי והיוצר כובש את הדרכים החדשות, מתוך אנרגיה של מפעל פורק האדם את נחושתיו, קורע את העבותות שהסתבך בהם ומחדש את חייו, את צורותיהם ויסודותיהם. ויש והגאולה היא גאולת תבונה והכרה. מתוך התאזרות של הכרה ודעת, מתוך הסתכלות חודרת במהות חייו וביעודיהם, מתוך ראיה ברורה בתקלות ובתקנתן, במטרות ובאמצעים, מתרומם האדם מעל לפרובלימות של החיים ומוצא את תעודתו הגואלת.
כנגד שני דרכי גאולה אלה אתה מוצא גם שתי מדות במנהיגיה ומורי דרכה של האנושות. אנשי הרוח הגדולים, יחיד הסגולה המאירים נתיבות חדשות לבריות, יש שהם אנשי מפעל ומעשה, ויש שהם אנשי תובנה והסתכלות. אנשי המפעל הגדולים רואים את דרכם מתוך אינטואיציה קולעת וחודרת, מתוך התאזרות מתוחה של הכחות הפנימיים, הקושטת ישר אל המטרה מבלי למדוד את שטח דרכה. אין הם מתחבטים בחשבון של מטרות ואמצעים, ויש שאף אין הם מבחינים בהם כל צרכם, ואף-על-פי-כן אור זרוע על דרכם. אינסטינקט בסיסי מביא אותם לדלות מחביון מעמקים כח חי להחיות את הלבבות ולהרעידם במהפכה פנימית. האמת הגדולה שבלבם נוהגת בהם שלא מדעתם. הם חושפים את מעינות היצירה של העם, ונשמתם של ההמונים תגיל ברעדה לקראתם. הם מניחים את מהותם, את מפעלם לתוך כף-המאזנים. וגם טעויותיהם מביאות לפעמים פירות.
לא כן המנהיגים מאנשי-התבונה. הללו – דרכם אינה דרך המהפכה והזדעזעות-הכחות, אינה דרך היצירה האינטואיטיבית. אין הם כובשים את הלבבות בסערה, בכחה היסודי של פעלתנות טהורה, אלא הם מחנכים את דורם לשם האמת שלהם ומכשירים אותו מתוך עמל ויגיעה מרובה, שיעמוד על תעודתו. הדרך אינה מתגלית לפניהם פתאום, מתוך הארה פנימית, אלא הם עולים ומגלים אותה, עולים וכובשים אותה פסיעה אחרי פסיעה מלמטה למעלה, ממדרגה למדרגה. זוהי הדרך הכבושה והקשה של הדעה הצלולה, שאין בה מן המעוף ומן הבטחון הסמוי של הדמיון היוצר, אבל יש בו מכבושיו המודרגים והזהירים של השכל הבונה. דרך זו אינה דרך הקפיצות מגבנון לגבנון, אלא דרך העליה הקשה והמודרגת, זו שאין בה מן הזוהר וההפתעה של תפיסת מרובה בבת-אחת, אבל אין בה גם סכנת מכשול ומפלה פתאומית. מורי-הדרך האלה בוחנים ובודקים תחלה כל צעד ושעל, אם אין בו טעות ונטיה מן הדרך, אם מתאים הוא לשיטת העליה המודרגת בכללה, אם נתון הוא חוליה שלמה בתוך השלשלת הרצופה של מטרות ואמצעים. עיקר שאיפתם של אלה הוא לראות את המטרה בצורתה האמתית ולמצוא את האמצעים הנכונים, המכוונים למטרה זו.
שתי מדות אלה, גאולת-המפעל וגאולת-התבונה, יש בזו מה שאין בזו, ואין הגאולה שלמה אלא אם שתיהן מצטרפות לאחת. התנועות הגדולות, המבקשות תקנה לקלקלותיה של האנושות, זקוקות לדַבּרים ולמנהיגים משני הסוגים, לאנשי-המפעל ולאנשי התבונה, שיבואו וישלימו אלה את אלה.
