© כל הזכויות על התרגום שמורות. התרגום מובא ברשות בעלי הזכויות.

בחוג פרטי, שבו הוקרא מחזה חדש של שלום אש, הביעו שני סופרים רוסיים – צ’יריקוב ואראבּאז’ין – את דעתם, כי “פלישת” יהודים לספרות הרוסית עשויה לעורר רגשות אנטי-שמיים באינטליגנציה הרוסית.

הערה זו גררה פולמוס ממושך בעתונות. ז’בוטינסקי השתתף בו בארבעת המאמרים הבאים. [משה אטר]

 

הבורחים ובעליהם    🔗

מכל המסיבות שהיו באותו מאורע מענין, בשעת קריאת הדרמה החדשה של ה' שלום אש, ומכל הדיבורים שבאו אחריו, נובעת אמת בלתי-נעימה אחת: מה שאמר ה' צ’יריקוב היו מחשבות של רבים. שכנינו היו, כפי הנראה, כבר מזמן מתלחשים על הענינים העדינים הללו. כמובן, יימצאו לנו מנחמים, אשר, כפי המקובל, ימלאו פיהם שבועות כי ה“ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין בודדים לגמרי באורח מחשבתם. בהזדמנות זו יזכרו, דרך אגב, שה' צ’יריקוב אינו מוכשר ביותר, לא יחוּסו אף על המחזה שלו “יהודים”, ואת ה' אראבאז’ין, שאיננו מן הידועים, יצמצמו בכלל עד אפס. וכך יתקבל כרגיל, כי רק אפסים מעיזים לרטון נגד היהודים, אבל “החלק הטוב שבאינטליגנציה הא תמיד בעדנו”. והרי זה מה שבקשנו להוכיח. אולם, האמת הבלתי-נעימה היא דווקא זו, שה' צ’יריקוב בטא מחשבות של הכלל, שבדמותו מתחילה להראות את צפרניה האינטליגנציה הרוסית. עד כמה מוכשר ה' צ’יריקוב ישפטו-נא אותם המאושרים שקראו את כתביו. אנכי לא טעמתי כלום מפרי עטו, חוץ מן המחזה “יהודים”. אבל, אם אמת בפי הטוענים, כי אדם בינוני הוא ה' צ’יריקוב, גם בכשרונו גם בכל שאר סגולותיו, הרי התפרצותו אפינית עוד יותר. הרי לפנינו, כפי הנראה, אדם ככל אדם, זאת אומרת, הטיפוס היקר ביותר לחקר הפסיכולוגיה ההמונית. היה זמן שעמדנו הפרוס האביב, ו”כל אדם" היה טוב-לב וגם ה' צ’יריקוב כתב בתומתו מחזה של ידידות ליהודים. ועכשיו, כאשר “כל אדם” התחיל לעקם שפתיו, בא ה' צ’יריקוב ומחה, גם כן בתום לבב, נגד פלישת תבשילי “כשר” על שולחן הספרות הרוסית. גם אז הוא פעל בלי זדון וגם עתה הוא משקף בלי משים את מצב סביבתו. ואף דבריו של ה' אראבּאז’ין יש בהם משום עדות כזאת. לצבור הרחב, ביחוד לצבור היהודי, הוא אינו ידוע כלל. לכן יש להגיד לצבור, כי זה אחד מאותם האנשים הדואגים וחוששים כל ימיהם, שמא ילכלכו, שמא ירטיבו את המוניטין שלהם כמתקדמים. בדאגה זו נעוץ כמעט עיקר הפסיכולוגיה הפוליטית שלהם. בשעתו היה ה' אראבאז’ין עורכו של העתון “סיוורני קוּריר”, שיצא ללמד סניגוריה על היהודים אחרי שערורית “מבריחי המכס”. עכשיו הוא תמך בה' צ’יריקוב, ולוּ גם בהסתייגויות, בזהירות, בקצה אצבע קטנה. שהרי גם הוא אמר, כי, נכון, ישנה גם דעה כזאת, ואם גם לי לא איכפת, בכל זאת מוטב שאתם, היהודים, תשתתקו. “עד כה – נבּא ה' אראבּאז’ין היתה יוצאת נגדכם רק הפסולת שבחברה, מעתה תצא נגדכם האינטליגנציה הרוסית האמתית”. והיו נא סמוכים ובטוחים – אם ה' אראבאז’ין מדבר על כך, סימן שכבר מותּר לדבר על כך, סימן שכבר לא ינדו בעבור גם מן המחנה המתקדם. אנשים מסוג זה אינם מגיחים, אלא בשעה שמרגישים כי נתוּנה בידם בשתיקה שליחוּת בשם רבים. ודיא, ה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין אינם אישים רבי-משקל, אך הן לעולם אין בעלי-תריסין משמשים הפותחים בתגרה, ולא בלבד גנראלים, גם סתם אנשים גדולים אינם רצים לפני הגדוד היוצא למסע-מלחמה. רצים לפניו, על-פי-רוב, בני-הנעורים שבעיר ובכלל היסודות שערכם מועט, אבל הם קלי-התנועה ביותר, ואולי הכוח הרציני לאמתו הולך אחריהם, ואולי רק לאחר זמן.

במקרה דנן גם מסתבר מאד שרק לאחר זמן. השעה הפוליטית בכל זאת איננה נוחה לפירוד גמור בין האינטליגנציה הרוסית המתקדמת ובין היהודים. חשובי העתונים המתקדמים ישתדלו לטשטש את כל המעשה (הם אינם פוצים פה על אודותיו), גם בקרב היהודים יקומו אחרי כן מנחמים, ולאחר שיתאוששו מתדהמתם ירימו את קולם בשירת המזמור הישן, כי הכל כשורה ובסדר – המזמון הישן, הנכנע, המתרפס, הכוזב – המזמור הישן, שלא כדאי להשיב עליו, כי משקרים מחבריו והם עצמם יודעים כי משקרים הם וכי אין איש מאמין לדבריהם. ולקול דברי השלום והביטחה הללו יהיה נעשה והולך מעשה חרישי וסמוי מן העין: כל אותם המקצועות בחיי הרוח של רוסיה, אשר כיום הם “גדושים” יהודים, יחלו חרש להפטר מאלמנט זה, הזריז לשמש, וגם זול, אבל אינו אהוד. קמעה קמעה תחדור הסיסמה Judenrein! ¹ גם לעתונות המתקדמת, גם למו"לות, גם לתיאטרון המתקדם. בשביל כך לא יהיה כלל צורך, שבראש כל המוסדות יעמדו אנטישמיים – אדרבא, יימצאו גם עורכים ומנהלי-תיאטראות יהודים, ואפילו לא משומדים, שישתדלו לצמצם את אחוז היהודים מתוך התחשבות בהלך רוחם של הצרכנים. תווצרנה חברות ספרותיות הגונות בהחלט, שליהודים יקשו את הכניסה לתוכן, כמובן בצורה אדיבה ביותר, ללא הטעמה, ללא גילויי אנטישמיות. בכלל, עוד לא בקרוב יגיעו הדברים אצל המשכילים המתקדמים עד לאנטישמיות במובנה הגס של מלה זו, אלא בפשטות נפשם תחשק לפי שעה להיות לבדם, להתיחד עם עצמם, בלי נוכחותו התמידית של היהודי, שנתאקלם כבר יותר מכפי הראוי והוא מרגיש עצמו יותר מדי בן-בית, ובכל הוא מתערב ומחווה דעה בכל ענין.

