צבי פרץ חיות, רב, חוקר בחכמת ישראל ומנהיג ציוני, נכדו של ר׳ צבי הירש חיות, נולד בברודי, גליציה (כיום בתחומי אוקראינה) בכ״ה בתשרי תרל״ז, 13 באוקטובר 1876. בבחרותו למד מפי אביו ר׳ שלמה חיות ודודו ר׳ יצחק חיות. ב־1890 נתפרסם ב״הצפירה״ שירו ״ויורו המורים למורם״. חיות הוסמך לרבנות על־ידי דודו ועל־ידי רבה של לבוב, ר׳ יצחק שמלקש. אחר־כך למד באוניברסיטה ובבית המדרש לרבנים בווינה והושפע ביותר על־ידי המזרחן דוד (צבי) הינריך מילר. זמן־מה היה מורה לדת בלבוב וספרן המכון למדעי המזרח בווינה. ב־1901 נקרא לכהן כפרופסור לתולדות ישראל ולמקרא בבית המדרש לרבנים בפירנצה והיה גם מרצה ללשון העברית באוניברסיטה שם. בפירנצה היה מנציגיה הראשונים של התחיה הלאומית בקרב יהודי איטליה, ואת דעותיו הפיץ במאמרים בשבועון La Settimana Israelitica. ב־1912 נבחר לרב בטרייסטה, ושם ייסד את העיתון Il Messaggero Israelitico (״מבשר ישראל״), ופעל ופעל למען מוסדות צדקה, בעיקר בימי מלחמת העולם הראשונה. ב־1918 נקרא לווינה לשמש שם סגן לרב הראשי משה (מוריץ) גידמן, ולאחר פטירתו של זה, כעבור ימים מספר, היה לרב הראשי. בימי כהונתו שם נעשה חיות למנהיגה האירגוני והרוחני של הקהילה, שעליה השפיע בעיקר על־ידי דרשותיו ונאומיו. כן פעל למען מוסדות הצדקה (ובכך נעזר על־ידי ידידיו בארצות־הברית, שבה ביקר פעמיים), ויותר מזה – למען החינוך היהודי, שכמה ממוסדותיו הוקמו או נתחדשו על־ידיו, ביניהם שני בתי־ספר עממיים, הגימנסיה הריאלית (שנקראה על שמו לאחר פטירתו), בית מדרש למורי־דת, וביחוד הפדגוגיון העברי, שבו שימש כמנהל וכפרופסור למקרא. כמו־כן תמך בבית המדרש לרבנים, שבו שירת כראש ועד־המפקחים. חיות השתתף בוועידת־השלום בסן־רמו, וב־1921–1925 היה יו״ר הוועד הפועל הציוני. הוא שאף להורות באוניברסיטה העברית בירושלים, אלא שנתקל בקושי מפאת גישתו הביקורתית בחקר המקרא. ברעיון הציוני ראה את ראשית התגשמותו של הרעיון המשיחי; הוא דגל בשלום בין העמים, וב־1923 אירגן את האגודה היהודית הראשונה למען חבר־הלאומים ושימש נשיאה עד מותו.

חיבוריו העיקריים: הדיסרטאציה Markus-Studien (״מחקרים באונגליון של מרקוס״), 1889 ; רעיונה העיקרי – כמה ממאמרי ישו תורגמו לעברית לתוספת קדושה והיו מקור למחברי האוונגליונים. באותה השנה יצא לאור גם Proverbia-Studien (״מחקרים בספר משלי״), ב־1900 Beiträge zur nordsemit. Onomatologie (״לחקר השמות הפרטיים בלשונות השמיות־הצפוניות״), וב־1903 Jüdische u. Jüdischindische Grabinschriften aus Aden (״כתובות שעל מצבות יהודיות ויהודיות־הודיות בעדן״, יחד עם י. קירסטה). חיות חיבר פירושים לספר תהלים (1903/4) ולספר עמוס (1906), שנכללו בפירוש למקרא של א. כהנא, וכן ההדיר את ״פירוש למסכת משקין (מועד קטן)״ לר׳ שלמה בן היתום (1909) ופירסם הגהות למסכת ברכות (תרע״א). כתב מאמרים ודברי־ביקורת מדעית בלשונות שונות, ובעיקר באיטלקית ב־­Rivista Israelitica (״המשקיף הישראלי״), שהשתתף בעריכתו.

נאומיו והרצאותיו הוצאו בשני קבצים: Reden u. Vorträge (״נאומים והרצאות״), 1933; Im heroischen Zeitalter (״בתקופה ההרואית״), 1935 (תורגם לעברית בידי י. ל. לוין [עם מבוא ביוגראפי], תשי״ג), וכן בקובץ ״בסוד עמי״ [עם מבוא מאת דב סדן], תשכ״ב.

הרב צבי פרץ חיות נפטר בכ׳ בכסלו תרפ״ח, 14 בדצמבר 1927. בשנת 1950 הועלו עצמותיו לישראל והוא הוטמן בבית העלמין ברחוב טרומפלדור בתל־אביב.

צבי פרץ חיות בספריה הלאומית ארכיון צבי פרץ חיות

נכתב על־ידי שלום (סאלו) ו. בארון עבור האנציקלופדיה העברית
מקורות נוספים: קרסל, ויקיפדיה, Электронная еврейская энциклопедия