גם תנועת הגאולה והתחיה של עם ישראל יודעת שתי מדות אלה. ושני דבּרים גדולים עמדו לה לתנועה זו, שנעשו סמל חי לשתי מדות אלה של גאולה ובקשת גאולה: הרצל ואחד-העם. ומבחינה זו ראוי לנו להסתכל באותו הסכסוך ההיסטורי. אין מקום לשאלה: מי משניהם צדק. כל אחד מהם צדק בשלו ולא צדק בשל חברו. אם לכתחילה נעשו הציונות של הרצל והציונות של אחד-העם צרות ואויבות זו לזו, הרי עכשיו אנו יודעים, שבעצם הדבר באו להשלים ולמלאות זו את זו.
הרצל, איש-המפעל, הביא את המהפכה הגדולה לעולמנו. הוא הרעיד את נשמתה של האומה עד עמקי מצולותיה. הוא חשף את מעינות היצירה הלאומית, שהיו חבויים במעמקים, ועורר כחות נרדמים לחיים חדשים.
אחד-העם, איש-התבונה, בעל העין הפקוחה והדעה הצלולה, למדנו להבין את דבר-ה' אשר בלבבנו, לעמוד על מהותה ומצוותיה של הנשמה הלאומית, להכיר הכרה ברורה במטרה ובאמצעים ובכחות המניעים.
הרצל נתן לעם את השאיפה הפעלתנית, הוא עוררו למעשה החי; אחד-העם העביר את הערבוביה ואת התהו-ובהו שבשאיפות ערפליות ובמעשים מבוהלים ונתן לנו שיטה שלמה, תיאוריה משוכללת ונקיה מסתירות הגיוניות ומסיגי הדמיון.
הרצל נתן לעם אוטופיה גדולה. אחד-העם נתן לו אידיאל גדול. ואולם האוטופיה הגדולה היתה נחוצה, כדי שיתעורר העם ויתכשר לממש את האידיאל הגדול.
ולפיכך צדק אחד-העם, כשראה את המדיניות הציונית של הרצל כאוטופיה; אבל לא צדק, כשהוציא פסק-דין קשה על עצם האוטופיה.
צדק כשטען, כי אין בידי אדם לעשות את הפלא הכפול: “ראשונה להוציא את ארץ אבותינו… מרשות יושביה ועובדיה ולמסרה בבת-אחת לרשות עם היושב מרחוק ומצפה לישועה, ושנית לקבץ אל הארץ… עם עני ודל המפוזר בכל קצוי-ארץ, עד בלתי השאיר לו שריד כמעט בארצות פזוריו”. ולא צדק כשפסק, כי ערכה המעשי והמוסרי של “אוטופיה” זו הוא כאין וכאפס.
אותה “אוטופיה” חוללה נפלאות. יפה אמר הרצל במכתבו לברון הירש: “הפוליטיקה של אומה שלימה – ביחוד אם זו פזורה בכל העולם – אינה נעשית אלא בעזרתם של אותם הדברים, שאינם באים במדה ובמשקל והמגביהים לפרוח באויר”. פוליטיקה “מעשית”, ביחוד של עם כעם ישראל, היא זו, אשר לפעמים אינה מעשית כלל וכלל. כדי להגיע אל המטרה האפשרית היא צריכה לראות גם את מה שאי-אפשר כאילו הוא אפשרי. פעולתה המהפכנית של הציונות המדינית לא נחלשה על-ידי זה, שקצת משאיפותיה אינן עומדות בפני המציאות. ולא עוד אלא שדוקא הדמיוניות הנפרזה עמדה לה בשעתה שתעשה כח ממשי. הנמנעות היו נחוצות, כדי שהאפשריות יעָשו מציאות. צריך היה הרצל להציג לעצמו מטרות גדולות עד כדי אוטופיה, בשביל שימצא בנפשו את הכח המניע הגדול, שהיה נחוץ למפעלו, ובשביל שיקח שבי את לב ההמונים. “רק מה שהוא בגדר הפנטסיה”, אומר הרצל באותו מכתב לברון הירש, “נוגע עד נפשם של בני-אדם”.