כי יבוא יום ויחל בהכרח התהליך של דחיקת היהודים מאחרוני המקלטים, זאת מוּתר לנבא ללא כל היסוס. כשאני לעצמי, מנבא אני זאת לא רק בלי היסוס, אלא גם בלי שום צעיר. אין לראות בכך ליהדות הפסד ממשי, זולת שכמה מאות נפשות מן הפרולטריון הרוחני של עם ישראל ישארו ללא פרנסה. אבל, מה חשובות כמה מאות נפש בתוך המוני הקבצנות שלנו? ויותר מאשר כלכלה לכמה מאות נפש לא נתנה לנו הגירה המונית זו של יהודים לספרות, לעתונות, לתיאטרון הרוסי. שום תועלת לא צמחה לנו מפרסומם של פלוני ופלמוני מקרבנו, מלבד, אולי, שנתערערה בצבור הרוסי הדעה הקדומה, כאילו כל יהודי חונן בכשרון. המוניטין שיצאו לשלום אש הביאו רק לכך, שהוא (ואחריו גם סופרים אחרים באידיש) החל לכתוב לא בשבילנו, אלא בשבילם. אפינית למדי היא עובדה קטנה זו, שלקריאה ראשונה של מחזה חדש מאת ה' ש. אש מוזמנים המבקרים הספרותיים מטעם כל העתונים הרוסיים ואף לא איש אחד מטעם ההוצאות היהודיות. בזה מתגלית כל הפסיכולוגיה המחבּרית של המשורר ששחקה לו השעה בשוק הרוסי. ופחות מכל נתנה לו הגירה זו אל השוק הרוסי מן הבחינה הפוליטית. העתונים המתקדמים, המתקיימים בכספי היהודים והמלאים סופרים-משתתפים יהודים, מתעלמים מצרכי ישראל, למרות צעקתנו, ועל הסתתם של צוררי-ישראל הם עוברים בשתיקה. למרות רבוי היהודים, מקפידים, כפי הנראה, על שמירת העיקרון שלא לקלקל עתונים רוסיים בנושאים יהודיים – וגם היהודים המשתתפים והעורכים אינם מתנגדים כלל לעיקר הזה. ודאי, יהא בזה משום עלבון, אם בעבור התמכרותם שלא על מנת לקבל פרס יהיה זה שכרם שיתחילו עכשיו לגרשם אט-אט החוצה. אבל, מה הפסד יהיה לעם ישראל, אם יעדרו בעתונות הרוסית האנשים הללו, שלא נקפו אצבע להגן עליו בימים של הסתה מאין כמותה? מאומה לא יפסיד בכך, אף לא מליץ-יושר אחד ולא מורה-דרך אחד.

אנו, שעמדנו תמיד על הצורך בריכוז הכוחות הלאומיים, שתבענו תמיד כי כל נטף זעה יהודית תשקה ניר ישראל – אנו נוכל רק להתבונן מן הצד כיצד מתפתחת ההתנגשות בין הבורחים ממחננו ובין בעליהם, – מן הצד, כצופים במחזה, במקרה הטוב ביותר – מתוך אדישות, במקרה הרע – מתוך חיוך מר. אין אנו מתרגשים בגלל האסקולטה שספגו הנופלים למחנה האחר. ואפילו תתפתח ותהיה לברד מהלומות – וכך יהיה – גם אז לא נוכל אלא למשוך בכתפינו. כי מה צורך לעם ישראל באנשים, אשר – חוץ מיחידים יוצאים מן הכלל – היו מתגאים ביותר בזה שביטלוהו ופני אליו עורף?

אין אנו רואים סיבה להצטער. וגם סיבה לתמוה אין אנו רואים. בכל זה אין בשבילנו שום דבר חדש. בשעה שהיהודים עטו בהמוניהם לעשות את הפוליטיקה הרוסית, ניבאנו להם כי שום דבר טוב לא יצמח מזה לא לפוליטיקה הרוסית ולא לעם ישראל, והחיים הוכיחו כי צדקנו. עכשיו עטו היהודים לעשות ספרות ועתונות רוסית ותיאטרון רוסי, ואנו נבאנו להם מלכתחילה בדיקנות מתמטית, כי גם במקצוע זה יהיה סופם מפלה. מפלה זו תתרחש לא בין-שבוע. שנים תעבורנה עד שהאינטליגנציה הרוסית המתקדמת תנער את חצנה משרוּתיהם של שלומי נתיני היהודים והרבה תמרורים תשבע נפשם של אותם היהודים במשך השנים הללו. מראש יודעים אנו את כל הענויים המשפילים, המזומנים להם במדרון זה, אשר סופו בתל-אשפה, וצר לנו עליהם, גם מפני שבני-אדם הם, גם מפני שהן אלה עצמנו ובשרנו. אבל, צורך בהם אין לנו וגם לא לשום אדם אחר בעולם. כל חייהם – מקח-טעות, כל עבודתם – סרק, ועל כל הרפתקאות הטרגיקומדיה שלהם אין בפינו אלא המענה האחד: כך יאה להם.

 

אַ-שמיות    🔗

אחדים מגדולי העתונים המתקדמים בפטרבורג החליטו, כפי הנראה, לעבור לגמרי בשתיקה על המקרה של ה“ה צ’יריקוב ואראבאז’ין. זאת אפשר לראות מראש. בתקופת ההתבוללות של יהודי גרמניה נמצא מי שהשגיר ברבים את הנוסחה הבאה: הדרך הטובה ביותר להוכיח חיבת-ישראל היא – לא לומר מלה, לא על היהודים ולא על אויביהם. אינני יודע, אם דרך זו הטובה ביותר, אבל אין ספק שהיא הנוחה ביותר. אל אוצר מנהגיה ומסורותיה של העתונות הרוסית הוכנסה נוסחה זו על-ידי העתון הוותיק והמכובד של מוסקבה, זקן הפרוגרסיסם ברוסיה ומופת לכל אחיו ². עתון זה עלה בתקופת השיסוי הנורא ביותר נגד עם ישראל ובמשך 25 שנה התמיד בשתיקתו על נושא עדין זה: אף הגה לא הוציא מפיו לא על היהודים ולא על רודפיהם הספרותיים. דוגמתו זו זכתה למחקים ומאז נחשבת ההתעלמות לפארה והדרה של חיבת-ישראל מתקדמת. בפאר זה מצטחצחים עכשיו “נאשה גאזיטה” ו”ריץ'" לגבי ההרפתקה הצ’יריקובית. דווקא בחוגים המקורבים לשתי המערכות הללו מרבים מאד לדבר על המקרה הזה, אבל שני העתונים שותקים ואין ספק כי סבורים הם, ששתיקתם עושה רושם נראית כרבת-משמעות; הנה נא, בפינו שותקת, כביכול, האמת עצמה!

לכך מסכים גם אני. ואף אנסה לברר מה פשרה ופתרונה של דממה רבת-משמעות זו. ואמנם, על מה שותקת האמת בפי שני העתונים הכבודים? מה באה לציין העובדה, שבמקרה זה נעתקו המלים מפיהם?

אבל בשביל כך יש לפתוח בפתרון חידה אחרת: מה בא לציין גופו של המקרה, מהו טעמו החברתי? העתונים שבמוסקבה משיבים על כך תשובה בלי-עקיפין וגסה במקצת: אנטישמיות תרבותית. מי-שהוא נבא פעם אחת, כי עתיד לקום אצלנו במקום הד“ר דוּבּרוֹבין ד”ר לוּאֵגר ³וזה יהיה הרבה יותר איום. והנה, העתונים המוסקבאיים סבורים, כי שעה זו קרובה וכי ה“ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין בשרו כי לא ירחק יום בואו של ד”ר דוּבּרוֹבין החדש, במהדורה מתוקנת ומנוּפה.

קשה להניח שזוהי אמת. קודם כל, יש ללמד זכות על ה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין: כשהם טוענים, שבנאומיהם לא היה כלום מן האנטישמיות, הרי שניהם צודקים. אצלנו נחשב למידה יפה להיות שותק על אודות יהודים ומתוך כך נתקבלה תוצאה אוילית: יכול אדם להמנות בין אנטישמיים בעבור שהוציא מפיו את המלה “יהודי” או בעבור שחיווה דעה תמימה לגמרי על סגולות היהודים. זוכר אני כיצד הכריזו באחת מערי-השדה על אדון חביב וישר שהוא שונא-ישראל משום שהרצה ללא יראת כבוד על גדולתו הספרותית של נאדסון ⁴. ה' צ’וּקוֹבסקי קבע בשעתו עובדה נאמנה, כי היהודים העוסקים בספרות היפה הרוסית לא נתנו לה שום דבר בעל ערך – והיה קרוב מאד שגם את ה' צ’וּקוֹבסקי יכריזו לאנטישמי. הוא הדין עכשיו בנוגע לה' צ’יריקוב. לא נאנסה לשפוט אם טובים ואם רעים הם מחזות ההווי הרוסיים שהופיעו בשנים האחרונות. אבל, צדק בהחלט ה' צ’יריקוב באמרו כי להרגיש אותם לעמקם יכול רק רוסי, אשר בשבילו “גן הדובדבנים” הוא חוויה ממשית מימי ילדותו, ולא יהודי. אילו אמר ה' צ’יריקוב: “אבל לא פולני”, לא היה שום אדם רואה בכך אף קורטוב של שנאת פולנים. רק את היהודים הפכו אצלנו למין “מוקצה” אסור בנגיעה, שחלילה למתוח עליו בקורת תמה ותמימה – ודווקא היהודים הם המפסידים ביותר מן הנוהג הזה, יען כי סוף סוף נוצר רושם, כאילו עצם השם “יהודי” הוא כינוי של גידוף, שמוטב לא להעלותו על שפתים…

אבל, במיוחד מעליבים ללא צדק את ה' אראבּאז’ין. אם נתעלם מן ההתקפות שפרסם נגד הציונות – והן אינן ראויות לתשומת-לב, קודם כל מפני שה' אראבּאז’ין אינו מוסמך לדון בענין זה – הרי דווקא הוא לא אמר שום דבר שיש בו חטא. אפילו לפי אותה מסירת-דברים שכנגדה הוא מוחה על דפי העתונים, ולא כל שכן לפי תאורו, הוא בכלל לא הביע בוויכוח זה שום דעה עצמית. הוא רק קבע, כי אותו הלך-רוח, שנשמע בדברי ה' צ’יריקוב, מצוי לא בלבד אצל זה האחרון, אלא יש, או יוכלו להיות, נוטים אליו בחוגים הקרובים לספרות הרוסית ולתיאטרון הרוסי. ה' אראבּאז’ין אף הסתייג באמרו, שהוא באופן אישי אינו שותף להלך-רוח זה, אבל הלך-רוח כזה ישנו בכל זאת והוא רואה לעצמו חובה להפנות לכך את תשומת-לבם הרצינית של חבריו היהודים. אולי הובעו כל הדברים הללו בפיו, ובפי ה' צ’יריקוב, בצורה יותר מרושלת (אל נשכח, שהוויכוח היה בקרב חבורת-רעים פרטית, ומחצית הנוכחים היו מדברים זה עם זה בלשון “אתה”), אבל שום דבר אנטישמי, ריאקציוני, או עבריני לפי איזה סעיף אחר, לא נמצא בעצם בנאומים הללו, שהרעישו אחר כך עולם ומלואו. רק דבר אחד נמצא בהם – הם היו סיפמטומטיים.

ודווקא בכך לא יאבו להודות המשתיקים – חובבי-ישראל. לפי השקפתם, מוטב לרשום את ה"ה ציריקוב ואראבּאז’ין ברשימת המנודים מקידמה, ובלבד שלא נודה, כי נשמעה בדברי שני הסופרים הללו בת-קול חרישית של הלך-רוח כללי, המפלס לו נתיב בחוג בינוני של משכילים רוסיים מתקדמים. להתווכח אין כאן שום אפשרות, שום ראיות בכתב אין להשיג – על מציאותו של הלך-רוח כזה יש לעמוד לפי שעה רק במישוש, ולאו כל אחד ירצה להודות, כי הבחין דבר מה כעין זה באחרים או בקרב עצמו. אך, אם נהיה כנים, הרי אין זה סוד בשביל שום אדם, כי הדבר אמת. מתוך כל המון הוויכוחים שנתעוררו אגב המקרה הצ’יריקובי נשמעה בבהירות נעימה כללית אחת: “זה” אינו חידוש, על “זה” משוחחים כבר מזמן והרבה. יש כמובן בני-אדם הנוהגים במקרים כאלה לאטום בצדיה את האזנים – גם את אזניהם, גם את אזני זולתם, ואפילו את אזני מי שבו הדברים אמורים. וזה אשר בו הדברים אמורים יוסיף בתמימותו ללכת בדרכו הישנה ואחר יילבט בהפתע. זה נחשב לפארה של דרך-מחשבה מתקדמת ואין להועיל לבני אדם המוצאים טעם בטכסיסים כאלה. גם אין זה בכוונתי לשכנע אותם. יעמדו-נא להנאתם פני חרשים וסומים. ואף-על-פי-כן עולה באופק איזו עב קטנה וממרחק מגיע קול עמום של ענוֹת, שעודנו חלש, אך כבר אין זה קול ענוֹת ידידוּת…

הריני חוזר ואומר – מה שמבשיל עכשיו בשכבה מסוימת של האינטליגנציה הרוסית אין זו עדיין אנטישמיות. אנטישמיות היא מלה חזקה מאד ואל לנו לשחק לשוא במלים חזקות. אנטישמיות יש בה מן האיבה הפעילה, יש בה מגמות של תנופה. קשה לומר מראש, אם יתפתחו במשך הזמן בקרב המשכילים הרוסים גם הרגשות כאלו. מכל מקום, לפי שעה עוד רב המרחק עד לכך. הדבר שריחו החזק נדף עכשיו מאחורי הפרגוד, כשה“ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין הרימוהו טפח, זה לא אנטישמיות, אלא דבר-מה הנבדל ממנה, אבל קרוב לה, ואולי גם מבשר את בואה. זוהי אַ-שמיות. ברוסיה מעטים המכירים מלה זו, אבל בחו”ל מטיבים הרבה יותר להבחין בין הגוונים השונים של שנאת ישראל ושם מלה זו רוֹוחת כבר במשך זמן רב. זו אינה מלחמה, לא שסוי, לא התקפה, זו – שאיפה שצורתה מנומסת ללא פגם ואינה מבקשת אלא להמצא בין אנ"ש, ללא היסוד שאיננו אהוב. בתחומי מקצועות שונים, מתבטאת שאיפה זו בדרכים שונות. בתחום הספרותי-אמנותי, אשר בו הדבר “התחיל” אצלנו, תקבל השאיפה צורת שיקול כזה: אני כותב את המחזה בשביל אנשי-שלומי והזכות בידי להעדיף שיציגו אתה על הבימה אנשי-שלומי ואת הבקורת יכתבו אנשי-שלומי. כך ניטיב להבין איש את רעהו.