ברוכה תהי לנו “טעותו” הגדולה של הרצל: אילו לא היתה בלבו אותה האמונה התמימה העוקרת הרים, אותו הבטחון בלי מצרים, שהמהפכנים הגדולים מצטיינים בהם, – ודאי שלא היה מעיז כלל לגשת אל העבודה הענקית. הרצל מעיד על עצמו: בשעה שנגלתה לו האמת הגדולה שלו שמע “משק-כנפים” מעל לראשו, – זהו משק כנפיה של ההתחדשות והזדעזעות כל הכחות הפנימיים. וכך האמין, שכור ההתלהבות של השראה וגלוי אמת, כי אין לו אלא להכריז על האמת הזאת, כדי שיתעורר העם ויזדעזע מקצהו ונפשו תגיל ברעדה ובמהפכה יסודית לקראת שחר חדש. ולפיכך אי-אפשר היה לו, שירגיש בגבול האכזרי שבין דמיון למציאות, וחזון לבו נראה לו ממשי ופשוט כל-כך. לשם המפעל הגדול של גאולת-אומה נראתה לו אפילו " הלואה לאומית של עשרה מיליארדים" בגדר המציאות הריאלית: כח-האיתנים של אמתו-חזונו היה גדול מכל המעצורים והמכשולים שבעולם.
והוא צדק ב“טעותו”. אמנם את עשרות המיליארדים לא קבל. את שקי הזהב הכבדים אי-אפשר להניע ממקומם בעזרתם של Imponderabilia וגם ללב שליטי-עולם לא נגעה אמתו במדה יתירה מזו שהיתה נחוצה, כדי שיבטיחו לפרקליטה של אומה הפזורה בכל העולם, כי “לבם טוב” לתנועה. ואולם הוא מצא יותר מזה. הוא מצא את הדרך ללב עמו. ה“אוטופיה” של הרצל לקחה שבי את ההמונים, אבל גם את בני-העליה שבתוכנו, אנשי הלב והרגש. וכי פעולה זו אינה “מציאות” עליונה ועמוקה? וכי לא נעשו כבר כמה מחלומותיו מציאות ממשית? כלום אין הכרזת-בלפור, המנדט הבריטי על ארץ-ישראל עם “הבית הלאומי” – חלומות הרצליים? הכחות הלאומיים, שהוא עורר מתרדמתם, הפוליטיקה הלאומית של עם ישראל, שהוא יצרה, הסתדרותנו הלאומית, שהוא הביאה לעולם – הם שהכשירו את הקרקע לכך.
ואם להרצל עמדה אמתו להרעיד נשמתה של אומה ולהרים את ה“דגל” לפניה, הרי לאחד-העם עמדה אמתו להאיר לאומה את דרכה. הפתוס של הציונות ההרצלית כבש את הלבבות בסערה; האןר הבהיר והשאנן של הציונות האחד-עמית החיה לבבות מיום ליום. הרצל הרגיז את הדור מ“מנוחתו”; אחד-העם חנך אותו.
ואף אחד-העם טעה, מפני שאף אמתו היתה נוטה לצד אחד ואף היא היתה זקוקה לקנאות ולקיצוניות במלחמת-כבושה. אחד-העם טעה ביחסו אל אמתו של הרצל, ואף טעות זו ברוכה תהיה לנו.