אם תאבו, איני רואה שום חידוש ברוח זו, החרישית עדיין. החידוש רק בכך, שמתחילים לדבר על ענינים אלה. עד עתה היה מקובל, ש“ענינים אלה” מובנים מעצמם, לא היו מדברים עליהם בקול רם, כי אם בפשטות היו מגשימים את האַ-שמיות בפועל. ולא מתמול-שלשום, אלא מקדמת דנא. כי מהו שתיקתו הגאה של “רוסקיה וידומוסטי” במשך עשרים וחמש שנה? ומהי שתיקתם של העתונים המתקדמים עכשיו? חלפו כבר חמש שים מאז הפוגרום הקישינובי. במשך הזמן הזה הציפו את רוסיה ספרים ועלונים המטיפים לטביחת המונים, עשרות עתוני רחוב נושאים לכל קרן זוית את הגחלים הלוחשות של משטמה ליהודים. משטמה זו ממצה כמעט את כל האידיאולוגיה של התנועה הריאקציונית ולכאורה שומה על העתונות הרוסית המתקדמת ללחום בתעמולה זו – אם כבר לא מתוך יחס דל אבירות, הרי מפני טעם זה בלבד. העתונות הרוסית המתקדמת לא עשתה בנידון זה ולא כלום. יסלחו נא לי חריפות לשון: רב מספר המסמרים שמצאתים תקועים בחלל עיניו המתות של אחד מקרבנות הפוגרום בביאליסטוק ממספר המאמרים על הפוגרום זה בעתונות המתקדמת. היו החלטות של אילו כינוסים, כי על העתונים לקדש מלחמה נמרצת על תעמולת האיבה ליהודים וגם זה לא עזר. לא עזר אף רבוי היהודים המשתתפים בעתונים אלה: מנסיוני המר יודע אני, כי גם שאיפה לוהטת מצדם להרים את קולם להגנת עמם נשברה מאחורי הקלעים, בהתקלה בדבר מה בלתי-נתפש וסמוי מן העין, אפילו בעתונים נועזים ולוחמים ביותר. הרבה ספורים מענינים אפשר לספר על נושא זה… אך למה? מי איננו יודע את זאת? עכשיו הוקמו כמה הוצאות-ספרים למלחמה באנטישמיות. נניח נא לשאלה, אם יוכלו לפעול הרבה. אבל, המעניין הוא כי העומדים בראשן מקורבים מאד לעתונות המתקדמת רבת-ההשפעה ומטיבים להבין, כי מאמר המודפס בעתון נפוץ מועיל הרבה יותר מקונטרס, אשר מי יודע אם בכלל יגיע אל מי שבשבילו נועד. ואף-על-פי-כן, אנוסים הם להתעסק בקונטרסים הללו ואינם מעיזים לחלום על מלחמה בתעמולת הפרעות מעל גבי העתונות. מדוע?

פעם הצגתי שאלה זו במישרין למנהיגי מערכת אחת. ואחרי כל מיני עקיפין סחטתי מהם תשובה כזאת: אותנו קוראים המשכילים והם אינם זקוקים להדרכה כזאת. הדבר היה בשנת 1906. מוטב איפוא. אבל, עכשיו עומדים אנו בשנת 1909. לפסיכולוגיה של המשכילים הרוסיים מתחיל להתגנב דבר-מה חדש. גם אם נכון הדבר, שבימים ההם היו המשכילים הרוסיים מחוסנים מפני דעות קדומות של שנאת-יהודים, מי יעיז לערוב כי חיסון זה עומד בתקפו עד היום?

הוי, כן, שתיקה זו היא רבת-משמעות. לקוראים של שני העמים יועץ אני, כי מאד יעמיקו לעיין בטיבה. במלוא ההכרה חותם גם אני על מה שאמר ה' אראבּאז’ין: כאן טמונה אזהרה גם לכם וגם לנו. ולא כל שכן חמורה אזהרה זו אם נזכור, כי הרוח הרעה, שנבעתנו כל כך למראה ראשוני סימניה, אינה בגדר חידוש ברחובנו, כפי שעלול לחשוב אדם תמים – כי אותה מגמה אַ-שמית, שעליה ספרו בפומבי וללא התחכמות ה"ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין, נבטיה חבויים בדממה כבר במשך זמן רב בכל תכסיסיה של האינטליגנציה הרוסית כלפי אחת השאלות הטראגיות ביותר של החיים ברוסיה.

 

הדוב ממאורתו    🔗

“ביום הזה יכופר עליהם”, יוכלו לומר ה“ה צ’ירי’קוב ואראבּאז’ין: כמדומה קרבה סוף כל סוף השעה כשתתקבל תפילתם של שני הסופרים ויניחום לנפשם. Der Mohr hat seine schuldikeit getan, der Mor kahn gehn ⁵– לא מפני שהמקרה כבר נדלה עד תומו – אדרבא, המקרה רק עתה מתחיל לרתוח כדבעי, ואל לא תקרה מלחמה או דבר מה אחר שיעורר סנסציה, אל במהרה ישוך בעתונות מעשה מעניין זה. אלא שה”ה צ’יריקוב ואראבּאז’ין, אַש ואַש אחר, ובכלל כל אלה שלקחו חלק באותה שיחה מפורסמת, כולם נדחו פתאום אל הירכתים – עליהם האפילו אישים יותר גדולים. אל הזירה יצאו ה“ה סטרוּבה ומיליוּקוֹב וכדרך אישים גדולים תיכף אחזו את השור בקרניו והטילו את הדגש במקומו. עד שהמסובים שהיו באותה סעודה שלוה (זכרה לא ימוש עוד משברי-ימיה של הבריחה היהודות) מריבים ומדיינים בשפות שונות מי מהם אמר ומי לא אמר מלה פלונית, קמו ה”ה סטרוּבה ומיליוּקוֹב ובפשטות פסחו על נקרנוּת קטנוּנית זו והעתיקו את השאלה אל הקרקע היחיד הראוי לה. הם הבינו, כי עיקרו של דבר כלל איננו בזה, אם אדם זעיר פלוני או אלמוני עבר או לא עבר עבירה בדירתו הפרטית של פלמוני אור ליום זה וזה – אלא חשוב לקבוע רק דבר אחד: מה היה כאן – כדור שוטה מקרי, שעף הנה בשגגה ממקום בלתי ידוע, או יריה ראשונה, אולי לפני זמנה, מתוך מחנה חזק, הקרוב כבר לעבור למעמד של מלחמה?

דעתו של ה' סטרוּבה על שאלה זו אין בה משום חידוש. בשעה שהבחירות לדוּמה השניה היו בעצם תקפן, הוא הצהיר בשיחה עם עתונאי אחד, כי האנטישמיות האמתית, האנטישמיות של המשכילים, עודנה לפנינו. הדברים נדפסו בשעתם בעתון “רוּס” ומובן מאליו, שלא זכו להעתקה בעתונים מתקדמים אחרים, לא כל שכן להערה מצדם. עכשיו חוזר ה' סטרוּבה על אותו רעיון במלים אחרות. להסתיר את “הפרצוף הלאומי” הרוסי, בזה “אין צורך וגם אין תועלת, כי לחפות עליו אי אפשר”. וטיבו של הפרצוף הלאומי מהו? אינו גזע וגם לא צבע-העור וכו‘, אלא זה “משהו הרבה יותר ודאי ועם זה יותר דק. אילו הן המשיכות והדחיפות הרוחניות… הן חיות ומפרפרות בנפש”. ובכללן גם “כוח הדחיפה מן היהדות חזק למעשה עד מאד בשכבות שונות לגמרי(!) של אוכלוסי רוסיה”. ודאי, בשטח הממלכתי אין להתחשב ב“דחיפות” הללו, כלומר, בכל זאת יש ליתן שוויון זכויות. “אבל הצדק הממלכתי אינו תובע מאתנו אדישות לאומית. המשיכות והדחיפות – שלנו הן, הן רכושנו הפרטי, אשר בו אנו בני-חורין… ואינני רואה סיבה כלשהי להסתלק מרכוש זה לטובת מישהו או לשם משהו”… “סבורני, שמן המועיל ליהודים שיראו את הפרצוף הלאומי הגלוי של אותו חלק מן החברה הרוסית, הנוטֶה לחוקתיות ולדמוקרטיה, באשר זהו פרצופו והיא מוקירו. ולהיפך, לגמרי לא מועיל להם להשלות את נפשם, כי פרצוף כזה אינו מצוי אלא אצל האנטישמיים החשוכים”. כל זה נדפס בעתון “סלוֹבוֹ” בגליונות של 10 ו-12 במארס ואינו זקוק לשום באור ולשום הדגשה. אבל ה’ מיליוּקוֹב מצא בכל זאת, כי מעט תבלין אינו פגם לתבשיל וספק מתוך צער, ספק מתוך לעג, הוא בא ומוסיף נופך מתבלינו. (ב“ריץ”, גליון 11 במארס): “יכול ה' ז'. לחוג את נצחונו: הוא השיא את הדוב לצאת ממאורתו… הצליח להביא לידי כך, שהשתיקה נסתיימה. נסתמן סוף סוף במלוא שעור מידתו אות דבר נורא ומבעית, שהעתונות המתקדמת והמשכילים השתדלו להעלימו מעיני היהודים”.