אלמלי ידע אחד-העם להעריך כראוי את מפעלו של הרצל, לא היה אולי קם בו רוח וכח לגלות לדור את ספקותיו: “אם נכונה היתה דרכו – של הרצל – תמיד, אם האמצעים שאחז בהם היו מכוונים באמת אל המטרה ואם היטיב לראות את המטרה עצמה בצורתה האמתית”. אילו היה אחד-העם נתון כמונו להשפעה הגדולה, שהשפיע הרצל על הדור, ודאי לא היה יכול לראות ראיה עמוקה וחודרת כל-כך את תעודתנו ודרכנו, את מטרתנו ואמצעינו, ולא היה מגיע למלחמתו הנהדרה בציונות המדינית הקיצונית. לא רק דעה צלולה ומיושבת, לא רק אהבת-אמת, שאינה יודעת משוא-פנים ואין לפניה חולשה שבחששות ופקפוקים: נחוצה היתה גם פכחנות יתירה ונוטה לצד אחד בשביל לעמוד ולעורר בתקופת ההתלהבות הגדולה על טעויותיה הקשות של אותה ציונות מדינית קיצונית. אחד-העם היה הראשון והיחיד, שלא נלאה להתריע בימים ההם על הטעויות האלה: ציונות, העומדת על ענינים חמריים בלבד, אינה עשויה לחזק את רוחו של העם ולהחיות את לבו והרגשתו המוסרית, ואדרבא, היא מסוגלת “להסב לב העם מאחרי הכח הרוחני שבו”, ולפיכך עתידה היא להעשות צרה וסכנה למפעל הגדול והצנוע של התחיה הלאומית. ציוני ת כזו “מפסיקה את החוט המקשר את העם עם העבר” ו“משמטת את הבסיס ההיסטורי מתחתיו”, ויש לחשוש, כי בעתיד קרוב, כשיתבדו התקוות המזהירות, שעוררה ציונות זו בלבבות, “ישאר העם קרח מכאן ומכאן” ולא יעמוד בו כח מוסרי להמשיך את מלחמת קיומו הקשה. דבר זה מביא את אחד-העם להעמיד כנגד המטרה המדינית את המטרה המוסרית: להחיות את לב ולאחדו ברוח.
מבחינה היסטורית ודאי היתה במלחמתו של אחד-העם נטיה מופרזת לצד אחד. כמה מחששותיו ומטענותיו של אחד-העם כנגד הציונות של הרצל אינן עומדות בפני הבקורת המיושבת. ואולם בעצם הדבר צדקה עשה עמנו באמתו האכזרית והקיצונית. מלחמתו בציונות ההרצלית הביאה לנו ברכה מרובה, ומעשה אוגנדה יוכיח. אלמלא מדת-הדין הקשה והאכזרית של אחד-העם, אלמלא ההשפעה החנוכית הגדולה, שהשפיעה אמתו הטהורה, והמחמירה על הטובים שבדור – מי יודע, אם היינו יוצאים בשלום מאותו משבר קשה, שהעמיד בסכנה את יסודותיה ושרשי חיותה של התנועה.
השפיע לא רק כחה של דעה צלולה ומיושבת, של תבונה בהירה וחודרת לשרשם של דברים, של תיאוריה משוכללת ונקיה מסיגי הדמיון – השפיע גם כחה של אישיות, של אישיות שלמה וטהורה, העובדת את אלהיה בלב טהור וברוח נכון וער. שניהם, גם הרצל וגם אחד-העם, פעלו עיקר פעולתם בכח אחד, בכח האישיות. וזהו יסוד כל פעולה אנושית גדולה.
נחוצה היתה פעולתה של אישיות גדולה, נחוץ היה כחה של אמת גדולה, שאינה מסתגלת ואינה מתפשרת, אינה נותנת את דבריה לשעורים ואינה עומדת בחצי-הדרך, בשביל להשפיע על הדור על-יד הרצל וכנגדו.