אולם, כל זה נאמר עדיין בחצי-לעג ובסופו של המאמר מבטיחנו המחבר, כמובן, שהלכי-רוח אלה בקרב המשכילים הרוסיים יחלפו עד מהרה. לעומת זאת, נעשה לפנינו ללא שום אירוניה ובכל כובד-הראש גלוי-פנים זה, אשר כולו חדש ופיקאנטי מאד: “גם אני סבור, כי עם תחילת החיים המדיניים החדשים הקיץ הקץ על המשכילות הרוסית הישנה, הקדושה וטהורה בתַמוּתה הברוכה. גם אני בטוח, כי כמה וכמה הזיות-חיים, שיצרו משכילים אלה על קרקעה של אותה קדוּשה ישנה, יגוועו בקרוב ולא יקומו עוד לתחיה. אבל, יחד עם זאת בטוח אני, כי גם ה”אַ-שמיות" התמימה וה“אנטישמיות”, הטוענת לפנינו לזכוּת-קיומה הלאומית, גם היא אינה אלא אחד מאחרוני שרידיה (!) של התמימות המשכילית הברוכה שלנו“. אכן, זה חידוש, אמת ויציב. בשם “שריד” מכנים דבר-מה שנשתמר מימי קדם. נמצאנו למדים, כי גם אצל המשכילוּת הרוסית הישנה, הקדושה והטהורה, וכו‘, גם אצלה היו “דחיפות” אנטי-יהודיות? זאת אומרת, הדוב ישב במאורתו מכבר? הרי זה מעניין. בפרהסיה לא הודה בכך אף אחד, במיוחד לא אדם בר-סמך שכזה. ועוד יותר מעניין, שישיבת הדוב במאורה איננה מונעת את ה’ מיליוּקוֹב מלהכתיר אותה משכילוּת רוסית ישנה בתארים “קדושה וטהורה”, ואת ה”אַ-שמיות התמימה או האנטישמיות" הוא מונה בין הלכי-הרוח שנוצרו “על קרקעה של אותה קדוּשה ישנה”. רך מאד הוא יחסו של ה' מיליוּקוֹב אל הדוב שבמאורה. ואין זו הפעם הראשונה. עוד זוכרים אנו את מאמר-ההספד שלו על יוֹלוֹס ⁶ אשר גם יהודים שלומי-אמוני-נתינות שבעתון “חופש ושוויון” מצאו בו שמוש בלתי זהיר במלה “ז’יד”. דומה הדבר, כי בנפשם של כמה משכילים רוסיים עוד חיים מאד שרידי הקדושה והטוהר מימים נושנים….

ובכן, הדוב הציץ מתוך מאורתו. אם חג-נצחון הוא לה' ז‘. אין זה מענייננו. לפי דעתי, אין לו יסוד לחוג את נצחונו. אל מאמרו של ה’ סטרוּבה סוּפחה הערה, כי המאמר נכתב ונמסר לדפוס לפני שהופיעו ב“סלוֹבוֹ” שאר המאמרים על הנושא הצ’יריקובי. שום אחד לא נתכוון להשיא את הדוב כי יצא; אלא, כפי הנראה, חש הוא עצמו באוויר איזה רוח חדיש ומאליו התעורר ליתן קול הסכמה. והתעוררותו מעליו – אף זה קו מעניין לסימוּנו של הלך-הרוח. אין גם צורך לקרוא לדובים. הם נענים מאליהם!

אחרי הופעה מזהירה זו של בעלי-התריסין, סבורים אנו כי נתלבנה די צרכה השאלה העיקרית, אשר בה נתרכז בשבילנו כל טעמו הצבורי של המקרה הלז: שאלת היותו פרט המלמד על הכלל. מי שלא קצה נפשו יוסיף נא לפזר את אונו לאלות ולשבועות כי “לא דובים ולא יער”. ה' וינאוור, באותו גיליון של “ריץ'”, מיום 13 במארס, מציע בכל זאת גם להבא את שרותי היהודים, כשהם מחוממים באהבת-גומלין, “דווקא באהבה”. יבושם-נא לו. איזהו חביב – הזוכה לאכול משני שולחנות. מאחלים אנו לה' וינאוור ולשאר האנשים החביבים כמותו, שיגיעו לשנות מתושלח כשהם נתונים במצב נלעג זה, תולים עיניהם בעיני אדונם ואומרים לו כמתחטאים: “ואף-על-פי-כן, אוהבים אתם אותנו”! – וה“ה סטרוּבה ומיליוּקוֹב משיבים: …מממ… לא ביותר”. – לגבינו חלק זה של הויכוח תם ונשלם. ובעצם, מלובן הענין ונהיר גם בשביל בעלי-הפלוגתה שלנו, ביחוד מבין היהודים, ממש כמו בשבילנו. בינם לבין עצמם כולם יודעים, ובאין שלישי גם מודים, כי הדוב זה כבר החל מתהפך במאורתו ובכל רגע עלול להוציא את חטמו. כל מליצותיהם החביבות ספוגות חונף, צביעות, פחדנות והתרפסות, ומפני כך הן חסרות-כשרון עד ליאוש ואין בהן אף פאתוס של שקר מוצלח. האנשים אינם מאמינים לעצמם, ואומרים כמעט בגלוי כי אינם מאמינים, ושום אדם אינו מאמין להם. מה בצע איפוא כי נתווכח עמהם? לכו לכם לשלום והוסיפו לשנן ללא תכלית את אמריכם הנדושים.

הרבה יותר כנים אותם הפובליציסטים ב“נובאיה רוּס” וב“נאשה גאזיטה”, המקשים בתום-לבב: “כלום דבר בעתו הוא? וכי טוב יותר שנפתור תחילה בכוחות משותפים את הבעיה הממלכתית?” – דבר זה מתקבל על דעתנו. זו, על כל פנים, הצגת השאלה בצורה מעשית. ואין לחלוק על כך, שאמנם, מן הבחינה הרוסית, האמת באה לא בעתה. כי אחת מן השתים: הואיל והדוב הציץ החוצה, צריכים או להלחם בו או לקבלו כאורח בעל מלוא הזכויות. להלחם? פרושו של דבר יהיה, כי העתונים ייפּתחו להגנה שיטתית של שוויון זכותם של היהודים, למלחמה שיטתית נגד הסתתם של צוררי ישראל. רב תודות! – באמת, רק זאת חסר להם לעתונים הכבודים, שגם בלאו הכי מעיק עליהם כמשא לעייפה החשד שאינם מקפידים די צרכם על “אַ-שמיות”. ולהכיר בזכותו של הדוב, אין זה נוח. הרבה יותר נוח לשמור עד שעת כושר על האשליה הישנה, כי באקלימה ה“קדוש וטהור” של ארץ נחמדה זו אין מצוי בכלל אותו סוג זואולוגי המכונה ursus judaeophagus intellectualis ⁷.

אך כל אלה הדברים אמורים מנקודת ראותם של הרוסים וכן גם מנקודת-ראותם של היהודים המשרתים בארמון הרוסי. מודים אנו להם על הזמנתם האדיבה להסתופף מבחינה רוחנית באותו חדר-משרתים ולהשקיף לעולמו של הקב“ה בעד חלונותיו. מודים אנו להם על ההערכה הגבוהה שהם מעריכים את נכונותנו להתמכר ככלבים – אבל, דוחים אנו את הכבוד הזה דחיה מוחלטת. יפה אנו מבינים, כי בשבילכם נוח יותר לשמור על תַמוּתכם הברוכה עד ליום אשר בו תפתר השאלה הממלכתית הכללית – כי הדבר אינו מחייב אתכם כלום ועם זה מקיים ברשותכם את כל מלוא חריצותם וזריזותם של שלומי-נתיני ישראל. ולאחר שתפתר השאלה הממלכתית הכללית ויוציאו סוף סוף את הדוב לחפשי –הן אתם לא תפסידו בכך מאומה. אבל אנו? גם לנו מוטב לא לראות ולא לשמוע? גם לנו יועיל שנשקע ב”חיבת-כל-הסלאבים" ונשגה בחלומות, כי אותה בריה זואולוגית הידועה לנו יפה, הבריה שהרבתה להשחית בארצות-חוץ תרבותיות ביותר – דווקא כאן, רק בארץ הידועה הזאת, רק בקרב העם ברוסי הזה, בחיר-האלוהים, רק אצלו היא לא תוולד משום-מה? הגם לנו ייטב, אם נלך כהלומי יין אחרי הרהורי-לב כאלה ומרוב אמונה נתפרק את נשקנו, את הגנתנו העצמית נבטל, את כל ערכינו נמשכן ונשעבד בבתי-העבוט שלכם – ואז, ביום בהיר אחד, תבשרו אותנו כי לדאבון לבבכם לא עלתה בידכם לשמור על הדוב ולמרבה צערכם הוא נמלט ממאורתו? לא, רבותי הנכבדים, לא אז, כי אם עכשיו חייבים אתם להריק לפנינו את כל הכמוס בנפשכם. וכל מי שלא ישמור לשונו ויגלה לנו את האמת הזאת – בין עבד מעבדיכם, כמו שהיה עד כה, ובין כסיל מכסיליכם, כפי שאירע לפני זמן קצר, ובין פקח מן הפקחים שבכם, כפי שזה מתרחש בשלב האחרון – אנו מצרפים ונוסיף לצרף אוֹת אל אוֹת ונקרא ליהודי הזקן והטפש, שעצם את עיניו ובחיוך על פניו הוא הולך לנשק את ידי האדון: זכור את מאורת הדוב!

הרבה דברים אפיניים נחשפו באותו מעשה. אבל, מכולם אפיני שיקול-דעת זה, כי הפרשה אינה בעתה. ניצולו של עם אחד בידי עם אחר לא דיבר מעולם בציניות תמימה שכזו…

 

הלטיפה הרוסית    🔗

…הקיש בדלתי היהודי הבזוי… (פושקין)

כמעין המתגבר! בספר-הלימוד נאמר, כי מים העומדים ללא תנועה יתכן שיצטננו אף למטה מאפס ולא יק פאו. אבל, אם אך תזרק בהם אבן, ויתכסו קרח בן רגע. כעין זה מצוי לעתים קרובות גם במעשי בני-אדם. עכשיו ניתנה לנו הזדמנות להתענג על תופעה מאלפת זו שבטבע בזכות המקרה ב“פרצוף הלאומי”. עוד לפני ימים מספר היה משכיל רוסי בוש ונכלם לבטא מלה שכזאת בלי לעקם בבוז את שפתיו, ועתה גם אַילוֹנית מגושמת וחסוּדה זו – “נאשה גאזיטה” – שוקדת בכל יום שני וחמישי על תרגילי כנויים ונטיות של מליצות “לאומיות”. והנה מתברר, כי תמיד הם היו מוקירים גורמים לאומיים, ובכל עת הבינו, כי רגש לאומי נבון הוא דבר מתקדם ללא-דופי, וכשהיו רוגזים על השלטון הרוסי, הרי כמעט בעיקר בגלל כך, שהוא משפיל את הכבוד הלאומי! באמת, זו תגלית הנוגעת עד לב. מי פילל, כי מצויה בהחבא סחורה אסורה שכזאת ובמיוחד ב“נאשה גאזיטה”, בדוגמה-למופת זו של קידמתיות רוסית-משכילית, בעתון-טומטום זה, השומר בהקפדה על הקו של אין-כיווּן, בחלקה ריקה זו, הגדורה בדיקנות ומכובדת למשעי, אשר בה נצבת קבוצה מנופּה של אסימונים נבחרים, שאינם מעווים את פניהם וצופים קבל-עם ובפרהסיה אל תוך טבורם? היו כאן המים כל כך שקטים ועומדים, אך גם בהם היתה, כפי הנראה, ידו של מזג-האוויר שסביבם. והנה פגעה בהם אבן, שנזרקה ביד לא-חכמה ואולי אף לא פכּחת – וכמעין המתגבר!

רבים מאתנו הדהים הדבר – מפני שאין אנו מטיבים להתבונן. ודאי, אותה שכבה דקה, המכונה בשם אינטליגנציה רוסית מתקדמת, והיא הקובעת מאז ומתמיד את הנעימה בעתונות, היא בפשטות לא התענינה עד לזמן האחרון בלאומיותה הוֶליקוֹ-רוסית, כשם שאדם בריא אינו נותן את דעתו על בריאותו, בפרט בשעה שהוא מטופל בדאגות אחרות, כשימך המקָרה ו ידלוף הבית. מי ששמנה לחמו אינו תאב לשמן, בפרט אם השמן דרוש לגלגלי עגלתו. אבל אנו, היהודים, מתוך שנוטים אנו להדגיש ולפאר, ועוד יותר מזה – מתוך הצורך למצוא הֶצדק לטמיעה, גבבנו על סגולה זו של המשכיל הרוסי תלי תלים של פרושים ותוספות. הלך-רוח, שאינו אלא פרי שביעותם של בני רוסיה הגדולה, היה בעינינו כמעט לקו יסודי באָפים. בקולי קולות ובנוסחים שונים היינו מכריזים, כי לא כגרמנים וככל שאר בני-נכר, דווקא הרוסים, מטבע ברייתם אינם מסוגלים ל“זה”, כי הם חוננו מבטן ומלידה במין יסוד כל-עולמי והם דורשי טובה לכל העבָרים, בלי הבדל דת וגזע. וכמו תמיד הפּנטנו ברעש זה את עצמנו והיינו חולפים ביעף על פני עובדות בולטות ביותר בלי לזכּוֹת אותן אף במבט עין. בחפזנו נסינו לעבור במרוצה וללא רתיעה אף על פני הפוגרומים ולתלות את הקולר כולו במסיתים מגבוה וב“פסולת החברה” מלמטה, כאילו הצלחתם המדהימה של המסיתים אין בה כדי ללמד על טיבה של הסביבה, וכאילו הפסולת אין בה כדי ללמד על טיבו של הגוף שממנו היא מופרשת. אך היתה עוד עובדה שעברנו על פניה במרוצה ובעינים עצומות. ולא רק על פניה עברנו, אלא במפולש דרכה, חדרנו לפנימה ולא הרגשנו מאום, הסתכלנו ולא ראינו, התבשמנו ולא חשנו בריח השום, הפכנו בה ודרשנו כל תג ובקורת-הבד של נתקלנו. עובדה זו היא – הספרות הרוסית, אותה ספרות שעוד מימי ראדישצ’ב היא מרימה חרות על נס ורחמים קוראת לכל נדכא; אותה ספרות שעד למעמקיה היא חדורה רעיונות אבירוּת ושרות לזולת; אותה ספרות שבפי בחיריה לא נשמעה אף מלה טובה אחת לזכות העממים המשועבדים בעול הממלכה הרוסית וגדוליה לא נקפו אצבע קטנה כדי להגן עליהם; אותה ספרות, שלעומת זה חילקה בשפע מהלומות ובוז, בפי בחיריה ובידי גדוליה, לכל העמים מני אַמוּר ועד דניפּר, וביותר הפליאה את מכותיה עלינו.