כשבא אחד-העם בימים ההם, ימי ההתלהבות הגדולה של תקופת הסער, וערך מלחמה קשה כנגד חלומותיה הגדולים של התנועה הגדולה; כשהריק את על חציו השנונים כנגד “האמונה במעשי נסים”, “העושה את הציונות לקץ הגלות ולפתרון שאלת היהודים בכל היקפה” – היה בעינינו כמעט מחלל קודש במזיד. כלום אפשר היה להם, לחסידי ההתגלות הגדולה, החדשה, שלא יתמרמרו על בעל השכל הקר והמפוכח, המתאכזר אל חולשת בני-אדם ועושה שמות בגן החלומות היפים, שידי איש-פלאות נטע להחיות את נפשם השוקקה? וכיום – הן הגיעה כבר השעה להודות על האמת הפשוטה, הגלויה – נעשינו כולנו תלמידיו של אחד-העם. כלום יש עוד ספק בדבר, כי בנוגע להבנת תעודותיה של הציונות קרובים אנו היום הרבה יותר לאחד-העם מאשר להרצל? לא יכולנו לעמוד לאורך-ימים כנגד הגיון הברזל של המורה הקשה ושל – המציאות הקשה. לאט לאט למדנו לראות את עיקר ענינה של הציונות ביצירת ישוב עברי בארץ-ישראל, שלא יבטל ברוב של זרים, הסובב אותו מכל צד כמי הים הסובבים איים בודדים קטנים, שיחיה חיים אנושיים-יהודיים חדשים, חיי יצירה תרבותית-כלכלית, ולא יהיה זקוק לפרנסה עלובה מידי אחרים. ואת ערכו של ישוב זה בשביל הגולה הגדולה למדנו לראות יותר במקצוע הלאומי-תרבותי מאשר במקצוע המדיני והכלכלי. ולדבר זה הרי התכוון אחד-העם בתורת המרכז הרוחני שלו.
ה“אוטופיה” של הרצל נעשתה כח יוצר ומחולל. היא הטילה סערה בלבבות ועוררה כחות נרדמים למפעל של יצירה. אחד-העם לא הרס את האוטופיה ולא בטל את כח השפעתה, למרות כל מלחמתו בה. ואולם הוא הרים את האוטופיה למעלת אידיאל. הוא למד אותנו לשאוף כל ימינו אל המטרה הגדולה, לעבוד ולהלחם לשמה, לכבוש יום-יום פסיעה אחרי פסיעה בדרך המוליכה אליה ולבלי לשכוח עם זה, כי דרך זו ארוכה ביותר ואפשר שלא נגיע לעולם עד קצה. אידיאל זה מטיל עלינו חובת עבודה וענוה כאחת.
ואין כאן ממדת הפסימיסמוס. אחד-העם לימד אותנו את תורת גדולם והתפתחותם של הכחות הלאומיים. פעולתם של שני הדבּרים הגדולים לתנועת-התחיה, פעולתם של הרצל ואחד-העם, הולכת ונעשית יסוד מוצק חדש לגדולם ולהתפתחותם של הכחות ההם.
הנה הגיעה לנו תקופה חדשה. המלחמה שבין “הרצליות” ו“אחד-העמיות” נעשתה נחלתה של ההיסטוריה. שני היסודות ההם, שבעצם ובעיקר הדברים יש בהם משום השלמת-גומלים, עומדים להצטרף לאחד. הגיעה תקופת הסינתיזה וההתמזגות של שני היסודות הללו, של “שלטון הרצון” ושל “שלטון השכל”, של הרצון החי והיוצר ושל הדעה הצלולה, הבוחנת ובודקת ושוקלת כל פסיעה וכל פעולה מתוך הכרה ברורה במטרה ובאמצעים.
עתידים ישראל שילכו אחרי חלום-הפלאות של הרצל לאורו הבהיר של אחד-העם.
ספר הקונגרס (ירושלים, תרפ"ג).
ה 🔗
העשרים בתמוז הוא לנו היום, שלשים שנה לאחר פטירתו של המנהיג הגדול, מאורע אקטואלי, בעל משמעות סימבולית עמוקה, יותר מאשר במשך כל הדור הזה, חוץ אולי מן העשרים בתמוז של שנת תרס"ד.