לפני ימים מספר חגגו את יובלו של גוֹגוֹל ויהודים לא מעט השתמשו, כמובן, בהזדמנות זו עוד פעם “לרקוד בחתונת זרים”. בכמה בתי-ספר יהודיים בתחום המושב ערכו, מן הסתם, חגיגות-גוֹגוֹל ועד יערכו אחרי כלות ימי-החופש. המורה לשפה הרוסית ישא בהן נאום מלא רגש, המורה לפיסיקה יראה בפנס-הקסם תמונות מ“טאראס בּוּלבּה”, ואחר ישירו התלמידים והתלמידות לפני האנדרטה של גוֹגוֹל בהברה גרונית: “ניקולאי ואסיליביץ' יש-ת-בח”. ועורכי החגיגות הללו והמשתתפים בהן, תשע עשיריות מביניהם גם לא יעלה על דעתם לשאול את עצמם, מה ערך מוסרי לטקס זה של נשיקת היד, שסטירתה לוהטת עדיין בלחי היהודים. לא יעלה על דעתם, איזה זרע של פשרנות, חוסר-אופי, השפלה עצמית נזרע אל תודעת בני-הנעורים בהשתחוויה קיבוצית זו לפני היחיד מגדולי האמנים בעולם, אשר שר שיר הלל במלוא מובנה של המלה הזאת, בכל שלל צבעי מכחולו, בכל רנן צליליו ובכל עלית נשמתו הנלהבת, הוא שר שיר הלל לפוגרום ביהודים.

אולי כדאי הדבר, לכבודו של היובל, להעתיק כאן כמה עמודים יותר מדי נשכחים מאותו “טאראס בּוּלבּה”. בשום אחת מן הספרויות הגדולות אין דומה לו בחמת אכזריות. אין לכנות זאת אפילו משטמה או רגש-הסכמה לנקמת הקוזאקים בז’ידים. זה גרוע יותר, זה מין חדוה בהירה ושלווה, שאין בה אף צל קל של הרהור, כי אותן הרגלים מפרכסות פרכוס מצחיק זה באוויר – הן רגלי בני-אדם חיים; מין שלמוּת מופלאה, מין מקשה אחת של בוז לגזע נחות, בוז שאינו משפיל את עצמו עד כדי להיות שנאה. כדאי הדבר לצטט משם את הקטעים, אך אין חשק. הן בין כך ובין כך, מי שזקוק להתרפסות, אותו לא נעקב. אין לך סייג חמור, שלא ידע לזחול מתחתיו הקבצן, שזכה בכרטיס-כניסה להתחמם אצל הבריות כנגד אורה של חמה. וגם בגלל כך אין חשק, שאין שום טעם להתעכב רק על גוֹגוֹל לבדו ולא להעתיק גם מכתבי אחיו בספרות זו נדיבת-הרוח. מה רע הוא מהם, במה טובים הם ממנו?

תמונה מרנינת-לב תתקבל, אם בלי לבחור ובלי לחטט, אלא סתם כך, כפי שאומרים העתונאים, רק על פי הזכרון בלבד, נלך ונמנה את הלטיפות שקבלנו בזמנים שונים מענקים שונים של האמנות הרוסית. בשביל פושקין קשור המושג יהודי קשר אמיץ עם המושג מרגל (ראה את רשימתו על הפגישה עם קיכלבֶקֶר). ב“האביר הקמצן” הוא מעלה לפנינו יהודי נושך נשך ומתארו בכל צבעי השפלות, יהודי המפתה את הבן להרעיל את אביו – ואת הרעל יקנה-נא אצל איש-יהודי אחר, הרוקח טוביה. אצל נקראסוב מפתים הז’ידים בבורסה את הסוחר הרוסי שנכשל בגנבות: “לנו מכור-נא המניות והכסף תשלח לאמריקה”, והוא עצמו יוכל לברוח לאנגליה:

"בסירה –

אל מדינת-הכספים הבכירה,

ושם תראה חיים כמו שָֹר-ר-ר!"

ככה דברו הז’ידים, –

רק תקנתי קצת את סגנונם…

אצל טורגניב יש סיפר “ז’יד”, המרוחק מן האמת עד לידי תמימות. כל הקורא אותו רואה בבירור, כי המחבר מעולם לא ראה ולא יכול היה לראות שום דבר כעין זה, אלא בדה את הדברים מלבו, כשם שבדה את סיפוריו על רוחות-הרפאים – אבל, מה בדה וכמה רגש השקיע בתאור הבדותה ובקישוטה! הרי ז’יד זקן הוא, כמובן, מרגל, ומלבד זאת עוד מוכר את בתו לקצינים. לעומת זאת, הבת היא יפהפיה, כמובן. הרי זה מסתבר מאליו. הרי אי אפשר לשלול את הכל מן העם האומלל. הן צריכים להניח לו לכל הפחות קצת סחורה, למען יוכל לעשות בה מקח וממכר.

לפי דעתו של דוסטויבסקי תפּתח מן הז’ידים הרעה על רוסיה. לכאורה, זכאים הז’ידים על סמך כך למידת-מה של תשומת לבו. אבל, עד כמה שאוכל להזכר בשעה זו, אין בכתבי דוסטויבסקי אף דמות יהודית אחת שלמה. אבל, אם אמת בפי הבריות כי צרת רבים חצי נחמה, נוכל להתנחם בזכרנו את הטיפוסים הפולניים של דוסטויבסקי, במיוחד ב“אחים קאראמאזוב” וב“קוביוסטוס”. “פולני” – זה אצלו בהכרח מין בריה נבָלה, חנֵפה, מוגת-לב ועם זה גם מתרברבת וחצופה. ואף אותן התקוות החבויות בלב הפולנים, שחייב לנהוג בהן כבוד גם מי שהוא אויבם בנפש, שאפילו בילוב עצמו, בהגינו לפני זמן קצר ברייכסטאג על החוק נגד הפולנים, דיבר עליהן ברגשי הערצה – הן סולדת הנפש מלזכור כל אותם השיקוצים והפיגולים שהשליך על תקוות עם שדוד המחבר אנין-הנפש ושבע-הרוגז, שכתב את ה“אחים קאראמאזוב”.

צ’כוב? המבקרים היהודים אוהבים עד מאד להזכיר משפט שנפלט מפיו דרך אגב בספור “חיי” כי הספריה בעיירה הנדחת היתה ריקה מאדם, אילולא הנערות ו“היהודים הצעירים”. דברים אלה נוגעים עד לבם של המבקרים היהודיים, הם ערבים לאזנם, רואים הם בכך תעמולה מפורשת לביטול מכסת-האחוזים בקבלת יהודים לבתי-ספר. עם טוב לב אנחנו והטוב שבקווי-אפיינו הוא – שאנו מסתפקים במועט… כי היה צ’כוב, בעצם, מתבנן ללא רחמים וללא כעס ולא היה חביב עליו בעולם שום דבר מלבד תפארת הכמישה של “גן הדובדבנים”. הדמויות היהודיות המצויות זעיר-שם ב“ערבה”, ב“הנודד” ב,“איוואנוב” מתוארות, לכן, בכנוּת אדישה, כמו שאר דמויותיו של אמן זה. ובאותה כנוּת אדישה תאר צ’כוב את איוואנוב שלו, אחד מהמון האיוואנובים ללא מספר, אשר הם מהווים את הקרן הקיימת של המשכילוּת הרוסית, ובאותה כנוּת אדישה הוא העיד כי איוואנוב, בהיותו שרוי במרה שחורה, מסוגל בהחלט לגדף את אשתו הנוצריה בשם “ז’ידובקה”. אבל, צ’כוב עצמו היה מהרבה בחינות איוואנוב שכזה, משכיל רוסי בכל רמ“ח אבריו, ואף לו נזדמן פעם אחת לגדף את הז’ידובקה אז הוא כתב את “טינה”. זה סיפור-מעשה העולה באיוולתו ובחוסר-האמיתות שבו אף על ז’יד” של טורגניב ונושאו כה תפל שאין חשק למסור את תכנו אף בתכלית הקיצור. היכן חלם צ’כוב כזאת? לשם מה זה נכתב? – סתם, כך. לא כבש איוואנוב את יצרו, אחד מרבבות האיוואנובים של ארץ רוסיה.

ואת מי אזכיר עוד? את לסקוב? את נ. ואגנר (כנויו “חתול שונרא”)? אפשר לצרף את השמות בלבד למין זמר ארוך, כמו אצל אותו פיטן צרפתי:

Jeannette, Nine,

Alice, Aline,

Leda, Julie –

Et j’en oublie

ואין בידי הספרות הרוסית להציג מאומה כנגד רשימה זו. אף אחד מגדולי אמניה לא נשא את קולו להגנת האמת שנדרסה על גֵוֵנוּ. אפילו בפובליציסטיקה אין מה לראות, חוץ ממאמר קטן אחד של שצ’דרין ועוד מאמר קטן מאת צ’יצ’רין. בספרות היפה אין במה להתפאר – חוץ מ“ז’יד” של מאצ’טטוֹב, המתקתָק והמחוסר כשרון עד למאוס, וכן מתנוססת אי-שם, מעבר לסף האמנות, גם יצירתו העילאית של ה' צ’יריקוב. אלה מתוכנו המסתפקים במועט מתלהבים גם מיום הדין של קוֹרוֹלנקוֹ. שהרי שם מוּכח, כי יש ומוזג חוֹחוֹל ⁸מרבה לעשוק אף ממוזג יהודי. אכן, גם זה שבח. אם על כך חייבים אנו תודה, הרי אצל לסקוֹב יש סיפורים הרבה יותר מפורטים על כך שהז’יד הוא, אמנם, רמאי, אבל הרומני גרוע ממנו, ואף הרוסי – בין פריץ, בין סוחר, בין אכּר – אינו תם ויודע פרק בהלכות אונאה… אבל, שום יצירה של ממש, שום דבר שיוכל להשתוות – אל “נתן החכם” או אל שיילוק – אם לא בכוחו, הרי לפחות בהלך-רוחו, בעומר חדירתו לנפש היהודי – לא נתנה הספרות הרוסית. ולמה לנו דוגמאות נעלות כאלו: אצל הפולנים שכנינו ישנה אליזה אוֹז’שקוֹ, ישנו ינקל המפורסם מתוך “פּאַן תדאוש”, שמיצקביץ' כתבוֹ באותו הזמן שפושקין היה מצייר בצבעי זדון את שלמה הז’יד שלו מתוך “האביר הקמצן”…

סמוך ובטוח אני: יימצא אי-שם, כרגיל, איזה עתונאי-ריקא שיראה בכל אלה שנאה לספרות הרוסית. אם יקרה כך, לא אתווכח עמו – קצה נפשי בויכוחים עם ריקים, בעיסוקים עם אנשים שאינם כנים עם עצמם, עם היודעים מכבר כי פשטו את הרגל ואף-על-פי-כן מוסיפים להזמין את הקהל העני עם חסכונותיהם הדלים אל שולחנם הרקוב. אגב אורחא, מוקיר אני עד מאד את הספרות הרוסית, לרבות אותו גוגול עצמו, יען ספרות צריכה להיות קודם כל כשרונית, והספרות הרוסית מקיימת את התנאי הזה – מה שאין כן כמה מקצועות אחרים בחייה הלאומיים של האומה הרוסית. – אבל, עם זה יש לזכור, כי את הפילוסופיה של כל אומה, את הפילוסופיה האמתית, השרשית שלה, מביעים לא הפילוסופים והפובליציסטים, אלא האמנים, ובמקרה דנן מחוּור טיבה של פילוסופיה זו בשביל כל מי שאינו חרש ואינו עיוור, ואין שום חשש לטעות-הבנה. אפשר מעטות בעולם אומות, הצופנות בנפשן שרשים כה עמוקים של יחידוּת לאומית. לא השגחנו, כי “צרת השכל” – שער-הפתיחה לדרמה המופתית הרוסית – כולה ספוגה רגש לאומי חד וחריף, גדושה מחאה בשמה של העצמאות הלאומית, רוגמת את הטמיעה הצרפתית בתוככי רוסיה, מטיפה ל“תבונת ההתנכרות לבני חוץ-לארץ”. לא השגחנו, כי פושקין, בעמדו במרום כשרונו, כתב את השיר “למעלילים על רוסיה”, המזעזע במרצו ובכוחו ובו מפרפר בעצם טהרו אותו הלך-רוח שבאנגליה מכנים אותו כיום Jingoism. לא השגחנו, כי בפולחן הנודע של המשכילות הרוסית “הקדושה והטהורה”, העולה כביכול על כל האינטליגנציות של חוץ-לארץ, והגרמנים והצרפתים קרתנים הם לעומתה ולא יותר – בפולחן זה, שסחף בכנפיו גם אותנו, בהשתבחות זחתנית ומוזרה זו, צלצלה נעימה חזקה של לאומיות מאוהבת בעצמה. ובשעה שקמה תנועת השחרור ומכל הבמות נשמעו דקלומים על ש“אנחנו” נדביק ונעביר את אירופה, על שצרפת היא מדינה ריאקציונית, אמריקה בורגנית, אנגליה אַריסטוקראטית, אבל דווקא “אנחנו”, החמושים במלוא בוּרוּתנו קרואים ללמדם בינה ולשמש להם מופת באדריכלות מדינית אמיתית, – גם אז הכשילנו קוצר-ראותנו ולא הבינונו כי לפנינו התפרצות של אהבה עצמית לאומית מנופחת, המכה בסנוורים ואינה מניחה את התינוקות של בת-רבן ללמוד תורה מאירופה ומאמריקה ומאוסטרליה ומיפאן ומן העולם כולו, כי הכל הקדימום.

מדבר אני על נבטים. והם יוסיפו להיות נבטים עד זמן רב. למרות כל קריאותיו של סטרוּבה, אין לפי שעה לא דרך ולא תכלית להתפתחותה של הלאומיות הווליקוּ-רוסית, מלבד אם תפנה אל משעול המאה השחורה. יש לשער כי החלק הרציני במשכילות הרוסית לא ילך במשעול זה. מבחינה לאומית אין להם לווליקוֹ-רוסים מחסור במאומה. אדרבא – תרבותם הלאומית מביאה להם הכנסות עצומות ובתוכן ממתאים תפקיד חשוב המסים שמעלים להם שער העממים, ובמיוחד העם היהודי. מי יכול לשער, עד כמה סייעו הצרכנים משאר העממים שנטמעו בתרבות הרוסית, ושוב בראש וראשונה היהודים, אפילו לגידולן של הוצאות-הספרים החדשות בימינו? ללאומיות הרוסית אין על מה להלחם. שום אדם לא הסיג את גבולה. אדרבא: התרבות הרוסית, בהסתמכה בלי-דעת על הכפיה מטעם הרשות, נטתה את אהליה גם בשדמות זרים ויונקת את לשדן החמרי והמוסרי. הקרקע אינה כשרה עדיין להתפתחותם של הנבטים, והיא תכשר רק בשעה שתקום תנועה לאומית רצינית בין שאר אומות רוסיה והמלחמה נגד הטמיעה ה“מרוֹססת” תתגלע לא רק בדיבורים, כמו היום, אלא בפרישה למעשה מן התרבות הווליקוֹ-רוסית. ואז נלמד לרואת, מי הם שכנינו האדירים ואם יש בלבם גם נימה לאומית. ואולי ניטיב אז להבין אֵילו דפים נשכחים מכתביהם של נקראסוֹב ופּוּשקין וגוֹגוֹל.