אמתו הגדולה של הרצל, הדיאגנוזה של מחלת הגלות והדרך לרפויה במפעל הגאולה, לא היתה אולי מעולם כל כך בולטת-ומזעזעת כמו בימים האלה.
אחד העם התנבא לפני שלשים שנה: “ירבו הימים, והפרצוף האידיאלי של הגבור הלאומי יגיע לסוף שלימותו – אז אולי יהיה גם לעמנו בדורותינו מה שהיו גבורי האומה הקדמונים לאבותינו בדורות שעברו: בו יתלה העם את האידיאל הלאומי שלו בכל זהרו וטהרתו וממנו ישאב כח ועוז ללכת בדרכו הקשה הלאה והלאה בלי ליאות”.
יש אמת באותו חזון ובאותה הערכה של אחד העם, אבל רק מקצת אמת.
ערכו הגדול של הרצל, האיש והמפעל, אינו – על כל פנים אינו בימינו – בעטרת הדמיון שעטרה לו האומה, לפי הגדרתו של אחד העם, בשביל לעשותו לגבור הלאומי, לנושא שירת התחיה של האומה. אותה שירה – שירה יתומה היא בימינו, אף על פי שאנו מתימרים בשמה ובדגלה של התחיה הלאומית; האידיאל הלאומי שלנו, הדוגל לכאורה בשמו של הרצל, הועם זהרו ונשבתה טהרתו, ואין לנו עוד המרץ המוסרי לשאוב ממנו כח ועוז בימים הרעים האלה.
עיקר גדולתו ההיסטורית של הרצל הוא לא ביסוד האגדה והדמיון שבו – מי נזקק בימינו אלה לאגדה ולדמיון? – אלא דוקא ביסוד האמת המזעזעת והמציאות המבהילה שבחזונו. עד כדי מדות אימים התאמתה חזות קשה שלו על הגולה ועל השאננים שבגולה; אבל התאמתה גם אותה “האמונה בנפלאות”, אשר המורה, מתנגדו המובהק של המנהיג, שפך עליה את כל לעגו וזעמו. הציונות חוללה את הנפלאות, היא נעשתה לתנועת המונים, תקותם ומשגבם הממשי היחידי; הציונות אינה לנו, כתורתו של המורה, “אידיאל לאומי ומוסרי, שאינו תלוי כלל בצרות החיצוניות”, אלא היא היא דרך ההצלה היחידה מן הצרות האלה, הכרח חיים פשוט – ערטילאי להמונים, כפי שחזה המנהיג.
הרצל הורה אותנו: “הענין שלנו הוא נשגב כל כך, שאין לדבר עליו אלא במלים הפשוטות ביותר”.
והנה אמתותיו הגדולות במליו הפשוטות:
שלש דרכים לישראל: שאת חרפה ומצוקה ברגש קהה, מרדנות בחברה, בנין חברה חדשה. אנו בוחרים בדרך השלישית.
נקודת המוצא יכולה להיות רק זו של זכות ומשפט ולא של חסד וסבלנות לפנים משורת הדין.
כניסת היהודים לארץ ישראל פירושה גידול הכחות להארץ, הדלה כיום, בשפע אשר איש לא קיוה לו.
לא לצעוק אנו צריכים כי אם לעשות, ביחוד אחרי אשר ראשי היהודים עד עתה התגלו כמחוסרי כשרון לעשות דבר מה.
בעבודה בריאה על אדמה אהובה תמצא התשועה.
העבודה עתידה ליתן לעמנו את הלחם ליום מחר וגם את הכבוד ואת החירות של יום מחר. ארגונה של תנועה מעיד על יסוד הבינה שבה.
הזוכרים אנו את התורה הזאת לעשותה?
“הארץ”, כ' תמוז תרצ"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות